צידה לדרך· רבי יששכר בער איילינברג
במדבר · יא
א
ותבער בם אש י"י וגו' הרב ר"מ אלשיך ז"ל הקשה למה נדונו בשרפ' דוקא הלא מנהגו של הקב"ה למדוד מדה כנגד מדה ותירץ כי אמר הקב"ה אתם (גאלתם) [געלתם] מהדבק בתורה שהיא אש י"י כמ"ש מימינו אש דת למו וכמ"ש הלא כה דברי כאש נאם י"י לכן אש י"י תאכלם מדה כנגד מדה ולבל יאמרו אולי לא יוכל החומר לסבול האש י"י בתורה בקרבו ע"כ ותשקע האש למען יראו ויבושו כי אין לך חומר עכור מגוף הארץ ותשקע בה אש י"י ויסבלנה ומה גם עתה חומר האדם הזך ממנה ולבל יראה שהמקום גורם כפי (המבט) [הטבע] שלו ושעל כן שם המקום תבערה ולא בהשגחה לז"א כי מה שויקר' שם המקום ההוא תבערה לא על (כל) טבע המקו' ההוא בייחוד רק על שבערה בם אש י"י עכ"ל וק"ל על דבריו שהרי בספרי אמרו על פסוק ויהי העם כמתאוננים שבקשו עלילה היאך לפרוש מאחרי המקום כו' וכן פירש רש"י הרי בהדיא מבואר שבקשו לפרוש מן הקב"ה עצמו ולא מן התורה בלבד לכן נ"ל ליתן ט"א מאחר דכתיב כי י"י אלהיך אש אכלה הוא גבי ע"ז הלכך נדונו בשרפה דוקא כן נ"ל:
ב
רש"י ותשקע האש שקעה במקומו שאלו חזרה לאחת הרוחות היתה מקפלת והולכת כל אותו הרוח כתב בעל תולדות יצחק וז"ל ויש להקשות א"כ היה ראוי שיכבה האש לא תשרף או היה ראוי שתעלה למעלה בטבעה וצ"ע ואחשוב שכוונת הש"י בשקיעה לפי שהיה להם יראה ופחד מן האש ויאמרו אם אנו חוטאים תעלה האש מתחת הארץ כלפי מעלה בטבעה וישרוף אותנו שהקב"ה דרך נס מעכב אותה שלא תעלה למעלה ואם אנו חוטאים א"צ הקב"ה לעשות נס לרע לנו אלא שיניח האש לטבעה והיא תעלה מאיליה ולכן נשקעה האש הפך הטבעה כנ"ל והוא ענין חשוב מאד עכ"ל ואני אומר אלו ראה מ"ש בן אחיו הרב הגדול מהר"י קארו ז"ל בטור א"ח בסוף סימן י"ו לא היה נפל על קושיא זו וז"ל וכתבתי זה ללמד דעת לתלמידים שלא ימהרו לפלפל בדברי הפוסק עד שיראו מקו' מוצא הדין עכ"ל והא ודאי דלאו דוקא בדברי הפוסק אלא ה"ה בדברי המפרש כאשר כאן נמצא כאן היה כי בספרי אשר משם לקח רש"י דברי' הללו אמרו בהדיא תירץ זה בעינו בהוייתו שכתב בעל תולדות יצחק מסברא דנפשיה וכוון לדעת הגדולים וז"ל ותשקע האש ששקעה האש במקומה אלו חזרו לה לשמים סופן היו חוזרים לקלקולם ע"כ ואח"כ אמרו יותר מבואר וז"ל ותשקע האש ויקרא שם המקום ההוא תבערה אין תבערה אלא כאד' שהוא אומר תבער אש פלוני במקומה כך אמר להם משה לישראל עשיתם תשובה ותשקע האש ואם לאו עדיין היא במקומ' עכ"ל ואתה המשכיל פקח עיניך וראה אם הן הן דברי בעל תולדות יצחק דלעיל כן נ"ל:
י
רש"י ורבותינו אמרו למשפחותיו על עסקי משפחותיו על העריות הנאסרו' להם כתב הרא"ם וז"ל ולא ידעתי למה נתעוררו עכשיו אחר נסיעתן מהר סיני לבכות על שהפרישן משה מן העריות והלא כבר עברו כמה חדשים משהפרישן כו׳ עד ושמא י"ל שאע"פ שהיתה כל התור' כלה מסורה בידו מ"מ לא נאמרו לישראל אלא כל אחת בזמנה ושמא גם פ' העריות לא נאמרה לישראל עד סמוך לנסיעתן מהר סיני וכו' ע"ש שהאריך וי"מ שכתב תירוצים אחרים על קושיא [זו] וז"ל וי"מ שכתב דעכשיו בכו על התאות הגופניות שהפרישם הקב"ה ואמרו זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם מן המצות שלא היו דואגים והיינו אוכלים ושותים בלא דאגת המצות ועל הכל מה שהיה להם התאות בעריו' והפריש הקב"ה אותם מהם ולפיכך היו עתה מתאוננים עליהם ע"כ עוד נרא' לומר כי מתחלה לא היו בוכים לפי שהיו יודעים טעם המצות העריות הוא להרחיק האדם ממותרות התאוה ולהעמידו על המיצוע אבל עתה שהמן הוא ממעט התאוה ואינה אכילה גופנית ומזכך הגוף ומעמידו על הישר ענין שכלי א"כ בחנם נצטוו על העריות לכן התעוררו עתה לבכות ובשם מורי ז"ל שמעתי משום דאיתא באגדה והמן כזרע גד א"ר יוסי כשם שנביא מגיד להם לישראל מה בחורין ובסדקין אף מן מגיד להם ע"כ היה להם מקום לבכות על העריו' כי המן היה מגיד ולא יכולים לשתות מים גנובים ולחם סתרים לאכול ולדעתי פשט הכתוב מבואר כאשר נקדים הספקות אשר יפלו בענין זה הראשון באמרם זכרנו את הדגה פתח בבשר מי יאכלנו בשר וסיימו בדגים זכרנו את הדגה ועוד למה אמר הכתוב ויחר אף י"י מאד יותר מבמתאונני' דהתם לא נאמ' רק ויחר אפו ועוד מ"ש הכתוב ובעיני משה רע ראוי היה שמה שחרה אף י"י מאד שגם למשה יהיה חרון אף ולא רע לבדו לכן יתכן שמיד בצוותם עליהם היה תלונה בלבם על העריו' רק שהיו בושים ונכלמים לומר בפיהם שצר להם על העריות עד עתה שמצאו מקום לתלונתם משל אשה רעה אשר מאסה בבעלה ונתנה עינה באחר ובושה לפרש דברים שבלבה והיא בודה מלבה שאינו זן אותה או שאינו יכול כדי לבקש עילה לומר שטוב לה בבית אביה מבבי' בעלה זאת ולא זאת כי היא אינה חפצה בבית אביה על צד האמת רק שמואסת את בעלה ורוצה להנשא לאחר שנתנה בו עניה וזאת היתה כוונתם כי טוב להם במצרי' עיקר הכוונה כי שם לא היה להם עול מצות והיו שטופי זמה רק היו בושים לדבר בפי' עד שמצאו תלונה על המן אז אמרו התלונה באופן שיסבול ב' ענייני' חיצוני ופנימי חיצונה תאוה כפשוטו ופנימי תאוות העריות ז"ש זכרנו את הדגה אע"פ שדברים האלה לא היו חשובין בעיניה׳ מ"מ אמרו מאחר שיסבול ב' עניינים כמ"ש ז"ל במסכת יומא זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם רב ושמואל חד אמר דגים וחד אמר עריות פי' ודגה לשון תשמיש כמו וידגו לרוב מ"ד דגים דכתיב נאכל ומ"ד עריות דכתיב חנם ולמ"ד עריות הא כתיב נאכל לישנא מעליא נקט דכתיב אכלה ומחתה פיה ואמרה לא פעלתי און ולמאן דאמר דגים מאי חנם דמייתן להו מהפקירא דאמר מר כשהיו ישראל שואבים מים הקדוש ברוך הוא מזמין להם בתוך מים דגים קטנים בכדיהן בשלמא למ"ד עריות היינו דכתיב וישמע משה את העם בוכים למשפחותיו על עסקי משפחותיו שנאסרו להם לשכב אצלם אלא למ"ד דגים מה בוכה למשפחותיו הא והא הואי הרי מצינו בהדיא שבאומרם זכרנו את הדגה הא והא הוי מרמזי ביה ומ"ש מי יאכלנו בשר ר"ל שאר בשר והקדוש ברוך הוא המבין חקרי לב הבין כוונתן שלא לבד על התאווה החיצוני' התלוננו אלא אף גם לפרוק מעליהם עול מצות להיות חפשים מיי' ותורתו ע"כ ויחר אף י"י מאד אבל משה לא הרגיש מהם רק תלונות התאוה החיצונית ולזה בעיני משה רע בלבד אבל הש"י הבין חקרי לבם ומחשבתם הרע ע״כ אמר ואל העם תאמר התקדשו למחר ואכלתם בשר כי בכיתם באזני יי' לאמר מי יאכלנו בשר כי טוב לנו במצרים ירצה כי היה המאמר להם מי יאכלנו בשר מבלי היות להם תאוה זה ע"ד האמת רק שאמרו כן על מחשבתם הפנימי שהיה טוב להם במצרים כאשר היה חנם בלי מצות והוא שנתן הטעם למשפטיו ודינו ואמר יען כי מאסתם את יי' אשר בקרבכם ותבכו לפניו לאמ' למה זה יצאנו ממצרים ירצה יען שאתם בדיתם מלבכם תאות בשר באמרכם מי יאכלנו בשר וזאת לא זאת רק שמאסתם את יי' ובמה מאסתם באת אשר בקרבכם ירצה במחשבה הפנימי אשר בקרבכם בזה מאסתם את יי' שבכיתם לפניו לאמר למה זה יצאנו ממצרים ירצה שעיקר הבכייה היתה על יציאתכם ממצרים וקבול עול מצות לא על הבשר שאמרתם בפיכם לזה ראוי שתבא התאוה עצמה אשר יחסתם לעצמכם ותפרע מכם והנה עם זה ישרים דרכי יי' וצדיק הוא וישר משפטו ובזה צדקו דברי רש"י כי על דגה ועל נאכל לא פי' מידי כי הוא כפשוטו כדאיתא התם ולמ"ד עריות הכתיב נאכל משמע דלמ"ד דגים הוי שפיר ומאח' שלפי דבריו הוא יותר קרוב לפשוטו לא פי׳ כלום וחנם הוא יותר פשוטו למ"ד עריות כדאית׳ התם ולמ"ד דגים מאי חנם לכן פי' חנם מן המצות כי הוא קרב לפשוטו יותר ובוכה למשפחותיו פי' על עסקי משפחות ובזה עולה לנו הכל על נכון עכ"ל והנה מ"ש מה שאמרו מי יאכלנו בשר ר"ל שאר בשר כו' לקח ממדרש במדבר רבה ע"ש וי"מ שתירץ עוד בענין אחר דמתחלה כשנאסרו להם העריות לא הקפידו על זה כי חשבו שיש (מעצרו) [מעצור] לרוחם עד ששמעו פרש' ויהי בנסוע הארון שכתב בתוכה ובנחה יאמר שובה יי' רבבו' אלפי ישראל שמבאר להם שכל מי שאינו עוסק בפריה ורביה גורם לשכינ׳ שתסתלק מישראל וישראל וכו' כדאיתא בפרק הבא על יבמתו אז נכנסה טינא בלבם ואמרו בשלמא אם נוכל לפרות ולרבות כדגים הללו עם כל הנשים היינו בטוחים שלא נביא לידי סלוק שכינה לעולם אמנם מאחר שאסרו להם העריו' הרי אנו הפך הדג והיינו נו"ן הפוכה וזה ביאור הפרשה אחר ששמעו שובה יי׳ רבבות אלפי ישראל שזרזם על מצות פריה ורביה להיות כדגים הללו מיד הרהרו בלבם על איסור העריות כי זהו נו"ן הפך לפיכך ויהי העם הרשעים כמתאוננים מתאוננים לא נאמר אלא כמתאוננים בכ"ף הדמיון לומר הרי אנו כאונן זה שאסור בתשמיש המטה כך לא הורשה לנו תשמיש המטה עם כל הנשים ולפי שאין אנינות כ"א בלב שהרי עדיין לא הוציאה תלונות השפה ולחוץ ע"כ לא הרגיש משה עדיין בתלונתם אכן שמע יי' הקשיב בקול תלונתם ע"כ נאמר רע באזני יי' ותבער בהם אש יי' כי ברותחין קלקלו ובערה בהם אש התאוה וחימום העריות ע"כ מדה כנגד מדה ותבער בהם אש יי':
טו
רש"י תשש כחו של משה כנקבה כו' כתב הרא"ם וז"ל אבל הרמב"ן ז"ל כתב ולא הבינותי זה שכנוי את כלפי מעלה הוא וזה מפני שחשב שמאמ' את עושה לי דבק עם מלת ככה וכבר פירשתיו שאין הדב' כן רק פי׳ אם ככה תעשה להם אתה עוש' אותי את ומלת לי במקו' אותי כי יבא זה במקומות רבים עכ"ל ואין אנו צריכין לכל זה כי כבר תירץ יפה מהר"אי וז"ל תימה וכי משום תשש כחו של משה כנקיבה כתב לשון נקיבה כלפי מעלה וי"ל דבלשון את רמז תשש כחו של משה כנקבה שהיא רגילה להיות בפחד ובהלה וה״נ היה משה בבהלה ופחד בשביל שהראוהו פורענות ומי שהוא בפחד אין בו כח וכשהי' ר"ל לגמור את דבריו אתה הפסיק והבליע הה"א ואמר את כדרך המדברי׳ בבהלה עכ"ל וכ"כ החזקוני ובעל תולדות יצחק וכתב עוד הרא"ם וז"ל ומ"ש וזה א' מתיקוני סופרים אינו ר"ל מאותו שתקנו לתלמי המלך דבפ״ק דמגלה שהרי זה אינו מכלללם ועוד מהו ז"ש אלא שכנה הכתוב ולמה לא אמרו זה גבי ועלה מן הארץ שדר״זל כאדם שקלל עצמו ותולה קללתו באחרים והרי הוא כאלו כתב ועלינו מן הארץ והם יירשוה וכן גבי העיני האנשים ההם תנקר שדרשו בו כאדם התולה קללתו בחבירו וכן אמרו בפ' הזאת גבי אשר בצאתו מרחם אמו אמנו הל"ל אלא שכנה הכתוב אלא ה"פ שהכתוב כנה זה כדרך תקוני סופרים שמנהגם לכנות לתקון הלשון לפי כוונתם וכן מצאתי בספ' ישן שהיה כתוב בו תיקון סופרים דברים סתורים בתורה ובמקר׳ ואינן כתובי' כתקוני' וחכמי ארץ קוראים אותו תיקון סופרים ולא שתקנו אותן שמחקו וכתבו מ"ש מרע"ה בתורה ומ"ש בנביאים ובשאר ספרים ומתחלה שכתבוהו על כנוייו כתבוהו הסופרים לא חסרו ולא הותירו וכן היה ראויין להקרות כנוי כתובים ואלו הן ואברה' עודנו עומד לפני יי' היה צ"ל וי"י עודנו עומד על אברהם אלא שכנה הכתוב וכן ואל אראה ברעתי וכו' וכ"כ גם הרש"בא ז"ל והביאו בעל הליכו׳ עולם אבל בפסוק ואברהם עודנו עומד לפני יי' אמרו ה"ל לכתוב ויי' עומד על אברהם אלא תקון סופרים הוא זה שהפכוהו רז"ל לכתוב כן אלא שזה מין אחר הוא שאין דרך הכתוב לכתוב כן בשום מקום אלא שרבותינו הפכו זה עכ"ל. וכבר שדיתי נרגא בדבריו לעיל בפסוק ואברהם עודנו עומד לפני י״י ושם הארכתי כי שם ביתו:
כ
רש"י והיה לכם לזרא שתהיו מרחקים אותו יותר ממה שקרבתם וכו' מה נכבד מאמר רבינו בחיי ז"ל בזה וז"ל ומזה נכתבה מלת לזרא באל"ף להפלגת התאוה כי כל תיבה שצריכה להכתב בה"א ונכתבה באל"ף הכוונה להפליג הדבר וכמוהו קראן לי מרא שהיה משפטו בה"א ובאורו לא תקראו לי מרה כשא' כל אשה מרה אבל קראן לי מרא להפליג המרירות וזהו כי המר שדי לי מאד וכמהו ויצא בחמא גדולה להשמיד ולהחרים רבים שנכתבה בחמא באל"ף להגדיל החמא וז"ש גדולה וכן בכאן מלת זרא להגדיל המאוס וז"ש עד אשר יצא מאפכם:
כה
ויאצל מן הרוח אשר עליו ויתן על שבעים איש כו' יש להקשות היד יי' תקצר ליתן רוח משלו ולא משל משה על ע' איש ותירץ במדרש מלה"ד לאדם שהיה לו פרדס והפקידו לשומר שכיר לאחר זמן אמר ליה השומר איני יכול לשומרו לבדי אלא הבא אחרים שישמרו עמי א"ל המלך הריני שומע לך והוי יודע שאיני נותן לך שכר שמירה משלי אלא מתן שכרן שנתתי לך משם הם נוטלין שכירתן כך אמר ליה הקב"ה למשה בשעה שאמר לא אוכל אנכי לבדי לשאת אני נתתי לך רוח ודעת לפרנס את בני ולא הייתי צריך לבקש אחרים אלא שתתיחד אתה באותה גדולה ועכשיו אתה מבקש אחרי' עמך הוי יודע שמשלך הם נוטלים כו' ורבינו בחיי ז"ל תירץ בענין אחר יפה מאד כי זו תשובה למשה למ״ש ומצא להם כלומ' היאך אתה מסתפק בדבר אם אני מספיק לישראל לתת להם בשר שלא בדרך הנס אלא בדרך הטבע והמקרה זולתי בקר וצאן ודגי' הלא רוח שלך אחד ואני אעשה שיספיק לע' זקנים:
כו
שם האחד אלדד ושם השני מידד וגו' תרגם יונתן בן עוזיאל שם בנוי דאליצפן בר פרנך דילידת ליה יוכבד ברת לוי בזמן דפטרה עמרם גברה ואתנסיבת ליה עד דלא ילידת ית משה כו' וזה מכחיש למה שנמצא כתוב שהיה שלח ר' הלל שהיה מא"י כתב לרב עמרם שראה קברם שכתוב עליהם אלדד ומידד אחי אהרן מן האב ולא מן האם ויש עוד דעת שלישי במדרש תנחומא דקאמ' אלדד ומידד מי היו אלדד זהו אלידד בן כסלון מידד זה קמואל בן שפטן:
כח
ויען יהושע בן נון משרת משה מבחריו כת׳ הרב הגדול בעל כלי יקר וז"ל מצד היותו מבחוריו אמ' כן דאלו היה זקן בא בימים לא היה מקפיד על השתרר שני ריעים כאחד וע"כ אמרו פני משה כפני חמה ויהושע כלבנה כי כמו שקטרגה הלבנ' ואמרה א"א לב' מלכי' שישתמשו בכתר אחד כך יהושע היה מקטרג ואמ' אלדד ומידד מתנבאי' אבל משה היה כחמה שלא קטרגה כלום כך משה אמ' מי יתן והיה כל עם יי׳ נביאים ואמ' כי יתן יי' את רוחו עליהם פי' בעקידה פשיטא אם יהיו מואצלי' מן הרוח אשר עלי שלא אתקנא בהם כי בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו אלא אפי' כי יתן יי' את רוחו עליהם ולא יהיו תלמידי מ"מ לא אתקנא בהם וי"א שדוקא קאמ' כי דוקא בזמן שיתן יי' את רוחו עליהם יכול להיו' שכל עם יי' יהיה נביאים אבל אם יאצל עליהם מן הרוח אשר עלי א"א שיהיו כולם נביאים כי המואצל צריך להיו' דומה מכל צד אל המאציל ורז"ל אמרו אין השכינה שורה כי אם על גבור חכם עשיר ועניו וכולן היו במשה רצו בזה מאחר שהיו כלם במשה ע"כ צריך להיות כל המואצל ממנו דומה אליו מכל צד וזה בלתי אפשרי שהיו כל ישראל שוים בכל ד׳ תוארים אלו דא"כ מאי גבר בגוברין אבל אם יתן יי' את רוחו עליהם בלא אמצעי אז אין צורך בד' תוארי' אלו שיהיו כלם שוים בהם וא"ל שיתדמו אליו כביכול כי מה דמות תערכו לו ע"כ נאמ' כי יתן יי' את רוחו עליהם עכ"ל ול״נ איפכא מסתברא כל האריכו' הזה משרת משה מבחריו לשבחו של יהושע נאמר לפי שאמרו בספרי וכן בס"פק דסנהדרי' מה היו מתנבאי' אלדד ומידד משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ והנה ליהושע היתה נבואתם בשור׳ טוב' ואפ"ה כיון שהי' יהושע משר' משה אשר גדלו וטפחו מנעוריו לא היה שמח בבשורת גדולתו כיון ששמע ממיתת משה אלא אדרבה ואדרבה לבש קנאה בשביל משה ואמר אדוני משה כלאם כן נ"ל.
כט
מי יתן כל עם י"י נביאים כי יתן י"י את רוחו עליהם וגו' יש להקשות וכי עינו של משה היה צר' שלא רצה שיתן יי' מן הרוח אשר עליו על עם יי' שיהיו כולם נביאים עד שהטיל תנאי בדבריו כי יתן יי' את רוחו עליהם דמשמע את רוחו דוקא אבל לא רוחי ונ"ל ליישב יפה על פי הקדמה שהניח ר"נ ז"ל בדרשותיו שכל המושפעים בנבואה מן השי"ת עצמו בלי אמצעי אינם צריכים הכנה לשיהי' יחס וערך בין המקבלים והמשפיע ברוך הוא כי איזה יחוס ודמות תערכו אל השי"ת עם הנבראים ורבי יוחנן דקאמר במסכת נדרים פרק אין בין המודר אין הק"בה משרה שכינתו אלא על חכם גבור עשיר ועניו וכו' איירי במקבלים נבואתם ע"י אמצעי והוא משה רבינו וזהו שסיים ואמר וכולן היו במשה פירוש דיהיב טעמא למה יצטרכו המקבלים נבואה ע"י אמצעי אל ארבע שלמיות הללו לפי שכולן נמצאו במשה אשר ממנו תגיע אליהם הנבואה כמו שנ' ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם וגו' וכן כתיב בשעת מעשה וירד יי' בענן וידבר אליו ויאצל מן הרוח אשר עליו ויתן על שבעים איש הזקנים וגו' ואמרו עליו רז"ל באותה שעה עשה הק"בה למרע"ה כמו צינור וכלי אל כל הנביאים כי נבואת משה כוללת הנבואה כולה ומתפשטת היא אל שאר הנביאים ועל כן קראו חז"ל דברי שאר הנביאים קבלה כמו שאמרו דברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן כי כלם קבלו נבואתם ממשה רבינו אבל הוא קיבל שפע נבואתו מהק"בה בעצמו ובכבודו וכשיהיו להם ארבעה שלימיות הללו יהיה היחוס שמור בינם ובין משה רבינו המשפיע ובהעדר אחד מארב' שלימיות הנזכרים יתקלקל היחוס שבין המקבל לבין המשפיע ולכן לא התנה רבי יוחנן שיצטרך אל הנביא שיהיה בעל לשון צח ונקי כי לא ראה שיצטרכו רק השלימיות אשר היו במשה רבינו כשנעשה כלי וצינור אל הנבואה כי בהעדרם תקלקל היחו' שבין המשפיע להמקבל מש"כ בכח הדבו' כי משה רבינו עצמו היה כבד פה וכבד לשון לסבה הנזכרת בדברי הר"ן. וגם משה רבינו עצמו בתחילה שרתה עליו השכינה במראה הסנה קודם שנתעשר שהרי לא נתעשר אלא מפסולת של לחות שניות כמו שדרשו רז"ל על פסל לך וגו' הפסולת יהיה שלך כי הגיע' אליו הנבואה מאת השי"ת עצמו בלי שום אמצעי ולכן לא היה צריך לשום הכנה וזה הטעם עצמו יספיק בנבואת בלעם ובמה שמצינו שכל ישראל זכו לנבואה במעמד הר סיני עד שהם עצמם שמעו שתי הדברות הראשונים כמו שאמרו חז"ל אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום ואמרו ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי אע"פ שלא היו אל העם בכלל ואל השפחות וכ"ש לבלעם הרשע כל השלימיות שהזכיר רבי יוחנן כי אלו כלם הגיע׳ אליהם הנבואה מאת השי"ת עצמו בלי אמצעי ולכך לא היו צריכים אל הכנת המקבל לשיהיה יחוס וערך בין המקבלים והמשפיע ברוך הוא מטעם שכתוב למעלה כי איזה יחוס וערך ודמות תערכו אל השי"ת עם הנבראים. ולכך אמר כאן משה רבינו מי יתן כל עם יי' נביאים והטיל תנאי כי יתן יי' את רוחו עליהם ור"ל שזה יהיה לו אפשרות כי יתן יי' את רוחו עליהם כי בהגיע אליהם הנבואה מאת השי"ת עצמו לא יעכבם העדר הכנת השלימיות המצטרכי' אל המקבל מה שאי אפשר שכל עם יי' יקבלו הנבואה על ידי ובאמצעותי כי רוב העם בלי ספק לא ימצא להם השלמיות אשר יצטרכו למקבלים הנבואה על ידי אמצעי: