צדקה ומשפט חלק א· רבי צדקה חוצין
יורה דעה · סימן ד
שאלה ראובן לוה משמעון אלף רופיות ובאותו הזמן הרופיות מהם היו שוין ששה מחמדיות ומהם היו שוין שבעה ואותן ששוין שבעה משונין במטבע שלהם מאותן ששוין ששה וניכרין וידועין לכל אנשי המדינה. וראובן מחמת דוחקו שהיה צריך למעות קבל כולן לערך שבעה אעפ"י שהיו בהן הרבה מהשוין שש מחמדיות ועתה ראובן פרע מקצת ונשאר חייב עוד לשמעון יורנו רבנו אי כה"ג הוי רבית קציצה ? או אבק רבית ל ואת"ל דהוי אבק רבית אם יכול ראובן לנכות מחובו שיעור הרבית שפסק ליתן לשמעון ל א) או דבכה"ג אמרינן כל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא ואינו יכול לנכות מחובו כלום ושכמ"ה.
תשובה יש להביא ראייה לדין זה ממ"ש מר"ן בב"י י"ד סי' קע"ג בשם הרשב"א וז"ל שאלה ראובן מכר לשמעון מאה דינרים ברצלונא לסך ט"ו דינרים הליטרא על מנת שיפרע לו מכאן ועד ט"ו ימים ובאותו זמן שקבל שמעון הגאקי לא היו שוין אלא י"ד דינרים וחצי הודיעני אם יש בזה משום ריבית כיון דאפשר שבאותו זמן ישוו ט"ו דינרים או יותר, תשובה כל דבר שהוא בתחלה ובסוף כגון אם מעכשיו **( א) הרב הגאון המחבר זצ"ל לא כתב מאומה בספק זה, אפשר דכיון דכבר פסק בהאשאלה הראשונה דהוי רבית קצוצה דיוצאה בדיינים לא הוצרך לכתוב על זה, ואפשר ג"כ דכתב בענין זה והוא חסר בהעתקה דהא גם בהשאלה הראשונה. אין תשובתו אצלינו בשלימות כנראה מסוף התשובה, ואמנם בכלל נר' פשוט דגם באבק רבית כיון דעדיין חייב לו ודאי מנכה מתוכו שיעור הרבית דאינה יוצאת בדיינין אמרו אבל כל זמן שעדיין חייב וראי מנכה ממנו וכ"ש לרעת הראב"ד דאפילו אחר שכבר בתן לו אם תפס לא מפקינן מיניה עי' בסי' קס"א ועי' בב"י שם משם שו"ת הרא"ש דאפילו אם הכריחו הדיין במעות ושילם מפיקינן מיניה כיון דלא פרע מדעתו וכן פסק בשו"ע שם ס"ד, וע"ש בב"י מ"ש בשם שו"ת הריב"ש ויש מ"ס שם. וצ"ל אין ספק שאב הגבו ב"ד האבק הרבית מן הלוה למלוה וכן הוא בשו"ת הריב"ש, ועי' כהרמב"ם ריש פ"ח. המגיה)** בי"ב ואם לאחר ט"ו ימים בט"ו דינרים הרי זה אסור וכל שיש לו קצבה עתה ורגיל להיות שוה יותר לאחר זמן כגון היין שדרכו להיות לו שער זול כל ימות החורף ודרכו להתיקר אחר הפסח אם מכר ביותר ממה ששוה עכשיו בהמתנת המעות הרי זה כקצץ בתחלה שכל שער שדרכן להמשך הרי הוא כשער קצוב וכן ג"כ דרך הזהוב להיות בשער קצוב זמן ארוך אבל המטבעות בנקאיש עם ברצולנא אם דרכן להיות להם שער ארוך הרי היא אסור אבל אם השער משתנה תדיר אין זה כשער קצוב ואין בו משום ריבית ע"כ וא"כ בנ"ד נמי כיון שאלו הרופיות דרכם להיות להם שער ארוך ואינו משתנה השער שלהם תדיר הו"ל כשער קצוב והוי בו משום רבית אם לוקח אותם ביותר ממה ששוין בשעת הלואה, וכיון שהיו בשעת הלואה ששה מחמדיות אסור לקבלן הלוה בשבעה מחמדיות אעג"ב דאותם שהיו שוין ששה לפעמים ישתנה השער שלהם ויכריזו עליהם בשבעה מ"מ אינו משתנה השער שלהם תדיר והוי דינייהו כמו הזהוב שכתב הרשב"א בתשובה הנ"ל דרך הזהוב להיות לו שער קצוב זמן ארוך וגם כן דרך הרופיות להיות להם שער קצוב זמן ארוך דהא לפעמים ישארו ב' או ג' שנים בזה הערך בני שש ואעג"ב דלפעמים משתנה השער שלהם מ"מ הזהוב ג"כ משתנה השער שלו דהא בעינינו ראינו במדינה זו הזהוב זנגירלי היה שוה ששה עשר מחמדיות ואחר כך עלה השער לערך שבעה עשר, ונעשה אח"כ בי"ח, ובי"ח חצי, וכן כל המטבעות גרוש רום וזולט כמה פעמים נשתנה השער שלהם שהיה הגרוש בששה מחמדיות ואחר כך נעשה בששה וחצי ואח"כ עלה עד שבע מחמדיות היתכן לומר שבזמן הזה שהוא שוה שבעה מחמדיות יכול הלוה לקבלו בשבעה וחצי מטעם שמשתנה השער שלו בודאי דבכה"ג הוי רבית קצוצה כיון דבשעת הלואה הוי ידוע לכל בני המדינה שאינו שוה כי אם שבע והאיך יקבלנו ביותר, בודאי דהוי אגר נטר וא"כ בהרופיות נמי בשעה שלוה ראובן משמעון הוי ידוע לכל באי שער עירם אותם הרופיות ששוין שש ומבחינין להכיר ביניהם ולא טעו אינשי בין שש לשבע וא"כ כיצד יקבל אותם שהם בני שש בשבע בודאי דהוי רבית קצוצא.
ועוד דע"כ לא קאמר הרשב"א דבעינן דלהוי ליה שער קצוב זמן ארוך ואם השער משתנה תדיר דאין זה כשער קצוב ואין בו משום רבית אלא דוקא בדינרי זהב דהוו להו דין פירא ולא הוו כמו טבעא וכמו"ש הטור בסי' קס"ב וז"ל ודינר זהב יש לו דין פרי שאסור ללות דינר זהב בדינר זהב שמא אית ששוה בשעת הלואה כ"ד דינרי כסף ישוה בשעת פרעון כ"ה דינרי כסף, אבל מותר ללות דינר כסף בדינר כסף וכן כל שאר מטבע וכו' וכתב מרן ע"ז דאמרינן פ' הזהב דדהבא כיון דלענין מקח וממכר שווינהו רבנן כפירא לגבי הלואה ואסור ומש"ה בעי הרשב"א דלהוי ליה שער קבוע זמן ארוך דאם משתנה השער תדיר לא מיקרי שיש לו שער קבוע ולא הוי רבית דהוי דרך מקח וממכר דהוי כמו פירות שאין להם שער קבוע ואין שומתו ידועה דמותר למוכרו ביוקר בשביל המתנת המעות כמבואר בסי' קע"ג משא"כ במטבע כסף שלוה ראובן משמעון דהוי דרך הלואה ולא דרך מקח וממכר אם קיבל ראובן איתו מטבע לערך יותר ממה ששוה אז בשעת הלואה בתר שעת הלואה אזלינן והוי רבית קצוצה, ואעפ"י ששער המטבע של אותו כסף משתנה תדיר מ"מ בתר שעת הלואה אזלינן ואסור.
וכן נראה מתשובת הרשב"א שכתב מר"ן בסי' קס"ב וז"ל שאלת דינר בדינר כסאה בסאה אם יש שער קבוע לדינרים ולבסוף נתייקרו מי שרי כסאה בסאה, או אם יש שום טעם לחלק ביניהם תשובה דינר זה שאמרת שיש לו שער קבוע איני יודע אם הוא מטבע היוצא בהוצאה או אם הוא דינר שאינו יוצא כמו זהוב שאינו אלא כפרי וכו' ואם זה שאתה בא לשאול עליו הוא מטבע היוצא זה ודאי מותר, דאיהו מטבע וכו' וכן אפילו מטבע שאינו יוצא שם אם יש לו שער קבוע וארוך ונמצא תדיר לקנות בעין ה"ז מותר דלא גרע מפירות ממש וכו' עיי"ש באורך.
הרי דלא הצריך הרשב"א שיהא לו שער קבוע וארוך אלא בדינרי זהב דהוו להו כדין פירות דאנן קיי"ל אסור ללות סאה בסאה ואם יצא השער שבשוק יכול ללות סאה בסאה וה"ה בדינר זהב שאינו יוצא בהוצאה כשאר מטבעות קאמר הרשב"א דאם יש להם שער קבוע וארוך דמותר ללות דינר בדינר דלא גרע מפירות אבל בדינר ומטבע של כסף הא קיי"ל דמותר ללות מטבע של כסף במטבע של כסף ולא בעינן שיהא לאותו מטבע של כסף שער קבוע וארוך והכי מוכח בהדיא מדברי הרשב"א שכתב ואם זה שאתה שואל עליו הוא מטבע היוצא זה ודאי מותר וכן אפילו מטבע שאינו יוצא שם אם יש לו שער קבוע וארוך הרי זה מותר ע"כ הרי דבמטבע היוצא לא בעי שיהא שער קבוע וארוך, וכל זה בלוה מטבע של כסף במטבע של כסף בשוה כפי הערך ששוה אז הוא מותר משא"כ במלוה רופייא בת שש בשבע ליכא מאן דפליג דהוי רבית קצוצה אעפ"י שלפעמים שוה בשבע מ"מ בתר שעת הלואה אזלינן דהיתה שוה שש.
והכי מוכח נמי מתשובת הרשב"א שכתב וז"ל המלוה את חבירו מנה ממטבע ברצלונא לפרוע לו מטבע ריאלוס, דבר ברור שהוא אסור, דלא אפשר דלא שכח לגבי פירי ולגבי זביניה וכל דשכח אפילו ופורתא אסור כדאיתא בהגוזל ע"כ וה"נ בנ"ד שלוקח רופייא בת שש בשבע ופורע לו לחשבון שבע לא אפשר דלא שכח לגבי פירי ולגבי זביניה דודאי שנותנין לו פירות ומיני סחורה ביותר בפרעון השבע יותר מבת שש וא"כ מילתא דפשיטא הוא דאסור והוי רבית קצוצה דלא הוי דרך מקח וממכר אלא דרך הלואה
והנה מתשובת הרשב"א שכתבנו קודם לזה נראה שמותר להלות דינר זהב בדינר זהב אפילו אם נתייקרו הדינרים אחר כך מותר לפרוע לו אותם הדינרים ולא הוי רבית אם יש שער קבוע לדינרים וארוך דהוי כפירות דאם יש להם שער קבוע דמותר להלות סאה בסאה ואעפ"י שלא עשאם דמים ואעפ"י שנתייקרו אותם הפירות אח"כ מותר לפרוע לו אותם סאה ולא חילק בזה בין אם לוה הפירות או אותם הדינרים לזמן דהיינו שקבע זמן לפרעון ומשמע דאף בקובע זמן מותר וכך היא דעתו וכמ"ש ה"ה ז"ל בפ"י מה' מלוה ולוה וכסברת הראב"ד שם ושלא כדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל דאסור ללות סאה בסאה אף ביש לו מאותו המין ויצא השער היכא דקבע זמן לפרעון וכמ"ש שם וז"ל אעפ"י שיש לו מאותו המין או שהיה השטר קבוע בשוק הרי זה אסור ללות פירות בפירות עד זמן קבוע אלא לוה סתם ופורע בכל עת שפורע.
והרב מוהרדב"ז בתשובה סי' קפ"ו כתב דאין דעתי נוחה לפסוק כדעת הרמב"ם בהא, חדא דלא מסתבר טעמייה דמה לי קבע זמן מה לי לא קבע כיון דאיסור סאה בסאה דרבנן הוא לא הלכו בדבר להחמיר אלא להקל, ותו דמתני' נמי לא דייקא הכי דקתני לא יאמר אדם לחבירו הלויני כור חטים ואני אתן לך לגורן וטעמא דאין לו ולא יצא השער אבל יש לו או שיצא השער מותר אעפ"י שקבע זמן דומיא דמתני' דקתני עד לגורן וכו' ע"כ.
והנה מיש דמתני' לא דייקא הכי, אדרבא מתני' כוותיה דהרמב"ם דייקא וסייעתא דיליה הוא מהאי מתני' וכמ"ש ה"ה ז"ל וז"ל וכן מוכחת המשנה לדעתו ז"ל שאמרה לא יאמר אדם לחבירו הלויני כור חטים ואני אתן לך לגורן אבל אומר לי הלויני עד שיבא בני עד שאמצא מפתח ודעת הרב דרישא דאוסרת בקובע זמן לגורן היא אפילו ביש לו דומיא דהיתר דסיפא דעד שיבא בני שהיא בשיש לו ואם היה כדברי המפרשים דכל שיש לו מותר אפילו בקובע זמן והכל תלוי ביש לו היה לה למשנה לומר כך לא יאמר אדם לחבירו הלויני כור חטים אלא אם כן יש לו אבל עתה נראה דאוסרת אפילו כשיש לו בקובע זמן ע"כ, וא"כ היכי כתב הרדב"ז ב) דמתני' לא דייקא כהרמב"ם דאוסרת **( ב)
לפע"ד אין כאן כל כך קושיא על הרדב"ז דבאמת תרתי איתנהו דמתניתין דייקא קצת כהמפרשים ולא כהרמב"ם, ומוכחא קצת כהרמב"ם ולא כהמפרשים, דמצד אחר מוכחת קצת כהרמב"ם ולא כהמפרשים כמ"ש חיה דאם כונת מתניתין הוא רק לארויי דינא דיש לו הו"ל למינקט בקצרה לא יאמר אדם לחבירו הלויני כור הימים אלא א"כ יש לו, ואמנם באמת זה רק דקדוק קל די"ל דמתניתין נקטה הכי לאשמועינן תרתי, הן דלגורן אסור אף דאז אין רגיל להתייקר עי' בתוס' שם, והן אשמועינן דעד שיבא בני חוי כישלו, ועוד כי אם באנו לדיוקי כך גם לרבינו יקשה דמדוע לא אמר המשנה בקצרה לא יאמר אדם לחבירו הלויני כור חיטים אלא א"כ יש לו ואינו קובע לו זמן, וא"כ באמת אין כאן הוכחה גמורה כהרמב"ם, ומצד אחר מתניתין דייקא קצת כהמפרשים ולא כרבינו ז"ל, דבאמת פשט ביאור מתניתין דקתני לא יאמר הלויני לגורן, אבל אומר לו עד שיבא בני נראה יותר פשוט כדברי המפרשים דחילוקא דכין רישא כסיפא היינו דברישא איו לו ובסיפא יש לו דוה פשט המשנה דלא יאמר לגורן דמשמע דאין לו ורק לגורן דיהיה לי אשלם לך אכל אומר עד שיבא בני דהיינו דיש לו אבל שהמפתח ביד בנו, ומ"ש ה"ה דרישא אוסרת לגורן אף דיש לו דומיא דסיפא אינו מוכח ממתניתין כך אלא אדרבה זהו החילוק דבין רישא לסיפא, ויותר מוכח לבאר בלשון משנתנו דכונת תנא לפלוגי בן יש לו לאין לו ממה דמוכח דכונת מתניתין לפלוגי בין קובע לו זמן לאין קובע לו וזה כונת דרדב"ז ומ"מ ודאי דהוכחה גמורה ליכא דשפיר יש לפרש כרבינו ז"ל דכונת תנא לפלוגי בין קובע לו זמן לאין קובע לו זמן וה"ק. ובתיותי בזה ראיתי להרב הלחם שם דכתב מה שהכריח ה"ה דעת רבינו משום וכו' יש לדחות דאשמועינן מתניתין דעד שיבא בני "לא הוי כיש לו" דרוח ס"ד "דהוי כאיה ליה" ושרי דאמרינן בריש איזהו נשך דלא חוי כיש לו ובגמרא הות סליק אדעתי לדמונייהו להדדי עכ"ל, ודבריו תמוהים דהא מתניתין שרי כאומר לו הלויני עד שיבא בני, וא"כ באמת הוי כיש לו וכמ"ש רש"י וכל המפרשים והנה לזה יש ליישב בנקל דהוא ט"ס בדבריו וצ"ל כך דעד שיבא בני "הוי כיש לו" דהוה ס"ד דהוי)** עד הגורן וטעמא דאין לו ולא יצא השער דהא הרמב"ם מפרשה אפילו כיש לו דומייא דסיפא עד שיבא בני דמיירי ביש לו דאם כדעת המפרשים הו"ל למימר לא יאמר אדם לחבירו הלויני כור חטים אלא כשיש לו ומה לו להזכיר גורן אלא ודאי דהיכא דהוזכר גורן אפילו יש לו אסור כיון דקובע זמן וכסברת הרמב"ם.
ובהיותי עסוק בענין זה מצאתי לה"ה ז"ל שכתב עמ"ש הרמב"ם בדין האריס במקום שדרך בעל הקרקע ליתן החטים דאחר שירד האריס לשדה וכו' דאסור להלותו חטים בחטים לזרע אבל מלוהו סתם על שער שבשוק, וכתב ה"ה דעת רבינו שקביעות זמן אסור אפילו כשיצא השער וזהו דין האריס שאסור להלותו לזרע ואפילו יצא השער כל זמן שקבעו זמן ודעת שאר המפרשים ז"ל שאיסור האריס אינו אלא כשלא יצא השער ודברי רבנו נראין ולדברי הכל אם יש לו לאריס מותר והרי הוא כשאר כל אדם ע"כ ותמיהא טובא על דבריו ג) דהיכי כתב דלדברי הכל אם יש לו לאריס מותר דמוכח דהרמב"ם נמי מודה בהא דשרי והא לדעת הרמב"ם **( בלית לית ושרי וכו' ומאמר "ושרי" חוזר למעלה ושיעור דבריו כך דעד שיבא בני הוי כיש לו דהוה ס"ד דהוה בלית ליה וא"כ הוה אסיר קמ"ל מתניתין דלא אלא דהוי כיש לו ושרי, ואמנם מה שסיים וכתב דאמרינן בריש איזהו נשך דלא הוי כיש לו ובגמרא וכו' לא הבנתי דבריו אלא כלל ולא אדע על איזה סוגיא דריש פרק איזהו נשך רומז כדבריו אלה. שוב ראיתי כי יש עוד ט"ס בדבריו ובמקום דאמרינן בריש איזהו נשך דלא הוי כיש לו צ"ל דאמרינן בריש הזהב דהא הוי ביש לו, וכונתו להסוגיא דריש פרק הזהב ד' מ"ד ע"ב דקאמר תלמודא דרב דינרי הוה ליה וכיון דהוו ליה דינרי נעשה ובאומר לה הלויני עד שיבא בני או עד שאמצא מפתח, הרי דער שיבא בני הוי כיש לו, ותלמודא מדמי לה ליש לו, ואמנם בכל זאת דבריו תמוהים חדא דלמאי הוה צריך הרב להא דרים פרק הזהב והלא ממתניתין גופא לכר כבר מוכח דעד שיבא בני הוי כיש רו. וגס מה שסיים וכתב ובגמרא "הוה סליק אדעתיה" התם לרמונייהו אהדרי, אינו מדוקדק דמה זה הלשון הוה סליק אדעתיה" דהלא כך הוה סליק אדעתיה וכך מסקנא גם כן ודו"ק. המגיה. ג) עי' להרב המשול"מ דכבר העיר על דברי הרב המגיד בזה ובראשונה כתב לפרש דכרי ה"ה בדוחק ושוב כתב לפרש דבריו לאמר דאעג"ב דרבינו אסר כשקובע לו זמן מכל מקום כשיצא השער דמותר אעפ"י שאין לו אם המצא תמצא דיצא השער ויש לו מצטרפין שניהם להתיר אף כקובע לו זמן וזהו שכתב ה"ה ולדברי הכל אם יש לו לאריס וכו', וביצא השער דמיירי ביה תחלה קאמר וכתב דיש סמך לזה כתשובת הרשב"א וכו' (והיא התשובה דהביא הרב המחבר אחרי כן דכתב ואף למאן דאסר בקובע לו זמן הכא שרי דהא יש לו דכונתו דכיון דיצא השער ויש לו מותר ע"ש במשול"מ והנה אף כי רחוק לומר, דהרב המגיד כיון לזה וכאשר אבאר אחרי כן מ"מ דינו נ"ד נכון מאד וארוח לן בזה לתרץ עכ"פ לנכון דברי הרשב"א דעמד עליהם הרב המחבר להלן, הנה הרב המושל"מ לא מצא לו סמך לזה כי אש רק בדברי הרשב"א ואמנם, אנכי כאשר דקדקתי והתבוננתי היטב מצאתי ראיתי דהדין הזה מפורש יוצא מפי רבינו דגדול בעצמו דהרי בסוף הפ' כתב וז"ל ואם לוה ולא עשה אותן דמים והוזלו מחזיר וכו' ואם הוקר נוטל דמים וכו' אעפ"י שיש לו מאותו המין" "או שהיה השער קבוע בשוק הרי זה אסור ללות פירות בפירות עד זמן קבוע אלא לוה סתם ופורע באיזה זמן שירצה, הנה מפורש יוצא מפי רבינו רבינו הגדול הדומה לכהן גדול ולמלאך ה' צבאות אשר כלם תורה יבקשו מפיהו כי רק "באו" אני אסור כלומר רק בזמן שיש לו לבד, או שהיה השער קבוע לבד אסור כקובע לו זמן, אבל אם איתנהו תרתי, כלומר דיש לו, וגם היה השער קבוע אוי אף בקביעות זמן סותר, ואם לא כן לא היה לו לרבינו לומר אעפ"י שיש לו מאותו המין אני שהיה השער קבוע אלא היה לו לומר "אעפ"י שיש לו מאותו המין והיה השער קבוע אסור וכו' אלא ודאי דס"ל לרבינו דרק "באו" "או" דאיכא רק חדא לסיכותא אסור אבל באיכא תרתי לסיבותא מותר אפילו בקביעות זמן וכדברי הרשב"א (ועי' בשיטה מקובצת בב"מ רע"ה דכתב וז"ל בעת הגאונים והרמכ"ם ז"ל דכולה מתניתין בשיש לו וכו' ולא התירו שלא בדאיכא תרתי שיש לו ובלא קביעות זמן, אי נמי שאין לו ויצא השער ובלא קביעות זמן וכו', א"כ רבינו שהגאונים דייקי רק דליהוי תרתי לטיבותא, וא"כ מינה יש ללמוד קצת דה"ה ביש לו ויצא השער מותר אף בקביעות זמן כיון דאיכא תרתי לטיבותא באנפא אחריתי ונפלאתי מאד על הגאוןן האדיר רש תנא דידן המשול"מ דהלך למקום רחוק למצוא סמך דינו בדברי הרשב"א ואיך לא דקדק כלשונו הטהור של רבינו דממנו יוצא והתבאר הדין הזה מפורש והוא פלא. ואמנם, אף כי הדין הזה מתבאר מדברי רבינו הגדול והרשב"א מ"מ לפענ"ד רחוק מאוד לומר דהרב המגיד כיוון לזה, חדא דאם הרב המגיד כונתו לחרש לנו הדין הזה מה היה צריך לו לחכות להודיענו לנו עד בבא דאריס, ומדוע לא הודיע לנו החידוש דזה לעיל בדין שאר כל אדם, ותו דהרב המגיד סיים וכתב הרי הוא כשאר כל אדם'' ועל כגון זה ראוי לשאול כי ערבך וערבא פריך כי מי אמר לנו דין זה, בשאר כל ארם כרי שיאמר הרב המגיד באריס ג"כ דינו בשאר כל אדם הן אפת לפי מה שכתבתי דדין זה בשאר כל אדם, הן אשת לפי מה שכתבתי דדין זה בשאר כל ארש, מתבאר בדברי רבינו הגדול יש מקום לומר דהרב המגיד כיוון לוה, אמנם הלא אדוננו המשל"מ זה לא ירד לדקדק ולמצוא דין מפורש בדברי רבנו (רק מצא לו סמך בהרשב"א) וא"כ איך היה אפשר לו להעמיס פירוש זה בדברי הרב המגיד דיקשה תרתי כגו' חדא מדוע לא הקדים להודיענו חידוש זה אעיקרא כשאר כל אדם, ותו מה זה שסיים וכתב והרי הוא כשאר כל אדם" דמהיכן ידענו מעיקרא פשיטות דין זה וכשאר כל ארם, כדי שנבא לדמות אריס לשאר כל אדם ואמנם ובאמת גם לפי מה שכתכתי רחוק בעיני לומר דהרב המגיד כיוון לוה, ולפענ"ד מ"ש ה"ה ולדברי הכל אם יש לו לאריס מותר' כונתו כל אחד לפי שיטתו' לרבינו בלא קביעות)** ביש לו לאריס ויצא השער נמי אסור בקביעות זמן דהא דרכן לקבוע זמן לגורן, ולדעת המפרשים אנה"נ דשרי באית ליה לאריס והיכי כתב דלד"ה אם יש לו לאריס מותר דהא סברת הרמב"ם הוא דאף בשאר כל אדם ויש ללוה מאותו המין אסיר בקביעות זמן כמבואר שם דין ב' בדברי הרמב"ם ובה"ה ז"ל וא"כ באריס נמי אפילו יש לו לאריס אסור בקביעות זמן ואריס נמי דרכן לקבוע זמן בגורן כמבואר בה"ה ז"ל, ונראה דמ"ש ה"ה ז"ל דביש לו לאריס מותר מיירי בלוה לאריס בלא קביעות זמן שכתב הרמב"ם דמלוהו סתם על שער שבשוק ור"ל דמלוהו סתם בלא קביעות זמן היכא דיצא השער ואתא היה ז"ל דאף בלא יצא השער משכחת לה דשרי להלות לו בסתם בלא קביעות זמן והוא היכא דיש לו לאריס חטין דהוי כשאר כל אדם דהיכא דיש לו מאותו המין דשרי להניות לו סאה בסאה אף בלא יצא השער אבל אכתי קשה דלשונו לא מוכח כן דהא כתב דלד"ה ר"ל בין להרמב"ם דמפרש טעם איסור דאריס משום קביעות זמן דדרכן לקבוע זמן לגורן, ובין לשאר מפרשים שתלו טעם איסור האריס משום שלא יצא השער, וס"ל דכי יצא השער שרי אפילו בקביעות זמן, דלא כהרמב"ם ועלה קאמר ה"ה דלד"ה כל שיש לו לאריס מותר מוכח דגם בקביעות זמן קאמר דאי בלא קביעות זמן פשיטא דאין מי שיאסור ביש לו לאריס ומאי אתא לאשמעינן ויש ליישב בדוחק.
תו קשיא לי על מ"ש הרשב"א בתשובה והביאה מר"ן בי"ד סי' קס"ב וז"ל שאלת צבור שהוצרכו למעות והנאמנים לוו מראובן מאה קפיזים של חטים במאה קפיזום לזמן ידוע לפורעו במעות כמו ששוה לאותו זמן וכדי לעשות בהיתר נתן סאה אחר להקל כדין לוין סתם על שער שבשוק מותר או לא, תשובה מותר הוא ואין כאן לווין סתם על שער שבשוק אלא יש לו סאה לוה עליה כמה סאין ואפילו למאן דאסר בלוה סתם על שער שבשוק בקובע זמן, הכא שרי דהא יש לו עכ"ל, מוכח מדבריו בהדיא דאפילו מאן דאסר בקביעות זמן ביצא השער מ"מ ביש לו אית ליה דעד אפילו בקביעות זמן לכ"ע. וזה תימא טובא דהא דברי הרמב"ם מפורשין בהדיא דס"ל דקביעות זמן בכל גוונא אסיר בין יש לו ובין יצא השער שכך כתב אעפ"י שיש לו מאותו המין או שהיה השער קבוע בשוק הרי זה אסור ללות פירות בפירות עד זמן קבוע ע"כ, וא"כ היכי כתב הרשב"א בתשובה זו דאפילו למאן דאסר בלוה על שער שבשוק בקביעות זמן שני ביש לו והא למאן דאסר בקביעות זמן ביצא השער גם ביש לו ד) אוסר בקביעות זמן א"כ הרמב"ם ז"ל אית ליה בנדון הרשב"א שלוו הנאמנים מראובן סאה בסאה לזמן אסור אעג"ב דנתן ראובן סאה לקהל והיכי כתב הרשב"א בנ"ד שרי לכ"ע דמשמע מדבריו דבנדון דידיה ליכא מאן דפליג דשרי והא ביש לו נמי ס"ל להרמב"ם דאסיר בקביעות זמן
איך שיהיה נקטינן דמותר ללות סאה בסאה אם יש לו מעט מאותו המין או שיצא השער אעג"ב דאין לו ומזה יצא לידון בדבר חדש מה מנשאלתי אם **(זמן ולהמפרשים בקביעות זמן, ומפני שלא נתבאר היתר באריס שלא דוקא ביצא השער (וגם בזה כל אחד לפי שיטתו כי כן רבינו הגדול לא הזכיר כי אם רק היתר זה דכך כתב אכל מלוהו סתם (כלומר בלא קביעות זמן) על שער שבשוק, וגם המפרשים לא נתבאר היתר אריס שלא כיצא השער דהם מפרשים דאיסור האריס דלא יצא השער וא"כ מתבאר מזה דביצא השער מותר (ולשיטתם אפילו בקביעות זמן) וא"כ לא נתבאר היתר באריס לא בדברי רבינו ולא בדברי המפרשים שלא דוקא ביצא השער (וכל אחר לפי שיטתו כנו') לכן בא חרב המגיד ואמר לנו כי לא תחשוב כי אין היתר כאריס כי אם דוקא ביצא השער אלא לדברי הכל גם ביש לו (ולא יצא השער) מותר והרי היא כשאר כל אדם, ואמנם כל אחד לשיטתו לרבינו בלא קביעות זמן ולהמפרשים אפילו בקביעות זמן, ובאמת כי קרוב לזה ביאר גם הרב המחבר ככונת הרב המגיד ואמנם לא ביאר כל צרכו ומפני זה כתב אחרי כן אבל אכתי קשה וכו' ולפי מ"ש אין כאן שום קושיא דזה בעצמו בא לבאר לנו הרב המגיד כי להיות כי לא נתבאר לא בדברי רבינו ולא בדברי המפרשים היתר באריס אלא דיצא השער לוה בא לומר דה"ה ג"כ. ביש לו (אף דלא יצא השער) מותר לדברי הכל כמו ביצא השער ומאשר ולדברי הכל הוא כאומר ובין להרמב"ם בין להמפרשים אם יש לו לאריס מותר ואמנם כל אחד לשיטתו למוד בלא קבוע זמן, ולמוד אפילו בקביעות זמן וכסו ביצא השער וזה ברור ופשוט מאוד בעיני בכונת דברי הרב המגיד והבן. המניח. ד) צ"ל דכונתו דיש לו לבד כלומר ולא יצא השער והרב הגאון המחבר לא ירד לדברי הרב המשול"מ דכתב לפרש דכונת הרשב"א היינו ביש לו וגם יצא השער, אלא חשב דכונה הרשב"א על יש לו לכר, ועל זה מקשה להרשב"א דמפורש בדברי רבינו דכמו ביצא השער (כלומר לבד) אסור בקביעות כן ביש לו (כלומר לבד) אשור בקביעות זמן, דאם נאמר דגם הרב המחבר ירד לזה אלא דס"ל דבכל ואת אסור ומה שכתב "גם ביש לו" אוסר בקביעות זמן, כלומר ואפילו דיצא השער א"כ דבריו תמוהים מאוד דמאי קאמר "דהא דברי הרמב"ם מפורשין בהדיה" וכו' הלא אדרבא בדברי הרמב"ם מפורש דרק "באו" או היא דאסור אכל באיתנהו תרתי מותר דאם לא כן לא הוה ליה למימר שאו שהיה השער קבוע וכו' שלא היה לו לומר אעפ"י "שהיה לו מאתו המין" "והיה השער קבוע" וכמו שכתבתי בהערה הקודמת.)** מלוה אדם לחבירו זהובים מטבע של זהוב כגון זנגרלי או זיד אל מחבוב או אחמדי והיו שוין בשעת ההלואה הזערלו או זיר מחבוב כל אגוד בחמשה זולט רייג' של מדינה זו ובשעת הפרעון הוקרו ועמדו כל אחד בששה זולט וכן האחמדי היה בשעת ההלואה שבעה זולט והוקר אחר כך והיה שוה שמנה זולט אם לוה ממנו עשרה זהובים שהיו שוין בשעת הלואה חמשים זולט והוקרו ועמדו בששים אם יכול לפורעו עשרה זהובים בשעת היוקר או אם יכול לפורעו ממטבע אחר שיעור ששוה ששים זולטה.
וגם נשאלתי במי שנותן מעות לשלחני בתורת מוקדם אלף זולטא ליתן לו בעדם זהובים זנג'רלי או אחמדי או רופיות זהב לשולחם למקום אחד ואומר לו אני רוצה אלו הזהובים מכאן ועד שבוע אחד או חדש ימים שהולך השיירא, והולך השלחני ומסבב בשווקים ברחובות עד שיגיעו לידו אותם הזהובים או רופיות של זהב שהתנה עמו והיו אותם הזהובים בשעה שנתן המעות לשלחני שוין הזנגרלו או זיד אלמחבוב לערך חמשה זולט כל אחד או הרופיות היו לערך עשרים זולטה כל אחת והוקרו אחר כך והיו שוין לערך שלשה ועשרים זולט כל אחת אם מחויב השלחני ליתן לאותו האיש לערך שקצב עמו דהיינו הרופיות קצב עמו לערך עשרים זולטה שכך היו שוין בעת הקצבה ואפילו שהוקרו יתן לו כמו שקצב עמו או הוי רבית בכה"ג ולא יתן לו אלא בשער היוקר
והנה לשאלה ראשונה דהיינו אם לוה ממנו עשרה זהובים ובשעת ההלואה היו שוין כל אחד חמשה, זולט והוקרו אחר כך ועמדו בשש אם יכול לפורעו עשרה זהובים כמו שהלוהו נראה לי לכאורה בכה"ג ריבית הוי דהכי מוכח סוגיא דפ' הזהב דף מ"ד ע"ב דקאמר תלמודא ואף רבי חייא סבר דהכא טיבעא הוי דרב אוזיף דינרי מכרתיה דרבי חייא ופי' רש"י לוה זהובים לסוף אייקר דינרי אתא לקמיה דרבי חייא שהיה חושש משום רבית אמר ליה זיל שלם לה טבי ותקילו אי אמרת בשלמא דהכא טיבעא הוי שפיר אלא אי אמרת פירא הא הוי סאה בסאה ואסיר ומשני רב דינרי הוה ליה וכיון דהוה ליה דינרי הו"ל כאומר הלוני עד שיבא בני או עד שאמצא מפתח ע"כ ופירש"י אא"כ דהכא טיבעא הוי ואין היוקר והזול תלוי בהם אלא הזול תלוי במעות של כסף שהוזלו וניתן הרבה בדינר זהב וזה מטבע הלוה ומטבע יקבל אלא אי אמרת דהכא פירא הוי והיוקר והזול תלוי בפירות ואסור להלות סאה בסאה וכיון דאסיקנא התם דלעולם אימא לך דר"י דאמר דמחללין פירות מעשר שני על דינרין זהב דלגבי פירא דהכא טיבעא הוי ושאני הלואה כיון דלענין מקח וממכר שויא רבנן פירא ואמרינן הוא ניהו דאייקור וזול לגבי הלואה נמי פירא הוי ע"כ ר"ל דלענין הלואה אסור ללות דינר זהב בדינר זהב כמו סאה בסאה דאסור ללות שמא יוקרו החטים ויבא לידי רבית ה"נ דין דינרי זהב הו"ל כמו פירא כיון דלענין מקח וממכר שויא רבנן כפירא דקיל"ן הזהב קונה את הכסף דאמרינן דאיהו דאיקור וזול א"כ לפי המסקנא דהכא הוי פירא לענין הלואה דאסור ללות דינר זהב בדינר זהב ושאני ההיא דרב דהו"ל דינרי בשעת הלואה והו"ל כהלוני עד שיבא בני דשרי ללות סאה בסאה וכן פסק הטור ז"ל בסי' קס"ב דאסור ללות סאה בסאה וכו' ודינר זהב יש לו דין פירי ואסור ללות דינר זהב בדינר זהב שמא אותו ששוה בשעת הלואה כ"ד דינר כסף יהיה שוה בשעת פרעון כ"ה דינרים.
ולפ"ז לכאורה נראה דבעינין שיהיה לו להלוה מעט מאותו המין דהיינו שיהיה לו זהוב אחד כדין סאה בסאה כדי שיוכל ללות עליו ואפילו אם יהיה שוה בשעת הפרעון יותר שרי לקבל,
שוב מצאתי למר"ן ז"ל בב"י סי' קס"ב שכתב בשם בעל התרומות בשם הרי"ף וז"ל המלוה דינר זהב בדינר זהב דינו שוה למלוה פירות שאם יש בשוק באותה העיר דינרי' שיש להם שער חתוך שאימתי שירצה ליקח בדמים יקח ויפרע מותר וטעמו דהו"ל כדין סאה בסאה דיכול ללות על שער שבשוק אעג"ב דאין לו מעט מאותו המין וכמ"ש הטור והפוסקים דאם יצא שער שבשוק יכול ללות סאה בסאה אעג"ב דאין לו ובדינר זהב אם יש לו שער קבוע באותו זמן יכול ללות דינר זהב בדינר אעג"ב דאייקור בתר הכי ובודאי דלא בעינן שיהא שער קבוע לעולם דלא גרע מחיטי וכי החיטים יש להם שער קבוע לעולם והא בכל שבוע ובכל חדש משתנה השער ואפ"ה מותר ללות סאה בסאה היכא דיצא השער ואית ליה שער ידוע באותו זמן.
וכן כתב הרשב"א בתשובה וז"ל שאלת דינר בדינר כסאה בסאה אם יש שער קבוע לדינרים ולבסוף נתייקרו מי שרי כסאה בסאה או אם יש שום טעם לחלק ביניהם תשובה דינר זה שאמרת שאם יש לו שער קבוע איני יודע אם הוא מטבע היוצא זה ודאי מותר דאיהו מטבע ולא איהו דאיקר והוזל אלא הפירות וכן אפילו מטבע שאינו יוצא שם אם יש לו שער קבוע וארוך ונמצא תדיר לקנות בעין ה"ז מותר דלא גרע מפירות ממש דלוין סתם אלא עדיף מניהו דינרי זהב דאיפשר שהוא כמטבע לגבי פירות ממש ואם הפירות בתרעא דמשיך מותר כ"ש דינרים ע"כ.
הרי לך בהדיא דדינרים שיש להם שער קבוע באותו זמן דשרי ללות דינר בדינר אעג"ב דאייקור בתר הכי דלא גרע מפירות ואדרבא עדיף מפירות ממש דאיפשר דהוי כמטבע לגבי פירות וא"כ בנ"ד דהמטבעות של הזהוב בכל זמן וזמן אית להו שער קבוע ונמצאין תדיר לקנות בעין דאם מחזרים בשוק ימצאו שם מאותם המטבעות ושומתם ידועה באותו זמן א"כ ודאי דשרי ללות דינר בדינר ואפילו אם יתיקרו שרי ולא הוי רבית ומינה נליף לשאלה הב' דאם אדם מקדים מעות לשלחני לחפש לו זהובים וקצב עמו הזהוב בסך ששוה באותו זמן והוקרו אחר כך דשרי לקבל ממנו בסך שקצב עמו דהא כיון דאית להו באותו זמן שער ידוע בכל העיר וקצב עמו באותו השער שהיה באותו זמן אעג"ב דהוקרו לא הוי רבית כדין הפירות דאם פסק עמו בשער שיצא בשוק ונתן לו אז מעות ונתייקרו אח"כ שרי לקבל ממנו' בשער שפסק עמו דהא לא גרע מפירות ואדרבא עדיף מפירות וכמ"ש הרשב"א וא"כ אם נתן לו אלף זולטה ופסק עמו ליתן לו בהם חמשים רופיות זהב לערך כל אחד עשרים זולטה והיו שוין אז באותו הערך ונתייקרו והיו שוין כל אחד כג' זולטה או יותר שרי ליקח ממנו חמשים רופייה כמו שפסק עמו ולא הוי רבית ואפילו לקבל ממנו מאותם המטבעות שנתן לשלחני ליקח בתוספת שרי דמה לי הן מה לי דמיהן וכמ"ש הטור והפוסקים דהפוסק על הפירות ונתייקרו בשעת פרעון כתב ר"ת כמו שיכול ליתן הפירות כך יכול ליתן דמיהן כפי מה ששוה בשעת היוקר
ולדידי קשיא דא"כ לפי דברי הרשב"א ובעל התרומות שכתבו דהיכא דאית להו לדינרי זהב שער ידוע דשרי ללות דינר בדינר דא"כ אמאי איצטריך תלמודא לשנויי דרב דינרי הוה ליה הו"ל לשנויי דהוה להם שער קבוע לאותם הדינרי' ואעג"ב דלית ליה דינרי מש"ה אמר ליה רבי חייא לבתר דאייקור זיל שלם לה טבי ותקילי. ויותר יקשה לפי מ"ש מרן ז"ל בשם מוהר"ר ישראל בכתביו להתיר ללות דינר זהר בדינר זהב אפילו אין שער קבוע בעיר לדינרים וגם אין לו דינרים ובלבד שיש לו מטלטלין דכיון שיכול למכרם וליקח בהם זהובים חשיבי כיש לו או אם אין מטבע כסף טוב בעיר ההוא אלא רובו נחשת דא"כ אמאי איצטריך לשנויי דינרי הו"ל לרב הא אפילו לית דינרי שרי דודאי אית ליה מטלטלי דיכול למכרם וליקח בהם זהובים או הו"ל לשנויי דמיירי דלא היה להם מטבע אחר של כסף בעת ההיא אלא רובה נחשת דאז דהבא טיבעא הוי ונראה לתרץ דס"ל למהר"ר ישראל דמאי דמשני רב הוה ליה דינרי דר"ל דהיו לו מטלטלי שיכול לקנות בהם דינרי והו"ל כאית ליה דינרי וזהו פירוש דהו"ל דינרי דקאמר תלמודא
הכלל העולה דבמלוה לחבירו דינר זהב בדינר זהב והוקר הדינר דיכול לפורעו דינר זהב ולא הוי רבית כיון דהיה להם שער קבוע לדינרים בעת ההלואה הוי כדין הלואת סאה בסאה וכן הנותן מעות לשלחני ופוסק עמו ליתן לו דינרי זהב בערך ששוין אז הדינרים והוקרו אח"כ הדינרים דשרי ליקח ממנו הדינרים לערך מה שפסק עמו כיון שהיה להם שער קצוב בעת הפסיקה.
ובחפשי באמתחות ספרי הפוסקים מצאתי סעד לדברי ממ"ש הרב מהרדב"ז בתשובה סי' קפ"ו שנשאל על ראובן שהוציא שטר על שמעון איך חייב לו ת"ק דוקטו שהם לערך ס' עותמני הדוקמו לזמן פלוני והנה קרה מקרה עתה בעת הפרעון עלו הדוקטו ויש קצת סוחרים קונים אותם בס"א וכו' וראובן טוען שיתן לו הדוקטו לערך ס' כאשר כתוב בשטרו ושמעון טוען שאין רוצה ליתן לו הדוקטו אלא לערך ס"א כיון שיש סוחרים קונים אותם בס"א משום חשש רבית וכו' והשיב וז"ל מתוך דברי השאלה אני רואה שאם עלו הדוקאטו וכלם קונים אותם בס"א דאיכא צד רבית ונותן לו הדוקאטו לערך ס"א ואם כך היא השאלה איני רואה לה מקום דהא בין שתהיה ההלואה דינרי זהב כדמשמע לשון השטר דהיינו סאה בסאה דקייל"ן דהבא פירא הוי ובין שתהיה עיקר המלוה עותמני דקיל"ן כספא טיבעא הוי תרויהו חד דינא אית להו דאם יצא השער פוסקים ולוין סאה בסאה ונראה שהוא מוסכם ומעתה השאלה פשוטה מב' טעמים שאם המלוה היא דינרי זהב רחוק הוא שלא היה לשמעון דינר זהב באותה שעה וקיל"ן דאם יש לו סאה לוה כמה סאין ואם יש לו דינר לוה עליה כמה דינרין ואם המלוה היתה עותמני של כסף דטעמא הוי משום אין פוסקים על הפירות הא איכא נמי כמה מרבוותא דפסקו דבהא נמי אם יש לו סאה לוה כמה סאין וכו' ואפילו לדעת ה"ה ז"ל שכתב, שדעת הרמב"ם דאם אין אלא סאה אינו יכול לפסוק אלא על סאה וכו' מ"מ הא איכא טעמא רבא השוה לכלם דהא יצא השער ופוסק עמו ואין פוסקין על שער של עיירות דלא קביע חרעיהו ואלו רודיס מדינה גדולה היא והשער שלה קבוע הוא שהרי במקרה עולה הזהב בזמן שיש סוחרים בעיר והשער הקבוע הוא בס' הילכך אפילו שעלה בעת הפרעון לס"א מקרה גמור הוא ואפילו שיעמוד לעולם בס"א ואפילו הכי כיון שיצא השער בששים בשעה שפסק עמו נותן לו לשער שפסק עמו בששים ואין כאן חשש רבית וכו' ולזה הטעם של יצא השער לא שאני לן בין אם השטר הלואה או פסיקה בכל גוונא מותר ונותן לו הדינר בס' ע"כ.
הרי לך בהדיא היתר השני ספיקות שכתבתי שמלוה דינר בדינר והוקר אחר כך וגם אם נתן לו מטבעות לשולחני ופסק עמו אדינרין כמו ששיין אז והוקרו הדינרין אח"כ דמשלם לו דינרין כמו שפסק עמו ולא הוי רבית וכמ"ש הרב הרדב"ז דבין אם השטר היה הלואה או פסיקה דשרי לקבל בסך שפסק עמו הואיל ויצא השער ופסק עמו בשער שיצא אעג"ב דלא היה ללוה או לשלחני שפסק עמו באותה שעה אפילו דינר אחד שרי הואיל ויצא השער דהיכא שמלוה לו דינר בדינר הוי דרך הלואה ומותר ללות סאה בסאה היכא שיצא השער בשוק אעג"ב דלית לו ללוה חטים וכן בנותן מעות לשלחני ופסק עמו שיתן לו בעדם דינרי זהב לערך ששוין אז הוי דרך פסיקה והיכא דיצא השער פוסק עמו ליתן לו כל השנה לערך מה ששוה עכשיו ואעג"ב דהוקרו שרי ליקח ממנו כמו שפסק עמו לא הוי רבית וכמ"ש הרדב"ז ז"ל דבין שתהיה ההלואה ת"ק דינרי זהב ופסק עמו ליתן לו ת"ק דוקאטו ג"כ לערך ס' עותמני הדינר שרי ליקח ת"ק אעג"ב דבשעת פרעון שוה הדינר ס"א עותמני ובין שהלוהו עותעני לערך ס' בדינר ופסק עמו ליתן לו ת"ק דוקטי אעג"ב דהיקרו הדוקאטו ונעשה לערך ס"א בשעת הפרעון שרי ליקח ממנו ת"ק דינרים כיון שבשעה שהלוהו היה השער של הדינר בס' עותמנו ודון מיניה לנ"ד שבעת ההלואה היה שוה הזהוב חמשה זולטה והתנה עמו שיתן לו דינרים כמו שהלוהו דשרי לפורעו כמו שהלוהו אעג"ב דאיקור דינרי ונעשו כבן שש כבן שבע זולטה או שנתן לו מעות ליתן לו בהם כ"ב זהובים אי רופיות של זהב לערך מה ששוין אז והוקרו אח"כ הזהובים דמותר ליתן לו אותם הזהובים שפסק עמו ולא הוי רבית כלל. **(גם התשובה הזאת היא חסרה כי עד כאן נמצא בהעתקה וחבל על דאבדין ועי' במה שכתכתי בהערה א')**