אור ברסלב
צידה לדרך במדבר › ו

צידה לדרך· רבי יששכר בער איילינברג

במדבר · ו

ה

ב

רש"י שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין שהוא מביא לידי ניאוף כו' הנה אציג פה לפניך מה שכתבתי בתוספו' שלי בפ"ק דסוטה על מאמ׳ זה וז"ל תימה דמשמע דמצוה לדור להזיר עצמו מן היין והלא שנינו בפ"ק דנדרי' ובפ"ק דתעני' ובפ' החובל א"ר אלעזר הקפר מת"ל וכפר עליו מאשר חטא על הנפש וכי באיזה נפש חטא זה אלא שציער עצמו מן היין כו' ושמא י"ל דרבי סבר הא דכתי' מאשר חטא על הנפש אינו ר"ל שציער עצמו מן היין דהא האי קרא בנזיר טמא כתי' ואע"ג שהגמ' בפ"ק דנדרים פריך זה ותירץ משום דשנה בחטא הוא רבי לא ס"ל הכי אלא כשמעון הצדיק דאמ' התם דוקא נזיר טמא הוא שנקרא חוט' ולא משום דמצער עצמו אלא משום דמתחרט ועי"ל דאפי' לר"א הקפר דקאמ' דאפי' נזיר טהור אקרי חוטא מ"מ מצוה לדור משום שהמצוה רבה על חטא מידי דהוי אמתענה תעני' חלום בשבת דיש עבירה שמתענה בשבת שהרי צריך לישב בתעני' למחרת השבת לכפר על שהתענה בשבת וא"פה מצוה להתענו' בשבת לבטל החלום משום שהמצוה גדולה מן העבירה ובזה נתישב הא דקרי לנזיר טהור נאה בריש פ"ק דנזיר ואמ' דאפי' לר"א הקפר דאמ' נזיר חוטא ה"מ גבי נזיר טמא דאיירי כו' אבל נזיר טהור לא חוטא קרי ביה והשתא קשה הלא בכל הנהו מקומו' שהבאתי לעיל מוכח בהדיא דר"א הקפר אמ' דאפי' נזיר טהו' נקרא חוטא אבל לפי מה שפירשתי לא קשיא מידי דה"ק אפי' לר״א דאמ' נזיר חוטא ה"מ נזיר טמא שהוא עיקר חוטא אבל נזיר טהור לא חשיב ר"א עיקר חוטא משום שהמצוה גדולה מן העבירה ועי"ל דהא דקאמר הכא יזיר עצמו מן היין אין ר"ל בנדר בנזיר דכתיב בקרא אלא ר"ל יפריש עצמו מן היין בלא נדר כדי שלא יבא לידי קלקול בסוט' דכשם שהמים בודקים אותה כן המים בודקים אותו כדתנן לקמ' כל זה למדתי מדברי התוס' ונ"ל דבלאו הכי צריך אתה לומר דיזיר לאו דוקא נזירות אלא ימעט השכרו' דא"לכ קשה דהא בפ' אע"פ תנא כוס אחד יפה לאשה שנים ניוול הוא שלשה תובעת בפה ד' אפי' חמור תובעתה בשוק ואינה מקפדת א"ר ל"ש אלא שאין בעלה עמה אבל בעלה עמה לית לן בה כנ"ל:

ט

[רש"י פתע זה אונס פתאום זה שוגג כו' תימה רבתה בעיני שהרי תלמוד ערוך ברור מללו בפ"ב דכריתות מפרש להפך פתע זה שוגג פתאום זה אונס שוב מצאתי שגם הרב בעל א"ש תמה בזה על רש"י והעלהו בצ"ע]

יא

רש"י מאשר חטא על הנפש שלא נזהר מטומאות המת ר"א הקפר אומ' שציער עצמו מן היין כת' עליו התולדות יצחק וז"ל ולא הבינותי זה שהנזיר ידוע הוא שאינו אסור ליכנס בבית שיש בה איש או אשה ואם מת האיש או האשה ההיא בפתע פתאום מה פשעו ומה חטאו שצוה עליו שיביא ב' תורי׳ או שני בני יונה אחד לחטאת ואחד לעולה וכפר עליו מאשר חטא על הנפש ומי שמת פתאום מי יודע שימות שמה לשיאמר עליו שהוא ראוי שיזהר מטומאת מת וגם לסברת ר"א הקפר שאמ' שציער עצמו מן היין א"כ למה קראו קדוש שהחוטא אינו קדוש אלא הפכו ונוכל להשיב שמצד אחד הוא קדוש ומצד אחר חוטא מצד נפשו הוא קדוש שהנפש שלימותה כשיבדל מתאות העולם והגוף שלימותו בשלא יבדל מתאות העולם בקצה אחרון אלא שיהיה באמצעי' באכילה ובשתי' ויאכל בשר וישתה יין כראוי לבריאות גופו א"כ מצד הנפש המשכלת הנזיר נקרא קדוש ומצד הגוף נקרא חוטא ומ"ש מאשר חטא על הנפש הגוף נקרא פעמים רבות בתורה נפש נפש כי תחטא אבל ק"ל על ר"א מצד אחר שא"כ שזה הקרבן ב' תורי' או ב' בני יונה הוא על שציער עצמו מן היין למה צוה זה הקרבן על כי ימות מת עליו בפתע פתאום דוקא והיה ראוי שיאמ' כן בסוף הנזירו' לא כשימות מת עליו וצ"ע ונ"ל במ"ש הכתוב מאשר חטא על הנפש לפי שלפעמים כשנזדמן צדיק אצל רשע מת הרשע ואפי' אינו רשע גמור נעשה כאלו הוא רשע בערך צדיק גמור ירא אלקי' וסר מרע ומת מיד כמ"ש כי באת אלי להזכיר את עוני לז"א שזה שמת עליו פתאו' הוא לפי שהנזיר קדושתו גדולה כשנכנס בבית בעל הבי' נז' עון בעל הבית לפני הקב"ה ולכן מת עליו פתאום בסבתו ואע"פ שלא חטא הנזיר בזה שבעבור שהוא קדוש לא חטא אבל בעבור שמת בסיבתו קרי לו חטא על הנפש אע"פ שלא חטא לפי שמי שמת בסבת אחר בענין [תולדות יצחק: אחר] נקרא חוטא הושאל לכאן לומ' עליו אשר חטא על הנפש ואחר שסוף סוף הוא סיבת מיתתו צוה שיביא קרבן וזה דומיא למתענה תענית חלום בשבת שמצוה שיתענה בשבת ואע"פ שהוא מצוה יתענה יום אחר על שביטל עונג שבת וכן הנזיר זכות גדולה היא לו אבל לפי שנמשך מזה שהרג את הנפש יביא קרבן אבל מורי הגאון מהר"ם יפה ז"ל ושאר מחברי' אחרונים ז"ל כתבו תירוץ אחר על כל הקושיו' הנז' דדוקא כי טמא נזרו שמת עליו מת פתאום יש לו להביא כפרה דנראה כאלו מן השמים טמאוהו והוי דינו שהימי' הראשוני' יפלו וכאלו לא היה כאן שום נזירות של מצוה והוא ציער עצמו מן היין חנם בלא מצוה שהרי מן השמי' הראוהו שלא קבלו נזירתו ומה שנדר להיו' נזיר למצוה לא קבלוהו וזה הוי כעבד שמוזג כוס לרבו ושופך לו הכוס על פניו כי לא נתקבל לו שירותו אז גם מה שציער עצמו מן היין חנם נחשב לו לחטא למפרע וצריך כפרה וכ"ש המטמא עצמו בפשיעה שלא נזהר שצריך כפרה אבל הנודר להיו' נזיר וגמ׳ כל נזירתו כדינו בלי שום פגיעת טומאה בנתים אז נראה שקבלו נזירותו כדינו מן השמים לשם מצוה ומה שציער עצמו מן היין לשם שמי' היה וקבלוהו זה אינו צריך כפרה על שציער עצמו מן היין דאדרבה מצוה יחשב כו' ואני אוסיף נופך משלי נוסף על מ״ש וזה הוי כעבד שמזג כוס לרבו ושופך לו הכוס על פניו כו' כיון דכתי' רגלי חסידיו ישמור ואחז"ל השתא בהמתן של צדיקי' אין הק"בה מביא תקלה על ידם צדיקי' עצמ' לכ"ש ולכן כיון שמת עליו מת פתאום נראה כאלו מן השמים טמאוהו וכאלו הראוהו שלא קבלו נזירתו כנ"ל.

(רש"י פתע זה אונס פתאום זה שוגג כו' תימה רבתה בעיני שהרי תלמוד ערוך ברור מללו בפ"ב דכריתות מפרש להפך פתע זה שוגג פתאום זה אונס שוב מצאתי שגם הרב בעל א"ש תמה בזה על רש"י והעלהו בצ"ע)

יח

רש"י לפי ששלמי נזיר היו מתבשלי' בעזרה פי' בעזרת נשי' ששם היתה לשכת (העזרות) [הנזירים] שבה היו מבשלים שלמים ומגלחים את שערם והיו משלחין תחת הדוד שערו הכי תני' בהדיא במסכ' מדות וכן איתא במיימוני ור"ל רש"י דמה שהיו הנזירים מגלחי' בלשכה בעזרת נשי' דע"כ לאו מקום עבודה כלל היה שם אלא הטעם הוה לפי שהיו צריכים לשלוח שערותיהם תחת הדוד ששלמים מתבשלי' בו והשלמים של נזיר צריכים להתבשל בעזר' נשי' מש"כ בשאר כל השלמי' שהיו מתבשלים בכל העיר בבתי הבעלי' דחזה ושוק היו מפרישי' מהן קודם בישולם בעודם חי אבל איל נזיר שהיה צריך ליטול ממנו הזרוע לאחר שנתבשל לכך נתבשל בעזר׳ נשים סמוך לעזרת ישראל שלא יצטרך הכהן לילך לבית הנזיר ולהביא הזרוע לאחר בישול לעזרת ישראל כדי לתנו על כפי הנזיר לתנופה עם הלחם שאין כשרה אלא בעזרה וכיון דהבישול היה בעזרת נשי' הגילוח היה נמי שם כדי שישתלחו השערו' תכף לגילוח על האש אשר תחת זבח השלמי' אך תימא דמלשון רש"י משמע דאתי לומ' נתינת טעם למה היו השערות משתלחין על האש ומי הזקיקו לנתינת טעם זה דדלמא אפי' אי לא היו מתבשלות בעזרה נמי גזרת הכתוב הוא לתת השער תחת האש אשר תחת זבח השלמים דאשכחן כמה מכפרי' שחובתם באיזה דבר בחוץ וי"ל דרש"י אתא לפרושי ולתרוצי המקרא דלא ליפוק לגמרי מידי פשוטו דכתיב וגילח הנזיר פתח אהל מועד ודרז"ל דאתא לאשמעינן שיגלח לאחר שחיטת שלמים ולפי פשוטו ה"ק וגלח כדי לשרוף השער בעזרת נשי' שהיה לפני פתח אהל מועד ועיקר מצותו של גילוח בשביל זה היה עכ"ל מהרא"י והנה מ"ש אך תימה דמלשון רש"י [משמע] דאתי לומ' נתינת טעם למה היו השערות משתלחי' על האש ומי מזקיקו לנתינת טעם זה כו' אין דבריו מוכרחים כי כבר פי' הרא"ם ז"ל כונת רש"י בענין אחר וז"ל לפי ששלמי נזיר היו מתבשלים בעזרה כו' פי' וא"ת היאך אפשר לפרש אשר תחת זבח השלמים תחת הדוד שהיו מתבשלים בו השלמי' הלא השלמי' נאכלי' לבעלים הם ומסתמא כל אחד מבשל אותם בביתו וא"כ צריך ללכת בבתי הבעלים לתת שער ראש נזרו תחת הדוד שמבשלים בו הבעלים השיב בזה אל יקשה אליך זה לפי ששלמי נזיר לא היו מבשלים בבתי הבעלי' כשאר השלמים אלא בעזרה מפני שצריך הכהן ליטול הזרוע בשלה מן האיל אחר שנתבשלה ואח"כ יקחו הבעלים השאר וילכו לבתיהם.

כג

רש"י אמור מלא לא תברכם בחפזון ובהלות אלא בכונה ובלב שלם מכאן נ"ל שלכן תקנו אנשי כנס' הגדולה לומ' במטבע הברכ' של הכהנים לברך את עמו ישראל באהבה וק"ל באהבה היכא כתיבא או רמיזא בתור' וי"ל כיון דכתי' אמו' מלא להורו׳ לא תברכם בחפזון ובהלות אלא בכוונה ובלב שלם בלב שלם היינו באהבה כלו' בכל לב כן נ"ל.

כו

ישא יי׳ פניו אליך גרסי׳ בברכו' פ' מי שמתו אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רב"שע כתוב בתורתך אשר לא ישא פני' ולא יקח שוחד והלא אתה נושא פני' לישראל דכתי' ישא יי' פניו אליך אמ׳ להם ואיך לא אשא פנים לישראל אני כתבתי להם בתורה ואכלת ושבעת וברכת את יי' אלקיך והם מדקדקי' על עצמם עד כזית ועד כביצה וקשה לי וכי לא מצינו שאר דברים הרבה למאו' ולאלפי' שישראל מדקדקי' על עצמם להחמיר יותר מדין תורה ולמה השיב להם הקב"ה דוקא מענין ברכת המזון וע"ק וכי כל מה שתקנו חכמים לעשות יותר מדין תור' נקר' משוי פני' הלא כתי' ושמרתם א' משמרתי ודחז"ל עשו משמרת למשמרתי וכו' ונ"ל דלפי האמ' אין משוי פני' בשום מקום ומה שהקשו המלאכים מהפסוק ישא יי' פניו אליך כבר כתבו התוס' בפ"ק דר"ה דלפי האמת הקושי' מעיקרא ליתה כי מ"ש אשר לא ישא פני׳ אפני אדם קאי שאין נושא פני' בשביל גדולתו ועושרו או באדם זקן ונשוי פני' כדכתיב אשר לא ישא פני' לזקן אבל ישא יי' פניו אליך אפני שכינה קאי שיראה לך פני' שוחקות ולא פני' של כעס וא"כ נוכל לומ' שלא השיב להם הק"בה ואיך לא אשא פני' לישראל אני כתבתי להם בתורה ואכלת ושבעת וברכת וכו' אלא לפי דרכם שעלה על דעתם שפי' ישא י"י פניו אליך היינו שהקב"ה ישא פנים לישראל ולכן השיב להם דוקא מענין ברכת המזון כי לפום ריהטא נראה גם שם כאלו משא פני' יש בדבר במה שישראל מדקדקים על עצמם עד כזית עד כביצה אבל לפי האמת אין משא פני' בדבר אלא הם עושים כדין תורה עד כזית עד כביצה למר כדאית ליה ולמר כדאי' ליה כי מ"ש ואכלת ושבעת אין ר"ל שביעה גמורה דהיינו שביעת הכרס אלא שביעות בית הבליעה כך כתבתי בימי חורפי שוב ראיתי שכתבו התו' בפ' שלשה שאכלו על פלוגתא דר"מ ור"י אם עד כזית או עד כביצה וז"ל ר"מ סבר ואכלת זו אכילה ואכילה בכזי' ואומ' ה"רי דהני קראי אסמכתא בעלמא נינהו דמדאוריית' בעינן שביעה גמורה כדאמ' בפ' מי שמתו ואני לא אשא פני' לישראל וכו' וכן אמרינן התם בן מברך לאביו ומוקים לה במאן דאכל שיעורא דרבנן ופרש"י שיעורא דרבנן כגון כזית לר"מ וכביצה לר"י דמדאוריית' ואכלת ושבעת וברכת כתי' אבל בשיעורא כי האי לא מחייב אלא מדרבנן כו' וכ"כ הרמ"בם ז"ל בפ״א דברכו' א"כ בטל מה שכתבתי שדין תורה הוא עד כזית עד כביצה למר כדאית ליה וכו' אבל נקוט מיהא בידך דאפי' אם הוא רק מדרבנן אין משא פני' בדבר לפי האמת מהטעם שכתבתי לעיל שהרי כתי' ושמרתם את משמרתי ודרחז"ל עשו משמר' למשמרתי ומה שהשיב הקב"ה להמלאכי' ואיך לא אשא להם פני' לישראל אני כתבתי בתורה ואכלת ושבעת וברכת וכו' היינו לפי דרכם ולא לפי האמ' כדפירשתי כנ"ל.

כז

רש"י ושמו שמי יברכום בשם המפורש עיין לעיל בפסוק הלהרגני אתה אומ' מה שכתבתי מהו שם המפורש לדעת רש"י ודעת החלוקים עליו.

תוכן העניינים

צידה לדרך

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה