צדקה ומשפט חלק א· רבי צדקה חוצין
יורה דעה · סימן ט
כתבתי פסק זה על ה' דפי עץ שמניחין אותם על ארבעה צדדי המת ואחד על פני המת לחוץ בפני הטומאה מי הוי חציצה או לא ? ובדפים יש נקבים ליכנס בהם הרוח שלא יסריח המה:
ראיתי את השאלה ואת אשר נגזר עליה מאת הח' הש' נר"ו והגם שאיני כדאי להכריע ואין הכרעתי מוכרעת לעד"ן נר' שכל דבריו אמת וצדק וזה התיקון לא מהני מידי אי משום שהטומאה היא כנגד הנקבים ובכה"ג אפי' בפחות מפותח טפח טומאה בוקעת ועולה וכמו שכתב הח' הש' הפוסק מההיא שכתב מר"ן בסי' שע"א ארובה שבין בית לעליה ואין בהם פותח טפח וכזית מהמת למטה בבית כנגד הארובה הבית טהור והעליה טמאה וטעמא הוי שהטומאה עולה כנגדה מאחר שהיא מונחת תחת הארובה ואעפ"י שאין בארובה פותח טפח וכן כתב הט"ז והש"ך ואע"ג דבעלמא אין טומאה יוצאת בפחות מפותח טפח וכמו שכתב הרמב"ם בפ' י"ד מה' ט"מ עיי"ש הכא שאני שהטומאה היא כנגד הנקב וכמו שכתב הח' ה"ש הפוסק, ועוד הביא ראייה מההיא דבפ' העור והרוטב דתניא התם חבילי מטה וסרוגי חלונות חוצצין בין הבית לעליה שלא להכניס טומאה לצד שני פרסן על פני המת באויר הנוגע כנגד הנקב טמא שלא כנגד טהור ופי' הרא"ש דהחילוק שיש בין רישא לסיפא דברישא מיירי בטומאה מן הצד ואינה מכוונת כנגד הסריגי חלונות מש"ה חוצצין סרוגי החלונות כיון שאין בנקבים פותח טפח לבל אם הסריגי חלונות הם מונחים על פני המת. אז לא מהני ואם אדם האהיל כנגד הנקב טמא ואפי' אין בנקב פותח טפח וא"כ בנ"ד שהטומאה כנגד הנקבים יוצאה בפחות מפותח טפח והבית המאהיל עליו טמא דהוי מאהיל על המת זהו ראייה שהביא הפוסק.
ועוד נלע"ד טעם אחר לאסור ולומר דלא מהני תיקון זה של החמשה דפי עץ, והוא דאחד מהתנאים דבעי בחציצה שיהא אותו דבר החוצץ דעתו להניחו שם לעולם ושלא יהא דעתו לפנותו וכמו שכתב הרמב"ם בפ' ט"ו מה' טומאת מת וז"ל חלון תשמיש שסתמה כולה או סתמה עד שנשאר בה פחות מטפח אם בדבר החוצץ בפני הטומאה סתם הרי זה חוצץ והיא שיהא דבר שאין דעתו לפנותו לפי' אם סתם החלון או מיעטו באוכלין שאין מוכשרין אינן חוצצין שאעפ"י שאין מקבלין טומאה והרי הן טהורין דעתו לפנותן ולפי זה בנ"ד שאלו הדפי עץ לא הניחן להיות שם בקביעות על המת אלא מפנה אותם אח"כ בשעה שרוצים לקבור המת אינן חוצצין, ועיקרא דמילתא איתא בפ' לא יחפור דף י"ט אמר שמואל רקיק אינו ממעט בחלון ופריך מאי איריא רקיק אפי' עבה נמי ומשני לא מיבעא קאמר לא מיבעיא עבה כיון דאחזי לאכילה לא מבטל ליה אבל רקיק דממאיס אימא בטולי מבטל ליה קמ"ל וכולה סוגיא התם רהטא דבעי לבטל אותו דבר שחוצץ וכן כתב מר"ן על דברי הרמב"ם שכתבנו וז"ל ובפרק לא יחפור מוכח דתרתי בעינן שלא יהא מקבל טומאה ושלא יהא דעתו לפנותו והנה ראיתי להראב"ד בהשגות שהשיג על מה שכתב הרמב"ם או סתמה עד שנשאר בה פחות מטפח וכו' וז"ל א"א פחות מטפח לכזית מן המת אבל למת שלם או ליותר מן כזית דיו אם מיעטו לפחות מארבעה עכ"ל, ודבריו אלה תמוהים אצלי דמשמע מדבריו דבמת שלם או ביותר מכזית לא בעי למעוטי מפותח טפח אלא אם הנקב פחות מד' טפחים די בזה ואין טומאה יוצאה לבית הסמוך לו ולא הוזכר שיעור טפח אלא בפחות מכזית, וצ"ל לפי זה בכל מקום דאמרינן טפח על טפח מביא את הטומאה לא מיירי במת שלם אלא בכזית וזה תימה דיציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא והיאך יהא כזית מן המת חמור מן המת שלם דבכזית מן המת יוצאה טומאה בפותח טפח ובמת שלם אינה יוצאה בפחות מד' טפחים ומה ששנינו בפ"ג דאהלות כזית מן המת פתחו בטפח והמת פתחו בד' טפחים להחמיר היא שנוייה ולענין להציל על שאר הפתחים כלו' דאנן קיי"ל המת בבית ולו פתחים הרבה בזמן שכולן נעולין כלן טמאים והיושב תחת המשקוף זיז שעל גבי הפתח שמא משום דסוף טומאה לצאת דרך הפתח ולא ידעינן באיזה פתח יוצאה ותנן התם בפ"ז דאהלות נפתח א' מהם או חשב להוציאו באחד מהם הציל על כל הפתחים ועלה הוא דאמרינן כמה יהא הפתח שיעורו להציל טומאה על כל הפתחים אם היה כזית מן המת שיעורו בטפח כלו' דבטפח סגי להציל על כל הפתחים והמת לא סגי בפתח טפח אלא בענין שיהא ד' טפחים וזה לשון המשנה בפ"ג דאהלות כזית מן המת פתחו טפח והמת פתחי בד' להציל טומאה על כל הפתחים אבל להוציא את הטומאה בפותח טפח הרי דלענין להוציא את הטומאה אפי' במת שלם יוצאה בפותח טפח וכן כתב רש"י על האי מתני' וז"ל להציל טומאה על כל הפתחים כי ההיא דתנן לקמן בפ"ז המת בבית ולו פתחים הרבה כולן טמאין נפתח א' מהם וכו' ואם אין שם כי אם כזית מול המת אפי' חלון של טפח מציל על כל פתחים הסגורים אבל להוציא את הטומאה בפותח טפח אפי' במת שלם טומאה יוצאה דרך חלון שיש בה פתח טפח אם הוא פתוח וא"כ איך כתב הראב"ד דבמת שלם או ביותר מכזית די אם מיעט החלון לפחות מד' ולפי דבריו אפי' ביותר מטפח אין טומאה יוצאה במת שלם וזה הפך משנה ערוכה
ודברי מר"ן שגבו. ממני דמשמע מדבריו שגם רבינו מסכים לדעת הראב"ד בזה שכתב וז"ל ואין זו השגה על רבינו דלישנא דמתני' דפ' י"ג דאהלות נקט דקתני ואלו ממעטין את הטפח וסמך התנא על מה ששנה בפ"ד דאהלות כזית מן המת פתחו בטפח והמת פתחו בד' טפחים וגם רבינו סמך על מה שכתב כן בפ"ז עכ"ל והרי הרמב"ם שם לא כתבה אלא לענין להציל על כל הפתחים וכדרך שהיא שנויה במתני' וגם מר"ן שם כתב וז"ל וכמה יהא שיעור הפתח וכו' פ' י"ג דאהלות ומסיים שם להציל טומאה על כל הפתחים אבל להוציא את הטומאה בפותח טפח ע"כ הרי דגם מר"ן ז"ל אזיל ומודה דלא איתמר שיעורא דארבעה טפחים אלא להציל על כל הפתחים ולהחמיר במת שלם דלא סגי בפתח קטן להציל על שאר הפתחים עד שיהא בו ד' טפחים משא"כ בכזית דסגי בפותח טפח ולאו למימרא דאינה יוצאה דטומאה לבית הסמוך לו בפוחת טפח דזה לא אמרה אדם מעולם, ועוד קשה לו דעל מה, שכתב הרמב"ם באותו פרק דין ג' מיעט את הטפח בפחות מכזית מבשר המת וכו' הרי אלו חוצצין שכל אלו טהורין ואין חשובים אצלו וכתב ע"ז הראב"ד וז"ל אומר אני דלחלון שהוא ד' על ד' אם בא למעטו צריך שיבטל באותו המיעוט אבל לחור של טפח אם בא למעטו אעפ"י שאינו מבטל המיעוט ע"כ, לפי זה נר' שגם הראב"ד ס"ל דבחור של טפח בעי מיעוט אבל לא בעי בטול כמו בחלון ד' היכא דבעי למעוטי צריך לבטל אותו המיעוט וזה לכאורה נר' שהוא הפך מה שכתב למעלה דבמת שלם די אם מעטי לפחות מד' ולא צריך למעטו מטפח.
אמנם נר' דהא לא קשיא דאפשר לפרש דברי הראב"ד בתרי גווני או שכוונת הראב"ד לומר כפי שיטתו שכתב למעלה דבמת שלם אי ביותר מכזית די במעוט החלון לפחות מד' ובכזית צריך למעטו מטפח וזהו כוונתו בהשגה שנייה דהיכא דהיה מת שלם ויש חלון ד' על ד' ובא למעטו לפחות מד' דסגי בהכי כמו שכתב למעלה אז אם בא למעטו לפחות מד' בעי ביטול לאותו דבר החוצץ אבל בחלוקה אחריתי בכזית מן המת דבעי למעטו מטפח לא בעינן שיבטל לאותו דבר החוצץ כיון שהוא נקב קטן, או נוכל לומר דכילה מילתא מיירי בכזית מן המת והיה החלון ד' על ארבע וס"ל דבכה"ג דבעי למעטו שלא ישאר בו טפח בעי ביטול אבל אם לא היה בנקב מתחלתו אלא טפח ובעי למעטו מטפח לא בעי ביטול ונראה שזו היתה דעת הר"י קורקוס שהביא מר"ן שכתב על דברי הראב"ד וז"ל בשום מקום לא מצינו שהוזכר שיעור ד' להביא טומאה רק להוציא ולהציל על הפתחים, ואם כוונתו כאן בחלון ד' ובא למעטו עד שלא ישאר טפח כי אז חשיב ולא בטיל וכו' עיי"ש דבתחלה הבין דברי הראב"ד כפי' א' והשיב על זה שלא מצינו בשום מקום דליסני במעוט החלון מד' טפחים לפחות מד' דאפי' שישאר בו אחר הסתימה יותר טפח מהני אלא בכל מקום בעינן שיהא אחר הסתימה פחות מטפח, ותמהני אדקשיא ליה להר"י קורקוס על דברי הראב"ד אלו ליקשי על מה שכתב הראב"ד למעלה בהדיא דבמת שלם לא בעינן שיהא בסתימה כ"כ שלא ישאר בו אחר הסתימה טפח אלא במיעוטו מד' טפחים סגי בהכי.
הכלל העולה דלדעת הראב"ד בחלון ד' על ד' ובא למעטו בעינן שיבטל אותו דבר החוצץ כיון דחשיב ושלא יהא דעתו לפנותו לעולם אבל בחור של טפח ס"ל דלא בעי ביטול, והר"י קורקוס כתב דהתו' בחלון טפח מפרשי' ההיא דלא יחפור כלומר דהא דאמרינן בגמ' פ' לא יחפור רקיק אינו ממעט בחלון משום דהוי ראוי לאכילה לא מבטיל ליה דנהוי חציצה וכמו שפירש"י דמיירי בחלון שיש בין בית לבית ויש בו פותח טפח וכן פירשו רש"י והתי' ופליגי על הראב"ד דס"ל דבחלון טפח לא בעי ביטול וכתב ג"כ שכן דעת רש"י והרמב"ן בפי' התו' והקשה על הראב"ד מאין חילק כך נמצא לפי זה שדעת רוב הפוסקים דגם בבא למעט החלון מטפח בעינן שיהא דבר שאין דעתו לפנותו וכן כתב הרא"ש והטור וכן פסק מר"ן וז"ל בסי' שע"א אסור לכהן ליכנס תחת אהל שהמת תחתיו אפי' הוא גדול הרבה ואפי' לבית אחר או לעליה אחרת הפתוחים לאותו בית בנקב שיש בו טפח על טפח ובית לאותו בית עד עולם, ואם סתם הנקב מותר לו ליכנס לבית האחד שהסתימה חוצצת אפי' אם לא ביטלו להיות שם עולמית, וה"מ שסתם כל הנקב אבל אם לא סתם כל הנקב אבל מיעטו מטפח אם נתנו להיות שם עולמית ממעט וחוצץ בפני הטומאה שלא תעבור ואם לאו אינו ממעט עכ"ל נמצינו למדין דבעינן שיהא דבר החוצץ בפני הטומאה שלא יהא דעתו לפנותו ומשמע דלא סגי כשיהא דעתו שלא לפנותו עכשיו ב' או ג' ימים אלא בעינן שלא יהא בדעתו לפנותו לעולם וכמו שכך לשונו מוכיח שכתב אם נתנו להיות שם עולמית ממעט וחוצץ וכך הם דברי הטור וכן כתב ג"כ הרא"ש בהלכות קטנות על מה שכתב הרי"ף ואי סכר לה לכוותא בעצים או באבנים ש"ד כתב הרב ז"ל וז"ל הרב קיצר וסתם דבריו וצריכין ביאור דבפ"ב דבתרא מוכח שאין הדבר המונח בחלון מונע מלעבור הטומאה עד שיבטלנו שם ביטול לעולם שאין בדעתו עוד ליטלו משם וכי' פי זה בנ"ד שאלו הדפי עץ לא נתנם להיות שם לעולם אלא שמניחין לפי שעה על פני המת בעוד שלא נקבר המת ובשעה שמוליכין המת לקברו מסירין אותם מעליו לא שמא חציצה ואינו חוצץ בפני הטומאה ואפי' אם היה הדף העליון סתום לגמרי ולא היה בו נקבים נקבים לפי דעת הרמב"ם לא מהני כיון שבדעתו לפנותו ולא ביטלו להיות שם לעולם, שדעת הרמב"ם דגם בסותם לגמרי החלון או הפתח בעי שיהא דבר שאין בדעתו לפנותו שכך כתב בפ' ט"ו מה' ט"מ וז"ל חלון תשמיש שסתמה כולה או סתמה עד שנשאר בה פחות מטפח וכו' הרי זה חוצץ והוא שיהא דבר שאין דעתו לפנותו ע"כ, הרי דס"ל דאפי' בסתמו לגמרי ולא נשתייר בו נקב כלל בעינן שיהא דבר שאין בדעתו לפנותו, והראב"ד שם כתב דוקא למעט בחלון אבל אם סתמו לגמרי אעפ"י שדעתו לפנותו סותם, ובאמת שכך היא דעת התו' בפ' לא יחפור עלה ב' ד"ה היא גופה תיחוץ, ומייתי ראייה מההיא דפקקו את המאור בטפיח דביום שבת שסתמו החלון בטפיח הוא כלי חרס וכתבו התו' דע"כ לא ביטלו הטפיח דא"כ היה בונה בשבת והיאך מהני בלא ביטול אלא ע"כ דהיכא דסותם כל הנקב לא בעי ביטול ועוד בפ' העור והרוטב דף קכ"ג על מאי דאמרינן בברייתא דחבילי מטה וסריגי חלונות וכו' פרסן על פני המת באויר הנוגע שלא כנגד הנקב טהור ר"ל מאהיל שלא כנגד הנקב טהור ואוקמה אביי למטה מטפח ופריך מת בכסותו הוא ומת בכסותו מטמא ומשני מת בכסותו מבטל ליה האי לא מבטל ליה וכתבו שם בתו' וא"ת כיון דלא מבטל ליה יהא טמא אפי' שלא כנגד הנקב כדאמרינן פ' לא יחפור דכל מידי דלא מבטל ליה אינו חוצץ בפני הטומאה וכתבו לפי מה שפירשנו דכל דבר שסותם כל החלון אין צריך ביטול אתי שפיר.
וקשה דלפי סברת הרמב"ם דס"ל דאפי' היכא דסותם כל החלון בעי ביטול א"כ היאך פקקו את המאור בטפיח בשבת והא בלא ביטול לא מהני לדידיה ואי תימא דמיירי כשביטלו הטפיח יקשה לזה מה שהקשו התו' דהו"ל בונה בשבת אבל נוכל לתרץ לזה והוא עם מה שמצאתי להרב בעל תוספות יום טוב בפ' בתרא דשבת שכתב על האי מתניתין דקתני ומעשה בימי אבא שאול בן בטנית שפקקו את המאור בטפיח וקשרו את המקידה בגמי לידע אם יש בגיגית פותח טפח דמפרשי לה בגמ' לענין טומאת מת שהיה שביל קטן בן ב' בתים וחלונות היו פתוחים מן הבתים לשביל וסתמו החלונות בטפיח שהוא כלי' חרס כדי שלא תכנס טומאה מן השביל שהיה בו מת לבתים כמו שפירש"י ואילו הרמב"ם מפרש בחלון שבן ב' בתים וסתמו בחלון בגיגית שהיא קערה של זכוכית ונשברה סתימת הזכוכית בשבת וקשרו בה לוח לידע אם יש בשבר פותח טפח וזהו פי' אם יש בגיגית פותח טפח ולדבריו הא דקתני ופקקו את המאור בטפיח לא יש לה מקו' דלפירש"י הגיגית היתה מכסה השביל כעין תקרה ופקקו את המאור בטפיח היינו שסתמו את החלון שמן הבתים לשביל אבל לפי' הרמב"ם דהגיגית היא סתימת החלון ופקקו את המאור אמאי נקט לה וכתב הרב הנז' דלפי דבריו צ"ל דהא דקתני ופקקו את המאור בטפיח לאו לענין טומאה היא אלא ב' מעשיות היו א' שפקקו את המאור בטפיח ולענין שבת היא ולאשמועינן שמותר לסתום החלון בשבת בלוח או בכלי ולא מיחזי כבונה ואידך עובדא שקשרו את המקידה בגמי לידע אם יש בגיגית פותח טפח וזה לענין טומאת מת היא זהו תורף דברי הרב, ומעתה תו לא קשה מידי מהא דקשרו את המאור בטפיח לפי שיטת הר"מ דס"ל דכסותם כל החלון נמי בעי ביטול ואם לאו לא הוי חציצה דההיא לאו לענין חציצה איתניא וכמו שכך מוכרח לפי פירושו שם וא"כ הרמב"ם לשיטתיה אזיל.
אבל אכתי פש גבן לתרץ אותה ראייה אחרת שכתבו התו' בפ' לא יחפור מההיא דפריך בתרא דמגילה ההוא בי כנישתא דרומאי דהוה פתוחה לההיא חדר שהיה בו מת ובעו כהני לצלוי עד דאמר להו דלו תיבותא ואותסוה ואי צריך ביטול מאי אהני האי תיבה דמסתמא לא ביטלוה, ועוד שלא היו יכולים לבטלה שהיה ס"ת מונח עליה ואסור לשנותה לדבר אחר דמעלין בקדש ולא מורידין וא"כ ע"כ לומר דהיכא דסתם לגמרי לא בעי בטול ואיך כתב הרמב"ם דגם בסתם לגמרי בעי ביטול והא הך תיבה לא אפשר לבטלה שהרי היו מניחין עליה ס"ת כדמוכח שם בגמ' וא"כ אין מורידין אותה מקדושתה.
ואפשר לתרץ זה לפי דעת הרמב"ם עם מה שראיתי למר"ן הב"י בסי' שע"א שהבין שמה שכתבו באותו דבור ועוד אומר הר' שמואל דכלי עץ העשוי לנחת דאינו מקבל טומאה אינו צריך ביטול ומייתי ראייה מההיא דפ' בתרא דמגילה שכתבתי בסמוך לא מיירי בסותם כל החלון דוקא אלא אפי' בממעט החלון משיעור טפח ואינו סותמו לגמרי לא בעי ביטול בכלי עץ העשוי לנחת ואעפ"י שכתבו תחילה לחלק בין היכא דסותם כל החלון לממעט מבשיעור ובסותם לגמרי לא בעי ביטול ובממעט בעי ביטול היינו דוקא בשאר כלים אבל בכלי עץ העשוי לנחת בכל גוונא לא בעי ביטול וכתב דמדברי הרא"ש משמע דאף בכלי עץ העשוי לנחת דינו כשאר כלים ובעי ביטול היכא דאינו סותם לגמרי לפי זה נוכל לומר שגם דעת הרמב"ם כסברת הר' שמואל וע"כ לא קאמר הרמב"ם דבין בסותם לגמרי ובין בממעט בעי ביטול אלא דוקא היכא דממעט ליה בשאר כלים אבל בכלי עץ העשוי לנחת לא בעי ביטול אפי' להרמב"ם דשאני עץ העשוי לנחת משאר כלים וכדאשכחן להר' שמואל שחילק ביניהם ועפ"ז יתישב ההיא דבי כנישתא וכו' שהניחו שם תיבה של ס"ת וקאמר בגמ' דמהני והוי חציצה ואעג"ב דלא מצי לבטלה משום דהוה ס"ד דרבא דכלי עץ העשוי לנחת היא ומש"ה לא הוה בעי ביטול, איברא דההיא דחולין קשר לדעתו ז"ל דאההיא ברייתא דקתני פרסן על פני המת באויר הנוגע כנגד הנקב טמא שלא כנגד הנקב טהור דאוקמה אביי דפרסן על פני המת למטה מטפח ודקא אמרת מת בכסותו הוא מת בכסותו מבטל ליה האי לא מבטל ליה ואם איתא כפי דעת הרמב"ם דאפי' בסתם לגמרי בעי ביטול א"כ הכא דמיירי בדלא מבטל ליה לא מהני מידי ואמאי קאמר הנוגע שלא כנגד הנקב טהור הא כיון דלא מבטל ליה הו"ל כמאן דלית ביה חציצה ואפי' המאהיל שלא כנגד הנקב טמא דהא אפי' בסתום לגמרי לפי דעת הרמב"ם היכא דאינו מבטל ליה חשבינן ליה כמאן דליתיה, והתי' שם תירצו דלפי מה שכתבנו שם בפ' לא יחפור דכל דבר שסותם כל החלון לא בעי ביטול אתי שפיר ע"כ, ודבריהם לכאורה אינם מובנים דהא גם הם עצמם חלקי בין היכא דממעט החלון להיכא דסותם לגמרי דבממעט בעי ביטול ובסותם לא בעי וא"כ הכא דאינו סותם לגמרי דהא אכתי יש נקבים בסריגי חלונות ואעג"ב דלית בהו פותח טפח מ"מ לא הוי סותם לגמרי אלא כמו ממעט החלון משיעור טפח וליבעי ביטול כמו ממעט, אח"כ מצאתי להרב בעל חידושי הלכות שכתב וזל והכא אעג"ב דאינו סותם כולו מ"מ לא שייך נמי הכא מיעוט ולא אמרינן התם דבעי מיעוט אלא היכא שבא למעט החלון עכ"ל נראה כוונתו דלא מיקרי ממעט אם סותם בסריגי חלונות דהא הוא כוונתו לסתום ולא למעט אלא דבסריגות יש נקבים מתחלה, ולא מיקרי ממעט אלא כשיש נקב טפח מקודם והניח דף אחת קצרה באמצע למעט החלון מפותח טפח איך שיהיה לפי דעת הרמב"ם דס"ל דאף בסותם לגמרי צריך ביטול ושלא יהא דעתו לפנותו בנ"ד לא מהני תיקון זה אפי' אם היה דף העליון סתום ולא יש בו נקבים כלל כיון שדעתו לפנותו בשעה שרוצים לקבור המת וצריך שיהא בדעתו שלא לפנותו לעולם וכמו שהוכחנו למעלה, ואין לומר כיון שהיה דעתו שלא לפנות דפי עץ אלו כל זמן שהמת מוטל שם אפי' מפנה אותם אח"כ מהני ולא בעינן ביטול עולמית אלא היכא דהטומאה נשארת שם לעולם אז בעינן גם בחציצה שתשאר שם לעולם אבל אם בשעת שמפנה המת מפנה אלו הדפים מהני דהא התי' ז"ל בפ' לא יחפור עלה פ' ד"ה היא גופה תיחיץ הכריחי מפ' בתרא דמגילה מההיא בי כנישתא דרימאי דכלי עץ העשוי לנחת לא בעי ביטול דאם איתא דבעי ביטול הא האי תיבה אין יכולין לבטלה שהיה ס"ת מונח עליה ואסור לשנותה בדבר אחר דמעלין בקדש ואין מורדין ושם בההיא עובדא פירש"י ז"ל אידרונא חדר שמשימין בו מת והיה מונח בו מת עד שלא נקבר ע"כ ואם נאמר דמהני כשדעתו להניחם שם שלא לפנותם כל זמן שהמת מוטל שם מה ראויה מייתו מהאי עובדא דלעולם אימא לך דבעי ביטול והאי תיבה מיירי שהיה דעתו להניחה שם בעוד שיקבר המת אלא ודאי דבעי ביטול לעולם וזה לא אפשר למעבד בתיבה.
וגם אין לומר דהא דבעי ביטול הוא דוקא בסותם חלון או פתח שלא תעבור טומאה לצד ב' אבל באהל גמור שעשה על פני המת אפי' בדעתי לפנותו מועיל דהא בפ' העור הרוטב עלה דההיא דסריגי חלונות חוצצין בין בית לעליה קתני סיפא פרסן על פני המת באויר הנוגע כנגד הנקב טמא ומוכח מדברי רש"י דבסיפא לא הניחן על פי ארובה אלא עשה אותם אהל על פני המת ואפ"ה הקשו התו' עלה כיון דלא מבטל לה לא מהני אלמא דאף באהל גמור בעי ביטול ודוק.
הכלל העולה דלדעת הרמב"ם אפי' עשה דף העליון סתום לגמרי לא מהני כיון שדעתו לפנותו דס"ל להרמב"ם דבכל גוונא בעי ביטול ואפי' לסברת החולקים עליו וסברי דבסתם לגמרי לא בעי ביטול ה"ה התו' והרא"ש והר"ש עכ"ז אם עשה דף העליון כמו סריגי חלונות ליכנס בהם הרוח והבית מאהיל עליהם א"כ מאהיל על הנקב הוי ותניא בברייתא הנוגע כנגד הנקב טמא והאי נוגע ר"ל מאהיל וכדמוכח בגמ' וכן פירש"י הנוגע כנגד הנקב טמא שהרי מאהיל על המת ובנקבים שאין בהם פותח טפח מיירי כדפי' רש"י שם וכיון שהבית מאהיל על הנקב טמא מדאוריתא שהרי מאהיל על המת ואפי' שנאמר שיש כאן כבוד הבריות כדי שלא ישבו הכהנים בקרח ובצינה ובחמה מפני החמה ע"כ לא שרינן מפני כבוד הבריות אלא מידי דרבנן אבל מידי דאיסורו מדאוריתא לא שרינן משום כבוד הבריות וכמו שכך פשוט ביו"ד סי' שע"ב עי"ש וא"כ אם יש בדף העליון נקבים ודאי דלא מהני דהבית מאהיל על המת כנגד הנקבים ובכה"ג לא שרינן משום כבוד הבריות אבל אם לא יש בה נקבים לדעת התו' ורוב פוסקים דס"ל דלא בעי ביטול בסתום לגמרי א"כ איסורא הוי מטעם סוף טומאה לצאת ולדברי האומרים דסוף טמאה לצאת היא מדרבנן יכול הכהן לעמוד שם לפחות בבית אחד שאין המת מונח בו אם הוא מצטער מפני הצנה ומפני החמה, ומה שראה להכריח ה"ח ה"ש הפוסק שדעת הרמב"ם דסוף טומאה לצאת היא דאורייתא ממה שכתב בפ"ז בור סתום שהמת בתוכו מטמא מכל סביביו והנוגע בו מאחוריו או מגבו טמא טומאת ז' מפני שהוא כקבר סתום, ועוד כתב שם המת בבית ובו פתחים הרבה בזמן שכולן נעולין כולם טמאין ופתח א' מהם מציל על כל הפתחים והשאר טהורים והרי אין הבית כקבר סתום אלמא דבכולם נעולים הוי כקבר סתום דבבית סתום וכו' טמא טומאת ז' אלמא דהוי דאורייתא וגם בכולם נעולים השוה אותו לקבר סתום אלמא דכהן נמי טמא מדאוריתא ומשמע דפסק כמר זוטרא ופסק כרבי אושעיא דבטומאה דאורייתא לית ברירה וס"ל כוותיה דסוף טומאה לצאת היא דאוריתא נר' לע"ד דלא מיכרעא מילתא לומר שדעת הרמב"ם כן דנוכל לומר דאע"ג שדעתו דסוף טומאה לצאת היא דרבנן עכ"ז פסק בבית סתום דהנוגע מאחוריו טמא טומאת שבעה ומה שטמא טומאת ז' הוא מדברי סופרים כמו שכתב בפ"ה מה' טומאת מת דין י"א עיי"ש ובפ"ג דין ג' דטומאת גולל ודופק ס"ל להרמב"ם שטומאתן מד"ס ואין הנזיר מגלח עליהם ואין חייבים עליהן על ביאת מקדש ואפ"ה הנוגע טמא ז' וכן בפ"ה מהלכות נזירות מנה הרבה דברים שאין הנזיר מגלח עליהם וכתב שאעפ"י שאין הנזיר מגלח עליהן טמא טומאת ז' ומזה עליהן ובפ"ג מטומאת מת כתב שכל טומאה שאין הנזיר מגלח עליה אינה דין תורה א"כ לא מכרעא מילתא לשם דממה שכתב שטמא טומאת ז' משמע שהיא מדאוריתא דאף בדרבנן יש שטמא טומאת ז"ן אבל יש הוכחא אחרת דמוכח מיניה דבקבר סתום אעג"ב דאית ביה חלל טפח ס"ל להרמב"ם דהוי דאוריתא בפי"ב מה' הו"ל דין ו', ארונות של עץ שמניחין עליהם אינן כקבר אם יש בהן חלל טפח העומד של גביהן טהור מן התורה משמע דבארון דוקא דאין דינו כקבר טהור מדאוריתא אבל בקבר סתום הוי טמא דאוריתא אעג"ב דאית ביה חלל טפח, ובעיקר דין סוף טומאה לצאת אשכחן פלוגתא דרבוותא דאיכא מאן דס"ל שהיא דאורייתא ואיכא דס"ל שהיא דרבנן ורש"י לא עמדנו על סוף דעתו בזה דבפ"ק דביצה כתב ונ"ל שגזרו חכמים טומאה על מקום שהוא דרך הטומאה לצאת דרך שם וכו' עיי"ש לשונו ובפ' בתרא דביצה גבי הא דאסקינן וכי לית לרבי אושעיא ברירה היא בדאורייתא כתב שם רש"י וז"ל כגון טומאת מת לית ליה ברירה ודרך יציאתה הל"מ וכו' וכן בפ' העור והרוטב כתב גבי תיבת המגדל שיש בה פותח טפח ואין ביציאתה פותח טפח טומאה בתוכה הבית טמא הואיל וע"כ סוף טומאה לצאת דרך פתח זה ומדרבנן עכ"ל אלמא דס"ל דכך הוא האמת דסוף טומאה לצאת דרבנן ומאי דקאמר בפ' בתרא דביצה הל"מ אפשר דאליבא דרבי אושעיא קאמר דס"ל דהוי דאורייתא אבל איפשר דאיהו ס"ל כרבא דפ"ק דס"ל דאפי' בכלים דלמפרע ולדידיה ע"כ דרבנן היא דברבנן יש ברירה
מעתה מה שכתב מעכ"ת דמה שכתב רש"י בפ"ק גזירת חכמים וכו' הוי כקס"ד שם אבל לא לפי האמת, ליתא מההיא דחולין, איברא דההיא דפ' הדר דף ס"ח קשה לזה שכתב שם וז"ל על סוף טומאה לצאת וטעמא ליכא אלא הלכות טומאה הכי גמירי לה וכו' ע"כ, ומשמע דהלכה למשה מסיני הוא וא"כ דעת רש"י לא ברירא לן כיצד היא וגם דברי מוהר"י איסרליס בפסקים וכתבים אעג"ב שרוב דעתו נוטה לסוף ט"ל דאורייתא עכ"ז מוכח דאין ולאו, ורפיא בידיה האי דינא דבתחלה כתב כיון דרש"י כתב בפ' הדר דסוף טומאה לצאת הל הלכה למשה מסיני ואין טעם בדבר הבו דלא לוסיף עלה ונימא דכך היא הלכה דדוקא באותו פתח שיוצא תחלה מתוך האהל אל תוך האויר בו לא בפתחים אחרים וכתב ג"כ דאעג"ב דרש"י פ"ק דביצה פי' דהיא דרבנן פ' בתרא פי' בהדיא דהלכה למשם מסיני הוא וכתב עוד וז"ל ומ"מ אפי' אי גזירה דרבנן היא נראה דמכ"ש דיש לחלק דלא גזרו חכמים אלא בפתח הא' וכו' ע"כ, ומ"ש מעכ"ת לפרש דמה שכתב הרב הנז' וז"ל ועוד מאן לימא לן דהך טומאה לצאת הוי טומאה שהנזיר מגלח עליה ואנן קיי"ל דכל טומאה שאין ין הנזיר מגלח עליה אין כהן מוזהר עליה וכו' דמיירי בפתח ב' דעליה קאי אבל לא בפתח א' אין הלשון מוכח כן אלא דאף בפתח א' בעי למימר דאפשר דאין כהן מוזהר בדין סוף טומאה לצאת כלל ואעג"ב דקיי"ל דסוף טומאה לצאת דאורייתא והלכה למשה מסיני היא אפשר דדוקא לענין לטמא תרומה וקדשים היא אבל לא לענין טומאת כהנים והגם דמיירי בפתח ב' בתחלת דבריו שכתב לחלק דהלכה למשה מסיני דוקא בפתח א' דהבו דלא לוסיף עלה עכ"ז מ"ש ועוד מאן לימא לן וכו' דכהן מוזהר עליה על סוף טומאה לצאת היא בין בפתח א' בין בפתח ב' ובודאי דמהאי טעמא אין להתיר אף פתח א' דהרב ז"ל לא התיר מטעם זה לבד אלא בהצטרפות הטעם הא' דהבו דלא לוסיף עלה דלא שייך כי אם בפתח ב', ועוד דמהאי טעמא לחודיה לא מצינן להתיר דנהי דמספקא לן אי כהן מוזהר בסוף דין טומאה לצאת או לאו מ"מ מתורת ספק לא נפקא דדילמא מוזהר כהן בכה"ג וא"כ סוף סוף הו"ל ספיקא דאורייתא ולחומרא, והרב ז"ל עשה אותו סניף וגם הטעם הא' וכך הם דברי הרב בעל דבר שמואל בסי' קע"ב אחר שכתב דמפשטא דסוגיא דמס' ביצה מוכח שהיא דאורייתא סוף טומאה לצאת כתב אלא שיש לפקפק כמ"ש מוהר"י איסרל"ן וכו' אם הכהנים מוזהרים עליה כיון שאין טומאה שהנזיר מגלח עליה ומכח ספק זה דאורייתא נתפשט המנהג שלא ליכנס כהנים לב"ה אפי' בסגירת הדלת והחלונות של מקום הטומאה עכ"ל.
עוד כתב מעכ"ת לתרץ דברי הש"ך בסי' שע"ב מה שהקשה עליו הרב בעל שער אפרים וכתב מעכ"ת שגם דעת הש"ך שסוף טומאה לצאת דאוריתא ודוקא בבתים שהם דרך יציאה הוי דאוריתא אבל בבתים שהם דרך כניסה הוי דרבנן לדעת הש"ך שסוף טומאה לצאת אמרו ולא להכנס, דבר זה או אפשר לאומרו חדא דא"כ לא הוה ליה לפלוגי הרב בש"ך בין אם הוא באהל המת עצמו לשאר בתים הסמוכים לאהל המת ולמימר דדוקא אם הוא באהל המת אז כשהגידו לו לכהן ששוכב ערום באהל המת אסור לי להמתין עד שילביש עצמו אלא יצא ערום אבל בשאר בתים הסמוכים לאהל המת בכל גונא ילביש עצמו תחלה דה"ל לאשמעינן רבותא דאפי' בבתים הסמוכים נמי משכחת לה שצריך לצאת ערום ואסור להמתין עד שילבש וזה כשהם אותם הבתים דרך יציאה ועוד דלא מצינו למימר שדעת הש"ך דסוף טומאה לצאת היא דאוריתא כשהם דרך יציאה וכו' שהרי בסי' שע"א בדין חצר המוקפת זוזין ואכסדרה וטומאה באחד מהבתים אם כל פתחי הבית נעולים טומאה יוצאת לתחת הזיזין מטעם סוף טומאה לצאת דכיון דאין מקום לטומאה לצאת כי אם דרך שם חזינן לטומאה כאלו הוא כבר שם דגזרו חכמים על כל מקומות שסוף טומאה לצאת ואין ידוע איזה דרך יצא ע"כ הרי מוכח להדיא שדעת הש"ך דסוף טומאה לצאת היא דרבנן.
מעתה מה שכתב עוד מעכ"ת לפרש דמה שכתב הרב בעל דבר שמואל בסי' רע"ח דסוף טומאה לצאת אליבא דרוב הפוסקים הוי איסורא דרבנן ורוצה מעכ"ת לפרשם כמו שפירש דברי הש"ך והוא דמ"ש דהוי דרבנן מיירי באותם בתים שהם דרך כניסה הוי דאוריתא מלבד שהלשון לא יסבול דוחק זה שכך לשונו טומאת שאר הבתים הסמוכים היא אסורה מטעם סוף טומאה לצאת דאליבא דרוב הפוסקים הוי איסורא דרבנן ע"כ ומוכח דמ"ש דהוי דרבנן אדסמיך ליה קאי ואסוף טומאה לצאת קאמר דלרוב פוסקים הוי דרבנן ועוד שכבר הוכחנו דחילוק זה ליתיה לדעת הש"ך ובכל גוונא ס"ל דהוי דרבנן א"כ גם דברי שמואל לא מצינן לומר דס"ל חילוק זה דהא לפרש דברי הש"ך אתא הרב ז"ל ומה שכתב מעכ"ת שמוכרח לפרש דבריו כך דאל"כ קשיא דבריו דידיה אדידיה דבסי' קע"ב ור"ז ור"ט נר' שדעתו נוטה דטומאה לצאת היא דאוריתא ואנכי העבד נ"ל דהרב ז"ל נמי ספוקי מספקא ליה דבסי' קע"ב כתב דעיקרא דמילתא דסוף ט"ל חזינן בה פלוגתא אם היא דאוריתא או דרבנן אלא שכתב שהתבונן בההיא סוגיא דמס' ביצה דמשמע מפשטה דסוף טומאה לצאת דאוריתא כעין זה כתב בסי' ר"ט ששמח במה שקרא כתב נא אחד בענין סוף ט"ל והראייה שהביא להוכיח שהוא דאוריתא מההיא דסוף מס' ביצה וכתב הוא ז"ל שגם הוא עמד בזה בתחלת עיוני וכו' ובאמת שאין מכל זה הוכחה כלל למה שדעתו נוטה שהיא דאוריתא דמצינן למימר דאיהו מספקא ליה אלא כוונתו לומר דההיא דסוף מס' ביצה מוכח שהיא דאוריתא מפשטא דסוגיא ואה"נ דלמה שכתב אח"כ דאליבא דהרמב"ם יש מקום לדחות ראייה זו דכתב דמדברי הרמב"ם בפ"ז מה' ט"מ מוכח דמפרש להאי מתניתין דהמת בבית ובו פתחים הרבה כולם טמאין הוא דחשיבינן ליה כשדלתות הבית נעולים כקבר סתום דמטמא מכל סביביו ולאו מטעם סוף ט"ל וא"כ לפי פרושו ליכא שום הוכחה דסוף ט"ל דאוריתא מהאי מתני' דההוא מטע' קבר סתום הוא ולפי זה עדין הספק של טומאה לצאת אם הוא דאוריתא או דרבנן במקומו.
הכלל העולה דמדברי הרמב"ם לא מוכח מה הוא סברתי בדין סוף טומאה לצאת אם היא דאוריתא או דרבנן דאעג"ב דכתב פ"ז דמת בבית ובו פתחי' הרבה וכולן נעולין כולן טמאים והרי הבית כקבר סתום אלמא דהוי דאוריתא מדמדמי ליה לקבר סתום דהוי דאוריתא ולדידיה ע"כ לומר דס"ל כרבי אושעיא דאין ברירה דבדאוריתא לית ברירה וצ"ל לפי זה דע"כ לא מטהרי ב"ה אלא בכלים דלהבא אבל לא למפרע וכדפסק מר זוטרא הלכה כר' אושעיא היינו דלטעמיה אזיל דמפרש ליה הרמב"ם מטעם קבר סתום אבל סוף ט"ל לעולם אימא לך דס"ל להרמב"ם דהוי דרבנן
וא"כ בנ"ד שאלו הדפי עץ אם היו סתומים לגמרי ולא היו בהם נקבים איסור דידהו הוי מטעם דסוף טומאה לצאת הוי מדרבנן וליכא למימר דאסורים מטעם קבר סתום דמטמא מכל סביביו וא"כ הבית המאהיל עליהם הוי מאהיל על הקבר והוי מדאוריתא הא לא מצינן למימר שהרי כתב הרמב"ם בפ"ז דארונות של עץ שמניחי' עליהם המת אינן כקבר ואם יש חלל טפח בין הארון והמת חוצץ והעומד על גבן טהור מן התורה ובודאי דהני דפים כארון חשיבי ולית עלייהו דין קבר סתום להיות טמא המאהיל עליהם כמו המאהיל על הקבר אלא העומד על גבן טהור מן התורה ואינן אסורין אלא מטעם סוף טומאה לצאת מהם לבית וא"כ מה שטמא הבית הוא מטעם סוף ט"ל וא"כ הוי דרבנן לפי דברי הרב בעל דבר שמואל שכתב דרוב הפוסקים ס"ל דהוי דרבנן וכתב שגם דעת הרי"ף נראה שהיא כדעת תלמידו דההיא דמת בבית והיו בו פתחים נעולים דכולם טמאים הוא מטעם קבר סתום ולא מטעם סוף ט"ל מדהביא ראייה לסוף טומאה לצאת כהל"ק מההיא דזיז שהיה סובב כל הבית וכו' ולא הביא מהא דמת בבית דכולן טמאין אם איתא שסובר כפירש"י דהא דכולן טמאין משום סוף ט"ל אלא ודאי דמפרשה איהו נמי כפירוש הרמב"ם דהא דכולן טמאין משום קבר סתום, נמצא דלדברי הרי"ף והרמ' מצינן למימר דאיסור סוף ט"ל דרבנן וגם מפי' הר"ש והרא"ש לא מוכח בהדיא דס"ל דהוי דאוריתא, ומה שרצה להכריח מעכ"ת דהר"ש ס"ל דהוי דאוריתא מדהביא פלוגתיהו בפ"ז ואם איתא דסבר דהוי דרבנן לא היה לו להביא פלוגתייהו דרבא ור' אושעיא בכלים למפרע או להבא והוה ליה למימר דאפי' כלים למפרע טהורין כיון דהוי דרבנן אלא ודאי דמ"ש גזרו חכמים לאו דוקא, דלטעמיך נמי תקשה אם איתא דס"ל שהיא דאוריתא למה לו להביא פלוגתייהו והוי לו למימר סברת ר' אושעיא לחוד דדוקא כלים דלהבא טהורין אבל לא למפרע א"כ מהא דהביא פלוגתייהו לא מוכח מידי אלא אדרבא יותר קרוב לומר שדעתי נוטה לומר דהוי דרבנן וכך משמע מלשונו דכתב גזרו חכמים, ואף דהאי לישנא דגזרו חכמים בהכרח לומר על דברי הרע"ב דלאו דוקא דהוא ז"ל פסק דדוקא כלים דלהבא טהורין אבל לא למפרע מש"ה מוכח דס"ל דהוי דאוריתא דלית ברירה בדאוריתא דאי ס"ל דהוי בדרבנן הא בדרבנן קיי"ל דיש ברירה והו"ל לטהר כלים דלמפרע ולהכי כתב הרב בעל תוספת יום טוב דמ"ש גזרו חכמים לאו דוקא, אבל לר"ש מי הכריחנו לו' דלאו דוקא, גם הכרח אחר שכתב מר מדהקשה ר"ש לפי' ר"מ דההיא דמת בבית וכו' דמיפרשה מטעם קבר סתום וכתב עליה ולא יתכן דלא שייך כלל אלא בפורץ פצימיו ומדלא השיג עליו דההיא טומאה מדאוריתא כקבר סתום והבית שיש בו פתחים נעולין הוי מדרבנן אלמא דס"ל סוף ט"ל דאוריתא, אין זה הכרח דנוכל לומר דזה נמי נכלל בתוך דבריו וזהו פירש דבריו דאיך פירשה הרמב"ם דבנעולים לחוד הוי קבר סתום והוי דאוריתא דזה אינו דוקא בפורץ פצימין דהוי סתום לגמרי אז מטמא מכל סביביו דבר תורה אבל בנעולין לחוד אינו טמא אלא כנגד הפתח וטומאתו לא הוי אלא דרבנן
העולה מזה דאיתם הדפים אם היו בהם נקבים ליכא מאן דפליג דטומאה יוצאה בפחות מטפח כיון שהטומאה מכוונת כנגד הנקב וכמו שפסק הח' היש הפוסק שיחיה, ואם לא היה בהם נקבים אז לית בהו מטעם קבר סתום כדי לטמא הבית שמאהיל עליהם טומאה דאוריתא כדין המאהיל על קבר סתום אלא מה שטמא הבית הוא מטעם סוף ט"ל, וכבר הוכחנו שדעת רוב הפוסקים הוי דרבנן וכדברי הרב בעל דבר שמואל ולדברי האומרים שהיא דרבנן אם יש להם איזה צער לישב תחת האויר מפני החמה או מפני הצנה שרי משום כבוד הבריות שדוחה לאו דדבריהם, אבל לדעת הסוברים שהיא דאוריתא לא שרינן להו להטמאות באיסור תורה משום כבוד הבריות דכבוד הבריות לא דחי אלא לא תעשה דדבריהם אבל לא של תורה כמו שפסק מר"ן בסי' שע"ב והכי איתא בהדיא בפ' מי שמתו ולא תיקשי לסברת האומרים דסוף ט"ל הוא דרבנן מהא דפסקינן בפרק בתרא דביצה דף ל"ח דדרש מר זוטרא הלכה כר' אושעיא ור' אושעיא אית ליה דסוף ט"ל דאוריתא הוא דקאמר לטהר את הפתחים מכאן ולהבא מכאן ולהבא אין אבל למפרע דאין ברירה וס"ל דבאוריתא הוא דאין ברירה אבל לא כרבנן כדאיתא התם וא"כ כיון דאשכחן מר זוטרא דפסק כוותיה ובתראה הוא כמו שהוכיח מעכ"ת בודאי הוא שכך הלכתא, דאיכא למימר לפי דעת הסוברים שהיא דרבנן יסברו דע"כ לא פסק מר זוטרא כוותיה דר' אושעיא אלא דוקא בעיקר מחלוקתם דאפליגו ר"י ור"א גבי תחומין ב"ב שלקחו חבית ובהמה בשותפות באם יכול כל א' להוציא חלקו למקום שעירב דר"י אמר אין ברירה ור"א יש ברירה ור"י ס"ל דאפי' בדרבנן לית ברירה בהא מילתא דוקא הוא דפסק מר זוטרא כוותיה דר"א לאשמעינן דברבנן יש ברירה כר"א, אבל בההיא דסוף ט"ל דס"ל לר"א שהיא דאוריתא ומשו"ה לא מטהר את הפתחים אלא מכאן ולהבא אבל לא למפרע אפשר דלא ס"ל למר זוטרא כוותיה בהא אלא ס"ל כרבא דפ"ק דביצה דאפי' למפרע טהורין, ומפשט דבריו משמע דס"ל דסוף ט"ל דרבנן דיש ברירה, וכן מוכח ההיא דפ' הדר דף ס"ח דרמי תרי בריתות אהדדי דתני חדא אין משתתפין בחצר ותני חדא משתתפין ומייתי התם שינוא דר' אושעיא דל"ק הא ב"ש הא ב"ה דתנן המת בבית ולו פתחים הרבה וכו' ומדאייתי פלוגתייהו דב"ש וב"ה ביש ברירה אלמא בסוף ט"ל דרבנן היא מדאית להו לב"ה ברירה בהא דבאוריתא הא קי"ל דאין ברירה וע"כ לומר להאי שינויא דב"ה מטהרי אפי' למפרע דאית להו ברירה בהא מילתא וכיון דרב אושעיא קם ליה כשיטתיה דרבא דמטהרי אפי' למפרע הכי קיי"ל ולא תיקשיה מרבי אושעיא דידיה אדידיה דבפרק בתרא דביצה קאמר להבא אין למפרע לא והכא משמע דאפי' למפרע וכמו שפירש"י דכבר כתבו התו' בשם ר"ת דרב אושעיא לחוד ורבי אושעיא לחוד והביאו ראייות לזה עיי"ש, וכיון דרב אושעיא סבר כרבא ומצינן למימר דמר זוטרא נמי לא פליג עליהו הכי נקטינן זהו דעת הסוברים דהוי דרבנן.
וחוזרני על המקרא דהני דפי עץ אין עליהם דין קבר סתום ואפי' אין ביציאתן פותח טפח ואעג"ב דקיי"ל קבר סתום מטמא כל סביביו מדאורייתא וכמו שכתב הרשב"א בסי' תתכ"ב ובסי' שכ"ד היינו דוקא בקבר סתום או בבית שהמת בתוכו והוא סתום מכל צד אבל אם הניח דפי עץ או הניחו בארון של עץ ואין כוונתו לקוברו שם לית עליה דין קבר סתום וכדכתב הרמב"ם פ' י"ב מה' טומאת מת דין ו' דארונות של עץ שמניחין בהן את המת אינן כקבר ואם יש חלל טפח חוצץ והעומד על גביו טהור מן התורה ומפיק לה מההיא דמדלגין היינו על גבי ארונות וקאמר ב"ג דאם יש חלל טפח חוצץ ואעג"ב דבקבר קיי"ל היכא דאיכא פותח טפח חמיר יותר דמטמא מכל סביביו כדכתב פ"ז ה"מ בקבר אבל בארון אם יש חלל טפח חוצץ ואין דינו כקבר סתום וכן כתב מרן בכ"מ שם והראב"ד נמי דמשיג עליה שם וס"ל דההיא דמדלגין היינו על גבי ארונות דאיתם ארונות יש עליהן תר גולל ודופק ויש בהם דין קבר סתום היינו דוקא לפי שהוא מפרש שאותם ארונות בשדה היו ושל אבן הוי ובמקום קברות היו מש"ה קאמר שיש עליהן דין קבר סתום ומודה נמי בארון שאינו עומד במקום קבר והוא של עץ דלית עליה דין קבר סתום ואפי' בשל אבן ובמקום קברות ס"ל להרב שאין כהן מוזהר עליה וס"ל להראב"ד שאין הנזיר מגלח לא על גולל ודופק ולא על קבר סתום וכתב דמטעם זה היו מדלגין על גבי ארונות דאין הכהן מוזהר על קבר סתום מעתה לפי סברת הר"מ דבארונות לא יש עליהם דין קבר סתום פשיטא שגם באלו הדפים לא יש להם דין קבר סתום והראב"ד נמי משמע דמודה בהך ארונות דלית עליה דין קבר סתום ולא אמר דיש עליהם דין קבר סתום אלא בארונות של קבר ובמקום קברות הם עומדים ואפי' בהנך אית ליה דאין הכהנים מוזהרים על קבר סתום ואם כן נראה אפילו אי תימא דיש עליהם דין קבר סתום לפי דעת הראב"ד אין הכהנים מוזהרין בכה"צ, קנצי למלין דסוף ט"ל במחלוקת היא שנויה אי הוי דאוריתא או דרבנן וכעת אין בידי להכריע וצור ישראל יצילנו משגיאות.