אור ברסלב
צדקה ומשפט חלק א יורה דעה › סימן ב

צדקה ומשפט חלק א· רבי צדקה חוצין

יורה דעה · סימן ב

סימן א

שאלה ראובן היו לו מעות מעורבין עם שותפות שמעון בבצרה ושלח ראובן להתרות בשמעון שלא יקנה לו במעותיו כי אם זהב לא קומאש בשום פנים ומסר שמעון נפשו בכל תוקף לקנות לו זהב או פוליסא או דינרי זהב ואפי' בשעת לויה היה מכניס ידו לחוק הסוחרים אולי ימצא זהב ולא השיגה ידו לקנות בכל המעות זהב ונשארו שאר מעות ראובן מעורבים בקומאש שקנה שמעון במעותיו ואחר ביאתו שאלו שמעון לראובן תרצה שום חלק מזה קומאש א"ל לאו וחילה פניו ולא רצה עכשיו מה דינם של אלו המעות המעורבין אם יכול ראובן לקבל מהם ריוח בשביל מעותיו שהיו בטלין אצל שמעין או אי הוי רבית וראובן טוען דמה שלא רצה ליטול חלק בקימאש כסבור שהביא לו בכל מעותיו זהב ועל כן לא רצה ליטול חלק בקומאש ואלו היה יודע שמקצת מעותיו היו בקומאש היה מתרצה בריוח שהרייחו מעותיו בקומאש.

תשובה נראה להביא ראייה לדין זה מהא דקיי"ל לענין דינא והביאו מר"ן בח"מ סי' קפ"ג דהנותן מעות לשלוחו לקנות לו חטים בין לסחורה בין לאכילה והלך וקנה לו שעורים או בהפך אם היה בהם הפסד הוא לשליח ואם היה ריוח הוא למשלח והטעם מבואר בב"י משום דקיי"ל דשינוי אינו קונה כר"י דסבר הכי ומש"ה אעג"ב דשינה אכתי ברשותא דמשלח קאי ולכן אם היה ריוח הוא למשלח אבל אם היה הפסד הוא לשליח דמצי א"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי, וא"כ בנ"ד נמי שהתרה ראובן בשמעון ליקח לו במעותיו זהב או פוליסה או דנרי זהב ושינה וקנה בהם קומאש והרויח בו הריוח הוא לראובן לבדו, ואין לשמעון בהם כלום, אמנם נראה דאיכא למישדי בה נרגא ולדחות ראייה זו ממ"ש בהגהות אשרי והביאו מר"ן בח"מ סי' קפ"ג וז"ל מעשה בפרא"ג בראובן שנתן מעות לשמעון שליחו לקנות לו סחורה והלך וקנה סחורה אחרת וטען שקנה לעצמו ולכך שינה שדן הריב"ם שכל הריוח לשליח ונשבע שלכך נתכוון ויתיישב לפי דברי רבינו שאומר דלמיפטר נפשיה מממונא אדם משים עצמו רשע כמו הכא ששינה וקנה לעצמו ואדם משים א) דברי הרב אבא מארי באמת תמוהים מאוד ולא זכיתו להבינם ושו"ר למהרש"ל ביה"ש פ"ט דב"ק סי' ל"א דעמד על דבריו, וע"ש מה שהקשה עוד גם על דברי הריב"ן. המגיה **(ב) הנה הרב המחבר החזיק בחילוק זה פח. וגם להלן החל ים לדינא בחילוק זה דכתב דבנד"ד אם טוען שמעון דכונתו היה לקנות לעצמי נאמן בשבועה לדעת הגהות אשורי, ולדעת רבינו ירוחם צריך בפני עדים, ואמת דכן כתבו הסמ"ע והמהרש"ל וגם הרב הש"ך כתב בס"ק ה' דאפשר דגם הי"א מודים בזה והכי מבואר בדברי ירוחם, ואמנם לדינא צ"ע בזה דנראה דמרן הגדול הבית יוסף חולק בזה דהא אחרי דהביא בבית יוסף דברי הגהות אשרי וכתב גם בשם המרדכי דכן פר"י ודלא דמיא זה לפלוגתא דר' יהודה ור' יוסי דאם הוסיפו לו מנה יתירה וכו' משום דהכא שינה לגמרי בשליחותו כתב בבדק הבית וז"ל וסברה זאת היא עפ"י הוראה קצת המורים שכתב רבינו בסי' זה בשם הרמב"ם ולא קיי"ל הכי אלא כדעת הרמב"ם שחלק עליהם עכ"ל וכונתו פשוטה דלדעת קצת המורים דס"ל דאם זקפן עליו במלוה קנה לעצמו יש מקום לסברה זו של הגהות אשרי והמרדכי אבל להרמב"ם דחלק עליהם ואמר דאין דין זה אמת א"כ אין מקום לסברה זו של המרדכי והגהות אשרי הרי דלדעת מרן הבית יוסף אין לחלק משינה ללא שינה וטעמו דכיון דבשינה אם הותירו הוי למשלח, וכיון דבזקפן עליו הוי למשלח (לדעת הרמב"ם) א"כ אף בזקפן ושינה ג"כ הוי למשלח, ואף דדעת רבינו ירוחם חוי דאף דקיי"ל כר"י דשינוי אינו קונה מכל מקום במתכוין לקנות לעצמו שינוי קונה עי' בנתיבות בביאורים סק"ד מרן הבית יוסף לא ס"ל חילוק זה ובאמת המתבונן בדברי הרב הש"ך ג"ב יראה דגם הוא לא החליט חילוק זה כדגת הרי"ף והרמב"ם דהנה אחר שהביא בהק"ה דברי המרש"ל דפסק כן בשינוי הוסיף וכתב וז"ל ואפשר דגם דעת הי"א מודים בזה וכמ"ש בסמ"ע וכו' ודבריו תמוהים מאד, דהא דעת)** עצמו רשע ואבא מארי אומר דאין אדם משים עצמו רשע כלל והכא מש"ה נאמן שלפי דעתו שרצה לשלם לראובן מעותיו היתירא עבד א) ע"כ, והשתא לפי זה נראה דבין לסברת ריבים ובין לסברת אבא מארי נאמן השליח בשבועה דלעצמו קנה איתם סחורה ששינה בה והוי הריוח לשליח, וא"כ בנ"ד נמי אם טען שמעין לעצמו קנה הקומאש נאמן בשבועה ואפי' אם קנאם גם במעות ראובן הריוח נשאר לו לבדו ואין לראובן בו כלום, ואע"ג דלכאורה נראה דפליג דין זה אמ"ש מר"ן בס' הקצר קפ"ג דין ג' בשליח שקנה לעצמו במעות המשלח אעפ"י שזקפן עליו במלוה המקח הוא של המשלח, והרב בעל המפה הביא פלוגתא באם אמר השליח בפני עדים שחוזר בו משליחותו, די"א דקנה לעצמו, וי"א דבכל ענין הוא של המשלח ע"כ, הרי דאפי' בזקפן השליח מעות המשלח במלוה עליו ואומר שלעצמו קנה לא מהני והמקח למשלח, ואפי' בא ואמר בפני עדים שחוזר בו משליחותו ולעצמו הוא קנה איכא מאן דס"ל דלא מהני והיכי אמרינן הכא דנאמן השליח לומר דלעצמו קנה והוי הריוח לשליח.

אמנם כדדייקינן שפיר נראה דהא לא תברא, דשאני התם דלא שינה השליח מדעת משלחו אלא קנה אותה סחורה שאמר לו המשלח אבל הוא טוען שלעצמו קנאה וזקף מעות המשלם במלוה על עצמו בכה"ג הוא דאמרינן דהמקח של המשלח, ובכה"ג מיירי נמי פלוגתא של הרב בעל המפה אה חזר בפני עדים משליחותו אי מהני או לאו אבל היכא דשינה מדעת משלחו וקנה סחורה אחרת ואמר לעצמי קניתי ב) נאמן בשבועה, וכן כתב הרב בסמ"ע ס"ק ו' וז"ל מיהו אם אמר שליח לפני עדים שחוזר בו משליחות י"א דקנה לעצמו וכו' דאין לך שליחות יד גדול מזה, והחולקים ס"ל דגם בשילח יד לא קנה לנפשו כי אם:

בששינה דאמר לו השולח ליקח חטים וליקח שעורים דאז קנאו בשנוי ע"כ, וכ"כ הש"ך בשם מוהרש"ל דבשנוי קנה לעצמו היכא דאמר לעצמו קניתי. וא"כ לכאורה הנראה דליכא מאן דפליג על דברי הג"א שכתבו דנאמן השליח בשבועה לומר לעצמי קניתי היכא דשינה, שוב ראיתי דרי"ו פליג אהאי דינא וס"ל דאינו נאמן לומר לעצמי קניתי ולא מהני אלא היכא דאמר כן בפני עדים דלעצמו אני קונה שכך כתב בנתיב כ"ח וז"ל האומר לשלוחו לקנות לו חטים וקנה שעורים או בהפך אם פיחתו פיחתו לו ואם הותירו הותירו לבעל המעו' ואם אמר בפני עדים לצורך עצמי אני קינה נעשה גזלן על המעות ואם הותירו הותירו לו ודוקא בששונה דאז קננהו בשנוי דאם לא שינה לא מהני תנאה בפני ב"ד ג') ע"כ הרי דפליג אדברי הגהות אשרי דס"ל דנאמן בשבועה וס"ל דלא מהני אלא אם אמר בפני עדים קודם שקנה דלצורך עצמו הוא קינה וכל זה הוא בשינה אבל בלא שינה העלה הרב בעל פו"ד שדעת הרי"ף והרמב"ם ובעל הנתיבות הי"א דבכל ענין הוא של המשלח הוא דעת רבינו וכרשום כדברי' הגהת הרב רמ"א שם רבינו ירוחם והלא בדברי רבינו ירוחם שהביא מרן הבית יוסף שם מבואר להדיא דין דבשינת קנינהו כשינוי ואם הותירו הותירו לו, וא"כ איפוא מה זה לשון "אפשר" דכתב הרב הש"ך בדבר דמבואר להדיא בדברי רבינו ירוחם דבשינוי קנה לעצמו, אלא ודאי דכונת חרב הש"ך היינו משום דהיש אומרים דהוי הכל למשלח היינו גם הרמב"ם והרי"ף (ועי' בט"ז דכתב דקיי"ל כהיש אומרים דהוי למשלח כיון דהרי"ף והרמב"ם ס"ל כן ע"ש) ובדבריהם אינו מבואר חילוק לכן כתב לה בלשון אפשר ומסופק חרי דגם הרב הש"ך לא החליט כן בדעת הרי"ף והרמב"ם וגם הרב הסמ"ע דכתב דהחולקים ס"ל דגם בשולח יד לא קנה לעצמו כי אם כששינה אפשר דכונתו לרבינו ירוחם ולהגהות אשרי והמרדכי, ולא להרי"ף וחרמב"ם, ואחרי דמרן הבית יוסף ס"ל בפשיטות לדעת הרי"ף והרמב"ם דכמו בשינוי לחוד לא קנה עצמו וכן זקפו עליו לחוד לא קנה לעצמו, הוא הדין זקפן ושינה לא קנה לעצמו א"כ צ"ע לדינא, ובפרט כי יש ידים מוכיחות לומר כי להרמב"ם אין חילוק בין שינה ללא שינה דהרי הרמב"ם בח' מכירה כתב בקיצור לאמר דאין דין זה אמת אלא המקח של משלח כמו שיתבאר בדין העסק, והרי בדין העסק היינו בה' שלוחין ושותפין ושם בפ"ה חי"ב כתב דבשונה אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע (דבשותפין אי אפשר לומר הכל לבעל המעות) ובפ"ז הד'. כתב אין המתעסק יכול לחלוק המעות וכו' ואם חלק לא עשה כלום אלא השכר או ההפסד ביניהם על אותם הדרכים שביארנו, ואחר מהדרכים דאפי' זקף המעות עליו השליח במלוה וחזר בו ואמר בפני עדים לעצמי אני קינה ואפי' שלח בהם יד מקודם ונשתמש בהם לצרכו וחזר ונתעסק בהם ובשעה שנתעסק בהם דעתו היה להרויח לעצמו ס"ל להרשב"א בדעת הרי"ף דהריוח לבעל המעות וכן כתב הרב בש"ך שדעת הרמב"ם ומרן דאפי' בזקפן עליו במלוה ויש עדים שאמר שלעצמו הוא קונה עכ"ז הרויח הוא לבעל המעות וכן כתב מוהרשד"ם בתשובה ח"מ סי' קנ"ה שדעת הרמב"ם דאפי' בעדים לא מהני עם היות שבתשובה סי' קע"ז נראה שמסתפק בדעת ברמב"ם בעדים אי מהני אי לאו עי"ש מ"מ בלא אמר כן בפני עדים פשוט הוא שדעת הרמב"ם ומר"ן ז"ל שנמשך אחריו והביא לשונו בס' הקצר דלא מהימן לומר זקפתי מעות המשלח עלי במלוה ולעצמו קניתי וכל זה הוא בלא שינה אבל בשינה כבר כתבתי שלפי דברי הג"א נאמן בשבועה לומר שלעצמי היתה כוונתי לקנות ולפי דברי רי"ו בענין עדים וא"כ בנ"ד אם טוען שמעון שבעת שקניתי הקומאש כיונתי היתה לקנות לעצמי ונא לבעל המעות ומעות של ראובן זקפתי אותם עלי במלוה נאמן בשבועה לדעת הג"א אבל לדעת רי"ו אינו נאמן כלל אם לא יביא עדים שאמר בפניהם **(הוא שאם שינה ההפסד לעצמו והריוח לאמצע, ואם כן אם הרמב"ם דעתו לחלק כין שינה ללא שינה א"כ לא היה לו לסתום ולומר בסתם כמו שיתבאר בדין העסק והיה לו לבאר דהכא יש לחלק בין שינה ללא שינה דבשינה הוי המקח של השליח אלא ודאי דדעתו דאין חילוק בין שינה ללא שינה. שוב ראיתי להרב הכנה"ג בהגהת הבית יוסף אות כ"ז דהעתיק הגהה זו של הבדק הבית על דברי העיטור המובאים שם בבית יוסף, וא"כ מה שנעתק הגהה זו בדפוסי המור החדשים על דכרי הגהות אשרי והמרדכי הוא בטעות ובאמת דמצד אחר ג"כ זה מוכרח דאחרי דרבינו ירוחם ס"ל כסברת הרמב"ם (ולא במקצת המורים) והוא ס"ל ג"כ לחלק בין שינה ללא שינה לא הוה ליה למרן חבית יוסף מיחס סברה זו של הגהות אשרי והמרדכי לסברת קצת המורים כיון דאפשר לומר דגם הם ס"ל כסברת הרמב"ם ורק דס"ל לחלק כין שינה דלא שינה וכסברת רבינו ירוחם אלא נר' ודאי דבשעות נרשם כמורים שלנו הגהה זו למעלה, והאמת היא דמקומה למטה בדברי העיטור וכאשר העתיק הכנה"ג. ועי' בבית יוסף בסמוך שם כתב ומשמע מדברי המרדכי האי ברייחא דאם שינה וכו' ושם בבדק הבית כתב ולטעמיה אזיל דס"ל כסברת קצת המורים וכו' מזה נר' קצת דהגהת הבדק רבית הראשונה היתה על דברי הגהות אשרי והמרדכי ודו"ק המניח ג) הרב המחבר העתיק דברי רבינו ירוחם. כסו שהם לפנינו וע' בבית יוסף דכתב דיש מ"מ בלשונו וצריך להגיה אל בפני בית דין ועי' בדרישה ולהרב הכנה"ג בהגהת בית יוסף אות ט"ז. המניח)** לעצמו הוא רוצה לקנות ואליבא דכ"ע אם קנה הקומאש בסתם ולא נתכוון לקנותו לעצמו קנה ראובן בזה הקומאש בריוח שהרויחו מעותיו

גם את זה ראיתי במרדכי בפ' הגוזל דף נ"ד דמשמע דס"ל דכל המרויח במעותיו של חבירו חייב ליתן לו מה שירויח ולא מצי למימר לעצמי הרוחתי שכתב שם ז"ל שאלה בפנינו חתומי מטה תקף ראובן לשמעון וטעון שלחתי על ידך י' זקוקים מאייהים בארנקי אבל לא היה קשר משונה וכשחזרתי תבעתי מעותי ואמרת שהלויתם לגוי והרויח המגיע לחלקי תתן לי ושמעון משיב לא נדרתי לך שום ריוח וכו' והראוני מן השמים ששמעון חייב לשלם לראובן חלקו המגיע לו בריוח שמסתמא לא היה דעתו של שמעון לשלוח בו יד ולהיות גזלן דלא משוי אינש נפישיה רשיעא ועוד ראיתי שהגאונים פסקו שמה ששנינו המבטל כיסו של חבירו אין לו עליו אלא תרעומת זהו במקום שאין מרויח בו אבל במקום שמרויח בו חייב ליתן לו וכן הורה לנו רבינו אליעזר וגם רבינו משה כהן שלח פעם א' כסף ע"י יהודי ועכב כספו כשנתים וגבה ממנו בעל כרחו ריוח י"ב זקוקים ואם שגינו הורינו והשיב אמנם כן הוא המבטל כיסו של חבירו והרויח בו שנותן הריוח לבעל המעות דוקא אם נותנו לו מתחלה לקנות בו דבר להרויח בו וחזר ואמר לא קניתי לך בו או לא הרוחתי אלא לעצמי אבל בתורת פקדון לא וכתב שם דאפי' בפקדון אם הלה תובע פקדונו מפני שאומר שהוא רוצה להלוותו או להרויח בו והלה מעכבו בידו ומרויח בו חייב לתת לו כל מה שהרויח בו וכו' עיו"ש באורך א"כ מהני טעמי שאמר המרדכי נראה בנ"ד דמחויב שמעון לשלם לראובן כל הריוח שהרויח במעותיו שמסתמא לא היה דעתו של שמעון לשלוח בהם יד ולהיות גזלן דלא משוי איניש נפשיה רשיעא וא"כ בנ"ד נמי מסתמא לא קנה הקומאש במעותיו של זה על דעת להרויח בהם לעצמו, וגם מטעם האחד שכתב דלא אמרו המבטל כיסו של חבירו אין לו עליו אלא תרעומת אלא באינו מרויח בו אבל אם מרויח בו חייב ליתן והכא נמי כיון שהרויח במעותיו של ראובן חייב לשלם לו כל הרויח שהרויחו מעותיו וגם ראייה מה"ר משה כהן ששלח כסף ע"י יהודי ועכבן שנתים וגבה ממנו כל ריוח שהרויח בהם בע"כ וגם כתב אח"כ שכל הנותן מעות לחברו להרויח בהם והרויח בהם לא מצי למימר לעצמי הרוחתי ואפ"י שהתרה בו מתחלה וא"ל שלא יקח במעותיו אלא זהב ולא קומאש עכ"ז כשקנה שמעון קומאש במעותיו של ראובן עלה על דעתו לפייסו לקבל הקומאש ומה שלא נתרצה אח"כ ליקח חלק מהקומאסה הוא משום דהיה סבור שהביא לו בכל מעותיו זהב אבל אילו היה יודע שהביא בהם קומאש ודאי שלא היה ממאן מליקח קומאש וכמו שכך גילה דעתו וא"כ מדינא נראה דמחויב שמעון לתת לו כל הריוח שהרויח במעותיו ואף אם טוען לעצמי קניתי הקומאש לאו כל כמיניה לשוי נפשיה גזלנא ולא היתה כוונתו לשלוח יד במעותיו של חברו אלא אמדינן דעתיה דנתכוון לקנות הקומאש על דעת שניהם וירצה אותו לקבל קומאש בטענה שלא מצא זהב כמו שהתרה בו או שיש בקומאש. יותר ריוח מזהב או טענה אחרת וכבר כתבנו לעיל דאפי' שינה מדעת בעלים וקנה להם במעותיהם דבר אחר חייב ליתן להם הריוח שהרויח במעותיהן אפי' אם יאמר לעצמי קניתי הסחורה לאו כל כמיניה לשווי נפשיה גזלנא וכמ"ש המרדכי וזה מסכים עם דברי רי"ו שכתב. דאם אמר בפני עדים לצורך עצמי אני קונה נעשה גזלן על המעות ואם הותירו הותירו לו ע"כ מוכח בהדיא דבליכא עדים ס"ל דלא מהימן דאין אדם משים עצמו רשע ועדיפא מינה מצאתי להרשב"א ז"ל בתשובה שהביאה מר"ן בח"מ סי' רצ"ב דאפי' הפקיר אצל חבירו בסתם דאין חבירו רשאי ליגע בהם וכמו ששנינו אצל בע"ה בין כך ובין כך לא ישתמש בהן ואם שלח בהם יד נעשה גזלן עליהם ואם הותירו הותיר לגזלן וכתב אח"כ ונפקד זה מעשיו מוכיחים דלצורך בעל המעות הרויח שהרי נתן לו מתחלה כל הרויח וכו' הילכך אף שנתעסק בהם והרויח בהם בסתם בעל המעות ע"ד הראשון נתעסק בהם אא"כ אמר בפני עדי' לעצמי אני מתעסק וכו' ובנדון שלפנינו אם אמר כן בפני עדים ה"ל גזלן ואם הרויח הרויח לעצמו וחזר הממון להיות מלוה ומ"מ נראה שאם רצה ליתן לו מה:

שהרויח כולו או מקצתו אין כאן משום רבית דאין כאן אגר נטר ע"כ, והרי התם אף על גב דאמר כן בפני עדים. דלעצמי אני מתעסק ומדינא הריוח כולו לגזלן דחזר הממון להיות מלוה על כל זה כתב הרשב"א דאם רצה ליתן לו ריוח כולו או מקצותו אין כאן משום רבית כל שכן וקל וחומר בנ"ד שלא אמר כן שמעון בפני עדים מקודם שקנה הסחורה שלעצמו הוא קונה הקומאש אלא שקנה בסתם ודאי שאין כאן חשש רבית כלל אדרבא נראה דמדינא מחויב שמעון לתת לראובן הריוח שהרויחו מעותיו מאחר שלא אמר כן בפני עדים דלעצמי אני קונה דאז הוי גזלן עליהם ואם הרויחו לו ואפילו בכה"ג אם רצה ליתן לו לית בה חשש רבית כלל כל זה נראה להלכה ולא למעשה עד שיסכימו בעלי ההוראה ולהיות השואל נחוץ לא יכלתי להאריך וצור ישראל יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות אמן.

תוכן העניינים

צדקה ומשפט חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה