צדקה ומשפט חלק א· רבי צדקה חוצין
יורה דעה · סימן ה
שאלה ראובן שהיה מוכר בשר בחנות פה צובא ויהי היום חלף לו לעלות לארץ ישראל לזוירה ודעתו לחזור והניח במקומו שמעון שהיה משרת אותו במכירת בשר ומינהו פקיד על מכירת הבשר והניח ג"כ ב' יהודים אחרים לוי ויהודה יהודה היא שותף עמהם ויש לו חלק במכירת הבשר ולוי הוא סופר של החנות ויהי היום ויהי ריב בין שמעון הפקיד של החנות ובין יהודה הנז' מחמת שיהודה הנז' לאו מהימנא הוא וגונב מדמי הבשר ומטעה אותו בחשבון וכל שעה מתקוטט לוי [כנראה דצ"ל שמעון המגיה] עם יהודה אשר על כן מרוב שיחו וכעסי קפץ שמעון ונדר בנזירת שמשון ואמר בזה הלשון אכון נזיר בנזירת שמעון בן מנוח איבן דלילה אנכאן בקית בפתאח אל דוכאן חתא וגו' שרוכי ראובן, ועכשיו נתחרט שמעון מחמת דלא איפשר לסגור החנות עד שיבא ראובן, בשביל התרעומת שיהיה מראובן עליו שימשך להם פסידא ומניעת הריוח מסגירת החנות וריצה למצוא היתר לנדרו, יורנו מורנו באיזה אופן יש היתר לנדרו ושכמ"ה.
תשובה אפשר למצוא ארוכה לנזירות זו מג' טעמים אחד שטעה וחשב ששמעון הוא בר דלילה והו"ל למימר בעל דלילה, שנית מחמת המודעה שעשה בליל כפור שאומרים קהל מסתעברים בנוסח של כל נדרי די נדור ודי נשתבע מיה"כ הזה עד יה"כ שיבא עלינו לשלום דהינו שמבטלין כל הנדרים והשבועות שיעשו בזאת השנה, ג' שאמר אנכאן בפתאח אל דוכן חתא וגו' שריכי וכו' וזה אפשר דאית ליה תקנתא שלא יפתח החנות אבל לוי ויהודה הם יפתחו החנות.
ואבא היום אל העין עין משפט הוא קדוש לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא כדת מה לעשות על פי התורה ולברר וללבן זו ליבון הלכה כל פרט ופרט מאלו הפרטים, תחלת דבר נפתח במאי דסליק מיניה אם מועיל טענה זו לומר שהוא לא יפתח אבל הם יפתחו ואפי' שיהיה לו חלק עמהם אם נאמר דאזלינן בתר כוונת הנודר דאין כוונתי להקפיד על הפתיחה לבד אלא כוונתו לסגור אותה לגמרי שלא למכור עוד בשר עד אשר יבא ראובן דכל כוונתו ונזירתו הוא מן החמס אשר בכפו של יהודה שרוצה לאכול אותו בכל פה וא"כ מה יתן ומה יוסיף אם יפתחו הם החנות עדין הסיבה במקומה עומדת והגזל במקומו עומד וא"כ אפי' יפתחו הם החנות אכתי איסורא דנזירות רביע עלויה, או דלמא לבטא בשפתים אמר רחמנא וכיון דבטא בשפתיו שלא יפתח הוא החנות אם יפתחו הם לא חלה עליה הנזירות.
והנה עיקרא דהאי מילתא אי אזלינן בתר כוונת הנודר או לאו, משנה היא בפ' הנודר מן הירק והביאוה הפוסקי' ז"ל הלא בספרתם ומכללם הרב בעל הטורים בסי' רי"ח כתב וז"ל הולכים אחר כוונת הנודר כיצד היה טעון צמר או פשתן והיה ריחו קשה ואמר קונם צמר ופשתן עולים עלי מותר ללבוש ולהתכסות ואינו אסור אלא בטעינה, היה לבוש בהם ונדר שלא יעלו עליו אסור ללבוש ולהתכסות ומותר לטעון, היו מפצירין בו ליקח בת אחותו ואמר קונם שהיא נהנית לי מותר ליהנות לו שלא נתכוון זה אלא לשם אישות, היה חבירו מפציר בו שיאכל עמו ואמר קונם ביתך שאיני נכנס טיפת צונן שאיני טועם לך מותר ליכנס לביתו ולשתות טיפת צונן שלא נתכוון אלא לשם אכילה ושתיה ע"כ, הרי בהדיא דאין אנו הולכים בנדרים אחר משמעות הוצאת הפה ואין אנו תופשין הדברים כפשטן אלא אזלינן בתר כוונת הנודר ואנו רואין הסיבה שבשבילה נדר, דהא באומר קונם צמר עולה עלי אעג"ב דהזכיר עלייה סתם ולא הזכיר לא לשון לבישה ולא טעינה אנו רואין הסיבה שבשבילה נדר אם נדר כשהיה טעון והזיע אמרינן דדעתיה אטעינה ולא אלבישה, ואם כשהיה לבוש נדר אמרינן שדעתו אלבישה, וכן בהיו מפצרין בו ליקח בת אחותו ואמר קונם נהנית לי אעפ"י דהוציא בפיו איסור הנאה סתם ולפי פשט דבריו משמע שאוסר כל הנאה מ"מ כיון דבענין נישואין עסקי אמרינן דכוונתו לומר נישואיה ולא שאר הנאות, וכן בהיה מפציר בו לאכול אצלו ואמר קונם לביתך שאיני נכנס וכו' אעג"ב דאסר בפיו כל כניסת בית הולכין אחר כוונתו שהיא דוקא לאסור אכילה ושתיה ה"נ נר' לכאורה בנ"ד אעג"ב דהוציא בשפתיו שלא יפתח הוא החנות ולא אמר שלא ימכור סתם מ"מ אזלינן בתר כוונתו שכוונתו היא שלא יפתח הוא ולא אחרים שכוונתו היא שלא ימכר כלל בשר בזה החנות על אודות הגזל דמאי נפקא מיניה בפתיחת החנות שלא יפתח הוא גם אם יפתחו שותפיו הנזק במקומו עומד.
אמנם כד דיקינן שפיר נראה דלא דמי נ"ד לדינים שזכרנו דהתם שאני דהלשון שהוציא בשפתיו הוא לשון כללי וכוונתו היתה על ענין פרטי דבצמר עולה עלי בפיו הזכיר לשון עלייה סתם שכוללת לבישה וטעינה ובדעתו היה על אחת מהנה אז אזלינן בתר כוונתו ואסרינן או לבישה או טעינה כיון שיש גם במשמעות דבריו לבישה או טעינה, וכן במפצירין ליקח בת אחותו בפיו הזכיר הנאה סתם ובדעתו היה. על הנישואין אסרינן הנשואין דאישות בכלל הנאה היא ובכלל דבריו היא דבכלל מאתים מנה, וכן במפציר בו שיאכל עמו אעג"ב דאמר קונם ביתך שאיני נכנס מה שאסרינן אכילה ושתיה הוא משום דפיו ולבו שוין לאוסרו אבל כניסת הבית דאין פיו ולבו שוין לאוסרו דהא ההפצרה היא על עסקי אכילה ושתיה שואלין אותו עליה מכוין לאסור ולא על הכניסה אעג"ב דמשמעות דבריו נראה דאסורה אין פיו ולבו שוין לאוסרה אבל בנ"ד שכוונתו היה לאסור המכר סחס ובפיו הוציא ענין פרטי שלא יפתח הוא החנות דמשמע דאחרים יפתחו בכה"ג איפשר דלא אזלינן בתר כוונתו והא לגבי פתיחת שותפיו החנות אין פיו ולבו שוין לאוסרה ודמי האי מילתא לגמר בלבו להוציא פת חיטין והוציא פת שעורין דמותר בשניהם דפיו ולבו שוין בעינן ולא אזלינן בתר כוונתו כיון דפיו סותר כוונתו וה"נ דכוותה.
איברא דלכאורה יש סתירה לחילוק זה שזכרתי ממ"ש מר"ן ז"ל בב"י בשם הרשב"ץ על מי שנשבע שלא יעשה יין למכור לא ליחודי ולא לארמאי מפני שהעלילו עליו שמכר לישמאעלים ויש לו עכשיו קצת יין שהקדים ועשאו קודם שנשבע נרא' דאסו' למכרו ואעפ"י שלא נשבע אלא שלא יעשה יין למכור וזה היה עשוי מקודם משום דאזלינן בתר כוונת הנודר שנדר מחמת העלילה וכאותה ששנינו קונם צמר עולה עליו ר"י אומר הכל לפי הנדר וכו' ע"כ ופסקו מר"ן בש"ע והרי זה כעין נ"ד שהוציא בפיו לשון פרטי דהיינו שלא יעשה יין למכור דמשמעות דבריו שלא יעשה יין מחדש אבל העשוי מקודם שרי ואעפ"כ אזלינן בתר כוונתו שרוצה לאסור הכל גם העשוי מקודם מסיבת שגם בו שייך מלילה וא"כ לפי פסקו של הרשב"ץ גם בנ"ד אעג"ב שמשמעות דברי הנודר שדוקא לא יפתח הוא ולא קפיד אפתיחת שותפיו מ"מ אזלינן בתר כוונתו שלא תפתח החנות כלל לא ע"י עצמו ולא ע"י אחרים דמאי נ"מ בפתיחת אחרים וסוף סוף היזקא רביע עלויה והאורב יושב לו בחדר.
איברא שדברי הרשב"ץ ז"ל תמוהים דמה ראייה מייתי מההיא דקונם צמר עולה לנ"ד דהתם שאני דמאי דאסרינן לבישא או טעינה הוא משום דמכללא דעלייה דאפיק מפומיוה משתמע שפיר לבישה או טעינה וא"כ כי אזלינן התם בתר כווונתו היינו דאין כוונתו סותרת לפיו ואיכא פיו ולבו שוין בההיא מילתא דאסרינן ליה, אבל בנדון הרשב"ץ דאסר אפי' מה שהיה עשוי מקודם אין פיו ולבו שוין דמשמעות דיבורו שלא יעשה מחדש וכבר האחרונים ז"ל תמהו עליו בזה והעלו דאזלינן בתר לשון השבועה שלא יעשה מחדש יין למכור אבל מה שהיה עשוי מקודם שרי למוכרו, וכמו שיראה המעיין בדברי הרב מוהרימ"ט ח"א סי' ז' שהביא דברי הרשב"ץ ותמה עליהם דאינן פיו ולבו בעינן וכתב שנדון הרשב"ץ דמי לנודר פת חטין והוציא פת שעורין וכו'
וכתב עוד דמה שהביא הרשב"ץ ראייה לדבריו מההיא דהיו מסרבין בו וכו', אדרבה משם ראייה להפך דהא קתני סיפא קונם ביתך שאיני נכנס וכו' ה"ז נכנס לביתו וכו' וכתב הרא"ש ז"ל שהוא מותר גם באכילה ושתיה שהרי לא הוציא אכילה בשפתיו ולדברי הרא"ש לא מבעיא זה שהיה עשוי כבר דשרי אלא אפי' עשה אח"כ לעצמו יכול למכור ממנו דלא אסר אלא שלא יעשה יין ע"ד למוכרו וכו' ע"כ.
והנה לכאורה קשה למוהרימ"ט ז"ל דפריך עליה דהרשב"ץ מדברי הרא"ש שהתיר גם באכילה ושתיה, דאפשר דהרשב"ץ לא קיימא ליה בהא מילתא כהרא"ש אלא כסברת הרמב"ם ז"ל דס"ל אסור באכילה ושתיה אעג"ב דלא הוציאה בשפתיו דאזלינן בתר כוונתו דנתכוון לאסור אכילה ושתיה וכך הם דברי התוספתא וכמ"ש מר"ן, וא"כ שפיר מייתי ראיה הרשב"ץ לנ"ד מההיא דהיו מסרבין דכי היכי דהתם באומר קונם ביתך שאיני נכנס אסרינן ליה באכילה ושתיה אעג"ב דלא הוציא איסור אכילה מפיו וטעמא דאזלינן בתר כוונתו דנתכון ליה ה"נ בנדון הרשב"ץ אסרינן העשוי מקודם אעג"ב דלא הוציאה בשפתיו מטעם כוונתו, ואפשר שכוונת הרב מוהרימ"ט לומר דאעג"ב דהרמב"ם פליג עליה דהרא"ש בהך ואסר באכילה ושתיה כאומר קונם ביתך שאיני נכנס היי' טעמעא משום דאיסור אכילה ושתיה בכלל מה שהוציא בשפתיו הוא דהכוונה הוא שלא יכנס בביתו לאכול ודמי דלמ"ש הרא"ש בהיו מפצירין בו ליקח בת אחותו ואמר קונם שהיא נהנית לי דאסרינן אישות דבכלל הנאה הוא ושרינן שאר הנאות דלא נתכוון להם, משא"כ בנדון הרשב"ץ דמה שהיה עשוי מקודם לא יכנס בכלל מה שהוציא בשפתיו שלא יעשה יון למכור וא"כ גם מהרמב"ם ליכא ראייה לדין הרשב"ץ ולדברי הרא"ש אדרבה בהפך איכא ראייה דהא אכילה ושתיה דהיא בכלל שלא יכנס לביתו ואפ"ה התירה הרא"ש מטעם שלא הוציא בשפתיו אכילה כ"ש יין שהיה עשוי מקודם דאינו נכנס בכלל דבריו כלל דשרי לדעת הרא"ש אמנם איכא למידק לדעת הרא"ש דאסר אישות דבכלל הנאה היא גבי קונם נהנית לי א"כ למה התיר אכילה ושתיה במפציר בו לאכול אצלו ואמר קונם ביתך שאיני נכנס הו"ל לאסור אכילה ושתיה דבכלל שלא יכנס לביתו ומ"ש מהך, ואם נאמר דמה שהתיר הרא"ש ז"ל אכילה ושתיה היינו חוץ לביתו של בעל הסעודה וכמו שראיתי להרב מוהרימ"ט בסי' נ"ה מח"א שפירש כן בדעת הרא"ש, ניחא דהשתא ודאי אותה אכילה ושתיה דחוץ לביתו ליתא בכלל מה שאמר קונם ביתך שאיני נכנס דהא לא נכנס לביתו כלל, ועפ"י הדברים האלה העלה הרב מוהרימ"ט בסי' נ"ה דהתוספתא ז"ל לא פליגא על הרא"ש דמאי דאסר בתוספתא אכילה ושתיה היי' בתוך ביתו והרא"ש מיירי חוץ לביתו א"כ מעתה ליכא מאן דפליג אהרא"ש ז"ל בהא דלכ"ע אכילה ושתיה חוץ לביתו שרי ובתוך ביתו אסור.
ובהכי ניחא מה שהקשינו לעיל עליה דהרב מוהרימ"ט דמאי מקשה עליה דהרשב"ץ מדברי הרא"ש כיון דהרמב"ם פליג עליה והתוספתא מסייעא ליה, והשתא יתיישב דהרב לטעמיה אזיל דסבר דליכא מאן דפליג עליה דהרא"ש, ומאי דקא מותיב שפיר קא מותיב, ואמנם אכתי לפי מה שהבין מר"ן דהרא"ש ז"ל פליג עליה דהרמב"ם וס"ל דאכילה ושתיה אפי' בתוך ביתו מותר קשה דמ"ש דאישות אמרינן דבכלל הנאה היא ואכילה ושתיה אמרינן דשרי ולמה כתב הרא"ש דלא דמי לרישא דאישות בכלל הנאה ומאי בנייהו, ואפשר דהתם אישות הוי הנאה ממש מש"ה אמרינן דבכלל שלא ליהנות היא, אבל אכילה ושתיה אינה נכללת בסוג שלא ליכנס כלל דמילת כניסה לא מתפרשת אכילה וא"כ אכילה אינה בכח מאמר ביתך איני נכנס, אבל אישות היא בכח מאמר ביתך שאיני נכנס היא ואסירא.
והנה אעיקרא דמילתא דאסיק מר"ן דהרא"ש פליג אהרמב"ם ז"ל לא ידעתי מנ"ל הא ואי משום שכתב הרמב"ם ז"ל וז"ל ה"ז מותר ליכנס לביתו ולשתות לו שלא נתכוון זה אלא שלא יאכל וישתה עמו בסעודה זו ע"כ דמשמע מדבריו אלה דבסעודה זו מיהא אסור לאכול עמו אימא דכוונת הרמב"ם לומר דמותרת הכניסה מטעם שלא נתכוון אלא שלא יאכל וישתה ואכילה ושתיה נמי מותרת כיון שלא הוציאה בשפתיו וכדעת הרא"ש ז"ל דס"ל דכניסה ואכילה ושתיה הכל שרי ואפשר דס"ל למר"ן ז"ל דאם איתא דהרמב"ם ס"ל דגם אכילה ושתיה שרי א"כ הו"ל להרמב"ם לאשמעינן רבותא ולמימר מותר ליכנס לביתו ולאכול הרבה ואמאי נקט הרמב"ם האי לישנא מותר ליכנס לביתו ולשתות עמו טיפת צונן, ואעג"ב דהרא"ש נמי נקט האי לישנא, הא איהו גלי דעתיה בהדיא דגם באכילה ושתיה שרי, אמנם הרמב"ם אם איתא דסבר כהרא"ש לא הו"ל למינקט האי לישנא, וזה אינו הכרח כ"כ דאפשר דהרמב"ם לישנא דמתני' נקט דתני נמי כהאי לישנא מותר ליכנס לביתו ולשתות עמו טיפת צונן שלא דנתכוון זה אלא לשם אכילה ושתיה ואעפ"כ ס"ל להרא"ש דשרי באכילה ושתיה, איך שיהיה לפי דברי מר"ן ז"ל הרא"ש ז"ל פליג עליה דהרמב"ם וס"ל דאכילה ושתיה אפי' בביתו של חבירו שרי, ולפי דעת מוהרימ"ט לא שרי הרא"ש ז"ל אלא חוץ לביתו של חבירו אבל בתוך ביתו לכ"ע אסיר דהא בכלל שלא ליכנס היא אבל חוץ לביתו שרי אעג"ב דהנודר גילה דעתו אח"כ דכוונתו היתה בשעה שנדר קונם לביתך שאיני נכנס לאסור האכילה באיזו ענין שתהיה בין בתוך ביתו בין בחוץ שיהא אסור באותו סעודה אעפי"כ שרי לאכול חוץ לביתו כיון שלא הוציא בשפתיו אלא כניסה לבית.
ועל פי הוראה זו פסק בנדון דידיה הרב מוהרימ"ט על חכם של קהל אחד שבאו ב' בעלי דינין אצלו לדין תורה בב"ה והשיב לו א' מבעלי דינין על מה אתה עורך טענות לבעל דיני א"כ נבקש חכם א' שידון איתנו וכעס החכם וקבל עליו נזירות שמשון ולפי דברי העדים שהעידו שכך אמר הריני מקבל חירות שמשון וכו' אם אכנס בבית זה ופסק שם הרב שלפי נוסח העדים ששמעו מפיו אינו יכול ליכנס בב"ה אפי' בתורת יחיד אבל יכול הוא להיות חכם שלהם לדין ולהורות ולעשות להם כל צרכם ונרלון שם עליי הרב מוהר"ר יחיאל באסן והקשה עליו דמה בין זו להיה מסרב בחבירו וכו' ואמר קונם ביתך שאיני נכנס דמותר ליכנס בביתי ואסור באכילה ושתיה אלמא דאזלינן בתר כוונת הנודר אעג"ב דהוא הפך משמעות דבריו ה"נ כיון שכעס על עוסקי דינא ודיינא ואמר שלא אכנס בבית זה אמרינן שלא נתכוון אלא לשם חכם ודיין נמצא שהוא מותר ליכנס בתורת יחיד ואסור להורות ולדון אפי' חוץ לב"ה ולסברת הרא"ש הוא מותר להיות חכם ואפי' בתוך הקהל כי כן כתב בפסקיו דגם באכילה ושתיה מותר כיון שלא הוציאו מותר ה"נ מותר להיות חכם כיון שלא הוניאו מפיו ואפשר לומר דאפי' להרא"ש אסור להיות חכם בתוך הקהל דבכלל שלא ליכנס הוא הכניסה להיות חכם ודמי לקונם נהנית לי שכתב הרא"ש דאישות בכלל הנאה היא וה"נ היותו חכם בתוך הקהל בכלל להכנס הוא אבל לסברת החולקים על הרא"ש ופסקו כדברי התוספתא שאסור באכילה ושתיה במשתה ההיא נר' שהדין כמו שכתבנו שהוא אסור להורות ולדון להם אפי' חוץ לקהל ומותר להכנס בתורת יחיד עכ"ד הרב יחיאל באסן וקשה לי לפי מה שצידד דאפי' לדעת הרא"ש אסור להיות חכם בתוך הקהל דבכלל להכנס א"כ לדבריו מ"ט התיר הרא"ש אכילה ושתיה באומר קונם שאיני נכנס הא בכלל שלא ליכנס הוא נמי שלא יכנס לאכול ולשתות והוי ממש כההיא דהרב הנז' וכי היכי דהתם אמרינן דכניסה להיות חכם בכלל שלא להכנס ה"נ כניסה לאכול הוי בכלל שלא להכנס אלא ודאי דהאמת הוא דלדעת הרא"ש שהתיר אכילה ושתיה כיון שלא הוציאה מפיו אעג"ב דבכלל שלא להכנס ה"נ מותר חכם אפי' בתוך הקהל כמו הצד הא' שכתב הרב ז"ל.
ואפשר דלהצד הב' שכתב הרב לדעת הרא"ש דאסיר כניסה להיות חכם בתוך הקהל דבכלל שלא להכנס בעי למימר דמה שהתיר הרא"ש אכילה ושתיה באומר קונם ביתך שאיני נכנס היינו חוץ לביתו דבעל המשתה וכמו שכתב הרב מוהרימ"ט בדעת הרא"ש, אבל בודאי אם נתיר אכילה ושתיה גם בתוך הבית נתיר גם להיות חכם בקהל דבמשקל א' הם וא"כ הרב ז"ל מספקא ליה דעת הרא"ש אם מה שהתיר אכילה ושתיה היא אפי' בתוך הבית וא"כ בנ"ד מותר להיות חכם בתוך הקתל או דילמא דמודה הרא"ש דבתוך הבית אסור ולא התיר אלא חוץ לבית וא"כ אסור להיות חכם בתוך הקהל דתרוייהו דמי למ"ש הרא"ש דאישות בכלל הנאה וא"כ כניסה לאכול או כניסה להיות דיין בכלל שלא להכנס נינהו וזהו מאי דמספקא ליה בדעת הרא"ש אם שרי לדידיה כניסה להיות חכם בתוך הקהל או לאו והוא ממעם דמספקא ליה בדעת הרא"ש אם מה שהתיר אכילה בתוך הבית או לאו, והרב מוהרימ"ט הקשה עליו דמאי מספקא ליה דהא פשיטא דמאי דהתיר הרא"ש אכילה הוא חוץ לבית דאיך איפשר שיחלוק הרא"ש על התוספתא דאסרה בהדיא אכילה ושתיה אלא ודאי דלא התיר הרא"ש אלא חוץ לבית אבל בתוך הבית הוא בכלל שלא להכנס, ועפ"י הדברים אלו העלה דבנדון דידיה שאמר שלא אכנס בבית זה אעפ"י שהיתה כוונתו שלא להורות להם אפי' חוץ לב"ה שרי להורות להם חוץ לב"ה דלא אזלינן בתר כוונתו כיון שהוא הפך מה שהוציא מפיו דהזכיר כניסה וזה לא נכנס, אבל בב"ה פשיטא דאסור להכנס להורות, אבל בתורת יחיד אי שרי ליכנס הרב מוהרימ"ט ז"ל פסק דאסור ליכנס אפי' בתורת יחיד ומוהר"ר יחיאל באסן פליג עליה והעלה דבתורת יחיד שרי כיון שלא היתה כוונתו אלא בשביל הוראה ואעג"ב דהוציא בפיו כניסה סתם וחזר הרב מוהרימ"ט בסוף דבריו וכתב לו דודאי שיטת ההלכה הדין עמו דלעולם תרתי בענין הוצאת פיו וכוונת הלב וכל שחסר א' מהם לאו כלום הוא אלא שהדבר פשוט אצלי דאעג"ב שכל טרוניא שלהם על עסקי דיינות וכוונתו שלא להיות חכם בקהל מ"מ לא היה עולה על הדעת שלא יהיה חכם וישב שם כ"א מן התלמידים ויושיבו אחר ויהיה כפוף לפניו ואורחא דמילתא כשמסתלק יצא כל עיקר מהקהל וכו' עיי"ש.
הכלל העולה בדעת הרא"ש איכא פלוגתא דהרב מוהר"ר יחיאל מספקא ליה לדעת הרא"ש אי שרי ליכנס ולהיות חכם בקהל באוסר כניסה סתם והרב מוהרימ"ט פשיטא ליה דאסור לדעת הרא"ש, ולהיות חכם חוץ לקהל לכ"ע בין מוהר"ר יחיאל באסן ובין הרב מוהרימ"ט אית להו לדעת הרא"ש דשרי, ולסברת החולקים על הרא"ש ופסקו כדברי התוספתא לדעת מוהר"ר יחיא"ל באסן אסור להורות אפי' חוץ לקהל ולדעת מהרימ"ט חוץ לקהל שרי להורות ובתוך הקהל אסור, וטעמא דהר' יחיאל באסן הוא דאסר לדעת החולקים על הרא"ש אפי' להורות חוץ לקהל הוא דס"ל דאזלינן בתר כוונת הנודר אפי' שהוא הפך מה שנר' מפשט דבריו ואפי' שלא יסבול הלשון אותו הפירוש ומש"ה באומר שלא יכנס בב"ה זו והיו מריבין על עסקי הוראה אעג"ב דפשט דבריו דאסר הכניסה לא אסר ההוראה חוץ לקהל אינה בכלל כניסה כלל אסרינן ליה להוראא חוץ לקהל מטעם דאזלינן בתר כוונת הנודר ונמשך אחר דעת הרשב"ץ שהביא מר"ן דהתם נמי נדר שלא יעשו יין למכור ואפ"ה אסר הרשב"ץ למכור גם העשוי כבר ועכ"ז הרב ז"ל לא גמר אומר לענין הלכה כן שכתב אח"כ אך לענין להורות חוץ לב"ה אפשר להתיר ולו' דמתני' נמי שאומר לביתך שאיני נכנס ומותר לאכול ולשתות חוץ לביתו אפי' אכילה מרובה ועדיין הדבר ספק אצלי ע"כ, ותמהים דבריו דהא בתחלה כתב דלסברת החולקים על הרא"ש ופסקו כהתוספתא שאסור באכילה ושתיה במשתה ההוא שהדין כמו שכתבנו שהוא אסור להורות אפי' חוץ לב"ה ולבסוף פשיטא ליה דמתני' שרייא אכילה חוץ לביתו, והרי הרא"ש ז"ל דוקא ס"ל הכי, והחולקים עליו ס"ל דאפילו חוץ לביתו אסור, ואפשר הדשתא בעי הרב למימר דאיפשר דליכא פלוגתא כלל בין הרא"ש ושאר פוסקים דהרא"ש שהתיר אכילה ושתיה היא חוץ לביתו והתוספתא והפוסקי' שנמשכו אחריה דאסרי הוא בתוך הבית וכשיטת הרב מהרימ"ט, ומש"ה כתב דלענין להורות חוץ לב"ה איפשר להתיר ולומר דמתני' נמי דאמר לביתך שאיני נכנס מותר לאכול חוץ לבית אפי' אכילה מרובה כלומר דאיפשר להתיר ההוראה חוץ לב"ה וגם אפשר שנאמר דאליבא דמתני' מותר לאכול חוץ ואפשר דאיכא מאן דפליג בהא
איך שיהיה מאחר דהרב יחיאל באסן ספוקי מספקא ליה אי שרי להורות חוץ לב"ה וכתב דאפשר דשרי ובדאי דמטעם דלא אזלינן בתר כוונת הנודר היכא דהוא נגד הוצאת פיו דהא בפיו לא אסר אלא כניסה ואפי' שכוונתו לאסור ההוראה אפי' שתהיה חוץ לב"ה בענין פיו ולבו שיין והרב מוהרימ"ט פשיטא ליה דשרי להורות חוץ לכ"ע בודאי דהכי נקטינין דלא שבקינן מאי דפשיטא ליה למוהרימ"ט מקמי ספיקו דה"ר יחיאל באסן
אך אכתי קשה על הר' יחיאל באסן דאיך כתב אח"כ דהדבר ספק אצלו אי שרי להורות חוץ ומה יענו שפתיו בההיא דהרשב"ץ שהביאה מקודם דמשמע דסבר דאזלינן בתר הכוונה אפי' נגד הוצאת הפה ולדידיה ודאי אסור להורות אפי' חוץ לב"ה דכך הוא כוונתו וכן בההיא דת"ה שכתב בסי' רע"ז שכתב וז"ל דדיינינן לפי כוונתו אפי' אם הוא נגד הוצאת שפתיו שממנה הביא הרב יחיאל באסן ראייה לאסור הוראה חוץ לב"ה ואיך אח"כ בתוך כדי דבור נסתפק בזה ולא חש לישב דבריהם לפום האי סברא והכחידם תחת לשונו.
והנה הרב מוהרימ"ט תמה על דברי הרשב"ץ והעלה שלא אסור למכור אלא היין שיעשה מחדש אבל העשוי מקודם שרי דלא אזלינן בתר הכוונה היכא דהיא נגד הוצאת הפה גם הרב בעל ט"ז רי"ח תמה עליו והעלה כפסק הרב מומרימ"ט.
עוד כתב ה' מוהרימ"ט דמההיא דת"ה ליכא ראייה דאין כוונת דאין כוונת ת"ה לומר דאזלינן בתר הכוונה אפי' נגד הוצאות שפתיו לאסור, אלא להתיר כמו בהיו מסרבין בו ליקח בת אחותו ואסר הנאתה דשרינן שאר הנאות אף שהם נגד הוצאת שפתיו מטעם דאזלינן בתר הכוונה דבעי למיסר נשואין באופן דכלהו הני רבוותא סברי ה"ה מוהרימ"ט והרב בעל ט"ז דלא אזלינן בתר הכוונה היכא דהיא נגד הוצאת שפתיו וא"כ, בנ"ד נמי שאמר שלא יפתח הוא החנות אעג"ב שכוונתו היא שלא יפתח כלל אפי' ע"י אחרים דיינינן כפי הוצאת פיו שהוא לא יפתח אבל אחרים יפתחו כמו התם דאסר כניסה לב"ה ואעפ"י שכוונתו שלא להורות כלל אפי' חוץ אפ"ה שרינן הוראת חוץ מאחר שלא הזכיר אלא כניסה ה"נ בנ"ד לא אסיר אלא פתיחתו וכמו האומר שלא יעשה יין למכור דאעג"ב דכוונתו היא שלא למכור גם יין העשוי מקודם מטעם העלילה אפ"ה שרי למוכרו כיון שלא הוציאו בפיו וכמו שכך היא דעת מוהרימ"ט הרב בט"ז ואפי' אם נאמר דהלכה כהרשב"ץ דאסר גם ביין העשוי מקודם מ"מ מידי ספיקא לא נפקא אי דיינין בתר הכוונה להוסיף ולאסור דבר שאינו במשמעות הפה, וכאומר קונם ביתך שאיני נכנס שהתיר הרא"ש אכילה ושתיה שכתבנו למעלה דאיכא פלוגתא בפירוש דברי הראש דהרב מוהרימ"ט סבר דלא התיר הרא"ש אלא חוץ לביתו ומוהר"ר יחיאל באסן הבין דגם בתוך ביתו שרי, ומפשטות דברי מר"ן בב"י נר' דסבר כהרב יחיאל באסן דאחר שהבין דעת הרא"ש שהתיר כתב ומיהו בתוספתא משמע דאסור באכילה וכו' וכתב שכן כתב הרמב"ם ואם איתא דלא התיר הרא"ש אלא חוץ לביתו לא הוי הפך התוספתא דהא אפשר דהתוספתא מיירי בתוך ביתו אמנם הרב בכה"ג כתב דאפשר דמרן נמי מבין בדברי הרא"ש כדעת הרב מוסרימ"ט שלא התיר הרא"ש אלא חוץ לביתו וכו' ומה שכתב ומיהו בתוספתא הוא משום דהתוספתא סתום יתנו ואסור לאכול ולשתות ולא פירש דוקא בחוך ביתו ע"כ.
ותמהני על הרב ז"ל דהתינח מ"ש ומיהו בתספחא וכו' אמנם מ"ש שכן דעת הרמב"ם מנא ליה דהרמב"ם פליג על הרא"ש והא בדברי הרמב"ם מפורש בהדיא שדוקא תוך ביתו אסור שכך כתב וז"ל שלא נתכוון אלא שלא יאכל וישתה עמו משמע שדוקא בתוך ביתו וזו דעת הרא"ש כפי דברי מוהרימ"ט אלא ודאי דמר"ן ז"ל אית ליה שהרא"ש מתיר לגמרי גם בתוך הבית ולפי זה כתב דהתוספתא והרמב"ם פליגי עלויה ודוק
ובצפייתי בדברי הרב מוהרימ"ט ראה ראיתי שדבריו סותרין זה את זה שמ"ש בח"א בתשובה סי' ק"י סותר למ"ש באותו חלק סי' נ"ה דמהתם מוכח בהדיא שהבין דעת הרא"ש שלא אכילה אלא חוץ לבית אבל תוך ביתו אה"נ דסבר דאסור מכח התוספתא וכתב דאיך אפשר שיחלוק הרא"ש על התוספתא אלא ודאי שאין דברי הרא"ש מתפרשין אלא חוץ אבל בתוך הבית ודאי אסור דשפיר משתמע ביתך שאיני נכנס לצורך וכשנכנס לדעת אכילה חייב ואילו בסי' ק"י נשאל בא' שכעס על מעשרת שלו ונשבע שלא יכנס בביתו לעולם והשיב הרב ז"ל דלכאורא אינה שבועה דנשבע על דבר שאינו בידו שאינו בידו שלא יכנס, ואח"כ כתב מיהו יש להם לפרש הלשון שלא תכנס לא משמע אלא כניסה לשם שימוש דומיא דביתך שאיני נכנס דאמרינן שלא נתכוון אלא לשם אכילה ה"נ לא נתכוון ולא היתה קפידתו אלא כניסה לשם שימוש וכיון שכן בודאי שבידו הוה שאינו חפץ שישמשנו, וכתב עוד אלא שאם באנו לפרש כן הותרה שבועתו ממקום אחר שכתב הרא"ש שמותר גם באכילה ושתיה כיון שלא הוציאה בפיו אף, כאן לא הוציא שמוש בפיו ואין שמוש בכלל כניסה כמו שאין אכילה בכלל כניסה וכו' והקשה על הרא"ש מהתוספתא ותירץ דשאני התם שזימנו למשתה שלו מש"ה אסר אפי' כניסה וכו' עיי"ש באורך ואח"כ סתם ומיהו הרמב"ם. פליג על הרא"ש וסבר דאסור באכילם וכו' ומדבריו אלא מוכח דסבר דלהרא"ש גם אכילה בתוך הבית שרי, ולפי סברתו העלה בדעת הרא"ש בנדון דידיה באותו שנשבע שלא יכנס אותו משרת בביתו לעולם שכונתו כניסה לשם שימוש ומותר ליכנס לביתו אפי' לשם שימוש שהוא לא נתכון לאסור כניסה אלא שימוש וכיון דלא הזכיר שימוש מותר ליכנס אפי' לשם שימוש ולא אשכח לאסור כניסה לשם שימוש אלא לפי דעת הרמב"ם וכן כתב הרב בכנה"ג בסי' רי"ח בשם רבו מוהרימ"ט דסבר דלדעת הרא"ש שרי אפי' כניסה לשם שימוש עיי"ש בהגהת הטור אות פ' ואילו לפי מה שהעלה בסי' נ"ה דלא התיר הרא"ש אלא אכילה חוץ לבית עולה הדין דגם לדעת הרא"ש אסור בכניסה לשם שימוש, אלא ודאי דהכא רוח אחרת אתו דלא בעי לאפלוגי הכא בין תוך הבית לחוץ לדעת הרא"ש דהתם בסי' נ"ה חילק כן מכח התוספתא דלא תהוי תיובתיה דהרא"ש והכא בסי' ק"י שני ליה בגוונא אחרינא לדעת הרא"ש דאיכא לאפלוגי בין כשזימנו למשתה לזימנו בלא משתה עיי"ש וזה ברור אבל זה תימה דהא בסי' נ"ה תמה על הר"ר יחיאל באסן שהבין כן בדעת הרא"ש דגם בתוך הבית שרי והורה לפי סברת הרא"ש בנדון ההוא שמותר להיות חכם אפי' בתוך הקהל וכתב ע"ז הרב מוהרימ"ט על חלוקין אנו מצטערים אלא דמר בא לחלוק עלינו את השוין והיאך יחלוק הרא"ש על התוספתה וכו' והיאך דבר שנצטער בו אותו צדיק יכשל בו הוא בסי' ק"י שתפש שיטת הר"ר יחיאל באסן איך שיהיה תבנא לדננא בנ"ד דיש להתיר נמי ההא מכמה טעמי' חדא לגבי דעת הרב מוהרימ"ט דס"ל דלא אזלינן בתר כוונתו היכא דהוי היפך הוצאת הפה, ועוד מטעם המורעא שעשה בליל כפור ועוד דאמר בר דלילה במקום בעל דלילה והוי כאלו אמר שמשון בר מנוח לבר וכבר הארכתי במקום אחר בשם הרב מוהריב"ל שהתיר באיכא תרתי לטיבותא דאמר שמשון בר מנוח לבד וגם שעשה מודעא א"כ מהאי טעמא לחוד האי נזירות יש להתירה, ואת"ל אם נחמיר מטעם א' שנאמר שכוונה לא יפתח החנות היא אפילו ע"י אחרים כמו ויבן שלמה את הבית שהוא ע"י אחרים ועוד דאפשר לדמות נ"ד לאומר קונם פרתך שאיני חורש בה דאם דרכו לחרוש בה הוא בעצמו הוא אסור לחרוש בה וכל אדם מותרו' ואם דרכו לחרוש בה ע"י אריסיה הוא וכל אדם אסורו' לחרוש בה ה"נ אם דרכו לפתוח החנות ע"י אחרים וחל הנדר עליו א"כ מהאי טעמא דפתיחת החנות לא ברירא מילתא להתיר אבל מטעמא אחריני שרי ודוק.