אור ברסלב
צדקה ומשפט חלק א יורה דעה › סימן א

צדקה ומשפט חלק א· רבי צדקה חוצין

יורה דעה · סימן א

יורה דעה

נשאלתי על דבר הטוטון ששואפין אותו בחוטם. שטוחנין אותו ומגבלין אותו בחומץ ומניחין אותו בחמה להתיבש ואח"כ דכין אותו עד אשר דק. לעפר אם יש בזה איסור ליקח אותו מגוים כיון שמגבילין אותו בחומץ שלהם ובפרט מהערלים שסתם יינם אסור גם בהנאה ? וכן נשאלתי על הגרפולי שבא מערי פרנקיאה שאומרים שמזלפין עליו יין אם מותר לאכלו או לא א

תשובה נשיב על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון כאשר יעזרוני מן השמים וזה החלי בס"ד ולעד"ן דבכה"ג ליכא איסורא דיין נסך כלל בזה הטוטון כלל חדא דכיון דנתיבש בחמה בודאי שכבר כלה כל לחלוחית יין שבו ואמינא לה מהא דגרסינן פ' אין מעמידין דף ל"ג ת"ר נאדות הגוים גרורים חדשים מותרין ישנים ומזופפין אסורים כלומר גרורים שאין מזופפין והם חדשים מותרין דלא בלעו יין בכניסת יין זמן מועט אבל אם היו ישנים או מזופפין אסורים דמחמת הזפת בלעי וקתני עוד גוי ריבבן ועיבדן ונתן לתוכן יין וישראל עומד על גביו אינו אסור ופירש"י ריבבן זיפתן ונתן לתוכן יין כן דרכן בעוד הזפת חם נותנין יין ליטול טעם מרירותו של זפת ופריך וכי מאחר דגוי נותן לתוכו יין כי ישראל עומד על גביו מאי הוי ושני רב פפא דגוי ריבבן וישראל נותן בו יין וישראל אחר עומד על גביו ואינו חושש ופריך וכי מאחר דישראל נותן בו יין וישראל עומד על גביו למה לי דילמא אגב טירדיה דישראל מנסך ולאו אדעתיה רב זביד אמר לעולם כדקאמרת מעקירא דגוי נותן יין משלו בעוד שהזפת חם והכא בעידנא דקא שרי ליה נעשה כזורק מים לטיט ופירש"י כזורק מים לטיט שאותו יין הולך לאבוד בזפת ובטל טעמו כמים שנותנין בטיט שכלין מאליהן כשמתיבש הטיט הרי הם כאלו לא היו אף יין זה כלה בלחלוחית הזפת וכשמתיבש הזפת כלה מאליו ושוב אינו פולט ע"כ הרי לך בהדיא דמים שנותנין בטיט כשמתיבש הטיט הרי הם כאלו לא היו ונתינת יין בזפת כשמתיבש הזפת מתבטל אותו יין ותו ליכא איסורא ובנ"ד נמי שמגבלין הטוטון בחומץ הו"ל כזורק מים לטיט שכשמתיבש הטוטון כלה מאליו כל לחלוחית החומץ וליבטל וליהוי כעפרא דארעא אמרינן עוד בגמרא אמר רב פפא'. ש"מ מדרב זביד האי גוי דשרא חמרא לבי מלחי דישראל שרי ופירש"י לכלי מלא מלח שהיין נבלע וכלה. במלחו ופריך עליה רב אשי מי דמי התם קאזיל לאיבוד הכא לא קאזיל לאבוד כלומר דבנתינת יין לתוך המלח היין נבלע במלח ואינו מתיבש ולא אזיל לאיבוד כמו בנתינת יין לתוך הזפת ע"כ, ונר' דהחילוק שיש ביניהם דבנתינת היין בזפת כשמתיבש הזפת כבר כלה כל לחלוחית היין משא"כ בנתינת היין לתוך המלח שנבלע היין במלח והמלח א"א לו להתיבש לפי שהוא תולדת מים ונשאר בלחותו לעולם ובודאי בנ"ד דמי לנתינת יין לתוך הזפת דאמרינן בה נעשה כזורק מים לטיט דכשמתיבש הזפת כבר כלה לחלוחוית היין וג"כ בנתינת חומץ לתוך הטיטון כשמתיבש הטוטון לא נשאר בו שום לחלוחית של יין ודמי ממש לזורק מים לטיט שכתב רש"י ז"ל כשמתיבש הטיט כלין מאליהן אותן הטיט והרי המים כאלו לא היו שהרי הטוטון כשטוחנין אותו הוי כמו עפר וכמו שבעפר שמגבלין אותו ומתיבש לא נשאר בו שום לחלוחית מים כן נמי בטוטון כשמתיבש לא נשאר בו שום. לחלוחית של חומץ, וא"כ בנ"ד אפילו רב אשי דפליג אדרב פפי ואסר נתינת חמרא לתוך המלח יודה דשרי דשאני התם שאין המלח מתיבש כמו העפר וכן פירש"י וז"ל הכא לא קאזיל לאיבוד שנתן טעם במלח לעולם ואינו מתיבש ע"כ וכל שכן אליבא דרב פפי דס"ל דגם בנתינת היין לתוך המלח נמי שרי פשיטא דבכה"ג דנ"ד אית ליה דשרי דנ"ד דמי לזורק מים לטיט דלכ"ע שרי.

והנה התו' ז"ל הקש' על פירש"י בהא דגוי שרא חמרא בבי מלחי שפי' בתוך המלח וז"ל וקשה דמה ענין זה לגבי זורק מים לטיט דהא ודאי טעמו ניכר במלח ופרשו בשם ר"ת דבי מילחי מקום עשית המלח וקאמר רב זביד דאעפ"י שהגוי משליך שם יין המלח מותר מפני שהאור שורפו וכלה שם כזורק מים לטיט וכו' וכתבו דאעג"ב דפריך רב אשי אינו אלא דיחויא כלו' מדרב זביד לא תשמע אלא מ"מ הלכה כרב פפי ומתוך כך התירו המלח אעפ"י שרגילים שמשימים עליו דם בשעת רתיחה ללבנו ע"כ. ובדברי הרא"ש בא הדבר מבואר יותר שכתב שעשית המלח הוא שמקבצים, מים מלוחים ומרתיחים אותם ביורה ונותנין מעט יין בתוכה או דם בשעת רתיחה ואפ"ה שרי כיון דהאור שורפו וכלה הלחלוחית היין דדמי לזורק מים לטיט לפי זה כל דבר המתיבש לחות היין שבו שרי ומינה נילף לנ"ד וכן כתב המרדכי בפ' אין מעמידין וז"ל נראה לפרש למקום עשית המלח שאם נתן גוי בו יין במלח כשמרתיחין אותו מותר שמתיבש והולך לאיבוד וכו' ומכאן יש ללמוד הותר על המלח שנותנין בו דם כשמרתיחין אותו כדי שיתלבן מהאי טעמא דנעשה כזורק מים לטיט שהוא מתיבש ואינו אלא הנאה בעלמא שיתלבנו בכך א') ופסק ר"ת שמותר לבשל דיו ביין נסך כדאמרינן פ"ב דע"ז בעידנא דקא שרי נעשה כזורק מים לטיט ה"נ גבי דיו היין אזיל לאיבוד ולא לטעמא עביד ע"כ הרי דכל דבר המתיבש האיסור והולך לו שרי' וא"כ בנ"ד שמתיבש האיסור שרי דמה לי מתיבש בחמה מה לי מתיבש באור

גם מזה שהתיר ר"ת לבשל דיו ביין נסך יצא לנו טעם אחר להיתר בנ"ד בשאיפת הטוטון דהא טעמא דהתיר ר"ת לבשל דיו ביין נסך הוא משום דבשעה שנותן היין בתוך הדיו הו"ל כמאבדו בידים ופוגמו דלא חזי תו לא לאכילה ולא לטעמא עביד ונראה מדבריו השתא דלא התיר בשול דיו מטעמא דנתיבש היין כמו שנותן טעם בנתינת יין במלח שהתיר בתחלה מטעמא דמתיבש היין ע"י רתיחת המלח דטעמא דבישול דיו בי"נ דשרי הוא משום דבעדנא דשרי ליה ליין בתוך הדיו הרי הוא מאבדו בידים דנכנס מיד וע"כ למימר שכוונת ר"ת הכי דאם איתא דשריותא דדיו נמי מטעמא דמתיבש היין ע"י הבישול כמו שנתן טעם מעיקרא לנתינת יין או דם במלח אמאי איצטריך לאתויי ראייה לההוא דבישול דיו מהא דפ"ב דע"ז בעידנא דשרי ליה וכו' והו"ל לומר בקצור מהאי טעמא התיר ר"ת לבשל דיו בי"נ וכמ"ש בתחלה ומכאן יש ללמוד היתר על המלח שנותנין בו דם כשמרתיחין אותו מהאי טעמא דנעשה כזורק מים לטיט שהיא מתיבש וכו' ע"כ אלא ודאי דלא מחד טעמא נינהו דטעמא דנתינת יין או דם במלח דשרי הוא מטעמא דהוא מתיבש היין ע"י רתיחת האור ואז כלה האיסור וטעמא דשריותא דבישול דיו בי"נ הא מטעמא דמעידנא דשרי ליה ליין בתוך הדיו הוא מאבדו בידים **( א) הרב רמ"א בדרכי משה סוף סי' קל"ד אות ז' כתב גרסינן בגמרא דאי עכו"ם דשדי חמרא כבי מילחי שרי וכתב המרדכי וז"ל נראה לפרש דמיירי שזורק חמרא למקום שעושין וכו' ומכאן יש ללמוד היתר על המלח שנותנין בו דם כשמרתיחין אותי וכו', ולא ידעתי מדוע הביא כן רק משם המרדכי ולא כתב כן גם מהתוס' והרא"ש דגם הם כתבו כן. ודע דבלשון המרדכי יש ט"ס קצת דכתב ומ"מ פר"י דאינו הולך לאיבוד וכו' וצ"ל ומ"מ פר"א והוא ר"ת פריך רב אשי עי' בתוס' שם. המגי"ה** ומפסידו ופוגמו ולכך איצטריך לאתוי ראיה בבישול בדיו מהא דע"ז בעידנא דשרי ליה נעשה כזורק מים לטיט וכו' וכן נראה שהבין דברי המרדכי הרב בעל המפה שכתב בי"ד סי' קל"ד סי' ג' אמ"ש מר"ן בס' הקצר וז"ל וכל זה במשקים שהיין והחומץ הוא בהם לשבח או שאינו לפגם כלל אבל אם הוא פוגם כגון צבע שנתנו בהם חומץ או מלח שבשלום גוים ונותנין בו יין או דם ללבנו או דיו של גוים מותר דכל זה הוי לפגם ע"כ.

הרי שלא התיר בדיו או בצבע מטעם דמתייבש

ע"י האור האיסור ולא נשאר בו כלום אלא מטעם פגם הוא שהתיר וציין הרב בהגהה אהאי דינא מרדכי פ' א"מ אבל קשה לי על דברי הרב בהגהה דא"כ היכי כלל להא דמלח שנותנין בו יין או דם בהדי צבע ודיו וקא יהיב טעמא לכלהו דשרו מטע פגם והא מבואר בדברי המרדכי שכתבתי דטעמא דשריותא דמלח הוא מטעם דמתייבש הדם ע"י הרתיחה ולא מטעם פגם.

ונר' לתרץ דס"ל להרב בעל המפה דטעמא דפגם מהני נמי גבי מלח דהיין והדם שבו פוגמין טעם המלח ומ"ש המרדכי טעמא דמתיבש במלח היינו קודם דאייתו להא דר"ת שהתיר בישול דיו אבל לבתר דאייתי להא דר"ת שהתיר בישול דיו מטעמא דפגם תו לא איצטריך לטעמא דמתייבש ומאי דאצטריך ר"ת לטעמא דפגם גבי דיו ולא קאמר טעמא דנתייבש נר' הטעם או משום דבדיו מניחין בו הרבה יין ואינו מספיק להתייבש ע"י האור דדוקא בנתינת יין מועט כמו במלח שמניחין בו מועט וכמ"ש הרא"ש מתייבש ע"י הרתיחה אבל ביין מרובה אינו מתייבש ע"י הרתיחה וז"ל הרא"ש במקום עשיית המלח מבשלין מים מלוחים ביורות גדולות דהא ודאי מעט יין שזרק לתוכו הולך לאיבוד וכו' ואפי' לרב אשי שרי שאין בו אלא מעט דם ונשרף ונתבטל מיד ע"כ הרי דבמלח מעט יין או דם נותנין ביורה גדולה מש"ה מתייבשן מיד אבל בבישול דיו אפשר שנותנין בו יין הרבה ואינו מתייבש ברתיחה מש"ה איצטריך לטעמא דפגם א"נ דבמלח מרתיחין אותו הרבה כדי שהמים המלוחים יהיו נקרשין ויעשו מלח וע"י הרתיחה הרבה יתייבש ויתנגב כל היין שבו לפי שנעשה מלח וכל הלחלוחית שבו מתנגבת אבל בדיו אין מרתיחין אותו כ"כ כדי שיתנגב הלחות שבו שאפי' לאחר בישולו ישאר בליחותו ואינו נקרש מש"ה היין שבו נשאר בתוכו מעורב ואינו מתנגב מש"ה איצטריך לטעמא דפגם דאפי' ישאר בעינו הרי הוא נפגם היין ונפסד משעה שנתנו לתוך הדיו וכן בצבע מיד שנותן היין לתוכו הרי נפגם ונפסד ולא חזו תו לאכילה וא"כ מהאי טעמא דפגם נמי שרי בנ"ד זה הטוטון דמעת הטלת החומץ לתוכו הרי נפסד ונאבד החומץ והוי ממש כזורק מים לטיט דבפ' ב' דע"ז דהא הטוטון הוא לאחר שנטחן עפרא בעלמא וזריקת החומץ לתוכו הוי כזורק מים לטיט

ומשמע דמיירי ר"ת ביין דאסיר בהנאה כגון ביין של עע"ז דסתם יינן אסור בהנאה ואפ"ה התיר בו ר"ת לבשל דיו בי"נ דאם איתא דמיירי בגוים שאין עו' ע"ז דיינן לא מיתסר אלא בשתיה בלא טעמא דפגם הו"ל למישרי בדיו דלאו לשתיה קא בעי אלא לכתוב בו וההוא הנאה מיקרי אלא ודאי דגם ביינן של עובדי ע"ז שרי ר"ת מטעמא דפגם וא"כ בנ"ד גם חומץ של ערלים שרי בטוטין.

וגם לסברת ר"י שהביא המרדכי דפליג אר"ת שכתב וז"ל ור"י פי' אותם המחמירין בסתם יינן של גויים לאסור בהנאה ואסור לתקן דיו בי"נ ע"כ יודה בנ"ד בטוטין דשרי דלא אסר אלא בבישול דיו בי"נ שהיין **( ב) קושיא זו של הרב המחבר גדולה היא מאד וצ"ע לזווג שתי שמועות אלה של ר"ת, דבאורחות חיים מתיר בשם ר"ה לכתוב בדיו צלול אפילו שהיין הוא בעין משום דאפילו יינם עתה אינו אסור בהנאה, משמע דביין נסך גמור דאסור בהנאה אפילו ר"ת אוסר, ואילו המרדכי כתב בשם ר"ת דמותר לבשל דיו ביין נסך משום דאזיל לאיבוד ולאו לטעמא עביד משמע דאפילו ביין נסך גמור דאסור בהנאה מתיר ר"ת, וא"כ פסקי ר"ת אלה סתראי נינהו, ובאמת יש להתפלא מאוד על מרן דגדול הבית יוסף דהביא בסי' קכ"ג דברי ר"ת אלה סמוכין זה לזה, דאחר דהביא דברי האורחות חיים משם ר"ת דמותר משום דסתם יינם אינו אסיר בהנאה. כתב אחרי כן והמרדכי כתב בשם ר"ת שמותר לבשל דיו ביין נסך, ואיך לא הרגיש על הסתירה שבין שתי השמועות האלו והנה היה אפשר לומר דזהו כונת הרב הבית יוסף בעצמו להרגיש ולומר דהמרדכי מתיר בשם ר"ת לאו דוקא סתם יינם אלא אפילו יין נסך כלומר אפילו יין נסך גמור דאסור בהנאה, אלא דזה ליתא חדא דמלשון יין נסך לבד אין כל כך ראיה דאיירי כיין נסך גמור האסור בהנאה וראיה מדברי ר"י דכתב דאותם המחמירים וכו' ואסור לתקן דיו ביין נסך הרי דלסתם יינן קרי יין נסך, ותו דאם כונת הרב בית יוסף היתה כך א"כ עיקר חסר מן הספר דהיה לו להביא הטעם שכתב המרדכי משום דאזיל לאיבוד ולאו לטעמא עביד דמזה מתבאר דאיירי ר"ת אפילו ביין נסך גמור האסור בהנאה והוא השמיט להביא כל זה אשר הוא העיקר לקושייתו, ובאמת אדרבא מהעתקה הקצרה הזו של הרב בית יוסף מי שלא ראה כלשון המרדכי בעצמו יוכל לטעות כי טעם ההיתר של ר"ת הוא משום דסתם יינם מותר בהנאה דהרי אחרי דהביא לשון האורחות חיים דר"ת מתיר משום דאפילו יינם עתה אינו אסור בהנאה כתב וז"ל והם והמרדכי כתב משם ר"ח שמותר לבשל דיו ביין נסך ור"י כתב אותם שמחמירים ביינם של עכו"ם לאסור בהנאה אסור לתקן דיו ביין נסך, הנה מזה נראה כאילו ר"ת שהתיר הוא משום דעתה סתם יינם מותר בהנאה ובדברי האורחות חיים וא"כ אם כונת מרן הבית יוסף היתה להרגיש על הסתירה שבין שתי השמועות האלו היה לו להעתיק כל דברי המרדכי ראיית ר"ת וטעמו למה התיר, וא"כ פלא על מרן הבית יוסף שלא הרגיש בהסתירה הזו, ובעיקר הסתירה לחומר הנושאת אולי אפשר לתרץ על פי מש"כ בהגהות ח"י אנשי הם שבמרדכי שם, דכתב וז"ל הכא משמע דר"י בא לחלוק על ר"ת שהתיר למעלה משום דיין אזיל לאיבוד ולא לטעמא עביד אבל באגודה משמע דאין חולקין ור"ת מדבר בדיו מעורבת מתוקנה במוכין וצמרח שאין היין בעין ודומה לכבשין דא"ר יוחנן אפילו ידוע שנתן עכו"ם לתוכן יין או חומץ מותר משום דלא ידוע ממשן, ור"י מדבר בדיו צלול שמבשלין ביין עכ"ל, והנה דבריו תמוהין קצת דמדברי האורחות חיים נראה דר"ת איירי גם בדיו צלול ומתיר משום דסתם יינם עתה מותר בהנאה וא"כ בהכרח פליג ר"ת על ר"י, ואמנם לפי דבריו אפשר לבא לידי ישוב להסתירה הגדולה הנז' דשם איירי ר"ת בדיו מעורבת מתוקנח במוכין ומש"ה מתיר אפילו ביין נסך גמור האסור בהנאה ומטעם דאזיל לאיבוד, ומה שכתב האורחות חיים בשם ר"ת דמתיר משום דאפילו יינם מותר בהנאת דמשמע דביין נסך גמור דאסיר בהנאה אסור, שם מיירי בריו עלול וכמו שכתב האורחות חיים בתחלה דבריו ומש"ה מחיר רק בסתם יינם דמותר בהנאה כן היה אפשר לתרץ הסתירה הגדולה הזאת, אלא דעדיין יקשה דאם כונת ר"ת משום איבוד ופגם א"כ גם בדיו צלול ראוי להתיר ורו"ק. המגיה)** עומד בעינו ואינו מתנגב והוא מעורב בדיו א"כ כשכותב בו הרי הוא נהנה מאיסורי הנאה אבל בהא דנ"ד שמניחו בחמה כדי שיתנגב כל הלחלוחית יין שבו ולא ישאר בו מאומה ונעשה עפרא בעלמא לכ"ע שרי דהא גם לר"י שמחמיר כתב המרדכי בשמו שם גבי דיו דנהי דלכתחלה אסור לתקן דיו בי"נ אבל אם כתב בו ספר מותר לקרות בו כיון שהכתיבה יבישה נעשה כזורק מים לטיט ע"כ והרי התם דבשעת קריאת ס"ת הרי הוא נהנה מי"נ ועכ"ז שרי דכיון דנתיבשה הכתיבה ולא נשאר האיסור בעין הו"ל האיסור כמאן דליתי דמי אף אנן נימא דהכא כיון שיבש ונתנגב האיסור לגמרי שרי ליהנות ממנו שהאסור חלף הלך לו

אמנם קשה לי טובא ב) דהא ממ"ש המרדכי בשם ר"ת נר' דגם ביינן של גוים עע"ז שרי לבשל בי דיו מטעמא דאזיל לאיבוד ואם איתא דמיירי ביינן של גוים שאינן עע"ז בלאו הכי שרי בהנאה בלא טעמא דאיבוד ואלו מר"ן הב"י בי"ד סי' קכ"ג כתב בשם א"ח שכתב וז"ל וכתיב עוד שם בשם הר' פרץ שאסור לכתב בדיו הצליל שלוקחים מגוים מפני שהיין הוא בעין ור"ת מתיר דאפי' יינם עתה אינו אסור בהנאה מ"מ נכון להחמיר מפני שלפעמים נותן קולמוס בפיו והדיו עליו שנעשה מסתם יינם ע"כ אלמא דדוקא מפני שסתם יינם עתה לא מיתסר בהנאה הוא דשרי הא אי הוה אסור בהנאה הוה אסיר והא ליתא דהא אף אם סתם יינם אסור בהנאה עכ"ז שרי הדיו מטעמא דאזיל לאיבוד וכמ"ש המרדכי ועוד קשה דלפי מ"ש המרדכי בשם ר"ת דשרי מטעמא דפגם ואיבוד נראה דאפי' אם מניח הקולמוס בפיו שרי דהא נותן טעם לפגם שרי ואפילו באכילה ואמאי כתב דנכון להחמיר שפעמים נותן הקולמוס בפיו וכו' והא גם שיתן קולמוס בפיו שרי לר"ת.

ונראה דזהו שהרגיש הרב בטל המפה בסי' קל"ה שכתב וז"ל אבל אם הוא לפגם כגון צבע שנתנו בו חומץ וכו' או דיו מותר דכל זה הוי לפגם ויש מחמירין בדיו של עכו"ם מפני שלפעמים נותן קולמוס לתוך פיו והדיו עליו וע"ל סי' קכ"ג דנוהגין היתר בדבר שנותנין בו חומץ הואיל והוי לפגם ונר' דהיה בדיו אפי' היה בו ודאי י"נ אינו אלא פגם ושרי כן נ"ל ע"כ דלכאורה אינו מובן כוונתו דהא כבר כתב בתחלה דכל דבר דהוי פגם שרי ואמאי הוצרך להביא הא דסי' קכ"ג דנוהגין היתר בדבר שנותנין בו חומץ וכו' ועוד מאי האי דקאמר ונר' דה"ה בדיו דהא כבר כתב דין הדיו מתחלה אלא נר' שבא להשיג על סברת היש מחמירין בדיו שלפעמים נותנין הקולמוס בפיהם וס"ל דמה בכך הא בסי' קכ"ג התרנו הקוליינדרי קונפטי אעפ"י שנותנין בו חומץ מטעמא דנ"ט לפגם כמ"ש שם הרב בהגהה א"כ מטעמא דפגם שרינן אפי' באכילה ומינה נילף לדיו דשרי אעפ"י שניתן קולמוס בפיו וזה שכתב נר' דה"ה לדיו ומ"ש אפי' היה בו ודאי י"נ ר"ל דלא מבעיא אם נתנו בדיו סתם יינן דלא מיתסר האידנא בהנאה וכמ"ש שכך היא סברת הרב בהגהה אלא אפי' אם ערבו בו ודאי י"נ כלו' שנתנסך ממש לע"ז עכ"ז שרי מטעמא דפגם.

ועוד איכא ראייה למישרי הטוטון מהא דגרסינן פ' א"מ דף ל"ד ת"ר החרצנים והזגין של גוים לחין אסורין ויבשים מותרין הי נינהו לחין והי נינהו יבשין לחין כל י"ב חדש יבשים לאחר י"ב חדש איתמר אמר רבה בר בר חנה כשהם אסורים אסורים אפי' בהנאה כשהם מותרים אפי' באכילה אמר רב זביד האי דורדיא דארמאי בתר תריסר ירחי שתא שרי ופי' רש"י דורדיא שמרים.

וכתבו התוספות בשם הרב אפרים כי מסברא שמרים שנתייבשו בתנור שמועיל להם כמו המתנה די"ב חדש ומתוך כך התיר שמרים שנתייבשו בתנור וחימצו בו פת של גוים ור"ת הקפיד עליו כי מה שהתיר התלמוד דורדיא לאחר י"ב חדש היינו דוקא אחר שנתמדו במים שכבר נתבטל טעמם במים וגם עבר עליהם י"ב חדש אבל שמרים שלא נתמדו אין שום דבר מועיל להם.

והרא"ש כתב על דברי ר"ת ואפי' נתיבשו ואין היין ניכר בהם אסירו' כדאמרי' חגבים וקפלטית מן הסלולה אסירין ואלו יבשים הם ועוד אמרינן פת חמה וחבית צוננת כ"ע ל"פ דאסור ואין יבש לך גדול מזה וכתב הרא"ש דההיא דחגבים אינה ראייה לכאן דנהי דיבשים נינהו מ"מ טעם היין ניכר בהם וכן פת חמה שואבת ריח היין ונותנת בו טעם אבל שמרים אחר שנתייבשו ונעשו כאפר הדבר ידוע שלא נשאר בו טעם היין כלל ועפרא בעלמא נינהו ע"כ וגם הר"ן כתב אחר דברי ר"ת דהרמב"ם פליג שכתב בפ' י"א מהמ"א וכן שמרים של של יין שיבשו לאחר י"ב חדש מותרים שהרי לא נשאר בהם טעם יין והרי הם כעפר ואדמה הרי דכל מידי דמתייבש לגמרי חשוב כעפר ואדמה וא"כ בזה הטוטון דמתייבש לגמרי והילך כל הלחלוחית וטעם החומץ שבו דנתייבש כמו עפר בודאי דתו לית ביה איסורא די"נ דהא אפ' בשמרים די"נ גופייהו דעת הרמב"ם דהרא"ש להתיר לאחר י"ב חדש כל שכן בנ"ד דהחומץ ליתיה בעיניה אלא עם תערובת עפרורית של הטוטין וכשמתייבש הטיטין לא נשאר ממשות של איסור כלל פשיטא דלכ"ע שרי וגם ר"ת דאסר בשמרים יודה בנ"ד דבשמרים ס"ל לר"ת כיון דאיתיה לאיסורא בעיניה אף אם מתייבש איפשר דאם שורין אותו פעם אחרת במים חוזר לליחותו וכך נר' מדברי הרשב"א שכתב שדברי ר"ת עיקר ואח"כ כתב צריך לעיין בתמצית היין הנדבק בדפני הקנקנים וכו' אם יש לו היתר לאחר י"ב חדש ואפשר שהוא מתייבש ביותר ויכלה כל לחלוחית שבו ואפי' שורין אותו במים שאינו חוזר לליחותו משא"כ בשמרים וכו' ע"כ הרי שכתב דבשמרים אם שורין אותו במים חוזר לליחותו אבל ביין הנדבק בקנקנים כתב דאפשר דאינו חוזר לליחותו ע"כ ומר"ן פסק בספר הקצר ביין הנדבק דשרי כיון שנתייבש הרבה כבר כלה כל לחלוחית שבו וכעפר בעלמא הוא ע"כ וא"כ אין לך נתייבש הרבה יותר מזה הטוטון שעיננו רואות שלא נשאר בו שום לחלוחית ואע"ג דביין הנדבק בדפני החבית ובשמרים בעינן י"ב חדש שאני התם דבציר מהכי לא מתבייש אבל בשריית הטוטון בחומץ עיננו רואות דכשמניחו בחמה יום א' או ב' ימים לא נשאר בו שום לחלוחית וטעמא דמתייבש מהר כיון שהוא מעורב בעפר הטוטון הו"ל כזורק מים לטיט דמיד מתיבש הטיט וכלין מיד אותם המים והרי הם כאלו לא הוו וכמ"ש לעיל בשם רש"י הכלל העולה מדברינו דכיון שנתיבש ונתנגב האיסור ואין ממשות האיסור בעין שרי.

אמנם אכתי פש גבן לברורי דנהי דאין האיסור בעין מ"מ הרי קלט הטוטו' ריח החומץ דמה שמניחין בו חומץ הוא כדי שיתחזק ריחו ויועיל לעיטוש וי"ל אי אמרינן בכה"ג ריחא מילתא היא או לאו דאע"ג דליתא לאיסורא בעיניה מ"מ זכינו לריחו והתועלת הנמשך ממנו לעולם עומדת אי מתסר בכה"ג אי לא

והנה עיקרא דמלתא אי ריחא מילתא היא איתא בפ' בתרא דע"ז דגרסינן התם האי בת תיהא לישראל בדגוי אביי אמר אסור ריחא מילתא היא רבא אמר מותר ריחא לאו מילתא היא אמר רבא מנא אמנא לה דריחא לאו כלום דתנן תנור שהסיקוהו בכמון של תרומה ואפה בו את הפת הפת מותרת לפי שאין טעם כמון אלא ריח כמון ואביי שאני התם דמיקלא קלי איסורא ע"כ ופירש"י בת תיהא נקב נוקבים במגופת חבית להריח את היין לבודקו אם יכול להתקיים ע"כ דא"כ אפילו לאביי דאית ליה ריחא מלתא היא מ"מ היכא דמקלא קלא לאיסורא כמו תנור שהסיקו בכמון של תרומה דהכמון נשרף ונאבד ואפה בו את הפת אעג"ב דקלט הפת ריח הכמון שרי דלא אמרינן בכה"ג ריחא מלתא היא וא"כ בנ"ד דהאיסור כבר נאבד ונשרף מן העולם שכבר נתנגב כל הליחות של החומץ בחמה או באור אעג"ב דאית ביה ריחא ריחא בכה"ג לאו מילתא היא כלל לכ"ע אפילו לאביי וכ"ש לרבא דקיי"ל כוותיה ואפילו היכא דאיכא ממשו של איסור בעין שרי דהא בבת חיה אשמרוח היין בעצמו ואפ"ה שרי לרבא ופסקינן כוותיה כמבואר בי"ד סי' ק"ח עי"ש.

מיהו הא דקיי"ל ריחא לא מלתא היינו דוקא במידי שאינו עקרו עשוי להריח כמו ביין שעשוי לשתיה ולא להריח אבל במידי שהוא עשוי להריח כמו בורד והדס דע"ז אסור להריח וכדאיתא בגמ' בפ"ק דע"ז דף י"ב אהא דתנן עיר כשיש בה ע"ז והיו בה חנויות מעוטרות ושאינן מעוטרות וכו' ואמרו חכמים מעוטרות אסורו' ושאין מעוטרות מותרות ואיתא בגמ' ארשב"ל ל"ש אלא מעוטרות בורד והדם דקא מתהני מריחא דאיסורא אבל מעוטרות בפירות מותרים ע"כ בגמרא

וכתבו התו' הקשה ר"ת דמ"ש מבת תיהא דשרי משום דריחא לאו מילתא היא ותירץ דשאני ורד והדס דעיקרויהו לריחא קיימי והוי כמו קטורת וכו' ואע"ג דלפי מ"ש התו' אח"כ נר' דבמידי דאינו עשוי להריח נמי אמרינן ריחא מלתא היא ושאני בבת תיהא דריח היין נכנס בחוטמו ומזיקי ומש"ה אמרינן בה ריחא לאו מלתא מ"מ מדברי הרשב"א בתשובה הביאה מר"ן בי"ד סי' ק"ח נראה שדעתו ז"ל כשנויא קמא דתו' דדוקא במידי שעשוי להריח אמרינן ריחא מילתא שכתב וז"ל ובשמים של ע"ז ושל כלאי הכרם ושל ערלה אסרו להריח דאסורין הם בהנאה דכל שעשוין להריח בהם כורד והדס אסור דהיינו חניית מעוטרין בורד והדס אסור בפ"ק דע"ז וכן כתב מר"ן בשם א"ח וז"ל וזה הכלל כל מידי דלא הוי לריחא ריחא לאו מלתא היא אבל דבר שעשוי להריח כמו ורד והדס אסור ליהנות מריחו ע"כ ולפי"ז בנ"ד נמי ריחא לאו מלתא דהחומץ אינו עשוי להריח בו והוי כמו בת תיהא דשרי משום דאין היין עשוי להריח כן החומץ ואע"ג דלפעמים מריחין בחומץ מ"מ אינו עשוי לכך וגם הרב פ"ח כתב דלפי דעת רשב"א אתרוג של ע"ז שעיקרו לאכילה מותר להריח בו. ועוד כיון דנתייבש ומקלא קלי לאוסר לכ"ע ריחא לאו מילתא היא כמו בתנור שהסיקוה בכמון של תרומה דאעג"ב דקלט הפת הטעם הכמין הפת שרי וה"נ דכוותא ממש.

עוד יש טעם להתיר בנ"ד והיא ממ"ש הרשב"א בתשובה על גוים שמשימין שק מלא פלפלין וזנגביל בתוך קנקני היין לתת טעם ביין אותם בשמים מהו להריח בהם כבת תיהא וכו' והשיב מסתברא שמותר להריח בהם אפי' לכתחלה לפי שאין היין נותן בהם כח וכו' וגם זה שמריח בהם אינו מכוין לריח היין אלא לריח התבלין וכו' ע"כ ומינה נלף לנ"ד נמי המריח בזה הטוטין אין כוונתו לריח החומץ שבו אלא להריח הטוטון ושרי.

אבל קשה לי על דברי הרשב"א דלמה לא התיר נמי להריח הפלפלין מטעמא דהיין אין עיקרו עשוי להריח אלא לשתיה ומש"ה שרי בת תיהא דהא סברת הרשב"א היא לחלק בין עיקרו עשוי להריח לאינו עשוי וכמבואר בדבריו כמ"ש לקמן גבי בשמים של ע"ז ונראה דטעמא דרווחא נקט דאפי' יהא היין עשוי להריח עכ"ז שרי להריח פלפלין מטעמא דאינו מכוין להריח ביין אלא לריח הפלפלין איך שיהיה נראה דבנד"ד נמי שייך הא טעמא דהרשב"א דאינו מכוין להריח בחומץ אלא לריח הטוטון ואפי' שיהיה מכוין המריח לריח החומץ נמי נראה דשרי מטעמא דחומץ אין עיקרו עשוי להריח אלא למאכל וכל דבר שעיקרו עשוי לאכילה שרי להריח בו וכמו שכבר כתבנו שזו היא דעת הרשב"א וא"ח והרב פ"ח וכנה"ג כתבו שכך היא דעת המרדכי וכך היא דעת מר"ן בס' הקצר ואפי' אם נרצה להתעקש ולומר דהחמץ מיקרי עשוי להריח ומה שאין הדעת סובל עכ"ז נוכל למצוא לו פתח להתירו דכוין דממשות החומץ ליתיה כלל דכבר נתיבש וכלה כל לחלוחית שבו אפי' שהתועלת הנמשך ממנו דהינו העיטוש היא לעולם קיימת עכ"ז כיון דהעיטוש אינו נמשך מצד החומץ לבד אלא גם מצד הטוטון ואדרבא הטוטון עיקר והחמץ טפל הו"ל זה וזה גורם ומותר

ומתורתו של הר"ן ז"ל למדתי זה שכתב בתשובותיו סי' ע' שנשאל על גוים שנותנין לתוך עבוד של עורות חומץ בשעה שצובעין אותו צבע שחור והחומץ אסור בהנאה המנעלים הנעשים מאותן עורות אם מותר להשתמש בהם אם לאו אם נאמר שאעפ"י שהחומץ כבר נתייבש והולך לאיבוד בשטה שמשתמש מן המנעלים הרי הצבע הנעשה בסיוע במקומו עומד ולא בטל בהדיא דאמרינן בגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק ולפיכך אסור להשתמש במנעלים או אם נאמר שמה שאנו אומרים כן דוקא כשהדבר הצובע עיקר הדבר הוא הענין אסור בהנאה וכו' אבל הכא החומץ אינו עיקר הדבר הצובע אלא שהוא מכין העור לקבל הצבע העפצים ודברים המשחירים וכו' והשיב ראוי לברר א' אי חזותא מילתא היא או לאו ואת"ל דמילתא היא אם הוא כאלו נתערב שם גופו של איסור שאין להתיר הצבע הנעשה בדבר המותר והאסור מטעם זה וזה גורם וכו' או אם ואמר שאינו כאלו גוף האיסור מעורב בו אלא גרמא הוא לפי' בגד שקלטו צבע בסימנין של איסור ושל היתר יש להתירו מטעם זוז"ג ושקיל וטרי חזותא מילתא היא או לאו אח"כ כתב וז"ל אלא ודאי ס"ל דחזותא מילתא היא וכיון שכן יש לאסור בנ"ד וכו' שמא תאמר בנ"ד דיש לו צד היתר לפי שאין החומץ בלבד גורם לצבע אלא העפצים ושאר דברים המשחירין גורמים ג"כ והו"ל זוז"ג ושרי, ליתא דודאי כי שרינן זוז"ג היינו כשאין שם גופו של איסור אלא גורם בלבד אבל כל שנתערב שם גופו א"א להתירו מטעם זוז"ג שהרי שנינו אלו אסורין ואיסורין בכל שהן ואין תערובתן מותר מטעם זוז"ג ולא התירו זוז"ג אלא כגון תנור שהסיקוהו בקלפי ערלה שאין גוף האיסור בפת וכן שאור של תרומה ושל חולין שחימץ בהם שאע"פ שגוף השאור בעיסה הוא נתבטל במאתים ואין כאן אלא חמוץ הבא בגרמתו אבל להתיר לתערובת איסור שלא נתבטלת מטעם זוז"ג זה אינו וכו' ע"כ, ולפי זה בנ"ד שהעיטוש הנמשך ממנו והתועלת הנמשך לא מצד החומץ לבדו אלא גם מצד הטוטון ואדרבא טוטון הוא עיקר התועלת אלא שתתחזק פעולתו בהתחבר עמו החומץ וכיון שאין גוף האסור בעין דהחומץ ליתיה בעולם שכבר נתייבש בכה"ג אמרינן שפיר זוז"ג ומותר וכמו שהתיר הר"ן בצבע המעשה בגרמת החומץ והעפצים ושאר דברים המשחירין מטעם זוז"ג כיון דהחומץ ליתיה בעין ה"נ אעג"ב דההנאה נעשית בגרמת שניהם מ"מ כיון דהחומץ ליתיה בעין מותר מטעם זוז"ג ועוד שאין הנאת החומץ ניכרת דהא הטוטון לבדו בלאו הכי יועיל לעיטוש ולמנוע הנזילה מבלעדי החומץ וגם בלאו טעמא דזה וזה גורם מותר מטעם דנתייבש החומץ ומקלא קלי איסורא וכמ"ש לעיל

ועוד יש טעם להתיר בנ"ד והוא ממ"ש הטור בי"ד סי' קל"ה דבסתם יינן שנתערב ביין אחר יש לו תקנה להתירו בהנאה ע"י הולכת הנאה לים המלח וכתב אח"כ ולפי זה היכא שאין בו ממשות של האיסור שנתן מים בקנקנים של גויים הכל מותר בהנאה שאין כאן דמי האסור ע"כ, כלו' אע"ג דיין שניתן בקנקנים של גוים בלא הכשר אסור בשתיה מ"מ מותר בהנאה כיון שלא יש בו ממשות של האיסור ואין כאן דמי איסור והאי טעמ' שייך בנ"ד כיון דהאיסור ליתיה בעין ואין כאן דמי איסור ומותר בהנאה מיהא. **(עד כאן נמצא בכת"י ונראה דחסר סוף התשובה, אחרי דעל השאלה השניה על הגרופלי הבא מערי פראנקיה דמזלפין עליו יין אם מותר לאוכלו או לא, לא כתב על זה שום תשובה, וא"כ בודאי דיש בכאן חסרון סוף התשובה, ואפשר דגם בשאלה זו של טוטין עוד האריך בזה וחסר בהעתקה והע"ד), המגיה)**

תוכן העניינים

צדקה ומשפט חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה