צדקה ומשפט חלק א· רבי צדקה חוצין
חושן משפט · סימן ה
שאלה ראובן שעשה שותפות עם שמעון וקבל שמעון סך ס' גרוש מראובן בתורת עיסקא ושמעון הניח קרן סך ה' גרוש וראובן הוא תושב ארם צובא ושמעון קבל עליו שיתעסק בקולין במשא ומתן של הכורדא הוא לבדו וכל מה שיזמין הי"ת ריוח יתחלק כפי התנאים שהיו ביניהם ומשך זמן שותפותם היה עד מלאת להם שנה תמימה וכתבו שטר שותפות ביניתם ועדים חתומים בו ובתוך הזמן הזה נפטר שמעון לב"ע וסלו"ש אחר שנשא ונתן שמעון כמה חדשים בזה העסק, והן עתה אשתו מחזקת בזה העסק ורוצה לגבות כתובתה מהם וראובן צוח ככרוכיא שזה העסק הוא שלו וממנו הוא ושמעון אין לו בתם כלום כמו שמפורש בשטר השותפות שבידו ועדיין לא נתפרדה חבילה כיון שהוא תוך זמן השותפות מי חיישינן בכה"ג לשמא נתפרדה חבילה ודילמא החזיר שמעון ממון השותפות לראובן בחייו ואלו הנכסים הם בחזקת שמעון ואשתו גובה כתובתה מהם או לאו, דכמו דקיי"ל חזקה לא פרע איניש בגו זימנה ה"נ לגבי שותפות אמרינן חזקה דאינו מבטל השותפות בתוך זמניה עוד איכא לספוקי ששמעון הניח בן קטן מי אמרינן בכה"ג אין נזקקין לנכסי יתומים עד שיגדילו ומוקמינן השתא נכסי בחזקתיה, אי דילמא כיון שיש שטר שותפות והוא לזמן גבינן מתם כמו במלוה לזמן ומת תוך זמן, הוגם איכא לספוקי אם מקיימין את השטר בכה"ג שלא בפני ב"ד דקטן דכשלא בפניו דמי או לאו, על הכל יורנו מורנו ושכמ"ה.
תשובה הנה לספק הא' דדילמא חיישינן שנתפרדה חבילה וחלקו השותפות והחזיר לו שמעון מעותיו נר' דלא חיישינן כיון שהוא תוך זמן וכמ"ש מר"ן בח"מ סי' ק"ח דין ד' במוציא על היורשים שטר עיסקא דהחצי יש לו דין מלוה ונשבע ונוטל והחצי ישלו דין פקדון דאינו נוטל. אפילו בשבועה במגו דאם היה אביהם קיים היה יכול לטעון החזרתי במגו דנאנסו וכתב עוד דאם אין יכולים לטעון שהחזיר כגון שהודה אביהם שלא החזיר או שמת תוך זמן וכו' אין טוענין להם שנאנסו ע"כ הרי בעיסקא תוך זמן לא טענינן להו דהחזיר וטעמא הוי דאמרינן בה כמו בהלואה דחזקה לא עביד איניש דפרע בגו זימניה וה"נ בעיסקא אמרינן הכי ואפי' ביתומים קטנים מיירי מדכתב אח"כ ואם יש מהעסק בעין או חליפין יש עדים שהוא מאותו העסק נוטל המלוה בלא שבועה וכתב עליו הרב בעל המפה שאין מקבלין העדות לפני יתומים קטנים אם לא שנתקבל העדות בחיי אביהם ע"כ אלמא דכולי הא דינא ביתומים קטנים איירי וא"כ בנ"ד שהיה העסק לזמן ומת בתוך זמן לא טענינן ליתמי לא טענת החזרתי ולא טענת נאנסו והחצי נשבע א) ונוטל וחצי אחר נועל בלא שבועה ואם מברר בעדים **( א) דברי הרב המחבר במחכ"ת תמוהין מאד ולא ידעתי איך נצטייר לו השני דינים אלה דסתרי זה לזה, דאם בתוך זמן לא טענינן ליתומים החזרתי ומשו"ה נמי פלגא דפקדון בלי שבועה, א"כ גם פלגא דמלוה הו"ל לגבות בלי שבועת דבתוך זמן)** שזה העסק או חליפתו הוא בעין נוטלו בלא שבועה גם חצי של המלוה אלא שזה לא אפשר כיון שיש יתום קטן ואין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד וא"כ לא משכחת לה שיביא עדים שזה העסק הוא בעין דלא מהני עדותם לגבי קטן, וא"כ תבנא לדיננא שצריך שבועת בשביל חצי של המלוה ב) והחצי של פקדון נוטלו בלא שבועה כיון שהוא תוך זמן דלא טענינן בכה"ג לא טענת שמא החזיר או שמא נאנס וכן כתב הטור דבעיסקא תוך זמן אין טוענין שמא החזיר.
