אור ברסלב

צידה לדרך· רבי יששכר בער איילינברג

במדבר

ויקרא

ספר במדבר

א

א

רש"י מתוך חבתן לפניו מונה אותם כל שעה כו' כת' מורי הגאון מהר"ם יפה ז"ל וז"ל מקשין מה קשה לרש"י כאן שפי' זה כאן שעדיין לא הוזכר המנין בסמוך גבי שאו את ראש וגו' ה"ל לפרש זה ואני שמעתי מרש"ל ז"ל דקשה לרש"י למה כת' התורה כאן שהיה דיבור זה באחד לחדש כו' יותר מכל דיבורים שבתורה שלא כתב באיזה יום היו ומשני שהרי מתוך חיבתן מכאן כו' וכיון שהיה דבור זה מתוך חיבת שריית השכינה ביניהם כת' נמי באיזה יום היה כדרך חתן שכותב כתובה לכלתו שכותב באיזה יום ובאיזה חדש ובאיזה שנה כו' עכ"ל ואני שמעתי ולא אבין שהרי תירוץ זה כדרך חתן שכותב כתובה לכלתו שכותב באיזה יום ובאיזה חדש כו' כבר אמרוהו רז"ל בתנחומא על זאת הקשיא עצמה שכתב הוא דקשה לרש"י למה כתב התורה כאן שהיה דבור זה באחד לחדש כו' יותר מכל דיבורים שבתורה שלא כתב באיזה יום היו ולא זכר ולא פקד כלל הא דפרש"י מתוך חבתן לפניו מונה אותם כל שעה כו' גבי הך קושיא ותירוצה ועוד מאי דוחקיה ומי הכריחו לפרש כן מה חסר לו במה שכתבו שאר מפרשי' וז"ל באחד לחדש קשה לרש"י למה לו לקרא למימר באחד לחדש וגומ' מאי נפקא מינה וכי בכל מקום נאמר מתי היה לכן פי' מתוך חיבתן כו' א"כ ניחא דאמר מתי היו כלומר שהרי ג' מספרים היו בשנה אחת ואי לא נכתב הזמן לא היינו יודעים שמתוך חבה היתה דדלמא רחוקים המספרים זה מזה והשתא ניחא דלא מפרש רש"י הפי' הזה על פסוק השנית שאו את ראש דהוא מקומו הראוי לפי הנראה.

רש"י באחד בניסן הוקם המשכן ובאחד באייר מנאן כתב הרא"ם וז"ל פי' ואל יקשה עליך לומר אחר שמנין חומש הפקודים היה בעבור ששרתה השכינה בתוכם למה לא מנאן מיד באחד בניסן ששרתה השכינה בתוכם כי באחד בניסן שרתה השכינה ובאחד באייר מנאן וכאלו מנאן בניסן עכ"ל ואני תמה מאד היאך נחה דעתו בתירוץ זה הלא סוף סוף הקושיא במקומה עומדת וכבר הרגיש מהרא"י ז"ל בקושי' זו ותירצה וז"ל דלא הוצרך למנין לגלוי שכינה לפי שעה אבל לענין קביעות שכינתו בתוכם הוצרך למנין ובשלשים יום אשכחן קביעות ופחות מכאן לא מקרו שרוי וקבוע כדאשכחן בפ"ק דב"ב דבזמן המועט להיותו נקרא מיושבי העיר זה ל' יום והיינו מאח׳ בניסן עד א' באייר עכ"ל וכל זה איננו שוה לי וכי לא היה גלוי לפני השי"ת כשבא להשרות שכינתו ביניהם שתהיה שכינתו ביניהם בקביעות וגם לישראל לא היה ספק בזה לכן נ"ל ליתן טעם אחר דלכך לא מנאן תכף ביום שהוקם המשכן מפני שלא היה אז אפשר למונאן כיון שזה המנין היה ע"י משה ואהרן והנשיאים כמפורש בקרא וכולם היו טרודים באותו יום בעבוד' הקרבנו' מאחר שגם ביום השמיני למלואים שהוא יום הקמת משכן שמש משה והקריב קרבנות צבור חוץ מאותן קרבנו' שנצטוו בו ביום הקריב אהרן שנ' קרב אל המזבח וגו' כדפרש"י בהדיא לעיל בפ' פקודי בפסוק ובהעלות אהרן וגו' וגם נחשון בן עמינדב שהוא מכלל הנשיאים אשר מנאו לישראל הקריב קרבנו באותו יום שהוקם המשכן ועשה ביומו י"ט והיה אסור לו לעשות מלאכה ולכך לא מנאן גם אחר יום שהוקם המשכן מפני שי"ב נשיאים הקריבו קרבנם בי"ב יום וכל אחד עשה ביומו י"ט ואסור לעשות מלאכה כי כך הדין פשוט שכל אדם שמקריב קרבן אסור לעשות מלאכה באותו יום כמו שפסק הרמב"ם ז"ל בהדיא בפ"ו מהלכות כלי המקדש ואח"כ היה חג הפסח ז' ימים הרי רובו של חדש יצא בקדושה לכן לא מנאן בזה החדש כלל כן נ"ל:

ב

רש"י לגלגלותם ע״י שקלים בקע לגלגולת כו' דע שכת' הרמ"בן ז"ל ואמ' תפקד אותם לרמוז שלא יספרם רק שיתנו כופר נפשם מחצית השקל ובהם ישגיח ויזכור מספר העם ואמ' בדוד מספר מפקד העם כי ידע המספר בפקידת הכפר כי רחוק הוא אצלי שלא יזהר דוד במ"ש הכתוב ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם ואם אולי טעה דוד למה לא עשה יואב שקלים והיה דבר מלך נתעב אצלו והוא אמ' לו למה יבקש זאת אדוני כי למה יהיה לאשמה על ישראל ולמה לא ימנם בשקלים שלא יחטא אבל כפי דעתי היה הקצף עליו בעבור שמנאם שלא לצורך כי לא היה יוצא למלחמה ולא היה עושה בהם דבר בעת ההיא רק לשמח לבו שמלך על עם רב והוא מאמ' יואב ויוסיף יי' אלדיך על העם כהם וכהם מאה פעמים ואדוני המלך למה חפץ בדבר הזה וראיתי במדבר סיני רבה ר"א בשם ר"י בן זמרא אמ' כל זמן שמנאו ישראל לצורך לא חסרו שלא לצורך חסרו איזה זמן נמנו לצורך בימי משה ובדגלים ובחלוק הארץ שלא לצורך בימי דוד ויתכן עוד שנפרש ונאמר כי דוד צוה למנות כל איש ישראל ר"ל מבן י"ג שנה ומעלה שהוא איש כי לא נזכר במנינו מבן ך' שנה ומעלה בשקלי' אבל אמר לכו ספרו את ישראל ואדעה את מספרם וזה היה עונשו כי הכתוב לא הרשה למנות רק מבן כ' שנה ומעלה בשקלי׳ ומפני שזה איננו מפורש בכתוב טעה בו כי חשב במ"ש ולא יהיה נגף שהוא בשקלים שהם כפר להם אבל יואב נתן לבו (וחשב) [וחשש] לדבר והכתוב מעורר לבי בזה במ"ש ולא נשא דוד את מספרם למבן ך' שנה ולמטה כי אמר י"י לרבות את ישראל ככוכבי השמים יואב החל למנות ולא כלה ויהי בזאת קצף על ישראל (היה) [הא] נראה שמנין יואב היה למט' מבן ך' והוא היה הקצף שאין יי' חפץ שיהו כל ישראל בגד' מנין שהוא ירבם ככוכבי השמים כאשר אמר אם תוכל לספו' אותם וכו' והכתוב שאמ' במנין ההוא ויהיו כל ישראל אלף אלפים ומאה אלף איש שולף חרב אין ענינו שהיו יוצאי צבא בישראל אבל פתרונו שהיו בריאים וחזקי' למלחמה הגיד כי לא מנה החולים והחלשים והזקנים מפני שהיה דבר המלך נתעב אצלו וזה ענין הגון מאד עכ"ל ואני אומר אחר אלף מחילות מעצמותיו הקדושים עם כל השבח הזה שהוא כתב וזה ענין הגון מאד לא כן אבי ח"ו פה קדוש יאמר דבר זה כי לא בלבד שדברי תלמוד ערוך ברור מללו בברכות פ' הרואה סותר ומכחיש דבריו מראש ועד סוף וז״ל הגמ' אם יי' הסיתך בי ירח מנחה אמ' ר"א א"ל הק״בה לדוד מסית קרית לי הרי אני מכשילך בדבר שאפי' תינוקות של בית רבם יודעים אותו דכתיב כי תשא את ראש בני ישראל לפקויהם ונתנו איש כפר נפשו וגו׳ מיד ויעמוד שטן על ישראל וכתיב ויסת את דוד בהם לאמר לך מנה את ישראל וכיון דמנוהו לא שקיל מיניהו כפר דכתי' ויתן יי' דבר בישראל מהבקר ועד עת מועד כו' הרי אתה רואה מפורש דקאמ' וכיון דמננהו לא שקיל מנייהו כפר כו' וכן איתא נמי בזוהר פ׳ כי תשא בג' מקומות אלא אף גם זאת שדברי הרמ"בן סותרין זה את זה דאלו לעיל בפ' כי תשא כת' להפך שדוד טעה וחשב שלא היתה הגזרה הזאת של כי תשא כו' אלא לפי שעה ולכן מנאם בלא מחצי' השקל ואל תתמה על זה שדבריו סותרין זה את זה כי גדולה מזו מצינו שדבריו סותרין זה את זה אפי' בדבר שכת' שהוא ראה בעיניו כגון גבי קבורת רחל דאלו בפ' וישלח כת' שהוא ראה בעיניו שאין קבורתה ברמה ולא קרוב לה שאין מן קבורת רחל לבית לחם אפי' מיל אבל הרמה אשר לבנימין רחוק ממנה כ"ד פרסאו' כו' וכתב וז"ל ע"כ אני אומ' שהכתוב שאומ' קול ברמה נשמע מליצה בדרך משל לאמ' כי היתה רחל צועקת בקול גדול ומספד מר עד שנשמע הקול למרחוק ברמה כו' עד ונראה בעיני כי קברה יעקב בדרך ולא הכניס' לעיר בית לחם יהודה הקרובה שם (לפיכוח׳) [לפי כו'] עכ"ל ואלו בפ' ויחי כת' על טעם האגדה שהביא רש"י אבל דע לך שע״פ הדבור קברתיה שם שתהא לעזרה לבניה כו' וז"ל כי היא לא מתה בדרך רק ברמה שהיא עיר בארץ בנימין ושם נקברה כו' עכ"ל ולא כת' על פי׳ זה לפי האגדה הנז׳ והנה הוכחש פי' זה במ"ש בפ' וישלח על פי' מנחם כו' שהביא רש"י שם ועל פי' הרד"ק ז"ל מכח מה שראה בעיניו כנז' ואין דבר חדש שהרי אבות העולם לא עמדו על דבריהם כדתנן בפ"ק דעדיות.

יח

רש"י ויתילדו על משפחותם הביאו ספר יחוסיהם ועידי חזקת לידתם כו' גם הרד"ק ז"ל פי' כן בשורש ילד אבל הרמב"ן ז"ל כת' עליו וז"ל ואינו נראה שיהיו צריכים להביא שטר ועדי' על יחוסיהם לשבטיהם אבל ויתילדו כו' עכ"ל והרא"ם ז"ל לא שת לבו להמליץ בעד רש"י כמנהגו ואיני יודע למה ול"נ ליתן טעם לשבח לדברי רש"י כיון שמנין זה היה כשבא להשרות שכינתו עליהם כדפרש"י בריש הפ' ואמרינן בפ' י' יוחסין כשהק״בה משרה שכינתו אינו משרה אלא על משפחות מיוחסות שבישראל שנ' בעת ההיא נאם יי׳ אהיה להם לאלהים לכל משפחות ישראל כו' הלכך היו צריכים להביא שטר ועדי' על יחוסיהם לשבטיהם כשם שמצינו בנחמיה ואמצא ספר היחס כן נ"ל.

נ

רש"י כתרגומו מני לשון מנוי שררה כו' י"מ שכתב וז"ל וא״ת הרי גם על לשון מניין תרגומו מני א"כ מה תקן רש"י ז"ל שפי' כתרגומו וי״ל דבכל מקום דמתרגם מני על לשון מנוי ושררה הנו"ן דגושה וכשהוא לשון מניין הנ"ון אינה דגושה וכאן היא דגושה לפי שהוא לשון מנוי שררה ועי"ל לכך פרש"י כתרגומו לפי שפעמים יש הפקד לשון זכרון כמו ויי' פקד את שרה ופעמים הוא לשון חסרון כמו ולא נפקד ממנו איש לכך פי' כתרגומו מני לאפוקי אותן ב' הפירושים זכרון וחסרון וא"ל דלמא הוא לשון מניין על זה פי' כמו ויפקד פקידי' ובאמת לא קשיא מידי תרגומו של מניין מנוי בשו"א ושל מנוי בפ"תח המ"ם.

ב

ב

רש"י באותות כל דגל יהיה לו אות מפה צבועה תלויה בו צבעו של זה לא כצבעו של זה צבע של כל אחד כגוון אבנו הקבוע בחשן כו' בענין סידור הדגלים הפלינ רבינו בחיי ז"ל כאלו הנבואה דברה בו ולכן ראיתי להעתיקו פה למען תהיה הזכרון בין עיני וז"ל איש על דגלו באותות מלשון אותות השמים והם סימנים שיהיה בכל דגל ודגל היה בדגל ראובן צורת אדם רמז לדודאים והיה בדגל יהודא צורת אריה שכן המשילו אביו לגור אריה והיה בדגל אפרים צורת שור כענין שכתוב בכור שורו הדר לו והיה בדגל דן צורת נשר עד שהיו דומין לכרובים שראה יחזקאל ויתכן לפרש באותות מלשון בכל אות נפשיך שכן ישראל נתאוו לדגלים במעמד הקדוש כשראו שם הדגלים של מלאכי השרת וכן אמ׳ שהע"ה דודי צח ואדום דגול מרבבה ודרז"ל בשיר השירים שבא הק"בה לסיני עם מלאכי השרת עשויין דגלים ועוד דרשו שם הביאני אל בית היין זה הר סיני שבו נתנה התורה שנמשלה ליין ודגלו עלי אהבה זו שכינה וכן באר הכתוב טוב ארוחת ירק ואהבה שם ע"ד הקבלה ולכך אוו ישראל שיהיו עליהם דגלים כמותם וכך היה סדור הדגלים כפי מה שמצינו בכתובים כבר ידעת שהיו י"ב שבטי׳ נחלקים לד' דגלי' ג׳ לכל רוח ורוח מד׳ רוחות העולם כשם ש״יב שבטי מעלה הידועים נחלקי' לד' מחנו' ג' לכל רוח והם הנקראי׳ ד' מחנות שכינה והיה להם י"ב מפות מפה לכל שבט ושבט והיו המפות משתנות בגווניה' וצבעוניהן חלוקים זה מזה כענין דגלי' שלמעלה שראה בסיני שהן כדמות להבי אש במיני גווני' וצבעונים יהודא ויששכר וזבולון שהיו במזרח יהודא צבע מפתו כענין השמים מצוייר בה אריה ויששכר צבע שלו דומה לכחול מצוייר בה שמש וירח על שם שהיו בקיאים בתקופות ובמזלות זבולון צבע מפה שלו לבנה סי׳ לעשרו שהכסף לבן מצוייר בה ספינה ראובן ושמעון וגד שהיו בדרום ראובן מפה שלו אדומה מצוייר בה דודאים שמעון מפתו ירוקה מצוייר בה שכם גד מפה שלו חציו לבן וחציו שחור מצוייר בה גדוד אפרים מנשה ובנימין שהיו במערב אפרים [רבינו בחיי: ומנשה]צבע מפה (שלו) [רבינו בחיי: שלהם כמראה שוהם בשל אפרים] מצוייר בה שור ובשל מנשה ראם בנימין מפתו בלולה מכל הצבעים מצוייר בה זאב דן ואשר ונפתלי שהיו בצפון דן מפתו שחורה מצוירת בה נחש אשר צבע מפתו דומה לאור השמן מצויר בה אילן זית נפתלי צבע מפתו דומה ליין צלול מצויר בה אילה ועתה הבן היטב ואסדרם כולם בשמותיה' שבטים שבטי יה של מעלה ושל מטה דגל מחנה יהודא היה נוסע תחלה והיה במזרח ולפי שהיה בעל גבורה נמשל לאריה שנ' גור אריה יהודא ועמו מטה יששכר ומטה זבולון וכתוב בהם ראשונה יסעו והמלה הזו תרמוז לחכמה כי כן היו כלם בעלי תורה שנ' יהודא מחוקקי וכתי' ומבני יששכר יודעי בינה לעתי' וכתי' ומזבולון מושכין בשבט סופר וע"כ ראויים הם לשבת יחדיו ושלשתן נקראים מחנה יהודא והיו דוגמת מחנה גבריאל עזריאל שמעיאל מלפני השכינה ושלשתן נקראי' מחנה גבריאל ויש לכל אחד מהם כמה מחנות וכמה צבאו' מלאכי' שהם ממוני' עליהם כשם שהיו במטה יששכר ובמטה זבולון כמה אלפי' ורבבות מישראל ומעתה הבן הרמז הנמרץ אשר רמז הכתוב באומרו יהודא גבר באחיו בא לרמוז כי מחנה יהודא דוגמת מחנה גבריאל דגל מחנה ראובן היה בדרום והיה בעל תשובה והתשובה היא חסד גדול מהבורא ית' על נבראיו והוא פתח תחלה בהצלה ורחמים שנ' וישמע ראובן ויצילהו ועמו מטה שמעון שנולד אחריו ומטה גד שהוא בכור שפחת לאה וכתי' בהם ושנים יסעו כי כן הב"ינה שנייה לח״כמה ושלשתן נקראי' מחנה ראובן והיו דוגמת מחנה מיכאל כוכביאל פדיאל מימין השכינה ושלשתן נקראי' מחנה מיכאל הוא שרמז מרע״ה כשפתח בשירת הים מי כמוכה וסיים בתורה אין כאל ישורון הרי מיכאל וידעת כי הוא מלאך החסד והרחמים ואחרי זאת כתי' ונסע אהל מועד מחנה הלוים בתוך המחנות וידעת כי מחנה הלוים כ"ב אלף היו שנ' כל זכר מבן חדש ומעלה שני׳ ועשרים אלף דוגמת המלאכים שירדו בסיני שהם ך״ב אלף שנ׳ רכב אלהים רבותים אלפי שנאן ושנים ועשרים אלף הללו היו קרובים לשכינה והנה הלוים משרתי המקדש זכו אל המעלה העליונה הזאת כי היה במספרם כמספר מלאכי השרת הקרובים לשכינה ואין ספק כי ירדו שם צבאות רבות ומחנות עצומות של מלאכים מלבד אלו והיו רחוקי׳ לשכינה מפני שלא היתה מעלתן כל כך וכן היו פקודי ישראל רחוקים מן הארון כענין שכתוב מנגד שהוא לשון רחוק כלשון ותשב לה מנגד הרחק ויש לך לדעת כי כמו שהיה מחנה ישראל ד' דגלים לד' רוחו' העולם מקיפין למחנה הלוים הוא שאמ' מחנה הלוים בתוך המחנות כלומר שמחנה הלוים היה באמצע תוך ד' מחנות ישראל כן היו מחנה הלוים מקיפי' לאהל מועד לד' רוחות העולם שהרי משה אהרן ובניו היו במזרח ובני גרשון במערב ובני קהת בדרום ובני מררי בצפון ואהל מועד היה באמצע תוך הלוים ומה שאמר הכתוב ונסע אוהל מועד מחנה הלוים בתוך המחנות פירושו כך ונסע אהל מועד בתוך מחנה הלוים ומחנה הלוים בתוך המחנות של ישראל נמצא אמצעות הנקודה לאהל מועד שד' מחנות ישראל מקיפי' לה מנגד וזה כנגד השכינה שד' מחנותיהן מקיפי' לה וז"ש בפר' המרכבה ושכינת אל רם ונשא באמצע וכסאו גבוה ותלול למעלה דגל מחנה אפרים לצבאותם ימה ידעת כי ירבעם חטא והחטיא את הרבים והוא היה משבט אפרים לפיכך היה צריך רפואה לרפאות את (שלו) [רבינו בחיי: שברו] ועמו מטה מנשה ומטה בנימין וז"ש לבני אפרים ובנימין ומנשה עוררה את גבורתיך והיו חונים במערב וארז"ל שכינ׳ במערב וכתי' בהם ושלישי' יסעו ומהראוי לסמוך לתורה ולתשובה ולגבורה כדי שישוב האדם בתשובה ויתגבר על יצרו ושלשתן נקראים מחנה אפרים והיה דוגמה מחנה רפאל זבדיאל אחזיאל מאחרי השכינה ושלשתן נקראים מחנה רפאל הוא שרמזו מרע"ה על (מי) [רבינו בחיי: מרים] הצריך רפוא׳ ואמ׳ אל נא רפא נא לה הרי רפאל דגל מחנה דן צפונה מן הידוע כי שבט דן קבלו ב' עגלי זהב שעשה ירבעם שכתב את האחד נתן בבית אל ואת האחד נתן בדן והיה ראוי להיותו בצפון לפי שמשם העושר יצא לעולם ודן החשיך כל העולם בע"ז ואמ' הכתוב והיה במחשך מעשיהם כי המזרח השמש יוצא משם גם הדרום השמש הולך שם בגובה לכך נקרא דרום שהוא דר רום כלומ' שדר ברומו של רוח גם המערב כיון ששוקע שם הנה הוא מתהלך באותו רוח אבל רוח צפון אין השמש זורחת שם לעולם כי לכך נקרא צפון שהשמש צפון משם וכלו חשך והוא רוח הראוי לשבט דן שהחשיך בע"ז את העולם ולפיכך היה צריך כפרה שיכפר לו הק"בה ושיאור עליו וכענין שכתוב כי אשב בחושך יי' אור לי ועמו מטה אשר ומטה נפתלי להאיר על חשכו ממה שכתוב וטובל בשמן רגלו שהשמן קרוי אור וכתי' בנפתלי [רבינו בחיי: נפתלי] שבע רצון מלא ברכת יי' וכתי' בהם לאחרונה יסעו ולפי הכתוב בשאר הדגלים הי"לל וריבעים יסעו ואמ' לאחרונה לרמוז על האבן (האחרונה) [רבינו בחיי: הראשה] העשירית הה"א אחרונה ושלשתן נקראים מחנה דן והיה דוגמת מחנה אוריאל דניאל רמאל משמאל השכינה ושלשתן נקראים מחנה אוריאל הוא שרמזו דוד ע"ה בענין כפרת הקרבנות אל יי' ויאר לנו הרי אוריאל ודע והבן כי כשם שהיה סדור ד' דגלים שבמדבר דוגמה ד' מחנות שכינה כן הסדור בעצמו בד' חיות הקודש וכן הוא הסדר לכלן חיה ששמה אריה ומחנה גבריאל ודגל מחנה יהודא למזרח חיה ששמה שור ומחנה רפאל ודגל מחנה אפרים למערב חיה ששמה אדם ומחנה מיכאל ודגל מחנה ראובן לדרום חיה ששמה נשר ומחנה אוריאל ודגל מחנה דן לצפון והבן היטב מה שדברתי ותבין כח תורתינו הקדושה ואיך הם צבאות ישראל למטה נקשרים ונאחזי' עם צבאות מלאכי השרת למעלה ואז יתגלו לך תעלומות חכמה וכדי לבאר כי י"ב שבטי יעקב כנגד י"ב מלאכי שבטי מעלה אלה שהזכרתי שכלן חתומים בשם אל תמצא שמות נשיאי השבטים העומדים לד' רוחות שחותמים בשם אל ג"כ והנה גם זה ענין נפלא והיה ראוי להסתירו כי הנשיא העומד לרוח מזרח בדגל יהודא שמו נתנאל ונשיא העומד לרוח דרום בדגל ראובן שמו שלומיאל והעומד ברוח מערב בדגל אפרי' שמו גמליאל והעומד ברוח צפון בדגל דן שמו פגעיאל ולא תמצא בשאר השמות שיהיה חותם אחד מהם בשם אל זולת אלו הד' העומדי' בד' דגלי' לד' רוחות העולם וכן תמצ' זה מפור' בפ' קרבנו׳ הנשיאים שהקריבו כסדרן בסדור הדגלים ואמ' ביום הראשון נחשון בן עמינדב למטה יהודא ביום השני נתנאל בן צוער נשיא יששכר ביום השלישי נשיא לבני זבולון אליאב בן חלון ביום הרביעי נשיא לבני (זבולון) [ראובן] אליצור בן שדיאור ביום החמשי נשיא לבני שמעון שלומיאל בן צורישדי ביום הששי נשיא לבני גד אליסף בן דעואל ביום השביעי נשיא לבני אפרים אלישמע בן עמיהוד ביום השמיני נשיא לבני מנשה גמליאל בן פדהצור ביום התשיעי נשיא לבני בנימין אבידן בן גדעוני ביום העשירי נשיא לבני דן אחיעזר בן עמישדי ביום עשתי עשר יום נשיא לבני אשר פגעיאל בן עכרן ביום שנים עשר יום נשיא לבני נפתלי אחירע בן עינן הרי לך שנים עשר נשיאי השבטי' איך הקריבו קרבנם כסדרן כפי הסדור שהיו בדגלים ממש ואם תצרף הד' ימים שהקריבו בהם הד' נשיאים שחותמם בשם אל ביום השני שהקריב נתנאל וביום החמישי שלומיאל וביום השמיני גמליאל וביום עשתי עשר פגעיאל יצא לך מהחשבון השני והחמשי והשמיני והעשתי עשר מספר ה' המיוחד בענין מספר ויהי בשלשים שנה ברביעי בחמשה לחדש שעלה לט' והוא שם היחוד כאשר ידעת עכ"ל דברי פי חכם חן.

יז

רש"י ונסע אהל מועד לאחר ב' דגלי' הללו כו' יען כי ראיתי הרבה משתבשים בדעת רש"י במסע הדגלים עם מסע אהל מועד אחוה דעתי בפירושי ראשונה מ"ש בפ' במדב' ונסע אהל מועד אחר שני דגלי' הללו ר"ל בני גרשון ומררי הנושאי' האהל מועד וכל כליו גם הדברים המקודשי' שהיו במשא בני קהת כולם נסעו אחר שני הדגלים הללו קודם שני הדגלים האחרונים וז"ש כאן בתוך המחנות ר"ל באמצע כל המחנות אלא שהלוים עצמם היו מחולקים והלכו מרוחקים זה מזה דהיינו גרשון ומררי נושאי האהל מועד הלכו עם ב' הדגלים הראשונים מיד ובני קהת נושאי הדברי' המקודשי׳ הלכו עם ב' הדגלי' האחרוני' והיה ריוח בין בני גרשון ומררי ובין בני קהת מרחק רב כדי שיוכלו בני גרשון ומררי נושאי אהל מועד להקימו טרם בא בני קהת כמו שפירש"י בפ' בהעלותך על והקימו את המשכן ופי' הפסוקים במסע הדגלים כך הוא כשתקעו הכהני' בראשונה נסע דגל מחנה יהודא ובלי ספק שהו מלתקוע שנית שעה או שתים עד שהכינו עצמם דגל יהודא להלוך והלכו ואח"כ תקעו הלוים שנית הכינו עצמם דגל ראובן להלוך ובין כך ובין כך מיד אחר התקיעה הראשונה נכנס אהרן ובניו ופרקו את הפרוכת וכסו בה את הארון וגו' ואח"כ באו בני גרשון ומררי והיו פורקין את המשכן וטוענין בעגלות אבל עדיין לא הלכו עד שהלכו דגל מחנה ראובן ואז הלכו הם מיד אחריה׳ ונשארו הארון וכלי הקדש של משא בני קהת עומדים מכוסי' נתונים על המוטות ואח"כ הוצרכו הכהנים לחזור ולתקוע כדי שילכו דגל מחנה אפרי׳ והוצרכו להמתין עוד שעה או שתים עד שיהיו דגל אפרים מכינים לעצמם להליכה ומיד כשהלכו בני אפרים תקעו כהנים עוד פעם אחת כדי שילכו דגל מחנה דן המאסף וגו' ומיד אחר אותה התקיעה הלכו בני קהת עם דברים המקודשים עם דגל מחנה אפרים שבאו סמוך להם אחר שהכינו עצמם להליכה שהרי היו מרוחקי' מהם כאורך מיל ועכשיו באו להם והלכו יחד נמצא שבין בני גרשון ומררי ובני קהת היה מרחק רב בהליכתן שהרי גרשון ומררי הלכו מיד עם הדגלי' הראשוני' ובני קהת המתינו ולא הלכו עד שתקעו הכהנים עוד ב' פעמים כדי שילכו שני הדגלים האחרונים וזה שפירש"י בפ' בהעלותך על והקימו את המשכן בני גרשון ובני מררי שהיו קודמין להם מסע ב' דגלי' ר"ל מרחק המסע שהיו הולכין כבר השני דגלים הראשונים ומה שפירש"י בדבור של פסו' והורד המשכן כיון שנוסע כו' וסיים דבריו ואח"כ ונסעו הקהתי' הטועי' נקדו ופסקו הדבור כן אבל טעות הוא בידם כי סוף הדבור הוא ואח"כ נסעו ור"ל ואח"כ נסעו בני גרשון ובני מררי ומ"ש אח"כ הקהתי׳ נושאי המקדש דבור בפני עצמו הוא וקאי על הפסוק השני המתחיל ונסעו הקהתי' נושאי המקדש כו' עוד טועי' בדברי רש"י שפי' בפ' במדבר על פסוק ואת מיתריו לכל עבודתו מיתריו של משכן ולא של חצר והם מבינים שדעת רש"י במ"ש ולא של חצר ר"ל מיתריו של האהל והמשכן היה במשמרת בני גרשון אבל המיתרי' של קלעי החצר לא היו במשמרותם וטועים הם בדברי הרא"ם שכתב כי מיתרי החצר במשמרות בני מררי ומבינים אותו ג"כ שר״ל מיתרי קלעי החצר ומקשין אח"כ ואומרים דברי רש"י סותרי׳ זה את זה שבפ' נשא כתב על פסוק ויתדותם ומיתריהם של עמודים שהרי יתידות ומיתרי הקלעים במשא בני גרשון היו כו׳ אבל טועי' הם בדברי רש"י שמ"ש בפ' במדבר ולא של חצר אינו ר"ל דמיתרים של קלעי החצר לא היו במשמרת בני גרשון דודאי היו מיתרים של קלעי החצר במשמרת בני גרשון כמ"ש בפ' נשא ומ"ש כאן ולא של חצר ה"פ כנוי של מיתריו שאמ' הכתוב במשא בני גרשון שהוא לשון יחיד לא קאי אלא על מיתרי המשכן לבדו או על מיתרי האהל לבדו כלומ' על כל אחד מהם אבל לא קאי על מיתרי הקלעי' ג"כ לבדם דא"כ ואת מיתריהם מבעי ליה לשון רבי' דהא קלעי לשון רבי' הוא וכמ"ש בפ' נשא על עמודי החצר ומיתריהם דקאי ומיתריהם על עמודי' שהוא לשון רבי׳ ואח"כ אמ' רש"י אבל לא קאי כינוי היחיד על מלת החצר שיכול ג"כ לומ' עליו ומיתריו כמ״ש הרא"ם דא"כ היינו צריכים לפרש מיתריו של עמודי החצר שהם עיקר החצר וזה לא יכול להיות שהרי מיתרי' של העמודים היו במשא בני מררי וע"ז כתב הרא"ם ופי' שמיתרי החצר משמרת בני מררי הם כו' ור"ל מיתרי עמודי החצר דוק נ"ל עכ"ל מהר״ם יפה ז"ל.

ג

לט

רש"י אשר פקד משה ואהרן נקוד על ואהרן לומ' שלא היה במנין הלוים כו' כת' מורי הגאון מהר"ם יפה ז"ל כתב הרא"ם לכאורה משמע דהאי שלא היה במנין הלוים דקאמ' פירושו שלא היה אהרן מתעסק במנין הלוים אלא משה לבדו דקרא דאשר פקד משה ואהרן במונין קמיירי ולא בנמנין וננקד אהרן ללמד שאע"פ שכת' אשר פקד משה ואהרן דמשמע ששניה' נתעסקו במנין לא היה רק משה לבדו אלא שדרך הכתוב הוא שמפני שהיו שניהם יחד עסוקים במנין שאר כל שבטים דכתי' כל יוצא צבא בישראל תפקדו אותם אתה ואהרן כת' גם במנין הלוים כך ע"כ ולא ידעתי מאי קאמ׳ שמפני שהיו שניהם יחד עסוקים במנין שאר השבטים כתב גם כאן כן וא"כ קשה למה לא כתב ג"כ אשר פקד משה ואהרן וכל נשיאי ישראל שהרי גם הם היו בכלל המונין שאר שבטי' עוד כתב הרא"ם וז"ל ובקצת נוסחאו' של רש"י בפ' הזאת כתי' נקוד על אהרן שלא היה נמנה עם הלוים וא"כ לא אדע היאך דרשו מהנקוד שעל אהרן שלא נמנה עמהן והא קרא דאשר פקד משה ואהרן במונין קמיירי קאי במונין וקא ממעט נמנין והלא דרך כל המדרשות שדרשו על הנקודות אינו אלא למעט מה שמורה עליו הכתוב לומ' שאינן כפי הוראתן ממש עכ"ל גם בכאן נ"ל דליכא הוכחה כלל דלעולם אימא לך דגירס' שלא היה אהרן נמנה עמהן אמתי' היא וגם הלשון שכתוב בגיר' הספרים שלנו שלא היה אהרן במנין הלוים ג״כ ה"פ שלא היה אהרן במנין הך"ב אלף של הלוים דהיינו מן הנמנים ומה שהקשה קאי במונין וקא ממעט נמנין וכו' אינה קושיא כלל דה"פ דקרא כל פקודי הלוים שהם הנמנין אשר פקד משה ואהרן ומשמע שהם היו ג"כ מן הנמנין תוך הכ"ב אלף שהרי הם ג"כ היו מבני לוי ונופל עליהם לומ' שהם בכלל פקודי הלוי' היו כך וכך לכך נקוד על אהרן לומ' שהוא לא היה בתוך מנין כ"ב אלף אע"ג שמש' היה בתוכ' שהו' היה ג"כ מן הנמנין מ"מ אהרן אע"פ שגם הו' הי' מבני לוי לא הי' בתוך המספ' הכ"ב אלף הנמני' מפני שהוא היה תחלה יחוס של הכהנים לכך נקוד עליו לומ' דלשון דכל פקודי הלוים שפירושו הנמנין לא קאי עליו ואין כאן קושיא קאי במונין וממעט נמנין דאדרבה קאי בנמנין והנקודה מורה למעט עליו שאינו כפי הראותו ממש דקאי על פקודי נ"ל:

נ

רש"י הביא שנים ועשרים אלף פתקין וכת' עליהם בן לוי ורע"ג פתקי' כת' עליהם ה׳ שקלים כו' י"מ שכת' וז"ל נ"ל שכשיצא בן לוי היה חוזר פתקו לתוך הנותרי׳ דא"לכ מי שהלך ראשון ראשון היה יותר בטוח שלא יגיע אליו ה' שקלים מן הבאי' אחריו והיה הדבר חוזר חלילה עד שיצאו כל רע"ג מן ה' שקלים או אולי כל עסקיהם היו ע"פ יי' ולא בדרך טבע עכ"ל והנה מ"ש דא"לכ מי שהלך ראשון ראשון היה יותר בטוח שלא יגיע אליו ה' שקלים כו' כבר קדמהו ר' נחמיה בקושי' זו לדעת ר"י בב״ר ע"ש ומה שרצ' לתרץ קושיא זו שכשיצא בן לוי היה חוזר פתקו לתוך הנותרי' צלל במים אדירים והעלה חרס בידו משום דאכתי קשה דלמא יעלו כולם בן לוי אף אותן רע"ג הנותרים על הלוים ומ"ש או אולי כל עסקיהם היו ע"פ יי' ולא בדרך טבע גם הא ליתא שהרי בירושלמי בפ' קמא דסנהדרי' מתרץ כן לדעת רבי נחמיה מעשה נסי' היה ומסורגים עלו מחמת קושי' זו דלמא יעלו כולם בן לוי אף אותן רע"ג הנותרי' על הלוים משמע דלדעת ר"י שהביא כאן רש"י אין אנו צריכים לומ' מעשה נסים היה שוב ראיתי מ"ש מורי הגאון מהר"ם יפה ז"ל וז"ל מקשין העולם שהרי גם על הגורל הזה של הפתקין יש לפקפק שכל אחד יאמ' אני אטול ראשון מן הקלפי שאז יש לו ך"ב אלף פתקין בן לוי שהם רובא ורובא דרובא כנגד רע"ג פתקים של ה' שקלים וקרוב לודאי שיזדמן לידו פתק של בן לוי וכן השני וכן השלשי וכן כולם עד שיתמעטו הפתקים של בן לוי וכדי ליישב זאת הקושי' סיים רש״י דבריו ואמ' בואו וטלו פתקיכ' לפי הגורל ור"ל שבתחילה היו מטילי' גורל ביניהם מי יטול תחלה פתקו מן הקלפי ואפשר לי לומ' שאותו הגורל היה כמו שהיו עושין הפייסות במקדש שכן שנינו ריש פ"ב דיומא הממונה אמ' להן הצביעו פירש"י הוציאו אצבעותיכם כל אחד יראה אצבעו כדמפ' לקמ' בפרקין מקיפים ועומדים בעגולה ובא הממונה ונוטל מצנפת מעל ראש של אחד מהם וממנו הפייס מתחיל למנות ומוציא כל אחד ואחד אצבעו למניין ומונין האצבעו' והממונה אמ' כל שהמנין כלה בו הוא זוכה ומוציא מפיו מניין או מאה או ששים או הרבה יותר משהיו שם הכהנים ומתחיל למנו' מזה שנטל מראשו המצנפת וסובב והולך ומונה וחוזר חלילה עד סוף המנין עכ"ל רש"י שם ונ"ל דה"נ היו עושין כן היו כותבין כל הכ"ב אלף ורע"ג לוים על נייר אח' זה אח' זה במספ' אבג"ד וכן כולם בלא ידיעת הממונה שלא ידע מי הם הראשונים או האחרונים ויבא לידי חשד ואח"כ חזרו ונתערבו ובאו כולם בעגולה סביב הממונה והממונה נוטל מראש אחד מהם המצנפת והזכיר הממונה סך מאה או ששי' או יותר מכ"ב אלף ור"עג והיו מתחילין למנות מזה שנטל מראשו המצנפת ואותו שכלה בו המנין היה המתחיל ונוטל בראשונה פתקו מן הקלפי ואח"כ נוטלים השאר אחר זה כסדרן בנייר שהיו כתובים בו וזהו שסיים רש"י דבריו בואו וטלו פתקיכם לפי הגורל ור"ל לפי הפייס שעשו כמו שאמרתי ואין להקשו' למה לי הפתקי׳ יעשו הכל ע"פ הפייס ואותו שכלה בו המנין יתן חמשת שקלים וכן יעשו רע"ג פעמים כמו שהיו העודפים דאין זה קושיא חדא דהפייס הזה אינו ברור כ"כ לסמוך עליו רע"ג פעמי' זה אחר זה מפני שיכולין לבא בו לידי רמאות כדתנן שם בסיפא ואין מוציאים אגודל במקדש ופרש"י מפני הרמאין כשיקרב המנין לכלות ויביט למי יכלה יוציא זה העומד לפניו ב' אצבעות כשימנה בשני בני אדם וימהר המנין לכלות בו והממונה לא יבין לפי שאדם יכול להרחיק אגודל מן האצבע הרבה ונראין האצבעות ב' בני אדם עכ"ל וא״כ ה"נ אם היו עושין כן רע"ג פעמים יכולין היו לבא לידי רמאות ובלבול בפייס מה שאין לחוש כן בגורל ע"י פתקי' ועוד הפייס רע"ג פעמי' ע"י האצבעו' יש בו טורח גדול יותר מבגורל ע"י פתקי' שהוא דבר נקל מאד נ"ל ומה שהיו עושים הפיים ע"י אצבעו׳ ולא במספר גלגלותם ממש משום שלא ישלוט בהם עין הרע מה שאין שייך באצבעו' נ"ל עכ"ל ואני שמעתי ולא אבין מי דוחקו לפרש שאותו הגורל דקאמ' רש"י בואו וטלו פתקיכם לפי הגורל היה כמו שהיו עושין פייסו׳ במקדש כו' למה לא נפרש אותו הגורל דקאמר רש"י כפשוטו ששני קלפי היו וקלפי אח' היו כ"ב אלף פתקי' שכת' בהם בן לוי ורע"ג פתקי׳ שכת' בה' ה' שקלי' טרפן ובללן ונתנן בקלפי ועוד היו כ"ב אלף ור"עג פתקי' שכת' בהם שמות הבכורי' ונתנן בקלפי האחרת ונתן ידו בקלפי השמות ומי אשר יעלה שמו כנגדו היה נוטל מקלפי השנייה אם עלה בידו פתק של בן לוי הרי פדאו בן לוי ומי שעלה בידו פתק של ה' שקלים היה משה אומ' לו תן ה' שקלים וכן עשו כו' ואין להקשות א"כ לא יעשו רק קלפי אחד ויכתוב השמות כולם ומי שיעלה ראשון יתן ה' שקלי' עד רע"ג או מי שיעלה ראשון יהא פדוי עד כ"ב אלף והנותרי' יתן ה' שקלים משום די"ל דגם בזה לא ינצל מתרעומו' דאם יעשו מי שיעלה ראשון ראשון יהי' פדוי יאמרו הנותרי' אלו עשית שמי שיעלה ראשון ראשון יתן ה' שקלים הייתם גם אתם הראשוני' והייתם אתם חייבי' ואם יעשו שמי שיעלה ראשון יתן ה' שקלי׳ יאמרו העולים ראשונים אלו עשיתם שמי שיעלה ראשון יהיה פדוי היינו ג"כ אנו עולים ראשונים והיינו מן הפדויים ע"כ אין שום דרך להנצל מן התערומו' אם לא כדפרשתי ומ"ש מורי ז"ל דהפייס הזה אינו ברור כ"כ לסמוך עליו רע"ג פעמים זה אחר זה מפני שיכולי' לבא לידי רמאו' כדתנן שם בסיפא ואין מוציאין אגודל במקדש כו׳ לא ידעתי מאי קאמ' דא"כ קשה אמאי לא היו עושין במקדש שהפייס ג"כ ע"י פתקי׳ כיון שהוא עדיף טפי מהפייס ע"י אצבעו' ועוד וכי לא היה יכול לעשות משה הכל ע"פ הפייס כמו שהיו עושין במקדש בלי חשש שיכולין לבא בו לידי רמאו' ע"י שהיה מצוה להם שלא יוציאו להם אגודל ויותר מכל הא דלעיל קשה בעיני מאד על מה שסיים בחתימת דבריו ומה שהיו עושי' הפייס ע"י אצבעו' ולא במספר גלגלות' ממש שלא ישלוט בהם עין הרע מה שאין שייך באצבעו' נ"ל למה כתב נ"ל כאלו למראה עיניו ישפוט ובדה חידוש זה מלבו הא תלמוד ערוך הקשה ותירץ כן בהדיא ברפ"ב דיומא וקשה להאמין שלא ראה הגמ' הנז' כיון שהביא המשנה דפ"ב דיומא הממונה אמ' להם הצביעו וכו' דעליה פריך הגמר' ונמנינהו לדידהו ומשני מסייע ליה לר' יצחק דא"רי אסור למנות את ישראל אפי' לדבר מצוה דכתי' ויפקדם בבזק וכו' והא ודאי שהטעם שאסור למנות את ישראל אפי' לדבר מצוה הוא מפני שלא ישלט בהן עין הרע ע"כ לבי אומ' דב' מלות אלו נ"ל הכתובים בספר מורי ז"ל הם ט"ס כן נ"ל:

ד

ב

רש"י נשא את ראש מנה מהם את הראויין לעבודת משא וכו' כת' הרא"ם וז"ל מ"ש כאן נשא את ראש מנה מהם לא מנה הסך כמנהגו בכל מקום שבאו המלות הללו הוא מפני שאין כוונתו לפרש פה פי' מלות נשא את ראש אלא לפרש טעם המנין הזה שנשתנה מכל המניינים ששאר המניינים הם אם מבן חדש ומעלה כדי לדעת מספר אותן שיצאו מכלל ספק נפלים ואם מבן ך' ומעלה כדי לדעת מספר כל היוצאים בצבא ואם מבן י"ג ומעלה כדי לדעת מספר כל אותן שהגיעו לכלל איש אבל המנין הזה אינו דומה לשום אחד מהם לפיכך הוכרח לומ' מנה מהם כל הראויין לעבודת משא עכ"ל תמה אני מאד מה הוצרך לכל זה הלא יותר נכון לפרש כמו שכתבו שאר מפרשי' דקשה לרש"י שהרי כבר מנה אותם למעלה ולמה יצוה למנותם שנית ומתרץ כאן צוה שימנה מהם את הראויים לעבודה:

טז

רש"י ופקודת אלעזר שהוא ממונה עליהם לשאת אותו שמן וקטורת ושמן המשחה ומנחת התמיד עליו מוטל לצוות ולזרז ולהקריב בעת חנייתן כת' הרא"ם וז"ל פי' פקודת אלעזר שהוא ממונה עליהם לשאת אותם בעצמו במסען הם הכתובי' אחריו שמן המאור וקטורת הסמי' ושמן המשחה אבל מנחת התמיד אינו נושא אותה במסען אלא שעליו מוטל לצוות ולזרז ולהקריב בעת חנייתן אבל הרמ"בן ז"ל חשב שדעת הרב הוא שגם מנחת התמיד מכלל הנשואים עליו הוא שהיה נושא אותה כמו שהיה נושא את שמן המאור ואת שמן המשחה והקטורת ולפיכך כת' ועל דעת הירושלמי בפרש"י ז"ל שהוא נושא אותם יהיה משא גדול כי הקטרת שס"ה מנים ומר"עה לא פטמה לחצאי' ושמן המאור לשנה שלמה רב מאד קפ"ג לוגין ומנחת התמיד לא ידענו לכמה ימי' ישא ממנה ולא ידעתי איך יפרש דברי הרב במ"ש עליו מוטל לצוות ולזרז ולהקרי' בעת חנייתן שמורה שאינו נושא אותם רק שמוטל עליו לצוות לאחרים ולזרז אותם בלבד וסותר דבריו הראשונים שאמ' שהוא ממונה עליהם לשאת אותם ולכן על כרחנו לפרש שמאמ' שהוא ממונה עליהם לשאת אותם דבק עם שמן והקטורת ושמן המשחה בלבד ומאמ' עליו מוטל לצוות ולזרז ולהקריב בעת חנייתן דבק עם מנחת תמיד בלבד מפני שרש"י ז"ל סובר שהסולת שממנה עושין מנחת התמיד אינה נקראת בשם מנחת התמיד אלא אחר שהפרישו ממנו העשרון לכבש שאז היא עומד' להקרבה וזה אינו אלא בחנייתן כשמקריבים את התמיד לא בנסיעתן וא"כ א"א לומ' על מנחת התמיד שאלעזר נושא אותה בעת הנסיעה ולפיכך פי' על מנחת התמיד עליו מוטל לצוות ולזרז ולהקריב בעת חנייתן לא שהוא ממונה עליה לשאת אותה כמו שהוא ממונה על השמן והקטרת עכ"ל וי"מ שכת' עליו וז"ל והנה דעתו לספר מחשבת הרמ"בן שחשב שדעת רש"י שגם מנחת התמיד מכלל הנשואים עליו הוא שהיה נושא אותה כמו שהיה נושא את שמן המאור ואת שמן המשחה והקטרת וכתב שמנחת התמיד אינו נושא אותם ולדעתי יפה כיון הרמב"ן כי עיקר יסודו של רש"י בנוי על ירושלמי ואית' בהדיא בירושלמי שגם המנחת התמיד היה נושא וז״ל הירושלמי בפ' המצניע שמן המאור בימינו מנחת קטרת הסמי' בשמאלו ומנחת התמיד של יום תלוייה בזרוע ושמן המשחה (בימין) [כמין] צלוחי' קטנה תלויה לו באפונדתו לכך נ"ל שרש"י סבר דהא והא איתא שהיה מוטל עליו לצוות ולזרז להקריב בעת חנייתן וגם היה נושא אותן ודייק מדכתיב אלעזר בן אהרן ולא אמ' ומשא אלעזר כמ"ש ומשא בני קהת נראה מזה שלא היה אלעזר נושא אותן אבל היה פקיד עליהם וזה לבד לא יתכן דא"כ לכללינהו בהדי הדדי ולכתוב ופקודת אלעזר בן אהרן הכהן שמן המאור וקטרת הסמים ומנחת התמיד ושמן המשחה והמשכן וכל אשר בו וכו' ולמה חזר וכת' כל פקודת המשכן אלא ודאי שהיה נושא שמן המאו' וקטרת הסמי' ושמן המשחה ומנחת התמיד לכן א"א לכללם ולכתוב חד פקודת על כלם דפקדת המשכן לא היה כפקדת שמן המאור דהתם היה נושא בעצמו ופקדת כל המשכן הוא שהיה ממונה על משא בני קהת א"כ מהכא משמע שהיו נושא אותם ומדלא כתי' ומשא אלעזר משמע שהיה ממונה עליהם הא כיצד אלא ודאי שהיה נושא אותן במסען והיה ממונה עליהן לצוות ולזרז בעת תנייתן עכ"ל גם פה הלך זה המחבר אחר מנהגו שאינו מביא דבר בשם אמרו שכבר גילה לנו רבינו בחיי ז"ל מקום מוצאו ומבואו של הירושלמי הזה הנז' ע"ש:

פרשת נשא

כב

רש"י נשא את ראש בני גרשון גם הם כמו שצויתיך על בני קהת לראו' כמה יש שהגיעו לכלל עבודה כו' י"מ שכתבו וז"ל דקשה לרש"י שהרי בני קהת עדיין לא נמנו דכתי' אח"כ ויפקוד משה ואהרן את בני הקהתי א"כ לא שייך לומ' נשא את ראש בני גרשון גם הם לכן פי' כמו שצויתיך וכו' ר"ל דקאי גם הם רק אצווי שהיו בכלל הצווי ולא אמנין דא"לכ ה"ל לרש"י לומר כמו שנשאת בני קהת עכ"ל ואין זה אמת שהרי רש"י פי' לעיל נשא את ראש בני קהת מתוך בני לוי מנה מהם את הראוין לעבודת משא כו' ש"מ בהדיא שהוא סובר דהאי נשא את ראש בני קהת אינו לשון מנין אלא לשון מינוי שררה א"כ ה"ה נשא את ראש בני גרשון אינו לשון מניין אלא לשון מנוי שררה מדקאמ' גם הם א"כ א"א לומ׳ דקשה לרש"י שהרי בני קהת עדיין לא נמנו ואיך שייך לומ' נשא את ראש בני גרשון גם הם לכן נ"ל דקשה לרש"י ל"ל גם הם הלא מפר' קרא בהדיא דנמנו גם הם מבן ל' עד בן נ' לכן פי׳ כמו שצויתיך על בני קהת לראות כמה יש שהגיעו לכלל עבודה דרך חשיבות וברירה כבורר אוכל מתוך הפסולת שלא תאמר בני גרשון ובני קהת ובני מררי כל המשפחות הטילו פתקיהם לקלפי בשמותם ואח"כ הובררו אלו מתוך אלו בדרך זה לא הוה חשיבות לאחד מהם ואהאי קאי גם דבני גרשון נמי הובררו אחר בני קהת מתוך בני מררי ונשארו בני מררי ממילא בפני עצמו כדפי׳ מהרא"י ז"ל ולכן לא נאמ' גם הם במררי וגם לא נאמ' לשון נשא את ראש במררי אלא תפקד אותם מפני שלא היו במדרגה גדולה כמותם ובזה מיושב קושיא אחרת בכתוב שהקשה במדב' רבה למה שינה בבני גרשון כי בקהת אמ' למשפחותם לבית אבותם ובגרשון היפך ואמ' לבית אבותם למשפחותם ובמררי חוזר אל סדר האמור בקהת ואח"כ כשמספר הכתוב מה שנמנה ומה שעלה סכום כל משפחה אומ' בכל אחד משלשתם למשפחותם לבית אבותם והוא כדפי' ר"מ אלשיך ז"ל משום שבא הכתוב לדבר על לבם של בני גרשון פן יתאמץ לבבם באומרם כי אביהם הבכו' ולא נמנה ראשונה וגם יתר שאת כלי המקדש לא ניתן למו כי אם לבני קהת על כן לבעבור הסר קנאתם זאת בא האלדים בפ' זו ויאמר נשא את ראש בני גרשון גם הם כלומ' נשיאת ראש יש לבני גרשון גם הם כבני קהת לפי ערכם אלא שמה שלא ניתן למו יתרון בני קהת הלא הוא כי הקהתיים היתה בהם בחינת האמו' בהם למשפחותם לבי' אבות' על יתרון אשר על משפחותם הם עמרם ומש' ואהרן שיתרונ' על לוי בעצמו שהוא בית אבותם כי משפחות' גברו על בית אבותם עד גדר הזכיר משפחות' קודם לבית אבות' שהוא על היות במשפחות' גדולי עולם וז"א למשפחותם לבית אבותם אך בני גרשון אלה נהפוך הוא כי שלימות בית אבותם גברה על משפחותם כלומ' כי על כן זכו הקהתים אל הכבוד ההוא משא"כ בבני גרשון וז"א בהם לבית אבותם למשפחות' הפך האמור בקהת אך בבני מררי חזר אל סדר ראשון לומ' למשפחותם לבית אבותם כן נ"ל:

ה

יב

רש"י איש איש כי תשטה אשתו (מ"ש) [מה כתוב] למעלה מן הענין ואיש את קדשיו כו' י"מ שכת' וז"ל נראה דלא למד רש"י מסמיכו' הפרשיות דאם מסמיכו' הפרשיו׳ ה"לל למה נסמכה פרשה זו כמ"ש לקמ' ועוד מנ"ל שהוא שלא כסדר עד שישאל למה נסמכה אלא דלא היה להתחיל הפרשה באיש רק באשה שהיא העיקר שעיקר הפרשה מדב' ממנה וה"ל למכתב כי תשטה אשת איש מאי איש איש כי תשטה אשתו אלא אדלעיל קאי עכ"ל וזה לקח מדברי מחבר אחר ואף גם זאת אינו אמת ואשתמט מנייהו דברי תלמו' ערוך ברו' מללו בפ' בתרא דברכות אשר רש"י לקח משם דברי' הללו וז"ל למה נסמכה פר' סוטה לפ' תרומו' ומעשרו' לומר לך כל שיש לו תרומו׳ ומעשרות ואינו נותנן לכהן סוף נצרך לכהן ע"י אשתו שנ' ואיש את קדשיו לו יהיו וסמיך ליה איש איש כי תשטה אשתו וכתיב והביא האיש את אשתו וגו' ע"כ והקשו המפרשים על דרש' זו למה סוטה יותר מזב או מצורע שכולם צריכים לכהנים ומתרצי' שהוא מדה כנגד מדה לפי שהוא אינו רוצה ליתן מתנה לכהן שאמ' למה אתן ממון לכהן חילי לאחר לא אתן אמ' לו חייך שתצטרך לכהן ותדע מעלות הכהן שהוא עושה שלום בין ישראל הנקראים אשה לאביהם שבשמי' אשר נקרא יי' איש מלחמה ע"ד שאמ' הכתוב כי בועלייך עושייך יי' צבאות והוא אינו רוצה להכיר מעלת הכהן תצטרך להביא אליו הסוטה לעשות שלום בינך לבינה ותכיר כמו שהוא עושה שלום בין איש לאשתו למטה כן הוא עושה שלום בין איש לאשה אחרת והוא יי' איש מלחמה ובין היפה בנשי׳ עמו ישראל וי"מ שהוא ע"ד דאיתא במדרש דבשביל זנות גשמי' נעצרים שנ' וימנעו רביבים ומלקוש לא היה ומצח אשה זונה היה לך לכן אמור לו אתה מעכב תרומו' ומעשרו' לכהן ולא תחסר תבואתך חייך סופך שיבא ענין לידך אשר בשבילה תבא מארה בתבואה ואין לה רפואה אלא ע״י כהן וזהו סופך שתצטרך לכהן שאם לא הוא תבא מארה לעולם לכן ראוי הוא לכך לתת לו וי"מ לפי שהמעכב המתנות יבא לידי עוני כמו שפרש"י למעלה וארז״ל כל הבא על אשה זונה לסוף מבקש ככר לחם ואינו מוצא שנ' כי בעד אשה זונה עד ככר לחם וכשהאשה רואה שבעלה בא לידי עוני היא חושדתו שבא לידי עוני מחמת שהיה רועה זונות כמ"ש ורועה זונו' יאבד הון בראותה שפתאום יאבד הונו שלא כדרך העולם ובסבה זו תזנה גם היא מאחריו לומ' איהו בקרי ואיהי בבוצינא לכך נאמ' ומעלה בו מעל שאם תשטה אשתו ומעלה אז בו מעל זה המעל תלוי בו כי הוא הגורם לה שתרצה לעשות כמותו מצד החשד וכל זה גרם הוא שמעל בקדשי כהן לבלתי תת לכהן את הקודש כי ע"י זה הוא בא לידי עוני והיא חושדתו ברועה זונות יאבד הון ובאמת יתברר ע"י בדיקת המים כי ז"ל אומרו ונקה האיש מעון אם הוא מנוקה מעון המים בודקין אותה כו' היינו מעון זה כדומה לעון שלה שאם הוא נקי ממה שחשדה אותו אשתו אז דין הוא שיבדקוה המים אבל אם אינו מנוקה מעון זה וחשד שלה אמת אינו דין שיבדקוה המים מאחר שהוא עצמו היה רועה זונות ויש לה קצת התנצלות וק"ל קושי' אחרת יותר חזקה וגדולה היא אלי אם הבעל חטא שעיכב מתנות כהונה אשתו מה חטאה ומה פשעה עד שאמרו לסוף נצרך לכהונה ע"י אשתו כו' ושמא י"ל לפי שהנשי׳ בטבעם הם צרי עין בצדקה ובגמ"ח כמו שדרז"ל בב"מ על קמח סולת וגו' מכאן שהאש' עינה צרה באורחין וכמו שפי' המפרשי' ז"ל במשנה פ"ק דאבו' ויהיו עניים בני ביתך ואל תרבה שיחה עם האשה כו' שר"ל לא ירבה שיחה עם האשה כו' ליקח ממנ' עצה בענין ויהיו עניים בני ביתך כי היא תמיד תמנענו וה"ה בענין מתנות כהונה יוכל להיו' שאשתו תמנענו מליתן להכהן לכן שפי׳ אמרו חז"ל לסוף נצרך לכהן ע"י אשתו.

רש"י שנו רבותינו אין המנאפין נואפין עד שתכנוס בהן רוח שטות כו' לשון זה לקח מן המדרש מדבר רבה ולפי זה קשה מה שהקשו המפרשים הלא כל שאר עבירו' נמי אין חוט' אא"כ נכנס בו רוח שטו׳ א"כ למה נקט דוקא אין מנאפי' נואפי' כו' ותירצו דבכאן אבר קטן יש באד' כו' א"כ הוא שטות מאחר שיש בידו להשביעו והוא מגרה יצרו עליו אבל לפי לשון הגמ' בפ"ק דסוטה לא קשיא מידי דקאמר אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנסה בו רוח שטות שנ' איש איש כי תשטה אשתו כו׳ ומשמע לי דהא דקאמ׳ אין אדם עובר עבירה אין ר"ל דוקא ניאוף אלא כל עבירה ומכאן ילפינן לכל עבירה כנ"ל.

יג

רש"י איש פרט לקטן כו' מדברי הרמ"בם ז"ל בפ"א מהלכו' סוטה משמע בהדיא דלא ממעט קטן אלא כשהוא פחות מבן ט' שני' ויום אחד שאינו ראוי לשכיבה אבל בן ט' שני' ויום אחד כיון שביאתו ביאה איש מקרי לגבי שכיבה.

רש"י ועד אין בה הא אם יש בה אפי' עד אחד שאמ' נטמאת לא היתה שותה כתב עליו החזקוני וז"ל מה שפרש"י הא אם יש בה כו' פי' אבל כמו ורגמו אותו בלא כסותו הא אותה בכסותה וכו' פ' נגמר הדין ועוד הרבה בתלמוד ואפי' שכתב בפרש"י ט"ס הוא וכן שנינו בסוטה תנא דבי ר"י מפני מה האמינה תורה עד אחד בסוטה רגלים לדבר שהרי קנא לה שנ' ועבר עליו רוח קנאה וקנא שפי' וכבר עבר ונסתרה ועד אחד מעידה שהיא נטמאה וכן שנינו במסכ' כתובו' אין האשה נאסרת על בעלה בעד אחד אלא בשני עדים וקינוי וסתירה אפי' בעד אחד ומה שפר"שי ועד אין בה בטומאה אבל יש עדים לסתירה הוא חוזר ומפרש והוא ששנינו בסוטה ועד אין בה ולא בקינוי בה ולא בסתיר' ופרש"י בה אטומאה קאי דהא מינה סליק והיא נטמאה ועד אין בה ודרשינן אין בה תרי אלא חד בה עד אחד נאמן ולא בקינוי ולא בסתירה עכ"ל ואני אומר שאין לשבש הספרים שכבר תיקן הרא"ם ז"ל את דברי רש"י בלי ט"ס ובא אחריו מורי הגאון מהר"ם יפה ז"ל וייפה את דבריו והרבה להשיב על דברי הרג"א וז"ל כתב הרג"א וז"ל אע"ג דקי"ל דבכל מקום שנ' עד פירושו שנים עד שיפרוט הכתוב לומ' אחד כדילפינן מלא יקום עד אחד באיש וגו' כאן הוא כאלו כתי' אצלו אחד דאי איירי בשנים פי' ולמידק הא יש כאן שנים אינה שותה פשיטא שאם שני עדים יש כאן שאינה שותה פי' שהרי משביעין אותה כשמשקין אותה אם זינתה וכיון שיש ב' עדים שזינתה היאך משביעין אותה הרי ודאי זינתה ואם בא לומ' שנים אין כאן אבל אחד יש כאן ואפ"ה שותה זה פשיטא דבלאו האי קרא בודאי עד אחד לאו כלום הוא לכך הוי כאלו כתב בפירוש ועד אחד אין בה ע"כל ולא דק דהיאך קאמ' פשיטא דבלאו קרא בודאי עד אחד לאו כלום הוא חדא דהא אמת הוא כך שעד אחד בכאן הוא אוסרה על בעלה דלא דמי לשאר עד אחד כיון שהיה כאן קינוי וסתירה היאך קאמ' הוא פשיטא דעד אחד בכאן לאו כלום הוא ועוד הא קי"ל דעד אחד בדיני ממונות קם לשבועה דלא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת הוא דלא קם אבל קם הוא לשבועה וא"כ ה"נ נימא לעולם אימא לך שבא לומ' שנים אין כאן אבל אחד יש כאן וכיון שיש כאן עד אחד משקין אותה ומשביעין אותה נגד העד אם זינתה אם לא אבל אם אין כאן אפי' עד אח' אין משקין אות' ואין משביעין אותה כלל כמו שהוא הדין מן התורה גבי דיני ממונות אלא מחוורת' כמ"ש הרא"ם ושיעור חבור הכתוב לפי פשוטו כן הוא איש איש כי תשטה אשתו וגו' שיכנס בה רוח שטות שתזנה ומעלה מעל באשה ואין שייך לומ' שטו' ומעילה בבעל אלא כשזינתה במזיד אלא שנעלם הדבר מעיני אישה והעלמה ר"ל שאין כאן עדים אבל ידוע הוא שכבר קודם לכן עבר עליו רוח קנא' וקנא וגו' וגם ידוע שנסתרה ואין ידיעה ברורה אלא ע"פ שני' עדים והביא האיש את אשתו וגו' והשקה אותה ולפי שרצה הכתוב לומ׳ דכל דיני השקאה אינם אלא בשאין כאן עדים כלל על הטומאה אבל כשיש כאן עד אחד על הטומאה אחר קנוי וסתירה בעדים נאסרה על בעלה ע"פ העד אחד כתב באמצע הענין ועד אין בה והיא לא נתפשה דהאי ולא נתפשה מיותר הוא דהא ודאי דמיירי במזידה ולא בנתפשה דהא כבר כתב תשטה ומעלה בו מעל וגו' אלא עכ"ל דחידוש אתא לאשמעינן לעשות בלא השקאה ולומ' ועד אין בה ר"ל עדים שני' אין בה בטומאה דסתם עד בתורה שנים הוא ומשמע הא יש בה עד אחד אין לה דין השקאה האמור בפר' דהא לא נתפשה כלומ' דהא מזידה היא והואיל וכבר קנא לה בשנים ונסתרה בשני' ויש כאן עד אחד בטומאה הרי רגלים הרבה יש לדבר ואין ראוי להשביעה ולהשקותה אלא לסמוך על העד לאוסרה על בעלה וכל זה משתמע מייתור' דוהיא לא נתפשה וזו היא כוונ' הרא"ם אלא שקצר.

רש"י ועד אין בה בטומאה אבל יש עדים לסתירה ע"ש פי' ועד אין בה אין שנים בטומאה אלא עד אחד אבל יש ב' עדים לסתירה כלומר לטומאה סגי בחד לאוסרה על בעלה והוא שיש ב' עדי' לסתירה והקשה הרא"ם והא לא אתי לא כר״א ולא כר"י דאי כר' יהושע האי מיעוטא דבא למעט קינוי וסתירה הוא ולא סתירה לבדה ואי כר"א למעט קינוי לחודיה הוא ולא למעט סתירה עכ"ל ונ"ל דאינה קושי׳ דרש"י הולך לפי שיטתיה בכל מקום שהוא מפרש פשטיה דקרא ופשטיה דקרא הכי משמע דועד אין בה קאי אוהיא נטמאה דסמיך ליה ולא אונסתרה דקודם לו אע"פ שהוזכר בפסוק זה אבל קינוי שלא הוזכר בפסוק זה כלל פשיטא דועד אין בה ממעט ולא היה רש"י צריך לזוכרו ופירושו דקרא הכי הוא ועד אין בה שנים בטומאה אבל יש בה עד אחד בטומאה ואוסרה על בעלה ודוקא בטומאה סגי בעד אחד הואיל והיו בה קינוי וסתירה אבל הקינוי והסתירה צריכים ב׳ עדים ואז הם מועילים לעד אחד שתיאסר על בעלה וס"ל לרש"י כר"י ולא הוצרך להזכיר קינוי דכ"ש הוא דאפי' מה שהוזכר בפסוק זה אלא שהוא רחוק ממנו ממועט כ"ש מה שלא הוזכר בפסוק זה ומתוך דברי תלמוד ערוך בפ"ק דסוטה ממ״ש שני המאורות הגדולים הרא"ם ומורי הגאון מהר"ם יפה ז"ל שהבאתי לעיל יתבאר לך שמ"ש מחבר אחד ביישוב קושיית הרא"ם והרג"א ז"ל דלעיל וז"ל וי"ל דודאי משמע כאן כאלו נכתב בהדיא עד אחד דאי ב' עדי' פשיטא דאינה שותה דהא נטמא' בודאי וא"ל דקאי אדיוק דעד אחד שותה דא"כ לכתוב הדיוק אלא קאי אעד אחד וא"כ מגופו שמעינן עכ"ל אשתמטתיה מניה תלמוד ערוך הנז':

יח

רש"י ופרע סותר את קליעת שערה כו' כת׳ הרא"ם וז"ל אע"פ שהפריעה בכל מקום הוא לשון גילוי והרב בעצמו כת' בפ' כי תשא כי פרוע הוא מגולה נתגלה שמצו וקלונו כמו ופרע את ראש האשה וכאן פי' אותו לשון סתירה דסותר את קליעת שערה דקאמר הכא לאו ממלת ופרע הוא דמפיק לה אלא מייתורא דהאשה דה״ל למכתב ופרע את ראשה דהא אאשה דלעיל מיניה קאי מאי האשה לרבות אף גופה בגלוי כדתני' בפ"ק דסוטה ופרע את ראש האשה אין לי אלא ראשה גופה מנין ת״ל האשה א"כ מה ת"ל ופרע את ראש מלמד שהכהן סותר את שערה ופרש"י ז"ל ופרע לשון גלוי הוא בכל מקום גופא מנין כדתנן מגלה את לבה סותר את שערה מרבה בגלויה שסותר את קליעת' עכ"ל והנה מ"ש דסותר את קליעת שערה דקאמ' הכא מייתורא דהאשה הוא דמפיק לה דה"ל למכתב ופרע את ראשה וכו' שבוש הוא ובלי ספק שטעו' נפל בספרי' בדפוס שהרי בבריית' בפ"ק דסוטה שהביא הרא"ם גופיה נתבאר באר היטב דסותר את קליעת שערה מייתורא דראש הוא דמפיק לה דה"ל למכתב ופרע את האשה ראשה ל"ל אבל מייתורא דהאשה ילפינן גופה דהיינו שהוא מגלה את לבה דה"ל למכתב ופרע את ראשה דהא אאשה דלעיל מיניה קאי מאי האשה אלא לרבות אף גופה בגלוי דהיינו שיגלה את לבה ולא עוד אלא שלשון הרא"ם גופיה בדפוס מזוייף מתוכו מיניה וביה כי נכנס בסותר את קליעת שערה ויצא בגלוי גופה שהרי סיים וכת' וז"ל מאי האשה לרבו' אף גופה בגלוי כדתני' כו' ותמה אני מאד על המחברי' האחרוני' הרגילים לישא וליתן בדברי הרא"ם שלא הרגיש שום אחד מהם בזה

רש"י מכאן לבנות ישראל שגלוי הראש גנאי להן אפשר שיטעה בזה האיש ההמוני ויחשוב שגלוי הראש לבנות ישראל אינו אלא גנאי אבל איסור דאוריית' ליכא ורחמנא ליצלן מהאי דעתא שהרי בפ' המדיר פריך הגמ' על הא דתנן התם ואיזוהי דת יהודית יצאה וראשה פרוע כו' ראשה פרוע דאוריית׳ היא דכתי׳ ופרע את ראש האשה ותנא דבי ר"י מכאן אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפרוע ראש ומשני דאורייתא קלתה שפי' דמי דת יהודית אפי' קלתה נמי אסור כו' וכן אמרינן בפ' מי שמתו שער באשה ערוה כו' ויש להקשות וכי אין הדבר מכוער שיראה הכהן וכל הנשי' את שערה ואע"ג דבספרי תניא וז"ל ופרע את ראש האשה סדין של בוץ היה פורש בינו לבין העם כהן פונה לאחוריה ופרעה כדי לקיים בה מצו' פריע' כו' ע"כ מ"מ גמר׳ דידן וכל הפוסקי׳ לא ס"ל הכי וי"ל אין יצר הרע מצוי לשעה וכה"ג ממש פריך ומשני בירושלמי לענין תנופה של מנחת סוטה שהכהן מניח ידו תחת ידיה ומניפה ע"ש:

יט

רש"י והשביע אותה וגו׳ ומה היא השבועה אם לא שכב הנקי הא אם שכב חנקי כו' כת' הרא"ם וז"ל ומ"ש הא אם שכב חנקי אתיא אליבא דר"ח בן גמליאל דאמ' דלא בעי כפילה דמכלל הן אתה שומע לאו וכו' עד ולא ידעתי למה נטה הרב ז"ל לדברי ר' חנינא ב"ג ופי' המקרא הזה כדבריו ולא כדברי ר"מ שכל הפוסקים פסקו כמותו ואמרו כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי ושמא י"ל מפני שהפשט הוא בעזרו ע"כל נראה מתוך דבריו שהבין דמ"ש רש"י שמכלל לאו אתה שומע הן הוא ביאור מהיכן קדייק הא אם שכב חנקי ולכן פי' שזהו אתיא אליבא דר"ח ב"ג ואני בעניי לא כן אדמה ולבבי לא כן יחשוב כי מ"ש רש"י הא אם שכב חנקי אתיא אליבא (דר"א) [דר"מ] ודיוקו מדכתיב הנקי בלא י"וד כמו חנקי משום דבעינן כפילה שמכלל לאו אתה שומע הן לא אמרינן והא דקאמ׳ רש"י שמכלל לאו אתה שומע הן נ"ל דה"פ לפי שקשה לו איך אני אומ' ומה היא השבועה אם לא שכב הנקי הא אם שכב חנקי שהרי לא היה חוזר הכהן וכופל התנאי בפירוש הא אם שכב חנקי א"כ מנא ידעה דקאמר הא אם שכב חנקי אטו כלהו נשים גמירי במקרא ומסורות שידעה דכתוב הנקי בלא י"וד כמו חנקי וקאי אקרא דבתריה דכתי' ואת כי שטית למשמע הכי חנקי ואת כי שטית וגם לא מצינו בשום מקום לא בגמ' ולא בפוסקים שהיה מודיע לה הכהן דכתי' הנקי בלא י"וד כדי למשמע הכי חנקי ואת כי שטית ומתרץ רש"י שאין בכך כלום כיון שהוא ממילא נשמע בכח המאמ' וזה מפני שמכלל לאו אתה שומע הן והוה כאלו היה חוזר הכהן וכופל התנאי בפירוש הא אם שכב חנקי משום שאין לך אשה שאינ׳ יודעת שמכלל לאו אתה שומע הן כיון שכל התורה כולה מליאה מזה כדפרש"י בפ' יתרו בפסוק למען יאריכון ימיך ובשאר מקומו' לאין מספר ומשום דקשה לרש"י דהא כל תנאי ילפינן מבני גד ובני ראובן וא"כ בעינן הן קודם ללאו והכא הוי לאו קודם להן דהא אם לא שכב כתי' ברישא וכבר הקשו גם התוספות זאת הקושי' בקידושין פ' האומ' ותרצו דאם לא שכב חשב הן שמה שאנו רוצי' שתעש' חשוב הן דומיא דאם יעברו שאנו רוצים שיעברו ואם לא יעברו יפסודו כך אנו רוצים שתתקיים דבריה שלא שכב איש אותה וזהו הן ואם שכב תפסיד זהו לאו ע"ש אבל רש"י כדי לסלק קושי' זו לכן פי' כאן אלא שמצוה לפתוח בדיני נפשות כלומ' לכך פתח תחלה אם לא שכב כו' אע"ג דהוי לאו קודם להן משום שמצוה לפתוח בדיני נפשו' תחלה לזכו' כנ״ל וצריך שתדע שהתו' בקדושין פ' האומ' הקשו על פרש"י שהבאתי לעיל דקאי הנקי אואת כי שטית דכתי' בתריה דא"כ ה"ל מעשה קודם לתנאי ואנן אמרינן במתני׳ דר״מ בעי תנאי קודם למעשה והעלו דלא קאי כלל הנקי אואת כי שטית דכתי' בתריה אלא הכהן היה חוזר וכופל אם שכב חנקי והשתא הוי תנאי קודם למעשה ולי קשה קושי' אחרת יותר חזקה על הרמ"בם והס"מג שלא זכר ולא פקד אחד מהם שום רמז ורמיזא כלל ועיקר בענין השבועה מן כפילת אם שכב הנקי כמו חנקי ואיני יודע למה שהרי הרמב"ם והסמ״ג פסקו הלכה כוותיה דר"מ שאמר כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי ועוד שהרי הגמ' בפ' הנז' קאמ' בהדיא דאפי' לר"ח בן גמליאל אצטריך לומ' הנקי בלא יו"ד כמו חנקי משום דסד"א אם לא שכב איש הנקי ואם שכב לא הנקי ולא חנקי אלא איסורא בעלמא קמ"ל וצ"ע היטב.

ו

ב

רש"י שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין שהוא מביא לידי ניאוף כו' הנה אציג פה לפניך מה שכתבתי בתוספו' שלי בפ"ק דסוטה על מאמ׳ זה וז"ל תימה דמשמע דמצוה לדור להזיר עצמו מן היין והלא שנינו בפ"ק דנדרי' ובפ"ק דתעני' ובפ' החובל א"ר אלעזר הקפר מת"ל וכפר עליו מאשר חטא על הנפש וכי באיזה נפש חטא זה אלא שציער עצמו מן היין כו' ושמא י"ל דרבי סבר הא דכתי' מאשר חטא על הנפש אינו ר"ל שציער עצמו מן היין דהא האי קרא בנזיר טמא כתי' ואע"ג שהגמ' בפ"ק דנדרים פריך זה ותירץ משום דשנה בחטא הוא רבי לא ס"ל הכי אלא כשמעון הצדיק דאמ' התם דוקא נזיר טמא הוא שנקרא חוט' ולא משום דמצער עצמו אלא משום דמתחרט ועי"ל דאפי' לר"א הקפר דקאמ' דאפי' נזיר טהור אקרי חוטא מ"מ מצוה לדור משום שהמצוה רבה על חטא מידי דהוי אמתענה תעני' חלום בשבת דיש עבירה שמתענה בשבת שהרי צריך לישב בתעני' למחרת השבת לכפר על שהתענה בשבת וא"פה מצוה להתענו' בשבת לבטל החלום משום שהמצוה גדולה מן העבירה ובזה נתישב הא דקרי לנזיר טהור נאה בריש פ"ק דנזיר ואמ' דאפי' לר"א הקפר דאמ' נזיר חוטא ה"מ גבי נזיר טמא דאיירי כו' אבל נזיר טהור לא חוטא קרי ביה והשתא קשה הלא בכל הנהו מקומו' שהבאתי לעיל מוכח בהדיא דר"א הקפר אמ' דאפי' נזיר טהו' נקרא חוטא אבל לפי מה שפירשתי לא קשיא מידי דה"ק אפי' לר״א דאמ' נזיר חוטא ה"מ נזיר טמא שהוא עיקר חוטא אבל נזיר טהור לא חשיב ר"א עיקר חוטא משום שהמצוה גדולה מן העבירה ועי"ל דהא דקאמר הכא יזיר עצמו מן היין אין ר"ל בנדר בנזיר דכתיב בקרא אלא ר"ל יפריש עצמו מן היין בלא נדר כדי שלא יבא לידי קלקול בסוט' דכשם שהמים בודקים אותה כן המים בודקים אותו כדתנן לקמ' כל זה למדתי מדברי התוס' ונ"ל דבלאו הכי צריך אתה לומר דיזיר לאו דוקא נזירות אלא ימעט השכרו' דא"לכ קשה דהא בפ' אע"פ תנא כוס אחד יפה לאשה שנים ניוול הוא שלשה תובעת בפה ד' אפי' חמור תובעתה בשוק ואינה מקפדת א"ר ל"ש אלא שאין בעלה עמה אבל בעלה עמה לית לן בה כנ"ל:

ט

[רש"י פתע זה אונס פתאום זה שוגג כו' תימה רבתה בעיני שהרי תלמוד ערוך ברור מללו בפ"ב דכריתות מפרש להפך פתע זה שוגג פתאום זה אונס שוב מצאתי שגם הרב בעל א"ש תמה בזה על רש"י והעלהו בצ"ע]

יא

רש"י מאשר חטא על הנפש שלא נזהר מטומאות המת ר"א הקפר אומ' שציער עצמו מן היין כת' עליו התולדות יצחק וז"ל ולא הבינותי זה שהנזיר ידוע הוא שאינו אסור ליכנס בבית שיש בה איש או אשה ואם מת האיש או האשה ההיא בפתע פתאום מה פשעו ומה חטאו שצוה עליו שיביא ב' תורי׳ או שני בני יונה אחד לחטאת ואחד לעולה וכפר עליו מאשר חטא על הנפש ומי שמת פתאום מי יודע שימות שמה לשיאמר עליו שהוא ראוי שיזהר מטומאת מת וגם לסברת ר"א הקפר שאמ' שציער עצמו מן היין א"כ למה קראו קדוש שהחוטא אינו קדוש אלא הפכו ונוכל להשיב שמצד אחד הוא קדוש ומצד אחר חוטא מצד נפשו הוא קדוש שהנפש שלימותה כשיבדל מתאות העולם והגוף שלימותו בשלא יבדל מתאות העולם בקצה אחרון אלא שיהיה באמצעי' באכילה ובשתי' ויאכל בשר וישתה יין כראוי לבריאות גופו א"כ מצד הנפש המשכלת הנזיר נקרא קדוש ומצד הגוף נקרא חוטא ומ"ש מאשר חטא על הנפש הגוף נקרא פעמים רבות בתורה נפש נפש כי תחטא אבל ק"ל על ר"א מצד אחר שא"כ שזה הקרבן ב' תורי' או ב' בני יונה הוא על שציער עצמו מן היין למה צוה זה הקרבן על כי ימות מת עליו בפתע פתאום דוקא והיה ראוי שיאמ' כן בסוף הנזירו' לא כשימות מת עליו וצ"ע ונ"ל במ"ש הכתוב מאשר חטא על הנפש לפי שלפעמים כשנזדמן צדיק אצל רשע מת הרשע ואפי' אינו רשע גמור נעשה כאלו הוא רשע בערך צדיק גמור ירא אלקי' וסר מרע ומת מיד כמ"ש כי באת אלי להזכיר את עוני לז"א שזה שמת עליו פתאו' הוא לפי שהנזיר קדושתו גדולה כשנכנס בבית בעל הבי' נז' עון בעל הבית לפני הקב"ה ולכן מת עליו פתאום בסבתו ואע"פ שלא חטא הנזיר בזה שבעבור שהוא קדוש לא חטא אבל בעבור שמת בסיבתו קרי לו חטא על הנפש אע"פ שלא חטא לפי שמי שמת בסבת אחר בענין [תולדות יצחק: אחר] נקרא חוטא הושאל לכאן לומ' עליו אשר חטא על הנפש ואחר שסוף סוף הוא סיבת מיתתו צוה שיביא קרבן וזה דומיא למתענה תענית חלום בשבת שמצוה שיתענה בשבת ואע"פ שהוא מצוה יתענה יום אחר על שביטל עונג שבת וכן הנזיר זכות גדולה היא לו אבל לפי שנמשך מזה שהרג את הנפש יביא קרבן אבל מורי הגאון מהר"ם יפה ז"ל ושאר מחברי' אחרונים ז"ל כתבו תירוץ אחר על כל הקושיו' הנז' דדוקא כי טמא נזרו שמת עליו מת פתאום יש לו להביא כפרה דנראה כאלו מן השמים טמאוהו והוי דינו שהימי' הראשוני' יפלו וכאלו לא היה כאן שום נזירות של מצוה והוא ציער עצמו מן היין חנם בלא מצוה שהרי מן השמי' הראוהו שלא קבלו נזירתו ומה שנדר להיו' נזיר למצוה לא קבלוהו וזה הוי כעבד שמוזג כוס לרבו ושופך לו הכוס על פניו כי לא נתקבל לו שירותו אז גם מה שציער עצמו מן היין חנם נחשב לו לחטא למפרע וצריך כפרה וכ"ש המטמא עצמו בפשיעה שלא נזהר שצריך כפרה אבל הנודר להיו' נזיר וגמ׳ כל נזירתו כדינו בלי שום פגיעת טומאה בנתים אז נראה שקבלו נזירותו כדינו מן השמים לשם מצוה ומה שציער עצמו מן היין לשם שמי' היה וקבלוהו זה אינו צריך כפרה על שציער עצמו מן היין דאדרבה מצוה יחשב כו' ואני אוסיף נופך משלי נוסף על מ״ש וזה הוי כעבד שמזג כוס לרבו ושופך לו הכוס על פניו כו' כיון דכתי' רגלי חסידיו ישמור ואחז"ל השתא בהמתן של צדיקי' אין הק"בה מביא תקלה על ידם צדיקי' עצמ' לכ"ש ולכן כיון שמת עליו מת פתאום נראה כאלו מן השמים טמאוהו וכאלו הראוהו שלא קבלו נזירתו כנ"ל.

(רש"י פתע זה אונס פתאום זה שוגג כו' תימה רבתה בעיני שהרי תלמוד ערוך ברור מללו בפ"ב דכריתות מפרש להפך פתע זה שוגג פתאום זה אונס שוב מצאתי שגם הרב בעל א"ש תמה בזה על רש"י והעלהו בצ"ע)

יח

רש"י לפי ששלמי נזיר היו מתבשלי' בעזרה פי' בעזרת נשי' ששם היתה לשכת (העזרות) [הנזירים] שבה היו מבשלים שלמים ומגלחים את שערם והיו משלחין תחת הדוד שערו הכי תני' בהדיא במסכ' מדות וכן איתא במיימוני ור"ל רש"י דמה שהיו הנזירים מגלחי' בלשכה בעזרת נשי' דע"כ לאו מקום עבודה כלל היה שם אלא הטעם הוה לפי שהיו צריכים לשלוח שערותיהם תחת הדוד ששלמים מתבשלי' בו והשלמים של נזיר צריכים להתבשל בעזר' נשי' מש"כ בשאר כל השלמי' שהיו מתבשלים בכל העיר בבתי הבעלי' דחזה ושוק היו מפרישי' מהן קודם בישולם בעודם חי אבל איל נזיר שהיה צריך ליטול ממנו הזרוע לאחר שנתבשל לכך נתבשל בעזר׳ נשים סמוך לעזרת ישראל שלא יצטרך הכהן לילך לבית הנזיר ולהביא הזרוע לאחר בישול לעזרת ישראל כדי לתנו על כפי הנזיר לתנופה עם הלחם שאין כשרה אלא בעזרה וכיון דהבישול היה בעזרת נשי' הגילוח היה נמי שם כדי שישתלחו השערו' תכף לגילוח על האש אשר תחת זבח השלמי' אך תימא דמלשון רש"י משמע דאתי לומ' נתינת טעם למה היו השערות משתלחין על האש ומי הזקיקו לנתינת טעם זה דדלמא אפי' אי לא היו מתבשלות בעזרה נמי גזרת הכתוב הוא לתת השער תחת האש אשר תחת זבח השלמים דאשכחן כמה מכפרי' שחובתם באיזה דבר בחוץ וי"ל דרש"י אתא לפרושי ולתרוצי המקרא דלא ליפוק לגמרי מידי פשוטו דכתיב וגילח הנזיר פתח אהל מועד ודרז"ל דאתא לאשמעינן שיגלח לאחר שחיטת שלמים ולפי פשוטו ה"ק וגלח כדי לשרוף השער בעזרת נשי' שהיה לפני פתח אהל מועד ועיקר מצותו של גילוח בשביל זה היה עכ"ל מהרא"י והנה מ"ש אך תימה דמלשון רש"י [משמע] דאתי לומ' נתינת טעם למה היו השערות משתלחי' על האש ומי מזקיקו לנתינת טעם זה כו' אין דבריו מוכרחים כי כבר פי' הרא"ם ז"ל כונת רש"י בענין אחר וז"ל לפי ששלמי נזיר היו מתבשלים בעזרה כו' פי' וא"ת היאך אפשר לפרש אשר תחת זבח השלמים תחת הדוד שהיו מתבשלים בו השלמי' הלא השלמי' נאכלי' לבעלים הם ומסתמא כל אחד מבשל אותם בביתו וא"כ צריך ללכת בבתי הבעלים לתת שער ראש נזרו תחת הדוד שמבשלים בו הבעלים השיב בזה אל יקשה אליך זה לפי ששלמי נזיר לא היו מבשלים בבתי הבעלי' כשאר השלמים אלא בעזרה מפני שצריך הכהן ליטול הזרוע בשלה מן האיל אחר שנתבשלה ואח"כ יקחו הבעלים השאר וילכו לבתיהם.

כג

רש"י אמור מלא לא תברכם בחפזון ובהלות אלא בכונה ובלב שלם מכאן נ"ל שלכן תקנו אנשי כנס' הגדולה לומ' במטבע הברכ' של הכהנים לברך את עמו ישראל באהבה וק"ל באהבה היכא כתיבא או רמיזא בתור' וי"ל כיון דכתי' אמו' מלא להורו׳ לא תברכם בחפזון ובהלות אלא בכוונה ובלב שלם בלב שלם היינו באהבה כלו' בכל לב כן נ"ל.

כו

ישא יי׳ פניו אליך גרסי׳ בברכו' פ' מי שמתו אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רב"שע כתוב בתורתך אשר לא ישא פני' ולא יקח שוחד והלא אתה נושא פני' לישראל דכתי' ישא יי' פניו אליך אמ׳ להם ואיך לא אשא פנים לישראל אני כתבתי להם בתורה ואכלת ושבעת וברכת את יי' אלקיך והם מדקדקי' על עצמם עד כזית ועד כביצה וקשה לי וכי לא מצינו שאר דברים הרבה למאו' ולאלפי' שישראל מדקדקי' על עצמם להחמיר יותר מדין תורה ולמה השיב להם הקב"ה דוקא מענין ברכת המזון וע"ק וכי כל מה שתקנו חכמים לעשות יותר מדין תור' נקר' משוי פני' הלא כתי' ושמרתם א' משמרתי ודחז"ל עשו משמרת למשמרתי וכו' ונ"ל דלפי האמ' אין משוי פני' בשום מקום ומה שהקשו המלאכים מהפסוק ישא יי' פניו אליך כבר כתבו התוס' בפ"ק דר"ה דלפי האמת הקושי' מעיקרא ליתה כי מ"ש אשר לא ישא פני׳ אפני אדם קאי שאין נושא פני' בשביל גדולתו ועושרו או באדם זקן ונשוי פני' כדכתיב אשר לא ישא פני' לזקן אבל ישא יי' פניו אליך אפני שכינה קאי שיראה לך פני' שוחקות ולא פני' של כעס וא"כ נוכל לומ' שלא השיב להם הק"בה ואיך לא אשא פני' לישראל אני כתבתי להם בתורה ואכלת ושבעת וברכת וכו' אלא לפי דרכם שעלה על דעתם שפי' ישא י"י פניו אליך היינו שהקב"ה ישא פנים לישראל ולכן השיב להם דוקא מענין ברכת המזון כי לפום ריהטא נראה גם שם כאלו משא פני' יש בדבר במה שישראל מדקדקים על עצמם עד כזית עד כביצה אבל לפי האמת אין משא פני' בדבר אלא הם עושים כדין תורה עד כזית עד כביצה למר כדאית ליה ולמר כדאי' ליה כי מ"ש ואכלת ושבעת אין ר"ל שביעה גמורה דהיינו שביעת הכרס אלא שביעות בית הבליעה כך כתבתי בימי חורפי שוב ראיתי שכתבו התו' בפ' שלשה שאכלו על פלוגתא דר"מ ור"י אם עד כזית או עד כביצה וז"ל ר"מ סבר ואכלת זו אכילה ואכילה בכזי' ואומ' ה"רי דהני קראי אסמכתא בעלמא נינהו דמדאוריית' בעינן שביעה גמורה כדאמ' בפ' מי שמתו ואני לא אשא פני' לישראל וכו' וכן אמרינן התם בן מברך לאביו ומוקים לה במאן דאכל שיעורא דרבנן ופרש"י שיעורא דרבנן כגון כזית לר"מ וכביצה לר"י דמדאוריית' ואכלת ושבעת וברכת כתי' אבל בשיעורא כי האי לא מחייב אלא מדרבנן כו' וכ"כ הרמ"בם ז"ל בפ״א דברכו' א"כ בטל מה שכתבתי שדין תורה הוא עד כזית עד כביצה למר כדאית ליה וכו' אבל נקוט מיהא בידך דאפי' אם הוא רק מדרבנן אין משא פני' בדבר לפי האמת מהטעם שכתבתי לעיל שהרי כתי' ושמרתם את משמרתי ודרחז"ל עשו משמר' למשמרתי ומה שהשיב הקב"ה להמלאכי' ואיך לא אשא להם פני' לישראל אני כתבתי בתורה ואכלת ושבעת וברכת וכו' היינו לפי דרכם ולא לפי האמ' כדפירשתי כנ"ל.

כז

רש"י ושמו שמי יברכום בשם המפורש עיין לעיל בפסוק הלהרגני אתה אומ' מה שכתבתי מהו שם המפורש לדעת רש"י ודעת החלוקים עליו.

ז

א

רש"י ויהי ביום כלות משה כלת כתי' כו' י"מ כתבו וז"ל אין דעת רש"י שיהא חסר וי"ו שהרי בכל הס"ת המדוייקים נכתב מלא ועוד בפ' כי תשא בפסוק ויתן משה ככלתו פרש"י ככלתו כתי' חסר וכאן לא פי' חסר כתיב אלא ר״ל שה"ל לנקוד כלות בשב"א מפני שהוא דבוק אלא להכי נקט הכ"ף בפת"ח לומ' לך ככלה הנכנס' לחופה ור"ל שאהל מועד היה החופה וישראל הם הכלה עכ"ל ואני אומר ח"ו שיהי' כן דעת רש"י שהרי בלי ספק לא קאי רש"י באומרו כלת כתי' על חומשים אלא על ס"ת ובס"ת אין נקודו' א"כ איך אפשר לומ' שיפול מלת כתי' דקאמ' רש"י על נקודו' פת"ח אלא ודאי ר"ל כלת כתי' בלא וי"ו וכן הבין בפשיטות החכם ר' יעקב ז"ל בהקדמ' שלו הנדפס' בראש החומש הגדול ותמה על רש"י למה פי' כנגד המסרה וכבר הקשה לי משכיל אחד ג"כ על זה והשבתי לו אל תתמה על החפץ שהרי גדולה מזו מצינו לרש"י שפי' בפ' תרומה בפסוק ונועדתי לך שם וגו' ואת כל אשר אצוה אותך אל בני ישראל הרי וי"ו זו יתירה וטפלה כו' ובכל ס"ת שלנו לא היה ולא נברא וי"ו זו וכ"כ הרא"ם ז"ל שם עליו ואין דבר חדש כי כמו שנחלקו בן אשר ובן נפתלי בכמה מקומות כן נחלקו בכמה מקומות מערבאי ומדונחאי במלת חלוקות וכ״כ (הרא"ם) [הרמב"ן] ז"ל בתשובו' הרשב״א על מ"ש רש"י כאן כלת כתי' ובספרי' שלנו נמצא כתוב כלות שלם עם הוי"ו הביאו ב"י בטור י"ד סי' רע"ה וכ"כ מהר"י מינץ בתשובותיו סי' א' ע"ש:

יח

ביום השני הקריב נתנאל בן צוער נשיא יששכר הקריב את קרבנו קערת כסף אחת וגו' כת' רבינו בחיי ז"ל מה שהיה הצורך לכתוב י"ב פרשיות כולן מענין אחד בקרבנו' הנשיאים וכמה גופי תורה תלויין בתורה במלה אחת או באות אחת הנכון בטעם זה שהק״בה חולק כבוד ליראיו ומכבד מכבדיו כאומרו כי מכבדי אכבד ואלו היה מזכיר ומכבד הראשון ואמ׳ זה קרבן נחשון בן עמינדב ויאמ' וכן הקריבו כל הנשיאים איש איש יומו יהיה זה קצור בכבוד אחרים ועוד שכל אחד מהם חשב בקרבנו טעם בפני עצמו שלא כטעם חבירו כמפורש במדרש רבה ע"ש ולפי שהיו הטעמים חלוקים שהיו כל אחד מהם רומז לשבטו לכך באו הפרשיו' חלוקו׳ לכל אחד ואחד (פי') [פרשה] בפני עצמה כדי לחלוק להם כבוד ולהורות כי כשם שהיו שוים בקרבנם בעצם ובהבאת הקרבן ובשיעורי המשקל כך היו שוין בזכות ולפי שכבוד כל אחד שוה בעיני המקום לכך האריך התורה בספור כל אחד מהן בשוה ואע"פ שגלוי וידוע לפני הקדוש ברוך הוא שהן עתידין לקלקל בענין קרח ולהיות מכלל חמשים ומאתים איש אין הקב"ה דן את האדם אלא לפי מעשיו שבאותה שעה וחלק להן כבוד לפי שהקריבו לכבודו וע"ד השכל הוצרכה תורה לחזור קרבנות של י"ב נשיאים כנגד יב' מזלות ויש לכל מזל ומזל גלגל בפני עצמו ולכך הביא כל אחד מהנשיאים קערה שהיא עגולה כי כן הגלגל עגול והיה שלשים ומאה משקלם כנגד מנין הככבים הידועים מזרק אחד שבעים שקל כי מן המזלות נזרקים המקריים ובאו' הגזירו' על שבעים אומות כף אחת עשרה זהב כנגד גלגל השכל שהוא מרומם על הכל ולכך היה זהב על שם שהוא מעולה משאר הגלגלים ועוד על שם הצורות הקדושו' ששם חיות ושרפי' מלאכי אש הדומים לזהב.

ח

פרשת בהעלותך

ב

רש"י שעליה הכהן עומד ומטיב כתב הרב המופלא בעל מנחת יהודה וז"ל וא"ת והרי קומתו של אדם ד' אמות דהיינו כ"ד טפחי' ושל מנורה לא היה כ"א י"ח טפחים כדפרש"י בפרשת תרומה וא"כ למה צריך למעלה וי"ל לפי שהטפחים של בית המקדש היו שוחקות וא"כ י"ח טפחים של מנורה היו כמו כ"ד טפחים של חול דהיינו כנגד קומתו של אדם ואם בא להטיב צריך שיראה בנרות כדי שייטיב אותם לכך צריך מעלה עכ"ל. ואחר הקידה וההשתחויה אומר אני אחר אלף מחילות מעצמותיו הקדושים לא כן אבי ח"ו פה קדוש יאמר דבר זה וא"כ י"ח טפחים של מנורה היו כמו כ"ד טפחים של חול וזה אי אפשר בשום פנים שהרי כבר כתב המגיד משנה בסוף פרק י"ו דהלכות שבת וז"ל וכתב הרשב״א ז"ל ושיעור יתרון טפח השוחק על העצב יראה לי שהוא חצי אצבע לאמה והביא סמך לדבריו מפרק כיצד צולין בפסח שני והאריך בזה בספרו עכ"ל ואין דבריו צריכים חיזוק שכן הוכיח בהדיא מהמשנה דפרק י"ז דכלים שתי אמות היו בשושן הבירה כו' עד נמצאת יתירה על של משה אצבע דמייתי לה הגמרא בפרק כיצד צולין הנז' ובמנחות בפרק שתי מדות ובבכורות בפרק על אלו מומין א"כ כיון דשיעור יתרון טפח השוחק על טפח העצב לאמה שלימה אינו אלא חצי אצבע ועוד שהרי טפח שוחק מודדין בד' אצבעות שאינן נוגעת זו בזו דהוי רק משהו יותר מטפח עצב כדפרש"י בהדיא בפר"ק דסוכה גבי עושה לו טפח שוחק כו' היאך אפשר לומ' אפילו לפי מה שעלה על דעתו שהטפחי' של בית המקדש היו שוחקות והטפחים של חול הם עצבות שי"ח טפחים של בית המקדש הם כמו כ"ד טפחים של חול. אמנם אעיקרא דדינא פירכא היאך אפשר לומר דהטפחים של בית המקדש היו שוחקות והטפחים של חול הם עצבות שהרי בכל המקומות שנז' במשנה ובגמרא בכל הששה סדרים הטפחים של בית המקד' ושל חול מוכח בהדיא שהם שוות לגמרי כדאי' בהדיא בפרק התכלת אמר רבי פפא טפח דאוריית' ד' בגודל ו' בקטנה כו' ובפ' על אלו מומין תנא אצבע שאמרו אחד מד' בטפח של כל אדם למאי הילכתא לשתי אמות דתנן ב' אמות היו בשושן הבירה כו' ובמנחות פרק שתי הלחם וכמה אמה בינוני' א"ר יוחנן ו' טפחים א"ר חייא בר אבין אף אנן נמי תנינא ר"מ אמר השלחן ארכו י"ב טפחים ורחבו ו' טפחים מכלל דהוי אמה דנפישי מינה אין והתנן ב' אמות היו בשושן הבירה כו' עד נמצאת יתירה על של משה אצבע כו' הרי קמן מבואר באר היטב בכל הני דוכתי שהבאתי שהטפחים של בית המקד' לא היו גדולות כלל יותר מטפח של כל אדם בינוני דהיינו ד' אצבעות בגודל וממילא משמע אם הטפחים של בית המקדש היו שוחקות אף הטפחים של כל אדם בינוני הם שוחקות ואם הטפחים של ב"ה היו עצבות אף הטפחים של כל אדם בינוני הם עצבות ועו' היאך אפשר לומר דהטפחים של בית המקדש היו שוחקות והטפחים של חול הם עצבות שהרי למד ר"א במסכת שבת בפר' המצניע המוציא משאוי למעלה (מי"ח) [מי'] טפחים חייב שכן משא בני קהת דאמר מר ארון ט' טפחים וכפרת טפח הרי כאן י' וגמירי דכל טונא דמידלי במוטות תלתא מלעיל ותרי תילתא מלרע אשתכח דלמעלה מי' הוי קאי וכן הוכיחו התוספו׳ בפ' מי שהוציאוהו גבי גופו ג' אמות כו׳ הא דאמ' שם גופו ג' אמו' היינו בלא ראשו מאחר דבכתף היו משאות בני קהת הארון ודל מי"ח טפחים ב' תילתי דארון וכפרת היינו שש וב' שלישית טפח ונשתיירו עד הקרקע י"א טפחים ושליש אבל אם אדם עם ראשו רק י"ח טפחים יגיע הארון עד למטה מי' דראש וצואר מחזיק יותר מטפח ושליש כו' ואם איתא שהטפחים של בית המקדש היו שוחקות ואם כן י"ח טפחים של ב"ה הם כמו כ"ד טפחים אחרים אם כן אין שום קיום והעמדה כלל ועיקר לא לדברי ר״א דלעיל ולא לדברי התוספות דלעיל וזה א"צ לפנים ולא נעלם מעיני שיש לדחות זה הדיוק אמנם עשיתיו רק לסניף לשאר הוכחות ועוד דאם כן היאך יליף הרש"בא דשיעור יתרון טפח השוחק על טפח העצב לאמה שלימה של חול אינו אלא חצי אצבע מהמשנה שהבאתי לעיל שתי אמו' היו בשושן כו' עד נמצאת יתירה על של משה אצבע הלא הטפחים של ב"ה ושל חול אינם שוות. ועוד שהרי אדרבה כתבו התוספות בהדיא להפך בריש פרק קמא דעירובין דף ג' עמוד ב׳ בדבור המתחיל תניא דמסייעא לך אף על גב דהיכל באמת בת ששה הכא ארבא קאי דאית ליה לקמן דשל מבוי נמי בת ששה ואף על גב דהן עצבות שמא של היכל נמי עצבות עכ"ל הרי אתה רואה מפורש שכתבו דטפחים של היכל נמי עצבות כמו הטפחים של מבוי ואע"ג שהם כתבו בלשון שמא אומר אני שהוא ודאי ומוכרח לומר דטפחים של ב"ה והטפחים של חול הם שוות לגמרי או כולהו שוחקות או כולהו עצבות מדאמרינן בפ"ק דעירובין דף ד' עמוד ב' מחיצות דאוריית׳ נינהו דאמר מר ארון תשעה וכפרת טפח הרי כאן עשרה לא צריכא לרבי יהודא דאמר אמות בניין באמת בת ששה אמות כלים באמה בת חמשה ולר' מאיר דאמר כל האמו' היו בינונית מאי איכא למימר לר' מאיר כי אתאי הלכת' לגוד וללבוד ולדופן עקומה והשתא אם איתא דטפחים של בית המקדש היו שוחקות והטפחים של מחיצות הם עצבות אם כן מאי פריך הגמרא מחיצות דאורייתא ננהו דאמר מר ארון תשעה וכפרת טפח וכו' וכן מאי פריך הגמרא ולר' מאיר דאמר כל האמות היו בבינונית מאי איכא למימר הלא הקושיא מעיקרא ליתה ולא היה צריך לתרץ לרבי מאיר כי אתאי הילכתא לגוד וללבוד ולדופן עקומה. כי היה יכול לתרץ דאתאי הלכתא לעצובות לאפוקי דבית המקדש שהיו שוחקות אלא ודאי שניהן שוות היו ואע"ג שיש לדחות ולומר שלא היה יכול לתרץ כן משום דהלכה כרבא שאמר אחד זה ואחד זה באמה בת ששה אלא הללו שוחקות והללו עצבות וזה וזה להחמי' ואם כן על כרחך צא"ל דהטפחים של מחיצות הם שוחקות לחומרא מיהא נקוט בידך דהטפחים של ב"ה ושל מחיצות הם שוות דתרווייהו הם שוחקות וכן משמע בהדיא בעירובין בפרק מי שהוציאוהו דקאמר ד' אמות שאמרו באמה דידיה יהבינן ליה או באמה של קודש יהבינן ליה ופרש"י באמה דידיה איש לפי מה שגופו ארוך יש לו ד' אמות באמתו הארוכה או באמה של קדש לכל אדם אמות שוה של ששה טפחים בינוני' למדת שתי אמות שהיו בשושן הבירה וכו' מדקאמר או באמה של קדש יהבינן ליה משמע באמה של קדש לגמרי יהבינן ליה אם הטפחים של קדש הם שוחקות אף הטפחים של ארבע אמות שאמרו ליוצאי חוץ לתחום הם שוחקות ואם הטפחים של קדש היו עצבו' אף הטפחים של ארבע אמות שאמרו ליוצאי חוץ לתחום הם עצבות דא״לכ לא הוה ליה למימ' או באמה של קדש יהבינן ליה אלא הכי הל"ל או באמה של אדם בינוני. שוב מצאתי מי שכתב על רש"י וז"ל שעליה הכהן עומד ומטיב הל"ל ומדליק וי"ל דהדלקה יכולה להיות בלי מעלה דהיה יכול להדליק על ידי מקל ונר בראשו אבל ההטבה אי אפשר בלי מעלה עכ"ל ואני אומ' שטעה בדבר משנה ואשתמטתיה מיניה גמר' ערוכה בפרק במה מדליקין דקא מתיב רב ששת מהא דתניא מחוץ לפרכת העדות יערוך כו' מאי עדות אמר רב זו נר מערבי שנותן בה שמן כמדות חברותיה וממנה היה מדליק ובה היה מסיים והא הכא כיון דקביעי נרות לאו סגי דלא מישקל קינסא ואדלוקי קשיא בין למ"ד משום בזיון מצוה ובין למ"ד משום אכחושי מצוה תרגמא רב פפא בפתילות ארוכות הרי קמן מבואר דלא היה יכול להדליק על ידי מקל ונר בראשו אלא מיניה וביה וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות תמידין ומוספין וז"ל וכיצד מדליקו מושך הפתילה עד שמדליקה ומחזירה לפי שהנרות קבועים במנורה ואינו יכול להדליק בנר אחר משום בזיון מצוה ע"כ ונ"ל דלהכי נקט והטיב ולא נקט ומדליק משום שהיה צריך להטיב הנרות ברישא ואחר כך היה עושה הדלקה וכה"ג ממש תירצו התוספות ביומא פרק בא לו הא דנקט המשנה התם ולהטיב את הנרות ולא נקט ולהדליק את הנירות ומיהו הקושיא הראשונה הלא קומתו של אדם היא ד' אמות זהו כ"ד טפחים וקומתה של מנורה לא היה רק י"ח טפחים ואם כן לא היה צריך לו למעלה עדיין במקומה עומדת לפי מה שהוכיחו התוספות בפ׳ מי שהוציאוהו דהא דאמר שם גופו ג' אמות היינו בלא ראשו ולא במקום הזה בלבד כתבו כן אלא בהרבה מקומות בפרק אמר להם הממונה ובפ' ערבי פסחים ובפ"ק דחגיגה שאי אפשר לומר דגובהו של אדם מראשו ועד רגליו אינו אלא י"ח טפחים דאם כן גבי היזק ראייה דבעי ד' אמות בפ"ק דבבא בתרא למה לי כולי האי אלא בעל כרחך צא"ל דעד כתיפיו בלבד הוא ג' אמו' ואע"פ שאין צוארו וראשו מחזי' אמה כיון דאפיקתיה מג' אמות אוקמה אד' אמות וכן אמרינן נמי בערובין בפ' מי שהוציאוהו דמקומו של אדם ד' אמות ומפר' דגופו ג' אמו' ואמה כדי שיטול חפץ [מתחת מרגלותיו ומניח] תחת מראשותיו כו' היינו נמי גופו ג' אמו׳ שלימות ואמה העודפות בשביל ראשו וכדי שיפשוט ידיו למעלה מראשו וכן פירשו התוספו' בפרק המוכר פירות גבי וכוכין ארכן ד' אמות דטעמא דבעי ד' אמות משום דעד כתיפיו של אדם ג׳ אמו' ומשום צוארו וראשו ודפי הארון בעי אמה רביעית ואם כן כיון דגבוהה של מנורה היתה מגעת עד כתיפיו של הכהן מן הארץ למה היה צריך להגביה עצמו מן הארץ ולעלות למקו׳ גבוה כדי שיוכל להטיב הנרות ולהדליקם הלא בקל היה יכול להטיב בלי שיגביה עצמו מן הארץ כשמגביה מעט ידיו למעלה מכתפיו כיון שכל הצואר והראש היה למעלה מגבוהה של מנור' ואי אפשר לומ' דהמנורה לא היתה עומדת על הארץ אלא ע"ג מקום גבוה דהא ליתא שהרי בקרא מפורש שהיתה עומדת על ירך המשכן דהיינו על הארץ ועוד דאם כן לא פריך מידי רב שימי לרב (פפא) בפרק הקומץ רבה שאמר גבוהה של מנורה ט' טפחים מהמשנה פ"ג דתמיד דקתני ואבן היתה לפני המנורה ובה ג' מעלות שעליה הכהן עומד ומטיב את הנרות כלומר ואם אינה גדולה אלא ט' טפחים ל"ל אבן תחת הכהן ומשני רב כי קאמינא משפת קני' ולמעלה אבל גם אני סבר דגבוהה של מנורה כולה י"ח טפחי' וכבר נזהר הרמב"ם ז"ל מזאת הקושי' ולכן פי' בפי' המשנה דפרק ג' דתמיד הנז׳ לפי שהמנורה גבוה י"ח טפחי' כגובה האדם בשוה ולפיכך היו צריך להגביה עצמו מן הארץ ולעלות למקום גבוה כדי שיוכל להטיב הנרות ולהדליקם כו' והא ודאי דמ"ש בגובה האדם בשוה ר"ל מראשו ועד רגליו והוא פליג אדעת התוספות דלעיל אבל איני יודע איך מיישב הרמ"בם ז"ל הסוגיא דפרק המצניע המוציא משאוי למעלה מי' טפחים חייב וכו' ושאר כל המקומות שהבאתי לעיל שהוכיחו התוספות מנייהו שאי אפשר לומר דגבהו של אדם מראשו ועד רגליו אינו אלא י"ח טפחים. ונ"ל ליישב דהא דאמרינן גבוה של מנורה י"ח טפחים היינו גוף המנורה חוץ מן הנרות דהכי משמע בהדיא בברייתא דמלאכת המשכן שהביא רש"י לעיל בפ' תרומה מדקאמר שם שהקנים נמשכי' ועולים גובה ראשיהן שוה לגובהה של מנור' שהוא קנה האמצעי שממנו יוצאים הששה קנים לכאן ולכאן באלכסון זה למעלה מזה ולשם משמע בהדיא שגובהו של קנה האמצעי גופיה היה גבוה י"ח טפחים בלי הנר שעליו ודכוותה הששה קנים אחרים וכיון שהנרו׳ היו גבוהין למעלה מי"ח טפחים של מנורה לפיכך הוצרך הכהן לעלות במעלה להטיב את הנרות כך כתבתי במהדורא קמא ועכשיו במהדורא בתרא בא לידי ספר אמרי שפר ומצאתי שם שכתב בשם זולתו תירץ זה ושמחתי כמוצא שלל רב אך שהוא הוסיף וכתב שהנרות היו של חוליות עשויין בפני עצמן ואני שמעתי ולא אבין היאך אפשר לומר שהנרות היו של חוליות עשויין בפני עצמן שהרי תלמוד ערוך ברור מללו בפרק במה מדליקין שהבאתי לעיל קאמר בהדיא להפך שהנרות לא היו עשויין בפני עצמן של חוליו' אלא היו עשויין מן גוף המנור' עצמה הכל מקשה וז"ל הגמרא והא הכא כיון דקביעי נרות לא סגי כו' והיינו כדעת ר' יהודא שהם דברי תנא קמא בר פלוגתא דרבי נחמיה במנחות בפרק שתי מדות דקאמר כי כתיב ככר ומקשה אמנורה ונרותיה כתיב וכן פסק בהדיא הרמב"ם ז"ל בפרק ג' מהלכות בית הבחירה וז"ל המלקחים והמחתות וכלי השמן אינן מכלל הככר שהרי נאמר במנורה זהב טהור ולא אמר ומלקחיה ומחתותיה זהב טהור ולא נאמר נרותיה זהב טהור מפני שהנרות קבועין במנורה והם מכלל הככר עכ"ל וכבר כתבתי לעיל שפסק גם כן בפרק ג׳ דהלכות תמידין ומוספין ואף על גב דרבי נחמיה וסייעתו חולקין על רבי יהודא וס"ל שאין הנרות והמנורה גוף אחד כבר כתב הכסף משנה כיון דאמרינן שם בגמרא דאמוראי סברי כרבי יהודא הנ"ל משום הכי פסק הרמב"ם ז"ל כרבי יהודא ולא כר' נחמיה וכ"ת דלמא רש"י ס"ל כדעת רבי נחמיה הנ"ל זה אי אפשר שהרי כבר גילה רש"י את דעתו מבוארת ומבוררת דס"ל כדעת ר' יהודא לעיל בפרשת תרומה בפסוק מקשה תעשה המנורה וז"ל מקשה תעשה המנורה שלא יעשנה חוליות ולא יעשה קניה ונרותיה אברים אברים ואחר כך ידביקם כדרך הצורפים כו' הרי נקט קניה ונרותיה משמע דכשם שקנים היו מחוברין בגוף המנורה עצמה כך נרותיה היו מחוברים בגוף המנורה עצמה מחתיכה אחד הכל מקשה וכבר טרח מאד הרא"ם ז"ל לעיל בפרשת תרומ' בדבור המתחיל ככר זהב טהור כו' להוכיח שדעת רש"י כדעת רבי יהודא ע"ש ואני תמה מאד היאך שכח להביא ראייה מבוארת ומבוררת שהבאתי אני מה שפירש רש"י בפסוק מקשה תעשה המנורה והרב הגדול המופלא בעל אמרי שפר כתב בשם זולתו עו' ב' תירוצי' אחרים וז"ל ועוד יש לומר דהא דאמרינן ארכו של אדם מכתפו עד לארץ הוא ג' אמות היינו ג' אמות שהן בת ה' טפחים ואם כן ג' אמות דארכו של אדם אינו כי אם ט״ו טפחים ועוד יש לומר דטפחים דמנורה ושאר כלים היו שוחקות עכ"ל ואני נבהלתי שפה קדוש יאמר ב' תירוצים הללו בלי סתירה ודעת חולקות ומיהו שמחתי שהוא לא כתב זה הסיום שכתב הרב המופלא בעל מנחת יהודא הנ"ל ואם כן י"ח טפחים של מנורה היו כמו כ"ד טפחים של חול ואם כן יש לומר דמ"ש הרב הגדול בעל אמרי שפר הנ"ל דטפחים דמנורה ושאר כלים היו שוחקות ר"ל ושיעור יתרון של י"ח טפחים של מנורה על י"ח טפחים של גובהו של אדם הוא אצבע וחצי כפי מה שכת' הרשב"א שהבאתי לעיל ואף על גב שנמצא כתב בביאורים הקטנים על פירש רש"י בחומש המיוחסים להרב מוהר"ר נתן ז״ל מק"ק הראדנה גדולה בעל אמרי שפר הנ"ל בריש פרשת בהעלותך שהוא כתב גם כן זה הסיום שכתב הרב המופלא בעל מנחת יהודא וא"כ י"ח טפחים של מנורה היו כמו כ"ד טפחים אחרים וכו' כבר כתבתי עליו בתוספות במסכת תמיד במשנה שעליה הכהן עומד ומטיב וכו' שאני מכיר האמת עם אותן שאומרים שאין אלו הביאורים יצאו מפה קדוש הרב ז"ל אלא דברי תלמיד טועה הם ותלה עצמו באילן גדול שהרי אתה רואה מפורש שהרב הגדול בעל אמרי שפר גופיה לא זכר ולא פקד כלל זה הסיום הנז':

תוכן העניינים

צידה לדרך

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה