אור ברסלב
צדקה ומשפט חלק א יורה דעה › סימן ח

צדקה ומשפט חלק א· רבי צדקה חוצין

יורה דעה · סימן ח

סימן ז

נשאלתי על תיק ס"ת והרמונים שלו של כסף שהקדישום בעליהם לבית הכנסת של כרכים של מדינה זו בגדד הקדש גמור אם מותר למכרם בהסכמת פרנסי ומנהגי העיר דהיינו להתיכם ולעשותם נסכא אחת ולהוציאם לחולין וליקח דמיהן לצורך שוחד להערכאות שהעלילו על הקהל יורינו מורינו ושכמ"ה.

תשובה עיקרא דהאי מילתא איתא בפ"ד דמגילה בני העיר שמכרו רחובה של עיר לוקחים בדמיו בית הכנסת בהכנ"ס לוקחים תיבה וכו', ספרים יקחו בדמיהן ס"ת וכו', אבל איפכא להורידן מקדושתם לא, וכתבו הטור והפוסקים דהא דבית הכנסת נמכר הני מילי של כפרים שאין באין אנשים אחרים ממקומות אחרים, שלא נעשית אלא לבני הכפר, לבדם, אבל של כרכים שבאין שם אנשים ממקומות אחרים אפילו בנו אותה משלהם אינה נמכרת וכו' אלא אם כן תלו אותה בדעת היחיד, אז יעשה בה היחיד מה שירצה ומכל מקום המעות נשארים בקדושתם, והני מילי כשלא מכרוהו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר, אבל מכרוהו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר עושין במעות מה שירצו, וכן הלוקח יעשה בבית הכנסת אפילו הד' דברים דהיינו מרחץ ובורסקי וכו' והיא מימרא דרבא דאמר התם לא שנו אלא שלא מכרו ז' טובי במעמד אנשי העיר אבל מכרו ז' טובי העיר וכו' אפילו למשתי ביה שיכרא שפיר דמי ופירש"י ז"ל דהיכא דמכרו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר פקעה קדושה מן החפץ ומן הדמים ומותר לעשות מהם כל רצונה וכו'.

וכתב הרא"ש דה"ה בבית הכנסת יכול לעשות הלוקח מה שירצה אפילו ד' דברים וכך היא דעת הרמב"ם והטור ודלא כהראב"ד שחלק בזה, וכתב דאין זה מחוור שיוכל להתנות על ד' דברים, ונראה לכאורה דלאו דוקא בית הכנסת אלא ה"ה לכל הנך השנויים במתני' בהדי בית הכנסת כמו תיבה וספרים ומטפחות וס"ת דהיכא דמכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר דיכול הלוקח לעשות בהם כל צרכיו, והכי משמע לכאורה מדברי הר"ן ז"ל שכתב דמסתברא דה"ה לכל מה שנשנה במשנתינו כגון תיבה ומטפחת וספרים דכולהו גרירי בתר בית הכנסת וכל היכא דאיהו אדעתא דכ"ע הנך נמי אדעתא דכ"ע עכ"ל וכיון דכולהו גרירי בתר בית הכנסת כל היכא דשרי בבית הכנסת כגון שמכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר דיכול הלוקח לעשות בו כל צרכיו והדמים נמי פקעה קדושתם ביד הקהל דעושין בהם הצבור מה שירצו ה"נ בתיבה וכל הנך דתנינן במתניתא בהדי בית הכנסת דין אחד להם.

וא"כ דון מינה לנ"ד לכאורה לגבי תיק ורמונים שהקדישום בעליהם הקדש גמור לבית הכנסת דיש להם רשות לפרנסי ומנהיגי הקהל למוכרם לצרכי הקהל והלוקח יעשה בהם כל צרכיו אם מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר, ומרן הב"י כתב בשם מרדכי ישן שנראה לראבי"ה דפירוש במעמד אנשי העיר שעשו שבעה טובי העיר הדבר בפרהסיא ואין מוחה בידם ולא בעינן שיתרצו הצבור בהדיא דהיינו שיאמרו הן, אמנם הא ליתא דלא שרינן במכירת שבעה טובי העיר וכו' אלא דוקא בבית הכנסת של כפרים אבל של כרכים לא מצו מזבניה ליה כלל ואפילו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר נמי לית להו רשותא למזבן ליה כלל דהא אמתני' דתנן בני העיר שמכרו רחובה של עיר לוקחים ב"ה בית הכנסת תיבה וכו' אמרינן התם ל"ש אלא ב"ה של כפרים אבל בית הכנסת של כרכים כיון דמעלמא אתו ליה לא מצי מזבני ליה וכתב הר"ן דהיינו טעמא משום דכיון דמעלמא אתו ליה רבים הוציאו בבנינו שמא יש אחד בסוף העולם שהוציא בו וחלקו מעכב לפי שאין בני העולם כפופין לבני עיר זו ולא לז' טובי העיר שבה וכו'.

והרא"ש סבר דאפילו ידוע שבני הכרך בנו אותו משלהם ולא סייע אדם מחוץ לעיר בהוצאת בנינו אפילו הכי כיון דמעלמא אתי ליה בני העיר הקדישוה לדעת כל העולם ע"כ, א"כ מתני' מיירי בב"ה של כפרים דוקא ועליה איתמר הא דרבא דל"ש אלא שלא מכרו שבעה טובי העיר וכו' דבבית הכנסת של כפרים הוא דמפלגינן בין מכרו ז' טובי העיר ללא מכרו אבל של כרכים בכל גוונא לא מצו למזבן ליה כיון שהקדישוהו לדעת כל העולם וכך מפורש בדברי מרן בספר הקצר דבבית הכנסת של כפרים הוא דמפלגינן בין מכרו ז' טובי העיר וכו' אבל של כרכים בכל גוונא אסר לזבוני ליה

ועוד נראה לי דאפילו בבית הכנסת של כפרים נמי לא אמרן דהיכא דמכרו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר דשרי למשתי ביה שכרא אלא דוקא בבית הכנסת אבל בספרים וספר תורה דהוו תשמישי קדושה או התיק שלהם או רמונים שלו דהוו תשמישי קדושה אפילו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר לא מצו' לאפקועי קדושתייהו ולמכרם לחולין להוציא הכסף שלהם לחולין כיון דתשמישי קדושה נינהו קדושה שלהם במאי פקעה, ונהי דמצו למזבן להו ז' טובי העיר לענין לעשות במעות שלהם כל מה שירצו מ"מ קדושה דידיהו במקומה עומדת דאכתי בקדושיתהו קיימי, וכן מוכח בהדיא ממ"ש הר"ן ז"ל בשם הרמב"ן דהקשה היאך יכולין למוכרו לבית הכנסת כיון שהוא קדוש קדושת הגוף וכו', ועוד כי מכרו ז' טובי העיר היאך התירו לעשות בדמים מה שירצו והלא הדמים נתפסין הם בקדושתם, ותירץ דב"ה עשאוהו כתשמיש מצוה כסוכה ולולב שנזרקים אחר מצוותם ובזמן מצוותם אסור להסתפק מנויי סוכה כל ז' וכו', לפיכך בב"ה כל זמן שרוצין בו בני העיר נוהגין בו קדושה וכו' הילכך כשמכרוהו שבעה טובי העיר שלא במעמד אנשי העיר אין בני העיר רוצים מן הסתם שתכחש מצוותה לגמרי אלא שתחול קדושתה על הדמים וכשנמלכו בני העיר למכרו אפילו למשתי ביה שכרא שרי, שכבר עבר זמן מצותו כסוכה ולולב אחר מצותם, וכל תשמישי קדושה אעפ"י שבכל מקום בקדושתם הם עומדים אפילו הכי מכרום לעשות צורכם בדמיהם איכא משום אכחושי מצוה הילכך עד שיסכימו במכירתם ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר אין רשאין להוציאן בצרכיהן ולא שתהיה קדושתם ממש נתפסת על הדמים ע"כ.

והרי לך בהדיא דספרים ותשמישי קדושה שבכל מקום הולכים בקדושתם הם עומדים ואין קדושתם נתפסת על הדמים ומאי דמהני הסכמת טובי העיר במעמד אנשי העיר הוא דוקא לעשות בדמיהם מה שירצו אבל לא לאפקועי קדושתייהו ודוקא בב"ה שהוא תשמישי מצוה הוא דמהני מכירת זט"ה לאפקועי קדושיתיהו לעשות בהם הלוקח מה שירצה כתשמישי מצוה שנזקין אחר מצותן, ואף למה שדחה שם הר"ן דברי הרמב"ן ז"ל מ"מ איהו נמי אזיל ומודה דבמע' אנשי העיר יכולין להפקיע קדושת בית הכנסת דוקא שהיא קדושה מדבריהם שהטילו בו חכמים קדושה מדבריהם הואיל ועיקרו עשוי לומר בו דברי קדושה כמבואר שם בדבריו אבל בתשמיש של קדושה יודה ז"ל דמאן חשיב ומאן ספין לאפקועי קדושתיהו ולהוציאן לחולין, וא"כ למאי דאתינן עלה בנ"ד בתיק של ספר תורה ורמונים היכי מצי למזבן להו להתיכם ולמכור אותם בתורת כסף ולהוציאן לחולין והא תשמישי קדושה הוו וקדושתם היכי פקעא, ואפילו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר לית להו רשותא לאפקועי קדושתיהו

וכן מצאתי הדבר מפורש בדברי הרב מגן אברהם עמ"ש מרן בס' הקצר וז"ל וה"ה לכל דברי קדושה שנזכרו כאן דכולהו גרירי בתר בית הכנסת וז"ל פי' דאם מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר בכפרים מותר להשתמש בדמים ומ"מ תשמישו קדושה בקדושתיהו קיימי כמ"ש סי' קנ"ד, אבל בית הכנסת ותשמישי מצוה מותר להשתמש בהם הר"ן בשם הרמב"ן ע"כ, וא"כ בנ"ד מתרי טעמי לא מצו למזבנינהו להני תיקין ורמונים, חדא דהוו של כרכים והקדישום בעלים אדעתא דכ"ע ואין להם כח לז' טובי העיר ואנשי העיר למכרם, ועוד דאפילו שיהיו של בני כפרים לא מצו למזבן להו למיפק להו לחולין ולאפקועי קדושה דידהו ונהי דמצו למזבן להו בני העיר וטובי העיר להשתמש בדמיהם מ"מ להוציאם לחולין אין להם כח והלוקח אותם אם יקנה אותם לצורך ס"ת דוקא הוא דשרי, וכן נראה מדברי הריב"ש ז"ל שכתב בתשובה אשר אמרת אם מותר למכור ס"ת לחזק בדק הבית בדמיו מבואר הוא דאסור ומה שאף בז' טובי העיר וכו' לא התיר הרא"ש אלא בשל כפרים אני חוכך להחמיר בס"ת אפילו בשל כפרים אפילו בז' טובי העיר במא"ה דמאי דאמרינן אבל מכרו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר אפילו למשתי ביה שכרא ש"ד נראה דב"ה דוקא קאי וכן נראה מדברי הרמב"ם דאין מוכרין ס"ת אלא ל"ב דברים וכו' עיי"ש ומרן ז"ל הביא פלוגתא בזה אם היחיד יכול למכור ס"ת שלו לדברים אחרים או לא וז"ל יש אומרים דיחיד בשלו אפילו ספר תורה מותר למוכרו ולעשות בדמיו כל מה שירצה, ויש מי שאוסר אלא אם כן ללמוד תורה או לישא אשה ע"כ, והרמב"ם הוא מכת האיסרין ואפי' לדעת המתירין למכור ספר תורה לדברים אחרים היינו להשתמש בדמיו ולעשות בהם כל מה שירצה אבל לא לאפקועי קדושתיה ותשמיש קדושה נמי כמו תיק ס"ת ורמונים, נראה דתלי נמי בהאי פלוגתא דמאן דשרי למכור ס"ת להשתמש בדמיו כל מה שירצה ה"ה דשרי להשתמש בדמי תשמישיו כל מה שירצה כל יחיד בשלו, והיה ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר. בשל כפרים שרי למכור התשמישי קדושה ולמאן דאסר בס"ת ה"ה בתשמישיו וכך הם דברי מר"ן בש"ע י"ד סי' רפ"ב וז"ל יחיד שמוכר ס"ת שלו ותשמישיו יש מי שהתיר להשתמש בדמיו ויש מי שאוסר ע"כ

אבל הרב מנן אברהם בא"ח קנ"ג ס"ק כ"ג כתב דנ"ל דבתשמישים לכ"ע מותר היחיד למכרן ולהשתמש בדמיהן דעיקר הוכחת הריב"ש מדאמרינן אין מוכרין ספר תורה אלא ללמוד תורה אבל תשמישיו שרי למוכרן, וגם הרמב"ם לא הזכיר לאסור אלא ס"ת ותמה על ש"ע וכתב דאפשר דמ"ש ויש מי שאוסר קאי אספר תורה ולא אתשמישיה ע"כ, ומ"מ אפילו למאן דשרי בתשמישיה היינו דוקא להתיר להשתמש בדמיהם כל מה שירצו אבל מ"מ קדושת עצמם לא פקעא כלל ואין יוצאין לחולין דהלוקח אותם לא שרי להשתמש בהם אלא לצורך ס"ת כמבואר בהר"ן בשם הרמב"ן וכמ"ש הרב מגן אברהם, אפס כי עז דברי הטור דנראה דסתרי דבריו לדברי הרמב"ן וז"ל הטור בי"ד סי' רפ"ב כתב הרמב"ם תפוחי זהב שעושין לס"ת לנוי תשמישי קדושה הם ואסור להוציאן לחולין אם לא לקנות בדמיהן ס"ת או חומש ע"כ ומיהו בפ' בני העיר קאמר על כל הנך דקתני בהן שאסור לשנותם לקדושה קלה אמר רבא ל"ש אלא שלא מכרוהו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר אבל מכרוהו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר שרי למשתי ביה שכרא, כתב א"א הרא"ש ז"ל הלכך יחיד שמכר ס"ת שלו מותר להשתמש בדמיו דדמי למכרוהו ז' טובי העיר ולפי זה התפוחים יכולים בעליהם למוכרם והלוקח יכול לעשותם כל מה שירצה.

הרי בהדיא דהוי הטור ז"ל סותר הקודם דס"ל דתפוחי זהב שעושין לספר התורה לנוי דהוי תשמישי קדושה ואפי' הכי ס"ל דיכול בעליהן למוכרן והלוקח יעשה בהם כל מה שירצה וה"ה ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר בשל כפרים דשרי למזבן להו והלוקח יעשה בהם כל מה שירצה וזה הוי הפך דעת הרמב"ן והר"ן.

איברא שדעת הטור בזה הוא תמוה הרבה דמנא לן הא דשרי ללוקח לעשות בהם מה שירצה דנהי דאמרינן בגמרא גבי ב"ה דהיכא דמכרוהו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר דשרי למשתי ביה שכר היינו דוקא בבית הכנסת דלא הוי כי אם תשמשי מצוה, מה שאין כן בתשמישי קדושה ממש כתפוחי זהב או רמונים ותיק של ס"ת היכי שרי לעשות בהם הלוקח מה שירצה, והרא"ש שהביא הטור ז"ל לא משמע דפליג א) דאעג"ב שכתב דיחיד שמכר ספר תורה שלו דמותר להשתמש בדמיו היינו דוקא לגבי קדושת דמיו אבל בתשמישי קדושה עצמן לא אשכחן דס"ל דשרי ללוקח לעשות בהם כל מה שירצה, ומרן ז"ל בס' הקצר לא גילה דעתו בהדיא מה יסבור בזה בתפוחי זהב אי שרי ללוקח לעשות בהם מה שירצה **( א) נראה שהרב הגאון המחבר ז"ל סובר דמ"ש הרא"ש, דלא שנו דרבא קאי על כל הני דמתניתין הוא דוקא לענין דמי אבל בעצם שאני בהכ"נ מהנך דקדושת הגוף נינהו וכמ"ש הרמב"ן וסייעתו, ומשו"ה הקשה להכיר מה שהקשה, וגם הגאון רעק"א (הובא בחתם סופר סי' ל"ח) תמה כן על רבינו בעה"ט, וכתב שלשון הרא"ש מדויק היפך חמור שהרי אחר שכתב ועל כל הני דמתניתין קאי וכו' בחב מיחו ח"ה בבהכ"נ וכו' משמע דבתחלה דמיירי לענין דמי קאי אבל הני דמתניתין, וסיים ה"ה בבהכ"נ חיינו דכהכ"ג עדיף טפי ואפי' בהכ"נ גופא יוצא לחולין, אמנם החתם סופר עצמו שם בסוף התשובה כתב דאין שום משמעות מהרא"ש היפך הטור דמ"ש מיהו ה"ה בהכ"נ הוא ענין בפ"ע, ועיקר סברת הטור מוכחה ממ"ש הרא"ש תחלה דהך דינא דלמשתא ביה שכרא קאי אכולי מתניתין, אלא דשוב הביא מה שפירש"י למשתא שכרא בדמים וכתב דרש"י לא כ"כ לאפוקי בהכ"נ, דודאי בהכ"נ עצמו נמי שרי וכו' וזה לא קאי אלעיל בי היכי דנדייק מיניח דוקא בהכ"נ, דהא מלחא אחריתי היא וכו' וזה פשוט למעיין ע"כ, אע"ג דאין ראיה לנגד הטור ממ"ש הרא"ש ה"ה בהכ"נ דמזה ליכא למידק דוקא בהכ"נ בודאי, וכמ"ש החתם סופר, אבל מ"מ גם ממ"ש הרא"ש תחלה לא משמע כ"כ כהטור ואדרבא יותר מסתבר לאמר דדוקא לענין הדמים הוא שכתב הרא"ש דרבא קאי על כל הני דמתניתין כי היכי דלא תקשה ליה קושית הרמב"ן, ועיין בהערה ב' דבסמוך:

יצחק ניסים)** שהרי בסעיף ט"ז ב) כתב דתפוחי זהב שעושים לס"ת לנוי תשמישי קדושה הם ואסור להוציאן לחולין אם לא לקנות בהם ס"ת או חומש, ומיירי בשל כפרים ולא מכרו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר כמו שפירש בב"י דאם מכרו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר אפילו להשתמש בדמיהם כל מה שירצה שרי, וזהו שכתב בסעיף ו"ז וז"ל כל מה שאסור לשניתו לקדושה קלה אם מכרוהו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר מותר ע"כ, ור"ל דמותר לשנות ולעשות בדמיהם כל מה שירצה אבל מ"מ תשמישי קדושה עצמן לא ירדו מקדושתם כלל וכל מקום שהולכים בקדושתם הן עומדין כמבואר בהרמב"ן והר"ן, ומרן ז"ל לא מוכח דפליג עלייהו, ואפשר נמי שכן הוא דעתו ותמהני מהרב מגן אברהם ומרן שלא נתעוררו בזה לומר דהטור פליג בהא אדברי הרמב"ן והר"ן, איך שיהיה נראה לי לפסיק בהא כדברי הרמב"ן והר"ן דאפילו בשל כפרים נמי לא שרי לקנות התיק והרמונים להתיכם ולמכור הכסף לצורך חול דאעפ"י שחרבו בקדושתם הם עומדים, ונהי דאם מכרום ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר בשל כפרים מותר להשתמש בדמיהם כל מה שירצו אמנם קדושת עצמן לא פקעא כלל, יבשל כרכים פשיטא דלא שרי למזבן להו כלל ואפילו לקנות בדמיהם קדושה חמורה מהם כיון דהוקדשו לכל העולם, ואפילו אחד מסוף העולם אית ליה זכייה בגויה כמבואר בדברי הרא"ש והירושלמי ואפילו ז' ט"ה במעמד אנשי העיר אין בידם להפקיע קדושתם ושמא יש בסוף העולם אחד דלא ניחא ליה להפקיע קדושתם כמבואר בטור ובפוסקים בא"ח סי' קנ"ג.

ומדברי הטור מוכח דס"ל דהרא"ש זיל פליג על הרמב"ם בהא דתפוחי זהב שעושין לנוי דהרא"ש סבר דיכולין בעליהם למוכרם להשתמש בדמיהם לכל **( ב) קשה טובא הלא בדברי מרן שבסעיף זה ובסעיף שאחריו מבואר דתשמישי קדושה יוצאים לחולין ע"י שמעלין הדמים לקדושה חמורה, ובמעמד אנשי העיר גם הדמים יוצאים לחולין, ופלא גדול על הרב הגאון המחבר ז"ל שכתב דמרן הש"ע לא גילה דעתו בהדיא בתשמישי קדושה עצמם אי יוצאים לחולין, ולראיה הביא דברי שני הסעיפים אלו (ט"ז וי"ז) שבס"י רפ"ב ואדרבא בהם מפורש יוצא דתשמישי קדושה יוצאין לחולין וכנ"ל ואם אמנם דמסעיף הראשון לבד אין כ"כ קושיה וחיה אפשר לדחוק ולפרש כמו שהבין לכאורה הגהמ"ח, דמ"ש מרן ואסור להוציאם לחולין וכו' ר"ל אסור להוציא הדמים, דדין זה מקורו ברמב"ם (פ' יו"ד מה' ס"ת ה"ד) וברמב"ם עצמו לכאורה מוכרח לרחוק כן דשם בראש ההלכה כתב חיק שהוכן לס"ת וכו' הכל תשמישי קדושה הן ואסיר לזורקן אלא כשיבלו או ישברו נגנזין, משמע דאין להם תקנה להוציאם לחולין ע"י מכירה ולהעלות הדמים בקדושה, ובסוף ההלכה כתב דין הרימונים הנ"ל, וקשה דמאי שנא רישא מסיפא דיוצאין לחול ע"י העלאת הדמים בקדושה ? וכבר תמה בזה הגאון חתם סופר (סי' ל"ח) ולישב זה. עכ"ל כנ"ל דמ"ש ואסור להוציאם לחולין אם לא לקנות ס"ת וכו' כלומר אסור להוציא הדמים, ותשמישי קרושה לעולם בקדושתייהו קיימי, ומשו"ה כשבלו או נשברו טעונים גניזה, וכן ראיתי להגאון פמ"ג (או"ח סי' קנ"ג א"א ס"ק י"ד) שכבר נדחק לפרש כן דברי הרמב"ם שלא יחלוק על הרמב"ן ובאמת דחיה ראוי לסבול דוחק זה גם בדברי מרן הש"ע אילו היה אפשר לדחוק כה"ג גם בסעיף השני אמנם בסעיף השני קשה מאד לרחוק כן, וממנו מוכח דמרן החזיק בדעת הטור בכוונת דברי אביו הרא"ש ש שכתב חרב המחבר לעיל בסמוך, ובב"י כתב דגם הרמב"ם מודה להרא"ש היכא דמכררו טובי העיר כמא"ה, ויכול הלוקח להשתמש בדם כל מה שירצה, ותמהני מאד על הגהמ"ח האיך מצא לדחוק בדברי הש"ע והב"י כנ"ל ? ואע"ג דלדעת מ"ש הרא"ש מימרא דרבא קאי על כל הני דמתניתין הוא דוקא לענין הדמים וכמ"ש בהערה הקודמת וא"כ י"ל גם מ"ש הב"י דהרמב"ם מודה להרא"ש הוא דוקא לענין הדמים וממילא גם מ"ש בש"ע יש לפרש עד"ז מ"מ כל כה"ג היה לו להב"י לאשמעינן בהדיא, באופן כל דברי הגאון המחר. בזה במהכ"ח קשה להלום. ובדבר קושית הגאון חתם סופר הנ"ל על הרמב"ם ולכאורה גם על הטוש"ע י"ל דמ"ש טעונים גניזה מיירי דבלו ונשברו באופן שאינם שוים למאומה וראוים לזרוק והוא שכתבו שאסור לזורקן וצ"ע ואני אמיתי בחפזי יצחק נסים ג"כ באמת קושית הגאון חתם סופר על הרמב"ם והיא ג"כ קושית המ"א (בסי' קנ"ג סקי"ד) על הש"ע (סי', קנ"ד ס"ד) לק"מ, כי בודאי מ"ש טעונים גניזה היינו משום דמיירי בבלו ונשברו לגמרי ואינם שוים מאומה וראוים לזריקה ולכן כתבו דאסור לזורקן אלא צריכין גניזה, וכמ"ש ידידי הרב החו"ב כמהר"ר יצחק נסים נ"י ואות נאמן ע"ז הלא האי דינא דהרמב"ם הוא מברייתא דמייתי תלמידא במגילה (דף כ"ו ע"ב) ח"ר תשמישי מצות נזרקין תשמישי קדושה נגנזין, ואם כדברי החתם סופר דמה דקתני בתשמישי קדושה נגנזין היינו משום דאין שום תקנה למוכרם ולהוציאם לחולין ע"י עילוי הדמים בקדושת ובקושית הרמב"ן א"כ מדוע תשמישי מצוה נזרקין הלא בתשמישי מצוה כמו בהכ"נ גם הרמב"ן מודה דיוצאין לחולין ע"י פדיון ומדוע קתני הברייתא נזרקין הלא יש להם תקנה להוציאם לחולין ע"י עילוי הדמים בקדושת אלא ודאי דמה דקתני נזרקין היינו משום דבלו ואינם שוין מאומה ולכן קתני נזרקין כלומר דיכול לזורקן, וא"כ גם מה דקתני בתשמישי קדושה נגנזין היינו ג"כ משום דבלו ואינן שוין מאומה ואשמעינן דאסור לזורקן אלא צריכין גניזה וזה ברור ודו"ק.)** מה שירצו, והרמב"ם סבר דאסור למוכרם ולהוציאן לחולין אם לא לקנות בדמיהן ספר תורה או חומש כמבואר בטי"ד סי' רפ"ב ומרן ז"ל כתב דהרמב"ם ז"ל לא פליג אהרא"ש ודינו של הרמב"ם איתיה גם לדברי הרא"ש דהרמב"ם מיירי בבית הכנסת של כפרים ולא מכרוהו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר דכל כה"ג אין מורידין אותו מקדושתו ומיהו בס"ת דיחיד משמע דפליג הרמב"ם על הרא"ש וסבר דאסור למוכרו ואם עבר ומכרו משמע דצריך לקנות בו ספר תורה אחר ע"כ.

ואנכי העבד נראה לי דצדקו דברי הטור ז"ל שכתב דהרמב"ם פליג אהרא"ש דהא מלישנא דהרמב"ם מוכח דלא מיירי בשל כפרים ולא מכרוהו ז' טובי העיר במעמד וכו' אלא מוכח דמיירי בתפוחי זהב של ס"ת דיחיד ואפ"ה ס"ל דאסור להוציאן לחולין אם לא לקנות בדמיהן ספר תורה או חומש, וז"ל הרמב"ם בפ' יי"ה, ס"ת דין ד' תיק שהוכן לס"ת והונח בו וכו' הכל תשמישי קדושה הן ואסור לזורקן אלא כשיבלו או כשישברו נגנזין וכו', וכן רמוני כסף וזהב שעושין לס"ת לנוי תשמישי קדושה הן ואסור להוציא לחול אלא א"כ מכר אותם לקנות בדמיהן ס"ת או חומש ע"כ, ואם איתא דבצבור מיירי בשל כפרים ומכרוהו שבעה טובי העיר שלא במעמד אנשי העיר, לא הו"ל למנקט לישנא דיחיד אלא אם כן מכר אותם לקנות וכו' הו"ל אלא א"כ מכרו אותם בלשון רבים, ועוד אם איתא דבשל רבים מיירי אמאי הוצרך לכותבו פה והא כבר כתבו בהדיא פי"א מ"ה, תפלה דין י"ד שכתב שם דבני העיר שמכרו רחובה של עיר לוקחין בדמיו בית הכנסת ב"ה לוקחין תיבה תיבה לוקחין מטפחת או תיק לס"ת מכרו מטפחת או תיק לוקחין בדמיו חומשין וכו', והביא שם חילוק דבני כפרים וכרכים ודיני ז' טובי העיר וכו' והתם הו"ל לכתוב דין הרמונים ולמאי הלכתא כתביה הכא ב"ה ספר תורה אלא ודאי הכא חדושא אתא לאשמעינן דאפילו תיק ורמונים דס"ת דיחיד אסור למוכרן, היחיד אעפ"י שהם שלו אם לא לא לקנות בדמיהן ספר תורה או חומש.

והשתא מוכח בהדיא דהרמב"ם פליג בהא אהרא"ש דהרא"ש ס"ל דאפילו ס"ת דיחיד גופיה יכול למכור להשתמש בדמיו כל מה שירצה כל שכן תשמישי ס"ת דשרי לדידיה למוכרן לעשות בדמיו כל מה שירצה ודלא כהרמב"ם דאסר אפילו בתשמישי ס"ת למוכרן אם לא לקנות בדמיהן ס"ת או חומש, ולפי זה פליג הרמב"ם אהרא"ש בתרתי בס"ת דיחיד ובתשמישו דלהרמב"ם אסור למוכרן אם לא לקנות בהם ס"ת או חומש ולהרא"ש שרי למכרו לכל צרכיו ודלא כמרן שכתב דהרמב"ם לא פליג אהרא"ש אלא בס"ת דיחיד ולא בתשמישיו ואתי שפיר דברי הטור דכתב דפלוגי הרמב"ם והרא"ש.

וגם מוכח בהדיא דתשמישי קדושה לעולם בקדושתייהו קיימי ואפילו מכרו אותם שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אינו יכול הלוקח אותם לעשות בהם כל מה שירצה דאם איתא דשרי אמאי אמרינן דתשמישי קדושה נגנזין אם הם של רבים ימכרו אותם שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר ויעשה בהם הלוקח כל מה שירצה, ואם הם של יחיד הא להרא"ש שרי למוכרם לצרכו ואילו למרן גם להרמב"ם שרי ואם הם כסא של ס"ת או מגדל או ארון וכמ"ש הרמב"ם בפ"י מה' ס"ת דין ד' היכא דבלו או נשברו אמאי יגנזו ימכרו אותם ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר ויעשה בהם הלוקח מה שלבו חפץ, ואם הם של עץ יקנה אותם להסקה תחת תבשילו, אלא ודאי דתשמישי קדושה לא פקעה קדושתם לעולם והילכך אם נשברו אין להם תקנה אלא גניזה דאין ראויין להשתמש בהם מעין מלאכתם הראשונה ותשמיש חול לא מצי לאשתמושי בהם הילכך טעונים גניזה,

הכלל העולה דתשמישי קדושה של כפרים לית להו רשותא לבני העיר לזבנינהו לחולין ואפילו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר לית להו רשותא לאפקועי קדושתיהו להתיכם למוכרם ומכ"ש תיקין ורמונים דס"ת של כרכים דודאי לית להו רשותא כלל למזבן יתהון כלל דאפילו בית הכנסת של כרך לא מצו לזבונה כמבואר בפוסקים.

וכי תאמר בלבבך והרי אשכחן היתרא אפילו בשל כרכים דשרי דהרי מרן הב"י בא"ח סי' קנ"ג כתב בשם מרדכי ישן וז"ל נראה לראבי"ה במעמד אנשי העיר בסתם שלא מיחו בדבר וגם השבעה לא עשו הדבר בצנעא שלא יתגלה, אבל אם אמרו כלם בפירוש אנו מתרצים למכור אפילו בשל כרך מהני כדמשמע בירושלמי וכו' וכל מה שאנו סומכים בכפרים על ז' טובי העיר ולא בכרכים ה"מ בסתמא, אבל בני כרך נמי ביררו ז' טובי העיר ועושין דבריהן על פיהן בענין שבוררין בני כרכים ראשי קהל בזמן הזה סמכינן עליהו או בנאוהו בני כרך משליהם וכגון שמכרו במעמד אנשי העיר וכו' ע"כ, ולפ"ז יעלה על דעתך דשרי אפילו בשל כרכים בנ"ד הא ליתא דהא בהדיא כתב מרן ע"ז וז"ל ומ"ש אם בנאוהו בני כרך משלהם לטעמיה אזיל שהוא מפרש דטעמא דכרכים משום דשמא יש אחד בסוף העולם נתן בבניניה וכבר כתבתי שהרמב"ם והרא"ש אינן תופשים פירוש זה עיקר ע"כ וא"כ לדידן דתולין דטעמא דכרכים הוא משום שהקדישוה לדעת כל העולם ואפילו אם בנאוהו בני כרך משלהם אסור לא פסקינן כהמרדכי בהא ולא משכחת לה שריותא בכרך כלל ואפילו בנאוהו משלהם, ואפילו בררו ז' טובי העיר להתנהג על פיהן.

וכתב הרב מג"א בס"ק ל"ז עמ"ש רמ"א דשבעה טובי העיר דינם כחבר עיר וז"ל ומדלא כתב רמ"א הגהה זו לעיל בס"ז משמע דוקא כאן מהני ז' טובי העיר וכו' אבל לעיל בכרכים שבאים שם אנשים מעלמא ומתנדבים לבית הכנסת לא מהני מה שקבלו אותם אנשי העיר עליהם וכו, ומ"ב כתב שהאידנא ז' טובי העיר יכולין למכור אפילו בכרכים וכ"כ הב"י בשם מרדכי ישן ע"כ, ופשוט דהרב מ"ב אזיל לשטת המרדכי דס"ל דהיכא דבנאוהו משלהם שרי אפילו בכרכים ומש"ה פסק דז' טובי העיר יכולין למכור אפילו בכרכים היכא דבנאוהו משלהם, אבל לדידן דלא קיל"ן כהאי טעמא דאפי' בנאוהו בני כרך משלהם קיל"ן דאסיר בכרכים כמבואר בסעיף ז' סי' קנ"ג, פשיטא דלא משכחת לה היתרא בכרכים למכור אפילו ב"ה ואפילו לעליוה בדמיו ומכ"ש תיק ורמונים דאף בכפרים אסור למכרן ואפילו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר אסור להוציאן לחולין, אלא א"כ הלוקח רוצה לקנותם לצורך ס"ת כיון דתשמישי קדושה נינהו קדושה דידהו לא פקעא כלל מעלייהו וכמ"ש הר"ן בשם הרמב"ן והכריח מכמה דוכתי דקדושה לא פקעא דכל דבר הראוי למוקדשין לגופו אינו נפדה

והנה דברי הר"ן ז"ל נפלאו ממני שכתב שם על דברי הרמב"ן וז"ל ואין דבריו ברורים אצלי דאם משום בזויי מצוה אתינן עלה בדמים שלא היו מצוה מעולם מאי ביזוי מצוה, שמא תאמר אם לא יקחו בהם דבר של קדושה נמצא שעברו על דעת בני העיר במכירת בית הכנסת ונמצאת מכירתו בטילה, א"כ למאי דמספקא לן אי אסור למכור ס"ת ישן ליקח בו חדש כי מכרו ס"ת תבטל מכירתן שהרי עברו על דעת בני העיר שאין רוצין אלא בעילויא ומאי קא משנינן מתניתא דעבד וכו' ע"כ.

ואנכי העבד נ"ל שדברי הרמב"ן ברור מללו שהרמב"ן כתב שב"ה עשו אותו כתשמישי מצוה וכל זמן שבני כעיר רוצין בו נוהגין בו קדושה הילכך כשמכרוהו ז' טובי העיר שלא במעמד אנשי העיר אין בני העיר רוצין שתכחש מצותו לגמרי אלא רוצין שתחול קדושתו על הדמים וא"כ לפ"ז דעת בני העיר מן הסתם שתחול קדושת בית הכנסת על הדמים לענין שיקחו בדמים דבר מעולה יותר דהיינו בית הכנסת יקחו תיבה וכו' ואסור לשנות הדמים לקדושה קלה כי בעלויא ניחא להו א"כ הדמים נתפסין בקדושת ב"ה על הסתם ומש"ה אעג"ב דבדמים לא היה מצוה בעולם כיון דמכח מצוה קאתו ומכח קדושת בית הכנסת וחיילא קדושתה אדמים אם לא יקח בהם דבר של עלוי הו"ל כבזויי מצוה שהדמים במקום ב"ה קיימי ולאו מטעמא דעברו על דעת בני העיר דהוי מכירתם בטלה דלעולם לא הויא בטלה אלא דהדמים קיימי במקום ב"ה דאסור לשנותן לקדושה קלה ובהכי ניחא מאי דקשיא ליה להר"ן דא"כ למאי דמספקא לן אי אסור למכור ספר תורה ישן לקנות חדש כי מכרו ס"ת תבטל מכירתן שהרי עברו על דעת בני העיר שרוצין בעליו ומאי קא משנינן מתניתא דעבד דלפי מ"ש דמעולם לא עלה על דעת הרמב"ן לומר דהמכירה בטילה דלעולם המכירה קיימת אלא דהדמים צריך לקנות בהם דבר של עלוי וקא מבעיא בגמרא מהו למכור לכתחלה ס"ת ישן לקנות בו חדש מי אמרינן כיון דלא מעלי לוה אסיר או דילמא כיון דליכא לעלויה עילויא אחרינא ש"ד ואפילו לכתחלה יכול למכור ישן ליקח בו חדש כיון דליכא עלויא אחרינא אמרינן דעת בני העיר דניחא להו בהכי ופשט מהא דתנן מכרו תורה לא יקחו ספרים ספרים הוא דלא הא תורה בתורה ש"ד וקס"ד השתא דאף לכתחלה קאמר ודחי דמתני' דעבר ר"ל שעבר ומכר ספר תורה וכיון דליכא מידי השתא לעלויה עלויא אחרינא אמרינן דעת בני העיר דניחא להו למזבן בה תורה אחריתי דכוותא ולא מיקרי שעברו על דעת בני העיר למימר דמכירתן בטלה דקים להו לרבנן דניחא להו בני העיר בהכי שיקנו בהם ס"ת אחר חדש הוא היכא דכבר עברו ומכרו ז' טובי העיר וליכא מידי לעלויה ואה"נ דלכתחלה לא ניחא להו לבני העיר למכור ס"ת ישן אפילו ליקח חדש זהו כונת הדוחה ובודאי מידי לעלויה אמרינן דעתיהו דבעלויא ניחא להו וחלה קדושת ב"ה על הדמים שכך דעת בני העיר שתחול קדושת בית הכנסת על הדמים.

ומה שהקשה הר"ן עוד וז"ל ועוד דאי משום בזויי מצוה בלחוד אתינן עלה למה לן עלויא הא אפילו כוותה סגי דהא קיל"ן מדליקין נר מנר ע"כ, נ"ל דלא קשיא מידי דשאני התם דמדליקין נר מנר דתרויהו נרות של מצוה נינהו ומדליק חד מחבריה ונר קמא לא נפק מקדושתו שאעפ"י שהדליקו ממנו נר אחר אכתי בקדושתו עומד מש"ה לא הוי בזויי מצוה אבל הכא שמכרו בית הכנסת וחלה קדושתה על הדמים קים להו לרבנן דעל הסתם דלא ניחא להו לבני העיר להפקיע קדושת בית הכנסת ולהוציאה לחולין אם לא שיתנו בדמיה דבר יותר מעולה אבל בדכוותיה הוי בזויי מצוה ודוקא הכא שנפקע קדושת בית הכנסת ובטלה מקדושתה בענין קדושה יותר מעולה שתוכל להפקיע קדושה ראשונה משא"כ במדליקין נר מנר שאין מתבטלת קדושה ראשונה דאכתי במקומה היא עומדת מש"ה אפילו בנר דכוותיה שרי אבל במכרו בית הכנסת אם קנו בדמים מילתא דהווי דכוותיה הוי בזויי מצוה לב"ה דהוי לה פגמא שיצאה לחולין לקנות בית הכנסת דכוותה אבל אם קנו דבר יותר מעולה לא הוי פגמא וזהו אומרו הילכך כשמכרוהו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר אין בני העיר רוצין מן הסתם שתכחש מצותם לגמרי אלא שתחול קדושת ב"ה על הדמים ע"כ, מה שא"כ במדליק נר מנר אינו נכחש מצותו דנר קמא לגמרי.

איך שיהיה עלה בידינו מתורתו של הרמב"ן דדוקא בב"ה עשו אותה כתשמישי מצוה להפקיע קדושתה כל זמן שירצו זט"ה במא"ה אבל בתשמישי קדושה אין כח ביד בני העיר ולא טובי העיר להפקיע קדושתם כלל וכל מקום שהולכים בקדושתם הן עומדין ומהני הסכמת טובי העיר ובני העיר דוקא להוציא המעות לצרכיהן ולא להפקיע קדושתם של תשמישי קדושה ואין הלוקח יכול להשתמש בהם דברי חול, הילכך נקטינן מיהא דתיק של ספרים ורמונים אין יכולין להתיכם ולמוכרם בתורת כסף ולהוציאן לחולין ואפילו הסכימו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר ואנשי העיר למוכרם לצורך הקהל אסור דתשמישי קדושה הן, אמנם יש להם רשות למכרם לאדם אחר שרוצה לקנותם לצורך ספר תורה, ואם הם של כרכים בכל גוונא אסור למוכרם דלדעת כל העולם הוקדשו

וכן כתב ריא"ז אשר סביבות הרי"ף וז"ל אבל בית הכנסת של כרכים שבאים שם הרבים משאר עורות אין כל בני העיר יכולין למוכרה ולהוציאה מקדושתה לפי שכל באי עולם יש להם רשות בה ומז"ה אמר בפסקיו שאפילו בית הכנסת של כרכים יכולים למוכרה שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר ואין שטת התלמוד כדבריו ע"כ.

ובאמת דשטת מז"ה היא תמוהה הרבה דהיא הפך תלמוד ערוך דאמרינן בהדיא דשל כרכים כיון דמעלמא קאתו לה הויא דרבים ולא מצו מזבני לה ואפשר לדחוק ולהלוץ בעדו דמז"ה מפרש דמאי דאמרינן דשל כרכים לא מצי מזבני לה מיירי כשלא מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אלא מכרו שבעה טובי העיר לחוד דבכי האי גוונא מיירי מתניתין דבעי עלויא דקתני בית הכנסת לוקחין תיבה וכו' ופריש לה רבה דל"ש אלא שלא מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר ובכה"ג הוא דמפלגין בין כפרים לכרכים, אבל היכא דמכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אפילו בשל כרכים שרי ומפרש נמי דמאי דקאמר רבא אבל מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אפילו למשתי ביה שיכרא אפילו בשל כרכים נמי שרי, וס"ל דמאי דאוקי למתניתא בשל כפרים ולאו בשל כרכים הוא דבשל כרכים לא מצי לאוקמה דאי מיירי כשמכרו שבעה טובי העיר לחוד לא מצו מזבני כלל בשל כרכים ואפילו לעלויה בדמיו ואי מיירי במכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר ההיא לא בעי עלויא כלל דאפילו למשתי ביה שכרא שרי ולהכי אוקמה בשל כפרים ולא מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אבל אכרי לא מסתבר טעמיה דכיון דטעמא דכרכים דלא מצו מזבני לה דחיישינן שמא יש אחד בסוף העולם שהיא קנוייה לו וכדמוכח בירושלמי כי מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר מאי מהני הא לדעת כל העולם הוקדשה, ונראה דמז"ה מיירי בבנאוהו בני כרכים לאותה ב"ה משלהם וס"ל דטעמא דלא מצו בב"ה של כרכים לזבונה לה כלל דדילמא יש אחד בכל העולם שניתן בבנינה אבל אי ברירא מילתא דבני הכרך בנאוה משלהם שפיר מצו מזבנה לה ובכה"ג מיירי מז"ה ואעג"ב דסתם ולא פירש הכי סתמו כפירשי הכלל העולה דתיק של ס"ת ורמונים של כסף לא מצי מזבני להו כלל בשל כרכים, ובשל כפרים שרי למוכרן בזט"ה ובא"ה בתנאי שישארו בקדושתם ולא להתיכם ולהוציאם לחולין, ודו"ק.

צדקה חוצין

תוכן העניינים

צדקה ומשפט חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה