צדקה ומשפט חלק א· רבי צדקה חוצין
חושן משפט
סימן א
שאלה ראובן דיין קבוע בעיר יותר מעשר שנים וקבלוהו עליהם כל אנשי העיר לרב ולדון יחידי והנשיאים הראשונים הביאו אותו מארם צובא. ובארם צובא היה מורה הוראות בישראל האירו פסקיו תבל ומודעת זאת בכל הארץ חכמתו וכו' והנשיא של זה הזמן התקוטט עמו על ענין אחד, ובעלי לשון הרע בראותם כן ועוד שחכמים המה בעיניהם ומבקשים גדולה לעצמם אמרו להנשיא שהדיין הנ"ל לפעמים הוא טועה בדין ואסור לדון יחידי ולא איחר הנשיא ושלח להודיע לדיין שמהיום והלאה לא ידון יחידי וצריך שיושיב שנים עמו בדין, אך הדיין לא קבל זילותא זו שידע כוונתם להכעיסו ולזלזל בכבודו ועושים עצמם שכוונתם לשמים וה' יודע אם לעקל או לעקלקלות, וגם שמיום בואו לכאן למדו ממנו הרבה אפי"ה נהפכו לו ולאייבים היו לו, שמדברים בגנותו בפני הנשיא ואנשי ביתו, ויהי בראות הנשיא שלא נתקיימה גזרתו עמד והושיב שלשה תלמידים שלא הגיעו להוראה וקבע אותם לדיינים באותה העיר ושתי קהלות הקודש חרה להם עד מאד על המעשה הרע הזה אשר עשה הנשיא שהעביר הדיין המומחה והקבוע ומינה במקומו אותם התלמידים שלא הגיעו להוראה והלכו אצל הנשיא והוציא אותם בפחי נפש, והשתי קהלות אינם מרוצים באותם שלשה, והן עתה לשאול הגיע אם אותו הדיין ראוי לדון יחידי ? ואותם שלשה תלמידים שעוד לא הגיעו להוראה לא בחכמה ולא בשנים שלא הגיעו שנותיהם לארבעים אם ראוים להורות ? ואם מותר להם לדון כיון שיש בעיר גדול מהם בחכמה ובשנים שהיום הוא. בן נ"ד שנה ? יורנו מורנו ושכמ"ה.
תשובה דבר פשוט הוא דלית להו רשותא לשלשה להורות בפני רב העיר ותחת שלש רגזה ארץ, דאיתא בפ"ק דע"ז [י"ט ב'] אמר רב הונא מאי דכתיב כי רבים חללים הפילה זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה וכו' ועד כמה ל עד ארבעין שנין והא רבא אורי ? התם בשוין ופירש"י אם שוה לגדול העיר בחכמה מותר להורות אע"ג שלא הגיע לשני הוראה וכ"כ הר"ן ורבינו יונה, והתוספות סוטה (כ"ב. ב'] כתבו דקשה לר"י על פירש"י מפרק הרואה דאמר אביי באתרא דאית גבר תמן לא תהוי גבר ופריך פשיטא ? לא צריכא בשוין אלמא היכא דשוין נמי אין לו לקפוץ להוראה ? ע"כ פירושו הא דמתרץ תלמודא התם בשוין כלומר הא דאמרינן דאין להורות עד ארבעין היינו כששוה לגדול העיר בחכמה וגדול העיר הגיע לשני הוראה וכיון שיש שם חכם כמוהו שהגיע לשני הוראה. אין לו להורות, אבל אם הוא גדול העיר בחכמה אע"ג שלא הגיע לכלל שנים מורה ורבא גדול העיר בחכמה היה.
והנה קושית התוספות הנ"ל היה אפשר לישב דהא אביי ורבא חברים היו והוו יתבי קמי דרבה וכששאל אותם למי מברכין ? חד אחוי כלפי שמיא וכו' ואפשר דאביי גדול מרבא בשנים היה והגיע לשני הוראה קודם לרבא והיה מקפיד על רבא שהיה מורה בפניו וע"כ אמר באתר דאית גבר תמן לא תהוי גבר וכדמוקי לה דבשוין נמי אית ליה לאביי דאין להורות ומש"ה הקפיד על רבא שהיה מורה בפניו משום דשוה לו בחכמה היה ומדאשכחן לרבא שהיה מורה בפני אביי ש"מ דשרי להורות בשוין כפירש"י והתוספות שם בשם ר"י כתבו לתרץ דההיא דפרק הרואה מיירי באדם שנכנס לעיר שיש בה מורה תמן לא תהוי גבר אפילו בשוין אבל אם קבוע בעיר כמוהו ושוה לו בחכמה מותר להורות כפירש"י אמנם, המבי"ט ח"א [סימן פ"ו] כתב שרבינו ישעיה ס"ל כפירוש התוספות וכן ס"ל להסמ"ק סי' קי"א דבשוין אסור לו להורות.
והרי"ף בהלכותיו הביא מימרא דרב הונא בשם רב הנ"ל ועד כמה עד ארבעין שנין והשמיט הא דפריך תלמודא והא רבא אורי ושינוייא דבשוין ותמה עליו הר"ן בזה, והמבי"ט בתשובה הנ"ל כתב דמשמע דס"ל להרי"ף דכל שלא הגיע לארבעים אינו יכול להורות אפילו הוא גדול מכל בני העיר וכן נראה דעת הרא"ש דגם הוא השמיט פירכא ושינויא הנ"ל עי"ש ואני שמעתי ולא אבין דאיך אפשר לומר דהרי"ף פוסק היפך שינוייא דתלמודא דרבא דאורי בשוין, דבין אם הפירוש כרש"י או כהתוספות מ"מ לכו"ע בגדול מכל בני העיר שרי להורות דלרש"י אפילו בשוין שרי להורות ולהתוספות נהי דבשוין אסור להורות מ"מ כשהוא גדול מכל בני העיר שרי להורות כדאשכחן דרבא עביד עובדא ואורי והרב נמי הניחה בצ"ע דלא כוותיה.
והנכון מה שתירץ מרן הב"י דאפשר דהרי"ף והרמב"ם מפרשים הא דאמרינן ועד כמה בהגיע להוראה איירי דעד כמה רשאי לעכב עצמו מלהורות וקאמר תלמודא עד ארבעים שנה ומארבעים ואילך אינו רשאי ופריך והא רבא אורי קודם ארבעים והו"ל למשוך עצמו מלהורות כל זמן שהוא רשאי לעכב ל ושני בשוין כלומר הא דאמרו דרשאי לעכב בשוין אבל רבא לא היה בדורו. גדול כמוהו ולא היה רשאי לעכב עצמו מלהורות והרי"ף כתב הא דרשאי לעכב מלהורות עד ארבעים ולא חש לכתוב הא דרבא אורי משום דממדת חסידות הוא דקאמר שראוי להתעכב ובדורות הללו לא שכיח וכו' והרמב"ם לפי שבדורו רבו הקופצים להורות קודם הזמן לא הוצרך לכתוב דעד כמה רשאי לעכב וכו' דהלואי שלא יקפצו קודם זמנן עי"ש
באופן דרש"י והתוספות ור"י ורבינו יונה ורבינו ישעיה וסמ"ק כולהו ס"ל דבפחות מארבעים אין להורות בפני מי שגדול ושהגיע לשני הוראה וכיון דכל הני רבוותא ס"ל הכי מאן חשיב ומאן ספיק ומאן רקיע למעבד עובדא דלא כוותיהו וכ"ש לדעת הרב המבי"ט דס"ל דהרי"ף והרא"ש סוברים דבפחות מארבעים אפילו מי שגדול מכל בני העיר אסור להורות, ואפילו לדעת מרן דלהרמב"ם לא תליא בשנת הארבעים ואפילו בפחות מארבעים שרי להורות מ"מ בעי שהגיע להוראה בחכמה דהיינו שיהיה בקי בדיני איסור והיתר ובטיב גטין וקדושין ודיני ממונות אבל תלמידים אלו שלא הרבו תורה כראוי ולא קראו הרמב"ם ולא ארבעה חלקי הטוש"ע ולא ראו מאורות מימיהם בספרי הפוסקים ראשונים ואחרונים רק למדו מעט מזער תלמוד ותוספות גרסא בעלמא כלימוד התינוקות היאך מלאם לבם לישב ראש במקום שיש גדול מהם בחכמה ובמנין ומלא ברכת ה' והטור ביו"ד (סי' רמ"ב) כתב בשם הרמב"ם שכל תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה הרי זה שוטה רשע וגס רוח וכו' ואלו התלמידים הקטנים שלא הרבו תורה כראוי ומבקשים להתגדל לפני עם הארץ ובין אנשי עירם וקופצים ויושבים בראש לדון ולהורות הם המרבים את המחלוקת והם המחריבים את העולם ומכבים נרה של תורה מחבלים כרם ה' צבאות ועליהם אמר שלמה שועלים קטנים מחבלים כרמים עכ"ל ומרן הב"י כתב לפי שבדורו של הרמב"ם רבו הקופצים להורות קודם זמנם לכך קרא עליהם תגר וראוים הדברים למי שאמרם שגם בזמנינו זה כבו תלמידים אלו נרה של תורה והרבו מחלוקת בישראל וחבלו כרם ה' צבאות ישלם ה' לעושה הרעה כרעתו ותיפח רוחם של מספרי לשון הרע וכי בשביל שנעלם מרב העיר דבר. אחד או שני דברים בכל אותם השנים שהוא קבוע בעיר ושגגה יצאה מתחת ידו חדא זימנא או תרי זימני ולא שגגה ממש אלא מחמת טרדא דציבורא שהוא נושא בעול הציבור וגם טריד בגירסיה ולא דק שפיר בדבר דליכא ביה פיסול אלא לרווחא דמלתא וכי איתרע חזקתיה ולאו גברא רבה הוא ? והלו רז"ל אמרו אין אדם עומד על דברי תורה אלא א"כ נכשל בהם, ולדוד המלך ע"ה אמר הקב"ה שאני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן אין נכשלים בו וכו היטב בעיני ה' שיפגעו בכבודו של הרב וידברו בגנותו לפני ההמון והם בקשו לעקור כבודו. ולהרבות כבודם עכשיו כבוד רבם במקומו וכבודם לקלון אמיר ועתיד הקב"ה ליפרע מהם ומאן דלא שהייה לאוניתיה דמלכא דאדום לא לשהייה דאונותיה וקב"ה יתבע עלבון התורה ומאי אהני ליה לרמאה ברמאותיה ולזייפנא בזייפנותיה שכל הקהל מאררים למי שעשה דבר זה ויודעים ומכירין מי הגורם כל זה וסהדי דשקרא אאוגרייהו זילי וספריו וחבוריו של הרב הדיין יוכיחו עליו
והמבי"ט בתשובה הנ"ל כתב על אודות ההסכמה שעשו במצרים שגזרו החכמים והזקנים רבים בגזרת נח"ש על כל בעל תורה שהוא פחות מארבעים שלא יוכל להמנות דיין ולא יצטרף עם שנים להיות דיין עמהם. שדבר פשוט הוא שיכולים להסכים כן כיון שהם ממנים ב"ד יפה והעובר יענש אם הסכימו רוב הציבור ולא אזלינן בתר רוב ממון אלא בתר ריב נפשות אבל למנין צירוף נראה שיכולים להצטרף חד לגב תרי דלא נפיק שמה דהוראה אלא לרובא וכו' ושם הביא להר"ן והרבינו יונה ורבינו ישעיה וכו' דסברי שאסור להורות פחות מארבעים ולהרבינו ישעיה אפילו בשוין אסור להורות אא"כ גדול מכל בני העיר ולהרי"ף גם בגדול מכל בני העיר אסור וכן משמע דעת הרא"ש וכו' וכן בסמ"ק כתוב דאם הורה עבירה הוא בידו ונראה דאפילו מנוהו. צבור עליהם אסור והכי משמע מהא דמשני דרבא דאירי בשוין ולא משני שמנוהו צבור עליהם ועוד דלא פקעי צבור איסורא דרביע עלייהו וכו' ע"ש באורך.
הרי דגם כשמנו אותם הצבור עליהם אסורים להורות ולא פקעי צבורא איסורא דרביע עלייהו כ"ש אלו שמנה אותם הנשיא לבד וכל הקהל אינו מרוצה מהם אלא שבע"כ הולכים להתדיין לפניהם שבמקום אחר אינם יכולים להתדיין מיראת הנשיא והנשיא בטעות מינה אותם שהם החכמים בעיניהם אמרו לו שהרב הדיין הקבוע אינו ראוי לדין יחידי ולו חכמו ישכילו זאת דמדינא שרי להורות יחידי וכמו שאכתוב לקמן בע"ה בודאי שלא היה ממנה אותם ולא היה מזלזל בכבוד הרב והוא אין עליו עון אשר חטא כ"א על היועצים לו איך שיהיה אפילו אם היו הקהל ג"כ מקבלים אותם עליהם לא מהני כמו שכתב המבי"ט וכ"כ הרב כנה"ג הגה"ט יו"ד] דין כ"ג דמי שאינו ראוי להוראה אעפ"י שקבלוהו עליהם אנשי המקום אינו יכול להורות ואעפ"י שיש קהלות הרבה וקהל אחד קבלוהו ואין באותו הקהל גדול ממנו אסור לו להורות
ואם לחשך אדם לומר והרי אשכחן להרב מוהרשד"ם חו"מ סי' א' שכתב דכל זה נאמר לזמן התלמוד שכל הדינים היו יוצאים עפ"י הסברא והכל על פה ומי שהיה יושב על ההוראה הוא הנקרא דיין באמת אבל בזמננו זה אין הת"ח המורה כ"א הספר שהספרים והחבורים הם המורים וכו', אף אתה אמור לו פיק חזי כמה תנאים התנה מותרשד"ם בזה שהגיע להוראה בסברתו ובעיונו ושהוא בדוק ומנוסה למעיין ומבין בתלמוד ובספרי הפוסקים והמחברים ורואים בו פקחות השכל והבנת הלב וכו' ואעפ"י כן יחיד הוא בסברא זו וכל הפוסקים חולקין עליו בזה וסתמו שלא כדבריו שהביאו דין זה דבפחות מארבעים אין להורות ולא חילקו בין דורות אלו לדורות הראשונים.
ועוד אפילו לדברי המוהרשד"ם היינו דוקא היכא דליכא דיין קבוע שתגיע להוראה אבל היכא דאיכא דיין קבוע בעיר מי הוא זה ואיזה הוא אשר מלאו לבו להורות לפניו דהא קי"ל תלמיד אל יורה בפני רבו וכתב הכנה"ג סי' רמ"א דלאו דווקא רבו אלא כל שהוא אדם גדול ורב בדורו רבו מיקרי שכן כתב הרלנ"ח סי' ל' והביא עוד הכנה"ג מ"ש הרד"ך ומ"ש ורשד"ם והראד"ב דבאתריה דרב אין לשום חכם להורות או לדרוש אפילו אם הוא חכם כמותו ומ"ש בכתבי מהר"י איסרלן שיכול להשתרר רב אחד במקום שיש רב אחר קודם לו ההוא כשלא קבלוהו הקהל עליהם לראש וכו' ע"כ אלמא היכא שקבלוהו הקהל עליהם לראש לאותו דיין אין לשום חכם להורות לפניו אף לדעת הרב מוהרשד"ם שמחלק מזמן הזה לזמן התלמוד ואף למ"ש עוד הכנה"ג לחלק דבענין גיטין וחליצות וכו' יכול להשתרר רב אחד בפני רב אחר וכו' זה אינו סותר תירוץ הקודם ותרויהו איתנהו דכשקבליהו עליהם לראש בכל גוונא לא שרי להורות וכשלא קבלוהו הוא דמחלק בין גיטין וחליצות לדרוש ומ"ש אבל לדרוש כל שקבלוהו אין חבירו יכול לדרוש היינו בקבלוהו לדרוש לבד ולא לכל מילי אבל בנ"ד דקבלוהו לדיין לכל דבר לא מצו אחרים להתגדר בפניו וכתב עוד הכנה"ג בדין ט"ו בשם הרא"ם ששני ת"ח שהאחד קטון מחבירו אע"פ שלא למד ממנו תלמידו מיקרי מכ"ש בנ"ד שהרבה למדו ושמעו חידושים אלו החכמים מן הדיין הראשון והוא קבוע ונתקבל לרב בודאי דרבו מיקרי.
ומעתה חל עלינו חובת ביאור אם אותו דיין הקבוע בעיר שרי לדון יחידי או"ל ל ואת"ל דשרי להורות יחידי אם יכול לדון בכפייה כשלא יקבל תובע או נתבע לבא לפניו ואם יכול בעל דין חבירו להכריחו לדון לפני הדיין הראשון והנה לספק הראשון איכא למפשט ממ"ש הטוש"ע חו"מ סי' ג' דפחות משלשה אין דיניהם דין ואפילו לא טעו וכו' בד"א כשאינן מומחין ולא קבלום עליהם אבל אם קבלום עליהם או שהם מומחין אפילו יחיד ולא נקיט רשותא מריש גלותא דיניו דין ויכול לכוף האדם לדון לפניו בע"כ וכתב רב שרירא גאון יחיד מומחה היינו דחשיב כרב נחמן בדורו פקיע במשנה ובתלמוד ובשיקול הדעת וכו' ע"כ והרב המבי"ט בתשובה הנ"ל הביא דברי רב שרירא גאון הנ"ל וכתב לפי זה בדורות אלו ג"כ מי שהוא בקי במשנה ובתלמוד ובספרי הפוסקים ויש לו שיקול הדעת ועיין כמה שנים ולא יצא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן וכו' הוא דיין מומחה אלא שמצאתי בתשובה למהרי"ו דעתה נתקלקלו הדורות ואין מומחה לרבים וכו' ואפי"ה נראה דה"ד לכוף שיעמדו לדין לפניו וכו' אבל המלוה או הלוה יכולים לכוף זה את זה לדון לפני מי שהוא מפורסם בחכמה ומומחה יותר כפי הדור וכפי המקום ע"כ ובנ"ד נמי הלוה והמלוה יכולים לכוף זה את זה לדון לפני הדיין הקבוע שהוא מפורסם בחכמה ומומחה יותר כל זה מדין מומחה ולדעת מוהרי"ו שנמשך אחריו הרב בעל המפה שאין עתה מומחה לכוף שני בעלי הדין שידונו לפניו אבל האחד כופה לחבירו אמנם דל מהכא דין מומחה כיון שקבלוהו הקהל זה עשר שנים וכן עתה גילו דעתם בפירוש השתי קהלות הקדש שהם מקבלים אותו שידון להם יחידי א"כ לכו"ע יכול לידון ביחידי וכן כתוב בתשובת מוהרמ"א וז"ל, הטענה השלישית דמשמתינן למאן דלא אתי לבי דינא וכו' ואפילו בע"כ של אדם יכול לדונו ולא יוכל לומר לא אדון אלא בזה בורר כדאיתא בפ"ק דסנהדרין וכתבוהו הרי"ף והרא"ש דדיין מומחה או קבלוהו עליהם דן אדם בע"כ ע"כ, והרב כנה"ג בסי' ג' כתב דאפילו הוציא כתב מהמלך שלא ידון אלא הוא אע"ג דאין מועיל רשות המלך כיון שקבלוהו הקהל על פי אותו כתב הוי קבלה ויכול לדון יחידי ועל פי זה העלה ארוכה למה שהקשה הרישב"ץ על הריב"ש שהוציא לו כתב מהמלך שאול הכהן שלא ידון אלא הוא שכיון שקבלוהו הקהל עפ"י כתב המלך קבלה מיקרי ע"כ, וא"כ אע"ג דלית לן דין מומחה לרבים לדון בכפיה מ"מ קבלת הקהל אלימא ויכול לדון בכפיה ובנ"ד כיון שהסכימו הקהל בדיין השתא וגם מעיקרא פשיטא שיכול לדון יחידי והדיינים החדשים פסקו מסברת הכרס ומפסקי הראש שלהם דלא שרי לדון יחידי ואי שרי לא מצי למידן בכפיה ולא ידעו ולא יבינו איזה דרך ישכון אור בחשיכה יתהלכו דקבלת הקהל עדיפא ואין לך קבלה גדולה מזו ואע"ג שכתב רש"ל בתשובה דמצות חכמים שיושיב אחרים עמו אפילו בקבלוהו עליהם כבר דחה הרב שארית יוסף כל ראיותיו כמ"ש הכנה"ג בסי' ג' ואפילו שדעת רש"ל כן היא אין כדאי הבזיון הזה שעשו לדיין משום האי מילתא ובכל המקומות ששמענו וראינו שיש להם דיין קבוע, דן הוא לבדו ובעוב"ו ארם צובא, היה דן הרב לבדו ובנו היום ג"כ דן לבדו וזאת לפנים במדינה זו כך היה הדבר נוהג ומה שאומרים שהיה הגבאי יושב עמו שקר ענו וכי הגבאי דיין הוא ועוד וכי כל היום היה עמו שהרי דוקא בבוקר היה קורא שם מאמר ובאותה שעה אם היה בא דין לפני הדיין היה מסייעו בדיבור בעלמא מסייע שאין בו ממש, וגם השמש נמצא עם הדיין וגם הוא נחשוב לדיין ל ומה אעשה דום לה' והתחולל לו ודי בזה
כללא דמלתא מכל הני מילי מעלייתא דכתיבנא דאם ת"ח לא הגיע להוראה בחכמה אפילו הוא בן ארבעים אסור להורות ואם הורה עליו נאמר כי רבים חללים הפילה והגיע להוראה בחכמה מקרי מי שקרא ושנא ובקי בדברי הפוסקים וב"ד חלקי הרמב"ם וטור וב"י דהיינו שקרא אותם ושגורים בפיו וגם בספרי האחרונים למד הרבה, משא"כ אלו השלשה שלא קראו כלל בספרי הפוסקים וכשיבא דין לפנותם מחפשין חיפוש מחיפוש עד חצי היום בכדי לדעת מקור הדין בש"ע ומורים מתוך דברי הש"ע דעל זה נאמר התנאים מכלי העולם וכמ"ש הרב חידושי הלכות ופוק חזי מ"ש הרב בהגהת הש"ע יו"ד סי' רמ"ב דענין הסמכה בזמן הזה הוא לידע אם הגיע להוראה וי"א דמי שאינו מוסמך למורה ונותן גטין וחליצות אין במעשיו כלום ויש לחוש לגיטין וחליצות שנתן וכו' ובמקום עגון יש להקל אבל לא בדרך אחר א"כ אלו החכמים שאין יודעים מקור הדין היכן הוא חונה מי נתן להם רשות לסדר גטין וחליצות וכו"ע ידעי שעדיין לא הגיעו להוראה ואליבא דכו"ע לא שרי להו להורות ומכל שכן לקבוע עצמם להוראה דכל עיקר פלוגתא דרבוותא בהגיע להוראה בחכמה אבל לא בשנים דרש"י וסיעתיה ס"ל דאם שוה לגדול העיר בחכמה שרי להורות ולהתוספות וסיעתייהו גם בשוה לגדול העיר בחכמה אין לו להורות אא"כ הוא גדול מכל מכל בני העיר וכנ"ל ואפילו לסברת מהרשד"ם דמחלק בין זמן התלמוד לזמנינו וס"ל דבזמן הזה אף דאיכא גדול ממנו בחכמה ובמנין יכול להורות מי שלא הגיע לארבעים מ"מ מודי שצריך להיות בקי בדיני או"ה גטין וקידושין וכו' ובכל זאת כתב אח"כ שראוי לגדור גדר בזמנינו כי רבו בקיעי הזמן ושועלים קטנים מחבלים כרם ה' צבאות וכו' שלא ידון מי שלא הגיע להוראה בשנים אף שהגיע להוראה בחכמה וכ"ש לדעת הפוסקים שלא חילקו בין זמננו לזמן התלמוד וכל זה היכא דליכא דיין קבוע בעיר אבל היכא דאיכא דיין קבוע בעיר לכו"ע לא שרי להורות אפילו מי שהגיע להוראה בחכמה ובשנים והדיין הקבוע כיון שקבלוהו עליהם כל הקהל זה עשר שנים וגם עתה והוא מומחה מותר לו לדון יחידי ואע"ג דהר בהנה כתב דאין עתה מומחה לרבים היינו דוקא לענין לדון בכפיה אבל לדון יחידי בודאי גם בזמנינו איכא דין מומחה לדון יחידי ובכפיה נמי כתב הרב המבי"ט דהוא אינו יכול לכוף אבל תובע ונתבע מצו לכוף זה לזה לדין לפני מומחה וחכם ביותר לפי המקום והזמן, ואע"ג דמרן פסק ביחיד מומחה מצות חכמים שיושיב אחרים עמו כבר כתב הרב שארית יוסף דבקבלוהו עליהם אפילו מצות חכמים ליכא וכ"כ הרב"ח והטו"ז ואעפ"י שרש"ל וש"ך חולקים מ"מ כבר בכמה מקומות שראינו דיש להם דיין קבוע ודן לבדו ובעיר גדולה לאלהים עיר ואם בישראל ארם צובא הרב ואבותיו היו דנין לבדם ועוד היום בני דן לבדו וגם במדינה זו כך היה דבר זה נוהג והמקנטרים שאמרו שהגבאי היה יושב עם הדיין בושה ובזה להם לעגה להם לדבר דברים אלו וכי הגבאי דיין ובקי בדינים הוא ? ועוד וכי כל היום הוא עם הדיין ? אלא דוקא בבקר היה קורא שם מאמר ואם ירע שהיה בא דין לפני הדיין היה הוא מסייעו בדיבור בעלמא מסייע שאין בו ממש, וח' משה הזקן וח' שמעון ובנו ובן בנו דנין להם ? א"כ כל זה הבל ורעות רוח וכוונתם לעשות קנטור לדיין וה' הטוב יכפר בעדם ושמעתי שטעה הדיין ושהשיגו עליו ששלח הגט ביד הבעל להוליכו לאשתו שהיא בעיר אחרת וזו טעות גמורה דהא מרן הב"י בסימן קמ"א הביא מא"ח לשון שליחות שטר הולכה כשתבעל עצמו מוליך גט לאשתו בעיר אחרת עי"ש אלמא מצי בעל להיות שליח וכן שאלו להרדב"ו אם יכול הבעל להוליך גט לאשתו ל והשיב שיכול, ואדרבא תמהני על המשיגים שעשו מעשה לכתחלה ושלחו גט ביד אבי המתגרשת ולא חשו לדברי הרב המפה והנמשכים אחריו שכתבו לכתחלה לא יהיה השליח קרוב לא לאיש ולא לאשה והיה אפשר לעכב נתינת הגט עד שימצא שליח רחוק.
עוד השיגו על הדיין שלא הגבה מנה מאתים ולו חכמו ישכילו שהרב כנה"ג בסי' ס"ו דין כ"א כתב בשם כמה רבוותא הלא המה מהר"י טיטצק ומהריב"ל ומוהר"א דיבטון הסכימו דבמקום שנהגו שלא להגבות אלמנה מנה ובתולה מאתים מנהגן מנהג ואין מגבין לה ע"כ ואע"ג דכמה מרביותא פליגי על זה כך ראיתי בארם צובא יע"א שהגבינו יותר ממאה פעמים גביית כתובה עם הרב ולא הגבה מנה מאתים שכך מנהגן ולא שמעתי שעיר זו בגדאד מנהגן בהפך, א) עוד השיגו עליו שלא עשה קיים בשטר לתיבת ובניו דשכח אותה ומה בכך הוא מעיד עתה שכך היה התנאי עמהם שאם יגבה ממנו או מבניו והוא יכול לשנות השטר ולכתוב אותו מחדש עם תיבת ובניו שהוא זוכר שכך היה התנאי **( א) מלשון זה הוכיח בתשובת רב פעלים למריה דאתרין הרה"ג הגדול מרן יוסף חיים זצ"ל (ח"כ אה"ע סי' ל"ג) דבעירנו בגדאד דמנהג להגבות מנה מאתים, ומה שלא ראינו בזמנינו שהב"ד מגבין אינו ראיה, דמחסרון ידיעה הוא, שמחמת שלא נזכר זה בכתובה להדיא לכן כל אשה שתובעת כתובתה אינה יודעת שיש לה לגבות דבר זה, וגם הב"ד לא הרגישו בכך, וע"כ הדבר ברור שהב"ד דפה צריכין להגבות המנה מאתים כי באתרא דידן המנהג להגבות כאשר העידו החכמים של עירינו המשיגים על הדיין וזה ברור עכ"ד. ולע"ד אינו מוכרח, די"ל דהחכמים המשיגים לא מטעם מנהג השיגו, כי בודאי אם היה מנהג ידוע בזה לא היה נעלם גם מהרב הדיין אחר שכבר ישב בעיר עשר שנים שלימות, אלא שכן היה נראה בעינהם דעפ"י הדין היה צריך ללהגבוה מנה מאתים כמו שכן הוא האמת, אלא שהרב הדיין סמך על רבוותא שהביא הכנח"ג דס"ל דתליא במנהג, ובארם צובא עיר מולדתו לא נהגו להגבות, ומנהג בגדאד באותו זמן לא היה ידוע שלא שמע אם היה מנהגן בהיפך ע"כ נהג שלא להגבות כמנהגו בארם צובא, ונראה שנמשכו אחריו בזה והחזיקו כמנהג ב"ד אחר ב"ד, עד זמנינו, כי בודאי הבתי דינין שהיו בזמן הרה"ג מוהרי"ח שכל רז לא אניס להו מה שלא נהגו להגבות הוא משום שכן קבלו מהב"ד שלפניהם, ושלפניהם משלפניהם ועד הרה"ג הדיין הנ"ל. ואולם שו"ר דאפילו אי יהיבנא ליה למרן מוהרי"ח שהחחמים המשיגים מטעם מנהג השיגו אפייה" לע"ד אין הב"ד שבזמנינו זקוקין להגבות מנה מאתים, די"ל כיון דהני נשי דבאתרא דידן אינן תובעות נראה שאינן מקפידות על דבר זה וממילא גם הב"ד לא צריכין להגבותן להן, וכן ראיתי מפורש בתשובת מרן את"ע בדיני כתובה סי' ט' שכתב דכן המנהג)** והעד האחד אם יזכור יניח עדותו ועוד דסברא הוא דאף אם לא התנה שאם יגבה מבניו שיחזיר לא' מנשה דבר פשוט הוא דאם יגבה מבניו נמי שיחזיר לו דזיל בתר טעמא דמה שנתרצה מעקרא א' מנשה בארבעים תומאן הוא משום שטען א' דהוד שלקח ממנו א' אהרן השמונים תומאן באונס והדיין עשה פשרה ביניהם בארבעים אבל אם יגבה א' דהוד מא' אהרן או מבניו השמונים תומאן סברא הוא שחייב לשלם לא' מנשה ארבעים תומאן האחרים דלמה יאכל אותה וכיצד יעשה סחורה בפרתו של חבירו ? וא"כ כל כוונתם לקנטר ולזלזל בכבוד הרב והמבזה ת"ח אין לו רפואה למכתו ואיך לא יחושו לדברי התנא הוי זהיר בגחלתן שלא תכוה שנשיכתן נשיכת נח"ש וכל המתכבד בקלון חבירו ומלבין פניו ברבים אין לו חלק לעוה"ב כ"ש רבו וכל מקום שיתנו חכמים עיניהם או מיתה או עוני וכל המתכבד בקלון רבו מהיום והלאה להוי ההוא גברא בשמתא ולטרקיה חויא דרבנן דלית ליה אסוותא וכל מי שדבר בגנותו לשעבר ישלם ה' לעושה הרעה כרעתו ושומע לנו ישכון בטח ושמ"ר כל זה כתבתי להלכה ולא למעשה כי ידעתי שהדיין לא יקבל עוד להיות דיין ולא לישב במדינה זו ובאתי רק להודיע ולהוכיח במישור שעון גדול עשו שזלזלו בכבוד הרב שלהם ורבן דחכו והעבירו עליו את הדין וה' הטוב יכפר בעד שארית הנמצאה מי שלא היה עמהם בעצה זו וצור ישראל יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות הצעיר
צדקה חוצין
סימן ב
שאלה ראובן ושמעון שותפים וקבלו מעות מלוי בתורת עסקא שיתעסקו בהן והריוח יתחלק בינהם ולוי הוא דר במדינה אחרת ומשם קבלו ממנו המעות ובאו פה בגדאד שמעון וראובן שהוא מקום דירתם להסתחר בה, ראובן הלך שם לחסבה והלוה סך מהמעות של העסקא אשר בידם ליאודה וזה כמה ימים ושנים שלא יכול לגבות מיהודא, ובעת ההלואה כתב יאודה לראובן שני שטרות אחד כתוב שמו וחתימתו שכך וכך הוא חייב לראובן וחתמו בו עדים מן הצד, ושטר האחר כתוב בו שמו שהוא מודה שכך וכך הוא חייב לראובן וחתומים עליו עדים למטה וסך שני השטרות הוא שלשת אלפים ושבע מאות זולטה, ויהי היום חשב ראובן ליליך לארם צובה להסתחר שם, אמר לו שמעון אם אתה הולך מכאן כיצד אני יכול לתבוע המעות מיאודה כיון שהשטרות כתובים בשמך יאמר לי לאו בעל דברים דידי את, ואז המחא ראובן לשמעון אצל יאודה ואמר לו ליאודה תן אלו המעות שיש לו בידך לשמעון כי הוא בעל המעות ואני אין לי בהם כלום ומה שתתן לו כאילו נתת בידי, וקבל עליו יאודה לפרוע החוב לשמעון, והיה במעמד שלשתן, אח"כ נתחרט ראובן ולא הלך לארם צובא ונשאר פה בגדאד וכמה פעמים היה הולך ראובן מבגדאד להסבה והיה עושה משא ומתן עם יאודה והיה לוקח ממנו שוורים לסחורה, ויהי היום וראובן הלך לאשור בעסק אחד ובא לוי בעל המעות לבגדאד ומצא שם ליאודה ותבעו ממנו שמעון ולוי לפרוע להם השטרות אשר הם כתובים בשם ראובן, לוי אמר אני הוא בעל המעות שהלוה לך ראובן מוטל עליך לפרוע לי, ושמעון אמר לו כבר המחאה אותי ראובן עליך במעמד שלשתן ואמר לך שתפרעני והשיב יאודה אני פרעתי לראובן כך וכך וקנה ממני שוורים בהלואה ולא פרע לו דמיהם ואני חושב אותם מצד פרעון החוב שיש לו בידי, השיב שמעון אני מה. איכפת לי ממה שיש לך ביד ראובן והלא נעשו המעות שלי כיון שהמחה אותי עליך במעמד שלשתן אם יש לך מעות אצל ראובן לך וקח ממנו דמשעת ההמחאה נעשו המעות שלי ואין לי עסק בראובן, ועוד מי יימר שאתה פרעת לראובן השבע לי שפרעת לראובן כך וכך והשיב יאודה אני איני מחוייב לישבע לך עד שיבא ראובן ויעמוד בדין עמי אולי יודה לדברי, עתה יורנו רבינו אם יכול לטעון יאודה שפרע לראובן ומפטר בכך אם פרע לראובן או דמצי שמעון למימר ליה למה לך **(היום במנה מאתים שיש אינן מקפידות ואז אין מגבין להן ובפרט כשכתובתה מרובה ויש מקפידות ומגבין להן ע"כ וכ"כ בב"י סי' ס"ו בשם א"ח דנשאל בזה חרשב"א והשיב כבר ידעת שגביית הכתובה אינו כגביית החובות דיש שאינן מקפידות לדקדק עם היורשים וכו' ויש מקפידות וכו' וגם בתשובת הריב"ש שהביא שם מרן הב"י מסיים כן בהיות הנדוניא גדולה אין האשה חוששת בגבית העיקר למיעוטו אם. תקפיד עליו מגבין לה ע"ב, ומ"ש הרה"ג מוהרי"ח שמחמת שלא נזכר אצלינו דבר זה בכתובה להדיא לכן כל אשה שתובעת כתובתה אינה יודעת שיש לה לגבות וכו' במחכ"ת לא זכיחי להבין ד"ק בזה שהרי אנו נוהגים לכתוב מפורש, ויהיבנא ליכי מותר בתולייכי ואיהו אחיר וקיים עלי מנכסאי כסף זוזי מאתן דאנון עשרין וחמשה זוזי כספא דכיא דהוו ליכי מדאורייחא, וכמו כן המנה לאלמנה כתוב מפורש בכתובה וצ"ע.)** לפרוע לראובן כיון דהמחאה אותי במעמד שלשתן עליך אין לך לפרוע עוד לראובן, ואת"ל שמפטר בכך אם באמת פרט לראובן, אם יכול שמעון ולוי להשביעו ליאודה אספרע לראובן או לאו, ועל הכל יבא דברו הטוב, ושכמ"ה
תשובה לכאורה נראה דלא מצי יאודה למטען שפרעתי לראובן דאפילו אי ידעינן בברור שפרע לראובן מצי שמעון למימר מאי אית לך גבי ראובן והלא משעת ההמחאה המעות הם שלי ולא מצי ראובן למהדר ביה ולקחת אותם לעצמו וכמו שכתב הטור בח"מ סי' קכ"ו דין א' ראובן שהיה לו מנה אצל שמעון בין מלוה ובין פקדון וא"ל במעמד ג' מנה שיש לי בידך תנה ללוי בין שנתנו לו במתנה ובין שנתנו לו בפרעון חובו קנה ואין ראובן ולא שמעון יכולין לחזור בהם ע"כ ופסקו מרן בש"ע וא"כ בנד"ד נמי המעות הו"ל לשמעון כיון שהמחהו ראובן אצל יאודה במעמד שלשתן שוב אינו יכול לחזור ראובן בו ולא יאודה שקבל לפרוע לשמעון ואפילו אם היה רוצה ראובן ליתנם במתנה לשמעון, כ"ש דלא מתנה קיהיב ליה ראובן לשמעון אלא בתורת פרעון, וה"נ אשכחן בסי' ס"ו דין י"ט בטור ובש"ע שכתבו וז"ל ראובן שהיה לו שטר חוב על לוי ואמר לו מנה יש לי בידך בשטר תנהו לשמעון במעמד ג' קנה שמעון אעפ"י שלא נתן לו השטר ונשתעבדו לו הלקוחות כמו שנשתעבדו לראובן וכו' ע"כ וזה נ"ד ממש שראובן יש לו אצל יאודה חוב בשטר וא"ל החוב בשטר שיש לי בידך תנהו לשמעון כ"ש בנ"ד שמסר ראובן ביד שמעון השטרות שיש לו על יאודה ואמר לו במעמד ג' מה שיש לי בידך דהיינו אלו השטרות תפרעם לשמעון א"כ נראה דמילתא דפשיטא דחייב יאודה לפרוע לשמעון ולא מפטר אפילו פרעיה ודאי לראובן כ"ש בנ"ד דספיקה הוי אי פרעיה לראובן אי לאו,
שוב ראיתי דבנ"ד לא דמי לשאר מעמד שלשתן דבשלמא שאר מעמד שלשתן ראובן רוצה להקנות לשמעון אותו החוב שיש לו על לוי או שרוצה ליתנו לו במתנה או ליתנו לו בתורת פרעון ודעתו היה בשעת ההמחאה לסלק עצמו מאותו החוב ושבו לא יהיה לו לראובן דין ודברים באותם מעות וידיו מסולקות מהם דלמה יחזור ויקחם מלוי הלא כבר הקנם במעמד ג' לשמעון ונתנם לו במתנה או בפרעון חובו אבל בנ"ד אין דעתו לראובן להקנותם לשמעון קנין גמור ושלא יהיה לו עוד רשות לחזור ולתבועם מיאודה שהרי שניהם ראובן ושמעון מחייבי באחריות אותם מעות שלקחו אותם שניהם מלוי בתורת שותפות ואם נאבדו אותם או שהלוו לאדם אחר ואכלם מחייבי תרוייהו לפרוע ללוי כל א' חלקו דאם היו שותפין למחצה לשליש ולרביע בריוח ככה יתחייבו בהפסד לשלם לבעל המעות אבל אם אכלם יאודה מחייבי לשלומי לבעל המעות חלקם א"כ אפילו שהמחאה ראובן לשמעון שותפו אצל יאודה לקבל ממנו המעות אכתי לא נפטר ראובן מלוי ותבע ממנו אם אכל אותם יאודה או שפרע אותם לשמעון ונגנבו או אבדו ביד שמעון א"כ איך יקנם לשמעון קנין גמור לשלא יהיה לו רשות לתבוע אותם עוד מיאודה אלא ודאי שדעתי בהמחאה זו כדי שיכול שמעון לתבוע מיאודה אותם החובות, שבלא המחאה הוה מצי טעין ליה יאודה ולמימר ליה לאו בעל דברים דידי את, ובפרט שדעת ראובן בשטת ההמחאה לילך לארם צובא להסתחר שם ומי יגבה אלו החובות כיון שהם כתובים בשמו ועל כרחו הוכרח לעשות המחאה זו ולומר לו ליאודה לפרוע לשמעון אע"ג דמתחייב הוא עדיין באחריות המעות מאי הוה מצי למעבד ואה"נ דאי הוה סליק אדעתיה בשעת המחאה דתו לא אזיל לאתרא אחריתי לא הוה עביד המחאה זו ואמרינן דעתיה דלא שביק נפשיה ויהיב לאחריני ודעתו היה בשעת המחאה דאי לא אזיל למדינא אחרת איהו יגבה אותם מעות ולאו למימרא שיתן יאודה לשמעון דוקא ולא לעצמו דאדרבא עדיפא ליה דיהיב ליה לדידיה מדיהיב לאחריני אלא שהוא היה בעי למיזל לכן אמר ליהודה לפרוע לשמעון ואה"נ דאי יתיב איהו יפרע לדידיה ומי שיש לו מוח בקדקדו יבין כן ולא דמי לשאר מעמד שלשתן דמקנה אותם קנין גמור לשמעון ולא יהיה עוד לו רשות בהם כלל דמאי נפקא ליה מניהו עוד והכא בנ"ד דעתו היה בהמחאה זו להיות שמעון פקיד במקומו לגבות מעות אלו אם ילך ואי הוה מסיק אדעתיה דתו לא אזל לא הוה עביד המחאה זו שיוכל שמעון לגבותם במקומו ולאו לאפוקי דלא למיהב ליה לדידיה, וא"כ אי הוה בריר לן שפרע יאודה לראובן בתר ההמחאה הוה מפטר אבל בנ"ד דספיקא הוי אי פרע יאודה לראובן או לאו איכא לעיוני אי מצו שמעון ולוי שהוא בעל המעות לאשבועיה ליה שפרע לראובן או לא ?
והנה לכאורה נראה דלא מצי יאודה למימר שפרעתי לראובן דא"כ מצו למימר ליה שטרך בידי מאי בעי אבל אחר העיון נראה דלא מילתא היא דהא קיל"ן דהמוכר שט"ח שלו לחבירו ובא הלוקח לגבות מהלוה אותו שט"ח יען שהוא פרוע ואין בו נאמנות אם המוכר קיים ישבע המוכר שלא גבה וגובה הלוקח ואם אינו רוצה. לישבע לא יפרע הלוה ואם המוכר מת נשבע היורש שלא פקדנו אבא ושלא אמר לו שהוא פרוע ואח"כ יגבה בו הלוקח ואם אינו רוצה היורש לישבע חוזר עליו הלוקח כמבואר בח"מ סי' ס"ו דין ט"ו בש"ע ואם איתא היכי מצי טעין הלוה ששטר זה פרוע שפרעתי למוכר לימא ליה שטרך בידי מאי בעי אם איתא דפרעת ליה אלא ודאי דמצי למימר פרעתיו ולא חששתי ליקח מידו השטר דקים לי בגויה דלא טעין ביה עוד והאמנתיו שלא יתבענו עוד.
והכי נמי אשכחן במוציא שטר שיש לו על חבירו מעות והלוה טוען שפרעתיך שטר זה דאם טוען הלוה אשתבע לי שלא פרעתיך דמשבעינן ליה למלוה בנקיטת חפץ וניטל ואי איתא לימא ליה שטרך בידי מאי בעי ואמאי אצטריך ליה למלוה לאשתבועי ללוה שלא פרעו אלא ודאי דהא לאו טענה היא כלל ונהי דמהניא הך טענה דשטרך בידי מאי בעי לאפוקי מניה דליה בשבועה דלא נימא שיהא נאמן הלוה למימר פרעתי כמו במלוה ע"פ קמשמע לי דליתא דמצי למימר שטרך בידי מאי בעי, אבל לפטור המלוה בשבועה מהך טענה לא מהני דבעי לאשתבועי ליה אי טעין לוה אשתבע לי, ואפי' מת המלוה ויורשיו הוציאו השט"ח על הלוה וטעין הלוה פרעתי לאביכם משתבעי יורשיו שלא פקדנו אבא ולא אמר לנו אבא שטר זה שהוא פרוע ונוטלין מהלוה ולא מצו לפטור נפשייהו משבועה בהך טענה דשטרך בידי מאי בעי, וא"כ אי הוה טעין יאודה לשמעון שפרעתי לך אז הוה משתבע שמעון ושקיל מיאודה ובלא שבועה לא הוה שקיל אי טעין יאודה אשתבע לי שלא פרעתיך ולא מצי שמעון לטעון שטרך בידי מאי בעי כ"ש בנ"ד דלאו טעין יאודה דפרעיה לשמעון אלא לראובן חבירו וראובן איננו פה עמנו עומד היום וכיון שאין ראובן פה לפנינו להכחיש ליאודה ולשמעון אינו יכול לטעון עליו טענת בריא שלא פרעו יאודה לראובן נראה לי דאפי' שבועה לחודיה לא מצי שמעון ולוי לאשבועי ליאודה בטענת ספק דהכי קייל"ן כמבואר בסי' ע"ה דין כ"א שכתב הטור וש"ע דכל טענת ספק אין משביעין עליה כלל כיצד אמר לי כמדומי לי שיש לי אצלך מנה או מנה שהלויתיך כמדומה לי שלא פרעתני פטור אפילו בשבועת היסת כיון שהתובע אמר שמא והנתבע אינו מודה לו אלא אמר בריא ע"כ והכא נמי בנ"ד התובע אינו טוען טענת בריא על יאודה שלא פרע לראובן רק טענת שמא ויאודה טעין בריא שפרעו לראובן וא"כ אין יכולין להשביע ליאודה בטענת ספק אפילו שבועת היסת אין משביעין בטענת ספק.
וכתב ה"ה פ"א מטוען ונטען דבר זה מוסכם מכל הפוסקים דכל טענת ספק אין משביעין עליה אפי' שבועת היסת הילכך שמעון ולוי לא מצו לאשבועי ליאודה שפרע לשמעון ואין להם עליו אלא חרם סתם לומר כמה פרע לראובן וכי אתי ראובן לא מיפטר בהך חרם סתם מראובן אלא הכי הוי דינא אי טעין לראובן פרעתיך אי מודה ליה ראובן מיפטר בכך ואי מכחיש ליה ואומר שלה פרעתני אמרינן ליה ליאודה זיל שלים ואי טעין לראובן ואמר ליה אשתבע לי שלא פרעתיך משתבע ראובן ושקיל כדין כל מוצא שטר ואמר לו חבירו פרעתיך ודין זה פשוט עד מאד אפילו לדרדקי דבי דבי רב, וכתבתי זה פן יחשדוני שומע והייתי כמתעתע לומר שטעיתי בהוראה ופסעתי פסיעה גסה בדין ולא קיימתי מה ששנו חכמים בלשון המשנה הוו מתונים בדין והוו מרנני אבתראי ומשום והייתם נקיים מה' ומישראל וכתבתי זה ג"כ משום הסר ממך עקשות פה ולזות שפתים הרחק ממך, וצור ישראל יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות. הצעיר צדקה חוצין
סימן ג
שאלה ראובן מנוהו הקהל פקיד וממונה על בנין בית הכנסת ועשאוהו מורשה ולהרוס ולבנות ולעשות כחפצו ורצונו וכל מה שיעשה בהקדש של ביהכנ"ס הנז' הרי הוא עשוי ומרוצה ומקובל עליהם ופיו כפיהם ועשייתו כעשייתם וכתבו לו שטר הרשאה בכל חזוקי סופר שיהיה נאמן עליהם בכל מה שיוציא בבנין בה"כ וכל דמתעני ליה מן דינא על דידהו ליהדר וחתמו בשטר ההרשאה עיני העדה ובראשם הנשיא שלהם הגביר כתר' משה מרדכי נ"ע ואחריו כל ישרי לב שאר יחידי הקהל וקודם שגמר בנין ביהכנ"ס נפטר השר הגדול המושל על המדינה ההיא, והנשיא הנזכר סילק ידו מליתן עוד להוצאת הבנין, והפקיד הנז' גמר מלאכת עבודת הקודש והשלים הבנין, וטוען שהשלים מכיסו סך מה לצורך הוצאת הבנין ההוא ותובע הוצאתו מיחידי הקהל שעשו אותו מורשה, ועוד טוען שהנשיא הנזכר שהיה לוקח ממנו ההוצאה לצורך הבנין המחהו על גוי אחד ליקח ממנו מעות סך כך וכך ולקח ממנו אותו הסך, ואותו חשבון הסך שקיבל הפקיד מהגוי היה מחשבון מכירת השוורים של המירי, שנמכרו על ידי אותו הגוי והמעות דמי השורים הם של המירו, ואחר זמן ממיתת השר שהתחילו הגוים להתעולל עלילות ברשע על היהודים נשמע הדבר למלכות שהפקיד לקח המעות של דמי השורים, ושלחו אחר הפקיד ולקחו ממנו המעות וטוען שאותם המעות הוציאם בהוצאת הבנין ועתה שלם אותם מכיסו ותובעם מהקהל, יורנו רבינו אם נאמן הפקיד בטענה הראשונה שהוציא מכיסו סך כך וכך ונאמן להוציא מהקהל או לאו, וגם בטענה השנייה אם מתחייבים הקהל לשלם לו אותם המעות שלקחום ממנו בפתח השר או לאו יורנו רבינו ושכמ"ה.
תשובה תחילת כל דבר יש להביא ראייה לדין זה ממה שכתב הרב מוהרי"ק זלה"ה בשורש ויא מה שטען יעקב על שמעון גיסו שאמר לו לך השתדל וקח גט וכו' וכל מה שתוציא מחמת זה אפרע לך אם היה כדבריו היה הדין נותן שישבע יעקב כמה הוציא ויטול וכמ"ש בפרק האשה שנפלו וכו' מהכא שמעינן דכל היכא דהאי ידע והאי לא ידע נשבע האי דידע ושקיל ה"מ כשעושה ברשות וכו' והרי לך דהיכא דעושה ברשות כל כה"ג נשבע ונוטל וא"כ הוא ששמעון אמר ליעקב השתדל וכו' וכל מה שתוציא אפרע לך וכו' יעדיף מעושה מרשות וא"כ שמעון חייב לפרוע ליעקב מה שישבע שהוציא בדבר זה וכו' דאם איתא שלא נתרצרה לפרוע לו אלא מה שיברר בעדים שהוציא הוה ליה לאתנויי שלא יוציא אלא בעדים ומדלא התנא איהו דאפסיד אנפשיה וחייב לשלם כל מה שישבע יעקב שהוציא מקטן ועד גדול ע"כ
וכן פסק מור"ם בהגהת ש"ע וז"ל מי שהוציא הוצאת על נכסי חבירו ברשות חבירו ותובע ההוצאות והנתבע אינו יודע כמה, נשבע התובע ונוטל וה"ה בכל מידי דהאי ידע והאי לא ידע נשבע האי דידע ונוטל ע"כ וא"כ בנ"ד נמי אם לא היה כתוב נאמנות בשטר ההרשאה וטען הפקיד שכך וכך הוציא מכיסו כיון שהם עשאהו פקיד ומורשה להוציא ולבנות הוה ליה מוציא הוצאות על חבירו ברשות חבירו והיה נשבע הפקיד שכך הוציא ונוטל מהקהל שמטהו פקיד על ענין זה מה שטוען שהוציא מכיסו וזה דבר פשוט, וכל זה כדלית ליה נאמנות אבל בנ"ד שהקהל כתבו לו בהרשאתו שיהא נאמן בכל מה שיוציא בבנין זה לא בעי שבועה כלל ונאמן בדיבורו להוציא מהקהל מה שהוציא מכיסו בזה הבנין וילפינן לה ממ"ש מר"ן ז"ל בש"ע ר"ס ע"א וז"ל התנה המלוה עם הלוה שיהא נאמן בכל עת שיאמר שלא נפרע הרי זה נוטל בלא שבועה אעפ"י שטען שפרעו ואפי' היא מלוה ע"פ הרי דהיכא דאיכא למלוה נאמנות מהימינן למלוה אפי' במלוה ע"פ לאפוקי מיד הלווה ונאמן מלוה לומר שלא נפרע ושקיל מיניה דלוה בלא שבועה, א"כ גם בנ"ד נמי מהימן הפקיד בלא שבועה כלל ושקיל מהקהל מה שטוען שהוציא מכיסו כיון דאית ליה נאמנות מהקהל.
אמנם ראייה זו איכא למשדי ביה דרגא דשאני התם בנאמנות שכתב ליה למלוה בהדיא שיהיה נאמן בכל עת שיאמר שלא נפרע משום הכי מהימן לומר המלוה שלא נפרע כיון שכתבבן מפורש דהימניה בטענת פרעון אבל בנ"ד דכתוב בו בשטר סתמא שיהא נאמן הפקיד בכל מה שיוציא בהקדשות בין מקרקעי ובין במטלטלי ולא פורש בו באיזה ענין הימנוהו איכא למימר דלא הימנוהו אלא להחזיק במה שנכנס בידו במה שלקח מהנשיא:
בהוצאת הבנין ולא מצו לאשבועי ליה בטענת ספק בדין אריסין ואפוטרופוסין וכבן הבית כמבואר בסי' צ"ג וכדין המשלח ביד חבירו חפץ למוכרו או ששלח בידו מעות לקנות לו סחורה דיכול להשביע מספק שלא עיכב משלו כלל כמבואר שם ואפוטרופסין נמי פי' רש"י התם אפוטרופוס שמיניה אדם בביתו להתעסק בנכסים וא"כ הפקיד נמי בנ"ד הוי כדין אפוטרופסין ואי לא הוו כתבי לוה נאמנות הוו מצו לאשבועי לוה בטענת ספק דילמא עיכב מן הבא בידו ולא הוציא הכל, להכי מהני לוה נאמנות שלא לחייבו שבועה על כל הבא בידו במשל שהיה בידו נמי ממון ת"ת והוא טוען שהוציאן בבנין זה מהני ליה נאמנות לאפטורי משבועה ולהחזיק במה שבידו אבל לענין להוציא מהקהל ולטעון עליהם לשלם לו מה שהוציא מכיסו מאן לימא לן דמהימן בהכי ואפשר דלהוציא מידם לא הימנוהו, ואף על פי שאין ראייה לדבר זכר לדבר דאשכחן דהיכא דכתב נאמנות מפורש. בשני עדים דכתב הטור בסי' ע"א דלא מהני נאמנות אלא לגבי עדים שמעידין בפנינו פרעו אבל היכא דמסהדי בפנינו הודה המלוה שפרעו הלוה לא מהני דהודאה. מילתא אחריתא היא וכן כתב הטור שם בשם סה"ת דמחילה מילתא אחריתא היא ואי אתו סהדי דמחל. מלוה ללוה נאמנים אעפ"י שיש בו נאמנות הרי דהיכא דכתיב ביה נאמנות לאו לכל מילי מהני נאמנות, וכן כתב הטור וז"ל ואין הפיטור מועיל אלא לענין שלא. נפרע או אם שטר שותפות הוא פוטרו משבועת השותפות אבל לא לכל דבר כמ"ש א"א הרא"ש זלה"ה בראובן שנתן מעות לשמעון להתעסק והאמינו עליו וכתב לו שאם ארע לשמעון דבר המעכבו לישבע שבועת השותפין שהוא מאמינו לומר שלא אירע הפסד בשותפות, ונפטר שמעון והניח מעות ביד לוי ובא ראובן ואמר שממונו הם ויש להאמינו בדיבורו יראה שאין ראובן נאמן שלא האמינו שמעון אלא משבועת השותפין וכו' ע"ש וא"כ נאמנות לא מהני לכל מילי ונראה דאין מכל אלו ראייה לנ"ד כלל דכל הני מילי מיירי שכתב לו נאמנות מפורש לחדא מילתא ומשום הכי אמרינן דלהא מילתא לחודה הימינה ולאו לכל מילי דהא דאמרינן דאי אתו סהדי ומסהדי דאמרי בפנינו הודה שנפרע או דאמרי בפנינו מחל מלוה ללוה דלא מהני נאמנות הוא משום דכתב ליה בהדיא שהאמינו לוה למלוה לומר שלא נפרע ומש"ה אמרינן דלהאי מילתא לחודה אטענת פרעון לחודה הימניה ולא הימינה לגבי סהדי דמסהדי דמלוה גופיה הודה בפניהם דפרעו דהודאה מילתא אחריתא היא וגם לגבי מחילה לא הימניה דמחילה מלתא אחריתי וכמ"ש בעה"ת, וכן בתשובת הרא"ש דהימניה אם יארע לישבע דבר שמעכבתו שבועת השותפין שהיא בטענת שמא אבל בנ"ד דכתב נאמנות סתם ולא אתפרש בה לאיזה אופן האמינו אפשר דלכל מילי הימניה וכך הם דברי הרב בעל המפה בסי' ע"א ס"ג וז"ל וכן כל כיוצא בזה דאין הנאמנות מועיל אלא למה שהאמינו עליו ולא יותר כגון מי שקבל עליו מעות בעיסקא וכו' אבל כל מה שכתב נאמנות מהני כגון אם כתב לו שיהא נאמן כמה הוציא הוצאת ושוחדים מהני כמו שמהני לעיקר הקרן דכל תנאי שבממון קיים ע"כ ומוכח דמיירי דפירש לי דהימינה בדבר פלוני ומש"ה אמרינן דלא הימינה אלא לאותו דבר דוקא אבל בנ"ד דכתיב ביה שיהא נאמן בכל מה שיוציא סתמא, איפשר דלכל מילי אימנוהו בין להחזיק במה שבידו ובין להוציא מהם מה שיוציא מכיסו.
וכן נראה ממ"ש הרשב"א בתשובה סי' אלף ב' על שטר פיקדון שכתוב בו שהאמינו בעיקר המעות נאמנות גמורה, כ"ב עדים דאמרינן כיון דנקט בעיקר המעות לא האמינו אלא שלא יטעון אמנה היו דברינו או רבית אבל פרעתי וכעין זה כתב בסי' תתקצ"א עיי"ש וא"כ שאני התם דכתב בהדיא דהימינה בעיקר המעות דלא הוי עיקר המעות אלא טענת אמנה או רבית ולא טענת פרעתי
ובינותי בספרים ומצאתי בתשובת הרב הגדול מוהריב"ל ז"ל ח"א סי' ק"ה שנשאל בראובן שהיה לו שטר על שמעון מע' אלפים לבנים והגיע זמן הפרעון וכו' ונתרצה ראובן שיפרע לו שמעון הסך הנז' לה' שנים חלק א' בכל שנה ואם יעבר זמן א' מהם ולא יפרע נתחייב שמעון לפרוע הכל בבת אחת וכתוב בשטר שיהא ראובן נאמן בנאמנות גמורה כ"ב עדים ועבר הזמן ולא פרע שמעון ותובע ראובן ממנו לפרוע לו הכל בבת אחת וכו' ובתוך התשובה כתב שטוען שמעון נגד ראובן שכשהעביר המועד שאל רשות ממנו ונתרצה והרויח לו הזמן וישבע לו ראובן אם לא הרויח לי הזמן כי הנאמנות הכתוב בשטר הוא נאמנות סתם ולא פירש אם הוא על הפרעון או על כל עניני השטר ויד בעל השטר על התחתונה, והשיב הרב וז"ל ועל מה שטען שנאמנות סתם לא מהני לא ידענא מה אידון שלכאורה נראה מכמה טעמי שאדרבה הוא כוללת כל מיני הטענות הן טענת פרעון הן הרוחת זמן וטענת אמנה ורבית ומחילה לפי מ"ש הר"ר סעדיא דהאידנא דרגילי למכתב ודלא כטופסי דשטרי דיד בעל השטר על העליונה וכיון שכן בנ"ד שנכתב נאמנות סתם הוא כולל כל הטענות ועוד כתב רי"ו דהיכא דעוקר כל השטר לא אמרינן יד בעל השטר על התחתונה וכו' והכא נמי אם אתה אומר דהנאמנות לא מהני לכל טענות הי מנייהו מפקת וזיל הכא קא מדחי לה וזיל הכא קא מדחי לה ונמצא הנאמנות נעקר לגמרי מכל הני טעמי נראה דמה שטוען שמעון שהרוחת לי זמן דמי למחילה לאו כל כמיניה דכיון דהאמינו נאמנות סתם כולל לכל טענות שבעולם וכו'
וכתב אח"כ אבל מה אעשה כי מצאת תשובת הרשב"א ז"ל שעוקרת קצת מדברינו בשטר שכתב בו נאמנות ולא פירש שיהא נאמן לומר שלא פרעתי והלוה אומר שלא האמינו על הפרעון ויד בעל השטר על התחתונה וכו, תשובה אתה לא הודעתני לשון בקשר שאם כתוב בשטר ותהא נאמן עלי בכל עניני שטר כ"ב עדים כשרים נאמן לומר לא נפרעתי שאף הפרעון מעניני השטר הוא, אלא שיש מקום לחולק לחלוק ולומר שאין הנאמנות אלא בעניני השטר ממש כגון שטוען שטר אמנה או רבית, אבל הפרעון אינו מעניני השטר ממש וזה קרוב בעיני יותר שכל מי שטוען האמנתי גם על הפרעון עליו הראייה וכו' ותמה הרב מוהריב"ל על תשובה זו דהרשב"א ז"ל דהא כתב רב סעדיא ז"ל דהאידנא דכותבין ודלא כטופסי דשטרי יד בעל השטר על העליונה ותירץ שיש"ל דהרשב"א ז"ל יפרש פירוש אחר דמה שכותבים דלא כטופסי דשטרי הוא לומר דכל מה שנכתב בזה השטר הוא מדעת הלוה ובמצותו ולא שכתבם הסופר מעצמו מטיפס השטרות השגורות בפיו ע"כ. ואנכי העבד נ"ל דלא קשיא להרשב"א ז"ל מהא דרב סעדיא ז"ל דודאי הוא דהאידנא דכותבין ודלא כטופסי דשטרי יד בעל השטר על העליונה מיהו דוקא בכל לשון מסופק בספק שקול דמצינן לפרושי הכי ומצינן לפרושי הכי אמנם בנדון דהרשב"א ז"ל דכתב נאמנות בלשון גרוע שתהא נאמן על בכל עניני שטר וזה טפי משתמע שפיר שלא האמינו אוא בדבר שהוא מענין השטר ממש דהיינו דבר שפוסל השטר כגון אמנה אי רבות אבל הפרעון אינו מענין השטר ממש דאינו פוסל השטר בטענה זו, אלא שטוען שטר כשר הוא זה אלא פרעתיו משום הכי הרשב"א ז"ל נטה דעתו לזה דאינו נאמן לומר לא נפרעתי כיון דכתב לו הנאמנות בכל עניני השטר ופרעון לאו מענין שטר ממש היא. עוד כתב הרב מוהריב"ל ז"ל גם צריכים אנו לישב ולתרץ לדעת הרשב"א ז"ל מ"ש בשם הפוסקים דמאי דאמרי' יד בעל השטר על התחתונה היינו דדוקא היכא דאינו עוקר גוף השטר דס"ל ל להרשב"א ז"ל דלא כתבו הפוסקים כן אלא היכא דעיקר כל השטר לגמרי אבל בנדון דהרשב"א לא נעקר כל השטר אלא חלק ממנו והוא הנאמנות בכה"ג אמרינן יד בעל השטר על התחתונה ע"כ והנראה לע"ד דלא קשיא מידי להרשב"א ז"ל דאפילו נימא דאף בנעקר חלק א' מהשטר הוי כנעקר כולו ולא אמרינן ביה יד בעל השטר על התחתונה אפי' הכי לא תקשי כלל דהרשב"א נמי בפסק דנאמנות לאו מטעם יד בעל השטר על התחתונה קאמר דלא מהני נאמנות לגבי פרעון אלא משום דכתב ביה לשון גרוע שהאמינו בכל עניני שטר זה ולא משתמע מיניה אלא דהימניה בדבר שנוגע לגוף השטר ממש דהיינו טעות אמנת או רבית ולא לטענת פרעון דלא הוי גוף השטר ממש ואעג"ב דאיפשר דאזיל ומודה הרשב"א דאף בעוקר חלק א' מן השטר הוי כעוקר כולו ולא אמרינן ביה יד בעל השטר על התחתונה וכמ"ש הרב ז"ל לעיל לדעת שאר הפוסקים ואין צריכין לדחוק ולומר דהרשב"א ז"ל פליג בזה עוד כתב הרב לפי מאי דישב לדעת הרשב"א ז"ל דס"ל דדוקא בעוקר כל השטר הוא דלא אמרינן יד בעל השטר על התחתונה ולא בעוקר חלק ממנו וז"ל אלא שעדיין אני מסתפק בדברי הרב אם יהיה כתוב בשטר מסודר בכל חיזוקי סופר ובכל תוקף מה יאמר הרב בזה אם לא יועיל הנאמנות מה תוקף דבר נמצא בו שכתב בו נאמנות באופן שלא יועיל ע"כ, וזה נמשך ממה שהבין שדעת הרשב"א ז"ל דבעוקר מקצת לא הוי כעוקר הכל ושפיר אמרינן ביה יד בעל השטר על התחתונה ונאמנות סתם ולא מהני מידי לדעת הרשב"א ז"ל כיון דמצינן לפרושי דלהאי מילתא איתמר ולא להא וזיל הכא קא מדחי לה וזיל הכא קא מדחי לה ומשום הכי בטלה לה הנאמנות סתם דאיכא לפרושי לה לענין פרעון או לענין אמנה ומחמת ספק יד בעל השטר על התחתונה מש"ה קש"ל להרב דא"כ מה יענה הרשב"א היכא דכתיב נאמנות סתם וכתב ששטר זה מסודר בכל חיזוקי סופר מאי תוקף איכא כיון דלא מהניא נאמנות אמנם לדידי חזי לי דמעולם לא עלה ע"ד הרשב"א דבר זה דנאמנות סתם לא מהני דמצינן למימר דלהרשב"א נמי ס"ל דאף בעוקר חלק מן השטר הוי כעוקר כלו ואמרינן ביה יד בעל השטר על העליונת וא"כ היכא דכתב ליה נאמנות סתם אמרינן דלכל מילי הימניה דהי מיניה מפקת ושקולים הם ויבואו שניהם וכמ"ש הרב מוהריב"ל לעיל לדעת שאר הפוסקים וא"כ היכא דכתוב ביה נאמנות סתם ולא אתפרש ביה לאיזה ענין הוא דיינינן ליה דמהמנן בכל טענה בין טענת אמנה או רבית או פרעון וע"כ לא קאמר הרשב"א דפרעון לא הוי בכלל הנאמנות אלא דוקא בכתב ליה לשון גרוע ותהא נאמן בכל עניני שטר דמהאי לישנא מוכח דלא הימינה, אלא בגוף השטר ממש ולא בפרעון דלא הוי מענין השטר ממש א"כ כ"ש כשכתב ליה בכל תוקף דמהני נאמנות טפי ולעולם בכתב סתם נאמנות מהני לכל מילי ודברי הרב מוהריב"ל תמוהים שהשיא דעת הרשב"א לדעת אחרת ותמה עליו מהא דרב סעדיא ז"ל ומהא דכתבו הפוסקים וכו'. וכל זה נמשך לו ממה שהבין מדברי הרשב"א דנאמנות סתם לא מהני ולא מידי והוי כמאן דליתיה ואינו כן אלא בנאמנות סתם כיון דלא מצא לפרושי לה לחדא מילתא דהי מיניה מפקת שקולים הם ויבאו שניהם ולבטל הנאמנות מכל וכל לא איפשר דכיון דעוקר חלק א' מהשטר שהיא הנאמנות לא אמרינן בה יד בעל השטר על התחתונה זולת היכא דכתב והימניה בכל עניני שטר זה דמוכח טפי דלטענת אמונה או רבית קאמר ולא לטענת פרעון דלא הוי מענין השטר ממש משום הכי דן בה הרשב"א הכי נאמנות קאי אטענת אמנה ולא לפרעון.
עוד כתב הרב וז"ל ולחפזון השואל לא אוכל להאריך כאשר עם לבבי אבל אני משיב לשואל דרך קצרה אחר שראיתי דברי הרשב"א ז"ל בנאמנות סתם דאינו מועיל כלל ודברי הרא"ש ז"ל בנאמנות גמורה דאינו נאמן כשני עדים בשטרא דידן דכתיב ביה נאמנות גמורה כב' עדים כשרים לא הייתי מקיים שיהא כולל כל הטענוה אמנה ורבית ופרעון ומחילה דדילמא מה שכתוב בו נאמנות גמורה כוונתו לומר לא בתחילה ולא בסוף דומה למ"ש בעה"ת ז"ל ר"ל דאף אחר שפרעו לא יוכל להשביעו שלא נפרע ב' פעמים או דילמא עליו ועל יורשיו וזיל הכא קא מדחי לה והא קא משמע לן ולא יועיל כלל הנאמנות וכמ"ש בשם הרשב"א בנאמנות סתם אלא שלבי נקוף כיון שכתוב מסודר בכל תוקף מה תוקף נמצא וכמ"ש למעלה וראוי לומר שמלת כל תוקף שהוא כולל כל מיני הטענות אמנה ורבית וכו' אלא שאיני סומך על דעתי להוציא ממון עד אמצא דבר מפורש בדברי הראשונים ע"כ,
וכל זה נמשך מסותר הקודם שהוליד סותר הנמשך שחשב שדעת הרשב"א ז"ל שנאמנות סתם לא מהני מידי דזיל הכא קא מדחי לה וכו' ומש"ה השיב לשואל בנדון דידיה דאף בכתוב בה נאמנות גמורה לא מהני דדילמא הא דכתיב גמורה לומר שלא ישביענו לא בתחלה ולא בסוף או דילמא עליו ועל יורשיו וזיל הכא קא מדחי לה ולא מהניא כלל וכתב שלבו נוקפו כיון דכתיב בה בכל תוקף דאיפשר דכוללת כל הטענות ולא מלאו לבו לפסוק כן ולהוציא עד שימצא דבר מפורש בראשונים וא"כ בכתב כל תוקף נמי מספקא ליה להרב ז"ל ואית ליה דלא מפקינן
אבל לפי מ"ש לעיל דהרשב"א לא ס"ל הכי ולא עלה על לבו דבר זה ואית ליה נמי דנאמנות סתם מהני לכל מילי כי היכי דלא לבטולי ליה לנאמנות הכתוב בשטר א"כ בנדון הרב נמי דכתיב ביה נאמנות סתם כש"כ דיכתיב בה נאמנות גמורה כש"כ דכתיב בה בכל תוקף מילתא דפשיטא דמהניא נאמנות לכל מילי דהימנוהו בין לטענת פרעון ובין להחזיק במה שביד ובין להוציא מידם דכיון דכתבינן האידנא דלא כטופס דשטרי יד בעל השטר על העליונה
ועוד ממה שכתבו הפוסקים דכל שעוקר אפי' חלק א' מהשטר כעוקר כל השטר ולא אמרינן ביה ידו על התחתונה וכמ"ש מהרוב"ל ז"ל דמכל הלין טעמי נראה דמהני נאמנות סתם לכל טענות שבעולם הן טענת אמנה או רבית וכו', וכך פסק הרב בתחילת התשובה אלא אחר כך פקפק מכח תשובת הרשב"א שסותר לזה ואסיק דספיקא הוי ולא אפקינן ממונא בהאי נאמנות, אך למה שהעלינו דהרשב"א נמי לא פליג בהא א"כ הדרינן למאי דפסק הרב דנאמנות סתם כוללת כל טענות שבעולם ואפילו לאפוקי ממונא רבא בנדון דהרב מהריב"ל שפסק מעיקרא דמהני נאמנות לכל טענות שבעולם ולא מצי טעין שמעון הרוחת לי זמן או מחלת לי, א"כ מפקינן ממונא מיד הלוה בהאי נאמנות דכוותיה נמי בנ"ד ובפרט לטעמא בתרא שכתב הרב דכל דבר סתמי יש לו כח כולל וכמו שהוא דבר פשוט בתלמוד. ומוהרימ"ט פסק דנאמנות סתם היא כוללת כל דבר ומינה נילף בנ"ד דדבר פשוט הוא דהרשב"א ז"ל בתשובותיו נמי לא פליג בזה ועד כאן לא קאמר אלא בנדון דידיה שכתב שיהא נאמן בכל עניני שטר זה ומש"ה פסק דאין הפרעון בכלל וגם בתשובת האחרת בשטר פקדון שכתב נאמנות בעיקר המעות והשיב ג"כ שאין בכלל הנאמנות פרעון דעיקר המעות לא מיקרי אלא אמנה או רבית ולא פרעון וכתב שם וז"ל שאילו האמינוהו אפי' על פרעון לכתוב נאמנות סתם ומאי בעיקר המעות דקאמר אלא ודאי שלא יטעון בעיקר הפקדון אמנה או רבית ע"כ שמעינן מינה דהיכא דכתיב נאמנות סתם כולל לכל טענות שבעולם אמנה ורבית ומהני לכולהו ודלא כהרב מוהריב"ל שהעלה דנאמנות סתם לא מהני מדי לדעת הרשב"א. אמנם אכתי נראה דמכל אלו אין ראיות לנ"ד דאפי' נימא דנאמנות סתם כולל לכל טענות שבעולם אמנה ורבית ופרעון ומחילה הני מילי בשטר נאמנות דכתב ליה לוה למלוה ומש"ה אמרינן דכולהו בכלל נאמנות דהי מנייהו מפקת ושקולים הם ויבאו שניהם דמאי אולמי דטענה זו מטענה אחרת וכמ"ש הרב מוהריב"ל ז"ל בתשובה הנזכרת וכולהו הוו להוציא האמנה או רבית או פרעון ומחי' דכולהו הוו בכלל נאמנות לאפוקי מיניה דלוה דבודאי דכשכתב ליה לוה למלוה נאמנות לאפוקי מיניה הוא, אבל בנ"ד שהוא פקיד והימנוהו וכתבו לו נאמנות מצינן למימר דלא כתבו ליה נאמנות אלא למה שהחזיק. ובא כבר בידו ולא להוציא מידם בלא שבועה בנאמנות לחוד ותמיהני על הרב מוהריב"ל שצדד לומר בנדון דידיה שכתב לו נאמנות גמורה ממשמעות הלשון שהוא כולל כל טענות שבעולם וכתב עוד ואם נפשך לומר דהאי דכתב ליה נאמנות גמורה לומר דמהימן בב' עדים ומאי דכתב לו עוד כב' עדים הוא פירושי קא מפרש להאי נאמנות גמורה דר"ל בב' עדים מ"מ הוי לישנא יתירא וכל לישנא יתירא לטפויי אתא כדכתב הרב מוהרי"ק ז"ל בכמה מתשובותיו דכל לישנא יתירא לטפויי אתא אפילו שלא יהא בלשון כך והקשה ע"ז מתשובת הרשב"א דכתב לו שיהא נאמן בכל עניני השטר ופסק הרב דפרעון לא הוי בכל הנאמנות. ע"כ ואדקשיא ליה מהאי תשובה דלא קשי מינה מדי דשאני הכא דכתב לו בכל עניני השטר ופרעון לאו מעניני השטר הוה ליה לאקשויי מתשובת הרשב"א בתשובה דשטר פקדון שכתוב בו והאמינוהו בעיקר המעות נאמנות גמורה ואם תאמר דפרעון לא הוי עיקר המעות ומש"ה לא מהני ביה לישנא יתירא, א"כ גם ההיא תשובה דכל עניני השטר לא תיקשי מינה דשאני התם דכתב בה עניני השטר ופרעון לאו מעניני השטר הוא וא"כ עדיף מינה היה לאקשויי מההיא תשובה דעיקר המעות דאית בה לישנא יתירא ואפילו הכי לא מהני והויא כנדון דידיה ממש ולא מההיא דכל עניני השטר דלית ביה לישנא יתירא ואית ביה לשון גרוע דאמר בכל עניני השטר דלא קשה מינה לנדון דידיה דאית ביה לישנא יתירא דאמר נאמנות גמורה בב' עדים ולית בה לשון גרוע דכתב לשון נאמנות סתם.
ואעג"ב דלהרשב"א בתשובה שהביא הרב מוהריב"ל נראה דמסופק קצת אי פרעון הוי מענין השטר והוי בכלל הנאמנות או לא וכתב אחר כך שקרוב בעיניו יותר דפרעון לאו מענין השטר הוא, מ"מ בתשובה שהביא מרן שהיא בסי' תתקצ"ה מפורש בהדיא שדעת הרשב"א דפרעון אינו בכלל נאמנות דכל עניני השטר דאין זה מעניני שטר וא"כ כל מה שמוכיח הרב מוהריב"ל מינה שדעת הרשב"א דנאמנות סתם לא מהני ליתא כלל וכל התשובה כלה מקשה אחת היא
איך שיהיה אתאן לנ"ד דאף את"ל דלא הימנוהו אלא על הבא בידו ולא על מה שיוציא מידם מ"מ בשבועה מיהא נוטל מידם כל מה שהוציא מכיסו דהרי קיי"ל דכל המוציא הוצאות על נכסי חבירו ברשות חבירו דנשבע ונוטל, ובר מן דין הא קי"ל דאין הנאמנות מועיל שלא להחרים חרם סתם אפי' אם פירשו בפירוש וכתב הרב בעל שפתי כהן שר"ל שכתב בשטר שלא יתן עליו אפי' חרם סתם אינו מועיל שלא הימנוהו לגזול וכו' עיי"ש, א"כ בנ"ד אף את"ל דנאמנות מהני אפילו להוציא מידם מ"מ לא מפטר מח"ס ואם לא תועיל הנאמנות בשבועה מיהא נוטל לכ"ע
ועוד דבנד"ד שכתבו לו בהרשאה כל דמתעני לך מן דינא מלתא דפשיטא דמחייבי לשלם לו כל הוצאותיו דהא מהרש"ל כתב וז"ל מ"מ כל מה שיוציא מחמת עסק זו בשאר סבות צריך המורשה לשלם לו כל הוצאותיו ע"כ, ונד"ד לא עשו לו קצבה כמה יוציא אלא אמרו לו שכל מה שיוציא יהא נאמן והרשותו לעשות כחפצו ורצונו ובנין כזה צריך הוצאה מרובה כאשר הרואה עיניו תחזינה מישרים ולא הספיק מה שקבל מידם ועדיין לא נשלמה המלאכה ומת השר והנשיא סילק עצמו ולא קבל ליתן לו מעות ומאחר שהנשיא סילק ידיו מה היה לו לפקיד למעבד יניח הבנין פרוץ מרובה על העומד או לא יסיד אותו בסיד ובפסים או לעשות כל מלאכת חרש וחושב ובחרושת אבן למלאת ובחרושת עץ ויגע בעשר אצבעותיו והביא לידי גמר טוב והשלים כל עבודת המשכן איך יתכן לומר שלא ישלמו לו כל הוצאותיו זו תורה וזו שכרה ואמרי' לפעלא טבא יישר ואדרבה צריך לתומכו ולסעדו.
ועוד בנ"ד אפילו לא היו כותבין לו כל דמתעני מחייבו לשלם לו, בשלמה כשמרשהו לגבות לו חוב או לקבל פקדונו מיד אחר והוציא הוצאות מעצמו כדי לגבות אותו חוב או לקבל פקדונו או אותם תביעות צריך למכתב ליה כל דמתעני לך דאי לאו הכי לאו מחייב דמצי אמר ליה מי אמר לך שתוציא הוצאה, אבל בפקוד שהרשוהו להוציא בזה הבנין ודאי אף דלא כתבו לו כל דמתעני חייבים לשלם לו דאדעתא דהכי הרשוהו שיתנו לו ויוציא ולא שיוציא מכיסו ואם נתנו לו ולא הספיק ולא נגמר הבנין ושלם מכיסו להשלים הבנין ודאי שהם חייבים לשלם. לו כיון שהם הרשוהו לבנות כחפצו ורצונו, ונראה שגם מה שלקחו ממנו אחר כך במיתת השר מחייבי לשלומי ליה דהא הנשיא המחהו לקבל אותם המעות מיד אותו הגוי שהיה בידו דמי השוורים של המלך שנמכרו על ידו, ואותו הגוי מקבל דמיהם מהקונה השוורים ונותנם לבעל השוורים והנשיא היה שולחני למלך ונכסי המלכות על ידו ושלח הפקיד לגבות המעות מיד אותו הגוי והוציאן הפקיד לבנין על ידי יאודי אחד כה"ר אצלאן יחזקאל ונתנו המעות לפועלים ולאומנים העוסקים בבנין ודבר זה ידוע ליחידי הקהל שאותם מעות של הגוי הלכו בבנין וגם דמי השוורים של המלכות וכשנודע הדבר למלכות שאותו הפקיד נטל דמי השוורים כעס עליו ב"מ ויסרוהו ביסורין קשים וגבו אותם ממנו והגויים בדינא ובדיינא קא תבעי ממנו ולא בעלילה באו עליו לפי שכיון שהמחהו הנשיא לפקיד על אותו הגוי לא כתב זה הסך בחשבון המלך ובפנקסו, אם כן והדר ממונא למאריה אם כן מעות ההוצאה עליה דידהו ליהדר. דחייבין הקהל לשלם לו אותם מעות דהוי כמי ששלח לחברו לגבות מעות מגוי אחד ולהוציאם לו בהוצאותיו והוציאם כאשר צוהו ונודע הדבר שהמשלח בגזל לקחם מיד הגוי ומדינא חייב להחזירם לו ותפשי השליח ולקחו המעות ממנו בודאי שהמשלח חייב לשלם לו, ולא דמי האי דינא לדין נתפס על חבירו דאינו חייב לשלם לו דשאני הכא דשליחותיה קא עביד לגבות מעות אלו ולהוציאם עליו ומעות אלו לא הוו דידיה אלא נכסי המלכות ודידהו קא שקלי, וגם כיון שמסרו ביד הפקיד מש"ה הוזקקו לגבות מעותיהן מידו ולא מיד משלחו
וראייה לדין זה ממ"ש הרב המבי"ט ז"ל בתשובה חלק ראשון סי' קכ"ג בראובן שהיה בשיירא ושלחו אותו היהודים שבשיירא להתפשר עם בעלי הגפר"ם שלוקחים מכס מהיאודים והלך ונתפשר עם הגויים בעלי הגפר במחצה ואחר כמה זמן תפשו בעלי הגפ"ר לראובן ונטלו ממנו שארית הגפ"ר משלם, ובא ראובן ותבע מאנשי השיירא חלק מה שנוגע לכל א' לפרוע לו והיהודים אומרים לו מזלך גרם, והשיב הרב וז"ל ראובן יש לו דין ותביעה על כל אנשי השיירא שישלם כל א' חלקו במה שתפסיד ראובן בעלילה ההיא דאעג"ב דאמרינן בירושלמי דאין אדם נתפס על חבירו וחייב ליתן לו אלא בארנונא היינו כשלא נעשה שליח לכך אבל אם עשאוהו שליח ומחמת זה העלילו עליו חוצרם ומחמתם חייבים המשלחים כמ"ש ר"מ בתשובה שהביא המרדכי ז"ל בהגוזל על מי שהעמיד את חבירו ערב לגוי דעליה דידיה רמיא לסלוקי ואפילו הכי אם הגוי מעליל עליו שלא כדין אחרי שמחמתו באה עליו הצרה הזאה חייב וה"נ נראה ראובן דהוי שלוחם של האנשים ששלחו בידו לתת להממונה הגפא"ר ומזה נמשך שהעלילו עליו לראובן וחייבים לשלם כל ההפסד, ולא דמי למ"ש הרשב"א ז"ל תשובה ב' על מי שהגיע לו חזק בממון מחמת השליחות דאין המשלח חייב בתשלומי נזק השליח דמה הזיק המשלח ומה הגיע לו מחמת פשיעתו, דשאני סתם הגיע לו נזק מחמת השליחות לא מחמה משלחו וכו' ודאמרינן דפטור היינו שלא היה שלוחו אלא שנתפס עליו מפני שהיה שכנו או בן עירו אבל אם היה שלוחו ונתפס מחמת השליחות עצמו ובאותו דבר שנשתלח עליו חייב והוא ז"ל האריך וכלל דבריו דהיכא דהעלילו על השליח מחמת אותו דבר עצמו שמשתלח עליו שהיה להם תביעה על אותו ממון שנשתלח עליו ואפ"י על המשלח גופיה היתה להם תביעה זאת שתפסו לשליח תמורת המשלח מדינא מתחייב המשלח לשלם לשליח, והא דאמרינן דאין המשלח חייב בנזקי השליח היינו כגון שעמדו לסטים בדרך על השליח ושללו אותו או שהיה לו מעות בחיקו ונפלו מן השליח בהליכתו בשליחות זו מפטר המשלח דלא הגיע לו נזק לשליח מחמת פשיעת המשלח או מחמת תביעה שיש להם עם המשלח ולכן לא מחייב משלח בנזקי שליח וא"כ בנ"ד שתביעות השר לפקיד שלקח נכסיו ורוצה אותם ממנו והתביעה הזאת היא על המשלח גופיה ששלחו לפקיד ונטל ממון זה וסלק א' לשליח תמורת המשלח וגם הגיע לו נזק לשליח מחמת פשיעת המשלח ששלחו ליקח ממון המלכות בכה"ג ודאי דחייב המשלח דדמי ממש לנדון הרב שתפס לראובן בעל הגפ"ר ולקח ממנו בעד אנשי השיירא וחייב אותם הרב לשלם לראובן דמחמתם תבע לשליח וכמ"ש הרשב"א ז"ל דטעמא דמפטר משלח בנזק שליח דמה הזיק המשלח ומה הגיע לו מחמת פשיעתו וא"כ בנ"ד דכוליא נזקא עביד ליה משלחו ששלחו ליקח ממון המלכות ועבד פשיעה ודאי דמחייב, וכן כתב הרב וז"ל דשאני התם שהגיע לו נזק מחמת השליחות לא מחמת השליח שהיה חייב דבר ובסוף התשובה כתב וז"ל וכן מה שפוטר הרשב"א מנזק השליח היינו שהוזק או הפסיד השליח ע"ע מחמת השליחות לא שהפסידוהו שתבעו ממנו מעות מחמת משלחו, ומוהרי"ק הביא תשובת הרשב"א שכתב מי שהגיע לו נזק בממונו שגנבו ממנו כשהלך בשליחות ראובן ומשמע דוקא בכה"ג אבל כשתבעו את השליח על תביעת המשלח חייב המשלח ע"כ דברי הרב המביט ז"ל ואם כן בנדון דידן שתביעתם היתה על המעות עצמן שלקח השליח א"כ תביעתם היתה על המשלח גופיה ומחמת המשלח נעשה נזק לשליח א"כ ודאי דמחייבי שולחיו, וכ"ת דהמשלח גופיה כה"ר משה מרדכי נ"ע כבר נפטר ותפשו עתה לשליח אחר פטירתו א"כ הקהל מאי עביד והם לא שלחוהו בשלוחות זאת אמנם נראה כיון שהרשוהו וכתבי לו קבלתו כקבלתינו והוצאתי כהיצאתונו וגם כתבו לו שכל מה שיעשה כאלו נעשה ונגמר על ידם הו"ל כאלו הם עצמם קבלו המעות מהגוי ואיהו שליחותיהו עביד וכאלו הם שלחוהו שיקח המעות מן הגוים וא"כ הגיע לו נזק מחמת משלחיו והתביעה היתה על משלחיו דידו בידם וכו', וא"כ פשיטא דמחייבי בנזקיו שהגיע לו נזק מחמתם וחייבים נמי ליתן לו כל הוצאותיו שכתבו לו והוצאותיו כהוצאתינו וידו כידינו וכל מה שיעשה הרי הוא עשוי ומרוצה ומקובל עליהם א"כ ודאי דמחייבי לשלם לו ההוצאות כולם וגם מה שהגיע לו נזק מחמת שליחות זאת דהוו כאלו אינהו גופיהו עבוד ההוצאה
ועוד דאם הפקיד לא היה לוקח מעות מהגוי והיה מוציא הוצאות משלו לגמור הבנין ההוא לא הוו מחייבי לשלם לו כל ההוצאה ? השתא נמי לא גרע דחשבינן השתא כאלו לא לקחם לאותם המעות דהדר ממונא למאריה וכמאן דלא אתא לידיה דמי ומחדש צריך לשלם לו תמורת אותם המעות שלקחו ממנו הגוים ודמי ממש למ"ש מוהר"ם ז"ל בתשובה דאם העמיד שמעון ערב לראובן אצל הגוי והגוי העליל על ראובן אפילו שלא כדין ופסק הרב דעל שמעון מוטל לסלק הגוי מעליו דאריה ארבע עליה ואם נתפשר ראובן עם הגוי צריך שמעון לשלם לו כמבואר במדרכי דהגוזל בתרא עיי"ש באורך הכלל העולה שחייבים הקהל לשלם לפקיד כל הוצאותיו משלם וגם מה שלקחו ממנו הגוים, ולענין אם הוא נאמן בלא שבועה כבר כתבנו לעיל דכיון דכתבו לו נאמנות סתם הוא כולל לכל טעות ועיין בס' כרם שלמה ז"ל שהאריך הרבה בדברי מוהריב"ל ז"ל והוקשה לו כמ"ש לעיל
ועוד בנ"ד שכתבו לו לפקיד שיהא נאמן בכל מה שיוציא בהקדשות בין מקרקעי ובין מטלטלי אם איתא שלא האמינוהו רק על שבא לידו ולא להוציא מידם לא הוה להו למימר סתמא ויהיה נאמן בכל מה שיוצא אלא הכי הוה להו למכתב ויהיה נאמן בכל הבא בידו לומר. שהוצאתים בהוצאה אלא ודאי דאף להוציא מידם קאמר.
ועוד דאיפשר לדמות דין זה לדין גבאי צדקה שכתב מרן בש"ע י"ד סי' רנ"ז דין ו' וז"ל הגבאי שאמר בעודו גבאי כך וכך הלויתי לכיס של צדקה נאמן בלא שבועה אך לא לאחר שסלקוהו והב"ח והט"ז והש"ך כתבו שהגירסא במרדכי איתא שנאמן אף לאחר שסלקוהו וכתבו ששתי הגירסאות אמת שאם אמר כן תכף לאחר שסלקוהו מהימן אבל אם לא אמר כן רק לאחר שסלקוהו יום או יומים אינו נאמן וש"ך כתב וז"ל אלא דלשון לאחר שסלקוהו לעולם משמע מדלא כתב לחלק בהכי ולענין מעשה צריך עיון ע"כ,
וא"כ כיון דהפקיד דנ"ד מנוהו באותו זמן על כל ההקשות והשתא נמי סלקוהו מהרשאתו נאמן לומר כך וכך הלויתי ואף את"ל דהשתא סלקוהו מהרשאתו מקרי מ"מ באותו זמן שהיה עוסק בבנין אמר ליחידי הקהל שכך וכך הוצאתי מכיסי וגם אחר כך כשלקחו הגוים ממנו המעות נשמע הדבר שהפסיד כך וכך ונודע ליחידים שאותו הממון שלקח הפקיד מהגוים הלכו לבני ביהכנ"ס ובשביל אותן מעות הפסודוהו לפקיד ועדים מעידים שהפקיד שלחם להביא המעות מהגוים ובשליחותו קיבלום מהגוים והוציאום בבנין וכיון שהגוים חזרו ולקחו אותם מהפקיד חייבים הקהל לשלם לו תמורתם דהוי כאלו שלחוהו מתחילה לפקיד ליקח ממון אחרים ולהוציאם בבנין ולא הוי ממון דידהו וכיון דממונא הדר למאריה הקהל עלי דידהו רמיא לשלומי ליה תמורת אותם המעות, ובהאי ממונא שלקחו הגוים מהפקיד לא מחייב הפקיד לא שבועה ולא חרם סתם כיון דעדים מעידי' שמעות של הגוים הלכו בבנין ויודעין הקהל כמה הפסיד הפקיד בשבילם וגם על שאר המעות שאומר שכך הוצאתי כבר כתבנו דכיון שכתבו לו נאמנות שהאמינוהו בכל מה שיוציא מהימן הפקיד בלא שבועה והיה אם לא יאמינו לו בלא שבועה יטילו חרם סתם ומעות של הגרימה אפילו חרם סתם לא בעי דכיון דידוע כמה הפסיד ונודע שהלכו בבנין כן נלע"ד בדין זה וצור ישראל יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות הצעיר צדקה חוצין
סימן ד
שאלה לאה בעלה נתקוטט עם הנשיא ומחמת דברי ריבות שהיה ביניהם הוציא הנשיא לבעלה ועשה לו סרגול מאותה המדינה בכח השר של המדינה ושלח והודיע ללאה אשתו שיש לו ממון טמון במקום פלוני ותלך לאה ותוציא אותו הממון ותטמינו במקום אחר שלא יחפשו אנשי השר ויקחו אותו, ואח"כ שלחה לאה וקראה לראובן חתן אחותה שהוא אחיו של הנשיא וגלתה לו הדבר שלבעלה יש ממון טמון והיא רוצה למסור בידו כי לו אין פחד אם ישמע הדבר, שהממון מונח אצלו כי הוא יגלה הדבר לאחיו הנשיא ולא יעשה שום נזק בשביל כבוד אחיו, והלך ראובן ולאה אחות חמותו והוציאו המעות סך ממון הרבה וכשהלך ראובן לביתו שלחה לו לאה המעות לבית ולא נמצא באותה, שעה בבית והשליח הניח המעות בבית ראובן בפני אשתו אח"כ אשתו של ראובן הניחה המעות בארגז וכשבא בעלה הגידה לו הענין ומנו המעות ראובן ואשתו וראובן הוציאם לעצמו ובאה לאה הנ"ל ואמרה לו שיניח המעות אצלו לריוח היום ויתן לה מהריוח כפי מה שהתנו ביניהם ואחר זמן נתן לה מעט מהריוח שנים שלשה פעמים ואח"כ נאבדו שהלוה אותם והוציא מהם לצרכו ולאה היתה תובעת המעות ממני והיה מתקוטט עמה פעם אומר לה שנאבדו ופעם אומר שלא מסרה בידו שום דבר וביד אשתו מסרה שתקח מאשתי, ואשת ראובן ג"כ היתה דוחה ללאה באומרה ששלחה המעות למסור לבעלה והראייה שהוא היה בביתך ואת גלית לו רזא דנא, וראובן הנ"ל הוא גברא אלמא, ולאה לא מציא למיקם עמיה בדינא ובדיינא, והמעות הם קרוב לאלף זהובים, ואחר פטירת ראובן לאה, ובנה תבעו לרחל אשת ראובן שתפרע להם המעות בטענה שהם שלחו לה המעות הנ"ל והיא מסרה לבעלה והעמידוה בדין ורחל טענה שלא לה שלחו את המעות רק לבעלה ולהיות כי בעלה אז לא היה בבית לכך הניחו את המעות בבית בפניה ובעלה היה יודע כבר שהם רוצים לשלוח לו המעות ולהפקידם אצלי כי על כן כשבא לבית ושמע קבל אותם ולאה עצמה באה ואמרה לו שיניחם בידו לריוח היום והיא לא פשעה במה שמסרתם לבעלה, ורחל הנ"ל נתן לה בעלה חצר גדולה ובתים בתוכו נוסף על כתובתה כשרצה לישא אשה אחרת ותבעה לאה מרחל שתפרע לה מהחצר הנ"ל וענתה לה רחל שהחצר נתנו לה בעלה במתנה והיא אינה חייבת לשלם ועד יום מותה לא היתה מקבלת לפרוע אפילו פרוטה ללאה מהבית וממון אחר אין בידה וקים לן בהאי ענינה שרחל לא קבלה לפרוע כלל וכן בעלה כשהיה חי לא היה מקבל לפרוע ללאה כלל ועתה רחל נפטרה לב"ע ונפל החצר לפני היורשין יורנו רבינו מי מציא לאה לגבות מהבתים שנפלו ליורשין או לא ש
תשובה תחלה יש לחקור, רחל כשהיתה בחיים אם היתה חייבת בתשלומין או לא, מי נימא כיון שבעלה לא היה בבית והניחו המעות בבית בפניה הוי כאלו מסרו לידה והיא שמסרה לבעלה הוי שומר שמסר לשומר דקיל"ן בחו"מ סי' רצ"א דין כ"ו שומר שמסר לשומר אפילו שומר חנם לשומר שכר חייב דאמר ליה. את מהימן לי בשבועה האיך לא מהימן לי אפילו ידוע לכל שהשני טוב וכשר מהראשון ונראה פשוט דלא שייך לדמות נד"נ לדין שומר שמסר לשומר דבנ"ד מעיקרא הודיעו לראובן בדבר לפי שידעו שהוא תקיף ובעל יכולת להציל הממון אם יפול ביד אנס או אם ישמע הדבר למלכות יש יכולת בידו וביד אחיו להציל הממון מידם ועל דעת כן גילו לו רזא דנא למסור המעות בידיו והוא כשנגלו לו המטמונות שהטמין בעלה של לאה אי הוה בעי הוה נוטלם תיכף בידו והולך וברצונם הטוב היו מוסרים אותם בידו אבל הוא לא קיבל ליטלם בידו שאין כבודו לישא משא בידו מפני מראית העין ולכך הלך והם שלחוהו לביתו ולא נמצא אז בבית ומסרוהו ביד אשתו ודאי על מנת למסרם לבעלה ואה"נ אם היה אז בבית היו מוסרין בידו ולא ביד אשתו ואשתו נמי ידעה שבעלה הלך לביתם והראוהו המעות ורוצים להצניעם בידו מפני האנסין ולכך כשבא מסרה לו המעות וגילתה לו שהם מונחים בארגז
גדולה מזאת לענין דינא בשומר שמסר לשומר קיל"ן דאם היה דרך הבעלים להפקיד דבר זה אצל השומר הב' הרי השומר הראשון פטור מלשלם כמבואר בסי' רצ"א והיא עובדא בפ' המפקיד הנהו גינאי דכל יומא הוו מפקדי מרייהו גבי ההיא סבתא עד דאזיל אגנוב מרייהו אתא לקמיה דרב ופטריה מאן דחזי סבר משום שומר שמסר לשומר פטור ולא היא שאני התם דכל יומא נמי מפקדי מרייהו גבי ההיא סבתא ע"כ.
והרי הדברים קו' א) ומה התם דבהאי זימנא לא אפקידו מרייהו גבי ההיא סבתא אלא גבי חד מנייהו ואיכא למימר דבהאי זימנא לא מהימני בההיא סבתא דהראייה דלא אפקידו גבה בעידנא ההיא אפ"ה אמרינן דכיון דכל יומא מפקדי מרייהו גבי ההיא סבתא האי שעתה נמי המוני מהימנא לה אלא דאתרע ולא אסתייעא מילתא למפקד גבה דההיא שעתא, כ"ש בנ"ד דהמנוהו לראובן בעלה דרחל וגילו לו הממון וברעות נפשייהו קבלו לאצנועי גביה ההוא פקדונא גופיה אעג"ב דחלף הלך לו שדעתו' שישלחום לביתו על ידי שליח א"כ על מה ועל מה תתחייב אשתו לשלם דהו"ל כמו שמסרו לידו ממש ואינה חייבת לשלם מהבית שנתן **( א) הרה"ג ר' ראובן דוד זצ"ל כתב בהערותיו וז"ל אית ליה פירכא דשאני התם דעבוד עובדא כמה זימני לאפקודי גבה, אבל הכא מאן לימא לן דהימנוהו לבעל דילמא אח"כ חזרו בהם כיון דלא הימנוהו לו לבדו, אלא אני תמיה עליו דאעיקרא איך נעשית רחל שומר אם לא היה משובח דקיי"ל תקנו משיכה בשומרין או הנה לפני כמו שפסק מרן בסי' רצ"א ומלשון השאלה נראה דלא עשתה רחל מעיקרה משיכה ולא הנח לפני והו"ל לחקור על זה ודו"ק היטב עכ"ל. המגיה)** לה בעלה במתנה אלא יפרעו מממון שהניח ראובן חוץ מהבית.
והנה לכאורה נראה דהן לו יהי שנתן לה בעלה הבית במתנה הא קיל"ן דבע"ח טורף מהלקוחות וממקבלי מתנה שנתן או מכר אחר שלוה, וא"כ כיון דבנ"ד כתב לאשתו הבית במתנה אחר שלקח המעות מלאה א"כ טרפא לאה ממשעבדי, שוב ראיתי דבנ"ד מעות לאה הוו מלוה ע"פ ואנן קיל"ן דמלוה ע"פ אינו גובה ממשועבדין כמבואר בח"מ סי' קי"א ועוד לכאורה דבנ"ד בשעה שנתן ראובן לאשתו רחל הבית במתנה אכתי הוו גביה בני חרי דאית ליה שאר נכסי ואנן קיל"ן דאין גובים מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין כמבואר שם בסי' קי"א וא"כ לאה לא מצי גביא מהבית הנזכר דמציא רחל למימר הנחתי לך מקום לגבות הימנו, אמנם כד דייקינן שפיר יראה דהא ליתא דמאי איכפת לן משעת נתינה דאעג"ב דבההיא שעתא דנתן הבית לרחל הויא ליה נמי נכסי בני חרי מ"מ השתא דאתיא לאה למגבא ליכא בני חרי דלאו בתר שעת מתנה אזלינן אלא בתר השתא דאתיא למגבה חובה ליכא בני חרי, וראייה לזה דהא איתא בסי' קי"א דין י"ב הניחו הלקוחות בני חורין ביד הלוה ונתקלקלו בע"ח טורף מהלקחות ע"כ והרי התם דבשעת לקיחה הוה נמי בני חרי והניחו הלקוחות ביד הלוה אפ"ה אם נתקלקלו הבני חורין בע"ח טורף מהלקוחות דהשתא מיהא ליתנהו להנך בני חרי עוד כתב מרן בשם הרשב"א דאפילו הגיע זמן הפרעון והיה שם בני חרי ונתרשל המלוה מלתבוע חובו ולגבות מבני חרי ואחר זמן רב אשתדוף בני חרי גבי ממשעבדי ע"כ, והרב כנה"ג כתב בשם הרב מוהש"ך דאפילו האריך לו המלוה זמן ההלואה ואח"כ אשתדוף בני חרי דגבי ממשעבדי א"כ בנ"ד נמי אעג"ב דבשעת המתנה אכתי הוי בני חרי אצל המלוה ואח"כ חלפו והלכו למו והשתא מיהא ליתנהו גביה. דלוה טורף ממשעבדי אמנם מאי דאינו טורף בנ"ד ממשעבדי משום דהוי מלוה ע"פ כן נראה לכאורה, שוב התבוננתי דבנ"ד אפי' דהוי נכסי דלאה מלוה ע"פ שיעבודא דאורייתא ואחד מלוה בשטר ואחד מלוה ע"פ טורף מהלקוחות ומ"ט אמרו מלוה ע"פ לא גביא משום פסידא דלקוחות דלית ליה קלא ולא ידעי דאית עליה מלוה ע"פ וקנו ומפסדי הלקוחות כמבואר טעם זה בסמ"ע ובגמ' שם ולפי טעם זה ב) דוקא היכא דלא ידעי לקוחות מהך מלוה ע"פ וכי היכי דלא להוי פסידא תיקנו חכמים שלא לטרוף מהלקוחות אבל בנ"ד דרחל מקבלת המתנה ידעה שפיר מהנך זוזי דלאה ועל. ידה נמסרה לבעלה וידעה שפיר שבעלה לא פרע הנך זוזי א"כ לא שייך למימר בהאי עובדא דלית ליה קלא ולא ידעה דאית עליה מלוה ע"פ, וכל דברי בעלה נחתכין על פיה ומה גם שבחיי בעלה ואחר פטירתו היו טוענין על עסקי ממון זה והעלו חרם בידם בעלי הממון א"כ ונראה דגביא לאה מאיתו הבית אעג"ב דהוי מלוה ע"פ דלא שייך למימר לית ליה קלא דכל יום בת קול יוצאת ומכרזת על עסקי ממון זה