צדקה ומשפט חלק א· רבי צדקה חוצין
אורח חיים
סימן א
ראיתי לברר ענין אחד שהוא מעשים בכל יום שנוהגים פה בגדאד יע"א כשעושים סעודות חתונה וברית מילה ושאר סעודות כשנאספים העם נותנים לפניהם שולחנות ומסדרין עליהם מיני פירות ומגדים כאשר תשיג יד בעל הבית אחד המרבה ואחד הממעיט וקובעים עצמם לאכול פירות ולשתות שכר זמן מה, ואומרים שירות ותשבחות ואח"כ מסלקים הפירות, ומביאים לפניהם פת ונוטלים ידיהם ומברכים המוציא ומביאים לפניהם תבשילין וכו' ומברכים ברכת המזון, ונסתפקתי אם צריך לברך ברכה אחרונה על הפירות שמביאים לפניהם קודם הסעודה או לא, מי נימא כיון דפירות ושתיה זו באים לגרור תאות המאכל הוי צורך הסעודה והוי כדברים הבאים בתוך הסעודה וברכת המזון פוטרתן, או"ד כיון דמקמי סעודה אתו לא שייכי לסעודה ובה"מ אינה פוטרתן וטעונין ברכה לפניהם ולאחריהם, ולפי שדבר זה נוהג תמיד במדינה זו נתתי אל לבי לתור ולאחוז בחכמה לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא כאשר יורוני מן השמים לידע להיכן הדין נוטה וה' יעזור לי:
תשובה לכאורה נראה דפירות הללו אין טעונים ברכה לאחריהם דברה"מ פוטרתן, ואמינא לה מהא דתנן בפרק כיצד מברכין (דף מ"ב] בירך על היין שלפני המזון פטר את היין שלאחר המזון, בירך על הפרפרת שלפני המזון פטר את הפרפרת שלאחר המזון פירש"י ברך על היין, נוהגים היו להביא קודם אכולהו כוס יין לשתות וכו' ומביאים לפניהם פרפראות להמשיך אכילה כגון פרגיות ודגים ואח"ך מביאין השלחן, ואחר גמר סעודה יושבין ושותין ואוכלין, ומה הם אוכלין, פרפראות כגון כסני דמעלי לליבא ולחמניות והוא יין ופרפרת של אחר המזון ושניהם קודם ברה"מ ע"כ, הרי דאפילו אכל פרפרת לפני המזון שהם פרגיות ודגים פוטר את הפרפרת שלאחר המזון, ומדפטר פרפרת שלפני המזון לפרפרת שלאחר המזון, שמע מינה שאין טעונין ברכה לאחריהם הנך דלפני המזון, דאם איתא דבעו לברוכי בתרייהו ברכה אחרונה, היכי פטרי להנך פרפראות שלאחר המזון, והא כבר בירך עלייהו ברכה אחרונה מקמי סעודה, והנה התוספות ז"ל הקשו על רש"י ז"ל דפי' פרפראות היינו מיני דגים ופרגיות, דא"כ מאי ק"מ לן מתני' דבירך על הפרפרת לא פטר את הפת, פשיטא, וכתבו דנראה כפי' ר"ח דפי' דפרפרת פת צנומה בקערה דלית בה תוריתא דנהמא ומברכין עילויה במ"מ והשתא ניחא דאיצטריך לאשמעינן בירך על הפרפרת לא פטר את הפת אע"ג דהוא מן פת, הרי דאפילו אכל מקמי סעודה פת הצנומה בקערה לא בעי ברכה אחרונה מדפטרו פרפרת דאחר המזון. וכן נראה לכאורה להוכיח עוד להאי דינא דאין טעונין ברכה לאחריהם ממ"ש רשב"ם ז"ל בפ' ע"פ דקי"ד ע"ב אהא דאמרינן התם גבי טיבול א' דליל פסח דקאמר התם תלמודא פשיטא היכא דאיכא שאר ירקות מברך אשאר ירקות בפ"א ואכיל והדר מברך על אכילת מרור ואכיל, וכ' רשב"ם דהיכא דאיכא שאר ירקות מברך מעיקרא בטיבול א' אשאר ירקי בפ"א וכו' ויפטור את המרור מברכת בפ"א ואח"כ מברך על החזרת על אכילת מרור, והיכא דליכא אלא חסא מסקינן בגמ' הלכתא כר"ח דמעיקרא מברך עליו בפ"א ואח"כ על אכילת מרור ואכיל ולבסוף אכיל חסא בלא ברכה, ולדברי רשב"ם הטעם דאכיל חסא בלא ברכה דנפטר בברכת המרור דבריך עליה מעיקרא בפ"א ואכילת מרור, והא אשכחן דאף דאכיל שאר ירקי או מרור היכא דליכא שאר ירקי מעיקרא מקמי סעודה ובריך עלייהו ברכה ראשונה פטרי ליה למרור דאכיל ליה בתוך הסעודה אחר המוציא ואכילת מצה, ואם איתא דסעודה הוי הפסק וטעונים ברכה לאחריהם הנך ירקי היכי פטרי ליה למרור דאכיל ליה בתוך הסעודה, ונהי דהתי' שם פליגי על רשב"ם ז"ל וס"ל דמריר דתוך הסעודה לא מיפטר בברכה של טיבול א' דהגדה הוי הפסק ומ"מ מפטר בברכת המוציא דהוי ליה דברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה שהרי ירקות גוררין הלב כמבואר שם בתו' ד"ה והדר אכיל להו ע"ש, מ"מ מוכח מדבריהם דהא דלא מפטרי בברכה של טיבול א' הט' דהגדה הוי הפסק הא לאו הכי הוי מפטרי בברכה של טיבול א' ואע"ג דטיבול א' הוי מקמי סעודה פוטר המרור שבתוך הסעודה, נראה לכאורה מכל הנ"מ מעלייתא דאין טעונים ברכה לאחריהם הנך פירי דמקמי סעודה או הנך ירקי ומשו"ה פטרי להנך ירקי דבתוך הסעודה, ואע"ג דאנן קי"ל בטיבול א' דאכיל פחות מכזית היינו טעמא כי היכי דלא לעייל נפשיה בספיקא דאי אכיל כזית מחית איניש נפשיה לספיקא ופלוגתא דרבוותא דלדעת התו' בעי ברכה דהגדה הוי הפסק בין טיבול א' לטבול ב' וא"כ בעי ברכה לאחר טיבול א' ואם יברך ברכה אחרונה יצטרך לברוכי שנית על טיבול ב' ולדעת התו' הוי ברכה לבטלה דס"ל דברכת המוציא פוטרתו ומשו"ה יאכל פחות מכזית בטיבול א' ולכ"ע לא בעי ברכה אחרונה, אבל בנ"ד דליכא הפסק בין הנך דמקמי סעודה לבתר הכי דתכף נוטל ידיו לצורך סעודה אחר גמר אכילת פרות וליכא הגדה דהוי הפסק ודאי דלכ"ע פטרי הני דמקמי סעודה להנך דבתוך הסעודה או לאחר סעודה ואין טעונין ברכה לאחריהם דאפשר דבה"מ פוטרתן
ואחר העיון וההשקפה נראה לי דליכא שום הוכחה מהנך דוכתי דכתיבנא דמצינן למימר דאה"נ דבירך על הפרפרת שלפני המזון פטר את הפרפרת שלאחר המזון היינו דוקא מברכה א' דלא בעי לברוכי אהנך פרפרת דלאחר המזון ברכה א' דאנן קי"ל דברים הבאים לאחר הסעודה טעונים ברכה בין לפניהם ובין לאחריהם כמבואר בסי' קע"ז ע"ש. ומיירי כשמשכו ידיהם מן הפת, ודין זה אינו מצוי בינינו כמבואר שם לפי שאין רגילין אנו למשוך ידינו מן הפת ואתא תנא לאשמועינן דאם בירך על הפרפרת שלפני המזון ולא בירך עלייהו ברכה אחרונה דפטרי לפרפרת דלאחר המזון מברכה א' אבל מ"מ בעי לברוכי ברכה אחרונה לפטור הפרפרת שלאחר המזון והפרפרת שלפני המזון דב"ה לא פטר להו כלל דהנך שמלפני המזון לא מפטרי בברכת המזון דלא שייכי לסעודה והיו כדברים הבאים לאחר הסעודה ומכ"ש הנך פרפרת דלאחר המזון דלא מפטרי בב"ה ולא מהני פרפרת דלפני המזון אלא לאפטורי הנך פרפרת דבתר מזון מברכה א' לבד, וזה לשון ריא"ז בפ' כיצד מברכין היה אוכל פרפראות לפני המזון ולאחר המזון כגון שהיה אוכל מיני מגדים אי מיני ירקות לפני סעודתו להמשיך לבו לסעודה וכן היה אוכל לאחר הסעודה לקנוח הפה ה"ז אם בירך על הפרפרת שלפני המזון פטר את הפרפרת שלאחר המזון ואעפ"י שאין ברכת הפת פוטרתו ברכת פרפרת שלפני המזון פוטרת שניהם אם היו מין א' אי שהיו ב' מינין וברכותיהן שוות וכו' ע"כ, והיינו מברכה א' דוקא אבל ברכה אחרנה אפשר דבעי לתרוייהו, וילפינן לה להא מאבי התעודה הרשב"א ז"ל שכתב בתשובה והביאה מר"ן בסי' תע"ג וז"ל והרשב"א כתב שאלת מהו לברך בטיבול א' אחריו אם אכל כזית, תשובה כל שאכל כזית צריך לברך אחריו שאין ברכת המזון פוטרת מה שאכל קודם סעודה ואינו מסייע בסעודה כלל והרי זה כדברים הבאים לאחר סעודה שלא מחמת סעודה שטעונים ברכה לפניהם ולאחריהם ומ"מ אינו ראוי לברך אחריו מיד עד שיאכל מרור שאלו בירך על הירקות אחריהם נמצא שיצטרך לברך על המרור בפ"א ג"כ ולאכול כדרך שהוא מברך על המצה שתים ואין ברכת הלחם פוטרת את המרור אעפ"י שקראוהו פרפרת שאין הפת פוטר הפרפרת אלא כשהיא באה ללפת את הפת וכו' ולאחר המזון מברך ברכה לאחריו ופוטר אותו ואת הירק שאכל בטיבול א' וכן נהגתי והנהגתו ע"כ, הרי מפורש בדבריו בהדיא דבעי לברוכי לאחריו בין על טיבול א' בין על טיבול ב' וצריך לכוון בברכה לפטור שניהם יחד וא"כ הא דאמרינן נמי בירך על הפרפרת דלפני המזון פטר נמי לפרפרת דלאחר המזון דכוותא היא דבעי לברוכי ברכה אחרונה לפטור שניהם יחד דומיא דברכה דטיבול א' דמהני לאפטורי טיבול ב' ומ"מ בי ברכה אחרונה למיפטר לתרוייהו, ונהי דגבי טיבול לא קי"ל כהרשב"א דהא לא מברכין ברכה אחרונה אטיבול ב', היינו טעמא דאנן קי"ל דברכת המזון פוטרתו דחשיב כדברים הבאים תוך הסעודה שלא מחמת הסעודה שא"צ ברכה לאחריהם כמ"ש בסי' קע"ז, וא"כ אליבא דהרשב"א מדינא בעי לברוכי ברכה אחרונה אטיבול א' אי אכיל כזית מקמי סעודה, והא דלא מברכינן עלויה ברכה אחרונה הוא כדי לפטור בו המרור דטיבול ב' מברכה ראשונה, ה"נ בנ"ד בעי לברוכי ברכה אחרונה על פירות דאכיל מקמי סעודה דב"ה לא פטרה אלא דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה ולא בבאים מקמי סעודה וכמ"ש הרשב"א בתשובה הנז'.
שוב מצאתי שבא הדבר מפורש יותר בדברי הרשב"א שהביא מר"ן ז"ל בסוף סי' קע"ז שכתב אהא דרב פפא דאמר הילכתא דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה אין טעונים ברכה לפניהם ולא לאחריהם דברים הבאים בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה טעונים ברכה לפניהם ולא לאחריהם לאחר הסעודה טעונים ברכה לפניהם ולאחריהם ע"כ וכתב הרשב"א ע"ז ואני מסתפק בענין שמועתינו לפי שרב פפא לא דיבר אלא בג' מידות לבד ועדיין יש מדה ד' שלא נתפרשה והיא דברים הבאים לפני הסעודה ודעתו לאכול פת אחריהם לפי שיש לומר דהיו כדברים הבאים לאחר הסעודה דטעונים ברכה לפניהם ולאחריהם או נאמר דהוו כדברים הבאים בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה שאף הם מעוררים תאות המאכל וגורמים בריבוי המזון ולפיכך אף הם אינן טעונים ברכה לאחריהם ולפי הסברא הצד הא' עיקר דכל שהוא קודם הסעודה אינו מכלל הסעודה כלל ונראה לי שהיא במחלוקת שנויה בירושלמי דגרסינ' התם א"ר זעירא וכו' רבנן פשטין לה צריך לברך בסוף וכן נראה עיקר ט"כ וכתב ע"ז מרן שם דמשמע מדברי הרשב"א במדה זו דמ"ה דברים הבאים לפני הסעודה היינו שאוכל מאותם פירות קודם ברכת המוציא וכן פירש הגאון מהרי"א ע"כ מעתה נפשט בעייא דידן ומסקנא הוי דבעי לברוכי על הנך פירות שמביאין מקמי הסעודה כמבואר בשאלה דמנהג. דידן הוא ממש המדה הד' שכתב הרשב"א ופסק דצריך לברך ברכה אחרונה ומה"ט כתב איהו גופיה בתשובה שכתבנו לעיל שהביא מר"ן בסי' תע"ג דכל שאכל כזית בטיבול א' צריך לברך עליו ברכה אחרונה וכו' כנ"ל, וא"כ בהני סעודות דילן דלאחר המזון לא מייתו נמי פירי אחרינא אלא תיכף לאחר סעודה מברכי ב"ה והולכין לדרכן א"כ פשיטא דבעי לברוכי אהנך פירי קמאי דמייתו להו קמי סעודה ברכה אחרונה מקמי סעודה. ומעתה קשיא לי עמ"ש מר"ן ז"ל שם בסי' תע"ג אהאי פלוגתא דר"י ורשב"ם ז"ל אם מברך אחר טיבול ראשון דלרשב"ם א"צ לברך אחר טיבול א' משום שיפטור בו המרור דטיבול שני ולר"י ס"ל דמברך אחר טיבול א' בנ"י והמרור דטיבול ב' מיפטר בברכת המוציא וכתב שם ע"ז וז"ל וה"ה כתב בשם הרשב"ם שאינו מברך אחר טיבול זה והכי נקטינן, וקשה דאמאי אצטריך למכתבה משמיה דה"ה והא איהי גופיה נמי הביא תשובת הרשב"א לעיל דמפורש בה בהדיא דאין לברך אחר טיבול א' כדי שיפטור המרור מברכה א' וכסברת רשב"ם דס"ל דאין לברך אחר טיבול א' ולא היה צריך לאתויי לה משמיה דה"ה ז"ל ומה גם דהרשב"א כתב בתשובה הנז' שהביא מר"ן וכן נהגתי והנהגתי ע"כ הרי דעביד בה עובדא וכן היה נוהג תמיד והנהיג אחרים כסברא זו.
והנה לכאורה קשיא לי ע"ד תשובת הרשב"א הנז שכתב דאם אכל כזית בטיבול א' צריך לברך אחריו דהו"ל כדברים הבאים לאחר סעודה שלא מחמת סעודה דטעונין ברכה לפניהם ולאחריהם ואמאי איצטריך למימר תרתי מילי דברים הבאים לאחר סעודה ושלא מחמת סעודה והא בלאחר סעודה לחוד סגי דאיטצריך לברך לפניו ולאחריו אף שיהיה מחמת סעודה וכמ"ש הטור בסי' קע"ז אהא דר"פ דאמר לאחר סעודה טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם וכתב הטור שם וז"ל לאחר סעודה פי' כל מה שהזכרנו למעלה בין הבאים מחמת סעודה בין הבאים שלא מחמת סעודה אם הביאם לאחר סעודה קודם ב"ה וכו' טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם ומר"ן כתב שם בסי' קע"ז שדעתו כדעת התו', והרא"ש עי"ש וא"כ מאי איריא דנקט הרשב"א בתשובה זו שכתב מר"ן בסי' תע"ג דברים הבאים לאחר סעודה ושלא מחמת סעודה יהא אף שיהיו מחמת סעודה כיון שהם באו לאחר סעודה טעונים ברכה לפניהם ולאחריהם.
שוב התבוננתי וראיתי דלפי שיטת הרשב"א ז"ל שכתב מר"ן בסי' קע"ז ניחא ולק"מ שכתב שדברי ר"פ
הם בתאנים וענבים דוקא שהם פירות אבל בשר ודגים וכיוצא בהם בין שהביאום בתוך סעודה ובין שבאו לאחר סעודה אינם טעונים ברכה לפניהם ולא ולאחריהם ע"כ כנראה שהוא מפרש דברי רב פפא הכי הלכתא דברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה כגון פירות שבאו ללפת בהם את הפת והם עיקר סעודתי אין טעונין ברכה לפניהם ולא לאחריהם שלא מחמת סעודה בתוך הסעודה כגון שהביאו פירות באמצע סעודתו אפי' שליפת בהם הפת טעונים ברכה לפניהם ולא לאחריהם ואם הבואו הפירות לאחר סעודתו אז טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם דוגמת מה שחילק הרא"ש בין קובע סעודתו על הפירות לבאו הפירות באמצע סעודה כמבואר סי' קע"ז נמצא שכל כלל דברי ר"פ הוא בתאנים וענבים ולא בבשר ודגים ומעשה קדירה דבאלו אפי' באו לאחר סעודה לא בעו ברכה כלל כמבואר שם בדברי הרשב"א והשתא ניחא דנקט הרשב"א בתשובה דסי' תע"ג דברים הבאים לאחר סעודה ושלא מחמת סעודה דאי הוה נקט סתמא דברים הבאים לאחר סעודה לחוד הוה משמע אפי' בשר ודגים שבאו לאחר סעודה בעו ברכה לפניהם ולאחריהם כסברת התו' והראש והטור והא ליתא לדעת הרשב"א כמבואר בסי' קע"ז לכך נקט נמי ושלא מחמת סעודה דהיינו לומר דהוי כתאנים וענבים שבאו לאחר סעודה דלא בעו ברכה כלל דענבים ומיני פירות מיקרו שלא מחמת סעודה דאינם באים ללפת הפת ולא למזון ולהשביע איך שיהיה נקטינן מיהא שדעת הרשב"א אינה כדעת התו' והרא"ש והטור דאולי לדעת הנך רבוותא מילתא דר"פ מפרשא הכי דרישא ה"ק הלכתא דברים הבאים בתוך הסעודה כגון בשר ודגים ודייסא וירקות שרגילים לקבוע סעודה עליהם ולאכול עמהם פת אפילו אכלם בלא פת לא בעי ברכה כלל ודברים הבאים בתוך הסעודה שלא מחמת סעודה כגון פירות טעונים ברכה לפניהם ולא לאחריהם לאחר סעודה פירוש כל אותם שהזכרנו בין פירות ובין בשר ודגים וכו' אם באו לאחר סעודה טעונים ברכה לפניהם ולאחריהם ושיטת הרשב"א אינו כן דהוא מפרש ג' מדות דר"פ דתאנים וענבים ופירות דוקא אבל בבשר ודגים ודייסא בכל גוונא לא בעו ברכה כלל אפי' באו לאחר הסעודה דפת פוטרתן עי"ש, מעתה קשיא לי טובא על מר"ן ז"ל דאיך כתב בסי' קע"ז שדעת הרשב"א כדעת התו' והרא"ש ורחוקים הם כרחוק מזרח ממערב וקשה לזווגם כמו שכתבנו וא"ת דמאי דכתב מר"ן שדעת הרשב"א כהתו' והרא"ש הוא לאפוקי מפירש"י דס"ל דדייסא הבאה בתוך הסעודה דטעונה ברכה לפניה ולא לאחריה ופירות הבאים בתוך הסעודה שלא ללפת בהם את הפת טעונים ברכה לפניהם ולאחריהם והתו' נחלקו עליו וס"ל דדייסא וכל מעשה קדרה לא בעו ברכה כלל ופירות הבאים בתוך הסעודה שלא ללפת בהם את הפת טעונים ברכה לפניהם ולא לאחריהם ולאפוקי מס' רש"י אתא מר"ן למימר שדעת הרשב"א כהתו' והרא"ש, אכתי קשה דהא כדעת התו נמי לא אתא דלדידהו דייסא וכל מעשה קדירה ובשר ודגים אי אתו לאחר הסעודה לאחר שמשכו ידיהם מן הפת בעו ברכה לפניהם ולאחריהם ואילו לדעת הרשב"א בכל גוונא לא בעו ברכה כלל ולא מודי הרשב"א להתו' אלא בתאנים וענבים אי אתו בתוך הסעודה בעו ברכה' לפניהם בלחוד ולא לאחריהם ואי אתו בתר סעודה בעו ברכה לפניהם ולאחריהם אבל בדייסא ומיני קדירה ובשר ודגים ועופות פליג עלייהו א"כ הרשב"א ז"ל לא אתי לא כשיטת רש"י ולא כשיטת התי' והיכי כתב מר"ן דאתי כדעת התו', ונראה שכוונת מר"ן לומר דבדברים הבאים בתוך הסעודה דעת הרשב"א כדעת התו' בכל מילי בין בדייסא ובשר ודגים בין בפירות דבכולהו נמילי אי אייתא להו בתוך הסעודה התו' והרא"ש והרשב"א כולהו קיימי בחד שטה בדברים הבאים בתוך הסעודה דדייסא ומעשה קדרה ובשר ודגים אין טעונים ברכה כלל דפת פוטרתן ופירות שהביאום בתוך הסעודה שלא ללפת בהם את הפת טעונים ברכה לפניהם ולא לאחריהם ולכך כתב מרן שדעת הרשב"א כהתו' ור"ל בדברים הבאים בתוך הסעודה אבל בדברים הבאים לאחר הסעודה לא אתי הרשב"א כדעת התו' בדייסא ובשר ודגים והכי מוכחי דברי מר"ן ז"ל דכתב כן כלפי מה שכתב קודם שדעת רש"י דייסא הבאה בתוך הסעודה בעיא ברכה לפניה ולאחריה ופירות הבאים בתוך הסעודה טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם וכתב שהתו' פליגי על תרי גווני וכו' ועלה כתב שדעת הרשב"א כהתו' ר"ל בהני תרי גווני הנזכרים לעיל, אבל מ"מ סתם מר"ן יותר מדאי דהו"ל לבאר בהדיא דהרשב"א פליג בהא על התו' והרא"ש בדברים הבאים לאחר סעודה דדייסא ומיני קדירה ובשר ודגים דלהרשב"א לא בעו ברכה ולהתי' ולהרא"ש בעו ברכה, ונראה דלא איצטריך מר"ן להא דמילתא דפשיטא ומבואר בדבריהם דפליגי בהא ומה ששוה התו' להרשב"א הוא דאיצטריך מר"ן לאשמעינן ודו"ק
איך שיהיה תבנא לדיננא שכבר העלינו לעיל דבעי לברוכי ברכה אחרונה אהנך פירי דאכיל להו מקמי סעודה ויברך עלייהו קודם שיטול ידיו לסעודה, והנה אשכחן להרב מגן דוד בסי' קע"ד סעיף ז' שכתב עמ"ש מר"ן והרוצה להסתלק מן הספק ישב קודם נטילה במקום סעודתו ויברך על דעת לשתות בתוך סעודתו וז"ל אין להקשות דהא צריך ברכה אחרונה אחר מה ששתה רביעית קודם ברכת המוציא דב"ה אינו פוטר ברכת בנ"ר ולא ברכת מעין ג' וכו' וכ"כ ב"י בסי' תע"ג בשם הרשב"א דאין ב"ה פוטר מה שאכל קודם סעודה ואינו מסייע לסעודה כלל ושם קאי לענין בנ"ר וא"כ אין לו צירוף עם מה ששותה בתוך הסעודה, י"ל שמה ששתה קודם הסעודה הוא בא לצורך מה שיאכל אח"כ כמ"ש בסעי' ו' דב"ה פוטר היין שלפני המזון כיון שהוא בא לפתוח הבני מעים ולהמשיך תאות המאכל א"כ ה"ה בשאר משקין וע"כ אינו צריך ברכה אחרונה על מה ששתה קודם אכילה ע"כ והרב מג"א כתב דצ"ע אם שתה רביעית מים או שאר משקין קודם סעודה אם צריך ברכה אחרונה דלכאורה נראה דלמ"ד דלא צריך ברכה על המשקין שבתוך הסעודה א"כ צריך ברכה אחרונה על מה ששתה קודם סעודה מידי דהוה איין הבדלה כמ"ש סי' רצ"ט דדוקא יין שבא להמשיך תאות המאכל א"צ ברכה אחרונה דב"ה פוטרו אבל שאר משקין צריכין ברכה אחרונה, וכ"מ בטור סי' תע"ג ודעת בעל המאור שם א"צ ברכה אם שתה משקין ג"כ תוך הסעודה דב"ה פוטר הכל ואם אין לו משקין תוך הסעודה צריך ברכה אחרונה על שתיה שלפני הסעודה ע"כ וא"כ אפי' במים ושאר משקין דשתו קודם סעודה ואין להם משקין אחרים תוך הסעודה בעו לברוכי ברכה אחרונה על המשקין ששותין קודם סעודה אם שתו כשיעור כ"ש פירות ומיני מגדים דאכל קודם סעודה דבעי לברוכי עלייהו ברכה אחרונה ומ"ש הרב מידי דהוי איין הבדלה וכו' ר"ל דשם מבואר דיין של הבדלה פוטר היין שבתוך המזון וא"צ לברך עליו ברכה א' אם יש לו יין אחר לברך עליו ב"ה ב"ה פוטרת הכל אפי' כוס של הבדלה ולא בעי ברכה אחרונה ואם אין לו כוס לב"ה כתב שם מר"ן בשם יש מי שאומר שצריך לברך ברכה אחרונה על כוס הבדלה ואינו נפטר בב"ה ואעג"ב דמשמע בהרא"ש פ' ע"פ דאם היה לו יין בתוך המזון אעפ"י שברך ב"ה בלא כוס א"צ לברך ברכה אחרונה על כוס של הבדלה דב"ה פוטר הכל דמגו דפטר ליין שבתוך הסעודה פטר נמי היין של הבדלה אבל כשאין לו יין כלל בתוך הסעודה ולא בב"ה בכה"ג בעי לברוכי ברכה אחרונה על כוס של הבדלה ואעג"ב דקיימ"לן יין שלפני המזון ב"ה פוטרו ואעג"ב דלא שתה יין בתוך הסעודה ובריך נמי ב"ה בלא כוס אפ"ה ב"ה פוטרו כמבואר בס' קע"ד סעי' ו' שאני התם כיון שהיין שלפני המזון בא לפתוח תאות המאכל הוי כדברים הבאים מחמת הסעודה וכמ"ש הרא"ש אבל יין של הבדלה אינו בא לצורך אכילה אלא לצורך מצוה כמבואר במג"א סי' רצ"ט וכתב שם עוד דלא דמי לקידוש ליל שבת דב"ה פוטרו מברכה אחרונה אעג"ב דלא שתה יין בתוך הסעודה דשאני כוס של קידוש שהוא בא לצורך אכילה דאין קידוש אלא במקום סעודה אבל פירות דמקמי סעודה וגם שאר משקין ששתי קודם סעודה ואין לו משקין בתוך הסעודה בעי לברוכי ברכה אחרונה עלייהו וכמ"ש לעיל וכ"כ המג"א בסי' קע"ד.
נמצא לפי זה נ"ד תלוי בפלוגתא דהרב מגן דוד ומג"א דלדעת מג"ד אפי' בשאר משקין ומים ששתי קודם סעודה לא בעו ברכה אחרונה דב"ה פוטרו דכל מה ששותה קודם אכילה הוי לצורך מה שיאכל אח"כ ודמי ליין שלפני המזון דב"ה פוטרו והרב מג"א ס"ל דאם שתה משקין בתוך הסעודה אז לא בעו ברכה אחרונה הנך משקין דמקמי סעודה דב"ה פוטר הכל ואם אין לו משקין בתוך הסעודה צריך ברכה אחרונה קודם שיאכל וכן כתב בשם הרב בעל המאור דלא כדעת הרב מג"ד וע"כ כתב שישתה קודם סעודה פחות מרביעית להסתלק מן הספק ויכיון לפטור בו המשקין שבתוך סעודה והנה ממה שדימה הרב מג"ד שאר המשקין ליין שלפני המזון וכתב דהני משקין נמי הוו לצורך סעודה וב"ה פוטרן נראה מדבריו דאף בלא שתה בתוך הסעודה נמי פוטר דומייא דיין שלפני המזון דב"ה פוטרו אף בלא שתה תוך הסעודה וא"כ נראה דפליג בהא על מג"א דלדידיה לא פטר ב"ה משקין דקודם אכילה אלא דוקא היכא דשתה משקין בתוך הסעודה כמבואר בדבריו אי נוכל לומר דלא פליגי והרב מג"ד נמי מיירי בשתה משקין בתוך הסעודה ובכה"ג הוא דפטר ב"ה ועכ"ל דמיירי בהכי דהא בשותה משקין קודם סעודה לפטור משקין שבתוך הסעודה עסקינן דאדינא דש"ע קיימין שכתב שישתה קודם סעודה ויכיון לפטור מה שישתה בתוך הסעודה ועלה מקשה הרב מנ"ד דאם שתה כשיעור קודם סעודה היכי פטר דהא בעי ברכה אחרונה ותירץ דכיון דהוי הנך משקין דקודם סעודה לצורך אכילתו דכוונתו לפטור בהם הנך דתוך סעודה מפטרי בב"ה ולא בעו ברכה אחרונה דומייא ליין שלפני המזון דלא בעי ברכה אחרונה אבל לא בעי לדמויי לגמרי ליין שלפני המזון דהני משקין נחתינן להו דרנא ולא מפטרי בב"ה אלא בשותה מהם תוך הסעודה נמי וכיון דשתו להו לצורך לפטור מה שישתה בתוך הסעודה אית להו חשיבות ופטר להו ב"ה ודוקא ששתה נמי תוך הסעודה והשתא ניחא דלא פליגי מג"ד ומג"א דהיכא דלא שתה משקין תוך הסעודה בעי ברכה אחרונה על משקין ששתה קודם סעודה כ"ש הני פירות דידן דאכלינן קמי סעודה פשיטא דבעי ברכה אחרונה נהי דעל השכר ששותין קודם סעודה לא בעי ברכה אחרונה דאכתי דעתו לשתית נמי תוך הסעודה ואז ב"ה פיטר הכל אבל הנך פירי מאן פטר להו מברכה אחרונה ואין ב"ה פוטרתם כמבואר בחידושי הרשב"א שהביא מר"ן בסי' קע"ז ובתשובותיו שהביא מר"ן בסי' תע"ג וכ"כ הרב כנה"ג בסי' קע"ד בהגהת ב"י דין ה' בשם ב"ח דהקובעים עצמם לשתות שאר משקין קודם סעודה ואין דעתם לפטור מה שבתוך הסעודה צריך לברך באחרונה על משקין דקודם סעודה קודם שיטיל ידיו ע"כ, ודוקא ביין שלפני המזון וכיס של קידוש כתב הטוש"ע בסי' קע"ד ורע"ב דבכל גוונא לא בעו ברכה אחרונה דנפטרין בב"ה אפילו בלא כוס אבל שאר משקין בעינן שישתה נמי אותם משקין בתוך הסעודה וליפטור הכל בב"ה אבל בלא שתה בתוך הסעודה בעי ברכה אחרונה על מה ששתה כבר ומכ"ש גבי פירות דאכיל קמי סעודה דבעי לברוכי ברכה אחרונה עלייהו
אך ראיתי להרא"ש זיל בפ' ע"פ שתמה על מה שפסק הרי"ף ז"ל דצריך לברך ברכה אחרונה בתר תרי כסי דמקמי סעודה בליל פסח דעל כוס בי למה יברך והלא הוא פוטר יין שבתוך המזון דקיו"לן שיין שלפני המזון פיטר שבתוך המזון ויש מיישבין דבריו דמיירי שאין לו יין בתוך המזון וכתב ולא נהירא לי דאם איתא יין שלפני המזון טעון ברכה לאחריו כשאין לו יין בתוך הסעודה א"כ כשיש לו יין נמי בתוך המזון יצטרך לברך אחריו קודם ב"ה דיין ששתה בתוך המזון אין טעון ברכה לאחריו דהוי דברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה וכיון שאין נזקקין ברכה אחרונה איך יתכן שיהיו נפטרין בברכה אחת ראשונה שבירך על יין שלפני המזון הלא מיד אחר ששתה יין שלפני המזון בעי ברכה אחרונה שאינה צריכה ליין שבתוך המזון הילכך אין מצטרפים ליפטר בברכה א' שבירך מקודם, ונראה שכוונת קושיתו היא דכיון דלא מפטרי תרוויהו בברכה אחרונה דתרי כסי קמאי בעי ברכה אחרונה דב"ה פוטרו א"כ איך יתכן שיצטרף יין שבתוך המזון עם יין שלפני המזון ליפטר תרוייהו בברכה א' כיון דלענין ברכה אחרונה הם משונים זה מזה דיין שלפני המזון טעון ברכה לאחריו ויין שבתוך המזון אינו טעון ברכה לאחריו דב"ה פוטרו א"כ גם לענין ברכה א' לא מצטרפי ומש"ה העלה הרא"ש ז"ל דיין שלפני המזון כיון שבא לגרור תאות המאכל ב"ה פוטרתו אף באין לו יין בתוך הסעודה ולא דמי לדברים הבאים לאחר סעודה דטעונים ברכה לפניהם ולאחריהם דהתם סילק מלאכול ולא הוו בכלל סעודה ואין ב"ה פוטרתו אבל דברים הבאים לפני סעודה כגון פרפראות ויין שבא לגרור ולהמשיך לסעוד בכלל הסעודה הן ונפטרין בב"ה ע"כ, הרי בהדיא דס"ל להרא"ש ז"ל דפרפראות ויין שבאין קמי סעודה לגרור תאות המאכל הוו בכלל סעודה ומפטרי בב"ה וזה סותר מה שכתבנו וסותר נמי למ"ש הרשב"א שהביא מר"ן הב"י בסיף סי' קע"ז במדה רביעית הנ"ל ותמהני שלא נתעורר בזה מרן הב"י ואחר שכתב דברי הרשב"א סמוך לו הביא דברי הרא"ש הנ"ל כאלו לא פלוגי ונראין הדברים שהם חלוקין א) ונראה שדעת הרא"ש כיון דפלוגתא הוא בירושלמי סב"ל ולא בעו ברכה אחרונה דב"ה פוטרתן שלא כדעת הרשב"א דסבר כרבנן דפשטי דצריך לברך בסוף והטור ז"ל בסי' רע"ב הביא דעת אביו הרא"ש דיין של קדיש ויין שלפני המזון לא בעי ברכה אחרונה דב"ה פוטרו אף בלא שתה יין תוך הסעודה כיון שבא לגרור תאות המאכל הוי כדברים הבאים בתוך הסעודה אבל לא כתב דין פרפראות שהביאו קודם סעודה לגרור תאות המאכל אם טעונים ברכה לאחריהם או לא דהרא"ש י"ל כלל פרפראות ויין וכתב דתרוויהו לא בעו ברכה אחרונה. ומדברי הרא"ש הללו איכא לאקשויי עמ"ש הטור בסי' רצ"ט גבי הבדלה דאם הבדיל על שלחנו פוטר היין שבתוך הסעודה שא"צ לברך עליו וגם א"צ לברך ברכה אחרונה, על כוס של הבדלה ואם אין לו אלא כוס א' וסבור שיביאו לו יותר והבדיל עליו ולא הביאו לו ובירך בהמ"ז בלא כוס צריך ברכה אחרונה על הכוס של הבדלה ואפילו לסברת א"א **(הרמ"א בד"מ נראה דהרגיש בזה וע"כ כתב דהרא"ש מיירי כשבאין לאחר המוציא. אכל מלשון הרא"ש משמע גם כשבאין לפני ברכת המוציא. ובעיקר הקושי' עמדו ג"כ הרבנים ב"ד של שלמה סי' מ"ז ומאמר מרדכי סי' קע"ז אות ג' וזכור ליצחק הררי סי' מ"ג ועיין זכור ליצחק שם שהאריך לחוכיח דהרא"ש וור שב"א לא פליגי. יצחק נסים בן מוהר"ר רחמים הרא"ש ז"ל שכתבתי למעלה גבי קידוש שא"צ לברך אחריו כלל הבדלה שאני שאינו צורך סעודה כלל ע"כ. ומהכא תקשה להטור דהא כוס ב' דהגדה הוי כמו כוס של הבדלה דאינו צורך סעודה אלא דמצוה לסדר ההגדה על הכוס ואפ"ה כתב הרא"ש דא"צ לברך עליו ברכה אחרונה ואם נאמר דכוס של הבדלה הוא בא לצורך מצוה מש"ה בהמ"ז אינה פוטרתו כוס ב' נמי אינו בא לצורך סעודה אלא לצורך מצוה ואפי"ה בהמ"ז פוטר
להרא"ש א) ולא תימא דהא דב"ה פוטרתו מיירי בבירך בה"מ על כוס דוקא דהא מדמי ליה הרא"ש התם ליין שלפני המזון דנפטר בב"ה לחודה ועוד מאי מהני שבירך ב"ה בכוס הא אכתי לא מברך ברכה אחרינה בליל פסח על כוס דב"ה דהא אליבא דהרי"ף קיימינן דלא מברך ברכה אחרונה כי אם אתרי כסי קמאי דקמי סעודה ובתר תרי כסי בתראי כמבואר שם וכיון דלא בריך ברכה אחרונה על כוס דב"ה א"כ כוס ב' דס"ל להרא"ש דאינו מברך עליו ברכה אחרונה במאי מפטר ודאי דבב"ה קאמר הרא"ש דמפטר ומ"ש הבדלה דלא מפטר כוס של הבדלה מברכה אחרונה אלא בבירך ב"ה עם כוס להטור והא כוס ב' של הגדה וכוס של הבדלה תרוייהו לצורך מצוה אתו ולא לצורך סעודה ולא דמי לכוס של קידוש דהוי צורך סעודה דאין קידוש אלא לצורך סעודה ומעתה י"ל על הרב מג"א בסי' רצ"ט ס"ק י"א שכתב עמ"ש מר"ן דאם בירך ב"ה בלא כוס יש מי שאומר דצריך ברכה אחרונה על כוס של הבדלה וז"ל משמע בהרא"ש פ' ע"פ דאם היה לי יין בתוך המזון אעפ"י שבירך ב"ה בלא כוס מ"מ א"צ ברכה
**(ב א) כן הקשה גם הגאון דגול מרבבה בשי' קע"ד ובארחות חיים דרדם כתב שהגאון א"א מכוטשאטש מחלק בזה ומיישב הקושיא ואינו מצוי אצלי ולכאורה היה נלע"ד כיון דאין קידוש אלא במקום סעודה וכוס ב' בין קידוש לסעודה י"ל דהוי כדברים הבאים תוך הסעודה שלא מחמת הסעודה דאין טעונין ברכה לאחריהם. וכמובא כן באחרונים ע"ש הרשב"ץ דאין צריך לברך אחר טיבול ראשון מה"ש וכ"ה בכלבו בשם י"א ומש"ה לא דמי לכוס של הבדלה. אבל לשון הטור דבס"י תע"ג מוכח דסבר כרשב"ם דאין מברכים לאחר טיבול ראשון כרי שלא לחזור ולברך בפה"א בטיבול ב' משמע חל"ה היה צריך לברך. ואפ"ל דכוס ב' פוטר אגב כוס א' של קידוש דכחדא שתיה היא והואיל ובהמ"ז פוטרת כוס א' מטעם דאין קידוש אלא במקום סעודה פוטרת נמי כוס כ' משא"כ כוס של הבדלה. ועיין מ"ש בזה המחה"ש בפי' רצים סקי"א ודבריו צ"ע. אחרונה על כוס של הבדלה דב"ה פוטרתו דכולה שתיה אחת היא ואע"ג דבסי' קע"ד כתב דאפי' לא היה לו יין בתוך הסעודה א"צ ברכה איין שלפני המזון דב"ה פוטרו שאני הכא שאין היין בא לצורך אכילה אלא לצורך מצוה לא דמי לקידוש דקידוש צורך סעודה ועמ"ש סי' קע"ד לענין שאר משקין אבל קשה דהא הרא"ש כתב גבי ב' כוסות דאם איתא שצריך ברכה אחרונה כשאין לו יין בתוך המזון א"כ אפי' אית ליה יין נמי לא ופטור ליה עיי"ש וא"כ ה"נ כן ובאמת קושיא אלימתא היא דכוונתו להקשות דאם איתא דכשאין לו יין כלל בתוך המזון דבעי ברכה אחרונה על כוס של הבדלה א"כ אף כי יש לו יין בתוך הסעודה נמי ליבעי ברכה אחרונה על כוס הבדלה כמבואר בהרא"ש גבי יין שלפני המזון שכתב דאם איתא דבעי ברכה אחרונה כי לית ליה יין בתוך במזון א"כ באית ליה יין נמי לבעי ברכה אחרונה אלא ודאי בכל גוונא פטור מברכה אחרונה דמפטר בב"ה ומה שכתב עוד ודוחק לומר דמצוה שאני ר"ל דגבי מצוה שהיא כוס של הבדלה לא אמרינן אם איתא היכא דלית ליה בתוך המזון דבעי ברכה אחרונה א"כ אפי' באית ליה נמי ליבעי ברכה אחרונה אלא כיון דהוא מצוה אעג"ב דהיכא דלית ליה יין בתוך המזון בעי ברכה אחרונה באית ליה לא בעי ברכה אחרוה דזה דוחק דמנ"ל לפלוגי בהכי ולדידיה עדיפא טפי הו"ל להרב לאקשווי דהא אפי' לגבי מצוה אשכחן להרא"ש ז"ל שכתב גבי כיס ב' של הגדה דאמרינן ביה אם איתא דהיכא דלית ליה יין בתוך המזון דמחייב ברכה אחרונה יין שלפני המזון א"כ גם באית ליה יין ליבעי נמי ברכה אחרונה דהא הרא"ש אהא דכוס ב' של הגדה שקיל וטרי אלמא אף בדבר מצוה נמי אמרינן אם איתא וכו' א"כ ליכא לפלוני. בין דבר מצוה לדבר הרשות להרא"ש ואמאי הוצרך הרב לומר שדוחק לומר דמצוה שאני והרי אף אם אנו נסבול הדוחק הרא"ש ז"ל לא יסבלהו) א) ועוד מ"ש הטור ז"ל גבי הבדלה לחלק בין קידוש להבדלה דגבי הבדלה אם לא היה לו יין אחד לא בתוך המזון ולא לב"ה בעי ברכה אחרונה על כוס של הבדלה ולא דמי לקידוש דבכל גוונא מפטר בב"ה לא ידעתי מנ"ל לפלוגי בהכי ובדברי הרא"ש בר"פ ע"פ לא אשכחן דאפליג להכי בין קידוש להבדלה אלא שכתב שם וז"ל
**)(ג א) עיין לעיל הערה ב' ש"ש לחלק בין כוס ב' לכוס של הבדלה לסברת הטור בדעת אביו הרא"ש וע"פ החילוק ההוא לק"מ על דרב מ"א ודו"ק. יצחק נסים)** הילכך נראה דיין קידוש והבדלה שעל שלחנו או בשאר פעמים כשמברך על היין שלפני המזון באקראי בעלמא ואפי' בחול ודעתו לשתות יין בתוך הסעודה א"צ לברך על היין שבתוך הסעודה וגם א"צ לברך ברכה אחרונה על מה ששתה ע"כ, הרי דכללא כייל לקידוש והבדלה ויין שלפני המזון ששותין אפי' בחול דכולהו לא בעו ברכה אחרונה ופוטרין יין שבתוך המזון וכי היכי דגבי קידוש ויין שלפני המזון דחול בכל גוונא מפטרי מברכה אחרונה וב"ה פוטרתם אפי' בלא שתה בתוך המזון ולא בירך ב"ה בכוס אלא בלא כוס ה"נ גבי הבדלה א) דאם איתא דמפליגינן בניהו כדעת הטור הו"ל להרא"ש לפלוגי בהדיא בהכי ועוד כוס ב' של הגדה יוכיח שכתב הרא"ש שם באותו פרק באותו מקום דמפטר בב"ה מברכה אחרונה אעג"ב דלא שתה יין בתוך המזון כמבואר לעיל ומאי שנא מהבדלה דתרוייהו אתו לשם מצוה ולא לצורך סעודה מפטרי בברכת מזונא ואעג"ב דהטור מילתא בטעמא קאמר מ"מ אשכחן להרא"ש דאפכא קאמר ומוכח בהדיא דלא מפליג בין קידוש להבדלה וכל הני מקרו לצורך סעודה כיון שגוררין תאות המאכל הוו כדין יין שלפני המזון דבכל גוונא מפטר בב"ה אפי' בלא שתה יין בתוך המזון וגם בירך ב"ה בלא כוס ונראה לענ"ד לעשות פשרה והוא דבסעודות גדולות שמביאין הרבה מיני פרות ומיני מגדים ומיני מתיקא דודאי כל אלו לא באו לגרור תאות המאכל לבד אלא לאכול ולשתות לשמחה ולתענוג ובכה"ג נראה דבעי לברך ברכה אחרונה קודם נטילה אבל בסעודות קטנות שמביאים קודם סעודה מיני מלוחים כגון זתים או לימונים כבושים במלח או או שאר ירקות כבושים בחומץ או במלח או מביאין דברים חמוצים כמו רמונים חמוצים קצת שקורין אותו בערבי מאי כו"ש כל אלו וכיוצא בהם שמביאים אותם קודם סעודה ושותין שכר נראה ודאי שכל אלו הם באים לגרור ולמשוך תאות המאכל ולא בעי לברוכי ברכה אחרונה עלווייהו ובכה"ג הוא שכתב הרא"ש דפרפרת ויין שמביאים לפני הסעודה בכלל הסעודה הם ונפטרים בב"ה אבל פירות הרבה שמביאין בסעודות גדולות בטנים ושקדים וצמוקים ותמרים ומיני מתיקה בודאי שכל אלו אינן באים לגרור תאות המאכל לבד אלא לאכילה ולתענוג ולאכול ולשתות ולשמוח ממגד ארץ **(ד א) זו היא קושית הגאון מ"א בעצמה שכתב רבינו לעיל בסמוך וופא הדבר דאיך בעוד לחלוחית הדיו קימת חזר להקשות זה מעצמו. יצחק נסים)** ומלואה בכה"ג נראה דבעי לברך ברכה אחרונה זהו מה שהעלתה מצודתי לפי מעוט שכלי וצור ישראל יצילנו וכו' שוב מצאתי שדברי הרשב"א שפסק דנהי דאם אכל. כזית בטיבול א' דלא יברך ברכה אחרונה אחריו כדי לפטור בו טיבול ב' אבל מ"מ אחר המזון יצטרך ברכה אחרונה לפטור טיבול א' וטיבול ב' וס"ל דב"ה אינה פוטרתם שדין זה אינו מוסכם מכל הפוסקים חדא דהרי אשכחן דהרא"ש ז"ל מוכח דפליג אהאי דינא שכתב דדברים הבאים לפני הסעודה כגון פרפראות ויין שבאים לגרור ולמשוך תאות המאכל דבכלל הסעודה הן ונפטרין בב"ה וכמ"ש לעיל, ועוד אשכחן להרב מגן דוד בהלכות פסח סי' תע"ג שכתב על מה שפסק מר"ן דיאכל מהכרפס פחות מכזית, וכתב ע"ז וז"ל דאם יאכל כזית יתחייב לברך ברכה אחרונה ופלוגתא היא בין ר"י ורשב"ם אם יברך ברכה אחרונה על טיבול א' דר"י ס"ל דהגדה והלל הוי הפסק בין הטיבול והסעודה כמו לענין נטילה דבעי ליטול ב' לצורך סעודה דהוי הגדה והלל הפסק הכי נמי הוי הפסק לענין ברכה אחרונה על הטיבול ואין ב"ה פוטר אותו אבל רשב"ם ס"ל דדוקא לענין נטילה הוי הגדה הפסק דילמא נגע במקום הטנופת ולאו אדעתיה אבל לענין ברכה אחרונה לא הוי הפסק ופוטר בו טיבול ב' מברכה א' וכמו שפוטר טיבול ב' מברכה א' הכי נמי פוטר טיבול א' מברכה אחרונה דשייך לסעודה וכאילו אכלו בתוך הסעודה, ור"י סבר דמרור דטיבול ב' מפטר בברכת המוציא דהמרור עצמו שייך לסעודה ונפטר בהמוציא וב"ה אבל טיבול א' לא שייך לסעודה משום הפסק הגדה והלל ע"כ, הרי דלכ"ע בין לר"י ובין לרשב"ם הוה מפטר טיבול א' מברכה אחרונה דב"ה הוה פוטר, אי לאו משום הגדה והלל הוי הפסק בין טיבול א' לסעודה לדעת ר"י, אבל לדעת רשב"ם לא הוי הגדה הפסק ושפיר מפטר טיבול א' לסעודה מברכה אחרונה דהוי כאילו אכלו בתוך הסעודה ב"ה פוטרו לטיבול א' לדעת רשב"ם, ולדעת ר"י נמי הוה מיפטר בב"ה טיבול א' אלה משום דהגדה הוי הפסק. וזה שלא כדעת הרשב"א שכתב דכל שאכל כזית בטיבול א' דבעי ברכה אחרונה אבל לא יברך אלא אחר טיבול ב' דהיינו שלאחר המזון יברך ברכה אחרונה ויכיון לפטור טיבול א' וב', וכתב עוד הרב הנז' דפלוגתא זו שיכא עוד לענין ברכה אחרונה של כוסות הראשונות דלר"י צריך לברך ולרשב"א א"צ לברך ע"כ, ר"ל דלר"י דסבר דהגדה והלל הוי הפסק בעו לברוכי אתרי כסי קמאי דמקמי סעודה ברכה אחרונה ולרשב"ם לא הוי הפסק לא בעי ברכה עליהו, הרי דלר"י ורשב"ם והרא"ש היכא דלא הוי הפסק הגדה והלל מפטרי הני פרפראות או ירקי דאכיל קמי סעודה מברכה אחרונה דשייכי לסעודה מיקרי ומפטרי בב"ה דלא כהרשב"א, ותמהני דהרב מג"ד גופיה אייתי להא דהרשב"א בסי' קע"ד וכל מידי דמייתי קמי סעודה לא שייכי לסעודה ולא מפטרי בב"ה, והיכי מייתי הכא לדברי ר"י ורשב"ם דמוכח דפליגי אהרשב"א ובשלמא ר"י ורשב"ם גופייהו לא מוכחא מלתא בהדיא דפליגי דמצינן למימר דלרשב"ם אם יאכל כזית בטיבול א' לא יברך ברכה אחרונה דלדידיה בעי לאפטורי ביה טיבול ב' מברכה ראשונה דס"ל דהגדה לא הוי הפסק אבל מ"מ אפשר דס"ל לרשב"ם דאחר טיבול ב' דלאחר המזון יברך ברכה אחרונה לפטור שני הטיבולין ואין ב"ה פוטרן וכדעת הרשב"א, ור"י סבר דהגדה הוי הפסק ועל טיבול א' צריך ברכה אחרונה אם אכל כזית וטיבול ב' כיון דהוי בתוך הסעודה ומפטר בהמוציא וב"ה אבל לכ"ע בעי ברכה אחרונה טיבול א' לר"י יברך עליו קודם סעודה ולרשב"ם אחר המזון יברך ברכה אחרונה לפטור ב' הטיבולין ותרוויהו מצינן למימר דסברי דב"ה אינה פוטרת טיבול א' דקמי סעודה וכדעת הרשב"א, אבל הרב מג"ד לא הבין כן לדעת ר"י ורשב"ם, ותמיהא לי על דבריו דמנ"ל לשוייה ביניהו פלוגתא בין ר"י ורשב"ם להרשב"א כיון דמצינן למימר דלא פליגי בהא, נקטינן מיהא דלכ"ע לא בעי לברוכי אמרור דטיבול ב' ברכה א' ולרשב"ם הוא משום דנפטר בברכה א' דטיבול א' ולר"י ז"ל משום דנפטר בברכת המוציא, והרשב"א נמי סבר דלא בעי ברכה א' אטיבול ב' דנפטר בברכה א' דטיבול א' אלא דס"ל דאם אכל כזית בטיבול א' לא וברך אחריו אלא לאחר המזון יברך ויכון לפטור בו שני הטיבולין ואם לא אכל כזית יברך לאחר המזון ברכה אחרונה לפטור טיבול ב', ומעתה תמיהא לי מלתא טובא על מר"ן ז"ל שכתב בב"י סי' תע"ה אמ"ש העור ז"ל דלא יברך בפה"א אטיבול ב' וכו' וכתב מר"ן ע"ז כן כתבו התוס' והרא"ש והמרדכי וכך הם דברי רשב"ם ור"י שלא כדברי הרשב"א בתשובה שכתב שצריך לברך עליו בפה"א ג"כ ע"כ, וזה תימה דהא בתשובת הרשב"א מבואר בהדיא שהביא מר"ן בסי' תע"ג דלא בעי לברוכי אמרור דטיבול ב' בפה"א דנפטר בברכה דטיבול א' מש"ה כתב דאפי' אכל כזית בטיבול א' לא יברך אחריו מיד כדי לפטור מרור דטיבול ב' וא"כ הרשב"א הוי כדעת הרשב"ם ממש והיכא אשכח מר"ן להרשב"א דסבר דבעי לברוכי בפה"א אמרור והרי מפטר בטיבול א' להרשב"א ועוד דמר"ן גופיה כתב לעיל בסי' תע"ג דה"ה נמי כתב בשם הרשב"א דאין לברך אחר טיבול א' א)ואם טעמו של מר"ן שכתב כן בשם הרשב"א הוא ממ"ש הרשב"א בתשובה דאם בירך על טיבול א' ברכה אחרונה דיצטרך לברך אטיבול ב' בפה"א ועל אכילת מרור זה אינו חולק על רשב"ם דהא רשב"ם נמי אזיל ומודה דאם בירך ברכה אחרונה על טיבול א' יצטרך לברך ברכה א' על טיבול ב' והאיך כתב מר"ן ושלא כדעת הרשב"א וכו' ומחוורתא דמילתא דלא פליגי הרשב"א ורשב"ם כלל בהאי דינא כלא כדעת מר"ן.
איך שיהיה לענין בעיין דידן ב) נראה לי דספק ברכות להקל ולא יברך ברכה אחרונה אפירי דאייתו קמי סעודה ונראה דהרא"ש מפרש למתניתין דבירך על הפרפרת שלפני המזון פטר את הפרפרת שלאחר המזון דתרוייהו מפטרי בב"ה דומיא דבירך על היין שלפני המזון וכו' כיון שדברי הרא"ש מוכיחים דסבר הכי וגם דברי ר"י ורשב"ם לפי דעת הרב מגן דוד נמי הכי סברי וכמ"ש לעיל ומה שחילקתי לעיל בין אייתו פירי טובא קמו סעודה להיכא דאייתי דברים כבושים וחמוצים לבד אין החלוק הזה ברור מאד אצלי ומחוורתא דמילתא דשב ואל תעשה עדיף וספק ברכות להקל דאיפשר אפי' מייתו פירי טובא כולהו אתו לגרור ולמשוך תאות המאכל ולא בעי ברכה אחרונה וצור ישראל יצילנו משגיאות ויראנו מתורהו נפלאות.
סימן ב
שאלה כלי זכוכית גדולים או חביות גדולות שמניחין בהם יין או מי לימונים וטחים פיהם בטיט ובסיד ומניחים אותם סתומים עד ימים שירצו להסתפק מהם אי שרי לפותחם ולסתור אותה סתימה בשבת או לא ? ועוד שאלו אם מותר לשבר פי החבית או הכלי זכוכית בידו או בסכין כדי לפותחן להסתפק מהם בשבת או לא ל על הכל יורינו מורינו ושכמ"ה
**(ה' א) כבר המה בזה הכנה"ג ועי"ש מ"ש לישב וגם מטה יהודה העיר בזה בסי' תע"ג וכנראה שגם הוא לא ראה להכנה"ג ועי"ש מ"ש. יצחק נסים
ו ב) עי' מ"ש בנידון זה הרבנים ורע יעקב ן' נאים סי' יוד ומחב"ר בקוב"א פ"י, קע"ד וזכור ליצחק הררי סי' מ"ג, וכנסת ישראל סי' בז ועי' הי"א כלל מ"א ושיה א"כ ומשנה ברורה סי' קע"ד וקע"ו:
יצחק נסים)**
תשובה תחלה יש לחקור אם יש בנין וסתירה בכלים או"ל ואח"כ נבא לברר ענין שאלתינו הנה עיקרא דמלתא מתניתין דפרק בכל מערבין (דף ל"ד ע"ב] נתנו לעירוב במגדל ואבד המפתח הרי זה עירוב ר"א אומר אם אין ידוע שהמפתח במקומו אינו עירוב. ופריך בגמרא ואמאי והא הוא במקום אחד ועירובו במקום אחד ואוקימנא במגדל של עץ במנעול וקטור במיתנא עסקינן ובעי סכינא למפסקיה ת"ק סבר דכל הכלים ניטלין בשבת חוץ ממסר הגדול ויתד של המחרישה וכו' יפרש רש"י שקשור המנעול בחבל ובעי סכינא למפסקיה דאי הוה מצי למפסקיה בידיה ש"ד דאין חתיכה אסורה אלא במחובר אבל הכא מקלקל הוא ושרי כדתניא חותמות שבכלים מתיר מפקיע וחותך ואע"ג דהכא אוהל הוא וחותמות שבקרקע אסור לחתוך גזירה דרבנן דמחזי כסותר ולא סותר ממש הוא דהא פתיחת דלת בעלמא הוא כיון דשבות הוא לא גזרו עליו בבה"ש ע"כ וקשה לו דמי הכריחו לרש"י לומר דמיירי במגדל גדול לימא לפי המסקנא במגדל קטן עסיקנן וכמ"ש התוספות דהקשו קושיה אחרת על פירושו וכתבו דהכא מיירי במגדל קטן דהוי כלי והנה לזה יש לתרץ דלא ניחא ליה לרש"י ז"ל לומר דמיירי במגדל קטן משום דאם איתא דמיירי בהכי אמאי הוצרכו לאוקמא במנעול וקטור במיתנא דמוכח דדוקא בכה"ג דקשור בחבל שרי אבל בנעול במנעול של עץ ושל מתכת אסור לשבר כדדייקי הכי התוספות בד"ה ואמא וד"ה ובעי סכינא ואינהו לשיטתיהו אזלי דס"ל דאפילו בכלי קטן שייך בנין וסתירה וכמ"ש בפ' כלל גדול דף ע"ד ע"ב בד"ה חביתא] אבל רש"י ס"ל התם דבכלי קטן לא שייך בנין וסתירה ואפילו לשבר הכלי או הפותחת של עץ ושל מתכת שרי וכ"כ הרב שכנה"ג בס' שי"ד בשם הרב שלטי הגבורים דלדעת רש"י בכלים קטנים אף בפותחת של עץ שרי. ומשו"ה הוכרח רש"י הכא לפרש דמיירי לפי המסקנא במגדל גדול דהוי אוהל ומשו"ה דוקא בקשור בחבל הוא דשרי לחותכו ביד לר"א ולת"ק אפי' בסכין ובבין השמשות ולפי"ז מ"ש רש"י דחותמות שבכלים דבקשיר בחבלים היא לאו דוקא דאפי' בפותחת של עץ שרי לשברם כיון דכלי קטן הוא אלא משום רישא נקטיה דחותמות שבקרקע דמתיר אבל לא מפקיע וחותך דההיא דמתיר לא שייך אלא בחבל וכ"כ הרב שכנה"ג שם ע"ש.
ומעתה אלכה לי לתרץ קושיה אחת שהקשו התוספות בפ' חבית (דף קמ"ו] אהא דאמרינן התם תניא חדא חותמות של גרוגרות ושל תמרים מתיר מפקיע וחותך ותניא אידך מתיר אבל לא מפקיע וחותך ל"ק הא רבנן הא רבי נחמיה דאמר אין הכלים נטלים אלא לצורך תשמישם והקשו התוספות דאימאי לא מוקי תרוייהו כרבי נחמיה והא דקתני מתיר מפקיע וחותך ביו"ט והא דמתיר אבל לא מפקיע וחותך בשבת דאיכא תנא דס"ל הכי אליבא דרבי נחמיה דפ' המביא וי"ל דניחא ליה למימר חדא כרבנן מדנימא תרוייהו כר"נ ע"כ ואנכי העבד נ"ל לתרץ דניחא ליה למימר חדא כרבנן וחדא כר"נ ותרווייהו בשבת דלפי"ז הויא הך ברייתא דאתייא כרבי נחמיה ככולהו תנאי דפליגי אליבא דרבי נחמיה [שם בפ' המביא דף ל"ב] דכולהו מודו דבשבת אית ליה לרבי נחמיה מתיר אבל לא מפקיע, משא"כ אי אמרינן דהא דקתני דמתיר ומפקוע וחותך ביו"ט איירי א"כ לא אתייא האי ברייתא אלא אליבא דחד תנא ולא כאידך תנא דאית ליה אליבא דרבי נחמיה דביו"ט נמי לא שרי אלא להתיר דוקא ולא להפקיע וניחא ליה לתלמודא לאוקי להך ברייתא דאתיא כר"נ ככולהו תנאי דפליגי אליביה ודו"ק.
ונחזור לדברינו דלרש"י אין בנין וסתירה בכלים ולהתו' יש בנין וסתירה וכן סובר הרא"ש כמבואר בב"י סי' שי"ד דבנין וסתירה גמורה שייכא בכלים מהא דאמרינן בהבונה האי מאן דעייל שופיתא בקופנא דמרא חייב משום בונה ולא כמו שפ' רש"י בפ' כלל גדול אהא דמאן דעביד חביתא ותטרא וחלתא דמשום בונה לא מחייב דאין בנין בכלים וקשה לי ע"ד התו' דאית להו דבעביד לגמרי הכלי דמחייב משום בונה ולדידהו מאן דעביד חביתא ותנורא וחלתא דמחייב משום בונה א"כ נפישי להו חטאות ומאן דעביד חביתא לחייב ח' חטאות ותנורא לחייב י"ב חטאות דבכלהו חייב נמי משום בונה ואמאי קאמר תלמודא דחייב ז' וח' וי"א וליכא למימר דהתו' מפקי חד מהנך חטאות ומעיולי בונה במקומה דהיא מנייהו מפקת דכולהו איתנהו כמו שמנאם רש"י ז"ל, שוב ראיתי להרמב"ם ז"ל בפ"י מה' שבת דאיהו נמי סבר כסברת התו' דבעביד תנורא וחביתא דחייב משום בונה שכתב וז"ל וכן העושה כלי אדמה כגון תנור וחבית ה"ז תולדת בונה וחייב וכתב ע"ז ה"ה בפ' כלל אמר אביי האי מאן דעביד חביתא חייב שבע חטאות וא' מהם הוא בונה וכן פירשו הגאונים וכן הוא בירושלמי ע"כ וא"כ עכ"ל דהתו' והרמב"ם מפקי חד *) צ"ל ט' חמאות וחלתא לחייב י"ג חטאות [המגיה] מהנך דמני רש"י בז' חטאות ומוקמי בונה במקומה ואפשר דהרמב"ם מפרש דמאי דאמרינן האי מאן דעביד חביתא חייב ז' חטאות מיירי דעבד חביתא או תנורא ולא צירפם בכבשן דליכא חיובא דמבשל דהוי חד מהנך ז' לפי דעת רש"י ז"ל ואפיק מבשל ועייל בונה במקומה דהכי דייקי דברי הרמב"ם שכ' וכן העושה תנור וחבית קודם שישרפו ה"ז תולדת בונה ע"כ הרי דמיירי בלא צירוף כבשן אמנם להתו' קשה שלא ביארו דבריהם להו מנייהו מפקי מהנך ז' חטאות דמני רש"י ז"ל ע"ד דמוקמי בונה במקומה א והנה כתב מרן שם בכ"מ וז"ל וכן העושה כלי, אדמה וכו' כתב הרמ"ך וז"ל בספר יראים לא פירש כן והביא ראיה שאין בנין בכלים בשום ענין ויש לנו סיוע עוד לדבריו ההיא דפ' בכל מערבין דאוקי לה במגדל של עץ וקסברי אין בנין וסתירה בכלים ע"כ וכבר כתב בזה ה"ה עכ"ל. והנה דעת הרב ס' יראים היא כשיטת רש"י דבשום ענין אין בנין וסתירה בכלים אפי' בעושה כלי גמור מתחלתו ועד סופו וכמו שגילה דעתו גבי ההוא דעביד חביתא ותנורא דס"ל דלית בהו חיוב בונה כלל וההיא דמאן דמעייל שופנא בקופינא דמרא דאמרינן דמחייב משום בונה קשיא לדעתו וכמ"ש התוס' ומה שהביא הרמ"ך ז"ל סייעתא לשיטת ס' יראים מההיא דפ' בכל מערבין דמוקי לה במגדל של עץ וקסברי אין בנין וסתירה בכלים. כמדומה שח"ו נעלם ממנו דברי התוספות שם ד"ה ואמאי וד"ה ובעי סכינא דסברי שבכלים שייך בו"ס וראייתם מההיא דמעייל שופיתא בקופינא דמרא שכתבנו וכתבו דמהאי דמוקי לה במנעול קטיר במיתנא מדקדק ר"י דחותמות שבכלים דאמרינן מתיר ומפקיע וחותך היינו דוקא כעין קשר של מיתנא אבל פותחת של עץ ושל מתכת אסור לשבר דבכלי נמי שייך בו"ס ע"כ וא"כ מה ראיה מביא הרמ"ך להרב ס' יראים מההיא דפ' בכל מערבין דההיא דוקא במנעול וקטיר במיתנא דהוי סתירה גרועה וליכא ראיה מינה לעושה כלי גמור דלא ליחייב משום בונה ומ"ש מרן וכבר כתב בזה ה"ה באמת הוא שהרב המגיד אית ליה כשיטת התו' שכ' וז"ל והענין שאעפ"י שאמרו אין בנין בכלים זהו בכלים שנתפרקו להחזירן וכו'. אבל העושה כלי מתחלתו אין לך בנין גדול מזה ואין זה בנין שבכלים שהרי אינו כלי אלא עושה כלי אבל לא הזכיר בדבריו סוגיא דפ' בכל מערבין כלל ולא ישבה לדעתו הרמב"ם וא"כ בדברי ה"ה לא עלתה ארוכה להשגת הרמ"ך מההיא דפ' בכל מערבין דהויא לכאורה תיובתיה דהרמב"ם אמנם לפי מה שכתבו התו' ניחא דהכא מיירי דוקא בקטיר במיתנא דהויא סתירה גרועה וא"כ העושה כלי מתחלתו בודאי דמחייב משוני בונה וכך היא שיטת הרמב"ם והרא"ש וה"ה כתב כן בשם הגאונים וכתב עלה וכן עיקר.
איברא מדקדוק לשון הרמב"ם מוכח דס"ל דדוקא בכלי אדמה איכא תולדת בונה אבל כלי זכוכית או מתכת או כלי עץ לית בהו משום בונה. מדכתב וכן העושה כלי אדמה כגון תנור וחבית ולא כתב סתמא דהעושה כלי גמור חייב משום בונה ונראה לכאורה שטעמו דדוקא בכלי אדמה שהוא מעפר הוי תולדת בונה שדומה לבנין בתים וס"ל דמש"ה נקט תלמודא האי מאן דעביד חביתא ותנורא דהם כלי אדמה אבל קשה לזה הא דאמרינן האי מאן דעייל שופתא בקופינא דמרא דחייב משום בונה והביאה הרמב"ם ז"ל לפסק הלכה סמוך לדין זה דהעושה כלי אדמה וכו' ועוד כתב וכן התוקע עץ בעץ בין שתקע במסמר ובין שתקע בעץ עצמו ה"ז תולדת בונה ע"כ הרי לך דס"ל דלאו דוקא כלי אדמה דחייב משום בונה אלא אפי' בשאר כלים וא"כ קשה דאמאי נקט כלי אדמה ועוד דע"כ לאו דוקא כלי אדמה דהא קאמר אביי האי מאן דעבד חלתא א דמחייב י"א חטאות וחד מנייהו הוי בונה לדעת התו' האי חלתא היא עשויה מקנים כמבואר ברש"י ז"ל והוא ומוכרח א"כ בכל כלים איכא משום בונה. והנה קשיא לי עמ"ש הרמב"ם בפ"י מה' שבת דין י"ב וז"ל והבונה ע"ג כלים פטור ע"כ וכתב ע"ז ה"ה ז"ל בירושלמי היכן מצינו בנין במשכן שהיו בונין קרשים ע"ג אדנים ושאלו הדא אמרה בנין ע"ג כלים בנין ודחו אדנים כקרקע הם ומכאן למד רבינו זה ע"כ. וזה תימה דהא אפי' בעושה כלי תלוש ואפי' הכניס יד הקורדום בתוך העץ שלו מחייב משום בונה כ"ש בבנה בנין גמור ע"ג כלים דמחייב דהא אפי' תקע עץ בעץ עד שנתאחד חייב משום בונה ומכ"ש אם הכניס הקרשים בתוך האדנים וחיבר אותם עד שעמדו יחדיו דמחייב ומהירושלמי ליכא סתירה דאפשר דהירושלמי אזיל לטעם דס"ל דאין בו"ס בכלים כלל וכמ"ש התוספות דפרק בכל מערבין דף ל"ד ד"ה ואמאי] משי"ה הוצרכו לומר דאדנים כקרקע הן ואם בנה ע"ג כלים פטור אבל לרבינו ז"ל דס"ל דאפי' בכלים איכא בו"ס א"כ הבונה ע"ג כלים אפשר דחייב ואמאי פסק בזה כדעת הירושלמי דפטר בהא ואפשר לחלק ואין להאריך.
איך שיהיה הדרן לדעת:
התו' דאית. להו בכלי שלם שייך שפיר בו"ס ונ"ל דהתוספות נמי מחלקין בין כלי גדול לקטן וכמו שחילק הר"ן ורש"י אלא דבהא פליגי רש"י והתו' דלרש"י בכלי קטן בכל גוונא ליכא בו"ס כלל ואפי' עושה כלי לגמרי אבל בכלי גדול דמחזיק מ' סאה בלח הו"ל כאוהל ודמי לקרקע דשייך בם בו"ס ולהתוס' בכלי קטן ושלם ובכלי שנתפרק וצריך אומן בחזרתו שייך בנין וסתירה וכ"ש בעושה כלי לגמרי ואם הוא גדול בכל גוונא אית ביה בנין וסתירה דהא בפ' בכל מערבין כתבו דמיירי במגדל גדול דשייך ביה בנין וסתירה וכו' ועוד דבכלי קטן נמי שייך ביה בז"ס וההיא דשובר את החבית מיירי בחתיכות המדובקות וכו' ע"כ ומדכתבו ועוד משמע דלא פליגי אשינויא קמא אלא דברישא מפליגי בין גדול וקטן והדר קאמרי דבקטן נמי ושלם יש בו בנין וסתירה וא"כ בגדול בכל גוונא הוי בו בנין וסתירה ודלא כמ"ש מרן אהא דמפליג הר"ן ז"ל ורש"י בין גדול לקטן כתב דגם התו' הזכירו תירוץ זה בפ' בכל מערבין אלא שנראה שלא סמכו עליו משום ההוא דמאן דעייל שופתא וכו' דחייב משום בונה אע"ג דכלי קטן הוא וכתב דלהר"ן שסמך על תירוץ זה איכא לתירוצי דכי אמרינן אין בנין וסתירה ה"מ בכלי שנתפרק וא"צ אומן בחזרתו אבל עושה כלי מתחלתו או שנתפרק וצריך אומן בחזרתו מחייב משום בונה ע"כ ונ"ל דגם התוספות סמכו על תירוץ זה ובכמה דוכתי מפלגי בהכי וכ"נ דעת הרב בעל המפה בסי' שי"ד סעיף א' שהגיה גבי חבית שנשברה וז"ל שאינה מחזקת מ' סאה ע"כ. אלמא דבמחזקת מ' סאה בכל גוונא יש בו"ס וכ"כ במג"א דמחזקת מ' סאה הו"ל כאיהל כמ"ש הר"ן ורש"י ותוספות בעירובין ואפילו אינו בנין גמור אסור ובנין גמור שייך אף בכלי קטן דוק ותשכח עכ"ל. וזה מכוון ממש כמ"ש דבמחזקת מ' סאה אפי' אינו בנין גמור דהיינו שדבוקה בזפת שייך בה בי"ס ותמהתי דאיך לא נתעורר המ"א להקשות על מר"ן הב"י בזה. והנה בפ"ב דביצה אמרינן אין זוקפין את המנורה ביו"ט וכו' ומוקי בגמרא במנורה של חליות עסקינן דמחזי כבונה דב"ש סברי יש בנין בכלים והקשו התוס' דהא בשבת במנורה של חוליות כו"ע לא פליגי דאסור ותירצו דהתם מיירי בשתב והכא ביי"ט ולא החמירו חכמים הואיל ואין בנין בכלי' ועוד דהכא מיירי שהיא עשויה איברים איברים ומפרקי' אותם והתם מיירי כשהיא של חוליות אבל הם מחוברים ולפעמים מטים אותם ולפעמים זקפים אותם. ועיין הר"ן בפי' כירה שכתב התירוץ ביותר ביאור, והתו' בפ' כירה (דף מ"ו] כתבו תירוץ הב' דוקא וגם הר"ן התם כתב תירוץ הב' דאיכא לפלוגי בין היכא שהחליות מחוברין יחדיו להיכא דמופרקים כל א' בפני עצמו והרי"ף בפרק כירה השמיט דין מטרה של חוליות וכתב הר"ן משום דס"ל דכולה סוגיא אתיא כמ"ד יש בו"ס בכלים אבל לדידן דקי"ל אין בו"ס בכלים אף דחוליות שריא ולא קי"ל כר"י ור"ל אלא נקטינן דאין בו"ס בכלים. אבל התו' ס"ל דאפי' למ"ד אין בנין בכלים איתא להאי דינא דאסור לטלטל מנורה של חוליות או אפי' יש בה חדקי ע"כ ת"ד. וטעם התו' דאע"ג דאין בנין בכלים כלי שנתפרק וצריך אומן בחזרתו הו"ל עושה כלי לגמרי וחייב משום בונה וכ"ד הרא"ש והר"ן בפ' הבונה עי"ש.
ובהכי קשיא לי טובא על הר' מג"ד בסי' רע"ט גבי מנורה שכ' ואע"ג דבסי' שי"ד אמרינן אין בו"ס בכלים שאני הכא דהוי כעושה כלי מחדש כנלע"ד עכ"ד דאמאי כתב תירוץ זה מעצמו והא כבר כתב כן הר"ן בפ' הבונה עי"ש. והנה מדברי רש"י בפ"ק דביצה דף י"ד ע"ב מוכח בהדיא דס"ל דאע"ג דאין בנין בכלים מ"מ אסור מדרבנן דכתב גבי הא דתנן ב"ש אומרים אין מסלקין את התריסין ביו"ט וב"ה מתירין אף להחזיר ואמרינן בגמ' דהתירו סופן משום תחלתן ואמר עולא ג' דברים התירו סופן משום תחלתן וחד מנייהו תרסי חנויות ופריך תנינא ומאי קמ"ל ומשני מ"ד טעמייהו דב"ה משום דאין בנין וסתירה בכלים ואפי, דבתים נמי קמ"ל התירו סופם משום תחלתם דחנוית אין דבתים לא. וכ' רש"י דאין בנין בכלים אין אסור בנין אלא בבתים והעושה כלי חייב משום מכה בפטיש אבל בנין וסתירה לא שייך בהו לאחיוביה בסילוק וחזרה הלכך ב"ה אפי' בתיבות. הבית שרי לסלק דלתותיהם מלהחזיר ואע"ג דלאו לשמחת יו"ט קמ"ל עולא דאע"ג דאין בנין וסתירה בכלים קאסרי ב"ה מדרבנן אי לאו משום תחלתה שרי צרכי רבים אבל תריסי כלי הבית לא ע"כ. הרי דאע"ג דאין בנין בכלים לא שרי לסלק דלתי כלי הבית ולהחזירם מדרבנן והתו' כתבו שם מ"ד טעמייהו דב"ה דאין בנין וסתירה בכלים דקי"ל אין בנין וסתירה כשהוא מהקדק ומפרק כי אם בעושה כלי שהוא חייב משום מכה בפטיש וכו' וקשה דהא התו' כתבו בפ' כל מערבין ובפ' כלל גדול דבעושה כלי גמור דחייב משום בונה מהא דרב דמאן דמעייל שופתא בקופינא דמרא דחייב משום בונה והיאך כתבו הכא דחייב משום מכה בפטיש ונראה התירוץ פשוט דהכא לס"ד הוא דקאמרי הכי דס"ד אמינא דב"ה לית להו בנין וסתירה כלל בכלים ולא מחייבי בעושה כלי אלא משום מכה בפטיש קמ"ל עולא דליתא אלא בעושה כלי גמור מחייב משום בונה ובסולוק תריסין וחזרתם של כלי הבתים אסרינן מדרבנן שמא יתקע וכמו שתירצו אח"כ ולא התירו אלא סילוק תריסי חניות משום צרכי רבים והתירו סופם משום תחלתם.
איך שיהיה נקטינן דלסברת התו' והרא"ש והרבה מן האחרונים בכלי שלם אסור לשברו בשבת לאכול מה שבתוכו וההיא דשובר אדם חבית מוקי לה בשברי כלים המדובקים בזפת וכן פסק מרן בשלחנו הטהור דאם היא שלימה אסור לשברה ואפי' נקב בעלמא אסור לנקוב בה מחדש והטור כתב אבל אם היא שלמה אסור אפי' לשברה ופירש מרן דה"ק דלא מבעיא דאסור לנוקבה נקב יפה בפה נאה דאסור אלא אפי' לשברה בענין שאינו עושה כלי אסור וטעמו דכל שהכלי שלם שייך ביה בנין וסתירה ע"כ. וא"כ בנ"ד שהכלי שלם אסור לשברו או לנוקבו כדי לאכול מה שבתוכו ואע"ג דאמרי' דמותר להתיז ראש המגופה בסייף דלאו לפתח מכוין כיון שמסיר ראשה וכתב הב"י דה"פ מותר להתיז ראש החבית המגופף וכ"כ בש"ע וז"ל מותר להתיז ראש החבית בסייף ע"כ וא"כ לכאורה נראה דבנ"ד שרי להתיז ראש הכלי או הכלי או החבית בסייף לאכול מה שבתוכו והיא ברייתא דרשב"ג דאמר מביא אדם חבית של יין ומתיז את ראשה בסייף וטעמא דלעין יפה קא מכוין ולאו לעשות פתח. אמנם כד דייקנן שפיר נראה דאסור דהא איכא לאקשויי דאמאי שרי והא לדעת התו' והרא"ש ומרן אסור לשבר החבית כשהיא שלמה וההיא דשובר אדם את החבית לאכול גרוגרות אוקמוה דמיירי בשברי כלים המדובקים בזפת דס"ל יש בנין וסתירה בכלים וכבר הקשה הכנה"ג כן וכתב דהתו' וסיעתם אית להו דההיא דמתיז נמי מיירי במוסתקי והרא"ש והטור ומרן שכתבו מותר להתיז ראש החבית בסייף אחבית שהזכירו למעלה שמיירי בחבית שבורה ולפי שלמעלה אמרו דאפי' בחבית שבורה צריך שלא יכוון לנוקבה נקב יפה לכך קאמרי הכא דמותר להתיז ראשה בסייף דלאו לפתח מכוין ע"כ תורף דברי וכ"ד הרב מג"א דההיא דמותר להתיז ראש החבית בסייף מיירי בחבית שבורה ודבוקה בזפת.
וא"כ בנ"ד שהוא כלי שלם לא שרי להתיז ראש החבית בסייף ואפי' למ"ש הרב מג"א וז"ל אבל הטור כתב מותר להתיז ראש המגופה וזה אפי' בחבית שלימה שרי דאינה חיבור ע"כ מ"מ אין ראיה להתיר ראש הכלי בסייף בחבית שלימה דהטור מיירי לדעת הרב מג"א שמתיז ראש המגופה בסייף ולא גוף החבית וא"כ אפי'
אם החבית שלימה שרי להתיז ראש המגופה בסייף כיון דאין המגופה חיבור עם הכלי ואנה"נ דאי מתיז ראש החבית גם להטור אסור אם החבית שלימה וא"כ בנ"ד אי מתיז ראש הכלי בסייף אסור כיון דהכלי שלם ולדעת הרב מג"א מיירי שהמגופה היא גבוהה והפוכה על פיה ודבוקה בחבית דבכה"ג שרי להתיז ראש המגופא בסייף דלעין יפה קא מכוין. והרב מג"א פליג על מרן ב"י שכתב בתחלה דהנוסחא שבטור מותר להתיז ראש החבית היא נוסחא מתוקנת אלא שכתב שמה שחילק הטור וכתב וה"מ בצדה הוא במגופה דוקא וכו' והעלה דשפיר גרסינן ראש המגופה וה"פ מותר להתיז ראש החבית שהמגופה בו אבל הרב מג"א הבין הדברים כפשוטם דמאי דקאמר הטור י"ל מותר להתיז ראש המגופה בסייף דאמגופה ממש קאי אבל קשה לפי פירוש זה מה שהקשה מרן דאי אמגופה קאמר משמע דגוף החבית אסור להתיז וליתא דהא רשב"ג לא קאמר ראש המגופה דה"ק מביא אדם חבית יין ומתיז את ראשה ע"כ. ופירש"י שמרחיב פיה למטה ממגופתה כדקתני מתיז ראשה שפת פיה וכ"נ מדברי הרמב"ם וכמ"ש מרן וא"כ מאי שנא דנקט הטור ראש המגופה ולא ראש החבית אלא ע"כ לומר דאע"ג דגרסינן בטור ראש המגופה הכוונה בו ראש החבית שהמגופה בו כמבואר בב"י וא"כ אסור להתיז ראש הכלי בסייף כשהוא שלם וליכא לאתויי ראיה להתיר מהא דפסק מרן דין ח' חותלות של תמרים וגרוגרות אם הכסוי קשור בחבל מתיר וסותר שרשרות החבל וחותך אפי' בסכין ואפי' גופן של חותלות שכל זה דומה כמי ששובר אגוזים או שקדים כדי ליטול האוכל שבהם ע"כ, ופי' חותלות סלים של כפות תמרים הרי דאשכחן שהתירו אפי' לחתוך גוף הכלי לאכול מה שבתוכו וא"כ נימא דהתירו לשבור הכלי לאכול מה שבתוכו אף היא לא תברא דההיא כבר תרגמא רש"י שכתב חותלות כלים של כפות תמרים ועושים כמין סלים ונותנין לתוכו תמרים רעים להתבשל ע"כ. וכתב הרב מג"א וז"ל משמע דוקא הני דלאו כלים גמורים דאינן עשויין אלא שיתבשלו התמרים בתוכם אבל כלים גמורים פשיטא דאסור וכן הוא בירושלמי ע"כ. וא"ת תינח חותלות של תמרים שייך לומר טעם זה אמנם חותלות של גרוגרות מאי איכא למימר דלא שייך למימר בהו שמניחין בהם גרוגרות רעים להתבשל דהא הגרוגרות הם תאנים שנתבשלו ונתיבשו בחמה וא"כ מ"ט שרו לחתוך בסכין גוף של חותלות כבר עמד ע"ז הרב בכה"ג וכתב דבגרוגרות לא שייך טעם זה ואינו יכול לשבר החותלות שלהם וכתב דכן יש לדקדק מדברי הכל בו שלא הזכיר אלא חותלות של תמרים ולא הזכור חותלות של גרוגרות ותמה על רבינו המחבר שכ' של תמרים וגרוגרות דמ"ש מחבית של גרוגרות דלא שרי לשברה אלא במוסתקי ותירץ דאפשר דחותלות מיירי במוסתקי שהם מחוברים ע"י תפירה ועוד תירץ דחותלות דמי למוסתקי כיון שאינן של חרס ושל עץ אלא של כפות תמרים ע"כ. ותמה על הרי"ף והרא"ש למה לא כתבו דין חותלות לאשמעינן דאפי' הם שלימים מותר. ותירץ שסמכו על מה שכתבו דחותמות שבכלים שהכיסוי שבהם קשור בחבל דמתיר ומפקיע וחותך ע"כ. לפי זה דוקא חותלות שהם לאו כלים גמורים אבל כלים גמורים אסור לחתכם ולשברם ומ"ש עוד הרב בכה"ג וז"ל ואחותמות שבכלים גופיהו איכא למידק במה אנן קיימינן אי בכלים שלמים תיקשי להתו' וסיעתם מ"ש מחבית דאם אינה מוסתקי יש בנין וסתירה ואי מיירי בגדולה תיקשי להר"ן ז"ל דיש בנין וסתירה בכל ע"כ. דבריו אלה נפלאו ממני דמאי מקשה להתו' דמ"ש מחבית דאם אינה מוסתקי אסור דהא התו' כתבו בהדיא דדוקא בחותמות של כלים שהם קשורים בחבל שרי לחתוך החבל אבל הכלי אסור לשברו ואפי' פותחת של עץ אסור לשברו והכי דייקי מלישנא דתלמודא בפ' בכל מערבין דשנינן במנעול וקטיר במיתנא מוכח דוקא בכה"ג הוא דשרי דסתירה גרועה דאינו סותר כ"כ גוף הכלי. והרב בכה"ג גופיה תירץ בהגהת הטור דין ב' דהקשה על התו' האי קושיא וכתב דאי סבירא להו להתו' דההיא דחותמות שבכלים מיירי במוסתקי אמאי לא ביארו לן ובתחלה תירץ שסמכו עמ"ש בחבית דמיירי במוסתקי. ועוד תירץ דס"ל להתו' והרא"ש דע"כ לא אמרינן דבכלי שלם דיש בנין וסתירה אלא כשהכלי בגוי בחוזק במסמרים או כולו שלם אז אסור לשברו אבל כשאין פיו קשור אלא בחבל שמעיקרא אין כאן בנין יכול להתיר ולחתוך ולכן בין בחותלות ובין בחותמות כיון שהוא קשור בחבל אין כאן בנין שנאמר דהסרת החבל הוי סתירת הכלי והעד שהתו' אסרו בחותמות שבכלים שאם יש בו פותחת לשברו וכו' ע"כ והוא דבר פשוט ומבואר חילוק זה בדברי התו' דאיכא לפלוגי בין קשור בחבל ליש בו פותחת ובקשירת חבל לית ביה משום סתירה וא"כ מאי מקשה הרב בכה"ג בהגהת ב"י דין ה' על ה כיון דאיהו תירץ לה לעיל והתירוץ מבואר בדברי התו' בפ' בכל מערבין ד"ה ואמאי וד"ה ובעי סכינא עי"ש. וגם להר"ן ז"ל שחילק בין כלי גדול לקטן ואפי' אם נאמר דההיא דחותמות שבכלים דמיירי בחבית גדולה שמחזקת מ' סאה לק"מ על הר"ן דאיך התירו לחתוך בסכין החותמות דחתיכת החבל לא הוי סתירה בגוף הכלי אלא חותך החבל ובכה"נ שרי אפי' בכלי גדול
איך שיהיה נקטינן מיהא דאסיר לשבר הכלי כשהוא שלם ואפי' לשבר הפותחת איכא פלוגתא אם מותר לשבר הפותחת כמבואר בש"ע ושדעת התו' והרא"ש דאסור וכתב בטור דיש להתיר לשבר הפותחת ע"י גוים וכן פסק מרן בס' הקצר וכבר כתבנו דמה שהתיר מרן להתיז ראש החבית בסייף מיירי בחבית שבורה ובנ"ד לא שייך להתיר להתיז ראש המגופה בסייף דהא בנ"ד ליכא מגופה אלא הכלי סותמין אותו בסיד ובגפסית ובטיט וא"כ יוכל להתיז בסייף להסתימה ודוקא המגופה שהיא כלי ודבוקה בחבית מותר להתיז ראשה דודאי לעין יפה קמכוין מדהתיז ראשה ולא נטלה כולה כמבואר בטור וברש"י. וראיתי להרב בכה"ג שכתב שנשאל על דגים מלוחים שרגילים לבא בתוך חביות קטנות הנקראים בריליש שהם דפים קטנים מחושקים זע"ז ע"י חשוקי עץ ובפיהם יש מגופה אם מותר בשבת לפתוח אותה ע"י הסרת החשוקים ואת"ל דאסור אם מותר להתיז ראש המגופה בסכין ואת"ל דאסור אם היו מחושקים בחבל אם מותר לחתוך החבל והשיב שאני מסתפק דשמא חביות הללו הוי כחבית שנתתברה ודיבק שבריה בזפת דלא אסרו הפוסקים אלא חבית שלימה אבל אלו הוו כחבית שבורה וכתב ונלע"ד שזו דומה למנורה שאסור להחזיר וכו' וא"כ בנ"ד ודאי דאסור להסיר החשוקים וכו' ואם באנו להתיז ראש המגופה ביד או הסכין צריך שלא יהיה הבריל מחזיק מ' סאה ואם קשורים בחבל אפשר דלא שרי לחתוך החבל אלא כשאין שם קשרים אחרים כ"א החבל משא"כ כשיז חישוקים של עץ מלבד החבל אפשר דלא שרי וכתב שדעתו מסכמת דאם אינה קשורים בחבל שיכול לפתחם ע"י גוי וכו' עי"ש
והנה מ"ש דאם הוה הבריל מחזיק מ' סאה דאסור להתיז ראש המגופה כיון דהמגופה אינה חיבור עם הכלי שהוא כלי בפ"ע וראיה לזה דהא מותר להתיז ראש המגופה אפי' שהכלי שלם דאסור לשברו לדעת מר"ן והטור אפ"ה מותר להתיז ראש המגופה מטעם דאינה חיבור וכמ"ש הר' מג"א והעתקתיו לעיל והרי אככרץ להרב ז"ל דאסר להסיר החשוקים של עץ ע"י ישראל, וא"כ בודאי בנ"ד לא שרי לסתור הסתימה של הכלי אם הוא מדובק יפה וסתום בחוזק הסתימה בכלי דהא אפי' נקב ישן שנסתם אסור לפתחו בשבת אם הוא סתום יפה דהא פסק מר"ן דאם היה בו נקב ונסחם דאם הוא למטה מן השמרים דאסור לפתחו ונ"ד אע"ג דהוא למעלה מן השמרים הא קא חזינן דעבדי ליה סתימא מעלייתא וזיל בתר טעמא דטעמא דשרי למעלה מן השמרים דלא סתימא מעליא אבל בנ"ד הא חזינן דעבדי סתמא מעליא אף שהוא למעלה מן השמרים וכיון דבנ"ד דעביד סתימא מעליא בסיד ונפסית וטיט ואדוקה הרבה חשיב כפותח מחדש אם בא לפתחו בשבת ואע"ג שכתב בשבולי הלקט דנקב שנסתם בחבית בחתיכה עץ מותר לנקוב בשבת ולהוציא העץ שאני התם שאין העץ מהודק הרבה דהוי כמו ברזא משא"כ בנ"ד שהסתימה מהודקת הרבה בודאי אסור לסותרה ע"י ישראל וכן לשבור הכלי עצמו או להתיז ראשו נמי אסור כיון דהכלי שלם ואפילו ע"י גוי אינו כ"כ פשוט להתיר דהא כתב רש"ל אהא דהתיר מרן לשבר הפותחת של עץ ע"י גוים דדוקא בהפסד מרובה או שנחפז הרבה לצורך מצוה ואה"נ דע"י גוי יש להקל מיהא אבל ע"י ישראל הדבר פשוט דאסור כן לענ"ד.
ואל תשיבני מהא דכתב הש"ע בסי' שי"ד סעי' י' בשם ת"ה דמותר להסיר דף שמשימין אותו לפני התנור ושורקים אותו בטיט דהתם שאני שאינו עשוי לקיום שסותם אותו מע"ש ע"ד להסירו בשבת וכמבואר שם ובת"ה סי' ס"ה וז"ל ומתוך כך אית לן למימר דדוקא חותמות שבקרקע אע"ג דגריעי אינון מ"מ נעשו לחיבור ולסתימת זמן ולכך שייך בהו סתירה מדרבנן דמיחזי כסותר אבל שריקת התנור דלא נעשה כלל לקיים רק לשמור החום לפי שעה ולמיסתר למחר שרי אפי' לכתחילה ואל תתמה אם נחלק בין אם לסתור לאיזה זמן דה"נ מחלקינן אפי' מדאוריתא ולענין קשר של קיימא בג' חילוקים וכ"ש. בענין דרבנן ע"כ והרי בענין קשר של קיימא מייתי התם הרב בעל המפה די"א דכל שאינו עשוי להתיר הקשר באותו יום מיקרי קשר של קיימא וי"א דעד ז' ימים לא מיקרי של קיימא וכל שהוא יותר מז' ימים לכ"ע הוי של קיימא, וא"כ מינה נילף בנ"ד שסותמין אותו לימים הרבה לכל ימות השנה ואינו קוצב זמן דאיפשר שיצטרך לו לזמן הרבה מיקרי ע"ד לקיים ורש"י והרא"ש גבי קשר של קיימא כתבו דהכל תלוי בדעת הקושר דאם אינו קוצב זמן בדעתו מתי יתירו זהו קשר של קיימא וחייב ואם קוצב בדעתו איזה זמן שבודאי יתירו אז יהיה הזמן מה שיהיה כל אותו זמן פטור אבל אסור וא"כ בנ"ד שסותמם עד זמן שיצטרך לו ומניחו סתום כל זמן שלא יצטרך זה ודאי מיקרי עשוי לקיום דבקשר כה"ג מיקרי קשר של קיימא וכמו שיעויין בסי' שי"ז וזה פשוט ומשו"ה בשריקת תנור דעשוי להתירו ביומו לא מיקרי נעשו לקיום ואסור לסותמו וזה פשוט.
והנה הוקשה לי דברי המרדכי בפ' במה טומנין שכתב וז"ל ומכאן יש להוכיח שמותר לסתור סתירת פי התנור שסתמו מע"ש ודומה להא דאמרינן בפ' חבית דשרי למיברז חביתא בבורטיא בשבת משום דמכוין להוציא היין ולא לעשות פתח ע"כ וזה תימה דבהדיא איתא בפי' חבית מהו למיברז חביתא בבורטייא בשבת לפיתחא קא מכוין ואסור או לעיין יפה קא מכוין ושרי א"ל לפיתחא קמכוין ואסיר והכי הוה מסקנא התם וכן פסקו הפוסקים דאסור ולא שרינן התם אלא במתיז את ראש החבית בסייף דהתם לעיין יפה קמכוין והיכי כתב המרדכי שדומה להא דאמרינן בפ' חבית דשרי למברז בבורטיא ואפשר לדחוק דמ"ש המרדכי שדומה להא דשרי למברז בבורעיא שכינתו אהא דשרינן להתיז ראשה בסייף וזה דוחק דמלת למברז נקב משמע בורטיא רומח ר"ל שנקבוה ברומח ועוד קשה דבחחלה הביא ראיה להתיר מהא דמגופת חבית שמותר להתיז אותה בסייף דאינה חיבור לחבית וכתב דמכאן יש להוכיח להתיר דף התנור ר"ל דאינה חיבור לתנור והדר כתב שדומה להא דשרי למברז חבית בבורטייא והתם בגוף החבית מיירי וצ"ע זהו מה שנראה לענ"ד וה' יצילנו משגיאות ויראינו מתורתו נפלאות
סימן ג
תשובה לרב אחד שחלק על המחבר בענין הנ"ל וחזר המחבר לקיים דבריו הא' בזה ודברי הרב החולק מובנים מתוך תשובת המחבר:
מה נכבד היום בהגלות נגלות אור יקרות:
צוף דבש אמרי נועם תורה תמימה אמירה כתיב"ה נעימה והיב"ה אמרות טהורות:
מעשה ידי אומן מעין גנים באר מים חיי"ם זה כלל גדול בתורה ומר סבר תחומין דאורייתא לפקוח עינים עורות:
פתח לה פתחא להאי פריסת"א מהכא כל מיידי דסייר וחתים ותהיינה צרורות:
סתום ועשאו פתוח והאי סתמ"א קשיא מתירו באחת מידיו, ידיו לא אסורות:
אותיותיו האירו אל עבר פנינו פתח ביוצר אור וסיים במערי"ב ערבוים והיו למאורו"ת:
אורו עיני כי טעמתי טעם כעיקר דאוריתא שדר לן חורפא הנותן אמרי שפר אר"ש זבת חלב ודבש ומוציא אסירי"ם בכושרו"ת:
אז אמרתי הנה באתי אשור"ה נא ואראה את המראה הגדול נורא בי עמר"ם להשתעשע בדברות קדשו.
בריש כל מראי"ן אנכי הרוא"ה בראיה ראשונה שעמד על השה"ג שכתב דגם רש"י ז"ל כהר"ן וכתב דלפי זה הא דפירש"י גבי מאן דעביד חביתא דלא מחייב משום בונה מיירי בכלים קטנים וקשיא ליה למר דלכאורה לא קיימא האי תירוצא דהש"ג לרש"י מהא דאמר רב האי מאן דמעייל שופינא וכו' דחייב משופ בונה והתם הוי כלי קטן וכו' ע"כ. ונראה לי דודאי הרב הש"ג ידע שפיר דמהא דרב לק"מ על רש"י דרב לטעמיה אזיל דס"ל דיש בנין וסתירה בכלים וכמ"ש הר"ן ז"ל בראש פ' הבונה ולא קשיא אלא מהא דרבא ואביי דאית להו גבי חביתא ותנורא וחלתא דלא מחייב משום בונה לפירש"י ואי מיירי בכלים גדולים קשיא דהא בכלים גדולים אית לן דיש בנין וסתירה דרש"י ז"ל מפליג נמי בהכי בין גדולים לקטנים ומש"ה אצטריך הרב הש"ג לשנויי אליבא דרש"י דההיא דעביד חביתא דלא מחייב משום בונה מיירי בכלים קטנים:
תו כתב מר עמ"ש השה"ג בפ' חבית וז"ל וכן נראה דעת מיימוני בפכ"ב דשבת דס"ל כפ' התו' לחלק בין שברי כלים לכלי שלם וכתב על זה מעכ"ת וז"ל ואנכי לא מצאתי דבר וחצי דבר בהרמב"ם ולא בפכ"ב ולא בפכ"ג שיסבור כדעת התו' ע"כ, ואחרי המחילה רבה הראה דהש"ג הוכיח כן בס' הרמב"ם שדעתו כדעת התו' דאיכא לפלוגי בין שברי כלים לכלי שלם דהא בפ"י כתב דבעושה כלי אדמה כגון תנור דחייב משום בונה וכן בהכניס יד הקרדום בעין שלו דחייב משום בונה דפסק כרב בהא דמאן דמעייל שופינא דחייב משום בונה וה"ז סותר למ"ש פכ"ב מה' שבת דין כו' דאין מחזירין מטרה של חוליות ושל כסא המפוצל מפני שנראה כבונה ואם החזיר פטור אבל אסור שאין בנין וסתירה בכלים ע"כ דמהתם מוכח דיש בנין וסתירה בכלים אלא מאי אית לך למימר דע"כ הרמב"ם מחלק בהכי דע"כ לא אמרינן דאין בנין וסתירה בכלים אלא בכלים שנתפרקו ורוצה להחזירם כמנרוה של חוליות ומטה של פרקים אבל בעושה כלי מתחלתו מחויב משום בונה וכמ"ש ה"ה בפ"י מה' שבת והתו' בפ' כלל גדול ובכמה דוכתי וז"ל בפ' כלל גדול אהא דעביד חביתא שכ' רש"י דלא מחייב משום בונה כתבו החו' ואין נראה דדוקא במחזיר מטה ומנורה של חוליות אמרינן אין בנין בכלים אבל כשעושה לגמרי כל הכלי מחייב משום בונה והיא דעת הרמב"ם ממש וא"כ כיון דלדעת הרמב"ם בעושה. כלי מחדש מחייב משום בונה ע"כ גם בסותר כלי שלם מחייב משום סותר לפי דעת השה"ג דס"ל. דלא מתיר רש"י אפי' בכלי שלם לשברו אלא מטעמא דס"ל דאין בנין וסתירה בכלים ואפי' בעושה כלי מחדש כמבואר בריש דבריו של הש"ג עיי"ש וס"ל להרב בעל הש"ג דכל שיש בנין בעשייתו אית ביה משום סותר בסתירתו וכיון דבעושה כלי מתחלתו אית ביה משום בונה ה"נ בשובר כלי שלם דאית ביה משום סותר ולא דמי להא דאמרינן דלת של שידה תיבה דנוטלין מציר שלהם דאין סתירה בכלים דהתם הדלת הוא דף בפ"ע וקבוע ע"י ציר בדלת משא"כ בכלי שלם שהוא גוף אחד אם שובר אותו סור למאן דאית ליה דיש בנין וסתירה בכלים וא"כ הרמב"ם דסובר דבמנורה:
של חוליות דאם החזיר פטור דאין בנין וסתירה בכלים א"כ גם בשובר כלי שהוא עשו משברי כלים דשרי וא"כ מה:
שכתב בפכ"ג דשובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות מיירי בשברי כלים כמ"ש התו' איברא דסברת הר"ן היא דלאו תליא הא באה דאע"ג דס"ל בעושה כלי מתחלתו א"נ בנתפרק וצריך אומן בחזרתו דחייב משום בונה אפי' בכלי קטן מ"מ ס"ל דגם בשובר כלי שלם לאכול גרוגרות דשרי דהא איהו לא מפליג בין כלי שלם לשבור אלא בין כלי קטן לגדול ולפי דעת זה ליכא הוכחא מדברי הרמב"ם שהוא סובר כדברי התו' דאיכא:
למידחי שסובר כדעת הר"ן ובכלי קטן בכל גוונא שרי לשברו אפי' שלם וכבר דחה הכה"ג ז"ל דברי השה"ג והעלה שדעת הרמב"ם כהר"ן ז"ל וכמ"ש מעכ"ת באורך.
ומדי עברי ראיתי מ"ש הרמב"ם בפכ"ב מה' שבת (דין כ"ה) וז"ל התוקע חייב משום בונה. לפיכך כל הדלתות המחוברות לקרקע לא נופלין ולא מחזירין גזירה שמא יתקע וכו' וכתב ה"ה ובהלכות ת"ה דלת של שידה תיבה וכו' נוטלין ולא מחזירין וכו' ותמיה אני למה הוצרכו לגזירה שמא יתקע במה שמחובר לקרקע שהרי בלא תקיעה מחייב משום בונה ע"כ והנה על דברי ההלכות לא קשיא הך דה"ה דמצינן למימר שדעת ההלכות כמו שפי' הר"ן דהך דשמא יתקע לא קאי אלול של תרנגולים דההיא בלא:
תקיעה מחייב כיון דמחובר בקרקע אלא ארישא קאי אמאי דאמרנין דלת של שידה דלא מחזירין וטעמא הוי שמא יתקע אבל על הרמב"ם ז"ל תפול קושיית הרב המגיד שכתב בהדיא טעם שמא יתקע על דלתות המחוברות בקרקע.
ועוד תמיהא לי מלתא טובא ע"ד ה"ה והרמב"ם ז"ל שהבינו להא דשמא יתקע קאי על לול של תרנגולים דה"ט לא אתמר בברייתא אלא רבא הוא דמשני הכי להא דפריך תלמודא על הברייתא בשלמא לול שית קסבר כיון דמחובר בארעא יש בנין וסתירה בקרקע אלא של שידה וכו' מאי סבר אי יש בנין בכלים יש סתירה ואי אין בנין אין סתירה ומשני רבא אין בו"ס וחזרה אסור שמא יתקע הרי בהדיא דטעמא דשמא יתקע לא קאי אלא על דלת שידה תיבה וכו' והיכי כתביה הרמב"ם על לול ש"ת א) ועוד אם איתה דעל לול ש"ת נמי קאי תינח דאסור בחזרה מה"ט אבל לא נוטלין אמאי דשמא יתקע לא שייך אלא בחזרה כמבואר בדברי רבא דלא מחזירין דוקא מטעמא דשמא יתקע הרי דבנטילה ליכא שמא יתקע ויש לישב בדוחק דהרמב"ם מפרש דלפי סברת המקשה דהבין דטעמא דדלתות של ליל דאין נוטלין אין מחזירין מטעם בנין וסתירה מש"ה קשיא ליה אדלתות של שידה תיבה דאמאי נטלין ולא מחזירין אי יש בנין יש סתירה ושני רבא דכולה טעמא
**( א) קשה טובא הלא לעיל בסמוך כתב להקשות כן להרמב"ם בשם ה"ה ואיך בתוכ"ד חזר להקשות זה מדנפשיה ? ויותר מפליא מה שפתח להקשות לה"ה עצמו עצם קושיתו שעל הרמב"ם והנה קושיא זו של היה תירץ בבר מרן הב"י (סי' ש"ה וז"ל. מה שתמה היה י"ל דכיון דכלים הם אע"ג דמחוברים בקרקע לא פסיקא מלתא שיש בהם בנין וסתירה אלא שיש סברא לומר כן והיינו דאמרינן קסבר כיון דמחברי בארעא וכו' כלומר אפ"ל דסבר הכי תנא דברייתא אבל כד אסיק רבא גזירה שמא יתקע אצ"ל עוד טעם דמחברי. ואני תירגא דיומא קמי דיקר אורייתיה דרבינו הב"י לא הבינותי מאי הרוחנא בזה דאכתי תיקשי להרמב"ם מדידיה כמ"ש ה"ה דהרי פסק בפרק יו"ד (הלכה י"ד) שהמחזיר דלת של בור ודות וכו. חייב משום בונה ושם מיירי אפילו בלא תקע משום דמהברי בארעא וברייתא היא בפרק המוציא הפילין (דף ק"ב ב') ל וראיתי בט"ז (ס"ק ט') שכבר העיר כזה ודחק לישב דהב"י סובר דהרמ"ם מיירי כאן בדלת וכלי תלוש ואחר כך חברו בקרקע דלול הוא עשוי כלי ואחר כן מחברין אותו בקרקע, ולע"ד דוחק גדול לפרש לשון כל הדלתות המחוברות לקרקע דנקט כאן דרמב"ם בכה"ג. ועוד יש להקשות על מרן הב"י מח שהקשה רבינו המחבר בסמוך ד שמא יתקע אינו אלא מעם לאין מחזירין ועדיין קשה אמאי אין ניטלין ? וקושיא עצומה היא וכבר הקשה כן הכ"ח. ועיין שם בב"ח שכתב לישב זה וגם קושית ה"ה, אמנם המאמר מרדכי דחה דבריו והניח קושיתו בצ"ע ועיין בס' מעשה רקח על הרמב"ם שגם הוא כתב לישב קושית ה"ה ואין דבריו מובנים כלל וצ"ע גדול בכ"ז ואין דעתי צלולה כעת והנני מוכרח לחניה מקום בזה לזולתי ומי שחננו הב"ח ישוב הדעת יברר הענין וימצא חן בעיני אלקים ואדם.