ומעתה תמהני טובא על הרב הגדול מוהריב"ל בתשובה ח"א סי' נ"ז שנשאל מעין נ"ד באשה שתפסה נכסים אחרי מות בעלה יטען אחי בעלה שהוא שותף עם בעלה וכל הנכסים והסחורות שביד בעלה יש לו המחצה בהם וכן נמצא כתוב בפנקס בעלה שהוא שותף עם אחיו וכו' והשיב הרב הנז' ע"ז דמילתא דפשיטא היא דאין מועיל תפיסת האשה בממון השותף והביא ראייה לדבר מדברי הרב האלפסי וכתב נמי דאין לחלק מעסקא לשותפות יכתב נמי משם הרא"ש שאם האשה מודה בשותפות והדבר ספק אם חלקו השותפות אם לאו לא תוכל להחזיק בטענת ספק דאין ספק מוציא מידי ודאי, וכתב עוד וכו' שאמרנו דוקא אם האשה מידה בשותפות ושאיתי הממון הוא מהשותפות דאז ודאי אין לאלמנה שום זכית בממון השותף ואפי' שתפסה אין בתפיסתה כלום, אבל בנ"ד שנמצא כתוב בפנקסו שהוא שותף אם אחיו לאו כל כמיניה לחוב לאשה ואפי' אם נאמר דלגבי יתומים יש מקום לומר דמועיל הפנקס מ"מ לחוב לאשה מילתא דפשיטא דאין כח בידו וכתב עוד דאפי' אם הודה בשעת מיתתו שמעון שהוא מתעסק בו בשותפות מראובן או שהוא פקדון בידו לאו כל כמיניה, עוד כתב דגדולה מזו היה נר' לכאורה לומר דאפי' שיש שטר שותפות ביד ראובן עדיין יכולה האשה או הבע"ח לומר שמא נתפרדה חבילה ונחלק השותפות וכו' ומש"ה בשטר כיס היוצא על היתומים נשבע וגובה מחצה שהוא מלוה ופלגא דפקדון טענינן ליורשים שמא אבוהן החזיר וה"ט נמי שייך בשותפות, ועוד היה אפשר לומר דאפי' היה השותפות לזמן ומת תוך זמן טענינן ליתמי דילמא נחלק לשותפות דחזקה דאין אדם פורע בתוך זמנו מצינו משום דהלואי שיפרע אדם בזמנו אבל לחלוק השותפות תוך זמן הוא דבר מצוי כי האדם מלא קטטות ואין אדם דר עם נחש בכפיפה וכתב שכך היה נר' לכאורה אבל מתוך דברי הרא"ש שכתבתי למעלה דאין ספק מוציא מידי ודאי יראה שהוא סבור הפך מזה ע"כ תורף דבריו
ותמהני עליו דאיך עלה על דעתו לו, דאפי' היתה השותפות לזמן ומת תוך זמן דטענינן ליתמי דילמא נחלק השותפות וחילק בין הא דקיי"ל חזקה אין אדם פורע בתוך זמנו לשותפות דבשותפות מצוי הוא שיחלוק תוך זמני והרי הטור ז"ל כתב בהדיא דבשטר כיס היוצא על היתומים דנהי דקי"ל דנשבע וגובה מחצה של המלוה אבל בפלגא דפקדון טענינן ליתמי דשמא אבוהון החזיר היינו דוקא שמת לאחר זמן אבל במת תוך זמנו לא טענינן ליתמי שמא החזיר ושקיל ליה מלוה בלא שבועה ופסקו מר"ן בש"ע הרי כי היכי דאמרינן חזקה אין אדם פורע בתוך זמנו ה"כ אמרינן גבי שותפי' דאין אדם חולק בתוך זמנו ואפי' אי אמרינן דפליג הרב מוהריב"ל על הטור בזה לפחות היה לו להזכיר דבריו ולחלוק עליו וליכא לפלוגי בין עיסקא לשותפות ולומר דע"כ לא כתב מוהריב"ל ז"ל דאפי' בתוך זמן טענינן ליתמי דילמא נחלק השותפות אלא דוקא גבי שותפות ששניהם מתעסקים יחד עבידי לחלוק תוך זמן מרוב הקטטות והמריבות שנעשים ביניהם אבל בעיסקא שאחד מתעסק בה לבדו ליכא קטטה **(ליכא למימר דשילם דחזקה אין אדם פורע בתוך זמנו, והלא אחד מהשלשה דרכים דנפרעין בלי שבועה ואפילו מיתומים קטנים הוא כשהיתה הלואה לזמן ועדיין לא הגיע הזמן כמבואר בסי' ק"ח ס"א וס"ג, ודברי הרב המחבר באמת תמוהין מאד, עי' להלן בחערח הרה"ג רר ראובן דוד זצ"ל המגיה ב) הרה"ג ר' ראובן דוד זצ"ל כתב להעיר וז"ל לא ידענא מאי קאמר דבתוך זמן אפילו פלגא מלוה גובה בלי שבועת וזה שכתבו הטור ומרן דגובה בשבועה מיירי בעבר זמנו ובגדולים דהוה ליה כשאר שט"ח דגובה מן הגדולים בשבועה כמ"ש שם, אבל בקטנים לא שמענו דגובה כשבועה דאי כא' משלשה דרכים שנזכרו שם גובה בלי שבועה במבואר שם, ואי ליכא חד מינייהו אפילו בשבועה לא גבי, ולא משכחת לה גובה בשבועה אלא בגדולים וזה פשוט. ומה שכתב לעיל דכוליה הך דינא מיירי כקטנים ליתא דאי בקטנים ועבר זמן איך גובה פלגא מלוה בשבועה הא אפילו בשבועה לא גבי, אלא פשיטא דמיירי בגדולים וכמ"ש. גם מהיכן פשיטא ליה דבתוך זמן גובה שלא בשבועה דילמא ה"ק בעבר זמן טענינן החזרתי ופטורין הא תוך זמן לא טענינן לענין שיהיו פטורין בח"ס אלא בכל השטר נשבע ונוטל כדין הבא ליפרע, וגם לשון הטור אפשר לפרש כן ע"ש, אלא שהדבר פשוט בתוך זמן גבי כוליה בלא שכעת בין פלגא מלוה בין פלגא דפקדון ודבריו בהך פיסקא אינן מובנין לי וצ"ע ואיו כאן מקום להאריך בזה עכ"ל.)** כ"כ ולא עבידי לחלוק תוך זמן והטור ז"ל מיירי בעיסקא, דהא נדון מוהריב"ל נר' דעיסקא הוה שכך טען שמעון אחי בעלה שכל הנכסים והסחורות שיש לאחיו יש לו המחצה בהם שבכל הממון שהיה אחיו מתעסק הוא בשותפות עמו ע"כ, הרי שהיה אחיו מתעסק בהם לבדו ועלה קאמר מוהריב"ל דאפי' היה השותפות לזמן טענינן דילמא נחלק השותפות, ועוד דבעיסקא נמי שייך קטטות ומריבות אם רואה שאינו מתעסק כראוי או שהוא מפסיד בנכסים או שמלוה לאנשים שאין אמודים בנכסים עביד לחלוק תוך זמן, ועוד שמבין ריסי עיני הרב הנז' נר' דלא קא מפליג אלא בין פרעון לשאר דברים דגבי פרעון דוקא הוא דאית לן חזקה לא פרע איניש בגו זמניה דהלואי שיפרע אדם בזמנו, משמע דבעיסקא ושותפות דלא שייך האי טעמא חד דינא אית להו דטעמא דקטטות שייך נמי גבי עיסקא.
עוד קשה לי דברי הרב הנז' דאחר שהביא דברי הרא"ש ז"ל מ"ש בכלל פ"ז דאם האשה מודה בשותפות ותדבר ספק אם חלקו השותפות לא תוכל להחזיק בטענת ספק א"כ איך כתב אח"כ וכל זה שאמרנו דוקא אם האשה מודה בשותפות ושאותו הממון הוא מהשותפות אז אין לה שום זכות באלו הנכסים וכו' ע"כ, משמע דבעינן נמי שתודה שהממון הוא מהשותפות הרי לפי מ"ש הרא"ש בהודאתה בשותפות לבד אפי' אם הדבר ספק אצלה אם זה הממון הוא מהשותפות כיון שהודית דשותפות לא תוכל להחזיק מספק כיון שהשותפות ודאי והחלוקה ספק אין ספק מוציא מידי ודאי, ועוד דאם בעינן נמי שתודה שהממון הזה הוא מהשותפות אז פשיטא דאין לה שום זכות באלו הנכסים כיון שלא יש שום ספק ולמאי איצטריך להביא ראייה מהא דרא"ש והא הרא"ש ז"ל מיירי בספק וודאי דמודה בשותפות ומספקא לה בחלוקה אמנם לקושיא זו נוכל לומר. דנהי דבעינן נמי שתודה שהממון הוא מהשותפות מ"מ אכתי איכא ספיקא גבה דאפשר שמתחלה קנו אותו הממון בשיתוף ואח"כ נתפרדה חבילה ופרעו חבירו חלקו מממון אחר מכיסו ונשאר אותו הממון שקנו בשתוף לראובן לבדו וא"כ אכתי הוי השותפות ודאי והחלוקה ספק להכי איצטריך לאתויי מההיא דהרא"ש דאין ספק מוציא מידי ודאי ובתיקון זה יתורץ גם קושיא קמייתא דלעולם בעינן שתודה בשותפות שהממון ההוא הוא מהשותפות דלא מיקרי ספק אלא ביודעת שהממון ההוא מממון השותפות אבל לא ידעה אם נחלק השותפות דאפשר דנחלק השותפות אחר שקנו אותו בשיתוף ופרעו מכיסו איך שיהיה אתאן לנ"ד לענין דינא אם מודה האשה שיודעת שהיה הממון שהיה מתעסק בו לראובן מילתא דפשיטא דאינה יכולה לתופסו בשביל כתובתה וכמ"ש הרב מוהריב"ל והביא ראיה ממ"ש הרב אלפסי ז"ל בפ' המקבל ואי איכא עליה דמיתנא כתובה ובע"ח ולית ליה למיתנא אלא האי עיסקא דפלגא מלוה ופלא פקדון לית להו מהני מטלטלי דעיסקא ולא מידי אלא שקיל להו מרייהו לחודייה דלא קני להו מיתנא אלא לאיעסוקי ביה בלחוד וכיון דמת הדר עיסקא למריה ע"כ, וא"כ בנ"ד אם היא מודה שהעסק הוא לראובן פשיטא שזוכה בו ראובן והיא נאמנת על עצמה אבל לגבי יתומים אינה נאמנת, אבל כיון שיש שטר בידו של ראובן שהוא שותף עם שמעון ומת שמעון תוך זמן אין אנו צריכין להודאתה אלא פלגא דמלוה לא שקיל ליה בלא שבועה ג) ופלגא דפקדון שקיל ליה שלא בשבועה דלא טענינן שהחזיר לו כיון שהוא תוך זמן וכפסק מר"ן והטור גם אם יברר ראובן בעדים שהעסק הוא בעין או חליפתו אז לא בעי שבועה כלל גם בפלגא דמלוה וכמ"ש מר"ן אמנם בנ"ד שיש יתום קטן אין מקבלין עדים שלא בפני ב"ד ולא מהני עדות העדים שיעידו עכשיו שהעסק הוא בעין וכמ"ש מור"מ בהג"ה גבי ואם יש עדים שהעסק הוא בעין, שוב מצאתי להרב כנה"ג ח"מ סי' ק"ח בהגהת הטור דף ט"ז שכתב שיש שהיו סבורים לומר דהא דאין מקבלין עדות בפני הקטן היינו דוקא להזקק תחלה על הקטן אך אם יש עם הקטן בע"ד אחר כאלמנה והוזקק לקבל עדות מפני האלמנה מקבלין אף שלא בפני הקטן, וכתב דמוהר"מ אלשיך פליג ע"ז וס"ל דבכל גוונא אין מקבלין שלא בפני הקטן ע"כ, וכעת אין בידי ס' מוהר"מ אלשיך, וא"כ לפי דעת אותם חכמי' דפליגי אמוהר"מ אלשיך בנ"ד שיש אלמנה עם הקטן יכול לקבל עדים שלא בפני הקטן ולהעיד שזה העסק או חליפתו הוא מהשותפות ואפי' לפי דעת מוהר"מ אלשיך בנ"ד שרוצה האשה לגבות העסק בשביל כתובתה ואין לבעלה נכסים אחרים מספיקין לשיעור כתובתה א"כ הרי **( ג) הרה"ג ר' ראובן דוד כתב להעיר וז"ל ליתא דתוך זמן נוטל הכל בלי שבועה ואפילו מקטנים וכמבואר בפי' ק"ח כמש (הערה ב') עכ"ל. תמגיה)** העדים מעידים כנגד האשה ולא כנגד היתום דהא לא נשאר ליתום כלום ולגבי האשה מהניא עדותיהו שיעידו שזה העסק הוא לפלוני, וכל זה הוא לאפטורי משבועה דפלגא דמלוה, אבל פלגא דפקדון בלאו הכי שקיל ליה בלא שבועה כיון שהוא תוך זמן וליכא טענת חזרתי ולא טענת שמא נאנסו דמילתא דלא שכיחא לא טענינן ליתמי וטענת אונס היא מילתא דלא שכיחא כמבואר בש"ע סי' ק"ד דין ד' ועיין בסמ"ע.
וכן כתב הרא"ש בתשובה כלל כ"ו וז"ל ובעיסקא דפלגא מלוה ופלגא פקדון נשבע וגובה מחצה דמלוה אבל מחצה דפקדון לא דטענינן ליתמי החזרתי אבל נאנסו לא טענינן ליתמי משום דאונס מילתא דלא שכיחא וכ"ש בדבר הניכר לדיינים שהוא שקר דלא טענינן להו אלא מצוה לדיינין לרדוף צדק צדק ולחקור ולדרוש ולהוציא הדין לאמתו כמו בדין של אדם אחד דיתמי דאכלי דלאו דידהו ליזלו בתר שבקיהו וגם האפוטרופוסים של יתומים אסור לטעון ליתומים דבר שנר' להם שהוא שקר וכו'.
וכתב עוד שבנדון זה שראובן מסר לשמעון אלף זהובים לעסק בתוך ד' חדשים לפני פטירת שמעון ונפטר שמעון בלי צואה ואחרי מות שמעון יצא פנקס מכתב ידו שהיה כתוב בו זכרון המשכונות שלקחתי מהאלף זהובים של ראובן ועל כל משכון שנמצא כתוב בפנקס כתוב שם ראובן נ"ל שאין דיין שיטעון שום טענה לזכות היתומים, חדא שדבר זה גלוי לכל בני הבית שעסק ראובן נשאר ביד שמעון עד יום מותו ושקר גלוי ומפורסם כי האי לא טענינן ליתמי, ואפי' את"ל אם היה שמעון קיים מצי למימר אחר שהלויתי המעות על המשכונות תבע ממני ראובן מעותיו והוצרכתי לפורעם לו משלי מ"מ מילתא דלא שכיח, הוא דמי דחקו לשמעון לפורעם מכיסו יאמר לו לראובן לעיסקא מסרת המעות בידי המתן לי עד שיפדו המשכנות ואתן לך מעותיך ומילתא דלא שכיחא לא טענינן ליתמי ועוד דלא שכיח שיקבל אדם מעות למחצית שכר כשטרי חובות ועל משכונות שיפרעם בתוך ד' חדשים ואפי' אם היה המלוה תובעם יכול הלוה לעכב כמו תוך מנו ועוד מטעם שפירשתי חשוב בתוך זמנו ואף בלא אלו ההוכחות לא טענינן ליתמי פרעתי ע"כ ולפי זה גם בנ"ד הדבר ניכר וידוע לכל בני הבית שלא פרע שמעון לראובן מעותיו שהכל יודעים ששמעון הוא איש עני ואין לאל ידו לפרוע לראובן מעותיו וא"כ זה העסק שיש בביתו של שמעון הוא לראובן ומילתא דלא שכיחא היא שנאמר שהרויח והחזיר לראובן מעותיו ויהיה העסק זה שהוא מצוי אצלו הוא לו לבדו ומילתא דלא שכיחא לא טענינן ליתמי פרעתי, דהא להרא"ש כחשוב בתוך זמנו לא טענינן פרעתי כ"ש בתוך זמן ממש, ועלה בידינו מתשובת הרא"ש דגם הוא ז"ל אית ליה דבתוך זמן לא טענינן שמא החזיר פשיטת הטור ומרן ז"ל דלא כדכתב מוהריב"ל ז"ל שעלה על דעתו לומר דאפי' תוך זמן טענינן פרעתי ליתמי אע"ג דבמסקנא לא ס"ל הכי מ"מ נר' דאשתמיטיתיה להרב ז"ל דברי הרא"ש הלזו ודברי הטור בנו.
גם תמיהא לי על הרב בש"ך שכתב על מ"ש מרן ז"ל שמת תוך זמן דלא טענינן ליתמי שמא החזיר וז"ל דין זה צל"ע דמ"ש הב"י שכ"כ התו' נראה דלא קאי רק על גוף הדין דלא טענינן ליתמי נאנסו אבל בהא דתוך זמן דלא טענינן החזרתי לא הוזכרו בתוס' שום דבר מזה וגם בהרא"ש עיינתי ואין שם הכרח ברור וכו' עיי"ש ע"כ, לעד"ן שמלשון זה שכתבנו מוכח בהדיא דאית ליה להרא"ש האי סברא דבתוך זמן לא טענינן החזרתי וא"כ איך כתב הרב בש"ך ועיינתי בהרא"ש ואין שם הכרח ברור, אפשר דמ"ש כן משום דאפשר לפרש] דברי הרא"ש דה"ק ועוד מטעם שפירשתי חשוב בתוך זמנו דהיינו דהוי דינו כמלוה לחבירו לזמן ותבעו בתוך זמנו דאינו יכול לתבעו ה"נ שנתן לו אלף זהובים למחצית שכר להלותם על משכונות אינו יכול לדחקו לפרעו בתוך ד' חדשים למסירתו דהוי כמלוה לזמן ואפי' שמסר לו סתמא כמפרש דמי דעל דעת כן מסרם להלותם לאחרים ואינו יכול להגבותם מן הלוים בהמשך ד' חדשים
העולה מהמחובר דבנ"ד שהיתה עיסקא לזמן ומת שמעון תוך זמן ויש ביד ראובן שטר על זה שקיל פלגא דמלוה בשבועה ואידך פלגא לא בעי שבועה ואם מברר בעדים שזה העסק או חליפתו הוא בעין שקיל גם לאידך פלגא בלא שבועה ומהני עדות העדים נגד האלמנה לכ"ע
עוד ראיתי להרב מוהרימ"ט שנשאל בח"א סי' קי"ט בראובן ושמעון שנתנו מעות ללוי בתורת עיסקא שילך למקום פ' ויקנה סחורה פלו' ונהרג בדרך ונתפס כל אשר לו מצד המלכות והוציאו הוצאות עליו והצילוהו מהם ובאה אשתו לתבוע כתובתה מאלה החפצים ושמו הכל ולא עלו לסך כתובתה ובאו ראובן ושמעון ותבעו ממנה כי המעות שנתנו לבעלה בתורת עיסקא אינה יכולה לגבות מהם ואומרים כי ניכר וידוע לכל מי שמכיר בעניני לוי שלא היה אמוד שיהיה לו משלו מעות לקנות כל אותם הבשמים שקנה להוליכם לתוגרמה אם לא שעירב המעות שלהם בתוך מעותיו וא"כ שמעותיהם מעורבים בתוכה אינה יכולה לגבות ממא שנוגע לחלקם ונסתפק הרב ז"ל אי טענינן ליתמי שמא מעות העיסקא שלקח מראובן ושמעון היו בידו ונאנסו הסחורות שנמצאו עתה בידו הם ליתומים והשיב הרב ע"ז דמילתא דלא שכיחא לא טענינן ליתמי ונאנסו הוי מילתא דלא שכיחא ושטר כיס היוצא על היתומים דפסיק רבא דנשבע וגובה מחצה דהוא בתורת מלוה אבל פלגא דפקדון לא גבי היינו דטענינן טענת החזרתי אבל נאנסו לא טענינן וכתב דבנדון דידיה החזרתי לא מצינן למיטען כיון דהויה גו זמניה כיון שקבל המעות לקנות צמר מתוגרמה ולהביא לכאן ובהליכתו לתוגרמה נפטר בדרך והביא משם הרמב"ם דמי שקיבל מעות מחבירו לילך למקום פלוני לקנות שום דבר אינו יכול לחזור בו דהוי כמי שקבע זמן, וכתב עוד דאם אין בנכסים. ספק לכתובת אשתו ולמעות העיסקא אז צריכין לברר ראובן ושמעון שהמעות שלהם הם בכלל הנכסים ואם הוא אומדנא דמוכח לפני הדיינים שאותם המעות היו בכלל המטלטלין שהם הבשמים דהיינו שנמצא לו בשמים יותר ממה שהיה אמוד הוא שהיה לו, כפי מה שהיו יודעים כל מכיריו שלא היה לו מעות משלו לקנות אלו הבשמים אם לא בהצטרפות מעות העסק אז לא תגבה כתובתה ממעות העסק ולא תגבה כתובתה אפי' מזה המחצה שהוא מלוה כדכתב הרי"ף בפ' המקבל ע"כ תורף דבריו
וא"כ בנ"ד דון מינה ואוקי באתרין נמי דטענת שמא החזיר מעות העסק ליד ראובן ליכא כיון שהוא תוך זמן וג"כ יש אומדנא דמוכח טובא דהמת היה איש עני ואין לו כלום וכל יודעיו מתמול שלשום קים להו בגויה דלית ליה מגרמיה כלום אם לא מעותיו של ראובן, גם הרב מוהרח"ש בח"מ סי' ל"ג השיב בראובן שהיה חייב לו גוי מעות הרבה והיה מפחד לתובעם אמר לית תן לו לשמעון סך כך וכך בעד חצי החוב תכתוב כל החוב על שמך ותגבהו ויהיו לחצאין, וביני ביני נפטר שמעון ולא הספיקו לכתוב שטר ביניהם והלכו בני שמעון וגבו כל החוב מהגוי ובא ראובן לגבות מהם החצי ולא נמנו לו באומרם שהוא שלהם ולא היה שם כי אם עד אחד שהודה שמעון בפניו שהחוב הוא לחצאין והודאה בפני עד אחד לא מהניא לפי דעת בעל המאור ועוד דטענינן ליורשים שמא אח"כ מכר או מחל ראובן לאביהם שטר החוב ופסק הרב ז"ל שעכ"ז כיון דקלא דלא פסיק בפי אנשי העיר שאותו החוב הוא לאמצע הדין עם ראובן והביא ראייה ממ"ש חרא"ש בתשובה שיש לדיין לדון באומדנא דמוכח עיי"ש, גם זיכה לראובן ממ"ש הרא"ש בתשובה באשה שהיה בעלה משותף עם שמעון ותפסה לאחר מיתת בעלה כל הנכסים בטענת ספק שמא בעלה מסר לאשת שמעון כל חלקה מהנכסים שפסק הרא"ש ז"ל כיון שמודה בשותפות וחלוקה ספק אין ספק מוציא מידי ודאי עיו"ש והני תרי טעמי שייכי בנ"ד א' טעמא דאומדנא וכמ"ש והטעם הב' כיון שהשותפות ודאי והחלוקה ספק ומכ"ש שהיא לזמן ומת בתוך זמן מילתא דפשיטא היא דזכה ראובן בדינו ואין לאלמנה לתפוס בנכסים כלום ויהיו דברי אלה להלכה ולא למעשה זולתי בהסכמת מורנו הרב שיחות.
ולספק האחרון שנסתפקנו אם מקיימין השטר שלא בפני בע"ד בכה"ג שיש יתום קטן וקטן שלא בפניו דמי, דע לך שדעת הרמב"ם בפי"ב מה' מלוה שמקיימין את השטר שלא בפני בע"ד ואפי' היכא דאיכא יתום קטן וכמ"ש שם בפרק הנז' דין י"ז וז"ל קרקע שהיתה בחזקת קטנים ובא אחד וטען שהיא לקוחה ממורישן ויש לו עדים שהחזיק בה ואכלה שני חזקה בחיי אביהם אין מוציאין אותה מידם עד שיגדלו שאין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד וקטן כשלא בפניו דמי אבל אם הוציא שטר שהיא לקוחה ה"ז מקיים השטר ומוציאין איתה מידם אחר שמעמידין להם אפוטרופוס ע"כ.
וכתב ע"ז ה"ה וז"ל זה יצא לו ממה שאמרו בגמ' הלכתא מקיימין את השטר שלא בפני בע"ד וכו' הילכך בשטר נזקקין כמו שמקימין אותו בעלמא שלא בפני בע"ד וכן כתב מר"ן הב"י בשם הרשב"א בח"מ סי' ק"י שכתב בשם הראב"ד גבי נמצאת שדה שאינה שלהם דנזקקין להם שהקשו עלה דהיאך אפשר להזקק להם והא קיי"ל דאין מקבלין עדים שלא בפני ב"ד וקטן נמי כשאינו דמי ופירשה הראב"ד ז"ל דמיירי שהוציא שטר שהוא שלו וזה לא אכלה ג' שנים דהא קיי"ל דמקיימין שטר שלא בפני בע"ד וכן כתב בעת"ה בשם הראב"ד וכן פסק מר"ן בש"ע בח"מ סי' ק"י דין ו' דקרקע שתיתה בחזקת קטנים והוציא א' שטר שהיא לקוחה בידו מאביהם ה"ז מקיים השטר ומוציאין אותה מידם ובנ' ע"כ, אלמא דגם במוציא שטר על היתומים ואינו מקוים מקיים ליה השתא דמקיימין שטר שלא בפני בע"ד וכ"כ הסמ"ע והש"ך שזו היא דעת מר"ן אבל דעת הרא"ש בתשובה נר' דס"ל דדוקא אם היה מקוים בחיי אביהם הוא דמהני וכמו שכתב הטור בסי' ק"י וז"ל שאלה לא"א ז"ל יורש שנתן כל נכסי מורישו לקטן ויצא שט"ח על המוריש מי נחתינן לניכסי קטן או לאו אם השטר מקוים מורידין בע"ח לנכסים ואם אינו מקוים אין מורידין שאין מקיימין שטר שלא בפני בע"ד ותמה ע"ז הרב ב"י דהא איפסיקא הילכתא דמקיימן שלא בפני בע"ד ותירץ דאעג"ב דמקיימין וכו' יתום קטן שאני דכיון דאיכא למיחש לפירעון וכו'
ואנכי י) העבד תמיהא לי על תמיהתו דהא הרא"ש גופה בפ' אלמנה ניזונת דף קל"ז חילק כן בהדיא שכתב שם בשם ר"י דר"י דאמר אין נזקקין לנכסי יתומים בין במלוה הבא מחמת עצמו ובין הבא מחמת אביהם וכו' ובבאין מחמת אביהם אף בשטר דקיי"ל מקיימין שלא בפני בע"ד גבי יתומים אי מקיימין ואפי' במקום אין נזק וכו' אין נזקקין משום צדדי וכו' ע"כ הרי דאיכא לפלוגי בין יתום קטן לשאר אינשי דאעג"ב דבעלמא מקיימין שלא בפני בע"ד גבי יתום קטן אין מקיימין משום דאיכא למיחש לפרעון ונהי דהרא"ש לא פסק כר"י אלא כסברת הרמב"ם וכמו שיעו"ש מ"מ דווקא במלוה הבא מחמת עצמן הוא דלא פסק כר"י דס"ל כהרמב"ן דכשהוא מחמת עצמן נזקקים אבל במלוה בשטר הבא מחמת אביהם דאין נזקקים בהא מלתא לא אשכחן דפליג עליה דר"י ועוד קשה לי דאם כדברי מר"ן דה"ט דאין מקיימין שטר גבי יתום קטן משום דחיישינן לפרעון דמה"ט אין נפרעים מהם אפי' יש בשטר כל תנאים שבעולם א"כ אפי' מקוים נמי לא יועיל דהכי קיי"ל כמו שנתבאר בסי' ק"ח בטור בסעיף ה' דאפילו הוציא על היתומים שט"ח מקוים לא גבינן משהו משום דחיישינן לצדדי ואמאי אית ליה להרא"ש הכא בתשובה זו ביורש שנתן כל נכסי מורישו לקטן ויצא שט"ח על המוריש דנחתינן לנכסי קטן אם השטר מקוים אי חיישינן לפרעון ולצדדי גם במקוים ניחוש כמבואר בדברי הרא"ש בפ' אלמנה ניזונית שכתבתי
שוב מצאתי להרב בסמ"ע ס"ק י"א שעמד בזאת והרב בש"ך תירץ דלק"מ דהכא מיירי שכתוב בשטר שהוא תוך זמן דנזקקין ומה שלא ביאר כאן כן משום דלא מיירי בדינים אלו וכו' ועי"ש, וכ"ז הוא לשיטת הרא"ש דבעי מקוים אבל הרמב"ם ומרן לית להו האי חילוקא בין מקוים בחיי אביהם לאינו מקוים אלא אפי' אם אינו מקוים מקיימין ליה השתא ואם הוא תוך זמן מגבינן ביה וא"כ בנ"ד שהוא תוך זמן גובי בו ואפי' אם אינו מקוים בחיי אביהם דהשתא נמי עבדינן ליה קיום, ואפי' לסברת הרא"ש בעדים הניכרת חתימתם לב"ד דלא בעי קיום מהני וכמ"ש הרא"ש בעדי צוואה דאית ליה להרא"ש דאין מקבלין אותם בפני האפוטרפוס וכתב דמשכחת ליה ביתומים קטנים שתהא צוואתו קיימת במוסר דבריו לב"ד או שכתב הוא עצמו צוואתו בכתב ידו הניכרת לב"ד וכתבו מר"ן בסי' ק"ו סעיף ט' עיי"ש וכתב ה) ע"ז בסמ"ע ת"ל הא דסיים המחבר וכתב ידו הניכרת לב"ד היינו דוקא לדעת הרא"ש דלהרמב"ם א"צ שיכירו הב"ד עצמם אלא יקיימוהו בכת"י ע"י אחרים וכ"כ בס"ק י"ח דבכת"י או שטר להרמב"ם והמחבר מקיימין אחר מותו ולהרא"ש איירי שהוא ניכר לדיינים וא"צ קיום ע"ש וא"כ בנ"ד נמי להרמב"ם מקיימין אחר מותו לשטר השותפות ולהרא"ש נמי כיון שהעדים החתומים בשטר ניכרת חתימתם לב"ד ולא בעו קיום גובין בשטר זה מנייהו דיתמי בלי פקפוק כיון דהיא שותפות לזמן ומתוך זמן.
אכתי פש גבן למידק עמ"ש מר"ן הב"י אחר שפלפל בדברי הרא"ש שכתב בתשובה דבעו שיהא מקוים בחיי אביהם כתב וז"ל אח"כ מצאתי לדו"י שכתב שטר צוואה אין מקיימין אלא בפני בע"ד ולא דמי לקיום שטרות דקיי"ל עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד דשטר צוואה אינו אלא לזכרון דברים בעלמא כ"ז מדברי הראב"ד וכו' והשתא י"ל שטעם דברי הרא"ש בתשובה משום דס"ל כהראב"ד ע"כ, ולא הבנתי דברי מר"ן דהא להרא"ש ז"ל דאפי' כמוציא שט"ח גמור על היתומים קאמר דבעינן שיהא מקוים בחיי אביהם ואילו להראב"ד דווקא בשטר צוואה דאינו אלא לזכרון דברים אין מקיימין אותו אלא בפני בע"ד אבל בשט"ח שיוציא על היתומים אית ליה מקיימן שלא בפני בע"ד וכמ"ש בעת"ה בשמו והביאו מר"ן סי' ק"י שכתב נמצאת שדה שאינה שלו הוא שיוציא אחר שטר שהוא שלו וזה לא אכלה ג' ומקיימין שטר שלא בפני בע"ד ע"כ, ואילו להרא"ש בהא מילתא כתב דבעינן שיוציא שטר מקוים כמבוא' בט"ו סי' ק"י ס"ק י"ג וא"כ היכי בעי לזווג סברת הרא"ש עם סברת הראב"ד והם רחוקים כרחוק מזרח ומערב. הצעיר
צדקה חוצין **( ד) הרה"ג ר' ראובן דוד כתב לחעיר וז"ל עמ"ש חב"ח דאין הגירסא כהרא"ש כן ואדרבא איפכא מוכח ע"ש עכ"ל. המגיה ה) הרה"ג ר' ראובן דוד זצ"ל הנז' כתב וז"ל עמ"ש הרב הב"ח דהך דהמסייע ליתא ודבריו עיקר ועמ"ש בסי' ס"מ על דברי רב שרירא ובסי' מ"ו כש"ך ודוק היטב. עכ"ל. המגיה.)** הערות הרה"ג מוה"ר שלמה משה לניאדו הי"ו וטובים השנים מבני ישיבתו:
הרב המופלג החו"ב מוה"ר נסים עזרא חכם כצ'ורי נ"י והרב החכם ששון דניאל הי"ו מבגדאד. ב"ה. לכבוד ידידינו הרב המו"ל סה"ק צדקה ומשפט מוהר"ר יצחק נסים בן מו' רחמים שליט"א
ראינו לפי שעה מ"ש מוני"ר בהערה א' לסי' ח' מיו"ד ותמהנו מאד שלא זכר כת"ר להגאון חקרי לב חלק ג' סי' קכ"ה] דגם הוא הבין לכאורה דברי הרא"ש כמו שהבינו הגהמ"ח והגאון רעק"א, אלא דשוב ראה לתשובת הרא"ש כלל ה' סי' א' שכתב בהדיא דמלתיה דרבא קאי על כל מה שהזכיר במשנה אפילו דברים שהם חמורים מבהכ"נ ואכולהו אמר רבא שבני העיר יכולין לשנות, וע"כ כן כוונתו גם בפסקיו ושפיר כתב רבינו הטור בשמו, והגהמ"ח ורעק"א בודאי לא ראו את דברי הרא"ש שבתשובה הנ"ל וע"כ הקשו להטור מה שהקשו, וממילא גם מ"ש כת"ר לבסוף דאע"ג דאין ראיה לנגד הטור ממ"ש הרא"ש ה"ה בהכ"נ וכו' אבל מ"מ גם ממ"ש הרא"ש תחלה לא משמע כ"כ כהטור ואדרבא יותר מסתבר וכו', אינו וזה פשוט.
ומ"ש כת"ר שם בסוף הערה ב' לישב קושית הגאון חת"ס, בהא מלתא מוני"ר בר מזליה דהגאון חקרי לב הנ"ל שגם הוא הקשה על הרמב"ם כהחת"ס ורצה לישב כן דאיירי כשבלו דלא חזו למידי דלא יזרקו אלא יגנזו, ואה"נ דאי חזי למידי ביד זט"ה להפקיע קדושתם וזה ממש כדברי כת"ר אלא דשוב שדא נרגא בתירוץ זה ועי"ש מ"ש לישב ועיין להגאון משנה ברורה בביאור הלכה סי' קנ"ד מ"ש בזה, ומה שכתב הרה"ג המגיה מוה"ר בן ציון קואינקה נ"י להביא ראיה לדברי כת"ר מהברייתא במחכ"ת שלא בהשגחה כתב כן, דמ"ש בברייתא דתשמישי מצוה נזרקין פירוש דיכול אפילו לזורקן לאשפה וכ"ש להשתמש בהם ולא מבעיא לדעת הטור או"ח סי' כ"א דאפילו בשעת מצותן יכול להשתמש בהם כל מה שירצה דבודאי אין ראיה אלא אפילו לדעת השאלתות והרמב"ם דס"ל דבשעת מצותן אסור להשתמש בהם ג"כ אין ראיה שהרי הם מודים דלאחר מצותן מותר ולדידהו הברייתא מיירי באחר מצותן ולא דלא חזו למידי כמ"ש הוא, ועו"ק לן ע"ד דמה עלה על דעתו להביא ראיה מסברת הרמב"ן לסברת הרמב"ם ולהוכיח היפך מסברתו שהרי הוא מוכרח לפרש לסברת הרמב"ן דמ"ש הברייתא דת"ק נגנזין בכל גוונא מיירי ואפילו ראויים דלהרמב"ן ת"ק כל היכא דקיימי בקדושתייהו קיימי, ומוכרח הוא לומר דלדעת הרמב"ן הברייתא מלי מלי קתני ת"מ נזרקין דוקא באינם ראוים ות"ק נגנזין אפי' בראוים, וא"כ גם להרמב"ם מ"ש ת"ק נגנזין כלומר אפי' בראוים והדרא קושיה לדוכתה באופן דברי הרה"ג המגיה הנ"ל לא יכולנו להלום כו"ע
ובעיקר הדין דסי' ח' הנ"ל שהעלה הגהמ"ח דהרמונים של ס"ת דכרכים אין למוכרם ואפי' לס"ת אחר בזה יש לדון דהכנה"ג בהגה"ט בשם המבי"ט כתב דבשל כרכים נמי אם מוכרים לבני קהל אחר שבאו מחוץ כדי שיתפללו בבהכ"נ ועדין הבהכ"נ במקומו ובקדושתו עומד מותר וכ"כ בשמו המ"א [סי' קנ"ג אות כ"ז] וכ"ש לדעת הטו"ז אות ו' דמתיר אפילו מרבים ליחיד ואע"ג דהאחרונים חלקו עליו ואסרו למכור מרבים ליחיד מ"מ יודו דמרבים לרבים שרי וכן משמע מהחקרי לב הנ"ל שבסוף התשובה כתב אסור למכור הרמונים ליחיד להניח בס"ת שלו הרי דדוקא מרבים ליחיד אסור אבל מרבים לרבים משמע דשרי וכ"כ המר ואהלות חיו"ד סי' ג' עי"ש ושמענו שהגאב"ד דפה מהר"ר אלישע דנגור עשה מעשה והורה להתיך הרמונים וכסף התיקין של הס"ת ולמוכרם לס"ת אחר ובדמים יחזקו בדקי הבהכ"נ ובודאי סמך בזה נ"ל האחרונים הנ"ל דמרבים לרבים מותר למכור וכן עשו מעשה פה לפני איזה שנים כהוראת הגאב"ד כנ"ל דהיינו שהתיכו הכספים ומכרו אותם ע"מ שיעשו אותם לס"ת אחר ובכה"ג נראה דשרי וכנ"ל ועיין להרב פרמ"א והובא בחק"ל ומר ואהלות שכתב דברמונים גם של כרכים שרי למכור וגם שדחו דבריו מ"מ מהני לן לסניף ועיין עוד בהקובץ על הרמב"ם ה' תפלה פרק י"א שכתב ג"כ שהרמונים וכו' שאינם צריכים תדיר ואפשר בלעדם יכולים למוכרם כמו בכפרים עיש"ב וזאת להודיע כי מאין מקום עכבנו להחלק השני את תשובתנו ע"ד הרה"ג הנ"ל ובפרט על מה שצדדו להקל בדין הרמונים דכרכים שבסימן ה' הנ"ל.
ת"ו החלק הראשון בס"ד
סוף הספר