אור ברסלב

צדקה ומשפט חלק א· רבי צדקה חוצין

יורה דעה

אורח חיים

סימן א

נשאלתי על דבר הטוטון ששואפין אותו בחוטם. שטוחנין אותו ומגבלין אותו בחומץ ומניחין אותו בחמה להתיבש ואח"כ דכין אותו עד אשר דק. לעפר אם יש בזה איסור ליקח אותו מגוים כיון שמגבילין אותו בחומץ שלהם ובפרט מהערלים שסתם יינם אסור גם בהנאה ? וכן נשאלתי על הגרפולי שבא מערי פרנקיאה שאומרים שמזלפין עליו יין אם מותר לאכלו או לא א

תשובה נשיב על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון כאשר יעזרוני מן השמים וזה החלי בס"ד ולעד"ן דבכה"ג ליכא איסורא דיין נסך כלל בזה הטוטון כלל חדא דכיון דנתיבש בחמה בודאי שכבר כלה כל לחלוחית יין שבו ואמינא לה מהא דגרסינן פ' אין מעמידין דף ל"ג ת"ר נאדות הגוים גרורים חדשים מותרין ישנים ומזופפין אסורים כלומר גרורים שאין מזופפין והם חדשים מותרין דלא בלעו יין בכניסת יין זמן מועט אבל אם היו ישנים או מזופפין אסורים דמחמת הזפת בלעי וקתני עוד גוי ריבבן ועיבדן ונתן לתוכן יין וישראל עומד על גביו אינו אסור ופירש"י ריבבן זיפתן ונתן לתוכן יין כן דרכן בעוד הזפת חם נותנין יין ליטול טעם מרירותו של זפת ופריך וכי מאחר דגוי נותן לתוכו יין כי ישראל עומד על גביו מאי הוי ושני רב פפא דגוי ריבבן וישראל נותן בו יין וישראל אחר עומד על גביו ואינו חושש ופריך וכי מאחר דישראל נותן בו יין וישראל עומד על גביו למה לי דילמא אגב טירדיה דישראל מנסך ולאו אדעתיה רב זביד אמר לעולם כדקאמרת מעקירא דגוי נותן יין משלו בעוד שהזפת חם והכא בעידנא דקא שרי ליה נעשה כזורק מים לטיט ופירש"י כזורק מים לטיט שאותו יין הולך לאבוד בזפת ובטל טעמו כמים שנותנין בטיט שכלין מאליהן כשמתיבש הטיט הרי הם כאלו לא היו אף יין זה כלה בלחלוחית הזפת וכשמתיבש הזפת כלה מאליו ושוב אינו פולט ע"כ הרי לך בהדיא דמים שנותנין בטיט כשמתיבש הטיט הרי הם כאלו לא היו ונתינת יין בזפת כשמתיבש הזפת מתבטל אותו יין ותו ליכא איסורא ובנ"ד נמי שמגבלין הטוטון בחומץ הו"ל כזורק מים לטיט שכשמתיבש הטוטון כלה מאליו כל לחלוחית החומץ וליבטל וליהוי כעפרא דארעא אמרינן עוד בגמרא אמר רב פפא'. ש"מ מדרב זביד האי גוי דשרא חמרא לבי מלחי דישראל שרי ופירש"י לכלי מלא מלח שהיין נבלע וכלה. במלחו ופריך עליה רב אשי מי דמי התם קאזיל לאיבוד הכא לא קאזיל לאבוד כלומר דבנתינת יין לתוך המלח היין נבלע במלח ואינו מתיבש ולא אזיל לאיבוד כמו בנתינת יין לתוך הזפת ע"כ, ונר' דהחילוק שיש ביניהם דבנתינת היין בזפת כשמתיבש הזפת כבר כלה כל לחלוחית היין משא"כ בנתינת היין לתוך המלח שנבלע היין במלח והמלח א"א לו להתיבש לפי שהוא תולדת מים ונשאר בלחותו לעולם ובודאי בנ"ד דמי לנתינת יין לתוך הזפת דאמרינן בה נעשה כזורק מים לטיט דכשמתיבש הזפת כבר כלה לחלוחוית היין וג"כ בנתינת חומץ לתוך הטיטון כשמתיבש הטוטון לא נשאר בו שום לחלוחית של יין ודמי ממש לזורק מים לטיט שכתב רש"י ז"ל כשמתיבש הטיט כלין מאליהן אותן הטיט והרי המים כאלו לא היו שהרי הטוטון כשטוחנין אותו הוי כמו עפר וכמו שבעפר שמגבלין אותו ומתיבש לא נשאר בו שום לחלוחית מים כן נמי בטוטון כשמתיבש לא נשאר בו שום. לחלוחית של חומץ, וא"כ בנ"ד אפילו רב אשי דפליג אדרב פפי ואסר נתינת חמרא לתוך המלח יודה דשרי דשאני התם שאין המלח מתיבש כמו העפר וכן פירש"י וז"ל הכא לא קאזיל לאיבוד שנתן טעם במלח לעולם ואינו מתיבש ע"כ וכל שכן אליבא דרב פפי דס"ל דגם בנתינת היין לתוך המלח נמי שרי פשיטא דבכה"ג דנ"ד אית ליה דשרי דנ"ד דמי לזורק מים לטיט דלכ"ע שרי.

והנה התו' ז"ל הקש' על פירש"י בהא דגוי שרא חמרא בבי מלחי שפי' בתוך המלח וז"ל וקשה דמה ענין זה לגבי זורק מים לטיט דהא ודאי טעמו ניכר במלח ופרשו בשם ר"ת דבי מילחי מקום עשית המלח וקאמר רב זביד דאעפ"י שהגוי משליך שם יין המלח מותר מפני שהאור שורפו וכלה שם כזורק מים לטיט וכו' וכתבו דאעג"ב דפריך רב אשי אינו אלא דיחויא כלו' מדרב זביד לא תשמע אלא מ"מ הלכה כרב פפי ומתוך כך התירו המלח אעפ"י שרגילים שמשימים עליו דם בשעת רתיחה ללבנו ע"כ. ובדברי הרא"ש בא הדבר מבואר יותר שכתב שעשית המלח הוא שמקבצים, מים מלוחים ומרתיחים אותם ביורה ונותנין מעט יין בתוכה או דם בשעת רתיחה ואפ"ה שרי כיון דהאור שורפו וכלה הלחלוחית היין דדמי לזורק מים לטיט לפי זה כל דבר המתיבש לחות היין שבו שרי ומינה נילף לנ"ד וכן כתב המרדכי בפ' אין מעמידין וז"ל נראה לפרש למקום עשית המלח שאם נתן גוי בו יין במלח כשמרתיחין אותו מותר שמתיבש והולך לאיבוד וכו' ומכאן יש ללמוד הותר על המלח שנותנין בו דם כשמרתיחין אותו כדי שיתלבן מהאי טעמא דנעשה כזורק מים לטיט שהוא מתיבש ואינו אלא הנאה בעלמא שיתלבנו בכך א') ופסק ר"ת שמותר לבשל דיו ביין נסך כדאמרינן פ"ב דע"ז בעידנא דקא שרי נעשה כזורק מים לטיט ה"נ גבי דיו היין אזיל לאיבוד ולא לטעמא עביד ע"כ הרי דכל דבר המתיבש האיסור והולך לו שרי' וא"כ בנ"ד שמתיבש האיסור שרי דמה לי מתיבש בחמה מה לי מתיבש באור

גם מזה שהתיר ר"ת לבשל דיו ביין נסך יצא לנו טעם אחר להיתר בנ"ד בשאיפת הטוטון דהא טעמא דהתיר ר"ת לבשל דיו ביין נסך הוא משום דבשעה שנותן היין בתוך הדיו הו"ל כמאבדו בידים ופוגמו דלא חזי תו לא לאכילה ולא לטעמא עביד ונראה מדבריו השתא דלא התיר בשול דיו מטעמא דנתיבש היין כמו שנותן טעם בנתינת יין במלח שהתיר בתחלה מטעמא דמתיבש היין ע"י רתיחת המלח דטעמא דבישול דיו בי"נ דשרי הוא משום דבעדנא דשרי ליה ליין בתוך הדיו הרי הוא מאבדו בידים דנכנס מיד וע"כ למימר שכוונת ר"ת הכי דאם איתא דשריותא דדיו נמי מטעמא דמתיבש היין ע"י הבישול כמו שנתן טעם מעיקרא לנתינת יין או דם במלח אמאי איצטריך לאתויי ראייה לההוא דבישול דיו מהא דפ"ב דע"ז בעידנא דשרי ליה וכו' והו"ל לומר בקצור מהאי טעמא התיר ר"ת לבשל דיו בי"נ וכמ"ש בתחלה ומכאן יש ללמוד היתר על המלח שנותנין בו דם כשמרתיחין אותו מהאי טעמא דנעשה כזורק מים לטיט שהיא מתיבש וכו' ע"כ אלא ודאי דלא מחד טעמא נינהו דטעמא דנתינת יין או דם במלח דשרי הוא מטעמא דהוא מתיבש היין ע"י רתיחת האור ואז כלה האיסור וטעמא דשריותא דבישול דיו בי"נ הא מטעמא דמעידנא דשרי ליה ליין בתוך הדיו הוא מאבדו בידים **( א) הרב רמ"א בדרכי משה סוף סי' קל"ד אות ז' כתב גרסינן בגמרא דאי עכו"ם דשדי חמרא כבי מילחי שרי וכתב המרדכי וז"ל נראה לפרש דמיירי שזורק חמרא למקום שעושין וכו' ומכאן יש ללמוד היתר על המלח שנותנין בו דם כשמרתיחין אותי וכו', ולא ידעתי מדוע הביא כן רק משם המרדכי ולא כתב כן גם מהתוס' והרא"ש דגם הם כתבו כן. ודע דבלשון המרדכי יש ט"ס קצת דכתב ומ"מ פר"י דאינו הולך לאיבוד וכו' וצ"ל ומ"מ פר"א והוא ר"ת פריך רב אשי עי' בתוס' שם. המגי"ה** ומפסידו ופוגמו ולכך איצטריך לאתוי ראיה בבישול בדיו מהא דע"ז בעידנא דשרי ליה נעשה כזורק מים לטיט וכו' וכן נראה שהבין דברי המרדכי הרב בעל המפה שכתב בי"ד סי' קל"ד סי' ג' אמ"ש מר"ן בס' הקצר וז"ל וכל זה במשקים שהיין והחומץ הוא בהם לשבח או שאינו לפגם כלל אבל אם הוא פוגם כגון צבע שנתנו בהם חומץ או מלח שבשלום גוים ונותנין בו יין או דם ללבנו או דיו של גוים מותר דכל זה הוי לפגם ע"כ.

הרי שלא התיר בדיו או בצבע מטעם דמתייבש

ע"י האור האיסור ולא נשאר בו כלום אלא מטעם פגם הוא שהתיר וציין הרב בהגהה אהאי דינא מרדכי פ' א"מ אבל קשה לי על דברי הרב בהגהה דא"כ היכי כלל להא דמלח שנותנין בו יין או דם בהדי צבע ודיו וקא יהיב טעמא לכלהו דשרו מטע פגם והא מבואר בדברי המרדכי שכתבתי דטעמא דשריותא דמלח הוא מטעם דמתייבש הדם ע"י הרתיחה ולא מטעם פגם.

ונר' לתרץ דס"ל להרב בעל המפה דטעמא דפגם מהני נמי גבי מלח דהיין והדם שבו פוגמין טעם המלח ומ"ש המרדכי טעמא דמתיבש במלח היינו קודם דאייתו להא דר"ת שהתיר בישול דיו אבל לבתר דאייתי להא דר"ת שהתיר בישול דיו מטעמא דפגם תו לא איצטריך לטעמא דמתייבש ומאי דאצטריך ר"ת לטעמא דפגם גבי דיו ולא קאמר טעמא דנתייבש נר' הטעם או משום דבדיו מניחין בו הרבה יין ואינו מספיק להתייבש ע"י האור דדוקא בנתינת יין מועט כמו במלח שמניחין בו מועט וכמ"ש הרא"ש מתייבש ע"י הרתיחה אבל ביין מרובה אינו מתייבש ע"י הרתיחה וז"ל הרא"ש במקום עשיית המלח מבשלין מים מלוחים ביורות גדולות דהא ודאי מעט יין שזרק לתוכו הולך לאיבוד וכו' ואפי' לרב אשי שרי שאין בו אלא מעט דם ונשרף ונתבטל מיד ע"כ הרי דבמלח מעט יין או דם נותנין ביורה גדולה מש"ה מתייבשן מיד אבל בבישול דיו אפשר שנותנין בו יין הרבה ואינו מתייבש ברתיחה מש"ה איצטריך לטעמא דפגם א"נ דבמלח מרתיחין אותו הרבה כדי שהמים המלוחים יהיו נקרשין ויעשו מלח וע"י הרתיחה הרבה יתייבש ויתנגב כל היין שבו לפי שנעשה מלח וכל הלחלוחית שבו מתנגבת אבל בדיו אין מרתיחין אותו כ"כ כדי שיתנגב הלחות שבו שאפי' לאחר בישולו ישאר בליחותו ואינו נקרש מש"ה היין שבו נשאר בתוכו מעורב ואינו מתנגב מש"ה איצטריך לטעמא דפגם דאפי' ישאר בעינו הרי הוא נפגם היין ונפסד משעה שנתנו לתוך הדיו וכן בצבע מיד שנותן היין לתוכו הרי נפגם ונפסד ולא חזו תו לאכילה וא"כ מהאי טעמא דפגם נמי שרי בנ"ד זה הטוטון דמעת הטלת החומץ לתוכו הרי נפסד ונאבד החומץ והוי ממש כזורק מים לטיט דבפ' ב' דע"ז דהא הטוטון הוא לאחר שנטחן עפרא בעלמא וזריקת החומץ לתוכו הוי כזורק מים לטיט

ומשמע דמיירי ר"ת ביין דאסיר בהנאה כגון ביין של עע"ז דסתם יינן אסור בהנאה ואפ"ה התיר בו ר"ת לבשל דיו בי"נ דאם איתא דמיירי בגוים שאין עו' ע"ז דיינן לא מיתסר אלא בשתיה בלא טעמא דפגם הו"ל למישרי בדיו דלאו לשתיה קא בעי אלא לכתוב בו וההוא הנאה מיקרי אלא ודאי דגם ביינן של עובדי ע"ז שרי ר"ת מטעמא דפגם וא"כ בנ"ד גם חומץ של ערלים שרי בטוטין.

וגם לסברת ר"י שהביא המרדכי דפליג אר"ת שכתב וז"ל ור"י פי' אותם המחמירין בסתם יינן של גויים לאסור בהנאה ואסור לתקן דיו בי"נ ע"כ יודה בנ"ד בטוטין דשרי דלא אסר אלא בבישול דיו בי"נ שהיין **( ב) קושיא זו של הרב המחבר גדולה היא מאד וצ"ע לזווג שתי שמועות אלה של ר"ת, דבאורחות חיים מתיר בשם ר"ה לכתוב בדיו צלול אפילו שהיין הוא בעין משום דאפילו יינם עתה אינו אסור בהנאה, משמע דביין נסך גמור דאסור בהנאה אפילו ר"ת אוסר, ואילו המרדכי כתב בשם ר"ת דמותר לבשל דיו ביין נסך משום דאזיל לאיבוד ולאו לטעמא עביד משמע דאפילו ביין נסך גמור דאסור בהנאה מתיר ר"ת, וא"כ פסקי ר"ת אלה סתראי נינהו, ובאמת יש להתפלא מאוד על מרן דגדול הבית יוסף דהביא בסי' קכ"ג דברי ר"ת אלה סמוכין זה לזה, דאחר דהביא דברי האורחות חיים משם ר"ת דמותר משום דסתם יינם אינו אסיר בהנאה. כתב אחרי כן והמרדכי כתב בשם ר"ת שמותר לבשל דיו ביין נסך, ואיך לא הרגיש על הסתירה שבין שתי השמועות האלו והנה היה אפשר לומר דזהו כונת הרב הבית יוסף בעצמו להרגיש ולומר דהמרדכי מתיר בשם ר"ת לאו דוקא סתם יינם אלא אפילו יין נסך כלומר אפילו יין נסך גמור דאסור בהנאה, אלא דזה ליתא חדא דמלשון יין נסך לבד אין כל כך ראיה דאיירי כיין נסך גמור האסור בהנאה וראיה מדברי ר"י דכתב דאותם המחמירים וכו' ואסור לתקן דיו ביין נסך הרי דלסתם יינן קרי יין נסך, ותו דאם כונת הרב בית יוסף היתה כך א"כ עיקר חסר מן הספר דהיה לו להביא הטעם שכתב המרדכי משום דאזיל לאיבוד ולאו לטעמא עביד דמזה מתבאר דאיירי ר"ת אפילו ביין נסך גמור האסור בהנאה והוא השמיט להביא כל זה אשר הוא העיקר לקושייתו, ובאמת אדרבא מהעתקה הקצרה הזו של הרב בית יוסף מי שלא ראה כלשון המרדכי בעצמו יוכל לטעות כי טעם ההיתר של ר"ת הוא משום דסתם יינם מותר בהנאה דהרי אחרי דהביא לשון האורחות חיים דר"ת מתיר משום דאפילו יינם עתה אינו אסור בהנאה כתב וז"ל והם והמרדכי כתב משם ר"ח שמותר לבשל דיו ביין נסך ור"י כתב אותם שמחמירים ביינם של עכו"ם לאסור בהנאה אסור לתקן דיו ביין נסך, הנה מזה נראה כאילו ר"ת שהתיר הוא משום דעתה סתם יינם מותר בהנאה ובדברי האורחות חיים וא"כ אם כונת מרן הבית יוסף היתה להרגיש על הסתירה שבין שתי השמועות האלו היה לו להעתיק כל דברי המרדכי ראיית ר"ת וטעמו למה התיר, וא"כ פלא על מרן הבית יוסף שלא הרגיש בהסתירה הזו, ובעיקר הסתירה לחומר הנושאת אולי אפשר לתרץ על פי מש"כ בהגהות ח"י אנשי הם שבמרדכי שם, דכתב וז"ל הכא משמע דר"י בא לחלוק על ר"ת שהתיר למעלה משום דיין אזיל לאיבוד ולא לטעמא עביד אבל באגודה משמע דאין חולקין ור"ת מדבר בדיו מעורבת מתוקנה במוכין וצמרח שאין היין בעין ודומה לכבשין דא"ר יוחנן אפילו ידוע שנתן עכו"ם לתוכן יין או חומץ מותר משום דלא ידוע ממשן, ור"י מדבר בדיו צלול שמבשלין ביין עכ"ל, והנה דבריו תמוהין קצת דמדברי האורחות חיים נראה דר"ת איירי גם בדיו צלול ומתיר משום דסתם יינם עתה מותר בהנאה וא"כ בהכרח פליג ר"ת על ר"י, ואמנם לפי דבריו אפשר לבא לידי ישוב להסתירה הגדולה הנז' דשם איירי ר"ת בדיו מעורבת מתוקנח במוכין ומש"ה מתיר אפילו ביין נסך גמור האסור בהנאה ומטעם דאזיל לאיבוד, ומה שכתב האורחות חיים בשם ר"ת דמתיר משום דאפילו יינם מותר בהנאת דמשמע דביין נסך גמור דאסיר בהנאה אסור, שם מיירי בריו עלול וכמו שכתב האורחות חיים בתחלה דבריו ומש"ה מחיר רק בסתם יינם דמותר בהנאה כן היה אפשר לתרץ הסתירה הגדולה הזאת, אלא דעדיין יקשה דאם כונת ר"ת משום איבוד ופגם א"כ גם בדיו צלול ראוי להתיר ורו"ק. המגיה)** עומד בעינו ואינו מתנגב והוא מעורב בדיו א"כ כשכותב בו הרי הוא נהנה מאיסורי הנאה אבל בהא דנ"ד שמניחו בחמה כדי שיתנגב כל הלחלוחית יין שבו ולא ישאר בו מאומה ונעשה עפרא בעלמא לכ"ע שרי דהא גם לר"י שמחמיר כתב המרדכי בשמו שם גבי דיו דנהי דלכתחלה אסור לתקן דיו בי"נ אבל אם כתב בו ספר מותר לקרות בו כיון שהכתיבה יבישה נעשה כזורק מים לטיט ע"כ והרי התם דבשעת קריאת ס"ת הרי הוא נהנה מי"נ ועכ"ז שרי דכיון דנתיבשה הכתיבה ולא נשאר האיסור בעין הו"ל האיסור כמאן דליתי דמי אף אנן נימא דהכא כיון שיבש ונתנגב האיסור לגמרי שרי ליהנות ממנו שהאסור חלף הלך לו

אמנם קשה לי טובא ב) דהא ממ"ש המרדכי בשם ר"ת נר' דגם ביינן של גוים עע"ז שרי לבשל בי דיו מטעמא דאזיל לאיבוד ואם איתא דמיירי ביינן של גוים שאינן עע"ז בלאו הכי שרי בהנאה בלא טעמא דאיבוד ואלו מר"ן הב"י בי"ד סי' קכ"ג כתב בשם א"ח שכתב וז"ל וכתיב עוד שם בשם הר' פרץ שאסור לכתב בדיו הצליל שלוקחים מגוים מפני שהיין הוא בעין ור"ת מתיר דאפי' יינם עתה אינו אסור בהנאה מ"מ נכון להחמיר מפני שלפעמים נותן קולמוס בפיו והדיו עליו שנעשה מסתם יינם ע"כ אלמא דדוקא מפני שסתם יינם עתה לא מיתסר בהנאה הוא דשרי הא אי הוה אסור בהנאה הוה אסיר והא ליתא דהא אף אם סתם יינם אסור בהנאה עכ"ז שרי הדיו מטעמא דאזיל לאיבוד וכמ"ש המרדכי ועוד קשה דלפי מ"ש המרדכי בשם ר"ת דשרי מטעמא דפגם ואיבוד נראה דאפי' אם מניח הקולמוס בפיו שרי דהא נותן טעם לפגם שרי ואפילו באכילה ואמאי כתב דנכון להחמיר שפעמים נותן הקולמוס בפיו וכו' והא גם שיתן קולמוס בפיו שרי לר"ת.

ונראה דזהו שהרגיש הרב בטל המפה בסי' קל"ה שכתב וז"ל אבל אם הוא לפגם כגון צבע שנתנו בו חומץ וכו' או דיו מותר דכל זה הוי לפגם ויש מחמירין בדיו של עכו"ם מפני שלפעמים נותן קולמוס לתוך פיו והדיו עליו וע"ל סי' קכ"ג דנוהגין היתר בדבר שנותנין בו חומץ הואיל והוי לפגם ונר' דהיה בדיו אפי' היה בו ודאי י"נ אינו אלא פגם ושרי כן נ"ל ע"כ דלכאורה אינו מובן כוונתו דהא כבר כתב בתחלה דכל דבר דהוי פגם שרי ואמאי הוצרך להביא הא דסי' קכ"ג דנוהגין היתר בדבר שנותנין בו חומץ וכו' ועוד מאי האי דקאמר ונר' דה"ה בדיו דהא כבר כתב דין הדיו מתחלה אלא נר' שבא להשיג על סברת היש מחמירין בדיו שלפעמים נותנין הקולמוס בפיהם וס"ל דמה בכך הא בסי' קכ"ג התרנו הקוליינדרי קונפטי אעפ"י שנותנין בו חומץ מטעמא דנ"ט לפגם כמ"ש שם הרב בהגהה א"כ מטעמא דפגם שרינן אפי' באכילה ומינה נילף לדיו דשרי אעפ"י שניתן קולמוס בפיו וזה שכתב נר' דה"ה לדיו ומ"ש אפי' היה בו ודאי י"נ ר"ל דלא מבעיא אם נתנו בדיו סתם יינן דלא מיתסר האידנא בהנאה וכמ"ש שכך היא סברת הרב בהגהה אלא אפי' אם ערבו בו ודאי י"נ כלו' שנתנסך ממש לע"ז עכ"ז שרי מטעמא דפגם.

ועוד איכא ראייה למישרי הטוטון מהא דגרסינן פ' א"מ דף ל"ד ת"ר החרצנים והזגין של גוים לחין אסורין ויבשים מותרין הי נינהו לחין והי נינהו יבשין לחין כל י"ב חדש יבשים לאחר י"ב חדש איתמר אמר רבה בר בר חנה כשהם אסורים אסורים אפי' בהנאה כשהם מותרים אפי' באכילה אמר רב זביד האי דורדיא דארמאי בתר תריסר ירחי שתא שרי ופי' רש"י דורדיא שמרים.

וכתבו התוספות בשם הרב אפרים כי מסברא שמרים שנתייבשו בתנור שמועיל להם כמו המתנה די"ב חדש ומתוך כך התיר שמרים שנתייבשו בתנור וחימצו בו פת של גוים ור"ת הקפיד עליו כי מה שהתיר התלמוד דורדיא לאחר י"ב חדש היינו דוקא אחר שנתמדו במים שכבר נתבטל טעמם במים וגם עבר עליהם י"ב חדש אבל שמרים שלא נתמדו אין שום דבר מועיל להם.

והרא"ש כתב על דברי ר"ת ואפי' נתיבשו ואין היין ניכר בהם אסירו' כדאמרי' חגבים וקפלטית מן הסלולה אסירין ואלו יבשים הם ועוד אמרינן פת חמה וחבית צוננת כ"ע ל"פ דאסור ואין יבש לך גדול מזה וכתב הרא"ש דההיא דחגבים אינה ראייה לכאן דנהי דיבשים נינהו מ"מ טעם היין ניכר בהם וכן פת חמה שואבת ריח היין ונותנת בו טעם אבל שמרים אחר שנתייבשו ונעשו כאפר הדבר ידוע שלא נשאר בו טעם היין כלל ועפרא בעלמא נינהו ע"כ וגם הר"ן כתב אחר דברי ר"ת דהרמב"ם פליג שכתב בפ' י"א מהמ"א וכן שמרים של של יין שיבשו לאחר י"ב חדש מותרים שהרי לא נשאר בהם טעם יין והרי הם כעפר ואדמה הרי דכל מידי דמתייבש לגמרי חשוב כעפר ואדמה וא"כ בזה הטוטון דמתייבש לגמרי והילך כל הלחלוחית וטעם החומץ שבו דנתייבש כמו עפר בודאי דתו לית ביה איסורא די"נ דהא אפ' בשמרים די"נ גופייהו דעת הרמב"ם דהרא"ש להתיר לאחר י"ב חדש כל שכן בנ"ד דהחומץ ליתיה בעיניה אלא עם תערובת עפרורית של הטוטין וכשמתייבש הטיטין לא נשאר ממשות של איסור כלל פשיטא דלכ"ע שרי וגם ר"ת דאסר בשמרים יודה בנ"ד דבשמרים ס"ל לר"ת כיון דאיתיה לאיסורא בעיניה אף אם מתייבש איפשר דאם שורין אותו פעם אחרת במים חוזר לליחותו וכך נר' מדברי הרשב"א שכתב שדברי ר"ת עיקר ואח"כ כתב צריך לעיין בתמצית היין הנדבק בדפני הקנקנים וכו' אם יש לו היתר לאחר י"ב חדש ואפשר שהוא מתייבש ביותר ויכלה כל לחלוחית שבו ואפי' שורין אותו במים שאינו חוזר לליחותו משא"כ בשמרים וכו' ע"כ הרי שכתב דבשמרים אם שורין אותו במים חוזר לליחותו אבל ביין הנדבק בקנקנים כתב דאפשר דאינו חוזר לליחותו ע"כ ומר"ן פסק בספר הקצר ביין הנדבק דשרי כיון שנתייבש הרבה כבר כלה כל לחלוחית שבו וכעפר בעלמא הוא ע"כ וא"כ אין לך נתייבש הרבה יותר מזה הטוטון שעיננו רואות שלא נשאר בו שום לחלוחית ואע"ג דביין הנדבק בדפני החבית ובשמרים בעינן י"ב חדש שאני התם דבציר מהכי לא מתבייש אבל בשריית הטוטון בחומץ עיננו רואות דכשמניחו בחמה יום א' או ב' ימים לא נשאר בו שום לחלוחית וטעמא דמתייבש מהר כיון שהוא מעורב בעפר הטוטון הו"ל כזורק מים לטיט דמיד מתיבש הטיט וכלין מיד אותם המים והרי הם כאלו לא הוו וכמ"ש לעיל בשם רש"י הכלל העולה מדברינו דכיון שנתיבש ונתנגב האיסור ואין ממשות האיסור בעין שרי.

אמנם אכתי פש גבן לברורי דנהי דאין האיסור בעין מ"מ הרי קלט הטוטו' ריח החומץ דמה שמניחין בו חומץ הוא כדי שיתחזק ריחו ויועיל לעיטוש וי"ל אי אמרינן בכה"ג ריחא מילתא היא או לאו דאע"ג דליתא לאיסורא בעיניה מ"מ זכינו לריחו והתועלת הנמשך ממנו לעולם עומדת אי מתסר בכה"ג אי לא

והנה עיקרא דמלתא אי ריחא מילתא היא איתא בפ' בתרא דע"ז דגרסינן התם האי בת תיהא לישראל בדגוי אביי אמר אסור ריחא מילתא היא רבא אמר מותר ריחא לאו מילתא היא אמר רבא מנא אמנא לה דריחא לאו כלום דתנן תנור שהסיקוהו בכמון של תרומה ואפה בו את הפת הפת מותרת לפי שאין טעם כמון אלא ריח כמון ואביי שאני התם דמיקלא קלי איסורא ע"כ ופירש"י בת תיהא נקב נוקבים במגופת חבית להריח את היין לבודקו אם יכול להתקיים ע"כ דא"כ אפילו לאביי דאית ליה ריחא מלתא היא מ"מ היכא דמקלא קלא לאיסורא כמו תנור שהסיקו בכמון של תרומה דהכמון נשרף ונאבד ואפה בו את הפת אעג"ב דקלט הפת ריח הכמון שרי דלא אמרינן בכה"ג ריחא מלתא היא וא"כ בנ"ד דהאיסור כבר נאבד ונשרף מן העולם שכבר נתנגב כל הליחות של החומץ בחמה או באור אעג"ב דאית ביה ריחא ריחא בכה"ג לאו מילתא היא כלל לכ"ע אפילו לאביי וכ"ש לרבא דקיי"ל כוותיה ואפילו היכא דאיכא ממשו של איסור בעין שרי דהא בבת חיה אשמרוח היין בעצמו ואפ"ה שרי לרבא ופסקינן כוותיה כמבואר בי"ד סי' ק"ח עי"ש.

מיהו הא דקיי"ל ריחא לא מלתא היינו דוקא במידי שאינו עקרו עשוי להריח כמו ביין שעשוי לשתיה ולא להריח אבל במידי שהוא עשוי להריח כמו בורד והדס דע"ז אסור להריח וכדאיתא בגמ' בפ"ק דע"ז דף י"ב אהא דתנן עיר כשיש בה ע"ז והיו בה חנויות מעוטרות ושאינן מעוטרות וכו' ואמרו חכמים מעוטרות אסורו' ושאין מעוטרות מותרות ואיתא בגמ' ארשב"ל ל"ש אלא מעוטרות בורד והדם דקא מתהני מריחא דאיסורא אבל מעוטרות בפירות מותרים ע"כ בגמרא

וכתבו התו' הקשה ר"ת דמ"ש מבת תיהא דשרי משום דריחא לאו מילתא היא ותירץ דשאני ורד והדס דעיקרויהו לריחא קיימי והוי כמו קטורת וכו' ואע"ג דלפי מ"ש התו' אח"כ נר' דבמידי דאינו עשוי להריח נמי אמרינן ריחא מלתא היא ושאני בבת תיהא דריח היין נכנס בחוטמו ומזיקי ומש"ה אמרינן בה ריחא לאו מלתא מ"מ מדברי הרשב"א בתשובה הביאה מר"ן בי"ד סי' ק"ח נראה שדעתו ז"ל כשנויא קמא דתו' דדוקא במידי שעשוי להריח אמרינן ריחא מילתא שכתב וז"ל ובשמים של ע"ז ושל כלאי הכרם ושל ערלה אסרו להריח דאסורין הם בהנאה דכל שעשוין להריח בהם כורד והדס אסור דהיינו חניית מעוטרין בורד והדס אסור בפ"ק דע"ז וכן כתב מר"ן בשם א"ח וז"ל וזה הכלל כל מידי דלא הוי לריחא ריחא לאו מלתא היא אבל דבר שעשוי להריח כמו ורד והדס אסור ליהנות מריחו ע"כ ולפי"ז בנ"ד נמי ריחא לאו מלתא דהחומץ אינו עשוי להריח בו והוי כמו בת תיהא דשרי משום דאין היין עשוי להריח כן החומץ ואע"ג דלפעמים מריחין בחומץ מ"מ אינו עשוי לכך וגם הרב פ"ח כתב דלפי דעת רשב"א אתרוג של ע"ז שעיקרו לאכילה מותר להריח בו. ועוד כיון דנתייבש ומקלא קלי לאוסר לכ"ע ריחא לאו מילתא היא כמו בתנור שהסיקוה בכמון של תרומה דאעג"ב דקלט הפת הטעם הכמין הפת שרי וה"נ דכוותא ממש.

עוד יש טעם להתיר בנ"ד והיא ממ"ש הרשב"א בתשובה על גוים שמשימין שק מלא פלפלין וזנגביל בתוך קנקני היין לתת טעם ביין אותם בשמים מהו להריח בהם כבת תיהא וכו' והשיב מסתברא שמותר להריח בהם אפי' לכתחלה לפי שאין היין נותן בהם כח וכו' וגם זה שמריח בהם אינו מכוין לריח היין אלא לריח התבלין וכו' ע"כ ומינה נלף לנ"ד נמי המריח בזה הטוטין אין כוונתו לריח החומץ שבו אלא להריח הטוטון ושרי.

אבל קשה לי על דברי הרשב"א דלמה לא התיר נמי להריח הפלפלין מטעמא דהיין אין עיקרו עשוי להריח אלא לשתיה ומש"ה שרי בת תיהא דהא סברת הרשב"א היא לחלק בין עיקרו עשוי להריח לאינו עשוי וכמבואר בדבריו כמ"ש לקמן גבי בשמים של ע"ז ונראה דטעמא דרווחא נקט דאפי' יהא היין עשוי להריח עכ"ז שרי להריח פלפלין מטעמא דאינו מכוין להריח ביין אלא לריח הפלפלין איך שיהיה נראה דבנד"ד נמי שייך הא טעמא דהרשב"א דאינו מכוין להריח בחומץ אלא לריח הטוטון ואפי' שיהיה מכוין המריח לריח החומץ נמי נראה דשרי מטעמא דחומץ אין עיקרו עשוי להריח אלא למאכל וכל דבר שעיקרו עשוי לאכילה שרי להריח בו וכמו שכבר כתבנו שזו היא דעת הרשב"א וא"ח והרב פ"ח וכנה"ג כתבו שכך היא דעת המרדכי וכך היא דעת מר"ן בס' הקצר ואפי' אם נרצה להתעקש ולומר דהחמץ מיקרי עשוי להריח ומה שאין הדעת סובל עכ"ז נוכל למצוא לו פתח להתירו דכוין דממשות החומץ ליתיה כלל דכבר נתיבש וכלה כל לחלוחית שבו אפי' שהתועלת הנמשך ממנו דהינו העיטוש היא לעולם קיימת עכ"ז כיון דהעיטוש אינו נמשך מצד החומץ לבד אלא גם מצד הטוטון ואדרבא הטוטון עיקר והחמץ טפל הו"ל זה וזה גורם ומותר

ומתורתו של הר"ן ז"ל למדתי זה שכתב בתשובותיו סי' ע' שנשאל על גוים שנותנין לתוך עבוד של עורות חומץ בשעה שצובעין אותו צבע שחור והחומץ אסור בהנאה המנעלים הנעשים מאותן עורות אם מותר להשתמש בהם אם לאו אם נאמר שאעפ"י שהחומץ כבר נתייבש והולך לאיבוד בשטה שמשתמש מן המנעלים הרי הצבע הנעשה בסיוע במקומו עומד ולא בטל בהדיא דאמרינן בגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק ולפיכך אסור להשתמש במנעלים או אם נאמר שמה שאנו אומרים כן דוקא כשהדבר הצובע עיקר הדבר הוא הענין אסור בהנאה וכו' אבל הכא החומץ אינו עיקר הדבר הצובע אלא שהוא מכין העור לקבל הצבע העפצים ודברים המשחירים וכו' והשיב ראוי לברר א' אי חזותא מילתא היא או לאו ואת"ל דמילתא היא אם הוא כאלו נתערב שם גופו של איסור שאין להתיר הצבע הנעשה בדבר המותר והאסור מטעם זה וזה גורם וכו' או אם ואמר שאינו כאלו גוף האיסור מעורב בו אלא גרמא הוא לפי' בגד שקלטו צבע בסימנין של איסור ושל היתר יש להתירו מטעם זוז"ג ושקיל וטרי חזותא מילתא היא או לאו אח"כ כתב וז"ל אלא ודאי ס"ל דחזותא מילתא היא וכיון שכן יש לאסור בנ"ד וכו' שמא תאמר בנ"ד דיש לו צד היתר לפי שאין החומץ בלבד גורם לצבע אלא העפצים ושאר דברים המשחירין גורמים ג"כ והו"ל זוז"ג ושרי, ליתא דודאי כי שרינן זוז"ג היינו כשאין שם גופו של איסור אלא גורם בלבד אבל כל שנתערב שם גופו א"א להתירו מטעם זוז"ג שהרי שנינו אלו אסורין ואיסורין בכל שהן ואין תערובתן מותר מטעם זוז"ג ולא התירו זוז"ג אלא כגון תנור שהסיקוהו בקלפי ערלה שאין גוף האיסור בפת וכן שאור של תרומה ושל חולין שחימץ בהם שאע"פ שגוף השאור בעיסה הוא נתבטל במאתים ואין כאן אלא חמוץ הבא בגרמתו אבל להתיר לתערובת איסור שלא נתבטלת מטעם זוז"ג זה אינו וכו' ע"כ, ולפי זה בנ"ד שהעיטוש הנמשך ממנו והתועלת הנמשך לא מצד החומץ לבדו אלא גם מצד הטוטון ואדרבא טוטון הוא עיקר התועלת אלא שתתחזק פעולתו בהתחבר עמו החומץ וכיון שאין גוף האסור בעין דהחומץ ליתיה בעולם שכבר נתייבש בכה"ג אמרינן שפיר זוז"ג ומותר וכמו שהתיר הר"ן בצבע המעשה בגרמת החומץ והעפצים ושאר דברים המשחירין מטעם זוז"ג כיון דהחומץ ליתיה בעין ה"נ אעג"ב דההנאה נעשית בגרמת שניהם מ"מ כיון דהחומץ ליתיה בעין מותר מטעם זוז"ג ועוד שאין הנאת החומץ ניכרת דהא הטוטון לבדו בלאו הכי יועיל לעיטוש ולמנוע הנזילה מבלעדי החומץ וגם בלאו טעמא דזה וזה גורם מותר מטעם דנתייבש החומץ ומקלא קלי איסורא וכמ"ש לעיל

ועוד יש טעם להתיר בנ"ד והוא ממ"ש הטור בי"ד סי' קל"ה דבסתם יינן שנתערב ביין אחר יש לו תקנה להתירו בהנאה ע"י הולכת הנאה לים המלח וכתב אח"כ ולפי זה היכא שאין בו ממשות של האיסור שנתן מים בקנקנים של גויים הכל מותר בהנאה שאין כאן דמי האסור ע"כ, כלו' אע"ג דיין שניתן בקנקנים של גוים בלא הכשר אסור בשתיה מ"מ מותר בהנאה כיון שלא יש בו ממשות של האיסור ואין כאן דמי איסור והאי טעמ' שייך בנ"ד כיון דהאיסור ליתיה בעין ואין כאן דמי איסור ומותר בהנאה מיהא. **(עד כאן נמצא בכת"י ונראה דחסר סוף התשובה, אחרי דעל השאלה השניה על הגרופלי הבא מערי פראנקיה דמזלפין עליו יין אם מותר לאוכלו או לא, לא כתב על זה שום תשובה, וא"כ בודאי דיש בכאן חסרון סוף התשובה, ואפשר דגם בשאלה זו של טוטין עוד האריך בזה וחסר בהעתקה והע"ד), המגיה)**

סימן ב

שאלה ראובן היו לו מעות מעורבין עם שותפות שמעון בבצרה ושלח ראובן להתרות בשמעון שלא יקנה לו במעותיו כי אם זהב לא קומאש בשום פנים ומסר שמעון נפשו בכל תוקף לקנות לו זהב או פוליסא או דינרי זהב ואפי' בשעת לויה היה מכניס ידו לחוק הסוחרים אולי ימצא זהב ולא השיגה ידו לקנות בכל המעות זהב ונשארו שאר מעות ראובן מעורבים בקומאש שקנה שמעון במעותיו ואחר ביאתו שאלו שמעון לראובן תרצה שום חלק מזה קומאש א"ל לאו וחילה פניו ולא רצה עכשיו מה דינם של אלו המעות המעורבין אם יכול ראובן לקבל מהם ריוח בשביל מעותיו שהיו בטלין אצל שמעין או אי הוי רבית וראובן טוען דמה שלא רצה ליטול חלק בקימאש כסבור שהביא לו בכל מעותיו זהב ועל כן לא רצה ליטול חלק בקומאש ואלו היה יודע שמקצת מעותיו היו בקומאש היה מתרצה בריוח שהרייחו מעותיו בקומאש.

תשובה נראה להביא ראייה לדין זה מהא דקיי"ל לענין דינא והביאו מר"ן בח"מ סי' קפ"ג דהנותן מעות לשלוחו לקנות לו חטים בין לסחורה בין לאכילה והלך וקנה לו שעורים או בהפך אם היה בהם הפסד הוא לשליח ואם היה ריוח הוא למשלח והטעם מבואר בב"י משום דקיי"ל דשינוי אינו קונה כר"י דסבר הכי ומש"ה אעג"ב דשינה אכתי ברשותא דמשלח קאי ולכן אם היה ריוח הוא למשלח אבל אם היה הפסד הוא לשליח דמצי א"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי, וא"כ בנ"ד נמי שהתרה ראובן בשמעון ליקח לו במעותיו זהב או פוליסה או דנרי זהב ושינה וקנה בהם קומאש והרויח בו הריוח הוא לראובן לבדו, ואין לשמעון בהם כלום, אמנם נראה דאיכא למישדי בה נרגא ולדחות ראייה זו ממ"ש בהגהות אשרי והביאו מר"ן בח"מ סי' קפ"ג וז"ל מעשה בפרא"ג בראובן שנתן מעות לשמעון שליחו לקנות לו סחורה והלך וקנה סחורה אחרת וטען שקנה לעצמו ולכך שינה שדן הריב"ם שכל הריוח לשליח ונשבע שלכך נתכוון ויתיישב לפי דברי רבינו שאומר דלמיפטר נפשיה מממונא אדם משים עצמו רשע כמו הכא ששינה וקנה לעצמו ואדם משים א) דברי הרב אבא מארי באמת תמוהים מאוד ולא זכיתו להבינם ושו"ר למהרש"ל ביה"ש פ"ט דב"ק סי' ל"א דעמד על דבריו, וע"ש מה שהקשה עוד גם על דברי הריב"ן. המגיה **(ב) הנה הרב המחבר החזיק בחילוק זה פח. וגם להלן החל ים לדינא בחילוק זה דכתב דבנד"ד אם טוען שמעון דכונתו היה לקנות לעצמי נאמן בשבועה לדעת הגהות אשורי, ולדעת רבינו ירוחם צריך בפני עדים, ואמת דכן כתבו הסמ"ע והמהרש"ל וגם הרב הש"ך כתב בס"ק ה' דאפשר דגם הי"א מודים בזה והכי מבואר בדברי ירוחם, ואמנם לדינא צ"ע בזה דנראה דמרן הגדול הבית יוסף חולק בזה דהא אחרי דהביא בבית יוסף דברי הגהות אשרי וכתב גם בשם המרדכי דכן פר"י ודלא דמיא זה לפלוגתא דר' יהודה ור' יוסי דאם הוסיפו לו מנה יתירה וכו' משום דהכא שינה לגמרי בשליחותו כתב בבדק הבית וז"ל וסברה זאת היא עפ"י הוראה קצת המורים שכתב רבינו בסי' זה בשם הרמב"ם ולא קיי"ל הכי אלא כדעת הרמב"ם שחלק עליהם עכ"ל וכונתו פשוטה דלדעת קצת המורים דס"ל דאם זקפן עליו במלוה קנה לעצמו יש מקום לסברה זו של הגהות אשרי והמרדכי אבל להרמב"ם דחלק עליהם ואמר דאין דין זה אמת א"כ אין מקום לסברה זו של המרדכי והגהות אשרי הרי דלדעת מרן הבית יוסף אין לחלק משינה ללא שינה וטעמו דכיון דבשינה אם הותירו הוי למשלח, וכיון דבזקפן עליו הוי למשלח (לדעת הרמב"ם) א"כ אף בזקפן ושינה ג"כ הוי למשלח, ואף דדעת רבינו ירוחם חוי דאף דקיי"ל כר"י דשינוי אינו קונה מכל מקום במתכוין לקנות לעצמו שינוי קונה עי' בנתיבות בביאורים סק"ד מרן הבית יוסף לא ס"ל חילוק זה ובאמת המתבונן בדברי הרב הש"ך ג"ב יראה דגם הוא לא החליט חילוק זה כדגת הרי"ף והרמב"ם דהנה אחר שהביא בהק"ה דברי המרש"ל דפסק כן בשינוי הוסיף וכתב וז"ל ואפשר דגם דעת הי"א מודים בזה וכמ"ש בסמ"ע וכו' ודבריו תמוהים מאד, דהא דעת)** עצמו רשע ואבא מארי אומר דאין אדם משים עצמו רשע כלל והכא מש"ה נאמן שלפי דעתו שרצה לשלם לראובן מעותיו היתירא עבד א) ע"כ, והשתא לפי זה נראה דבין לסברת ריבים ובין לסברת אבא מארי נאמן השליח בשבועה דלעצמו קנה איתם סחורה ששינה בה והוי הריוח לשליח, וא"כ בנ"ד נמי אם טען שמעין לעצמו קנה הקומאש נאמן בשבועה ואפי' אם קנאם גם במעות ראובן הריוח נשאר לו לבדו ואין לראובן בו כלום, ואע"ג דלכאורה נראה דפליג דין זה אמ"ש מר"ן בס' הקצר קפ"ג דין ג' בשליח שקנה לעצמו במעות המשלח אעפ"י שזקפן עליו במלוה המקח הוא של המשלח, והרב בעל המפה הביא פלוגתא באם אמר השליח בפני עדים שחוזר בו משליחותו, די"א דקנה לעצמו, וי"א דבכל ענין הוא של המשלח ע"כ, הרי דאפי' בזקפן השליח מעות המשלח במלוה עליו ואומר שלעצמו קנה לא מהני והמקח למשלח, ואפי' בא ואמר בפני עדים שחוזר בו משליחותו ולעצמו הוא קנה איכא מאן דס"ל דלא מהני והיכי אמרינן הכא דנאמן השליח לומר דלעצמו קנה והוי הריוח לשליח.

אמנם כדדייקינן שפיר נראה דהא לא תברא, דשאני התם דלא שינה השליח מדעת משלחו אלא קנה אותה סחורה שאמר לו המשלח אבל הוא טוען שלעצמו קנאה וזקף מעות המשלם במלוה על עצמו בכה"ג הוא דאמרינן דהמקח של המשלח, ובכה"ג מיירי נמי פלוגתא של הרב בעל המפה אה חזר בפני עדים משליחותו אי מהני או לאו אבל היכא דשינה מדעת משלחו וקנה סחורה אחרת ואמר לעצמי קניתי ב) נאמן בשבועה, וכן כתב הרב בסמ"ע ס"ק ו' וז"ל מיהו אם אמר שליח לפני עדים שחוזר בו משליחות י"א דקנה לעצמו וכו' דאין לך שליחות יד גדול מזה, והחולקים ס"ל דגם בשילח יד לא קנה לנפשו כי אם:

בששינה דאמר לו השולח ליקח חטים וליקח שעורים דאז קנאו בשנוי ע"כ, וכ"כ הש"ך בשם מוהרש"ל דבשנוי קנה לעצמו היכא דאמר לעצמו קניתי. וא"כ לכאורה הנראה דליכא מאן דפליג על דברי הג"א שכתבו דנאמן השליח בשבועה לומר לעצמי קניתי היכא דשינה, שוב ראיתי דרי"ו פליג אהאי דינא וס"ל דאינו נאמן לומר לעצמי קניתי ולא מהני אלא היכא דאמר כן בפני עדים דלעצמו אני קונה שכך כתב בנתיב כ"ח וז"ל האומר לשלוחו לקנות לו חטים וקנה שעורים או בהפך אם פיחתו פיחתו לו ואם הותירו הותירו לבעל המעו' ואם אמר בפני עדים לצורך עצמי אני קינה נעשה גזלן על המעות ואם הותירו הותירו לו ודוקא בששונה דאז קננהו בשנוי דאם לא שינה לא מהני תנאה בפני ב"ד ג') ע"כ הרי דפליג אדברי הגהות אשרי דס"ל דנאמן בשבועה וס"ל דלא מהני אלא אם אמר בפני עדים קודם שקנה דלצורך עצמו הוא קינה וכל זה הוא בשינה אבל בלא שינה העלה הרב בעל פו"ד שדעת הרי"ף והרמב"ם ובעל הנתיבות הי"א דבכל ענין הוא של המשלח הוא דעת רבינו וכרשום כדברי' הגהת הרב רמ"א שם רבינו ירוחם והלא בדברי רבינו ירוחם שהביא מרן הבית יוסף שם מבואר להדיא דין דבשינת קנינהו כשינוי ואם הותירו הותירו לו, וא"כ איפוא מה זה לשון "אפשר" דכתב הרב הש"ך בדבר דמבואר להדיא בדברי רבינו ירוחם דבשינוי קנה לעצמו, אלא ודאי דכונת חרב הש"ך היינו משום דהיש אומרים דהוי הכל למשלח היינו גם הרמב"ם והרי"ף (ועי' בט"ז דכתב דקיי"ל כהיש אומרים דהוי למשלח כיון דהרי"ף והרמב"ם ס"ל כן ע"ש) ובדבריהם אינו מבואר חילוק לכן כתב לה בלשון אפשר ומסופק חרי דגם הרב הש"ך לא החליט כן בדעת הרי"ף והרמב"ם וגם הרב הסמ"ע דכתב דהחולקים ס"ל דגם בשולח יד לא קנה לעצמו כי אם כששינה אפשר דכונתו לרבינו ירוחם ולהגהות אשרי והמרדכי, ולא להרי"ף וחרמב"ם, ואחרי דמרן הבית יוסף ס"ל בפשיטות לדעת הרי"ף והרמב"ם דכמו בשינוי לחוד לא קנה עצמו וכן זקפו עליו לחוד לא קנה לעצמו, הוא הדין זקפן ושינה לא קנה לעצמו א"כ צ"ע לדינא, ובפרט כי יש ידים מוכיחות לומר כי להרמב"ם אין חילוק בין שינה ללא שינה דהרי הרמב"ם בח' מכירה כתב בקיצור לאמר דאין דין זה אמת אלא המקח של משלח כמו שיתבאר בדין העסק, והרי בדין העסק היינו בה' שלוחין ושותפין ושם בפ"ה חי"ב כתב דבשונה אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע (דבשותפין אי אפשר לומר הכל לבעל המעות) ובפ"ז הד'. כתב אין המתעסק יכול לחלוק המעות וכו' ואם חלק לא עשה כלום אלא השכר או ההפסד ביניהם על אותם הדרכים שביארנו, ואחר מהדרכים דאפי' זקף המעות עליו השליח במלוה וחזר בו ואמר בפני עדים לעצמי אני קינה ואפי' שלח בהם יד מקודם ונשתמש בהם לצרכו וחזר ונתעסק בהם ובשעה שנתעסק בהם דעתו היה להרויח לעצמו ס"ל להרשב"א בדעת הרי"ף דהריוח לבעל המעות וכן כתב הרב בש"ך שדעת הרמב"ם ומרן דאפי' בזקפן עליו במלוה ויש עדים שאמר שלעצמו הוא קונה עכ"ז הרויח הוא לבעל המעות וכן כתב מוהרשד"ם בתשובה ח"מ סי' קנ"ה שדעת הרמב"ם דאפי' בעדים לא מהני עם היות שבתשובה סי' קע"ז נראה שמסתפק בדעת ברמב"ם בעדים אי מהני אי לאו עי"ש מ"מ בלא אמר כן בפני עדים פשוט הוא שדעת הרמב"ם ומר"ן ז"ל שנמשך אחריו והביא לשונו בס' הקצר דלא מהימן לומר זקפתי מעות המשלח עלי במלוה ולעצמו קניתי וכל זה הוא בלא שינה אבל בשינה כבר כתבתי שלפי דברי הג"א נאמן בשבועה לומר שלעצמי היתה כוונתי לקנות ולפי דברי רי"ו בענין עדים וא"כ בנ"ד אם טוען שמעון שבעת שקניתי הקומאש כיונתי היתה לקנות לעצמי ונא לבעל המעות ומעות של ראובן זקפתי אותם עלי במלוה נאמן בשבועה לדעת הג"א אבל לדעת רי"ו אינו נאמן כלל אם לא יביא עדים שאמר בפניהם **(הוא שאם שינה ההפסד לעצמו והריוח לאמצע, ואם כן אם הרמב"ם דעתו לחלק כין שינה ללא שינה א"כ לא היה לו לסתום ולומר בסתם כמו שיתבאר בדין העסק והיה לו לבאר דהכא יש לחלק בין שינה ללא שינה דבשינה הוי המקח של השליח אלא ודאי דדעתו דאין חילוק בין שינה ללא שינה. שוב ראיתי להרב הכנה"ג בהגהת הבית יוסף אות כ"ז דהעתיק הגהה זו של הבדק הבית על דברי העיטור המובאים שם בבית יוסף, וא"כ מה שנעתק הגהה זו בדפוסי המור החדשים על דכרי הגהות אשרי והמרדכי הוא בטעות ובאמת דמצד אחר ג"כ זה מוכרח דאחרי דרבינו ירוחם ס"ל כסברת הרמב"ם (ולא במקצת המורים) והוא ס"ל ג"כ לחלק בין שינה ללא שינה לא הוה ליה למרן חבית יוסף מיחס סברה זו של הגהות אשרי והמרדכי לסברת קצת המורים כיון דאפשר לומר דגם הם ס"ל כסברת הרמב"ם ורק דס"ל לחלק כין שינה דלא שינה וכסברת רבינו ירוחם אלא נר' ודאי דבשעות נרשם כמורים שלנו הגהה זו למעלה, והאמת היא דמקומה למטה בדברי העיטור וכאשר העתיק הכנה"ג. ועי' בבית יוסף בסמוך שם כתב ומשמע מדברי המרדכי האי ברייחא דאם שינה וכו' ושם בבדק הבית כתב ולטעמיה אזיל דס"ל כסברת קצת המורים וכו' מזה נר' קצת דהגהת הבדק רבית הראשונה היתה על דברי הגהות אשרי והמרדכי ודו"ק המניח ג) הרב המחבר העתיק דברי רבינו ירוחם. כסו שהם לפנינו וע' בבית יוסף דכתב דיש מ"מ בלשונו וצריך להגיה אל בפני בית דין ועי' בדרישה ולהרב הכנה"ג בהגהת בית יוסף אות ט"ז. המניח)** לעצמו הוא רוצה לקנות ואליבא דכ"ע אם קנה הקומאש בסתם ולא נתכוון לקנותו לעצמו קנה ראובן בזה הקומאש בריוח שהרויחו מעותיו

גם את זה ראיתי במרדכי בפ' הגוזל דף נ"ד דמשמע דס"ל דכל המרויח במעותיו של חבירו חייב ליתן לו מה שירויח ולא מצי למימר לעצמי הרוחתי שכתב שם ז"ל שאלה בפנינו חתומי מטה תקף ראובן לשמעון וטעון שלחתי על ידך י' זקוקים מאייהים בארנקי אבל לא היה קשר משונה וכשחזרתי תבעתי מעותי ואמרת שהלויתם לגוי והרויח המגיע לחלקי תתן לי ושמעון משיב לא נדרתי לך שום ריוח וכו' והראוני מן השמים ששמעון חייב לשלם לראובן חלקו המגיע לו בריוח שמסתמא לא היה דעתו של שמעון לשלוח בו יד ולהיות גזלן דלא משוי אינש נפישיה רשיעא ועוד ראיתי שהגאונים פסקו שמה ששנינו המבטל כיסו של חבירו אין לו עליו אלא תרעומת זהו במקום שאין מרויח בו אבל במקום שמרויח בו חייב ליתן לו וכן הורה לנו רבינו אליעזר וגם רבינו משה כהן שלח פעם א' כסף ע"י יהודי ועכב כספו כשנתים וגבה ממנו בעל כרחו ריוח י"ב זקוקים ואם שגינו הורינו והשיב אמנם כן הוא המבטל כיסו של חבירו והרויח בו שנותן הריוח לבעל המעות דוקא אם נותנו לו מתחלה לקנות בו דבר להרויח בו וחזר ואמר לא קניתי לך בו או לא הרוחתי אלא לעצמי אבל בתורת פקדון לא וכתב שם דאפי' בפקדון אם הלה תובע פקדונו מפני שאומר שהוא רוצה להלוותו או להרויח בו והלה מעכבו בידו ומרויח בו חייב לתת לו כל מה שהרויח בו וכו' עיו"ש באורך א"כ מהני טעמי שאמר המרדכי נראה בנ"ד דמחויב שמעון לשלם לראובן כל הריוח שהרויח במעותיו שמסתמא לא היה דעתו של שמעון לשלוח בהם יד ולהיות גזלן דלא משוי איניש נפשיה רשיעא וא"כ בנ"ד נמי מסתמא לא קנה הקומאש במעותיו של זה על דעת להרויח בהם לעצמו, וגם מטעם האחד שכתב דלא אמרו המבטל כיסו של חבירו אין לו עליו אלא תרעומת אלא באינו מרויח בו אבל אם מרויח בו חייב ליתן והכא נמי כיון שהרויח במעותיו של ראובן חייב לשלם לו כל הרויח שהרויחו מעותיו וגם ראייה מה"ר משה כהן ששלח כסף ע"י יהודי ועכבן שנתים וגבה ממנו כל ריוח שהרויח בהם בע"כ וגם כתב אח"כ שכל הנותן מעות לחברו להרויח בהם והרויח בהם לא מצי למימר לעצמי הרוחתי ואפ"י שהתרה בו מתחלה וא"ל שלא יקח במעותיו אלא זהב ולא קומאש עכ"ז כשקנה שמעון קומאש במעותיו של ראובן עלה על דעתו לפייסו לקבל הקומאש ומה שלא נתרצה אח"כ ליקח חלק מהקומאסה הוא משום דהיה סבור שהביא לו בכל מעותיו זהב אבל אילו היה יודע שהביא בהם קומאש ודאי שלא היה ממאן מליקח קומאש וכמו שכך גילה דעתו וא"כ מדינא נראה דמחויב שמעון לתת לו כל הריוח שהרויח במעותיו ואף אם טוען לעצמי קניתי הקומאש לאו כל כמיניה לשוי נפשיה גזלנא ולא היתה כוונתו לשלוח יד במעותיו של חברו אלא אמדינן דעתיה דנתכוון לקנות הקומאש על דעת שניהם וירצה אותו לקבל קומאש בטענה שלא מצא זהב כמו שהתרה בו או שיש בקומאש. יותר ריוח מזהב או טענה אחרת וכבר כתבנו לעיל דאפי' שינה מדעת בעלים וקנה להם במעותיהם דבר אחר חייב ליתן להם הריוח שהרויח במעותיהן אפי' אם יאמר לעצמי קניתי הסחורה לאו כל כמיניה לשווי נפשיה גזלנא וכמ"ש המרדכי וזה מסכים עם דברי רי"ו שכתב. דאם אמר בפני עדים לצורך עצמי אני קונה נעשה גזלן על המעות ואם הותירו הותירו לו ע"כ מוכח בהדיא דבליכא עדים ס"ל דלא מהימן דאין אדם משים עצמו רשע ועדיפא מינה מצאתי להרשב"א ז"ל בתשובה שהביאה מר"ן בח"מ סי' רצ"ב דאפי' הפקיר אצל חבירו בסתם דאין חבירו רשאי ליגע בהם וכמו ששנינו אצל בע"ה בין כך ובין כך לא ישתמש בהן ואם שלח בהם יד נעשה גזלן עליהם ואם הותירו הותיר לגזלן וכתב אח"כ ונפקד זה מעשיו מוכיחים דלצורך בעל המעות הרויח שהרי נתן לו מתחלה כל הרויח וכו' הילכך אף שנתעסק בהם והרויח בהם בסתם בעל המעות ע"ד הראשון נתעסק בהם אא"כ אמר בפני עדי' לעצמי אני מתעסק וכו' ובנדון שלפנינו אם אמר כן בפני עדים ה"ל גזלן ואם הרויח הרויח לעצמו וחזר הממון להיות מלוה ומ"מ נראה שאם רצה ליתן לו מה:

שהרויח כולו או מקצתו אין כאן משום רבית דאין כאן אגר נטר ע"כ, והרי התם אף על גב דאמר כן בפני עדים. דלעצמי אני מתעסק ומדינא הריוח כולו לגזלן דחזר הממון להיות מלוה על כל זה כתב הרשב"א דאם רצה ליתן לו ריוח כולו או מקצותו אין כאן משום רבית כל שכן וקל וחומר בנ"ד שלא אמר כן שמעון בפני עדים מקודם שקנה הסחורה שלעצמו הוא קונה הקומאש אלא שקנה בסתם ודאי שאין כאן חשש רבית כלל אדרבא נראה דמדינא מחויב שמעון לתת לראובן הריוח שהרויחו מעותיו מאחר שלא אמר כן בפני עדים דלעצמי אני קונה דאז הוי גזלן עליהם ואם הרויחו לו ואפילו בכה"ג אם רצה ליתן לו לית בה חשש רבית כלל כל זה נראה להלכה ולא למעשה עד שיסכימו בעלי ההוראה ולהיות השואל נחוץ לא יכלתי להאריך וצור ישראל יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות אמן.

סימן ג

שאלה ראובן שהלוה לשמעון מאה זהובים למשך שנה הפרעון והיה שוה בזמן ההלואה הזהוב בארבעה זולט רייג' בגדאד וחצי וחתם בשטר שחייב לו ארבעה מאות וחמשים וזולטה רייג' בגדאד ואח"כ בשעת הפרעון היה הזהוב בסך שבעה זולט חסר שני שהיו וכן הגרוש רומי מתחלה היה לערך שני זולט רייג' ופחות משני זולט ועתה הוא לערך שני זולט וחצי חסר שהוי וכן כל המטבעות נשתנו בערך חשבון של זולט רייג' אם יכול שמעון הלוה לומר לראובן אני חייב לך ת' מאות וחמשים זולטה ריוג' בגדאד אני אפרע לך ארבע מעות וחמשים זולטה רייג' של עכשיו בזמן הפרעון או דילמא מצי המלוה לומר לו אם תפרעני ארבע מאות וחמשים זולטה של עכשיו אית לי פסידה שלא יבואו לערך שבעים זהובים ואני הלויתיך מאה זהובים וכיצד אגבה ממך פחות משבעים זהובים

וגם איכא לספוקי במי שמכר סחורה בזמן הראשון וזקף דמיה עליו במלוה או בכך וכך גרוש רום או בכך זהובים או בכך זולט דאנה או זולט רייג' ובזמן המכר היו הזולט צאג' כנזכר ועתה נעשו הזולט ג'ורוך שהזהב נחשב לו זולט והרומי לשנים וחצי מ"מ מי שקיל מלוה כדהשתא דהינו ארבע מאות וחמשים זולט דהשתא שוים שבעים זהובים או אי שקיל כדמעקרא דהינו שבע מאות זולט מ"מ ששווין לערך דהיינו ארבע מעות וחמשים זולט דמעקרא, וכן איכא לספוקי בערך המחמדיות אם נתחייב לחבירו, מחמת סחורה או הלואה מאה זהובים או זולט דאנה או גרוש רום והזכיר כל זהוב בערך ששה עשר מ"ח וחצי שכך היה בזמן ההלואה והגרוש רום בערך ששה מחמדית ועתה נעשה הזהוב בכ"ד מ"ח ג'ורוך והגרוש ח' מחמדיות וחצי היאך יפרענו כל זהוב כ"ד מחמדיות או ששה עשר וחצי, והמחמדיות וזלוט רייג' בזאת המדינה אינן מן מטבע אלא שם בעלמא נינהו שהם פותחין ומתמעטין והולכים כפרי החג, ומי שחייב לחבירו מאה זולט דאנה וכתב בשטר שכל זולט היא בסך ה' מ"ח שכך היתה שוה באותו מן ועתה נפחתו השם של מח' ונעשית זולטה דאנה בסך ששה מח' וחצי בקירוב האיך יתחייב ליתן כל זולטא בששה מחמדות וחצי או בחמש מ"ח לבד'

ונשאלתי על ענין זה שהווה תמיד בזאת המדינה שהזולט רייג' והמח' פוחתין והולכין והמטבעות כדקאי קאי הודיעני הדין עם מי ושכמ"ה.

תשובה אם אמרתי אבא העיר להעלות על ספר כל דברי הפוסקים הם המדברים בענין ירידת ועליית המטבעות לענין הלואה ופרעון אספרם מחול ירבון והרי זה מעלה ארוכה ולכן אמרתי עת לקצר.

והנה עקרא דהאי מלתא היא בפרק הגוזל עצים ופסקוהו הרמב"ם והטור בסי' קס"ה ה וז"ל המלוה את חבירו סכום מטבע ונפסל ועשו מטבע חדש והוסיפו עליו שהוא יותר גדול וכבד מן הראשון אם הוזלו הפירות בשביל התוספת שנותנין יותר במטבע החדש מן הישן לא יפרע לו אלא לפי חשבון הישן ואם לא הוזלו הפירות אלא שהחדש שוה יותר מן הישן להתיכו אם אין ביניהם אלא החומש שארבעה מן האחרון שוה כמו חמשה מהראשון נותן לו חמשה ואינו מנכה לו בשביל התוספת ואם הוסיפו יותר מחמש יפרע לו ממטבע החדש כפי משקל הישן ולא לפי המנין וה"ה אם פחתו ממנו כך הוא הדין וכו' ע"כ.

והשתא כל זה מירי היכא שפסלו מטבע הא' ועשו מטבע חדש שהוא כבד יותר במשקלו מן הא' דאז הוי דינא הכי דאם הוזלו הפירות מחמת התוספת שנותנין פירות יותר במטבע הב' מן הא' לא יפרע לו אלא לפי חשבון הישן ואם לא הוזלו הפירות שאינו שוה המטבע הב' ביותר אלא בהתכה עד חומש מחיל טפי לא מחיל ופורע לו לפי חשבון הישן אבל בנד"ד שהמטבעות לא נשתנו לא במשקלם ולא ביוקרא דכספא ודהבא שהזהובים והגרושים והזולוט דאנה לא נשתנו וגם לא הוזלו הפירות עתה מזמן הלואה לזמן הפרעון דשער הפירות כדקאי קאי דתבואה ופירות בשיעור שהיו נותנין בזהוב ובגרוש ובזולט דאנה ובכל מן מטבע בזמן הלואה ככה נותנין בזמן הפרעון ואם נשתנה השער של הפירות הוא מחמת יוקר השערים ולא מחמת ירידת ועליית המטבעות.

ועוד דאף דמתחלה בזמן ההלואה היה הזהוב בששה עשר מח' וחצי והיה בסך ארבעה זולט וחצי והגרוש היה בסך ששה מח' וחצי ועל דרך זה כל המטבעות ועתה הזהוב בשבעה זולט חסר מעט מ"מ לא נשתנו במשקלם כלל וגם הפירות לא הוזלו מחמת עילוי המטבעו' א"כ בכה"ג לא מיקרי תוספת כלל שלא הוסיפו על המשפט במשקלו.

וגם המטבעות הראשונות כלם לא הוזלו ולא הוקרו ולא נשתנו כלל והסחורות והפירות שהיו נותנין בזהוב ובשאר המטבעות מתחלה השתא נמי הכי ולא נשתנה כי אם שם המח' וזולת דייג בגדאד דהיו מח' יפים צאג' ועתה נעשו ג'רוך.

ע"כ נראה לי דהדין פשוט דבכה"ג משלם לו אותם דמים שהלוהו אי שזקף עליו למלוה שאם זקף אותם בגרוש רום או זהובים או שאר מטבע ככה יפרע לו ואפילו שהיה לו עמו מאה זהובים מחמת סחורה או הלואה וכתב בשטר ארבע מאות וחמשים זולטה רייג' או אלף ושש מאות וחמשים מח' לא מצי להגבותו זולט רייג אי מחמדית רויג' של עכשיו שהם גרועים אלא מגבהו מחמדית צאג' או זולט צאג' כדי שיוכל ליקח בהם עכשיו מאה זהובים דחיישינן לפסידא דמלוה דאם יפרע לו מח' או זולט של עכשיו יפסיד המלוה שאינן שוין שבעים זהובים והלוה אם יפרע לו לכל זהוב כ"ד מח' או ז' זולט של עתה לית ליה פסידא דאיהו נמי שקל מניה מאה זהובים ואי איתנהו בעינהו השתא שקיל בהו שבע מאות זולטה דהשתא או ב' אלפים ות' מח' ואי הוציא אותם בהוצאה מההיא שעתא נמי לית פסידא דהא שבע מאה זולט דהשתא שוו בארבע ופלגא דהוו מעקרא זהו מה שנראה לי בדין זה קיימתיה מסברא.

ובחפשי באמתחות ספרי הפוסקים מצאתי סעד לדברי להרב מוהר"ם גאלנטי שכתב בתשובה סי' כ"ג שנשאל בראובן ששידך את בתו עם לוי ונתן לו מאתים אלף לבנים לערך הפרח מאה ושמנים לבנים שעולים סך אלף ומאה ואחד עשר פרחי זהב וקבל לוי מחמיו הסך פרחי זהב ואחר כך הכריז המלך הפרח לערך ק"כ לבנים ולוי טוען שבהיות שהפרח יורד משויויו לסבת שאותם ק"כ לבנים שהיו נותנין אז בפרח הם גרועים מאד ולכך היו העם מרבים לבנים בעד הפרח כי לא היו כסף רק שליש כסף ושני שלישים נחשת ולכך אינו רוצה לכתוב בכתובה המאתים אלפים לבנים כאשר שוין בעת שקבלם רק לפי מה ששוין עתה בעת הכתובה שהם קל"ג אלפים ושלש מאות ועשרים לבנים ועל דרך זה יכתוב התוספת וכו' והשיב וז"ל לדעתו זוכה לוי הארוס ובטענתו שמאחר שאין מן המטבע הא' כמו הב' שהיו הראשונים רעים וחטאים ולא הוקרו הסחורות ועומדים בשער הא' והוא שכל כך שוים מאה ועשרים לבנים טובים כמו ק"פ רעים שאם היו הסחורות ביוקר מחמת יוקר הזיזים אז היינו מכניסים עצמינו אם הוזלו או הוקרו והביא דברי הטור והרמב"ם שכתבנו שחלק בין הוסיף חומש ליותר מחומש.

וכתב ע"ז ולכאורה בנ"ד שהיה הפרח ק"פ לבנים ועתה נעשה ק"כ הוי פיחות שליש אעפ"י שלא הוקרו הסחורות זה אינו כלום בנ"ד שאם היה המטבע אשר הכריז המלך מעין מטבע הא' היינו מכניסין עצמנו בענין זה אבל מטבע הא' הם רעים ונפסלו והכריזו טובים וחדשים והסרורות הם במקומם א"כ הכל אחד כ"כ היו מרוצים הק"פ לבנים מקודם הפרח כמו עתה בק"כ לא נשתנו שערי הסחורות וא"כ כיון שנשתנה המטבע מעצמו ולא עלי ולא ירדו הסחורות והשערים שכמו שנותנים עתה בק"כ זוזים שהם טובים כמו כק"ף זוזים קודם גרועים.

וכתב עוד ולענין הדין אחר העיון נראה דבין מלשון השאלה ובין נוסח שטר אירוסין שכתוב לערך הפרח ק"פ אין לנו להשגיח על הזוזים אם עלו אם ירדו שאינם הם העקר כי אם הפרחים של זהב והארוס יכתוב בכתובה כ"כ פרחים זהב כמו שהיו עוברים בשעת מתן מעות דהיינו אלף ומאה ואחד עשר זהב ולא יכתוב לבנים דמה לנו בלבנים ואם ירצה יכתוב אלף וקי"א זהב שעולין מאתים אלפים לבנים של קודם שהיו ניתנין מקדמת וכו' עי"ש באורך, א"כ בנדון דידן נמי שלא נשתנו השערים והסחורות ומכ"ש בנדון דידן שלא נפסל המטבע הא' והמטבעות לא עלו ולא ירדו כי עם המחמדות וזולט ירדו ונפחת ערכם הו"ל המטבעות עיקר ואין לנו להשגיח בהם במח' אוב זולט רייג' אם עלו או ירדו דב"כ שוים שבעה זולט רייג דהשתא כמו ד' וחצי דמעקרא וג"כ י"ו מחמדות דמעקרא שוים כמו כ"ד דהשתא והזהב והגרוש רום והזולט דאנה כדקיימי קיימי אין לנו להשגיח במחמדות או בזילוט ראייג' שהוא לשון מושאל ואינו מין מטבע כמ"ש הרב דאין לנו להשגיח בלבנים אלא הפרחים עיקר והפרחים לא עלו ולא ירדו שכל כך שוה ק"כ לבנים דהשתא כמו ק"פ דמעקרא ופסק בנדון דידה דאעג"ב דנתחייב הארוס לכתוב מאתים אלפים לבנים השתא דאייקור לבנים לא יכתוב אלא קל"ג אלף לבנים דהשתא דשוו כמו מאתים אלפים לבנים דמעקרא דאזלינן בתר פרחי זהב דהוו עקר ולא בתר לבנים.

והרי אתה דן ק"ו ומה בנדון הרב דהלבנים הוו טיבעא וברישא הוו ב' שלישי נחשת ושליש כסף ולבתר יותר היה בהם כסף ולכך הוקרו ונעשה הפרח בק"כ לבנים אפ"ה פסק הרב דלא אזלינן בתר הלבנים אלא בתר פרחי זהב שהם העקר, מכ"ש בנ"ד שהזולט רייג' והמח' רייג' אינן מין מטבע אלא שמא בעלמא הוא שמשתמשים בו בני מדינה זו שהזהוב אומרים שבעה זולט וכ"ד מחמדין בודאי דלא משגיחינן בהו והו"ל המטבעות עיקר ולא יחשבו את האנשים בין לענין פרעון ובין לענין דמי סחורה אלא כשעת הלואה או כשעת מכירה וסברא הוא דלא יטול המלוה פחות משיעור חובו דהיכי דיינינן ליה שיתן לו הלוה זוזי דהשתא דאית ליה פסידא למלוה דבשלמא בהוסיפו על המטבעות אי פחתו אינהו גופייהו במדה או במשקל אמרינן דעד חומש מחיל איניש אבל בנ"ד דהמטבע כדקאי קאי וכל השערים שקולין קמאי ובתראי אין לנו להשגיח בשם זולט או מחמ' ואמרינן כבולעו כך פילטו כמו שלוה וקנה ממנו כך יפרע לו,

ואם קצב עמי בזהובים או בגרוש רום או בשאר מטבע יחשוב לו השתא כפי אותו חשבון בלי תוספת ועובר על בל תגרע אי יהיב ליה בחושבנא דהשתא, ואעג"ב דכתב ליה דאית ליה גבי מאה זהובים דאינון ד' מאות וחמשים זולטא כיון דהשתא שוו המאה זהובים ז' מאות זולטה הכי יהיב ליה ולא הוו רבית דהז' זולט דהשתא שוו זולט ד' וחצי דמעקרא וכן בזילט דאנה הששה מח' וחצי דהאדינא, שוו כמו ה' דמעקרא והרב תמה על המנהג קושטנדינא שחושבין אלפי אלפים לבנים שעולים ויורדים כל שעה ולמה לא יחשבו גרוש או זהובים שאינם משתנים כלל כמו בשאר מקומות.

ואנכי העבד נמי תמהנו על בבל רבתא דלמה יחשבו חשבון מח' או זולט רייג' ובפרט שחושבין חשבון אסדי בכתובות שארבע ממנו יבא גרוש רום והרב אמר על חשבון הלבנים שהוא חשבון הנערים והוא יוהרא וחיו יש עין הרע וה"נ איכא למימר בנדון דידן.

והרב פסק בנדון דידיה דאעג"ב דבשטר אירוסין כתוב דהפרח ק"פ לבנים לא משגיחין במלה ק"פ אלא הפרחים הוו עקר ויחשוב לו כשעת מתן מעות ולא יתן לו לבנים דהשתא שהם טובים אלא ק"פ גרועים דמעקרא דהיינו כדי שלא יפסיד הארוס ג"כ בנדון דידן כדי שלא יפסיד המלוה יתן לו כמו שלקח ממנו ואם כתב לו מאה זולטה דאנה דאינון כל זולטה בחמש מח' לא יתן לו מחמדיות דהשתא דהוו פחות משיעור חוביה אלא יתן לו כל זולטה דאנא שש מח' וחצי מ"מ דהכי שוו השתא.

ומטעמא אחרינא איכא למימר דבנ"ד לא אזלינן בתר שם של המחמדיות או של זולט רויג' שהרי המחמדיות או הזולט עבידי דבטלי משיעור דידהו ויחזרו לקדמותם שהרי כל שעתא ושעתא מכריז המלך עליהם שיהיו זולט צאג' דהיינו הגרוש רום ב' זולט והרופייה ג' מחמדיות ושהיי וגם הזהב.

ומטעם זה אשכחן להרב מוהר"ם גאלנטרי בתשובה הנזכרת וז"ל וכפי זמנינו זה ג"כ פה שנוי המטבעות בהמשך זמן מועט יחזרו ג"כ להיות ק"פ לבנים כי לא אכשור דרי שגם כן יפסלו הטובים ויחזרו לקדמותם אבל הזהב אינו זז ממקומו ע"כ.

ומהאי טעמא פסק דהזהב עיקר ולא משגיחין כן בחשבון הלבנים והאי טעמא שייך בנדון דידן שאפשר שיחזרו לקדמותם להיות מחמדית צאג' כמו בחשבון בצרה ושאר מקומות והשתא לא משגיחין לחשוב בהם אלא טבעא הוי עיקר ועליה סמכינן וכמו שלקח כך יחזיר אם לקח צאג' יתן צאנ' ואם לקח רייג' יתן רייג' ואי אפשר שחלקה מדת הדין שיקח צאג' ויפרע רייג' לפי שכתב לו זולט או מח' ואעפ"י שכתב לו כן כשעור שקבל יתן דריבית אסרה תורה אבל לא שיקח פחות משיעור חובו ואעג"ב דהזהב שוה ד' זולט וחצי מעקרא והשתא ז' וכן במח' מעקרא שוה ט"ז מח' ועתה כ"ד הכל הולך אל מקום אחד ותשבר כד על המבוע וכ"ד גרועים הוו כמו ט"ז טובים וליכא נפקותא בינייהו דהראיג' משתנה כל זמנא ואזלינן בתר ההיא שעתא דנעשית הכליאה או המכירה ובשיעור אותו זמן יחשוב והיכא שכתוב מאה זולט רייג' יש לו חוב פ' אם פ' יחשוב באותו זמן כמה היה שוה הראייג' בשעת הלואה וכך יפרע לו.

והכי נמי אשכחן להרב מוהר"א ששון שנשאל כעין נדון דידן בתשובה סי' קנ"ב בראובן שמכר חנות לשמעון בעד י"ב אלפים לבנים והיו באותו זמן ק"פ לבנים בזהוב אחד ונתן שמעון מאה פרחים זהב בעד הי"ב אלף לבנים ואח"כ עשה שמעון הטובה לראובן שכשיחזיר לו מהיום ועד תשלום עשר שנים הי"ב אלף לבנים הנזכרים מחויב שמעון ובאי כחו להחזיר לו החנות כמו שקנאה ממנו בלי שום תוספת כלל, ועתה בא ראובן להחזיר לשמעון הי"ב אלף לבנים וליקח החנות ובאותו זמן היו לבנים גרועים ששוה הזהוב לערך מאתים ועשרים לבנים ושמעון אומר לו שהוא רוצה ממנו כ"ב אלף לבנים דהשתא ששוו מאה זהובים או יתן לו מאה זהובים כמו שקנאה ממנו ולא יקח פחות משיעור מעותיו, ונשאל הדין עם מי ופלפל הרבה בחכמה ולבסוף כתב לזכות לשמעון, מהא דקיל"ן דשומא הדרה לעולם וכתב הרא"ש דהא דשומא הדרה לעולם דוקא כשלא נתייקרו הקרקעות אבל נתייקרו לא מסתבר למימר שיצפה הלוה כל ימיו עד שיתייקרו הקרקעות ויפדה קרקעו ואיכא נעילת דלת בפני לוין הרי אעג"ב דשומא הדרה לעולם ואלמוה רבנן לכח הלוה מ"מ מכח הסברא כתב הרא"ש דהורע כח הלוה היכא דנתייקר דלא מצי לפדותו אלא בשיעור היוקר משום פסידא דמלוה, א"כ מכח הסברא נמי י"ל בנ"ד דלא עשה שמעון חיוב זה וכתב י"ב אלף להפסיד לעצמו שיטול פחות ממה שנתן ליקח י"ב אלף גרועים שאין שוין כמו מעותיו אלא יתן לו כשיעור מעותיו ואף למאן דפליג על הרא"ש וס"ל דאפילו נתייקרו אינו נותן בשער היוקר התם שאני כדי שלא נראה כנוטל שכר מעותיו אבל בנ"ד שלוקח שיעור מעותיו לבד כ"ע יודו שחייב ראובן ליתן כ"ב אלף לבנים גרועים דהשתא דהוו כשיעור י"ב אלף לבנים דהוו מעקרא כדי שלא יפסיד שמעון והכי פסק שם באותו תשובה ע"ש.

ומניה נילף לנ"ד דאעג"ב דכתב בשט"ח שיפרע לו חמשה וארבעים זולט בעד עשרה זהובים שלוה ממנו או שקנה ממנו סחורה והשתא שוו העשרה זהובים קרוב לע' זולטה גרועים לא אמרינן שיתן לו מ"ה זולטא דהשתא ולהפסיד המלוה אלא יתן לו עשרה זהובים או מטבע אחד ששוה עשרה זהובים דהא בנדון הרב שכתב בשטר שיחזיר לו המעות בי"ב אלף לבנים ואפ"ה פסק הרב דכיון שנעשו הלבנים גרועים צריך ליתן לו כ"ב אלף לבנים כדי שלא יפסיד ממה שנתן ה"ה בנדון דידן נימא הכי ומעתה נפשט מה שנשאלתי במי שמכר קאוי לחבירו בהלואה וכתב שט"ח וזקף דמי הקאוי בכך וכך זולט דאנה וכתוב שכל זולטה היא בסך חמש מח' שכך היתה שוה באותו זמן שהיה הזהוב בט"ז מחמ' וחצי והגרוש רום בששה מח' וחצי ועתה רוצה לפורעו בערך מח' של עכשיו ששווה כ"ד מהם זהוב אחד דאינון גריעי ורוצה לפרוע לכל זולטה חמש מח' דהשתא והשתא שוה הזולטה דאנה שש מח' וחצי בקרוב ולפי חשבון זה אית ליה פסידה טובה למלוה ושאלוני כדת מה לעשות והשתא שפיר אפשט בעיין דמחויב לשלומי ליה כשעת הלואה ולא הורע כח המלוה במא שכתוב בשט"ח שכל זולטה היא בסך חמש מח' דלא משגחינן בסך המח' אלא בסך הדאנה אשר כתוב בשטר דהא הסך שש וחצי דהשתא שוו בסך חמש של הקודם והיאך יפסיד המלוה שקצב עמו בכל כך זולט דאנה והשתא מגרעות נתן.

ומה שכתוב כל זולטה חמש מח' היינו מחמדיות צאג' של אותו זמן ששוה ט"ז מהם בזהוב אחד באותו זמן ודמי ממש נ"ד לנדון הרב מוהר"א ששון דאעגב דכתב לו וב' אלפים לבנים השתא דהוו לבנים גריעי בעי למהב ליה כ"ב אלפים לבנים ששוו מאה זהובים כשיעור שנתן שמעון בעת שקנה החנות.

שוב ראיתי שהדבר בפירושא איתמר בתשובת הרב מוהרימ"ט ח"א סי' ב' שנשאל בנדון כזה בכתובה שכתב בה סך לבנים ובזמן הנישואין היו הלבינם גדולים ששוים כל ששים זהוב א' והיה אז משקל הלבנים ד' וחצי דרמה אחת ואחיך פחתו הלבנים ממשקלם בענין שעתה בזמן הפרעון שוים ק"כ לבנים זהוב אחד דהיינו שהיו כל ט' לבנים דרמה אחד כיצד תשתלם אלמנה זו ממטבע הא' אי ממטבע הב' והשיב דהלכה רווחת היא דאי זילי פירי מחמת טבעא או דהוסיפו או פחתו יותר מחומש ממשקל הא' דמנכה לו לפי חשבון וא"כ כל שכן בדבר מופלג כזה שפתח במשקלו על חד תרין ואתיקרו הפירות נמי דודאי משלם לו לפי חשבון מטבע הא' וכפי משקלו אח"כ נסתפק לו מחמת ששינוי המטבעות בגזירתו של מלך ואיכא למימר דינא דמלכותא דינא ודחה זה דלא אמרינן דד"ד אלא כשתיקן בפירוש על הפרעון וכמ"ש הרב מוהריב"ל והריב"ש ז"ל שאם לא צוה המלך על פרעון החובות בפירוש מן הדין לפרוע לו מן המטבע הישן היפה שהלוהו כיון שפחתו יותר מחומש אלא שאם צוה בפירוש המלך שכל אדם יקח בכל מלכותו המטבע החדש הגרוע בערך היפה ושיוכל לפרוע חובותיו ודאי דינא ד"ד וכאן בנ"ד לא ראינו שהמלך גזר בפירוש על פרעון חובות בני אדם ואם הערכאות ופליליהם דנין בכך מה לנו ולהם כי לא כצורנו צורם וכתב עוד המהרימ"ט ועוד בענין זה אפילו אם היה גוזר בפי' על פרעון חובות לא אמרינן דינא דמלכותא דינא אלא כשמשפטו חרוץ שיהא המטבע החדש מתקבל בכל הדברים כמו הא' אם בא לקנות תבואה או כלים שלא יהא המקבל מפסיד אבל כיון שאין בידו להעמיד שיהיו אלו המעות הגרועים מתקבלים לסוחר כמו הראשונים אלא אדרבא התבואה וכלים נתייקרו על חד ארבע עם הסחורות הבאים מארץ מרחק אין מוכרין אלא לפי משקל הזהב והכסף וגם אם יגזור לא תהא גזירתו מתקיימת כיצד תהא גזירתו מתקיימת לענין הלואה או חוב שהלוה לחבירו ששים אלף לבנים שהם אלף זהובים היאך יקבל ששים אלף לבנים מהחדשים הגרועים שאין שויין כי אם. ת"ק זהובים וכו' ואפילו היה גוזר המלך הכי האי לא הוי דינא דמלכותא אלא חמסנותא דמלכותא וכו' וכתב עוד המהרימ"ט וכן תמצא להרא"ש ז"ל בתשובה כלל קי"ג שכתב על ענין המטבע שנקלף אם נדון בו דינא דמלכותא והשיב מה שכתבת דינא דמלכותא לא ידענא מה שייך להזכיר דד"ד אם המלך עשה מטבע חדש שיצא במלכותו במשא ומתן ובטל זה בשביל זה לא גזר להפסיד למלוה שהלוה מטבע טוב שיקבל מטבע גרוע דהמלך אינו מקפיד אלא שיהא מטבע הא' עבר ובטל מן העולם ואינו חושש אם יפרעו למלוה כפי ערך מטבע הא' כי לזה אין מפסיד המלך כלום עכ"ל ז"ל מוכח איפכא דאם גזר בפי' הדין על הפרעון דמ"ש באמת דמהרא"ש גזירתו דד"ד אבל מוהר"י מטלון סבר הכי.

הרי דאפי' גזר המלך בפי' על פרעון החובות שיקח המלוה מהמטבע הגרוע כפל מן הא' לא צייתינן ליה כל כמה דלא מצי לגזור שיהא מתקבל המטבע הגרוע כמו הישן בסחורות ובפירות דלהפסיד לאינשי לא צייתינן ליה דחמסנותא דמלכא הוי ולא דד"ד מכ"ש בנ"ד דהמלך לא גזר כלום בזולט רויג' או במחמדייות אלא בני המדינה מאליהם פוחתין דמי הריג' ופוחתין והולכים בפרי החג מעט מעט נגרע מערכם ואדרבא המלך בזאת המדינה מכריז שיהא החשבון צא'ג שהגרוש רום ב' הזולט לבד והזהוב חמשה זולט ורביע וגם מכריז על המח' שיהיו צאג' ואינו חפץ בחשבון של המדינה ובפתח שלו הוא חשבון צאג' ואפילו אם היה מכריז בהדיא שמי שיש לו חוב על חבירו יקבל מהפרוע מחשבון אל ג'ורוך לא צייתינא ליה להפסיד לבני אדם כיון שאין גזירתו מתקומת בכל התבואה וסחורות וכלים שיקבלו זילט הגרועים כמו הזולט הצאג' ואדרבה אנן קא חזינא דהטאקה של קומאש שהיתה שוה מקודם ט' זולט היום מוכרין אותה בי"ד זולט ג'ורוך וכן בכל הסחורות א"כ היאך יקבל מי שיש לו חוב ט' זולט של הראשונים איך יקח ט' מהאחרונים והלא הי"ד זולטה מהשניים בערך ט' מהראשונים ועוד שיש הפרש יותר מחומש ואנן קיי"ל דיותר מחומש אם הוסיפו המטבע או פיחת יותר מחומש דיתן לי כמו שהלוהו

ועוד דהוקרו פירי בכ"ד דהא פירי דהוו יהבי בט' זולט הראשונים שהם ב' זהובים לא יהבי השתא בט' זולט השניים אלא פחות הרבה וכן בכל סחורות א"כ כיון דהוקרו פירי בשינוי המטבע והוי יותר מחומשא בודאי מלתא דפשיטא דישלם לו כשעת הלואה ועובר על בל תגרע אי יהיב ליה בחשבון דהשתא ובלאו הכי אף דליכא יותר מחומשא ולא זילי פירי בנ"ד מ"מ בעי לשלומי ליה כשעת הלואה דאין אנו משגיחין בחשבון המח' או הזולט וכמ"ש בשם הרב מוהר"ם גלאטי דאין להשגיח על הלבנים דהזהובים הם עיקר ובפרט דז' זולט דהשתא שוו כמו ד' וחצי דקודם וגם ששה מח' וחצי דהשתא שוו כמו חמש מחמדיות דמעקרא א"כ ודאי דחייב לשלם לו ששה מחמדיות וחצי דהשתא בעד חמש דמעקרא.

ואעג"ב דנראה לכאורה דכשכותב סתם בשעת הלואה כך וכך זולט רייג' או כך וכך מח' ועתה נגרע ערך הזולט רייג' והמח' דמידי ספיקא לא:

נפקא דהא כתב הרב מוהר"ם גלאנטי בתשובה וז"ל איברא אם לא היה כתוב בשטר האירוסין כי אם לבנים ולא פרחים היה מקום לבע"ד לחלוק ולבקש טענות ותאונות אבל מאחר שכתוב כל פרח לסך מאה ושמנים לבנים לית דין ולית דיין שיחמיר עליו וכו' ע"כ א"כ מוכח דמפסקא ליה בכותב לבנים לבד ולא פרחים. אי שקיל כהשתא או כמעקרא.

אמנם נראה דהרב נמי לא מספקא ליה כלל בכותב לבנים לבד דודאי סברתו היא דלא יכתוב בכתובה מאתים אלפים לבנים דהשתא דטובים הם ולא יכתוב כי אם קל"ג אלף דהשתא אמנם לרווחא דמלתא לומר דאי הוה כתוב לבנים לבד יש מקום להתעקש ולחלק. בהכי אבל כיון דהוזכר פרחים ולבנים יחדיו וכתבו דהפרח הוא לערך ק"ף מלתא דפשיטא הוא דהפרחים הוו עיקר ואן מקום להתעקש דייקא נמי דכתב איברא דאם לא היה כתיב אלא לבנים לבד יש מקום לבע"ד לחלוק ולבקש טוענות ותואנות ע"כ אלמא דתואנה הוא מבקש החולק ולא קושטא דמלתא הוא

ועוד ע"כ לומר הכי כי היכי דלא ליהוי מוהר"ם גלאנטי פליג על הרב מוהרימ"ט שכתב בענין כתובה דאפילו כתוב בה לבנים לבד ופחתו הלבנים:

ממשקל האחד ופסק הרב שתקח האלמנה ממטבע הראשון שהוא יפה ומתכונת אותם הלבנים הראשון יתנו

וכתב הרב מוהרימ"ט בתשובה הנזכרת שראה שהודפסו תשובת הרב אליהו ן' חיים שכתב בסי' ק"ד דכפי הדין כעין שלוה ישלם אלא שראה מנהג העיר שלא לפרוע אלא לבנים דהשתא דגריעי וכתב דאיפשר שנהגו בכך מטעם דינא דמלכותא דינא שהמלך גזר שהפרעון יהיה בכך ע"כ

וכבר דחה דבריו הרב מוהרימ"ט וכתב על זה וכבר כתבתי למעלה דשינוי מטבעות דבזמנינו אין לאמר בהם דינא דמלכותא דינא מג' טעמים ואולי באותו זמן היה בענין אחר א"נ שבקש טעם מאין יצא להם מנהג אעפי' שאינו כדאי והרב ז"ל נתן טעם אחר למנהג שלא נתפשט המנהג אלא מאלוי מעט מעט כשהחובות נגבים ולא היה אז תוספת חומש ולא היה עדין שינוי השער הפירות והיו פורעים ממעות דהשתא ומהחובות נתפשט לכתובות ע"כ.

אם כן לפי דעת הרב מוהראנ"ח נמי כעין שלוה ישלם זולת שיש מנהג דנהגו לפרוע כהשתא או מטעם דדינא דמלכותא דינא או מהטעם שכתב הרב מוהרימ"ט אבל בנ"ד ליכא דינא דמלכותא ודינא דמלכותא אית ליה להרב מוהרימ"ט דלא מהני בדין זה.

וכתב שם באותה תשובה וז"ל דכיון שנתן לו ששים לבנים בזהוב היאך יקבל ששים לבנים דהשתא דשוו חצי זהוב ועוד דכיון דפי' מטבע ידוע שכך הוא כותב כך וכך לבנים מהמטבע הנהוג היום במדינה פ' הרי הוא כדין המלוה לחבירו מטבע ידוע שנותן לו כמו שהלוהו ומדכתב ליה ממטבע פ' הרי הוא חייב אותו מטבע שהיה נוהג באותו יום וכאלו פי' משקלו שהיו כל ד' לבנים וחצי דרמה אחד וכיצד יתן לה לבנים דהשתא דהוו ט' לבנים דרמה אחר ואם כן בנ"ד נראה כיון דכתב שטר כ"ב זולט דאנה דהוו כל זולטה חמש מחמדיות נראה דבעי לשלומי זולט דאנה ומחמדות צאג' דהוו באותו זמן.

ומעתה בנדון שנשאלתי עליו בתורה שבעל פה על אודות ראובן שקנה קאווי משמעון מזמן רב וכתב לו שני שט"ח אחד באלף זולטה דאנה ואחר כתוב בו ב' אלפים ומאה וששים זילטה אשר כל זולטה הוא בסך חמש מח' ובאותו זמן של ההלואה היתה הזולטה דאנה בחמש מחמדיות צאג' דהיינו שכל ט"ז מחמדות וחצי בזהוב ועתה בזמן הפרעון כ"ד מחמדות בזהוב מלתא דפשיטא דחייב לפורעו זולט דאנה של היום ולא מצי למימר שאפרעך חמש מחמי של היום לכל זולטה דהוו גו'רוך דהא איהו כתב לו כל זולטה בחמש מחמדיות ובאותו זמן לא היתה זולטה אחרת שוה חמש מח' כי אם הזולטה דאנה דזולטה רייג' של בגדאד בת שלש מחמדיות וחצי ואם זולטה של בצרה בת ד' וחצי אבל זולטה דאנה בת חמש מחמדיות היתה באותו יום ועליה נתכוון אף על פי שכתוב בשטר זולט סתם ודאי דעל זו קאמר וכך צריך לפרוע לו השתא זולט דאנה אף על פי ששוה השתא שש וחצי בקירוב דשש וחצי דהשתא הם כמו חמש דמעקרא בסחורות ופירות ובכל מידי וליכא בינייהו מידי הצעיר צדקה חוצין

סימן ד

שאלה ראובן לוה משמעון אלף רופיות ובאותו הזמן הרופיות מהם היו שוין ששה מחמדיות ומהם היו שוין שבעה ואותן ששוין שבעה משונין במטבע שלהם מאותן ששוין ששה וניכרין וידועין לכל אנשי המדינה. וראובן מחמת דוחקו שהיה צריך למעות קבל כולן לערך שבעה אעפ"י שהיו בהן הרבה מהשוין שש מחמדיות ועתה ראובן פרע מקצת ונשאר חייב עוד לשמעון יורנו רבנו אי כה"ג הוי רבית קציצה ? או אבק רבית ל ואת"ל דהוי אבק רבית אם יכול ראובן לנכות מחובו שיעור הרבית שפסק ליתן לשמעון ל א) או דבכה"ג אמרינן כל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא ואינו יכול לנכות מחובו כלום ושכמ"ה.

תשובה יש להביא ראייה לדין זה ממ"ש מר"ן בב"י י"ד סי' קע"ג בשם הרשב"א וז"ל שאלה ראובן מכר לשמעון מאה דינרים ברצלונא לסך ט"ו דינרים הליטרא על מנת שיפרע לו מכאן ועד ט"ו ימים ובאותו זמן שקבל שמעון הגאקי לא היו שוין אלא י"ד דינרים וחצי הודיעני אם יש בזה משום ריבית כיון דאפשר שבאותו זמן ישוו ט"ו דינרים או יותר, תשובה כל דבר שהוא בתחלה ובסוף כגון אם מעכשיו **( א) הרב הגאון המחבר זצ"ל לא כתב מאומה בספק זה, אפשר דכיון דכבר פסק בהאשאלה הראשונה דהוי רבית קצוצה דיוצאה בדיינים לא הוצרך לכתוב על זה, ואפשר ג"כ דכתב בענין זה והוא חסר בהעתקה דהא גם בהשאלה הראשונה. אין תשובתו אצלינו בשלימות כנראה מסוף התשובה, ואמנם בכלל נר' פשוט דגם באבק רבית כיון דעדיין חייב לו ודאי מנכה מתוכו שיעור הרבית דאינה יוצאת בדיינין אמרו אבל כל זמן שעדיין חייב וראי מנכה ממנו וכ"ש לרעת הראב"ד דאפילו אחר שכבר בתן לו אם תפס לא מפקינן מיניה עי' בסי' קס"א ועי' בב"י שם משם שו"ת הרא"ש דאפילו אם הכריחו הדיין במעות ושילם מפיקינן מיניה כיון דלא פרע מדעתו וכן פסק בשו"ע שם ס"ד, וע"ש בב"י מ"ש בשם שו"ת הריב"ש ויש מ"ס שם. וצ"ל אין ספק שאב הגבו ב"ד האבק הרבית מן הלוה למלוה וכן הוא בשו"ת הריב"ש, ועי' כהרמב"ם ריש פ"ח. המגיה)** בי"ב ואם לאחר ט"ו ימים בט"ו דינרים הרי זה אסור וכל שיש לו קצבה עתה ורגיל להיות שוה יותר לאחר זמן כגון היין שדרכו להיות לו שער זול כל ימות החורף ודרכו להתיקר אחר הפסח אם מכר ביותר ממה ששוה עכשיו בהמתנת המעות הרי זה כקצץ בתחלה שכל שער שדרכן להמשך הרי הוא כשער קצוב וכן ג"כ דרך הזהוב להיות בשער קצוב זמן ארוך אבל המטבעות בנקאיש עם ברצולנא אם דרכן להיות להם שער ארוך הרי היא אסור אבל אם השער משתנה תדיר אין זה כשער קצוב ואין בו משום ריבית ע"כ וא"כ בנ"ד נמי כיון שאלו הרופיות דרכם להיות להם שער ארוך ואינו משתנה השער שלהם תדיר הו"ל כשער קצוב והוי בו משום רבית אם לוקח אותם ביותר ממה ששוין בשעת הלואה, וכיון שהיו בשעת הלואה ששה מחמדיות אסור לקבלן הלוה בשבעה מחמדיות אעג"ב דאותם שהיו שוין ששה לפעמים ישתנה השער שלהם ויכריזו עליהם בשבעה מ"מ אינו משתנה השער שלהם תדיר והוי דינייהו כמו הזהוב שכתב הרשב"א בתשובה הנ"ל דרך הזהוב להיות לו שער קצוב זמן ארוך וגם כן דרך הרופיות להיות להם שער קצוב זמן ארוך דהא לפעמים ישארו ב' או ג' שנים בזה הערך בני שש ואעג"ב דלפעמים משתנה השער שלהם מ"מ הזהוב ג"כ משתנה השער שלו דהא בעינינו ראינו במדינה זו הזהוב זנגירלי היה שוה ששה עשר מחמדיות ואחר כך עלה השער לערך שבעה עשר, ונעשה אח"כ בי"ח, ובי"ח חצי, וכן כל המטבעות גרוש רום וזולט כמה פעמים נשתנה השער שלהם שהיה הגרוש בששה מחמדיות ואחר כך נעשה בששה וחצי ואח"כ עלה עד שבע מחמדיות היתכן לומר שבזמן הזה שהוא שוה שבעה מחמדיות יכול הלוה לקבלו בשבעה וחצי מטעם שמשתנה השער שלו בודאי דבכה"ג הוי רבית קצוצה כיון דבשעת הלואה הוי ידוע לכל בני המדינה שאינו שוה כי אם שבע והאיך יקבלנו ביותר, בודאי דהוי אגר נטר וא"כ בהרופיות נמי בשעה שלוה ראובן משמעון הוי ידוע לכל באי שער עירם אותם הרופיות ששוין שש ומבחינין להכיר ביניהם ולא טעו אינשי בין שש לשבע וא"כ כיצד יקבל אותם שהם בני שש בשבע בודאי דהוי רבית קצוצא.

ועוד דע"כ לא קאמר הרשב"א דבעינן דלהוי ליה שער קצוב זמן ארוך ואם השער משתנה תדיר דאין זה כשער קצוב ואין בו משום רבית אלא דוקא בדינרי זהב דהוו להו דין פירא ולא הוו כמו טבעא וכמו"ש הטור בסי' קס"ב וז"ל ודינר זהב יש לו דין פרי שאסור ללות דינר זהב בדינר זהב שמא אית ששוה בשעת הלואה כ"ד דינרי כסף ישוה בשעת פרעון כ"ה דינרי כסף, אבל מותר ללות דינר כסף בדינר כסף וכן כל שאר מטבע וכו' וכתב מרן ע"ז דאמרינן פ' הזהב דדהבא כיון דלענין מקח וממכר שווינהו רבנן כפירא לגבי הלואה ואסור ומש"ה בעי הרשב"א דלהוי ליה שער קבוע זמן ארוך דאם משתנה השער תדיר לא מיקרי שיש לו שער קבוע ולא הוי רבית דהוי דרך מקח וממכר דהוי כמו פירות שאין להם שער קבוע ואין שומתו ידועה דמותר למוכרו ביוקר בשביל המתנת המעות כמבואר בסי' קע"ג משא"כ במטבע כסף שלוה ראובן משמעון דהוי דרך הלואה ולא דרך מקח וממכר אם קיבל ראובן איתו מטבע לערך יותר ממה ששוה אז בשעת הלואה בתר שעת הלואה אזלינן והוי רבית קצוצה, ואעפ"י ששער המטבע של אותו כסף משתנה תדיר מ"מ בתר שעת הלואה אזלינן ואסור.

תוכן העניינים

צדקה ומשפט חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה