אור ברסלב

צדקה ומשפט חלק א· רבי צדקה חוצין

אבן העזר

יורה דעה

סימן א

שאלה נערה בת ישראל שראוה מעוברת והנה הרה לזנונים ושאלו אותה מם טיבו של עובר זה ואמרה מאיש פלוני והוא אחי אביה שהיה דר עם אחיו והיה אוכל ושותה וישן עמהם במקום אחד בין בימות הגשמיים, ובין בקיץ בגג אחד, ואותה הבת היתה עדיין בבית אביה שהוא אחי הבועל ואמרה שפיתה אותה אחי אביה ובעלה ונתעברה ממנו, ושאלו את פי אותו הבועל והכחיש ואמר שלא בעל אותה והיא עודנה מחזקת דבריה ואומרת שממנו היא מעוברת ולא עבר זר בתוכם, אח"כ ילדה אותה הנערה זכר וחיה כמה חדשים ומת יורנו מורנו אם נערה זו אסורה לינשא לכהן או לא, מי אמרינן שנאמנת בדבריה שאמרה לכשר נבעלתי שהוא אחי אביה שמותר לישא אותה, או דילמא דחיישינן שמא נתעברה מגוי ונעשית זונה ואסורה לכהן, ואפי' לפי דבריה שאמרה שנתעברה מאחי אביה איכא לספוקי דדילמא הלכה כמ"ד דפנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה והן עתה יש כהן אחד שרוצה לישאנה ושאל את פינו אם מותר לו ליקחנה אם לאו יורנו מורנו ושכמ"ה.

תשובה מעיקרא צריכין אנו לפשוט הספק הב' לפי דבריה שאמרה שנתעברה מאחי אביה מי נימא הלכה כמ"ד הפנוי הבא על הפנויה עשאה זונה או לאו והדר ניפשוט הספק הא' דמי חיישינן שמא נתעברה מגוי דאי אמרינן הלכה כמ"ד פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה תו לא נפקא מידי בין אי חיישינן שנתעברה מגוי או מישראל דהא בין הכי ובין הכי עשאה זונה וכי קא מבעיא לן אם האמת הוא דמישראל לא הויא זונה אז שייך למבעי דמי חיישינן שמא נבעלה לגוי, והנה לספק זה שאמרה שנתעברה מאחי אביה אם עשאה זונה אם לאו בזה כבר כתב הרמב"ם בהדיא בפ"י מה איסורי ביאה דין ב' וז"ל וכן פנוי הבא על הפנויה אפו' היתא קדשה שהפקירה עצמה לכל אעפ"י שהיא במלקות לא נעשית זונה ולא נפסלה לכהונה שהרי אינה אסורה להנשא לו וכו' וכתב ה"ה ע"ז שם בגמרא מפורש ואין הלכה כר"א דאמר פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה וכתב רבינו אפי' היתה קדשה ודלא כר"ע דאמר זונה המופקרת אלא כחכמים דאמרי אין זונה אלא גיורת ומשוחררת ושנבעלה בעילה זנות ע"כ הרי לך בהדיא שאפי' שהיתה קדשה שהפקירה עצמה לכל לא נעשית זונה אלא דוקא כשנבעלה לאדם שהיא אסורה לינשא לו כ"ש בנ"ד שלא היתה בזה קדשה שלא הפקירה עצמה לכל אלא היא בבית אביה והפקירה עצמה לאדם אחד בודאי דלא נעשית זונה ולא נאסרה לכהן וא"כ אי הוה פשיטא לן בנ"ד שנתעברה מאותו האיש שאמרה עליו שהוא אחי אביה בודאי דלא היתה נפסלת בכך לכהונה הואיל ולא נבעלה לאדם שהיא אסורה לינשא לו ואדרבא מצוה לישאנה דהנושא את בת אחיו או בת אחותו עליו הכתוב אומר אז תקרא וה' יענה וכדאמרו רז"ל וכמו שכתבו החו' דבת אחותו לא דוקא אלא ה"ה בת אחיו אבל כיון דמספקא לן מילתא דדילמא נבעלה לגוי דפוסל אותה מכהונה וכדכתב הרמב"ם שם אבל הנבעלת לאחד מאיסורי לאוין או עשה וכו' או לכותי ועבד הואיל והיא אסורה להנשא לו ה"ז זונה וכן פסק מרן בא"ה סי' ו' סעי' ח' עיי"ש

והנה עיקרא דהאי מילתא איתא בספ"ק דכתובות דתנן התם ראוה מדברת עם א' אמרו לה מה טיבו של זה איש פלוני וכהן הוא ר"ג ור"א אומרים נאמנת ור"י או' לא מפיה אנו חיין אלא ה"ז בחזקת בעולה לנתין ולממזר עד שתביא ראייה לדבריה, היתה מעוברת אמרו לה מה טיבו של עובר זה מאיש פלוני וכהן הוא ר"ג ור"א אומרי' נאמנת ור"י אומר לא מפיה אנו חיין אלא ה"ז בחזקת בעולה לנתין ולממזר עד שתביא ראייה לדבריה, ואפסיקא הלכתא בגמרא כר"ג ופירש"י נאמנת וכשירה לכהונה ולא מספקינן לה בנבעלה לפסול לה ואמרינן בתר הכי א"ל שמואל לר"י שיננא הלכה כר"ג ואתה לא תעביד עובדא ומסיק הא לכתחלה הא דיעבד דלכתחילה בעינן רוב כשרים אצלה כדי להנשא לכתחלה לכהן אבל בדיעבד אם נשאת לכהן לא בעינן רוב כשרים אצלה, ותנן תו התם מעשה בתינוקת שירדה למלאת מים מן המעין ונאנסה אר"י ן' נורי אם רוב העיר משיאין לכהונה ה"ז תנשא לכהונה ובגמ' א"ל רבא לר"נ ר"י ן' נורי דאמר כמאן אי כר"ג אפי' ברוב פסולים אצלה מכשר אי כרבי יהושע אפי' ברוב כשרים נמי פסיל איל הכי אר"י אמר רב בקרונות של צפורי הוה מעשה וכדר"א דאמר והוא שהיתה סיעת של בני אדם עוברת דהוי תרי רובי רוב העיר ורוב סיעה לשם וכדרבי ינאי דאמר נבעלת בשעת קרונות כשירה לכהונה אבל פירש אחד מציפורי ובעל הילד שתוקי כי הא דאתא רב דימי אמר ר"ח הולכין אחר רוב העיר והוא דהיתה רוב סיעה בהדה ואין הולכין אחר רוב העיר גרידתא ולא אחר רוב סיעא גרידתא מ"ט גזירה רוב סיעא אטו רוב העיר ורוב העיר נמי אי דקא אזלי אינהו לגבה כל דפריש מרובא פריש לא צריכא דקא אזלה איהי בהדייהו דהו"ל קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי, ומי בעינן תרי רובי והתניא תשע חנויות וכו' ומסיק מעלה עשו ביוחסין, ופירש"י בקרונות של צפורי ביום השוק שסייעות ושיירות ממקום אחר באות שם וכדרבי דאמר והוא שהיתה סייעה של בני אדם כשרין עוברת שם דהשתא איכא סיעה ורוב העיר אבל פירש אחד מצפורי דידעינן ודאי דמן העיר היה אעג"ב דצפורי עיר שרובה משיאין לכהונה הולד שתוקי דבחד רובא לא מכשר דבעינן תרי רובי רוב העיר שיהא כשרין ורוב סיעא נמי דמעלה עשו ביוחסין.

והנה בפירושא דהאי סוגיא איכא ג' שיטות דלרש"י ז"ל האי דמסקינא דבעינן תרי רובי הוא כדי לאוקמי למתני' כר"י דאית ליה בראוה מעוברת דאפי' ברוב כשרים אצלה אינה נאמנת והכא במתני' אמרינן בתינוקת שירדה למלאת מים מן המעין ונאנסה דאם רוב העיר משיאין לכהונה דתנשא לכהונה ולהכי אוקמוה בגמר' בקרונות של צפורי הוה עובדא דאיכא תרי רובי רוב בני העיר ורוב סיעא ור"י היא ואפי' דלא מכשר איהו בחד רובא בתרי רובי מודה דמהני אבל אה"נ דלר"ג לא בעינן תרי רובי ואפי' בחד רובא מכשר, והתו' והרא"ש והר"ן הקשו על שיטה זו דקשיא הלכתא אהלכתא דאפסיקה הלכתא בגמ' כר"ג והדר אפסיקא הלכתא כר"י ן' נורי לכך פירשו דהא דאוקימנא דבעינן תרי רובי האי סוגיא אתיא אפי' כר"ג וע"כ לא מכשר ר"ג אפי' ברוב פסולין אלא כשטוענת ברי ואומרת לכשר נבעלתי והיינו דוקא בדיעבד אבל לכתחלה לא תנשא לכהן עד שיהא רוב כשרין אצלה, אבל באינה טוענת ברי שלא ידעה מי הוא הבועל בכה"ג הוא דבעינן תרי רובי, וכן דעת הטור שכתב פנויה שראוה שנבעלה והלך הבועל או אם באה לפנינו מעוברת ואומרת שלכשר נבעלתי נאמנת והיא וביתה כשרה לכהונה אפי' רוב פסולים אצלה ודוקא בדיעבד אבל לכתחלה שבא כהן לפנינו לימלך אין מתירין אותה לו עד שיהא רוב כשרים אצלה בד"א שאומרת לכשר נבעלתי אבל אם אינה יודעת מי הוא הבועל אפי' בדיעבד תצא עד שיהיה תרי רובי רוב העיר כשרים ורוב שיירא של כשרים הבאה ממקום אחרים עוברים שם.

והרמב"ם ז"ל אית ליה שיטה ג' דאית ליה דאפי' בטוענת בריא שלכשר נבעלתי בעינן תרי רובי להשיאה לכתחלה ובדעבד אפי' חד רובא לא בעי כיון שהיא טוענת ואומרת לכשר נבעלתי וכשאינה טוענת בריא אפי' נשאת תצא כל היכא דליכא תרי רובי ומרן ז"ל בב"י ובכס"מ כתב דמשמע מדקדוק לשון רבינו דאפ"י בדאיכא תרי רובי נמי לכתחלה לא תנשא משום מעלה עשו ביוחסין דלא עדיף אינה טוענת בתרי רובי מטוענת בחד רובא ע"כ, ונראה שהוציא דין זה ממ"ש הרמב"ם באינה טוענת דהויא ספק זונה ואם נשאת לכהן תצא אא"כ היו תרי רובין המצוין אצלה כשרין ע"כ ומשמע ליה למר"ן דע"כ לא קאמר הרמב"ם תרי רובי מהני באינה טוענת אלא לענין דאם נשאת לא תצא דאהא דאם נשאת תצא כתב אא"כ איכא תרי רובי לומר דבהכ"ג אם נשאת לא תצא אבל לענין להנשא לכתחלה אפי' בתרי רובי לא מהני באינה טוענת, ונראה דה"ה לא כן דעתו אלא דתרי רובי מהני באינה טוענת אפי' לענין להנשא לכתחלה שכך כתב וז"ל ולא חילקו באינה טוענת בין לכתחלה לדעבד וכן דעת רבינו אלא הכל בתרי רובי באינה טוענת ע"כ ומוכח מדבריו דבעי למימר דבאינה טוענת ליכא חילוקא בין לכתחלה לדיעבד אלא הכל תלוי באיכא תרי רובי דאי איכא תרי רובי אפי' לכתחלה תנשא ואי ליכא תרי רובי אפי' בדיעבד תצא דאם איתא לפי דברי מר"ן ז"ל גם באינה טוענת יש חילוק בין לכתחלה לדעבד היכא דאיכא תרי רובי מהני דבדעבד ולכתחלה לא תנשא ולא תליא מילתא בתרי רובי דוקא אלא תליא מילתא בין לכתחלה לדעבד והיכי כתב ה"ה דבאינה טוענת הכל תלוי בתרי רובי ולא יש חילוק בין לכתחלה לדעבד, ועוד כיון דהשוה ה"ה דעת רבינו לשאר מפרשים באינה טוענת וכתב שדוקא בטוענת יש חילוק בין הרמב"ם לשאר פוסקים אבל באינה טוענת מסכמת דעתו לדעת הפוסקים והרי שאר פוסקים ס"ל דהאי סוגיא דמצרכה תרי רובי מיירי באינה טוענת והיא דעת הרמב"ן והרשב"א שכתב ה"ה ובודאי דלדידהו אפי' באינה טוענת כל היכא דאיכא תרי רובי מהני להנשא אפי' לכתחלה דהא מתני' דתנוקת דאוקימנא לה בקרונות של צפורי דאיכא תרי רובי ואוקמוה הרמב"ן והרשב"א דמיירי דאינה טוענת קתני בה בהדיא אמר ר"י ן' נורי אם רוב העיר משיאין לכהונה ה"ז תנשא לכהונה ע"כ, ומילת תנשא לכתחלה משמע וגם הר"ן דאית ליה כהאי שיטא כתב דבאינה טוענת לא מפלגינן בין לכתחלה לדעבד ע"כ אלמא דלא מפלגינן כלל וכיון דבאינה טוענת כתב ה"ה שדעת הרמב"ם שוה לשאר הפוסקים כי היכי דלדידהו כי איכא תרי רובי מהני אפי' באינה טוענת להנשא לכתחלה ה"נ לדעת הרמב"ם דבהאי לא פליגי

כללא דהאי מילתא לדעת הרמב"ן והרשב"א והתו' והרא"ש והר"ן בטוענת בריא לכשר נבעלתי בחד רובא סגי אי רוב העיר גרדיתא או רוב סיעה גרידתא להנשא לכתחלה ובדעבד אפי' ברוב פסולים אצלה מהני, ולדעת הרמב"ם אפי' בטוענת בריא בעינן תרי רובי להנשא לכתחלה אבל בדעבד אפי חד רובא לא בעי, וא"כ בנ"ד נמי שטענה ואמרה לכשר נבעלתי לכאורה נראה דלא מהני להנשא לכתחלה לכ"ע דהא לדעת הרמב"ם בעינן תרי רובי להנשא לכתחלה שיהא רוב העיר כשרים ורוב השיירות שבאים לשם כשרין וכאן במדינה זו לא הוי אפי' חד רובא דהא רוב העיר גוים נינהו ורוב השיירות שבאים ממקום אחר גוים נינהו וא"כ נראה דלדעת כל הפוסקים שזכרתי פה אסורה לכתחלה להנשא לכהן דהא אפילו לדעת שאר הפוסקים חד רובא מיהא בעינן לינשא לכתחלה ובנ"ד ליכא אפי' חד רובא.

והנה מר"ן ז"ל בס' הקצר פסק סברא סתמית כדברי הרמב"ם וסברת שאר הפוסקי' כתבו אח"כ בשם יש מי שאומר ותמיהא לי מילתא טובא דהיכי שביק דעת רוב הפוסקים שזכרנו התו' והרא"ש והרמב"ן והרשב"א והר"ן כולהו בחד שיטתא קיימי דבטוענת בחד רובא סגי אפי' לכתחלה ולא בעינן תרי רובי אלא בדלא טענא ותפס שיטת הרמב"ם דאפי' בטוענת בעינן תרי רובי ולפחות הו"ל לכתוב דעת כל הני רבוותא בסתמא ודעת הרמב"ם בשם יש מי שאומר ובנ"ד כבר כתבנו דבין לדעת הרמב"ם ובין לדעת כל הני רבוותא שזכרנו לא שריא לכתחלה להנשא ואם בא כהן לימלך אין מתירין לו לכתחלה להנשא כיון דליכא אפי' חד רובא דהא בעינן שיהא רוב העיר כשרים או רוב שיירא של כשרים הבאה ממקום אחר ובנ"ד רוב העיר ורוב השיירות פסולים נינהו, ומכ"ש לדעת הרמב"ם דס"ל חומרא אחריתי דע"כ לא שרינן בתרי רובי אלא דוקא היכא שנבעלה בפרשת דרכים או בקרנות שבשדות אבל היכא שנבעלה בעיר או שנתעברה בעיר אפי' בתרי רובי לא מהני שכך כתב בפי"ח מה' א"ב דין י"ד וז"ל פנויה שראוה מעוברת ואמרה מאדם כשר נאמנת ומותרת לכהן בד"א כשהיה המקום שנבעלה בו פרשת דרכים או קרנות שבשדות שהכל עוברין שם והיו רוב העוברים שם כשרים ורוב העיר שפירש אלו העוברים ממנה כשרים שחכמים עשו מעלה ביוחסין ואצריכו ב' רובות אבל אם היו רוב העוברי' שם פוסלים אותה כגון גוים או ממזרים אעפ"י שרוב המקום שבאו ממנה כשרים או שהיו רוב המקום פסולים אעפ"י שרוב העוברים שם כשרים חוששין אותה למי שפוסלין אותה נבעלה ולא תנשא לכהן ראוה שנתעברה בעיר אפי' לא שוכן שם אלא כותי אחד וכו' ה"ז לא תנשא לכתחלה לכהן שכל קבוע כמחצה על מחצה הוא וכו' וטעמו כמ"ש מר"ן דגורס בגמ' ורוב העיר נמי אי דקא אזלי אינהו לגבה כל דפריש מרובא פריש ומשני איכא דאזלה לגבייהו וס"ל דאם נתעברה בעיר אפי' הלך הבועל אצלה חשוב כקבוע גזירה אטו היכא דאזלה איהי לגבי וכמ"ש מר"ן בב"י ובכ"מ לאחר שהביא גרסת רש"י ודברי הגמ' כתב וז"ל וכך הם דברי רבינו שסתם וכתב דנבעלה בעיר לא תנשא לכתחלה ולא חילק בין אזלה איהי לגביהו ובין אזלי אינהו לגבה, ונראה מדבריו דאפי' בדאיכא תרי רובי רוב העיר ורוב סיעה כל שנבעלה בעיר לא תנשא לכתחלה דאפי' אזל בועל לגבה חשיב כקבוע גזירה אטו היכא דאזלה איהי לגביה ולא מכשרינן אלא כשנבעלה בפרשת דרכים והיו שם תרי רובי ע"כ, הרי לך דתרי רובי בעיר לא מהני לדעת הרמב"ם ומר"ן שנמשך אחריו בס' הקצר וא"כ בנ"ד שראוה מעוברת בעיר אפי' תרי רובי לא מהני כ"ש דליכא אפי' חד רובא בנ"ד, ואפי' לדעת הטור דפליג בהא אדברי הרמב"ם וס"ל דאפי' נתעברה בעיר אם הלך הבועל אליה שרינן לה בתרי רובי ולא מיקרי קבוע אלא בהלכה היא אצלו וס"ל דבסתמא נמי שאין ידוע מי הלך למי תנשא לכתחלה מ"מ ע"כ לא שרי הטור בנתעברה בעיר בהלך הבועל אליה או בסתמא, אלא דוקא היכא דאיכא תרי רובי וכמו שמבואר בדבריו עיי"ש אבל בנ"ד דליכא אפי' חד רובא, ליכא מאן דשרי לכתחלה, ודעת הטור לא יכולתי להולמה לפי סוגית הגמ' דהא לפי דעת הטור בהלך הבועל אליה או בסתמא שרינן לה לכתחלה בתרי רובי ואלו בהלכה היא אצלו אפי' בתרי רובי לא שרינן ואילו מדברי הגמ' מוכח לפי מאי דכתב מר"ן ז"ל דהטור גורס לא צריכא דקא אזלא איהי לגבייהו אז בעינן תרי רובי ולא סגי בחד רובא ואילו באזלו אינהו לגבה בחד רובא סגי דהא אמאי דקאמר רב דימי הולכין אחר העיר והוא דאיכא רוב סיעה בהדה ואין הולכין אחר רוב העיר גרידתא מ"ט גזירה רוב סיעה ואטו רוב העיר פריך בגמ' ורוב העיר נמי אי דקא אזלי אינהו לגבה כל דפריש מרובא פריש כלומר ותסגי ברוב העיר גרידתה ומכ"ש ברוב סיעה גרידתא דכל דפריש מרובא פריש, ומשני לא דקא אזלא איהי לגבייהו דהו"ל קבוע וכו' כלומר ובכה"ג הוא דאמרינן דלא מהני רוב העיר גרידתא וגזרינן נמי רוב סיעה גרידתא אטו רוב העיר גרידתא ולא שרינן אלא ברוב העיר ורוב סיעה בהדה וא"כ דוקא באזלה איהי לגבייהו בעינן תרי רובי אבל באזלי אינהו לגבה בחד רובא סגי והיכי כתב הטור באזלה איהי לגבייהו לא מהני תרי רובי ובאזלי אינהו לגבה בעינן תרי רובי ובשלמא אי גריס כגרסת רש"י בשנויא דגמרא איכא דאזלא איהי לגבייהו כלומר כיון דלזמנין איהי קא אזלה לגבייהו מש"ה באזלי אינהו לגבה נמי גזרינן אטו היכא דאזלה איהי לגבייהו ומש"ה בעינן תרי רובי גם באזלי אינהו לגבה.

אמנם אכתי קשה דא"כ גם בהלכה היא אצלם הו"ל למשרי בתרי רובי דהא מאי דבענין תרי רובי באזלי אינהו לגבה כולה משום גזירה דאזלה איהי לגבייהו ואפ"ה שרינן בתרי רובי א"כ באזלה איהי לגבייהו הוה לן למשרי בתרי רובי ונראה דדוקא באזלי אינהו לגבה דמשום גזירה היא דאסרינן לה ולא מדינא שרינן בתרי רובי משא"כ באזלה איהי לגבייהו דמדינא הוא דאסורה מחמת כל קבוע ס"ל להטור דאף בתרי רובי לא שרי ובסתמא נמי דלא ידעינן מי הלך למי אזלינן לקולא היכא דאיכא תרי רובי וכמ"ש מר"ן בב"י דכיון דאין איסור זה מין הדין אלא משום מעלה בעלמא כל היכא דלא ידעינן אזלינן לקולא א"כ מ"ש מר"ן בגירסת הטור לא נהיר כלל דאיהו נמי גריס כגירסת רש"י גם מה שנר' מדברי מר"ן ז"ל דהריטב"א ז"ל ס"ל כהטור ז"ל ליתא ולא ידענא מנ"ל לשווי פלוגתא ביניהו דהא הריטב"א אתא לאפוקי ממ"ד דע"כ לא בעינן תרי רובי אלא בדלא ידעינן אי אזלי אינהו לגבה ואי אזלה איהי לגבייהו אבל היכא דידעינן בבירור שפירש אחד דמבני העיר והלך אצלה בחד רובא סגי ברוב בני העיר גרידתא וקאמר הריטב"א ז"ל דליתא לסברא זו אלא אפי' ברי לן שפירש אחד מבני העיר אצלה לא שרינן עד דאיכא תרי רובי רוב העיר ורוב סיעה וקאמר דכולה סוגיא רהטא כשיטא זו והכי דייקי דברי רבי ינאי דאמר אבל פירש אחד מצפורי ובעל הולד שתיקי דמוכח מינה דאעג"ב דפירש ודאי וזהו דברי רב דימי דאמר דבעינן תרי רובי וא"כ דברי הרטב"א והטור עולים בסגנון אחד דגם הטור סבר דאפי' הלך הבועל אליה בעינן תרי רובי ולאו בסתמא דוקא הוא דבענין תרי רובי אבל לא גילה הריטב"א ז"ל דעתו בהלכה היא אצלו מה דינו אי מועיל תרי רוב או דסבר כהטור דלא מהני בהכ"ג תרי רובי דאפשר דאיהו נמי מפליג כסברת הטור בין אזלה איהו לגבייהו ובין אזלי אינהו לגבה גם הרשב"א שהביא מר"ן הב"י שרצה להסכים דעתו אם דעת הרמב"ם דלא מפליג בין אזלי אינהו לגבה ובין אזלה איהי לגבייהו ובעי למימר מר"ן דהרשב"א פליג על הטור דמפליג בינייהו לא ידעתי מנ"ל דמדבריו שהביא לא מוכח מינייהו מידי דמפליג על הטור דהא כל מה שהביא מר"ן משמו הן הנה דברי הטור דהא הרשב"א בעי למימר דמאי דאמרינן בגמ' דהולכין אחר רוב העיר והוא דאיכא רוב סיעה בהדה דהיינו דלא ידעינן מאיזה מקום פירש הבועל אם מהעיר אם מן הסיעה אבל אם נודע שפירש מן העיר או פירש מן הסיעה לא שרי ואיפשר דמודה בה הטור ומ"מ במאי דמפליג הטור בין היכא דקא אזלי אינהו לגבה לאזלא איהי אפשר דגם הרשב"א מפליג בהכי.

שוב ראיתי להרב בית שמואל שכתב שמ"ש מר"ן בגירסת הטור דבריו תמוהים בעיניו אבל לא ביאר מאיזה צד תמוהים עוד כתב שהרשב"א ז"ל לא פליג על הטור דלא כמשמעות הב"י דפליג ע"כ.

ונראה לתרץ דמה שנר' מדברי מר"ן דהרשב"א ז"ל פליג על הטור הוא לפי שיטתו דסבר דהטור ז"ל גריס בשינויא דגמרא לא דקא אזלה איהי לגבייהו ועלה קאמר דמדברי הרשב"א מוכח דלא גריס הכי דהא איהו כתב לאפוקי ממאן דסבר דדוקא בדלא יודעין מי הלך למי הוא דבעינן תרי רובי, אבל לא כשידעינן בבירור שהוא הלך אצלה ואיהו ס"ל שאפילו דיודעין בבירור שהוא הלך אצלה בעינן תרי רובי, ואם איתא שגורס לא דקאזלה איהי לגבייהו א"כ באזלי אינהו לגבה לא בעינן תרי רובי ואיך כתב הריטב"א דאפי' באזלי אינהו לגבה בעינן תרי רובי אלא ודאי דגריס בגרסת רש"י אבל אכתי אין זה סברא דהא הטור ז"ל גריס גירסא אחרת ועכ"ז סבר דגם בהולך הוא אצלה בעינן תרי רובי, ואפשר דהרישב"א ז"ל יסבור כמותו ומנ"ל דהריטב"א ז"ל גריס כרש"י, ואפשר שכוונת מר"ן דמדהו"ל להרשב"א ז"ל לאפלוגי בהדיא בין היכא דאזלה איהי לגבייהו לאזלי אינהו כדמפליג הטור ולא אפליג ש"מ דגריס כרש"י.

נקטינן מיהא לענין דינא דבנתעברה בשדה או בפרשת דרכים לדעת הרמב"ם בעי תרי רובי להשיאה לכתחלה, ואפי' בטוענת לכשר נבעלתי ולדעת אינך רבוותא בטוענת בריא בחד רובא סגי, ובנבעלה בעיר או שראוה מעוברת בעיר לדעת הרמב"ם אפי' בתרי רובי לא סגי ולדעת הטור אפילו בכה"ג מהני תרי רובי אם הלך הבועל אליה או בסתמא דאין ידוע מי הלך אצל מי, וא"כ בנ"ד שראוה מעוברת בעיר נר' לכאורה דאף לדברי הטור דמיקל מ"מ בעינן תרי רובי והכא בנ"ד ליכא אפי' חד רובא דכשרים דהא רוב העיר ורוב סיעה פסולין נינהו וא"כ נר' דאסורה להנשא לכתחלה לכהן, אמנם אחר העיון נראה דאיתתא זו שריא להתנסבא לכהן לכתחלה לפי שהיא דרה בבית אביה שהם דרים במבוי ארוך הרבה וכל אותם חצרות שבאותו מבוי ישראלים נינהו ואותו מבוי אינו מפולש לר"ה ואין דרך הרבים מפסיקתו ואותו מבוי מצד אחד פתוח להרבה חצרות של יהודים ומצד הא' הוא מפולש למבואות אחרים ואותם המבואות הסמוכים לאותו מבוי רובם של ישראלים נינהו ובית אביה הוא לפנים ולפנים של אותו מבוי ויש כמו עשרים חצרות באותו מבוי וכלם של ישראל נינהו.

ומצאתי להרב בית שמואל שכתב וז"ל ונראה הא דבעינן תרי רובי איירי כשיש עכ"פ מיעוט פסולים אבל בדליכא מיעוט פסולין לא בעינן תרי רובי וכשיש לישראלים שכונה בפני עצמה ואין דרך הגוים מפסיק אז הויא אותה שכונה כעיר עצמה וכאלו לא היו דרים שם גוים כמ"ש בת"ה ובטי"ד ס' קכ"א ע"ש וז"ל הרשב"א בת"ה שער ד' בית ה' גנבים שפתחו חביות ואין ידוע אם גוים אם ישראלים אם רוב גנבים של אותם מקום כותים אסור ואם רוב ישראלים מותר וכו', ומסתברא דאפי' בעיר שרובה גוים ואין ידוע אם ישראלים אם גוים, אם ישראל שבאותה העיר דרים בשכונה בפני עצמה שאין דרך הגוים מפסיקתן הרי אותה שכונה כעיר בפני עצמה ואין הולכין בה אחר רוב העיר כולה אלא אחר רוב השכונה ואעפ"י שיש קצת גוים דרים דהרי שכונה זו כעיר בפני עצמה ואעפ"י שאין דלתות השכונה ננעלות, וכדרך שאמרו גבי בשר הנמצא דאין הולכין אחר רוב העיר אלא אחר רוב טבחי העיר ואעפ"י שאין דלתות מדינה נעולות כדאיתא בשלהי פ"ק דכתובות ואמרינן נמי התם חדא בחורבא דמתא וחדא בחורבה דדברא וצריכא דאי אשמעינן חורבה דמתא התם הוא דמכשר ר"נ דרוב כשרים אצלה אבל חורבא דדברא דרוב פסולין אימא לא צריכא אלמא בכל מקום אחר רוב המקום אזלינן אעג"ב דרובא דעלמא כנגדו וכן משמע מדברי רבה דאמר רוב שוארי ישראל נינהו ואי בתר רובא דעלמא אזלינן רוב גנבי לאו ישראל נינהו ע"כ אלמא דשכונה חשיבה כעיר בפני עצמה לפי דברי הרשב"א וא"כ כל היכא דסגי בחד רובא כמו גבי יין של נסך בגנבים שנכנסו לעיר ופתחו חביות דאמרינן אם רוב גנבים גוים אסור ואם רוב גנבים ישראל מותר וכן בבשר הנמצא דאמרינן אם רוב טבחי ישראל מותר וישראלים דרים בשכונה אחת חשבנין לאותה שכונה כעיר בפני עצמה ואפי' שיהיו מעט גוים דרים באותה שכונה אזלינן בתר רוב שכונה דישראל נינהו ושרי אבל בנ"ד דבעינן תרי רובי דמעלה עשו ביוחסין אז בעינן שיהו כל בני השכונה ישראל כדי להתירה לכהן דאם יש מעט גוים דרים באותו שכונה לא מהני דאעג"ב דרוב בני השכונה ישראל נינהו מ"מ בחד רובא לא סגי ומ"מ בנ"ד דכל בני השכונה ישראלים וליתא גוים דדיירי התם כלל בודאי שרי דאעג"ב דבעינן תרי רובי היינו כשיש עכ"פ מיעוט פסולין אבל בדליכא מיעוט פסולין אז לא בעינן תרי רובי וכיון דחשבינן לשכונה כעיר בפני עצמה ובאותה שכונה אין דרים כי אם יהודים וליכא גוים כלל ואין דרך גוים מפסקת א"כ ליכא מיעוט פסולין ולכ"ע לא בעינן בכה"ג תרי רובי וכמ"ש הרב בית שמואל וליכא למימר שדוקא כשכל הישראלים שבאותה העיר דרים בשכונה אחת אז הוא דחשבינן לאותה שכונה כעיר בפני עצמה, אבל כשהם דרים במקומות אחרים ומקצת ישראל שבאותה עיר דרים במבוי אחר כנר' לא חשבינן לאותה שכונה דאותה מבוי כעיר בפני עצמה, הא ליתא דהא כיון שבני כל אותה שכונה ישראל נינהו מה יתן ומה יוסף שיש ישראלים במקומות אחרים וכי גרע אם יש ישראלים אחרים, הגע עצמך שלא יש יהודים אחרים באותה העיר אלא אלו מי לא הוה שרינן לה וכי משום דאיכא ישראלים אחדים סמוך להם במבואו' אחרים מי גרע גרע ? ומאי דנקט הרשב"א בההיא דגנבים שפתחו החביות דאם ישראלים שבאותה העיר דרים בשכונה אחת משום שפתחו חביות של כל ישראל שבאותה העיר מש"ה בעי שיהיו דרים כולם בשכונה אחת כדי להתיר יינן של כל בני העיר בתר רוב שכונה דהוו ישראלים אעפ"י שיש קצת גוים דרים באותה שכונה דאם היו דרים ישראל גם במקומות אחרים הישראלים לא הוה משתרי יינן אלא דוקא של בני אותה שכונה, ומש"ה כתב שהיו ישראלים שבאותה העיר דרים בשכונה אחת אבל לעולם להתיר יינן של בני השכונה לא בעי ליהו וכולהו ישראל שבאותה העיר בחד שכונה, וכן כדי להתיר פנויות הנבעלות באותה שכונה לא בעינן שיהו כל ישראל שבאותה העיר בשכונה אחת אלא אפי' במקצתם סגי להתיר בני אותה שכונה, וא"כ בנ"ד שכל בני אותו מבוי שהוא ארוך הרבה כולם ישראלים מתחלתו ועד סופו ובית אביה הוא לפני ולפנים דאותו מבוי ואין דרך גוים מפסקת באותו מבוי א"כ ליכא מיעוט פסולין אצלה הו"ל כאילו דרה בעיר שאין בה כי אם יהודים דודאי שרי דחשבינן לאותה שכונה כעיר בפני עצמה ולא בעינן תרי רובי, וכן נר' מדברי הרא"ה ז"ל שהבין מדברי הרשב"א דס"ל שמחלקין כל העיר למבואות וכל מבוי ומבוי חשבינן ליה כעיר בפני עצמו שהקשה עליו וז"ל ואיני מבין דבריו וכי מחלקין העיר למבואות ותנוקת שנבעלה בשכונה אחת ורוב העיר פסולין ורוב שכונה כשרין ושבקינן רוב העיר ואזלינן בתר רוב שכונה וכו' ע"כ, הרי לך בהדיא דהבין מדברי הרשב"א שמחלקין העיר למבואות וכל מבוי ומבוי חשבינן ליה כעיר בפני עצמו, ומה שהקשה וכי מחלקין העיר למבואות ותנוקת שנבעלה בשכונה אחת היכי שבקינן רוב העיר ואזלינן בתר רובא דשכונה, ועוד הקשה עליו דהא קיי"ל כר"ח דאמר רוב וקרוב הלך אחר הרוב והכא היכי אזלינן בתר קורבה תירץ ע"ז משמרת הבית דבשכונה מיוחדת שאין דרך גוים מפסיקתה היא בודאי כעיר בפני עצמה, וכתב שכן אנו נוהגין בבשר הנמצא בשכונתינו להתיר ואין הולכין אחר הרוב העיר מפני ששכונתינו מיוחדת ואין דרך גוים מפסיקתה וכתב וה"ה והוא הטעם לתנוקת הנבעלת שם, וכתב עוד דההיא דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב מיירי כשאין המעוט הקרוב מובדל ומיוחד בעיר בפני עצמה אלא בשביל של כרמים ורובן ישראלים ומיעוט גוים שאין שכונת כרמי ישראל מובדלת ומיוחדת לישראלים שרגל הגוים נמי ורגל הכל מצוי שם ע"כ, וא"כ בשכונה שדרין בה ישראל לבד כנ"ד שאין רגל גוים מצוי שם ואפי' אם יבא באקראי גוי אחד לשם הוי מלתא דלא שכיחא שרי כיון שהיא מובדלת ומיוחדת לישראל.

אמנם אכתי פש גבן לברורי אי בעינן שיהיו דלתות השכונה ננעלות או לא, והנה מר"ן ז"ל גבי יין נסך סי' קכ"א הביא דברי הרשב"א שכתבתי לעיל שכתב אעפ"י שאין דלתות השכונה ננעלות ואח"כ כתב וז"ל אבל הרא"ש כתב על האי עובדא דגנבי דפומבדיתא וכן במקומות שיש ליהודים מגרש בפני עצמו ונעול בלילה תלינן בגנבי ישראל ע"כ, ומרן שם בס' הקצר העתיק דברי הרשב"א וכתב ואם יש ליהודים שכונה לבדם שאין דרך הגוים מפסיקתה הולכין אחר רוב בני השכונה ע"כ, ולא הזכיר לההיא דהרא"ש דבעי שיהו דלתות השכונה ננעלות בלילה אלמא דלא ס"ל כוותיה ולא בעו שיהו דלתות השכונה ננעלות בלילה וא"כ בנ"ד נמי אעג"ב דאין דלתות השכונה ננעלות בלילה שרי, אבל אם באנו לחוש לדברי הרא"ש בנ"ד הוה אסור כיון דאין דלתות השכונה ננעלות בלילה, ועוד בנ"ד לא שייך דלתות השכונה ננעלות בלילה, דהתם דחיישינן מגנבים ושודדי לילה מש"ה כי ננעלות דלתות השכונה בלילה שרי אבל בנ"ד כי דלתות השכונה ננעלות בלילה מאי הוי כיון דביום פתוחות חיישינן שנבעלה ביום, וכן מצאתי להרב בכנה"ג בא"ה שחילק בהכי א"כ לדעת הרא"ש דבעי גבי י"נ דלתות נעולות בלילה בנ"ד נראה דאסור, איברא שמצאתי להש"ך וט"ז שכתבו דהרשב"א והרא"ש לא פליגי דהרשב"א דמיקל אפי' כשאין דלתות נעולות מיירי באין דרך גוים מפסיקתן והרא"ש דמחמיר ובעי שיהו דלתות נעולות בלילה מיירי כשדרך גוים מפסקת, וא"כ בנ"ד דאין דרך גוים מפסקת גם להרא"ש שרי ומכ"ש לפי דעת מר"ן דפסק כהרשב"א דמיקיל דודאי שרי, ומאי דפסק מר"ן כהרשב"א גבי י"נ הוא משום דמיירי דרבנן אזלינן לקולא וכמ"ש שם הרב בכנה"ג וא"כ גם בנ"ד דמיירי דרבנן הוא דהא אם נשאת בדיעבד לא תצא ואפי' ברוב פסולין אצלה באומרת לכשר נבעלתי, וכמ"ש בגמ' הלכה כר"ג ואתה לא תעביד עובדא עד דאיכא רוב כשרים אצלה ופריך הלכה ואתה לא תעביד עובדא ומסיק הא לכתחלה הא בדעבד וכן פסק הטור וז"ל ואם אמרה לכשר נבעלתי כשרה לכהונה ואפילו רוב פסולים אצלה ודוקא בדיעבד אבל לכתחלה שבא כהן לימלך אין מתירין לו עד שיהו רוב כשרין אצלה, וכיון דהוי מידי דרבנן פסקינן כהרשב"א דשכונה חשיבא כעיר בפני עצמה ואפי' אין דלתות השכונה ננעלות וגם דלא שייך בהאי דינא דין לנעלות בלילה אפ"ה שרי, ואעפ"י שמכחישה אותו שאמרה שנתעברה ממנו, מ"מ כיון דחשבינן לשכונה כעיר בפני עצמה תלינן בבני השכונה דישראלים נינהו, ומ"ל שנתעברה מאיש זה, ומ"ל מאיש אחר מבני השכונה כולם הוו ישראלים עד כאן נמצא בהעתקה, וכנראה כי חסר מהתשובה הזאת. המגיה

סימן ב

האותיות אשר תבאנה יעידון יגידון אשר הגעתי לפרק התקבל כתב אשר כוננו אצבעותיך על דברת ראובן שקידש דינה בפני שמעון ולוי בן דודו ובפני יהודה ואח"כ נתחרט על הקידושין ובא לב"ד של חכמים וכתבו לארוסתו והביא הגט בידו ונתן בידה אח"כ בא יהודי אחד כהן ורוצה לקדש לדינה ונסתפקת אם יכול לקדש אותה ולישאנה שאפי' ריח הגט פוסל בכהונה וכתב דבעיה הדר פשטה, וברישא כתב בענין קדושי ראובן שלא אמר לו ורוב הפוסקים ס"ל היכא דלא אמר לי דלא הוי מקודשת ואח"כ כתב דבנ"ד הויא ידים מוכיחות שא"ל העדים הוא רוצה לקדש אותך אל תקבלי ממנו א"כ הוי ידים מוכיחות והויא מקודשת בודאי שיפה כתבת דשפיר הוי ידים מוכיחות והוי קידושין ואין צורך להאריך בדבר פשוט כזה.

עוד כתבת דכיון דשמעון ולוי הם קרובים וקידש בפניהם דאינה מקודשת ופשיט לה מהא שפסק מרן בח"מ סי' ל"ו סעיף א' עדים רבים שנמצא אחד קרוב אי פסול עדותן בטלה בד"א בזמן שנתכוונו להעיד וכו' והרשב"א בתשובה סי' קפ"ט כתב דאם תראו עצמם בשעת ראייה שנתכוונו להעיד כגון שהתרו בו כל העדות נפסל בשבילן וכתבת דבנ"ד ודאי כיונו להעיד דהא התרו בו והתרו בבת וצעקו ואם לא כיוונו להעיד למה להם להתרות ולצעוק וא"כ אין לחוש לקידושין אחר שכוונו להעיד ובאו בבת א' לב"ד והעידו ע"כ תורף דבריך, ודברים אלו קשים לשמוע דלא דמי נ"ד לההיא דהרשב"א דהתרו בו העדים דשאני התם דהתרו בו העדים בשעה שרוצה לעבור עבורה פ' דחייב עליה מיתת ב"ד או מלקות ובלא התראת העדים לא מחייב דבעינן עדים והתראה וכיון שהתרו בו העדים שלא תעבור עבירה פ' ואם תעבור תתחייב מיתה כמבואר בה' עדות ודאי דנתכוונו להעיד, אבל בנ"ד לא שייך התראה אלא עצה טובה קאמרי לבת שלא תקבל ונתנו לה עצה שלא להתקדש שיודעין בו שהוא איש עני והבת תתחרט לבסוף ונותנין לו עצה שהיא הוגנת לו ולה, ולא מיקרי בכה"ג התראה וא"כ לא מוכח מידי דהם שמעון ולוי נתכוונו להעיד דהא התראה אינה נעשית אלא בעדים אבל עצה טובה כ"ע יהבי לה ולא בעיא עדים.

וא"כ אנו תופסין עדות יהודה שהוא אינו קרוב לא לאיש ולא לאשה ומצרפין עמו עדות שמעון או לוי ולא בעו לאצטרופי קרבייהו כחדא אלא חשבינן עדות שמעון או לוי עם יאודה דהוו תרוויהו עדים כשרים ואידך חשבינן ליה כמאן דליתיה אעג"ב דשמעון ולוי יתבי תרוייהו כחדא מקבלין עדות אחד מהם ומצטרף עם עדות יהודה ואידך הוי כמאן דליתיה דלא מוכח כלל דשמעון ולוי נתכוונו שניהם להעיד ולא שייך התראה בנ"ד והרי בסי' ל"ו דאמרינן רבים שהעידו ונמצא אחד קרוב או פסול דעדותן בטילה בד"א שנתכוונו להעיד וכו' כיצד בודקין הדבר אומרים להם ב"ד כשראיתם הדבר באתם כדי להעיד או כדי לראות וכל מי שאמר להעיד באתי מפרישין אותו וכו'.

א"כ בנ"ד דלא בדקנו אותם אם להעיד באו או כדי לראות ולא אמרי שמעון ולוי דלהעיד באו לא אמרינן מסתמא דלהעיד באו וא"כ בנ"ד הא איכא תרי סהדי כשרים דהעידו בקידושין יהודה ואחר עמו או שמעון או לוי בודאי דהוו קידושין גמורים ומה שבאו כולם בבת אחת והעידו על הקידושין אין הדבר כך שלא באו כלם להעיד אלא שבאו לב"ד להגיד גופא דעובדא היכי הוה ומתקיים הדבר בעדות הכשרים ולא מצרפינן הפסול עמהם זהו דבר פשוט אפי' לדרדקי:

דבי רב.

ועוד בר מן דין הרי כתב הרשב"א בתשובה דאפי' לא נתגרשה רק משום קול הקידושין בעלמא ואע"פ שהוא ברור שאין ממש באותן קידושין ואין נותנין גט רק משום חומרא בעלמא אפ"ה פסולה לכהונה

א"כ בנ"ד אפי' אם היה יהודה לבדו בקידושין מ"מ הא איכא כמה מרבתא מגדולי הפוסקין דחיישי למקדש בעד א' כמבואר בכנה"ג סי' מ"ב וא"כ תיפוק לי' בנ"ד דיהבינן גט לחוש לסברת גאוני עולם דחיישי למקדש בעד א'.

וכיון דיהבינן גט משום חומרא בעלמא פסולה לכהונה כמבו' בתשובת הרשב"א דלעיל בסמוך דאף דאין נתנין גט כי אם משום חומרא בעלמא אעפ"י שהוא ברור שאין ממש באותן הקדושין אפ"ה פסולה לכהונה כ"ש דכבר הוכחנו דבנ"ד קדושי מעליא הוו בפני ב' עדים כשרים ודאי דבעיא גיטא ואינן נפסלין ע"י הקרוב א"כ בודאי שנפסלה לכהונה ואינה יכולה לינשא לכהן.

ומעתה מה שכתבת עוד דכל קול שלא הוחזק בב"ד לא חיישי' לאותו קול, דברים אלו לא ניתנו ליכתב דבנ"ד אתחזק קלא בב"ד וקידושי מעליא הוו בפני עדי' כשרי' פשיטא דפסולה לכהונה הויא ואני הייתי חולה מוטל על ערש דוי זה חדש ימי' ועדיין אית בי חולשא והדיבור אין בי ולא יכולתי להאריך כאשר עם לבבי ועת לקצר ותמהתי עליך שאתה מורה הוראות בדיני גיטין וקידושין ועדיין אינך ראוי להוראה וכבר החמירו רז"ל ואמרו כי רבים חללים וכו' זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה ח"ו על כן עצתי עליך כלך מדרך זה ולא תכניס עצמך בענינים כאלה ויהי אלהים עמך, נאום ד"שו כל הימים,

סימן ג

שאלה בת יתומה מאב הביאה אותה אמה מעיר אחרת ומכרה אותה מחמת רעבון ואותו היהודי שקנאה קדשה מדעת אמה ואח"כ נשאה נישואין גמורים ואחר שנישאת יצא קול הברה בעיר שהבת היא מקודשת מקדמת דנא לאדם אחר בעיר אחרת ואותו אדם שיצא הקול שהיא מקודשת לו היה באותו זמן בבצרה ועתה בה מבצרה הוא ואחיו והמקדש שמו יאודה ואחיו שמעון, ושאלנו אנחנו ב"ד ח"מ ליאודה ושמעון להגיד לנו גופא דעובדא היכי היה והיאך קדשה יאודה וספרו לנו איך אותה הבת היא יתומה מאביה ויש לה אם ואח גדול והבת כבת ח' או ט' ולא יותר והבת היתה אצל אמה בעיר אחרת ואחיה היה בעיר אחרת במקום שהיו יושבים יאודה ושמעון אחיו ויאודה ושמעון מכירים הבת ואחיה ויאודה אח אחר היה לו והוא ראובן ואמר לו ראובן ליאודה אחיו שרצונו לקדש לו הבת פלונית ומתחלה לא קבל לקדשה אח"כ הפציר בו אחיו ראובן עד שנתרצה ואמר לו יאודה לראובן אחיו הטוב בעיניך עשה וכל מה שתעשה אני מקבל ואז קרא לו ראובן לאחיה של הבת לקדש לאחותו והיו מדברים על עסקי הקידושין של הבת ויצאי לחוץ והביאו שני אנשים עוברים מן השוק אב ובנו ולא עבר זר בתוכם ונכנסו לבית ואז נתן ראובן לאחי הבת כמו ארבעה קרוש וא"ל הרי אלו קידושין של אחותך פ' שתהא מקודשת לאחי יאודה ויאודה לא היה מצוי באותו בית בעת הקידושין אמנם כשבא אח"כ סיפר לו ראובן אחיו שקידש לו הבת שנתן כסף קידושיה לאחיה וגם סיפר לי שלא היה נמצא שם בעת הקידושין כי אם פ' ובנו ולא היה שם אחר וגם שמעון סיפר לנו שלא היה נמצא שם כי אם אותו האיש ובני וראובן המקדש בעד אחיו נפטר לב"ע וגם אחיה שקיבל קידושיה נפטר, ועתה לשאול הגיעו מי חיישינן לקידושין אלו להחזיקה כמקודשת ליאודה ואין קידושי ב' כלום דהויא א"א שהלכה ונישאת לאחר דאסורה לשניהם וצריכה גט משניהם ותצא מזה ומזה, או לא, יורנו מורנו ושכמ"ה

תשובה תחלה יש לחקור על קדושי האח שקיבל קידושין בעד אחותי שהיא קטנה והיא יתומה מי מצי לקדשה שלא מדעתה כיון דהויא יתומה מאב והוי הוא במקום אביה דהאב זכאי בקדושי בתו כשהיא קטנה ומצי לקדשה לכל מי שירצה וכדאמרינן בגמ' או דילמא לא מצי לקדש שלא בפניה או לפחות יקדש אותה בפני אמה וכיון דבנ"ד לא היתה אמה בעת הקידושין אפשר דלא מהני ולא הוו קידושין, והנה לחקירה זו איכא למפשטה מהא דתנן במשנה פ' ב"ש דתנן התם איזו קטנה שצריכה למאן כל שהשיאוה אמה ואחיה לדעתה השיאוה שלא לדעתה אינה צריכה למאן וכו' ע"כ וכתב ה"ה ז"ל דקאמר בירושלמי איזו היא לדעתה עבדין לה גננא ומלבישין לה קוזמרין ומדכרין לה גבר, איזו היא שלא לדעתה עבדין לה גננא וכו' ולא מדכרין לה גבר, וכתבו הרשב"א ז"ל, ונ"י כתב הירושלמי הזה וכתב אח"כ שיש מי שפירש לדעתה כבת י' כבת י"א שלא לדעתה כבת ה' כבת ו' ע"כ א) וא"כ בנ"ד לדברי הירושלמי פשיטא דלא בעיא מאון דאחיה קדשה שלא בפניה ובלא ידיעתה שהיתה הבת בעת קדושין בעיר אחרת ולא עבדו לה גננא ולא אדכרו לה גבר, וגם לדברי הרב נ"י נמי לא בעיא מיאון דהבת היתה כבת ח' כבת ט' בעת הקידושין והנה קשה לי דברי הנ"י דקשיא דיוקא אדיוקא דפי' לדעתה כבת י' כבת י"א מוכח דבת ט' ובת ח' מיקרי שלא לדעתה והדר קאמר דשלא לדעתה כבת ה' ושש אלמא דבת ז' ח' מיקרי לדעתה והרי הוא סותר הקודם.

והרמב"ם ז"ל בפי"א מה' גירושין כתב דקטנה מבת ו' ועד בת י' בודקין אותה לפי יופי דעתה אם יודעת לשמור קדושיה ושהן קידושין צריכה מיאון ופחותה מבן ו' אפי' יודעת לשמור קדושיה אין צריך מיאון ויתירה על בת י' אפי' היתה סכלה ביותר צריכה מיאון וכל שהשיאוה אחיה או אמה שלא לדעתה אינה צריכה למאן ע"כ, וטעמו דבגמ' פסקינן הלכתא כריח בן אנטיגנוס דכל תינוקת שאינה יודעת לשמור קדושיה אינה צריכה למאן ומפרש לה דר"ח מיירי בבת ו עד ו' דבודקין אותה אם יודעת לשמר קידושיה או לאו ולא בפחותה מבת ר או ביתירה על י' וס"ל דכל שקדשוה אמה ואחיה שלא לדעתה לא הוי קידושין אפי' בבת י' ובת י"א וכן כתב הטור בריש סי' קנ"ה וז"ל קטנה שאין לה אב וכו' והשיאוה אמה ואחיה לדעתה כיון שקידושיה דרבנן אם אינה חפצה בבעלה אין צריך גט אלא יוצאה במאון אבל אם השיאוה שלא לדעתה או אפי' לדעתה ואינה יודעת לשמור קידושיה אפי' מיאון אינה צריכה ע"כ, אלמא דכל שהשיאוה שלא לדעתה אפי' יודעת לשמור קידושי' לא הוי קידושין ואינה צריכה מאון וסתמא קאמר בכל קטנה מוכח דבכל קטנה קאמר ואפי' יתירה מבת עשר אם קדשוה שלא לדעתה לא בעיא מיאון וכן פסק מר"ן בס' הקצר בסי' קנ"ה א"כ בנ"ד דקדשה אחיה שלא לדעתה לא הוו קדושין ולא באעי מיאון וכן כתב הראב"ד בהשגות פי"א מה' גירושין דין ז' וז"ל ואם אינה בת עשר אינה מתקדשת אלא על ידי אמה ואחיה ומדעתם ואעפ"י שיודעת לשמור קידושי' ע"כ, וכיון שבנ"ד היתה פחותה מבת י' ונתקדשה שלא מדעתה על ידי אחיה אינה מקודשת ובודאי דמ"ש הראב"ד פחותה מבת י' לאו למימרא דביותר מבת י' מתקדשת שלא מדעתה דזה אי אפשר דהא אף ביותר מבת י' אינה מתקדשת אלא בדעתה כמבואר לעיל ומאי דנקט הראב"ד ואם אינה בת י' לומר דביותר מבת י' מתקדשת אפי' על ידי עצמה ובת י' נמי מתקדשת ע"י עצמה. כמבואר שם בדברי הראב"ד אלא דס"ל להראב"ד דפחותה מבת י' אינה מתקדשת ע"י עצמ' אלא ע"י אמה ואחיה ומדעתה, א"כ בנ"ד דהוו קידושין שלא לדעתה והיא פחות מבת עשר לא הוי קידושין לכ"ע ולא בעיא מיאון.

ואפשר לתרץ מאי דקשיא לן לעיל על הרב הנ"י ז"ל דיוקא אדיוקא דאפשר דס"ל להרב נ"י כסברת הרמב"ם דבפחותה מבת ו' לא בעיא מיאון כלל אף ביודעת לשמור קידושיה ובבת י' אפילו סכלה ביותר ואינה יודעת לשמור קידושיה צריכה מיאון ומבת ו' ועד י' בודקין אותה אם יכולה לשמור או לאו ומש"ה כתב יש מפרשים דשלא לדעתה כבת ו' כבת ה' דבכה"ג לא בעיא מאון כלל ולדעתה הוי כבת י' וי"א דכל גוונא בעיא מיאון דתנא דמתניתא מילתא פסיקתא קתני דשלא לדעתה לא בעיא מיאון ולדעתה בעיא מיאון ולא מפליג בהו בין יודעת לשמור קדושיה לאינה. יודעת מש"ה מוקי מתני' בפחות מבת שש וביותר מבת י' ולא מיירי מבת ו' ועד י' דבהנהו תליא מילתא דבדיקה זה אפשר לתרץ לדעתם, אבל אכתי קשה דא"כ מאי איכא בן ת"ק דמתני' לר"ח בן אנטיגנוס. דר"ח בן אנטיגנוס קאמר כל תנוקת שאינה יכולה. לשמר קדושיה אינה צריכה למאן ואליבא דהרמב"ם **( א) בהרי"ף החדשים דפוס וילנא כתוב הגהה בדברי הנ"י כי היש שפירשו לדעתה כבת עשר כבת י"א הוא הרמב"ם בפ"ד מח' אישות ופרק י"א מח' גירושין עי"ש והם דברים תמוהים כי הרמב"ם פירש בן רק כדברי ר"ח בן אנטיגנוס. דאמר דכל תינוקת שאינה יכולה לשמור קדושיה אינה צריכה למאן הכל בפי' לדעתה ושלא לדעתה מפרש הרמב"ם בדברי הירושלמי או כפשוטו דלעתה ר"ל מדעתה, וראיה ברורה לזה דהרי הרמב"ם בה' גירושין סיים וכתב וכל מי שהשיאו אחיה או אמה שלא לדעתה אינה צריכה למאן ע"ש.)** מוקי להא דר"ח דמיירי מבת ו' ועד י' דבודקין אותה אם יכולה לשמור אם לא א"כ לא פליג ר"ח את"ק כלל דת"ק מיירי בפחות מבת ו' ויותר על י' ואלו ר"ח מיירי מבת ו' ועד י' דתליא מילתא בבדיקה ואמאי איצטריך ר"י בגמ' לפסוק הלכה כר"ח כיון דאיכא מאן דפליג עליה, ובשלמא להרמב"ם לא קשיא דמיירי דאפשר דהוא מפרש לדעתה ושלא לדעתה דקאמר ת"ק כדברי הירושלמי דעבדין לה גננא, ומדכירין לה גבר הוי לדעתה, ור"ח מפליג בין יכולה לשמור לאינה יכולה, ובאינה יכולה לשמור. אף דעבדין לה גננא ומדכרין לה גבר לא מהני לדידיה ובהא דפליג את"ק ומש"ה איצטריך תלמודא למפסק כוותיה דר"ח, אבל על הנ"י קשה בשם יש מי שפירש דהא לדידיה ת"ק ור"ח לא פליגי ומר אמר חדא ומר אמר חדא לא פליגי, ואפ' לתרוצי לדעתא דנהי דת"ק ור"ח לא פליגי, מ"מ איצטריך תלמודא למפסק כוותיה דר"ח לאפוקי מר"א דפליג התם במתני' עליה דקאמר אין מעשה קטנה כלום אלא כמפותה, ובהא פליג אר"ח דלר"ח ביכולה לשמר קידושיה בעיא מיאון וכל זמן שלא מיאנה בעלה זכאי במציאתה ובהפרת נדרה ואם מתה יורשה ולר"א אין מעשה קטנה כלום ואינו יורשה ואינו מטמא לה וכו' אלא דבעיא מיאון כמבואר התם בברייתא בפלוגתא דר"א ור"י, אלא אכתי קשיא דא"כ למה איצטריך למפסק תלמודא כר"ח אי משום לאפוקי מר"א הא כבר אשכחן דר"י פליג עליה דר"א התם בברייתא ואנן קיל"ן דר"א ור"י הלכה כר"י וכמ"ש שם הרי"ף עיי"ש, ומה"ט כתב שם הרי"ף דליתא להא דר"א אלא ודאי דהא דאיצטריך לפסוק התם כר"ח הוא לאפוקי ת"ק, ואם נאמר דת"ק ור"ח לא פליגי א"כ אמאי איצטריך לפסוק כר"ח והדרא קושיא לדוכתא, אלא עכ"ל דת"ק ור"ח פליגי דלר"ח כל שאינה יכולה לשמר קידושיה לא הוי קידושין הא יכולה לשמור הוי קדושין אף בפחותה מבת ו' בהא פליג את"ק דס"ל פחותה מבת ו' מיקרי שלא לדעתה לדעת יש מי שפירש וא"כ ביכולה לשמור נמי לא מהני לסברא זו, ואפשר לתרץ כסברא זו דס"ל דת"ק סבר בפחות משש בכל גוונא מיקרי שלא לדעתה וביותר מי' בכל גוונא מיקרי לדעתה ובעיא מיאון ומו' ועד י' תלי בבדיקה אם יודעת לשמור ור"ח ס"ל דבכל גוונא. תלי מילתא בבדיקה בין פחותה מבת ו' ובין יותר מבת ו' כל זמן שהיא קטנה ופסקו הלכתא כר"ח דכולא מילתא תליא בבדיקה כל זה יגענו לישב דעת יש שפירשו שכתב הנ"י, איך שיהיה תבנא לדיננא בנ"ד שקדשה אחיה שלא לדעתה לא הוי קידושין כלל ומכ"ש דאח"כ הלכה הבת ואמה ונתקדשה לאחר ונישאת לו דהוי מיאון גמור בכה"ג וא"כ אם הוה הנך קדושי דאחיה בפניה ומדעתה בטלו להו הנך קידושין כיון דהלכה ונישאת לאחר חשיב מיאון גמור אפי' שלא מיאנה בהדיא כמבואר התם בפ' ב"ש דתניא התם קטנה שלא מיאנה ועמדה ונישאת משו' ר"י בן בתירא אמרו נשואיה הן הן מיאוניה ובעי התם בגמ' עמדה והתקדשה מאי ת"ש דתניא קטנה שלא מיאנה ועמדה ונתקדשה לאחר משום ר"י בן בתירא אמרו קידושיה הן הן מיאוניה ופסקי' הילכתא כר"י בן בתירא ואפי' בנישואין דקמא ע"כ ר"ל אפי' נישאת לראשון סגי בהאי מיאון קל שנתקדשה לאחר דאמרינן אין לך מיאון גדול מזה ע"ש

וכן כתב הטור וז"ל והמיאון הוא שתאמר אי איפשי בפ' בעלי ואי איפשי בקדושין שקדשוני אמי ואחי ואפי' לא מיאנה אלא נתקדשה לאחר אינה צריכה מיאון אחר ומבטלת מעשה ראשון אפי' אם היתה נישאת כבר, וכן פסק מרן בשלחנו הטהור וא"כ הכא בנ"ד שהלכה הבת ונישאת לאחר לית דין ולית דיין דפשוט דחשיב מיאון בכה"ג ואין לך מיאון גדול מזה וכשהלכה ונשאת עדיין היתה קטנה כבת י' כבת י"א ולא היו ימים מועטים בין קידושי א' לנשואי הב' ובקידושי א' היתה כבת ט' ואחר עבור שנה הלכה ונישאת שהשיאתה אמה לאחר א"כ פשיטא דבטלי קידושי קמא דאין לך מיאון גדול מזה ומכ"ש שקדשה אחיה שלא מדעתה דאפי' מיאון אינה צריכה, וכ"ש לדעת התשובה שהביא הרב הנ"י תשובת הר' יאודה ברזילי לריא"ף דקידושי קטנה אינן כלום ואין קידושין מועילין אלא לאחר הנישואון ואז צריכה למאן אבל בקידושין לחודייהו אינה צריכה ונהי דהקשו עליו מהא דתנן וב"ה אומרים ארוסות ונישואות ואמרינן בפ' התקבל איזהו מיאון כל שאמרה אי איפשי בקידושין שקדשוני אמי אלמא בנתקדשה בלחוד בעיא מיאון מ"מ הרמב"ן ז"ל כתב להעמיד דברי הרב דכל הני דמוכחן דארוסה צריכה למאן מיירי בקבלה היא קידושיה אבל בקדשוה אמה ואחיה אפי' לדעתה אינה מקודשת כלל דלא מצינו שליחות לקטן ומאי דאמרינן אי אפשר בקדושין שקדשוני אמי ואחי כלומר הן פתוני לקבל הקידושין ע"כ, וכן כתבו בשמו הרשב"א והריטב"א ע"ש לסברא זו פשיטא דבנ"ד לא בעיא מיאון דאחיה קבל קדושיה ואפי' לדעתה לא מהני לסברא זו ונהי דאנן לא פסקינן כסברא זו דהא אף בקדשוה בלחוד אמה ואחיה לדעתה קיל"ן דבעי מיאון מ"מ הוי סניף סברא זו להקל, ומכ"ש דהכא הוי מיאון גמור דהלכה ונישאת לאחר, ועוד דקידושי אחיה הוו שלא לדעתה מילתא דפשיטא דלא היי קידושין, ולדעת הרשב"א שהביא הנ"י לפי תירוצו מוכח דס"ל דעדיף קידושין ע"י אמה ואחיה לדעתה ממה שקבלה היא קדושיה דבנתקדשה ע"י עצמה בעינן שתגיע לעונה הפעוטות דלהוי קידושין, וכשנתקדשה ע"י אמה ואחיה סגי ביודעת להבחין בין קידושין לדבר אחר עיי"ש, והאי סברא פשיטא דפליגא אתשובת הר"י ברזילי הנז', ועל מה שהליץ בעדו הרמב"ן ז"ל, דלפי תירוץ הרמב"ן גרע קדשוה. אמה ואחיה לדעתה ממה שנתקדשה ע"י עצמה דבקידשוה הם לדעתה ולא קיבלה הוא הקידושין לא בעיא מיאון כלל ובקבלה היא הקידושין בעיא מיאון, ואילו לתירוץ הריטב"א גרע טפי היכא דבנתקדשה ע"י עצמה דלא הויא מקודשת אלא בהגיעה לעונת הפעוטות ובקדשה אחיה לדעתה סגי ביודעת להבחין בין קידושין לדבר אחר וזו היא דעת הראב"ד בהשגות כמבואר שם בפי"א מה' גירושין דין ז' ופ"ד מה' אישות שדעתו ממש כשטת הריטב"א שכתבנו עיי"ש.

וכ"ת מאן לימא לן בנ"ד שהית' קטנה אי מדברי יאודה המקדש ואחיו הלא יאודה היאך מעיד על עצמו ואחיו ג"כ הוא קרוב אליו ואנן קיל"ן דאין סומכין במנין השנים לא על פי קרובים ולא על פי נשים אלא ע"פ עדים כשרים להעיד וכמ"ש הרמב"ם בפ"ב מה' אישות וכן כתבו הפוסקים כמבואר בסי' קס"ט והכא ליכא סהדי קמן דמסהדי במנין שנותיה של ריבה זו אמנם כד דייקינן שפיר נר' דלאו מילתא היא דממה נפשך בנדון דידן לא חל הקידושין שקדשו אחיה דאם היא קטנה כבר העלינו לעיל דאינה מתקדשת שלא מדעתה ביתומה קטנה וכיון שקדשה אחיה שלא מדעתה לא הוי קידושין ואם היא גדולה ב) כ"ש וק"ו דאם קדשוה שלא מדעתה לא תפסי **( ב) בגליון הכתב יד מצאתי הערה על זה מאת הרב הגדול המפורסם ר' ראובן דוד נאוי זצ"ל שהיה ראב"ד מקודש בעי"ה. בגדאד עד שנת תק"ף בערך וז"ל דברי תימא הם דלהדיא כתב הטור בסי' ל"ז בשם בעל העיטור דהמקדש בתו בוגרת אף דלא עשאוהו שליח צריכא גם מספק דילמא מיצבייא ופסקו מרן בשלחן הטהור שם והיינו טעמא דאיתתא בכל דהו ניחא לה משום דטב למיתב ולא דמי לכן דלא אמרינן שמא נתרצה הבן ולא חיישינן, ואי ס"ל דלא אמר העיטור כי אם באב לבתו לא באח לאחותו, הא ליתא דכיון דאין לה אב אח במקום אב קאי ועוד גם באית לה אב מנ"ל לחלק באופן שדבריו תמוהים וצ"ע עכ"ל, ולפעג"ד יש לקיים דברי הרב המחבר דהא כתב הכנה"ג בהגהת הטור סק"ט משם הראנ"ח בח"א ס' ה' (והביאו גם הבאר היטב) דכתב דלא חיישינן לריצוי הבת אלא כשידוע לגו ששמעה ושתקה אכל אם לא מחתה לא ע"ש, ובנד"ד כנראה מלשון השאלה שהבת (וגם אמת) לא ידעו כלל מהקדושין שקבל אחיה עבורה וא"כ שפיר כתב הרב המחבר דאם היא גדולה כ"ש וק"ו דאם קדשוה שלא מדעתה דלא תפסי בה קרושין כיון דחיא לא ידעה ועמדה ונשאת לאחר א"ב לא גרע זה ממחתה, ואף שכתב דראנ"ח שם דהיכא שהיא מחתה לפנינו ואנחנו לא גרע אם שמעה ושתקה עד עכשיו או לאו הדבר מסופק ובדבר שבערוה ראוי להחמיר, זהו כשאנו מסופקין דשמעה ושתקה ער עכשיו אבל לפי הנראה. כי בנד"ד גם היא וגם אמה לא ירעו כלל מקדושי אחיה שקבל עבורה, - זאת חדא - ושנית מאי דפשיט ליה להרב הנז' דכיון דאין לה אב אח במקום אב קאי, וגם כיש לה אב מנא לן לחלק וכו' לפענ"ד צעי"ר כזה דחידוש זה של הרב העיטור תיתי מח דראינו מפורש בדברי הפוסקים באב אכל לומר כן גם באח ובפרט גם במקום אב צ"ע לומר כך בפשיטות ובפרט כי יש סברא גדולה לחלק מאב לבן, דבשלמא באב ודאי כל אב משתדל להמציא לבתו שדוך הגון, ומתחייב עצמו גם לתת לה מוהר ומתן כפי יכלתו וגם יותר מיכולתו, ולכן בהצטרפות הסברא דאתתא בכל דהו ניחא לה אסרינן דשפיר מתרצה הבת במעשה אביה, אבל באח דילמא משדך אותה שידוך כלתי הגון כדי להשיאה בלא נדוניא או בנדוניא קטנה להפטר ממנה ועי' בש"ס דכתובות דק"כ ע"ב מי שמת והניח בן קטן לאמו יורשי האב אומרים יהא גדל אצלנו ואמו אומרת יהא גדל אצלי מניחין אותו אבל אמו ואין מניחין אותו אצל מי שהוא ראוי ליורשו, מעשה חיה ושחטוהו וכו' (אגב אנכי תמה כי לא מצאתי הדין הזה לא ברבינו הגדול הרמב"ם ז"ל ולא בדברי הטור והשו"ע ורק בפי' ש"ב הובא הדין דבת אצל אמה לעולם ושם אפילו בגדולה ורק הרי"ף והרא"ש וגם בתוס' רי"ד הביאו דין זה וצ"ע), הרי דחיישינן באחיו דיהרגוהו כדי להפטר ממנו מחלקו דירושת אביהם, וא"כ גם בבת חיישינן דילמא ישדך לה שידוך שאינו הגון כרי לפוטרה בלי נדוניא או בנדוניא קטנה, ומסוגיין דיבמות עצמה יש לדמות ראיה לזה דהרי קתני דבהשיאות שלא לדעתה אינה צריכה למאן וקשה דלמה לא ניחוש לריצוי הבת, ואין לומר דבקטנה שאני דאין לה דעה לריצוי, דהרי בהשיאוה לדעתה צריכה למאן, הרי דיש לה דעת עכ"פ להתקדש למיאון וא"כ גם בהשיאוה שלא לדעתה ניחוש לריצוי הבת, אלא ודאי נשאת לא אמרינן הכי ודוחק לומר דמתניתין מיירי במחתה, כי לכן מאי דנקיט הרב הנז' בפשיטות דכאה ג"כ חיישינן לריצוי צ"ע לדינא, ובכל באופן השנה על, הרב המחבר דס"ל לחלק בין אב לאח ליתא כלל כמובן ודו"ק.)** בה קדושין ואם היא נערה נמי לא תפסי בה קדושין שלא מדעתה, וא"כ רובה זו בין אי נימא דהיתה קטנה או נערה או בוגרת לא תפסי בה הנך קדושין דאחוה כיון דהוו שלא מדעתה, ובשלמא אי הוה אחיה מקדש אותה מדעתה שפיר הוה לן לחקור ולדרוש אם היא קטנה או נערה או בוגרת בעידן קדושין או להפטר במיאון או דלא בעי מיאון כגון פחותה מבת ו', או אם היא בוגרת דלא מפטרא במיאון כדי בלא גט ואם מבת ו' ועד שתהא נערה מפטרא במיאון אבל בהנך קידושין דהוו שלא לדעתה מילתא דפשיטא דלא תפסי בה קידושין ולא בעיא מיאון כלל.

ומה גם שקידושין אלו היו בפני האב והבן ותרוייהו הוו עידי הקידושין ולא עבר זר בתוכם וכיון דהעדים הם קרובין זה לזה נפסלה עדותן וכמ"ש הרמב"ם והטור דהמקדש בפסולי עדות דאוריתא אינן קידושין כמבואר בטור א"ה סי' מ"ב דין ו' עיי"ש, והאב והבן הם פסולים מדאוריתא להעיד שניהם יחדיו וזה פשוט וא"כ מכל הלין טעמי נר' פשוט דליכא למיחש להני קידושין שקידשה אחיה ומותרת לב' ושום אינש לא ימחה בידה.

ופוק חזו מ"ש מר"ן בא"ה סי' מ"ב בשם תשובת הר"ש בר צמח שכתב בקטנה שנתקדשה שלא בפני אביה והעדים קרובים זה לזה מצד האם שאפי' הרמב"ם שסובר שפסול קורבת האם אינו אלא מד"ס יודה בנ"ד שעדותן בטלה מב' טעמים חדא שהיתה קטנה ונתקדשה שלא מדעת אביה וכו', והטעם הב' שמ"ש הרמב"ם דכל פסילי קרובים הבאים מדרשא דהוו מדרבנן לאו למימרא שהם דרבנן ממש אלא שהם קרוים דרבנן לענין שאינן נכללין לענין מנין המצוות אבל מ"מ דין תורה הם והמקדש בפניהם אינה מקודשת ע"כ, והרי אתה דן ק"ו לנ"ד דאפי' בעדים שהם קרובים זה לזה מצד האם כתב הרב דעדותן בטלה כ"ש בקרובים זה לזה מצד האב וכ"ש אב ובנו דפסולים להעיד זה עם זה מדאוריתא א"כ פשיטא דעדותן בטילה בכה"ג ולא תפסי בה קידושין כלל

והרב כנה"ג בא"ה סי' מ"ב בהגהת ב"י ס"ק קנ"א כתב בשם ס' תומת ישרים דהמקדש בפסולי עדות דאוריתא וכו' לא מבעיא כשהקורבא עם המקדש או המתקדשת אלא אפילו שהקורבא הוא בין ב' העדים פסולים מדאוריתא ע"כ, וא"כ בנ"ד נמי אפילו שהקורבא היא בין ב' העדים שהיו אב ובנו מיקרי פסולים מדאוריתא ועדותן בטלה, ובהגהת הטור ס"ק ב' כתב בשם הרלב"ח והר"מ והר"מ אלשקר והרדב"ז ומהר"י בי רב שפסקו כלם דהמקדש לפני ב' אחים אין לחוש לקדושיו ע"ש א"כ באב ובנו נמי אין לחוש לקדושין כ"ש דקדשה האח שלא מדעתה דלא חיישינן לקידושין אפי' הוו הקידושין בפני עדים כשרים, ותמיהא לי מלתא טובא עמ"ש הרב בכנה"ג בסו' הנז' ס"ק ב' בשם הרב מוהר"ם אלשקר שכתב המקדש לפני ב' אחים שיש מי שחושש להצריכה גט ע"כ ג) ומה יענו שפתיו של בעל סברא זו ביום **( אגב הנני להעיר קצח במ"ש הרדב"ז בח"כ ס' תקצ"ט לתרץ דברי הרשב"א דבודאי דאם בתו הגדולה עשתה שליח לאביה לקבל קידושיה מתיר הרשב"א אפילו לכחחלה, ורק הרשב"א מירי בנעשה שליח הולכה מהמקדש לקדש את בתו ומשום כסופא, והנה לוא היה זה אמת היה מיושב לנכון קושית המהריב"ל והב"ח מש"ס דקדושין ד' ס"ד, וגם מדברי הרא"ש בתשובה (כלל ל"ה) משמע דכן כונת הרשב"א דבהדי' כתב וז"ל "אם האב יכול ליעשות שליח לקדש בתו בשליחות המקדש" והיה אפשר לבאר דטעמו של הרשב"א משום דגזר אטו בתו הקטנה כלומר שמא יהיה נעשה שליח מהמקדש לקדש לו בתו הקטנה וזה לא אפשר כדקי"ל בחו"מ סי' קפ"ח דאין שליח יכול לקנות לעצמו דאין אדם מקנה לעצמו, (ועי' בבית מאיר בסי' ל"ו שם מה שהקשה בזה על שו"ת מהר"י מינץ ס' כ' והניח דבריו בצ"ע) והוא דבר נכון בכונת הרשב"א והבן, אלא דממ"ש הרא"ש שם ואולי הוא כמו גוזר גזירת אטו בתו הקטנה וכו', נראה כאילו כוונת הרשב"א הוא ליעשות שליח קבלח מבתו לקבל קדושיה עבורה, וגם בדברי הטור מבואר כן דכתב וז"ל כתב חרשב"א שאין האב וכו' וא"א הרא"ש כתב דיכול ליעשות שלוחה וכו' וצ"ע. שו"ר בחלקת מחוקק סקיו"ד דהעיר על הסתירה שיש בדברי הרא"ש ועי' גם במשנל"מ פ"ג מה' אישות הי"ד, והתשובה כ"י שהביא מהרדב"ז היא היא התשובה דסי' תקצ"ט הנז' . המגיה ג) באמת כן כתב הכנה"ג בשם שו"ת מהר"ם אלשקאר וז"ל הכנה"ג המקדש בפני שני אחים אין לחוש לקדושיו כלל הרלב"ח סי' קל"ו מהר"ם אל אלשקאר סי' צ"ט וקי"ד הר"א קאפסאלי בתשו' ב"י הרדב"ז ח"א סי' רב"ח הר"י בי רב סי' י"ז "ובהר"מ אלשקאר סי' חנז' מבואר דיש מי שחושש להצריכה גט,, וכו' ובאמת הדבר פלא כי לא מצאתי כלל מזה לא בסי' צ"ט ולא בפי' קי"ד, ואדרבא בסי' קי"ד כתב וז"ל "כי הנה עדות ב' אחים הדבר מוסכם לכ"ע דאין בה ריח עדות כלל לכל דבר ואתה מכריע את כלם ואומר דקדושין כה"ג הוו קדושין ואין בעולם מי שאמר זה ולא מי שיאמר אותו זולתך" ועוד כתב "דידוע הוא דעדות ב' אחים אין בעולם סי שיאמר שיש לחוש להם כלל", ועוד כתב ומי יתן ידעתי אם אחת)** שידובר בו תשובת הר"ש בר צמח שכתב בהדיא דאפי' המקדש בפני ב' עדים קרובים זה לזה מצד האם דעדותן בטלה וכמ"ש לעיל והביאה מרן בית יוסף כמבואר לעיל ולא אשכחן מאן דפליג עליה כיש באחים שהם קרובים מצד האב דפשיטא דעדותן בטילה ואמאי חשש בעל סברא זו להצריכה גט, וכעת לא יש בידי ס' הרב מוהר"ם אלשקר לעיין הדברים בשורשן לראות טעמו של בעל סברא זו.

איך שיהיה דעת מרן נר' פשוט שהסכים עם תשובת הרשב"ץ הנזכרת דלא הביא שם חולק עליה וכן דעת כל הרבנים שהביא הרב כנה"ג שכולם קיימי בחד שטה שמסכימים לפסול עדות ב' אחים שאם קידש בפניהם לא הוו קידושין, ואפי' למאן דפליג על הרשב"ץ וס"ל שדעת הרמב"ם דקרובי האם הם פסולים דרבנן ולא מדאוריתא וכך פי' הלח"מ בהבנת דברי ה"ה בדעת הרמב"ם ז"ל כמבואר בלח"מ ובתשובת הרב מוהרח"ש בא"ה סי' מ"ב עיי"ש באורך, מ"מ בקרובי האם לכ"ע פסולין מדאוריתא ד) וא"כ אחין מהאב המקדש בפניהם ודאי דאין לחוש לקידושיו וכן באב וכן דהוו עידי קידושין ודאי דלא חיישינן לקידושין וכ"ש שקידשה אחיה שלא לדעתה ודאי דליכא בית מיחוש בהני קידושין ומותרת לעלמא בלא גט, ומכ"ש בנ"ד דעמדה ונישאת לאחר דבכה"ג הוי מיאון גמור ואף אם הוו הנך קידושין קידושי מעליא בפני עדים כשרים ומדעתה הוי מיאון ויכולה למאן ולינשא לאחר וצור ישראל יצילנו משגיאות.

הצעיר צדקה חוצין

סימן ד

שאלה ראובן שידך אשה ופסק עמה לתת לה מוהר עשרה גרוש והיו שם באותו מעמד ד' וה' יהודים והיו עסוקים כולם בענין של אותם השידוכין והיה שם עמהם גוי א' והיה ג"כ מטפל עמהם באותו עסק של השידוכין ואחר שנתרצית האשה בשידוכין של ראובן וגם לאחר פסיקת המוהר, אמר לו הגוי לראובן המשדך תן לאשה מטבע א' כדי שיהיה ביע בלשון ערבי ר"ל שקונה שום דבר מחבירו נותן לו מקצת המעות לחזק אותו הקנין, אז לקח ראובן גרוש א' ונתן ביד האשה ואחר שנתן בידה אמר לה ראובן המשדך בלשון ערבי קבילתיה והשיבה האשה אקבילת ועכשיו האשה חזרה בה וטוענת שלא קיבלה אותו גרוש מתחלה לשם קידושין אלא לשם מתנה או מן המוהר ומה שהשיבה לו אקבילת ר"ל שנתרצית לינשא לו וחפיצה בו ולא היה דעתה לשם קידושין, והוא טוען שנתן אותו גרוש לשם ביע והן עתה לשאול הגיעו אי חיישינן בכה"ג לקידושין או לאו כיון שלא הזכיר לשון קידושין, יורנו רבינו ושכמ"ה

תשובה אם לא היה אומר לה אקבילתי וגם לא נתן אותו לשם ביע אלא שנתן לה בשתיקה לא היה מקום לספוקי בהאי מילתא כלל דפשיטא דליכא חשש קידושין כיון דלא היה מדבר עמה על עסקי קדושין דהא דמהני נתנו לה אפי' בשתיקה היינו דוקא כשהיה מדבר עמה על עסקי קדושין וכמבואר **( מבין מה שכותבין אצבעותיך חדא דכתבה דאיכא דלא סברי חכי אלא דחיישי לקדושייהו, וכבר כתבתי דאין בעולם מי שאומר דחיישי' לקדושי ב' אחים זולתך וליכא פלוגתא כלל ועור כתב "דליכא מאן דאמר קדושין בשני אחים דהוו קדושין ואין בעולם מי שאומר זה זולתך" וכו' וכו', וא"כ איך כתב הכנה"ג משם המחרים אלשקאר דיש מי שחושש להצריכה גט, האולי ? כיון ? הכנה"ג לדברי זה הכותב אשר הרב מהר"מ אל אלשקאר שפך עליו בחימת אפו והכה אותו בשבט פיו מלפנים ומלאחור באופן היותר נורא ומבהיל בכל אותה התשובה, ועל הכותב הזה ? חשש והוצרך הכנה"ג לכתוב ולהזכיר דבהר"ם אלשקאר סי' הנז' מבואר דיש מי שחושש להצריכה גט? והוא פלא. המגיה ד) גם בכאן כתב הרה"ג הנז' ר' ראובן דוד נאוי ז"ל להעיר בגליון הכת"י וז"ל אין צורך דאפילו למי שסובר דקרובי האם מד"ס הכא בנד"ד ליכא למיחש כיון דאעיקרא קדושי קטנות דרבנן הוה ליה קידושין דרבנן בפסולי ערות דרבנן וליכא למיחש מידי וכמ"ש הרשב"ץ בטעם הראשון, ואתמהא! מי ששנה זו לא שנה זו ? גם מה שכתב שמר"ן ז"ל שר המסכים לשיטת הרשב"ץ, ליתא דשם בבית יוסף אחר שהביא תשובת ר"י בן הרא"ש הסכים דאם לא נשאת דיש להצריכה גט משניהם לחוש לדברי הרמב"ם, הרי שלך לפניך דחלוק על הרשב"ץ. והכי הוה ליה למימר דבנד"ד כיון דנשאת אין לחוש, וכ"כ מרן ז"ל בתשובותיו בדיני קדושין דעלינו לחוש לסברת חרמב"ם, ע"ש, באופן דבנד"ד מתרי טעמי שריא, חדא הואיל דהוו קדושי דרבנן וכמ"ש הרשב"ץ ואפילו אם לא נשאת, ותו דכיון דנשאת עלתה דסכמת מר"ן דאין לחוש ודו"ק היטב עכ"ל של הרה"ג הנז'. ובאמת דהערותיו נכונות, ואמנם גם על דבריו יש להעיר במה שסיים וכתב באופן דבנ"ד סתרי טעמי שריא וכו', ומדוע לא שריא מתלתא וארבעת טעמי תרי אלה דכתב הוא, ועוד דבאמת בנד"ד הוו פסולי דאורייתא, וגט דככר מיאנה דנישואיה חן חן מיאוניה, ונר' כונתו מתרי טעמי אחריני נמי שריא והם אלה שלא הזכיר הרב חמחבר. ממגיה)** בטור א"ה סי' כ"ו וז"ל ואם היה מדבר עמה על עסקי קדושין ונתנו לה אפי' בשתיקה מקודשת והוא שעדיין עסוקין באותו ענין ואיכא בגמ' פלוגתא דתנאי אי בעינן עסוקין באותו ענין או אפי' מענין לענין באותו ענין דרבי סבר בעינן שיהו עסוקין באותו ענין וראב"ש סבר דאפי' בענין לענין באותו ענין מהני, וכתב מר"ן שדעת הרי"ף והרא"ש לפסוק כרבי ושכן נראה דעת הרמב"ם והטור, והרשב"א ס"ל כראב"ש דגם בלא עסוק באותו ענין אלא מענין לענין באותו ענין מהני אבל באינן עסוקין כלל בענין קידושין ונתן לה בשתיקה לכ"ע אינה מקודשת וכמ"ש מר"ן בב"י וז"ל ואם לא היו עסוקין כלל בזה ונתן לה כסף סתם אינה מקודשת אעפ"י שהוא אומר לקדשה נתכוונתי ע"כ, וא"כ בנ"ד כיון שלא היה מדבר על עיסקי קידושין ונתן לה בשתיקה ליכא למיחש לקידושין כלל, וכי תימא דמה ששידך תחלה ופסק עמה המוהר חשיב כמדבר עמה ע"ע קידושין, הא ליתא דאין השידוכין בכלל מדבר עמה ע"ע קידושין וכמ"ש הרשב"א בתשובה סי' תקנ"ח וז"ל באחד ששידך אשה ולקח המשדך סבלונות ושם בחיקה צריך לפרש לשם קדושין כל זמן שלא היה מדבר עמה על עסקי קידושין ואם לא פירש לשם קידושין ולא היה מדבר עמה וכו' לשם מתנה קבלה ואין השידוכין בכלל מדבר עמה ע"ע קידושין ע"כ, ומוכרח לומר דמיירי הרשב"א שתכף ששידך לקח הסבלנות ושם בחיקה דאם לאחר זמן ששידך שם הסבלונות בחיקה א"כ מה צריך למימר דאין השידוכין בכלל מדבר עמה ע"ע קידושין הא אפי' שיהיה השדוכין כמדבר עמה וכו' מ"מ לא מהני כיון שלא היתה נתינת הסבלונות סמוך לשידוכין אלא ודאי דמיירי שהיו נתינת הסבלונות מיד ואפ"ה לא חיישינן לקידושין כיון דשידוכין לא חשיבי כמדבר עמה ע"ע קידושין דבעינן שיהו עסוקין בענין קידושין ממש אז מהני נתינה בשתיקה, אבל אם היו עסוקין בשידוכין ולא הזכירו קידושין כלל ונתן בשתיקה ליכא למיחש לקידושין, וא"כ בנ"ד שלא הזכירו קידושין מקודם כלל אלא היו עסוקים בשידוכין לא מיקרי היה מדבר עמה ע"ע קידושין וכיון שנתן לה בשתיקה לא מיקרי קידושין, וכן כתב עוד הרשב"א בתשובה סי' אלף ק"פ וז"ל ראובן שידך בת לשמעון וכשנכנסו הקהל לקחת הקנין היו קהל אנשים וכו' והכלה יושבת על הכסא ועמד החזן ולקח הקנין וכו' ויצאו קצת מהקהל ונשארו מקצת ובפניהם לקח המשדך סבלונות ושם בחיקה וכו' וטען שבתורת קידושין נתנם והיא טוענת שלא קבלה אלא בתורת סבלונות והשיב וז"ל תחלה אקדים לכם שמי שמקדש אשה צריך לפרש שהוא נותן לה לקידושין ואם נתן סתם לא הוי קידושין ומ"מ אם היה מדבר ע"ע קידושין ונתן לה סתם מהני וכו' כי מה שהוא טוען שלא נתן סבלונות אלא לשם קידושין אינו כלום לפי מה שהקדמתי לכם שהנותן סתם ולא פי' לשם קידושין אם אינו מדבר על עסק קידושין אין חוששין להם ואין השידוכין כמדבר עמה ע"ע קידושין וכו', וכן מצאתי להרב הגדול מוהרי"ק ז"ל בשורש קע"א שכתב על תשובת הרשב"א דבסימן תקנ"ח שכתבתי למעלה וז"ל וגדולה מזו יש להוכיח מתוך תשובת הרשב"א שהשיב באחד ששידך וכו' ולקח סבלונות ושם בחיקה ע"כ הרי לך בהדיא שאעג"ב שבשעת השידוכין ממש שם הסבלונות בחיקה אפ"ה כתב דאין השידוכין בכלל מדבר עמה ע"ע קידושין ע"כ, הרי שהבין בדברי הרשב"א כמו שכתבתי למעלה שהיה שימת הסבלונות סמוך לשידוכין מיד ואפ"ה כתב הרשב"א דאין השידוכין בכלל מדבר עמה ע"ע קידושין.

ועוד כתב מוהרי"ק דאעפ"י שבשעת השידוכין הדרך הוא שמזכירין למשודכת אם היא רוצה לינשא או להתקדש לפלוני והיא מתרצית לינשא לו ואז עושין השידוכין עכ"ז לא מיקרי בהכי היה מדבר עמה ע"ע קידושין כדי לחוש לנתינת סבלונות שנותן לה באותה שעה בסתם והיינו טעמא דמה שמזכירין בעת השידוכין למשודכת אם היא רוצה לינשא או להתקדש לפ' או להיות אשתו אין כוונתם לקדשה באותה שעה של השידוכין אלא כוונתם לומר כשיגיע זמן נישואיהם אם היא חפיצה להתקדש ולהיות אשתו ומש"ה לא חיישינן לסבלונות שנתן לה בסתם בעת השידוכי' שמא נתנם לשם קידושין כ"ז שלא פי' שלשם קידושין נתן, וא"כ בנ"ד נמי אף אם הזכירו בעת השידוכין אם היא חפיצה להיות לו לאשה או להתקדש לו ונתרצית לינשא לו ותכף לשידוכין נתן לה בשתיקה לא חשיב כמו היה מדבר עמה ע"ע קידושין שלא אמרו לה להתקדש באותה שעה אלא לעתיד כשירצו לינשא זה לזה, נקטינן מיהא מב' תשובות הרשב"א סי' תקנ"ח וסי' אלף וק"פ דשידוכין לא הוי בכלל היה מדבר עמה וכו'.

איברא דממ"ש הרשב"א גופיה בסי' אלף תקע"ט נר' לכאורה דשידוכין חשיבי כמו היה מדבר עמה וכו' שכתב בא' שקידש לאשה דרך חור א' שיש בכותל א' המפסיק בין שניהם וטענה האשה שלא שמעה שנותן לה בתורת קידושין וסבורה היא שנותן לה לשם דבר אחר והשיב וז"ל גם בזה נ"ל שהיא נאמנת לפי שזה לא שידך ולא היה מדבר עמה ע"ע קידושיה ע"כ, הרי לא דשידוכין דמי להיה מדבר עמה ע"ע קידושין וכן כתוב בתשובה אחת למהר"ר שמואל ברוך והיא בתשובה מוהרח"ש סי' י"ח דמ"ש הרשב"א בתשובה סי' תקע"א הוא סותר למ"ש סי' תקנ"ה וסי' אלף ק"ף וכתב כי בדוחק יש לו לישב שתי תשובות הרשב"א כי היכי דלא תיקשי דבריו דידיה אדידיה אבל כעת לא עמדתי על עומקן של דברים בשתי תשובו' הנז'

אמנם הרב הגדול מוהרח"ש ז"ל כתב שדברי הרשב"א כולם נכוחים למבין וכולם צדקו יחדיו ולא פליגי אהדדי דמ"ש הרשב"א באותם התשובות דשידוכין לא הוי בכלל היה מדבר עמה ולא חיישי' היי' באתרא דמסבלי והדר מקדשי אבל באתרא דמקדשי והדר מסבלי חיישי' כשהיתה משודכת ולהכי כתב בתשובה סי' אלף וקע"ט דאף שיהיה באתרא דמקדשי והדר מסבלי דאי חיישי' כשהיא משודכת הכא ליכא למיחש דהא לא שידך ולא היה מדבר עמה ע"ע קידושין וא"כ באתרא דמסבלי והדר מקדשי כמו בנ"ד במתא צובה דמסבלי והדר מקדשי לא חיישי' לשידוכין כלל ולא חשיבי שידוכין כמדבר עמה ע"ע קידושיה.

עוד כתב הרב מוהרא"ש דגם מוהריב"ל דמחמיר בשידוך היינו דוקא בהזכיר לשון קידושין אלא דהוא לשון גרוע שאמר הרי את מקודשת בלתי מילת לי אבל היכא דלא הזכיר מלת קידושין אלא שנתן כסף סתם בזה הוא שכתב הרשב"א דאין לחוש אפי' בשידוך לנתינת הסבלנות בסתם זולת באתרא דמקדשי והדר מסבלי וא"כ בנ"ד שלא הזכיר קידושין כלל אעג"ב דשדיך לא חיישי' לקידושין כלל כיין דאתרא דידן מסבלי והדר מקדשי ושידוכין לא הוו כמו היה מדבר עמה ע"ע קידושין, ואפי' שאמר המשדך בשעת נתינת המעות אקבילתו וחשובה היא אקבילת אינה ר"ל שקבלתם בתורת קידושין אלא ר"ל שקבלתם מידו ושרצונה לינשא לו אבל לא שיהיו אותם המעות בתורת קידושין גם הרב כנה"ג הביא בשם מוהר"ם איסארלן ובשם מוהר"ש חקאן הלוי דהיכא דשידך ונתן לה כסף בשתיקה דאינה מקודשת **(עד כאן נמצא מתשובה זו בהעתקה, וחסר חלק גדול מהתשובה והע"ד. המגיה)**

סימן ה

שאלה ראובן אחיו של שמעון שהיה בחצר אחד והיתה שם נערה אחת יתומה מאביה שהיתה דרה שם עם אמה בבית אחד מבתי אותה החצר והיו שם יהודים אחרים בבית אחד באותו חצר והיה ראובן עמהם והיה שם לוי שהיה בראשו מונכאש א' שהיה של כסף, וא"ל ראובן תתן לי מונכאש זה שבראשך כדי לנקות בו אזני ולא רצה ליתנו לו ואמר לו השאולהו לי כדי לקנח בו אזני ואחזירהו לך מיד, ונתנו לו אז הלך ראובן באותו חצר וקרא לה לנערה שהיתה עומדת שם בפתח בית אמה ואמר לה בפני עדים קחי זה המונכאש ולקחה אותו אותה הנערה ואחר שלקחה אותו אמר לה ראובן בלשון ערבי הכוני מקודשת עלא ושתקה הנערה ולא השיבה דבר ואמר להם לעדים הוו עדים בדבר, וכשמוע אמה את הדברים האלה יצאתה מפתח ביתה ואמר לנערה השליכו זה החפץ מידך ומיד השליכה אותו הנערה מידה לארץ בפני המקדש ולקח אותו המקדש והלך לדרכי, ושאלנו את פי שמעון אם מינהו לאחיו שליח בהדיא לקדש לו אשה או לא, והשיב שאותה הנערה גדלה בביתו שהיא בת אשת אביו וכל שעה היו אומרים לו שיקח אותה ופעם א' אמרו לו אביו ואחיו תרצה שנקדש אותה לך והשיב להם מה שתרצו עשו וגילה דעתו לאביו ולאחיו כי חפץ באותה נערה אבל לא מינה אותו שליח בהדיא מי חיישינן לקידושין אלו או לאו יורנו מורנו ושכמ"ה.

תשובה יש להסתפק בדינה של ריבה זו כמה ספיקי אחד שלא הזכיר לשון של הקדושין עד לאחר לקיחתה אותו החפץ ובשעה שנתן אותו החפץ לידה לא הזכיר כלום אלא נתן לה סתמה ואמר לה קחי זה החפץ ואיכא לאסתפוקי אי היו קידושין בכה"ג או לאו, והב' שהיה אותו החפץ בשאלה ששאל אותו ראובן מלוי ולא שאלו ע"מ לקדש בו אשה אלא לקנח בו האוזן והלך וקידש בו ואיכא לאסתפוקי במקדש בדבר שהוא שאול אי מהני אי לאו ומכ"ש בנ"ד שלא הזכיר לו שהוא רוצה לקדש בו עוד איכא לספוקי ספיקא אחריתי שלא מינהו שליח בעדים, ולקמן יתבארו בעה"י.

מעתה נשיב על ראשון ראשון שנסתפקנו אי מהני הזכרת לשון הקידושין אחר נתינת המעות או לאו ואפי' באמרה הן מבעיא לן דאפשר דלא מהני כיון שנתן לה סתמא אפשר דקבלתו דרך פקדון או לשם מתנה ולא לשם קידושין ואפי' שאמר לה אח"כ דלשם קידושין נתנו ההיא שעתא כבר היה בידה ומכ"ש אם שתקה כנ"ד מי הוי שתיקה דלאחר מתן מעות דלאו כלום הוא כמבואר בפ' האשה נקנית דף י"ב דהכי איתא התם ההוא גברא דקדיש בציפיתא אמרו לו והא לית בהו שוה פרוטה אמר להו תקדוש בארבע זוזי דאית בה ופירש"י שכרוכים היו בה שקלתה ואשתיקא אמר רבא הוי שתיקותא דלאחר מתן מעות לאו כלום הוא ומבואר בדברי רש"י דהאי עובדא הכי הוה דבשעה שנתן לה ציפיתא דאסא לא אמר שיש בתוכה ארבע זוזי אלא סברה דבעי לקדשה בציפיתא גופא וכשהקשו לו דהא לית בה שוה פרוטה אז היא כבר קבלה בידה אותה ציפיתא והשיב להם תיקדוש בד' זוזי דאית בה ופסק רבא שתיקותא דלאחר מתן מעות לאו כלום הוא שמתחלה כשקבלה והמעות היו בתוכה לא ידעה בהם וכשידעה אח"כ ושתקה הוי שתיקותא דלאחר מתן מעות ולאו כלום הוא דשתקה משום דלא איכפת לה דמימר אמרה מעיקרא לאו אדעתה דהכי קבלתיה.

עוד שם בגמ' אמר רבא מנא אמינא לה דשתיקה דלאמר מתן מעות לאו כלום היא דתניא אמר לה כנסי סלע זו בפקדון וחזר ואמר לה התקדשי לי בו בשעת מתן מעות כלומר לאחר שקבלתם אמר לה התקדשי לי בו רצתה מקודשת לא רצתה אינה מקודשת ומוקי לה בגמ' דרצתה היינו דאמרה אין לא רצתה דאשתיקה וש"מ שתיקה דלאחר מ"מ לא מהני, קשו בה בפום נהרא משמיה דרב הונא מי דמי התם בתורת פקדון יהבינהו ניהליה סברא אי שדינא להו מחייבנא בהו הכא בתורת קידושין יהבינהו ניהליה אם איתא דלא ניחא לה לשדינהו ופרש"י דבכנסי סלע זו בפקדון ולאחר נתינה אמר לה התקדשי לי בו היי' טעמא דאמרינן בה שתיקה לא מהניא משום דמעיקרא בתורת שמירה קבלתיה וכי הדר ואמר התקדשי לי בוסברא אי שדינא להו מחייבנא באחריותו ומש"ה לא שדיתנהו והאי דלא מיחאי משום דלא איכפת לה, אבל גבי ציפיתא דמעיקרא לשם קידושין קבלתיה ונהי דציפיתא לית בה שוה פרוטה כי הדר ואמר תקדש בזוזי דאית בה אם איתא דלא ניחא לה תשדינהו דהא לא נתחייבה בשמירתם ומדלא שדיתנהו ש"מ נתרצית בקידושין ופריך רב אחא אטו כולהו נשי דינא גמירי הכא נמי סברא אי שדינא להו ומתברי מחייבנא בהו שלחה רב אחא קמיה דרבינא כה"ג מאי שלח ליה אנן לא שמיעא לן הא דרב הונא אתון דשמיע לכו חושו לה ע"כ העולה מסוגיא זו דלרבא דאייתי ראייה מהא דכנסי סלע זו בפקדון לההיא דקדיש בציפיתא דאסא אית ליה דבכל גוונא שתיקא דלאחר מתן מעות לא מהני בין בקבלתם מתחלה דרך פקדון ולאחר קבלה אמר לה התקדשי לי בו בין בקבלתם דרך קידושין אבל לא היו שוו פרוטה ולאחר קבלה אמר לה התקדשין בארבע זוזי דאית בה ושתקה לא הוי קידושין דהאי דשתקה משום דלא איכפת לה דמימר אמרה דמעיקרא לאו אדעתה דהכי קבלתיה והאי דלא שדיתנהו משום דלאו כלהו נשי דינא גמירי דסברא דאפי' לא קבלה נטירותיה עליה דלא קבלתם מתחלה בתורת פקדון אלא בתורת קידושין נתחייבה בשמירתם וכדפריך רב אחאי ולפי סברת רב הונא ברוה דרב יהושע דוקא היכא דקבלתם דרך פקדון דנתחייבה בשמירתם התם הוא דאמרינן דשתיקה לאחר מתן מעות לא מהני דאמרינן דהאי דלא שדיתנהו הוא משום דמחייבה באחריותם ולעולם לא נתרצית בקידושין אבל גבי ציפיתא דאסא אס איתא דלא ניחא לה בקידושין אמאי לא שדיתנהו ואפי' ששתקה מהני,

והנה לענין דינא הרי"ף ז"ל חשש להא דרב הונא בריה דרב יהושע שכתב וז"ל שלח רב אחא קמיה דרבינא כה"ג מאי שלח ליה אנן לא שמיע לן הא דרב הונא בריה דרב יהושע אתון דשמיע לכו חושו לה הילכך לאפוקי צריכה גט ולעיילי צריכה קידושי אחריני ולא סגי בהנהו קידושין ע"כ.

אבל הרמ"בם בפ"ז מה' אישות פסק כרבא דכל שתיקותא דלאחר מ"מ לאו כלום בין בפקדון ובין בההיא דציפותא דאסא.

והנה לפי סברת הרמ"בם בנ"ד שנתן לה סתמא ולא הזכיר בשעת נתינה לא לשם פקדון ולא לשם קידושין אלא לאחר מ"מ הזכיר שנתן לשם קידושין ושתקה הוי שתיקה דלאחר מ"מ ולא מהניא ואמנם לסברת הרי"ף ז"ל דסבר דדוקא גבי פקדון היא דלא מהני שתיקותא אבל בקבלתם דרך קידושין מהניא שתיקותא והוי ספק מקודשת איכא לספוקי בנד"ד דאפש' דע"כ לא קאמ' הרי"ף דהויא ספק מקודשת אלא דוקא בקבלתם דרך קידושין כמו בצפיתא דאסא דמעיקרא נמי יהבינהו לה בתורת קידושין אבל כשנתן סתם כגוונא דנ"ד לא הוי קידושין דאי בעיקר' יהיב לה בתורת פקדון הא קיל"ן שתיקה דלאחר מ"מ לא הוי כלום לכ"ע בפקדון ואי יהיב לה בתורת מתנה וזכתה בו אעג"ב דאמר לה אח"כ דהוי קידושין הוא הכסף שלה וכאילו אינו נותן לה כלום או דילמא דנותן סתם דמי לנותן דרך קידושין

שוב מצאתי שספק זה נתחבטו בו גאוני עולם ה"ה הרב מהרשד"ם בא"ה סי' ל"ד ונחלק שם עם הרב משה אלמושנינו שהסכים להתיר בגוונא דנ"ד שהעיד העד שנתן לה הדידאל ואחר כך אמר לה טומה איסטו פור קידושין דהוי אמירה בתר מ"מ וכתב וז"ל דבכה"ג אפי' אמרה הן אינה מקודשת דכיון שנתן לה הדידאל במתנה נמצא שמקדשה אח"כ במעות דידה ואינה מקודשת והביא ראייה לדבר ממ"ש ה"ה בשם הרשב"א בפ"ג מה' אישות וז"ל ואם לא היו עסוקים כלל בזה ונתן לה כסף סתם אינה מקודשת אעפ"י שהוא אמר לקדשה נתכוונתי וכתב עוד ואפי' חזר ואמר לה הרי את מקודשת לי והיא רוצה צריך שיטול הכסף ויחזור ויתננו לה בתורת קידושין והכריח שם הרב מוהר"ם אלמושנינו מלשון זה דהרשב"א דאפי' אמרה הן אינה מקודשת.

והרב מוהרשד"ם פליג עליה בסברת הרשב"א וס"ל דאין כוונת הרשב"א לומר דאינה מקודשת כלל אלא דהוי ספיקא אי לשם מתנה נתן או לשם קידושין ומש"ה כתב הרשב"א ז"ל דהיכא דנתן לה סתמא ואפי' חזר וא"ל הרי את מקודשת לי צריך לטלו ממנה ויחזור ויתננו לה בתורת קידושין והיי' כדי לאפוקי נפשיה מספיקא

גם הרב מוהרח"ש בסי' ל"ו עמד בספק זה באחד שנתן לאשה טבעת אחת ואח"כ הזכיר הקידושין והביא שם דברי הרשב"א שכתבנו וכתב דהרב הגדול מוהרי"בל בח"א עלה ל"ב הבין מדברי הרשב"א דבנתן סתמא ואח"כ אמר לשם קידושין דאינה מקודשת כלל ואפי' אמרה הן וכתב שכן נר' מדברי הרב מוהרש"ך וכתב נמי דטעמא דמילתא דדוקא גבי פקדון הוא דאמרינן שתיקה לאו כלום ואמרה הן מהניא משום דבפקדון כל היכא דאיתיה ברשותא דמרה איתיה ומש"ה אם א"ל אח"כ דלשם קידושין ואמרה הן מקודשת אבל בנותן לה סתמא דיהיב לה בתורת מתנה אפי' אמר לה אח"כ בתורת קידושין כבר זכתה בו ואינה מקודשת דס"ל דגרע היכא דיהיב לה סתמא ואחר כך אמר לשם קידושין מהיכא דיהיב לה לשם פקדון ואח"כ אמר לשם קידושין וכתב עוד דהרב מוהרשד"ם פליג ע"ז וס"ל דבנתן סתם ואח"כ אמר לשון קידושין דס"ל להרשב"א דהויא ספק מקודשת והעלה הרב הנז' דבנ"ד שנתן הטבעת סתם ואח"כ אמר לה לשם קידושין ושתקה יראה דל"מ לדעת הרמב"ם דס"ל דבכל גוונא שתיקותא דלאחר מ"מ לאו כלום אלא אפי' לדעת הרי"ף דס"ל דכל שנתן תחלה לשם קידושין הוי ספק מקודשת זהו דוקא כשנתן תחלה לשם קידושין אבל כשנתן סתם הרי כתב ה"ה בשם הרשב"א שכל שנתן סתם אפי' אמר אח"כ תהא מקודשת צריך לחזור וליטלו ול"מ למה שהבין מוהריב"ל בדבריו דלא הוי מקודשת אלא אפי' למה שהבין הרב מוהרשד"ם דהויא ספק מקודשת היו' היכא דאמרה הן אבל בשתיקה מודה דלא הויא מקודשת דממ"נ לא הוי קידושין דאם כוונתו מעיקרא לשם פקדון לכ"ע לאו כלום ואי לשם מתנה מכ"ש דלא הוי קידושין וכתב שכן הורה הלכה למעשה הרב ב"י בתשובה ס' ב' ע"כ.

תוכן העניינים

צדקה ומשפט חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה