צידה לדרך· רבי יששכר בער איילינברג
במדבר · כה
ז
וירא פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן וגו׳ בספר הזוהר אמרו וירא פנחס מה ראה ראה אות מ"ם של מלאך המות שבאת בסב' חוה ותקח ותאכ"ל מפר״יו ר"ת מו"ת וזאת המות היתה פורחת על ישראל ומכלה בהם וכשראה פנחס אות מ"ם של מלאך המות שהיתה פורחת עליהם חטפה וחברה עמו ואחז במדת הדין החזקה בענין שלא יקטרג על ישראל וזהו ויקח רומח בידו שלקח אות מם של מלאך המות וחברה עם שמו שעולה ר"ח והם האותיו׳ שנשארו מרמ"ח ופנחס כתוב עם יו"ד עולה ר"ח ועם המ"ם עולה רמ"ח ואחר שחטף אות המ"ם של מלאך המות וחברה עמו ועם שמו מיד נעצרה המגפה ולא היה כח לשטן להשטין ולזה רמזו באומרו כי פינחס עולה כמו יצחק לפי שיצחק נאמר בו ופחד יצחק היה לי ופינח' נדבק ביצחק וחטף אות מם של מלאך המות לרחם על ישראל ושם עצמו בסכנה בעבור קידש השם ואהבתו כמו יצחק שנקדש בהר המוריה ולכן כמו שהוא חטף אות אחת של מלאך המות וחברה עמו כן הוסיף לו השם אות אחד משמו והיא אות יו"ד נכתב פינחס מלא יו"ד והטעם לפי שהוא קנא על הברי' לפיכך הוסיפו לו סוד אות ברית קודש היא אות יו"ד שהיא עטרת הברית וזה הנני נותן לו את בריתי שלום היא סוד אות הי"וד הנק׳ ברית שלום ולזה והייתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם היא ברית מלך עולם ולפי שזה הברית הוא של משה ואין ראוי ליתנו לאחר בלא דעתו לכן התחיל הקדוש ברוך הוא ואמר למשה פינחס בן אלעזר בן אהרן א"ל משה מהו א"ל משה אתה מסרת את נפשך פעמים רבות על ישראל והוא השיב את חמתי מעל בני ישראל א"ל משה מה אתה רוצה הכל שלך א"ל אני רוצה כי זה הברית יהיה בקרבו אמר משה יהיה שלו א"ל אמור אתה בפיך בקול רם בשער שאתה נותנו לו בנפש חפיצה הה"ד לכן אמור אתה ברצוניך הנני נותן את בריתי שלום משה היה אומר הנני נותן לו ולא השם שא"כ ה״לל הנני נותן לו אבל אמר לכן אמור ומשה אמר הנני וגומר וא"ת שהעבירו ממשה לא אלא כמו הנר אלדים שמדליקים ממנו ואינו חסר עוד אמרו שם שכת' ב' פעמים בן בן לרמוז שפנחס כשנכנס בתוך האהל נקהלו עליו כמה רבבות משבט שמעון וכמעט פרחה נשמתו ממנו ובאותו שעה ב' נשמות של נדב ואביהו שהיו הולכות בלי מקום נתחברו אצלו ונכללה נשמתם בתוכו ואז זכה להיות כ"ג מה שלא זכה קודם לכן וזהו פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן ממש השיב את חמתי שקנא על ברית קודש מהו בתוכם שנכנס בתוך כמה רבבות מישראל ומסר נפשו למיתה ביניהם וכי היאך השיב את חמתי וכתיב ויהיו המתי׳ במגפה כ"ד אלף אלא ח"ו שלא מת אפי' אחד מישראל אלא שבט שמעון כשבאו ערב רב נתערבו בנשים של שבט שמעון ואח"כ נתגיירו וילדו בנים מהם מתו בעגל ומהם במגפה ואחרים שנשארו מתים בכאן הה"ד ויהיו המתים אשר מתו לא כתיב אלא המתים מעיקרא ועל זה כתיב ולא כליתי את בני ישראל מכלל שאחרים כלה וכן השיב את חמתי מעל בני ישראל מכלל שעל אחרים לא השיב.
רש"י וירא פנחס ראה מעשה ונזכר הלכה כו' שמעתי שר"ל לפי שאמרו רז"ל שאין להסתכל בבהמה חיה ועוף בשעה שנזקקין זו לזו מפני הרהור ועוד שהוא קשה לשכחה וכ"ש שאין להסתכל באיש ואשה בשעה שנזקקין זו לזו ופנחס ראה מעשה שנזקקין זו לזו זמרי עם המדינית ואפ"ה נזכר הלכה ולא היתה נשכח ממנו ואני אומר לא היה ולא נברא זה שאמרו בשם רז"ל שהוא קשה לשכחה שהרי בסוף הוריות אמרו שמנה דברים משכחין את התלמוד האוכל ממה שאוכל עכבר וכו' ולא קחשיב הא בהדייהו כלל וגם יגעתי ולא מצאתי זה כלל בשאר מקומות בכל התלמוד:
פרשת פינחס
יא
רש"י שפיטם אבי אמו עגלים לע"ז יהרוג נשיא שבט מישראל כו' ק"ל טובא חדא וכי בשביל שפיטם אבי אמו עגלים לע"ז לא יהרוג נשיא שבט בישראל הלא כדין הרגו כי קנאת יי' צבאות תעשה זאת כמו שאחז"ל הבועל ארמית קנאין פוגעין בו ואין דבר זה תלוי כלל ביחוס משפחה שאם הוא מיוחס ורשע מה תועלת לפני המקום ביחס שלו ואם הוא ממשפחה בזויה וצדיק טוב לקרב מזרע רחוקים וכבר דרחז"ל על מי יתן טהור מטמא וגו' כגון אברהם מתרח חזקיה מאחז יאשיה מאמון מרדכי משמעי ישראל מא"ה כו' וע"ק וכי השבטים עדיין לא ידעו דלבית אבותם כתי' שפירושו על שבט האב יתיחסו ולא אחר האם אלמא משפחת האם אינה קרויה משפחה וא"כ אין ליחסו רק אחר אהרן שהוא משפחת אביו וע"ק מה מועיל יחוס של אהרן לדופי שהטילו באבי אמו יתרו כי הם לא אמרו שאינו מיוחס מצד אביו אלא מצד אמו גנוהו ונ"ל שכל עיקר תכלית כוונת השבטים היתה לומר שפינחס הרג לזמרי שלא כדין ולפי שהיה פינחס מקנא שתי קנאות אחת על ע"ז של פעור ואחת על הזנות לכך נאמר בקנאו את קנאתי והא בהא תליא כי מאן דעביד הא נפל בהא כמו שאחז"ל לא תנאף כנגד לא יהיה לך וגו' ולכך התחילו השבטים לבזותו הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לע"ז כלומר איך אתה מקנא על הזנות בת יתרו מי התיר לאביך וכן איך אתה מקנא על ע"ז הלא אבי אמך פיטם עגלים לע"ז ואפ"ה נשא אביך את בתו א"כ שלא בדין הרגת לזמרי ולפי שידע הקדוש ברוך הוא שמה שאמרו השבטים הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לע"ז היה רק התחלה כדי לגמור דבריהם גם באבי אביו אהרן לומר איך אתה מקנא על ע"ז הלא אבי אביך אהרן עשה העגל על כן הקדימם הקדוש ברוך הוא ויחסו אחר אהרן לומר שלא נמצא שמץ פסול באהרן במעשה העגל והרב הגדול ר"א ז"ל רמזו במקצת פשט זה ולפי שממילא נופל הדופי שהטילו בו מן אבי אמו יתרו שפיטם עגלים לע"ז לכך לא חשש להשיב עליה לרוב פשיטות הדבר שאין הנדון דומה לראיה כלל כי קודם מתן תורה שאני ועוד שהרי גיורת היתה כן נ"ל.
השיב את חמתי מעל בני ישראל וגו' י"מ שכתב וז"ל וא"ת ממ"נ אם ישראל חייבים כלייה וכי בשביל ההריגה יתכפר להם ואם אינם חייביס מה ז"ש השיב את חמתי וי"ל שבודאי ישראל חייבין מה מחמת שראו ולא מיחו שכל שיש בידו למחות כו' אבל מאח' שגם ראו המעשה מפינחס שהרג נשיא וגם שתקו על זה אמר הכתוב השיב חמתי וגו' כי בדבר אשר חטאו מצאו כפרתם עכ"ל ול"נ ליישב בענין אחר דכיון שבאה המגפה על דבר הזנות וכבר ידוע כל מקום שאתה מוצא זנות אנדרלמוסיא באה לעולם והורגת טובים ורעים ובשביל ההריגה נחשב כאלו הקריב קרבן בשביל כל ישראל כדאית' במדרש תחת אשר קנא לאלהיו ויכפר וכי קרבן הקריב שנאמר בו כפרה אלא ללמדך שכל השופך דמן של רשעים כאלו הקריב קרבן כן נ"ל.
רש״י בקנאו את קנאתי בנוקמו את נקמתי בקצפו את הקצף שהיה לי לקצוף כו' כת' הרא"ם וז"ל פי' בקנאו את קנאתי בנקמו את נקמתי מפני שפינחס לא השיב את חמתו של הקדוש ברוך הוא אלא ע"י הנקמה שעשה בפועל לא ע"י הקנאה והקצף שהיה בלבו שהיה מתחרה לנקום דדברים שבלב אינם דברים אח"כ אמר בקצפו שאין פי' בקנאו בנוקמו רק בקצפו אך מפני שאין הנקמה באה אלא ע"י הקצף שבלב קרא הנקמה בלשון קנאה עכ"ל והנה מ"ש שאין פי' בקנאו בנוקמו כו' נ"ל להביא ראיה ברורה מדכתיב אל קנא ונוקם וגו׳ מכלל דקנא ונוקם תרי מילי נינהו ומיהא עם כל דבריו עדיין לא תיקן למה אמר בקנאו את קנאתי הלא יותר היה ראוי לומר בנקמו את נקמתי מאחר שפנחס לא השיב את חמתו של הקדוש ברוך הוא אלא ע"י הנקמה שעשה בפועל והחכם ר"א אשכנזי ז"ל הרגיש בקושיא זו ותירצה וז"ל יתכן לומר שלא רצה הכתוב לומר בנוקמו רק בקנאו שהוא המתחרה לנקום להודיענו שהמחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה באופן שהודיענו שהיה לו שכר על המחשבה וגם על המעשה וי"מ שכתב תירוץ אחר והקשה עוד קושיות אחרות וז"ל פרש"י בקנאו את קנאתי בנוקמו את נקמתי כו' יש לשאול למ׳ לא אמר בנוקמו את נקמתי ועוד מהו בקנאו את קנאתי הרי אין שייך לשון קנאה אלא בע"ז כדכתיב אל קנא ופי' רש"י ומקנא ליפרע ואינו עובר על מדתו למחול על ע״ז גם יש לשאול על דברי רז"ל במסכת סנהדרין הבועל ארמית קנאין פוגעים בו א"ר יוחנן הבא לימלוך אין מורים לו ולא עוד אלא אם פירש זמרי והרגו פנחס נהרג עליו למה דוקא בשעת מעשה ולא בשעת פרישה גם יש להתעורר מ"ט באמר' ז"ל במסכת עירובין פ"ב דמחייבי גיהנם אתי אברהם אבינו ומסיק להו ומקבל להו בר מישראל הבא על הגויה דמשכה ערלתו ולא מבשקר ליה פי' אינו מכירו מ"ט דמשכה ערלתו וכתב מה"רי סג"ל בשם מהר"ר יצחק וי"דא לפי שמהידוע שהנבעלת להערל קשה לפרוש ר"ל שהאשה נהנית יותר מבעילת ערל מבבעילת הנימול וכשמרגיש הנימול הזוקק עם הגויה שאינה משתוקקת אליו כמו אל הערל ויצרו תוקפו לחבב את עצמו אליה כמו הערל מציי' בדמיונו בשעת תשמיש לחבב' אליו כאילו הוא ערל גמו' לפיכך משכה ערלתו שדומה לגוי גמור כפי מחשבתו ועל כן בשעת תשמיש שהיה במחשבתו להיות ערל גמו׳ באותה שעה מותר להרגו אבל משפירש לא ואינו חמור משפירש יותר משאר עריות ובזה נכון שאמר הכתוב בקנאו את קנאתי להורות לנו שבועל ארמית מתוך תאותו עלה במחשבתו להיות גוי ערל עובד ע"ז והקדוש ברוך הוא מעניש על המחשבה בע"ז ואל קנא הוא ואינו מוחל וההרגו מקנא קנאת יי' צבאות הוא וידוע כי אברהם אבינו לא היה נקרא תמים ברמ"ח אבריו עד שנמול ולכן קודם שנימול היה נקרא אברם כי היה חסר ה' אברים עד שנימול אז היה תמים ושלם בכל רמ"ח אברים ולכן קראו אח"כ אברהם בגי' רמ"ח וזה הרשע חלל בריתו של אברהם וגורם שמשכה ערלתו ע"כ ויקח רמ"ח בידו ר"ל ויקח זכות בריתו אשר עליה נשלם האדם ברמ"ח אבריו אותו זכות לקח בידו ולזה א"ל הש"י הנני נותן לו את בריתי שלום בעבור שקנא לברית אשר הוא ברית שלום כי בעבורה נקרא אדם תמים ושלם הנני נותן לו בריתי שלום ו' קטיעה והוא שלם וגם ו' זעירא דומה לי"וד לרמוז על הברית והמשכיל יבין או נאמר שרמז לו שבזכות קיום הברית יזכה לעלות השמימה כדאית' במדרש הנעלם מי יעלה לנו השמימה ר"ת מילה וס"ת שם ב' ד' אותיות שבזכות המילה זכה לעלות לשמים ולהתדבק בהשי"ת וכן בעבור שקינא לברית יזכה לעלות השמימה ולכן כתיב שלים ר״ת למפרע מי יעלה לנו שמימה:
יב
לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום בספר הזוהר אמרו וז"ל אימא אנת בפומך וארים קולך דאנת מסר ליה ברעותא בלבא שלים הה"ד לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלם משה הוה אמר הנני נותן לו וגו' דאלו קב״ה ה"לל הנני נותן לו את בריתי שלום אבל לא כתי' אלא לכן אמור.
יד
רש"י יחס את הרשע לגנאי כו' י"מ שכתב וז"ל ואע"ג דהזכירו לשבח כדפרש"י אח"כ על נשיא בית אב שהיה לאחד מחמשה וכו' י"ל דזהו גנותו מאחר שהיה חשוב כ"כ וחטא בדבר זה המגונה ומה שפרש"י ד"א לפי שקשה לו על פי' זה למה הזכירו בלשון המכה אשר הכה ושם האיש אשר עשה המעשה מ"ל למימ' לכן פי' ד"א להודיעך שבחו וכו' ולכן ניחא דנקט מלת המוכה עכ"ל אבל לפי מ"ש ר"י ערמאה ז"ל הקושי' מעיקרא ליתא כי הוא פי׳ להיפך דהגנאי הוא מה שסמך פירושו באמרו נשיא בית אב לשמעוני לאחד מן ה' בתי אבו' שהיו לשבט שמעון כלומר שלא היה נשיא אלא לאחד מה׳ בתי אבות וי"מ דהגנאי הוא מה שדרחז"ל זמרי על שם שנעשה כביצה המוזרת סלוא על שם שהסליא עון משפחתו וגו' והא דקאמר את המדינית י"א דלכך אמר את המדינית בהיותו עמה ממש דאלו פירש זמרי לא היה רשאי להרגו וי"א שאעפ״י שהוכה בעה"ז מ"מ לא נפטר מלהיות את המדינית עמה ממש בעה"ב כמ"ש לשכב אצלה בעה"ז להיות עמה בעה"ב:
יח
רש"י ואת מואב לא צוה להשמיד מפני רות שהיתה עתידה לצאת מהם כו' אבל שאר מפרשי׳ נתנו ט"א לפי שנ' ויחל העם לזנות אל בנות מואב מהו ויחל אלא כך פירושו שישראל היו המתחילים ותובעי' את בנות מואב והלכו להם (לאלהיהם) [לאהליהם] ותובעים את הנשים ומפתים אותם לכך נאמר ויחל העם כי העם היו המתחילים ולא בנות מואב לכך נאמר אל בנות מואב ולא נאמר את בנות מואב אלא שבא להורות שישראל הלכו אליהם אבל מואב לא שלחו נשותיהן ובנותיה' אל ישראל ע"כ לא נתחייבו מואב כי המתחיל בקללה הוא העיקר ובו תלוי החטא אבל במדינים היה הדבר בהיפך שאדרבה המדינים הפקירו את בנותיהם שתבעו את ישראל לזנות והסברא נותנת כי איך מלאו לבו של זמרי לתבוע את בת מלך אלא ודאי שהיא תובעתו ואם לא אמרו כן בפה מ"מ עשה השתדלות עם צרצור של יין להשקותם כוס התרעלה כדי להבעיר בהם אש התשוקה כדמסיק בפ׳ חלק לכך נאמר צרור את המדינים ולמה כי צוררי' הם לכם ר"ל המה באו לכם להביאכם לידי הרגל עבירה זו לצרור לגלות על ערותכם ולא כבנות מואב שישראל באו להם ור"ל הצוררי' ההם הידועי׳ הם לכם הם התחילו בקלקלה עמכם ובזה מיושב לשון צוררים לשון הווה ולפי דרכינו צוררי' תואר השם שלהם והם לכם היינו שהם באו לכם בנכלי ערמומית ע"י שהשקום צרצור היין המרגיל לערוה וז"ש בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור כי הזונות נתכוונו לצערם כדי שבעל כרחם ישובו לדתם ד"א ויחל העם לשון חולין הפך הקדושה כי בכל מקום שתמצא גדר ערוה שם אתה מוצא קדושה וכאן היו םתעסקי' בעריות וחללו קדושתם ונעשו חולין לכך נאמר ויחל ולמידין מן ויחל נח איש האדמ' ויטע כרם שגם ויחל הנאמ' כאן היה ע"י צרצו' יין שהי' מרגילי' לערו' וי"א שלכך נא' ויחל כי ההתחל' הית' בבנות מואב והגמר בבנות עמון ולא פרסמם הכתוב כדרך שחיסך על הצעירה אשר אחרה בזנות וקראה שם בנה בן עמי כך לא פרסם כאן גו' וכל זה הביא הרב הגדול ר"א ז"ל וכתב וזה כדעת המדרש האומר שעמון ומואב ע"י שהחטיאו את ישראל נתרחקו ריחוק עולמי ופשוטו של הפסוק עומד כנגד מדרש זה להכחישו שהרי נאמר על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים ורוב מפרשים יצא' ללקוט ולא מצאו יישוב מספיק על זה ואני אומר שהדבר כפשוטו והא בהא תליא כי אין הסברא נותנת להרחיק ב' אומות על דבר שלא קדמום בלחם ובמים אלא על דבר כוונתם כי ידע יי' שלכך לא קדמום כדי שיהיו רעבים גם צמאים מן טורח הדרך ויהיו מוכרחים לאכול מזבחי אלהיהן ולשתות יין נסיכם המרגילים לערוה כי כן הדרך הבא מן הדרך עיף ויגע מטורח הדרך והוא רעב וצמא שהוא שואף לאכול ולשתות מן הבא בידו לא יבקר בין אסור למותר וכל כוונתם היתה להכשילם בזנות ולהביאם על ידו למעשה פעור ע"כ לא קדמום בלחם כדי (להעריבם) [להרעיבם] ולהאכילם מזבחי אלהיהן ולא קדמום במים כדי להשקותם כוס התרעלה ויין נסיכם וכל זה נכלי דתות וערמומית ופי' זה יקר לא ידעתי מאיזה טעם לא מצאוהו בשכלם מפרשי תורתינו אשר קטנם עבה ממתני עכ"ל ואני מצאתי כתוב פי' זה בספר כתר שם טוב.
בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור כו' כת' התולדות יצחק וז"ל מה נכלים הם אלו והטעם לפי שאחז"ל בכל אסור להתלוצץ חוץ מע"ז שנ' וכמריו עליו יגילו על כבודו כי גלה ממנו אל תקרי כבודו אלא כבדו והפוער לפעור נראה שמבזה אותו ולכן אמרו המדינים אם נשלח לשם ע"ז אחרת לא יעבדוה נשלח להם ע"ז שיהיה נראה להם שעבודתה בזיון ויעבדוה ואחשוב עוד לפי שאז"ל שהמן נבלע באברים ולזה אמרו ונפשינו קצה בלחם הקלוקל שלא היו צריכים לנקבים וחשבו כי הנה ימים באים וצבתה בטנם ויהיה להם חולי קו"לנג וכן פרש"י שאמרו עתיד המן הזה ליפח במעיהם כלום יש ילוד אשה שמכניס ואינו מוציא ולפי שפעור יש לו סגולה שמי שפוער לפניו בא לו שלשול ויאמרו ישראל רופא גדול בא לנו לכן שלחו להם פעור שודאי יתחברו ישראל עמו וזהו ויצמד ישראל לבעל פעור וזהו בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור עכ"ל ול"נ לפרש בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור ר"ל דלכך בחרו להטעותם אחר ע"ז של פעור דוקא ולא אחר ע"ז אחרת כדי להכשילם בע"ז ובזנו' בפעם אחת כי תכלית עבודת פעור לא היתה אלא לזנות כי פעירת עצמם לפעור אנשים ונשים בחורים וגם בתולות כולם יחד בערבוביא מביאם אותם לידי תאוה וזנות כי ראו זה את זה גילוי ערותם כן נ"ל.
ועל דבר כזבי בת נשיא מדין אחותם וגו' מה מתוק הפי' שכת' בזה הרב ר"מ אלשיך ז"ל ע"ד (משל) [מרז"ל] על פסוק על דבר שרי אשת אברם שהיא על דיבור שרי שהיה המלאך שואל לה האכה את פרעה והיא אמרת הכה וזהו על דבר שרי שהוא על דבר פיה עד"ז יאמר פה ועל דבר כזבי כו' והיא במה שידענו מרז"ל כי מצות אביה עליה שלא תזדקק רק למשה או לאלעזר שעל כן מיאנה ליזקק לזמרי עד שאמר לה אני גדול מהם שהם מלוי ואני נשיא משבט שמעון ובזה יאמר הנה עוד טעם גדול לאבד את המדינים כי הלא דברה מצות אביה שתטמא את היותר קדושים משה ואלעזר וזהו על דבר כזבי שהוא אשר דברה כי מצות אביה עליה שלא תזדוג רק למשה או לאלעזר הכהן כי נתנו עיניהם לטמא את קדשי הקדשים.