צדקה ומשפט חלק א· רבי צדקה חוצין
יורה דעה · סימן ג
שאלה ראובן שהלוה לשמעון מאה זהובים למשך שנה הפרעון והיה שוה בזמן ההלואה הזהוב בארבעה זולט רייג' בגדאד וחצי וחתם בשטר שחייב לו ארבעה מאות וחמשים וזולטה רייג' בגדאד ואח"כ בשעת הפרעון היה הזהוב בסך שבעה זולט חסר שני שהיו וכן הגרוש רומי מתחלה היה לערך שני זולט רייג' ופחות משני זולט ועתה הוא לערך שני זולט וחצי חסר שהוי וכן כל המטבעות נשתנו בערך חשבון של זולט רייג' אם יכול שמעון הלוה לומר לראובן אני חייב לך ת' מאות וחמשים זולטה ריוג' בגדאד אני אפרע לך ארבע מעות וחמשים זולטה רייג' של עכשיו בזמן הפרעון או דילמא מצי המלוה לומר לו אם תפרעני ארבע מאות וחמשים זולטה של עכשיו אית לי פסידה שלא יבואו לערך שבעים זהובים ואני הלויתיך מאה זהובים וכיצד אגבה ממך פחות משבעים זהובים
וגם איכא לספוקי במי שמכר סחורה בזמן הראשון וזקף דמיה עליו במלוה או בכך וכך גרוש רום או בכך זהובים או בכך זולט דאנה או זולט רייג' ובזמן המכר היו הזולט צאג' כנזכר ועתה נעשו הזולט ג'ורוך שהזהב נחשב לו זולט והרומי לשנים וחצי מ"מ מי שקיל מלוה כדהשתא דהינו ארבע מאות וחמשים זולט דהשתא שוים שבעים זהובים או אי שקיל כדמעקרא דהינו שבע מאות זולט מ"מ ששווין לערך דהיינו ארבע מעות וחמשים זולט דמעקרא, וכן איכא לספוקי בערך המחמדיות אם נתחייב לחבירו, מחמת סחורה או הלואה מאה זהובים או זולט דאנה או גרוש רום והזכיר כל זהוב בערך ששה עשר מ"ח וחצי שכך היה בזמן ההלואה והגרוש רום בערך ששה מחמדית ועתה נעשה הזהוב בכ"ד מ"ח ג'ורוך והגרוש ח' מחמדיות וחצי היאך יפרענו כל זהוב כ"ד מחמדיות או ששה עשר וחצי, והמחמדיות וזלוט רייג' בזאת המדינה אינן מן מטבע אלא שם בעלמא נינהו שהם פותחין ומתמעטין והולכים כפרי החג, ומי שחייב לחבירו מאה זולט דאנה וכתב בשטר שכל זולט היא בסך ה' מ"ח שכך היתה שוה באותו מן ועתה נפחתו השם של מח' ונעשית זולטה דאנה בסך ששה מח' וחצי בקירוב האיך יתחייב ליתן כל זולטא בששה מחמדות וחצי או בחמש מ"ח לבד'
ונשאלתי על ענין זה שהווה תמיד בזאת המדינה שהזולט רייג' והמח' פוחתין והולכין והמטבעות כדקאי קאי הודיעני הדין עם מי ושכמ"ה.
תשובה אם אמרתי אבא העיר להעלות על ספר כל דברי הפוסקים הם המדברים בענין ירידת ועליית המטבעות לענין הלואה ופרעון אספרם מחול ירבון והרי זה מעלה ארוכה ולכן אמרתי עת לקצר.
והנה עקרא דהאי מלתא היא בפרק הגוזל עצים ופסקוהו הרמב"ם והטור בסי' קס"ה ה וז"ל המלוה את חבירו סכום מטבע ונפסל ועשו מטבע חדש והוסיפו עליו שהוא יותר גדול וכבד מן הראשון אם הוזלו הפירות בשביל התוספת שנותנין יותר במטבע החדש מן הישן לא יפרע לו אלא לפי חשבון הישן ואם לא הוזלו הפירות אלא שהחדש שוה יותר מן הישן להתיכו אם אין ביניהם אלא החומש שארבעה מן האחרון שוה כמו חמשה מהראשון נותן לו חמשה ואינו מנכה לו בשביל התוספת ואם הוסיפו יותר מחמש יפרע לו ממטבע החדש כפי משקל הישן ולא לפי המנין וה"ה אם פחתו ממנו כך הוא הדין וכו' ע"כ.
והשתא כל זה מירי היכא שפסלו מטבע הא' ועשו מטבע חדש שהוא כבד יותר במשקלו מן הא' דאז הוי דינא הכי דאם הוזלו הפירות מחמת התוספת שנותנין פירות יותר במטבע הב' מן הא' לא יפרע לו אלא לפי חשבון הישן ואם לא הוזלו הפירות שאינו שוה המטבע הב' ביותר אלא בהתכה עד חומש מחיל טפי לא מחיל ופורע לו לפי חשבון הישן אבל בנד"ד שהמטבעות לא נשתנו לא במשקלם ולא ביוקרא דכספא ודהבא שהזהובים והגרושים והזולוט דאנה לא נשתנו וגם לא הוזלו הפירות עתה מזמן הלואה לזמן הפרעון דשער הפירות כדקאי קאי דתבואה ופירות בשיעור שהיו נותנין בזהוב ובגרוש ובזולט דאנה ובכל מן מטבע בזמן הלואה ככה נותנין בזמן הפרעון ואם נשתנה השער של הפירות הוא מחמת יוקר השערים ולא מחמת ירידת ועליית המטבעות.
ועוד דאף דמתחלה בזמן ההלואה היה הזהוב בששה עשר מח' וחצי והיה בסך ארבעה זולט וחצי והגרוש היה בסך ששה מח' וחצי ועל דרך זה כל המטבעות ועתה הזהוב בשבעה זולט חסר מעט מ"מ לא נשתנו במשקלם כלל וגם הפירות לא הוזלו מחמת עילוי המטבעו' א"כ בכה"ג לא מיקרי תוספת כלל שלא הוסיפו על המשפט במשקלו.
וגם המטבעות הראשונות כלם לא הוזלו ולא הוקרו ולא נשתנו כלל והסחורות והפירות שהיו נותנין בזהוב ובשאר המטבעות מתחלה השתא נמי הכי ולא נשתנה כי אם שם המח' וזולת דייג בגדאד דהיו מח' יפים צאג' ועתה נעשו ג'רוך.
ע"כ נראה לי דהדין פשוט דבכה"ג משלם לו אותם דמים שהלוהו אי שזקף עליו למלוה שאם זקף אותם בגרוש רום או זהובים או שאר מטבע ככה יפרע לו ואפילו שהיה לו עמו מאה זהובים מחמת סחורה או הלואה וכתב בשטר ארבע מאות וחמשים זולטה רייג' או אלף ושש מאות וחמשים מח' לא מצי להגבותו זולט רייג אי מחמדית רויג' של עכשיו שהם גרועים אלא מגבהו מחמדית צאג' או זולט צאג' כדי שיוכל ליקח בהם עכשיו מאה זהובים דחיישינן לפסידא דמלוה דאם יפרע לו מח' או זולט של עכשיו יפסיד המלוה שאינן שוין שבעים זהובים והלוה אם יפרע לו לכל זהוב כ"ד מח' או ז' זולט של עתה לית ליה פסידא דאיהו נמי שקל מניה מאה זהובים ואי איתנהו בעינהו השתא שקיל בהו שבע מאות זולטה דהשתא או ב' אלפים ות' מח' ואי הוציא אותם בהוצאה מההיא שעתא נמי לית פסידא דהא שבע מאה זולט דהשתא שוו בארבע ופלגא דהוו מעקרא זהו מה שנראה לי בדין זה קיימתיה מסברא.
ובחפשי באמתחות ספרי הפוסקים מצאתי סעד לדברי להרב מוהר"ם גאלנטי שכתב בתשובה סי' כ"ג שנשאל בראובן ששידך את בתו עם לוי ונתן לו מאתים אלף לבנים לערך הפרח מאה ושמנים לבנים שעולים סך אלף ומאה ואחד עשר פרחי זהב וקבל לוי מחמיו הסך פרחי זהב ואחר כך הכריז המלך הפרח לערך ק"כ לבנים ולוי טוען שבהיות שהפרח יורד משויויו לסבת שאותם ק"כ לבנים שהיו נותנין אז בפרח הם גרועים מאד ולכך היו העם מרבים לבנים בעד הפרח כי לא היו כסף רק שליש כסף ושני שלישים נחשת ולכך אינו רוצה לכתוב בכתובה המאתים אלפים לבנים כאשר שוין בעת שקבלם רק לפי מה ששוין עתה בעת הכתובה שהם קל"ג אלפים ושלש מאות ועשרים לבנים ועל דרך זה יכתוב התוספת וכו' והשיב וז"ל לדעתו זוכה לוי הארוס ובטענתו שמאחר שאין מן המטבע הא' כמו הב' שהיו הראשונים רעים וחטאים ולא הוקרו הסחורות ועומדים בשער הא' והוא שכל כך שוים מאה ועשרים לבנים טובים כמו ק"פ רעים שאם היו הסחורות ביוקר מחמת יוקר הזיזים אז היינו מכניסים עצמינו אם הוזלו או הוקרו והביא דברי הטור והרמב"ם שכתבנו שחלק בין הוסיף חומש ליותר מחומש.
וכתב ע"ז ולכאורה בנ"ד שהיה הפרח ק"פ לבנים ועתה נעשה ק"כ הוי פיחות שליש אעפ"י שלא הוקרו הסחורות זה אינו כלום בנ"ד שאם היה המטבע אשר הכריז המלך מעין מטבע הא' היינו מכניסין עצמנו בענין זה אבל מטבע הא' הם רעים ונפסלו והכריזו טובים וחדשים והסרורות הם במקומם א"כ הכל אחד כ"כ היו מרוצים הק"פ לבנים מקודם הפרח כמו עתה בק"כ לא נשתנו שערי הסחורות וא"כ כיון שנשתנה המטבע מעצמו ולא עלי ולא ירדו הסחורות והשערים שכמו שנותנים עתה בק"כ זוזים שהם טובים כמו כק"ף זוזים קודם גרועים.
וכתב עוד ולענין הדין אחר העיון נראה דבין מלשון השאלה ובין נוסח שטר אירוסין שכתוב לערך הפרח ק"פ אין לנו להשגיח על הזוזים אם עלו אם ירדו שאינם הם העקר כי אם הפרחים של זהב והארוס יכתוב בכתובה כ"כ פרחים זהב כמו שהיו עוברים בשעת מתן מעות דהיינו אלף ומאה ואחד עשר זהב ולא יכתוב לבנים דמה לנו בלבנים ואם ירצה יכתוב אלף וקי"א זהב שעולין מאתים אלפים לבנים של קודם שהיו ניתנין מקדמת וכו' עי"ש באורך, א"כ בנדון דידן נמי שלא נשתנו השערים והסחורות ומכ"ש בנדון דידן שלא נפסל המטבע הא' והמטבעות לא עלו ולא ירדו כי עם המחמדות וזולט ירדו ונפחת ערכם הו"ל המטבעות עיקר ואין לנו להשגיח בהם במח' אוב זולט רייג' אם עלו או ירדו דב"כ שוים שבעה זולט רייג דהשתא כמו ד' וחצי דמעקרא וג"כ י"ו מחמדות דמעקרא שוים כמו כ"ד דהשתא והזהב והגרוש רום והזולט דאנה כדקיימי קיימי אין לנו להשגיח במחמדות או בזילוט ראייג' שהוא לשון מושאל ואינו מין מטבע כמ"ש הרב דאין לנו להשגיח בלבנים אלא הפרחים עיקר והפרחים לא עלו ולא ירדו שכל כך שוה ק"כ לבנים דהשתא כמו ק"פ דמעקרא ופסק בנדון דידה דאעג"ב דנתחייב הארוס לכתוב מאתים אלפים לבנים השתא דאייקור לבנים לא יכתוב אלא קל"ג אלף לבנים דהשתא דשוו כמו מאתים אלפים לבנים דמעקרא דאזלינן בתר פרחי זהב דהוו עקר ולא בתר לבנים.
והרי אתה דן ק"ו ומה בנדון הרב דהלבנים הוו טיבעא וברישא הוו ב' שלישי נחשת ושליש כסף ולבתר יותר היה בהם כסף ולכך הוקרו ונעשה הפרח בק"כ לבנים אפ"ה פסק הרב דלא אזלינן בתר הלבנים אלא בתר פרחי זהב שהם העקר, מכ"ש בנ"ד שהזולט רייג' והמח' רייג' אינן מין מטבע אלא שמא בעלמא הוא שמשתמשים בו בני מדינה זו שהזהוב אומרים שבעה זולט וכ"ד מחמדין בודאי דלא משגיחינן בהו והו"ל המטבעות עיקר ולא יחשבו את האנשים בין לענין פרעון ובין לענין דמי סחורה אלא כשעת הלואה או כשעת מכירה וסברא הוא דלא יטול המלוה פחות משיעור חובו דהיכי דיינינן ליה שיתן לו הלוה זוזי דהשתא דאית ליה פסידא למלוה דבשלמא בהוסיפו על המטבעות אי פחתו אינהו גופייהו במדה או במשקל אמרינן דעד חומש מחיל איניש אבל בנ"ד דהמטבע כדקאי קאי וכל השערים שקולין קמאי ובתראי אין לנו להשגיח בשם זולט או מחמ' ואמרינן כבולעו כך פילטו כמו שלוה וקנה ממנו כך יפרע לו,
ואם קצב עמי בזהובים או בגרוש רום או בשאר מטבע יחשוב לו השתא כפי אותו חשבון בלי תוספת ועובר על בל תגרע אי יהיב ליה בחושבנא דהשתא, ואעג"ב דכתב ליה דאית ליה גבי מאה זהובים דאינון ד' מאות וחמשים זולטא כיון דהשתא שוו המאה זהובים ז' מאות זולטה הכי יהיב ליה ולא הוו רבית דהז' זולט דהשתא שוו זולט ד' וחצי דמעקרא וכן בזילט דאנה הששה מח' וחצי דהאדינא, שוו כמו ה' דמעקרא והרב תמה על המנהג קושטנדינא שחושבין אלפי אלפים לבנים שעולים ויורדים כל שעה ולמה לא יחשבו גרוש או זהובים שאינם משתנים כלל כמו בשאר מקומות.
ואנכי העבד נמי תמהנו על בבל רבתא דלמה יחשבו חשבון מח' או זולט רייג' ובפרט שחושבין חשבון אסדי בכתובות שארבע ממנו יבא גרוש רום והרב אמר על חשבון הלבנים שהוא חשבון הנערים והוא יוהרא וחיו יש עין הרע וה"נ איכא למימר בנדון דידן.
והרב פסק בנדון דידיה דאעג"ב דבשטר אירוסין כתוב דהפרח ק"פ לבנים לא משגיחין במלה ק"פ אלא הפרחים הוו עקר ויחשוב לו כשעת מתן מעות ולא יתן לו לבנים דהשתא שהם טובים אלא ק"פ גרועים דמעקרא דהיינו כדי שלא יפסיד הארוס ג"כ בנדון דידן כדי שלא יפסיד המלוה יתן לו כמו שלקח ממנו ואם כתב לו מאה זולטה דאנה דאינון כל זולטה בחמש מח' לא יתן לו מחמדיות דהשתא דהוו פחות משיעור חוביה אלא יתן לו כל זולטה דאנא שש מח' וחצי מ"מ דהכי שוו השתא.
ומטעמא אחרינא איכא למימר דבנ"ד לא אזלינן בתר שם של המחמדיות או של זולט רויג' שהרי המחמדיות או הזולט עבידי דבטלי משיעור דידהו ויחזרו לקדמותם שהרי כל שעתא ושעתא מכריז המלך עליהם שיהיו זולט צאג' דהיינו הגרוש רום ב' זולט והרופייה ג' מחמדיות ושהיי וגם הזהב.
ומטעם זה אשכחן להרב מוהר"ם גאלנטרי בתשובה הנזכרת וז"ל וכפי זמנינו זה ג"כ פה שנוי המטבעות בהמשך זמן מועט יחזרו ג"כ להיות ק"פ לבנים כי לא אכשור דרי שגם כן יפסלו הטובים ויחזרו לקדמותם אבל הזהב אינו זז ממקומו ע"כ.
ומהאי טעמא פסק דהזהב עיקר ולא משגיחין כן בחשבון הלבנים והאי טעמא שייך בנדון דידן שאפשר שיחזרו לקדמותם להיות מחמדית צאג' כמו בחשבון בצרה ושאר מקומות והשתא לא משגיחין לחשוב בהם אלא טבעא הוי עיקר ועליה סמכינן וכמו שלקח כך יחזיר אם לקח צאג' יתן צאנ' ואם לקח רייג' יתן רייג' ואי אפשר שחלקה מדת הדין שיקח צאג' ויפרע רייג' לפי שכתב לו זולט או מח' ואעפ"י שכתב לו כן כשעור שקבל יתן דריבית אסרה תורה אבל לא שיקח פחות משיעור חובו ואעג"ב דהזהב שוה ד' זולט וחצי מעקרא והשתא ז' וכן במח' מעקרא שוה ט"ז מח' ועתה כ"ד הכל הולך אל מקום אחד ותשבר כד על המבוע וכ"ד גרועים הוו כמו ט"ז טובים וליכא נפקותא בינייהו דהראיג' משתנה כל זמנא ואזלינן בתר ההיא שעתא דנעשית הכליאה או המכירה ובשיעור אותו זמן יחשוב והיכא שכתוב מאה זולט רייג' יש לו חוב פ' אם פ' יחשוב באותו זמן כמה היה שוה הראייג' בשעת הלואה וכך יפרע לו.
והכי נמי אשכחן להרב מוהר"א ששון שנשאל כעין נדון דידן בתשובה סי' קנ"ב בראובן שמכר חנות לשמעון בעד י"ב אלפים לבנים והיו באותו זמן ק"פ לבנים בזהוב אחד ונתן שמעון מאה פרחים זהב בעד הי"ב אלף לבנים ואח"כ עשה שמעון הטובה לראובן שכשיחזיר לו מהיום ועד תשלום עשר שנים הי"ב אלף לבנים הנזכרים מחויב שמעון ובאי כחו להחזיר לו החנות כמו שקנאה ממנו בלי שום תוספת כלל, ועתה בא ראובן להחזיר לשמעון הי"ב אלף לבנים וליקח החנות ובאותו זמן היו לבנים גרועים ששוה הזהוב לערך מאתים ועשרים לבנים ושמעון אומר לו שהוא רוצה ממנו כ"ב אלף לבנים דהשתא ששוו מאה זהובים או יתן לו מאה זהובים כמו שקנאה ממנו ולא יקח פחות משיעור מעותיו, ונשאל הדין עם מי ופלפל הרבה בחכמה ולבסוף כתב לזכות לשמעון, מהא דקיל"ן דשומא הדרה לעולם וכתב הרא"ש דהא דשומא הדרה לעולם דוקא כשלא נתייקרו הקרקעות אבל נתייקרו לא מסתבר למימר שיצפה הלוה כל ימיו עד שיתייקרו הקרקעות ויפדה קרקעו ואיכא נעילת דלת בפני לוין הרי אעג"ב דשומא הדרה לעולם ואלמוה רבנן לכח הלוה מ"מ מכח הסברא כתב הרא"ש דהורע כח הלוה היכא דנתייקר דלא מצי לפדותו אלא בשיעור היוקר משום פסידא דמלוה, א"כ מכח הסברא נמי י"ל בנ"ד דלא עשה שמעון חיוב זה וכתב י"ב אלף להפסיד לעצמו שיטול פחות ממה שנתן ליקח י"ב אלף גרועים שאין שוין כמו מעותיו אלא יתן לו כשיעור מעותיו ואף למאן דפליג על הרא"ש וס"ל דאפילו נתייקרו אינו נותן בשער היוקר התם שאני כדי שלא נראה כנוטל שכר מעותיו אבל בנ"ד שלוקח שיעור מעותיו לבד כ"ע יודו שחייב ראובן ליתן כ"ב אלף לבנים גרועים דהשתא דהוו כשיעור י"ב אלף לבנים דהוו מעקרא כדי שלא יפסיד שמעון והכי פסק שם באותו תשובה ע"ש.
ומניה נילף לנ"ד דאעג"ב דכתב בשט"ח שיפרע לו חמשה וארבעים זולט בעד עשרה זהובים שלוה ממנו או שקנה ממנו סחורה והשתא שוו העשרה זהובים קרוב לע' זולטה גרועים לא אמרינן שיתן לו מ"ה זולטא דהשתא ולהפסיד המלוה אלא יתן לו עשרה זהובים או מטבע אחד ששוה עשרה זהובים דהא בנדון הרב שכתב בשטר שיחזיר לו המעות בי"ב אלף לבנים ואפ"ה פסק הרב דכיון שנעשו הלבנים גרועים צריך ליתן לו כ"ב אלף לבנים כדי שלא יפסיד ממה שנתן ה"ה בנדון דידן נימא הכי ומעתה נפשט מה שנשאלתי במי שמכר קאוי לחבירו בהלואה וכתב שט"ח וזקף דמי הקאוי בכך וכך זולט דאנה וכתוב שכל זולטה היא בסך חמש מח' שכך היתה שוה באותו זמן שהיה הזהוב בט"ז מחמ' וחצי והגרוש רום בששה מח' וחצי ועתה רוצה לפורעו בערך מח' של עכשיו ששווה כ"ד מהם זהוב אחד דאינון גריעי ורוצה לפרוע לכל זולטה חמש מח' דהשתא והשתא שוה הזולטה דאנה שש מח' וחצי בקרוב ולפי חשבון זה אית ליה פסידה טובה למלוה ושאלוני כדת מה לעשות והשתא שפיר אפשט בעיין דמחויב לשלומי ליה כשעת הלואה ולא הורע כח המלוה במא שכתוב בשט"ח שכל זולטה היא בסך חמש מח' דלא משגחינן בסך המח' אלא בסך הדאנה אשר כתוב בשטר דהא הסך שש וחצי דהשתא שוו בסך חמש של הקודם והיאך יפסיד המלוה שקצב עמו בכל כך זולט דאנה והשתא מגרעות נתן.
ומה שכתוב כל זולטה חמש מח' היינו מחמדיות צאג' של אותו זמן ששוה ט"ז מהם בזהוב אחד באותו זמן ודמי ממש נ"ד לנדון הרב מוהר"א ששון דאעגב דכתב לו וב' אלפים לבנים השתא דהוו לבנים גריעי בעי למהב ליה כ"ב אלפים לבנים ששוו מאה זהובים כשיעור שנתן שמעון בעת שקנה החנות.
שוב ראיתי שהדבר בפירושא איתמר בתשובת הרב מוהרימ"ט ח"א סי' ב' שנשאל בנדון כזה בכתובה שכתב בה סך לבנים ובזמן הנישואין היו הלבינם גדולים ששוים כל ששים זהוב א' והיה אז משקל הלבנים ד' וחצי דרמה אחת ואחיך פחתו הלבנים ממשקלם בענין שעתה בזמן הפרעון שוים ק"כ לבנים זהוב אחד דהיינו שהיו כל ט' לבנים דרמה אחד כיצד תשתלם אלמנה זו ממטבע הא' אי ממטבע הב' והשיב דהלכה רווחת היא דאי זילי פירי מחמת טבעא או דהוסיפו או פחתו יותר מחומש ממשקל הא' דמנכה לו לפי חשבון וא"כ כל שכן בדבר מופלג כזה שפתח במשקלו על חד תרין ואתיקרו הפירות נמי דודאי משלם לו לפי חשבון מטבע הא' וכפי משקלו אח"כ נסתפק לו מחמת ששינוי המטבעות בגזירתו של מלך ואיכא למימר דינא דמלכותא דינא ודחה זה דלא אמרינן דד"ד אלא כשתיקן בפירוש על הפרעון וכמ"ש הרב מוהריב"ל והריב"ש ז"ל שאם לא צוה המלך על פרעון החובות בפירוש מן הדין לפרוע לו מן המטבע הישן היפה שהלוהו כיון שפחתו יותר מחומש אלא שאם צוה בפירוש המלך שכל אדם יקח בכל מלכותו המטבע החדש הגרוע בערך היפה ושיוכל לפרוע חובותיו ודאי דינא ד"ד וכאן בנ"ד לא ראינו שהמלך גזר בפירוש על פרעון חובות בני אדם ואם הערכאות ופליליהם דנין בכך מה לנו ולהם כי לא כצורנו צורם וכתב עוד המהרימ"ט ועוד בענין זה אפילו אם היה גוזר בפי' על פרעון חובות לא אמרינן דינא דמלכותא דינא אלא כשמשפטו חרוץ שיהא המטבע החדש מתקבל בכל הדברים כמו הא' אם בא לקנות תבואה או כלים שלא יהא המקבל מפסיד אבל כיון שאין בידו להעמיד שיהיו אלו המעות הגרועים מתקבלים לסוחר כמו הראשונים אלא אדרבא התבואה וכלים נתייקרו על חד ארבע עם הסחורות הבאים מארץ מרחק אין מוכרין אלא לפי משקל הזהב והכסף וגם אם יגזור לא תהא גזירתו מתקיימת כיצד תהא גזירתו מתקיימת לענין הלואה או חוב שהלוה לחבירו ששים אלף לבנים שהם אלף זהובים היאך יקבל ששים אלף לבנים מהחדשים הגרועים שאין שויין כי אם. ת"ק זהובים וכו' ואפילו היה גוזר המלך הכי האי לא הוי דינא דמלכותא אלא חמסנותא דמלכותא וכו' וכתב עוד המהרימ"ט וכן תמצא להרא"ש ז"ל בתשובה כלל קי"ג שכתב על ענין המטבע שנקלף אם נדון בו דינא דמלכותא והשיב מה שכתבת דינא דמלכותא לא ידענא מה שייך להזכיר דד"ד אם המלך עשה מטבע חדש שיצא במלכותו במשא ומתן ובטל זה בשביל זה לא גזר להפסיד למלוה שהלוה מטבע טוב שיקבל מטבע גרוע דהמלך אינו מקפיד אלא שיהא מטבע הא' עבר ובטל מן העולם ואינו חושש אם יפרעו למלוה כפי ערך מטבע הא' כי לזה אין מפסיד המלך כלום עכ"ל ז"ל מוכח איפכא דאם גזר בפי' הדין על הפרעון דמ"ש באמת דמהרא"ש גזירתו דד"ד אבל מוהר"י מטלון סבר הכי.
הרי דאפי' גזר המלך בפי' על פרעון החובות שיקח המלוה מהמטבע הגרוע כפל מן הא' לא צייתינן ליה כל כמה דלא מצי לגזור שיהא מתקבל המטבע הגרוע כמו הישן בסחורות ובפירות דלהפסיד לאינשי לא צייתינן ליה דחמסנותא דמלכא הוי ולא דד"ד מכ"ש בנ"ד דהמלך לא גזר כלום בזולט רויג' או במחמדייות אלא בני המדינה מאליהם פוחתין דמי הריג' ופוחתין והולכים בפרי החג מעט מעט נגרע מערכם ואדרבא המלך בזאת המדינה מכריז שיהא החשבון צא'ג שהגרוש רום ב' הזולט לבד והזהוב חמשה זולט ורביע וגם מכריז על המח' שיהיו צאג' ואינו חפץ בחשבון של המדינה ובפתח שלו הוא חשבון צאג' ואפילו אם היה מכריז בהדיא שמי שיש לו חוב על חבירו יקבל מהפרוע מחשבון אל ג'ורוך לא צייתינא ליה להפסיד לבני אדם כיון שאין גזירתו מתקומת בכל התבואה וסחורות וכלים שיקבלו זילט הגרועים כמו הזולט הצאג' ואדרבה אנן קא חזינא דהטאקה של קומאש שהיתה שוה מקודם ט' זולט היום מוכרין אותה בי"ד זולט ג'ורוך וכן בכל הסחורות א"כ היאך יקבל מי שיש לו חוב ט' זולט של הראשונים איך יקח ט' מהאחרונים והלא הי"ד זולטה מהשניים בערך ט' מהראשונים ועוד שיש הפרש יותר מחומש ואנן קיי"ל דיותר מחומש אם הוסיפו המטבע או פיחת יותר מחומש דיתן לי כמו שהלוהו
ועוד דהוקרו פירי בכ"ד דהא פירי דהוו יהבי בט' זולט הראשונים שהם ב' זהובים לא יהבי השתא בט' זולט השניים אלא פחות הרבה וכן בכל סחורות א"כ כיון דהוקרו פירי בשינוי המטבע והוי יותר מחומשא בודאי מלתא דפשיטא דישלם לו כשעת הלואה ועובר על בל תגרע אי יהיב ליה בחשבון דהשתא ובלאו הכי אף דליכא יותר מחומשא ולא זילי פירי בנ"ד מ"מ בעי לשלומי ליה כשעת הלואה דאין אנו משגיחין בחשבון המח' או הזולט וכמ"ש בשם הרב מוהר"ם גלאטי דאין להשגיח על הלבנים דהזהובים הם עיקר ובפרט דז' זולט דהשתא שוו כמו ד' וחצי דקודם וגם ששה מח' וחצי דהשתא שוו כמו חמש מחמדיות דמעקרא א"כ ודאי דחייב לשלם לו ששה מחמדיות וחצי דהשתא בעד חמש דמעקרא.
ואעג"ב דנראה לכאורה דכשכותב סתם בשעת הלואה כך וכך זולט רייג' או כך וכך מח' ועתה נגרע ערך הזולט רייג' והמח' דמידי ספיקא לא:
נפקא דהא כתב הרב מוהר"ם גלאנטי בתשובה וז"ל איברא אם לא היה כתוב בשטר האירוסין כי אם לבנים ולא פרחים היה מקום לבע"ד לחלוק ולבקש טענות ותאונות אבל מאחר שכתוב כל פרח לסך מאה ושמנים לבנים לית דין ולית דיין שיחמיר עליו וכו' ע"כ א"כ מוכח דמפסקא ליה בכותב לבנים לבד ולא פרחים. אי שקיל כהשתא או כמעקרא.
אמנם נראה דהרב נמי לא מספקא ליה כלל בכותב לבנים לבד דודאי סברתו היא דלא יכתוב בכתובה מאתים אלפים לבנים דהשתא דטובים הם ולא יכתוב כי אם קל"ג אלף דהשתא אמנם לרווחא דמלתא לומר דאי הוה כתוב לבנים לבד יש מקום להתעקש ולחלק. בהכי אבל כיון דהוזכר פרחים ולבנים יחדיו וכתבו דהפרח הוא לערך ק"ף מלתא דפשיטא הוא דהפרחים הוו עיקר ואן מקום להתעקש דייקא נמי דכתב איברא דאם לא היה כתיב אלא לבנים לבד יש מקום לבע"ד לחלוק ולבקש טוענות ותואנות ע"כ אלמא דתואנה הוא מבקש החולק ולא קושטא דמלתא הוא
ועוד ע"כ לומר הכי כי היכי דלא ליהוי מוהר"ם גלאנטי פליג על הרב מוהרימ"ט שכתב בענין כתובה דאפילו כתוב בה לבנים לבד ופחתו הלבנים:
ממשקל האחד ופסק הרב שתקח האלמנה ממטבע הראשון שהוא יפה ומתכונת אותם הלבנים הראשון יתנו
וכתב הרב מוהרימ"ט בתשובה הנזכרת שראה שהודפסו תשובת הרב אליהו ן' חיים שכתב בסי' ק"ד דכפי הדין כעין שלוה ישלם אלא שראה מנהג העיר שלא לפרוע אלא לבנים דהשתא דגריעי וכתב דאיפשר שנהגו בכך מטעם דינא דמלכותא דינא שהמלך גזר שהפרעון יהיה בכך ע"כ
וכבר דחה דבריו הרב מוהרימ"ט וכתב על זה וכבר כתבתי למעלה דשינוי מטבעות דבזמנינו אין לאמר בהם דינא דמלכותא דינא מג' טעמים ואולי באותו זמן היה בענין אחר א"נ שבקש טעם מאין יצא להם מנהג אעפי' שאינו כדאי והרב ז"ל נתן טעם אחר למנהג שלא נתפשט המנהג אלא מאלוי מעט מעט כשהחובות נגבים ולא היה אז תוספת חומש ולא היה עדין שינוי השער הפירות והיו פורעים ממעות דהשתא ומהחובות נתפשט לכתובות ע"כ.
אם כן לפי דעת הרב מוהראנ"ח נמי כעין שלוה ישלם זולת שיש מנהג דנהגו לפרוע כהשתא או מטעם דדינא דמלכותא דינא או מהטעם שכתב הרב מוהרימ"ט אבל בנ"ד ליכא דינא דמלכותא ודינא דמלכותא אית ליה להרב מוהרימ"ט דלא מהני בדין זה.
וכתב שם באותה תשובה וז"ל דכיון שנתן לו ששים לבנים בזהוב היאך יקבל ששים לבנים דהשתא דשוו חצי זהוב ועוד דכיון דפי' מטבע ידוע שכך הוא כותב כך וכך לבנים מהמטבע הנהוג היום במדינה פ' הרי הוא כדין המלוה לחבירו מטבע ידוע שנותן לו כמו שהלוהו ומדכתב ליה ממטבע פ' הרי הוא חייב אותו מטבע שהיה נוהג באותו יום וכאלו פי' משקלו שהיו כל ד' לבנים וחצי דרמה אחד וכיצד יתן לה לבנים דהשתא דהוו ט' לבנים דרמה אחר ואם כן בנ"ד נראה כיון דכתב שטר כ"ב זולט דאנה דהוו כל זולטה חמש מחמדיות נראה דבעי לשלומי זולט דאנה ומחמדות צאג' דהוו באותו זמן.
ומעתה בנדון שנשאלתי עליו בתורה שבעל פה על אודות ראובן שקנה קאווי משמעון מזמן רב וכתב לו שני שט"ח אחד באלף זולטה דאנה ואחר כתוב בו ב' אלפים ומאה וששים זילטה אשר כל זולטה הוא בסך חמש מח' ובאותו זמן של ההלואה היתה הזולטה דאנה בחמש מחמדיות צאג' דהיינו שכל ט"ז מחמדות וחצי בזהוב ועתה בזמן הפרעון כ"ד מחמדות בזהוב מלתא דפשיטא דחייב לפורעו זולט דאנה של היום ולא מצי למימר שאפרעך חמש מחמי של היום לכל זולטה דהוו גו'רוך דהא איהו כתב לו כל זולטה בחמש מחמדיות ובאותו זמן לא היתה זולטה אחרת שוה חמש מח' כי אם הזולטה דאנה דזולטה רייג' של בגדאד בת שלש מחמדיות וחצי ואם זולטה של בצרה בת ד' וחצי אבל זולטה דאנה בת חמש מחמדיות היתה באותו יום ועליה נתכוון אף על פי שכתוב בשטר זולט סתם ודאי דעל זו קאמר וכך צריך לפרוע לו השתא זולט דאנה אף על פי ששוה השתא שש וחצי בקירוב דשש וחצי דהשתא הם כמו חמש דמעקרא בסחורות ופירות ובכל מידי וליכא בינייהו מידי הצעיר צדקה חוצין