אור ברסלב
צדקה ומשפט חלק א חושן משפט › סימן ג

צדקה ומשפט חלק א· רבי צדקה חוצין

חושן משפט · סימן ג

סימן ב

שאלה ראובן מנוהו הקהל פקיד וממונה על בנין בית הכנסת ועשאוהו מורשה ולהרוס ולבנות ולעשות כחפצו ורצונו וכל מה שיעשה בהקדש של ביהכנ"ס הנז' הרי הוא עשוי ומרוצה ומקובל עליהם ופיו כפיהם ועשייתו כעשייתם וכתבו לו שטר הרשאה בכל חזוקי סופר שיהיה נאמן עליהם בכל מה שיוציא בבנין בה"כ וכל דמתעני ליה מן דינא על דידהו ליהדר וחתמו בשטר ההרשאה עיני העדה ובראשם הנשיא שלהם הגביר כתר' משה מרדכי נ"ע ואחריו כל ישרי לב שאר יחידי הקהל וקודם שגמר בנין ביהכנ"ס נפטר השר הגדול המושל על המדינה ההיא, והנשיא הנזכר סילק ידו מליתן עוד להוצאת הבנין, והפקיד הנז' גמר מלאכת עבודת הקודש והשלים הבנין, וטוען שהשלים מכיסו סך מה לצורך הוצאת הבנין ההוא ותובע הוצאתו מיחידי הקהל שעשו אותו מורשה, ועוד טוען שהנשיא הנזכר שהיה לוקח ממנו ההוצאה לצורך הבנין המחהו על גוי אחד ליקח ממנו מעות סך כך וכך ולקח ממנו אותו הסך, ואותו חשבון הסך שקיבל הפקיד מהגוי היה מחשבון מכירת השוורים של המירי, שנמכרו על ידי אותו הגוי והמעות דמי השורים הם של המירו, ואחר זמן ממיתת השר שהתחילו הגוים להתעולל עלילות ברשע על היהודים נשמע הדבר למלכות שהפקיד לקח המעות של דמי השורים, ושלחו אחר הפקיד ולקחו ממנו המעות וטוען שאותם המעות הוציאם בהוצאת הבנין ועתה שלם אותם מכיסו ותובעם מהקהל, יורנו רבינו אם נאמן הפקיד בטענה הראשונה שהוציא מכיסו סך כך וכך ונאמן להוציא מהקהל או לאו, וגם בטענה השנייה אם מתחייבים הקהל לשלם לו אותם המעות שלקחום ממנו בפתח השר או לאו יורנו רבינו ושכמ"ה.

תשובה תחילת כל דבר יש להביא ראייה לדין זה ממה שכתב הרב מוהרי"ק זלה"ה בשורש ויא מה שטען יעקב על שמעון גיסו שאמר לו לך השתדל וקח גט וכו' וכל מה שתוציא מחמת זה אפרע לך אם היה כדבריו היה הדין נותן שישבע יעקב כמה הוציא ויטול וכמ"ש בפרק האשה שנפלו וכו' מהכא שמעינן דכל היכא דהאי ידע והאי לא ידע נשבע האי דידע ושקיל ה"מ כשעושה ברשות וכו' והרי לך דהיכא דעושה ברשות כל כה"ג נשבע ונוטל וא"כ הוא ששמעון אמר ליעקב השתדל וכו' וכל מה שתוציא אפרע לך וכו' יעדיף מעושה מרשות וא"כ שמעון חייב לפרוע ליעקב מה שישבע שהוציא בדבר זה וכו' דאם איתא שלא נתרצרה לפרוע לו אלא מה שיברר בעדים שהוציא הוה ליה לאתנויי שלא יוציא אלא בעדים ומדלא התנא איהו דאפסיד אנפשיה וחייב לשלם כל מה שישבע יעקב שהוציא מקטן ועד גדול ע"כ

וכן פסק מור"ם בהגהת ש"ע וז"ל מי שהוציא הוצאת על נכסי חבירו ברשות חבירו ותובע ההוצאות והנתבע אינו יודע כמה, נשבע התובע ונוטל וה"ה בכל מידי דהאי ידע והאי לא ידע נשבע האי דידע ונוטל ע"כ וא"כ בנ"ד נמי אם לא היה כתוב נאמנות בשטר ההרשאה וטען הפקיד שכך וכך הוציא מכיסו כיון שהם עשאהו פקיד ומורשה להוציא ולבנות הוה ליה מוציא הוצאות על חבירו ברשות חבירו והיה נשבע הפקיד שכך הוציא ונוטל מהקהל שמטהו פקיד על ענין זה מה שטוען שהוציא מכיסו וזה דבר פשוט, וכל זה כדלית ליה נאמנות אבל בנ"ד שהקהל כתבו לו בהרשאתו שיהא נאמן בכל מה שיוציא בבנין זה לא בעי שבועה כלל ונאמן בדיבורו להוציא מהקהל מה שהוציא מכיסו בזה הבנין וילפינן לה ממ"ש מר"ן ז"ל בש"ע ר"ס ע"א וז"ל התנה המלוה עם הלוה שיהא נאמן בכל עת שיאמר שלא נפרע הרי זה נוטל בלא שבועה אעפ"י שטען שפרעו ואפי' היא מלוה ע"פ הרי דהיכא דאיכא למלוה נאמנות מהימינן למלוה אפי' במלוה ע"פ לאפוקי מיד הלווה ונאמן מלוה לומר שלא נפרע ושקיל מיניה דלוה בלא שבועה, א"כ גם בנ"ד נמי מהימן הפקיד בלא שבועה כלל ושקיל מהקהל מה שטוען שהוציא מכיסו כיון דאית ליה נאמנות מהקהל.

אמנם ראייה זו איכא למשדי ביה דרגא דשאני התם בנאמנות שכתב ליה למלוה בהדיא שיהיה נאמן בכל עת שיאמר שלא נפרע משום הכי מהימן לומר המלוה שלא נפרע כיון שכתבבן מפורש דהימניה בטענת פרעון אבל בנ"ד דכתוב בו בשטר סתמא שיהא נאמן הפקיד בכל מה שיוציא בהקדשות בין מקרקעי ובין במטלטלי ולא פורש בו באיזה ענין הימנוהו איכא למימר דלא הימנוהו אלא להחזיק במה שנכנס בידו במה שלקח מהנשיא:

בהוצאת הבנין ולא מצו לאשבועי ליה בטענת ספק בדין אריסין ואפוטרופוסין וכבן הבית כמבואר בסי' צ"ג וכדין המשלח ביד חבירו חפץ למוכרו או ששלח בידו מעות לקנות לו סחורה דיכול להשביע מספק שלא עיכב משלו כלל כמבואר שם ואפוטרופסין נמי פי' רש"י התם אפוטרופוס שמיניה אדם בביתו להתעסק בנכסים וא"כ הפקיד נמי בנ"ד הוי כדין אפוטרופסין ואי לא הוו כתבי לוה נאמנות הוו מצו לאשבועי לוה בטענת ספק דילמא עיכב מן הבא בידו ולא הוציא הכל, להכי מהני לוה נאמנות שלא לחייבו שבועה על כל הבא בידו במשל שהיה בידו נמי ממון ת"ת והוא טוען שהוציאן בבנין זה מהני ליה נאמנות לאפטורי משבועה ולהחזיק במה שבידו אבל לענין להוציא מהקהל ולטעון עליהם לשלם לו מה שהוציא מכיסו מאן לימא לן דמהימן בהכי ואפשר דלהוציא מידם לא הימנוהו, ואף על פי שאין ראייה לדבר זכר לדבר דאשכחן דהיכא דכתב נאמנות מפורש. בשני עדים דכתב הטור בסי' ע"א דלא מהני נאמנות אלא לגבי עדים שמעידין בפנינו פרעו אבל היכא דמסהדי בפנינו הודה המלוה שפרעו הלוה לא מהני דהודאה. מילתא אחריתא היא וכן כתב הטור שם בשם סה"ת דמחילה מילתא אחריתא היא ואי אתו סהדי דמחל. מלוה ללוה נאמנים אעפ"י שיש בו נאמנות הרי דהיכא דכתיב ביה נאמנות לאו לכל מילי מהני נאמנות, וכן כתב הטור וז"ל ואין הפיטור מועיל אלא לענין שלא. נפרע או אם שטר שותפות הוא פוטרו משבועת השותפות אבל לא לכל דבר כמ"ש א"א הרא"ש זלה"ה בראובן שנתן מעות לשמעון להתעסק והאמינו עליו וכתב לו שאם ארע לשמעון דבר המעכבו לישבע שבועת השותפין שהוא מאמינו לומר שלא אירע הפסד בשותפות, ונפטר שמעון והניח מעות ביד לוי ובא ראובן ואמר שממונו הם ויש להאמינו בדיבורו יראה שאין ראובן נאמן שלא האמינו שמעון אלא משבועת השותפין וכו' ע"ש וא"כ נאמנות לא מהני לכל מילי ונראה דאין מכל אלו ראייה לנ"ד כלל דכל הני מילי מיירי שכתב לו נאמנות מפורש לחדא מילתא ומשום הכי אמרינן דלהא מילתא לחודה הימינה ולאו לכל מילי דהא דאמרינן דאי אתו סהדי ומסהדי דאמרי בפנינו הודה שנפרע או דאמרי בפנינו מחל מלוה ללוה דלא מהני נאמנות הוא משום דכתב ליה בהדיא שהאמינו לוה למלוה לומר שלא נפרע ומש"ה אמרינן דלהאי מילתא לחודה אטענת פרעון לחודה הימניה ולא הימינה לגבי סהדי דמסהדי דמלוה גופיה הודה בפניהם דפרעו דהודאה מילתא אחריתא היא וגם לגבי מחילה לא הימניה דמחילה מלתא אחריתי וכמ"ש בעה"ת, וכן בתשובת הרא"ש דהימניה אם יארע לישבע דבר שמעכבתו שבועת השותפין שהיא בטענת שמא אבל בנ"ד דכתב נאמנות סתם ולא אתפרש בה לאיזה אופן האמינו אפשר דלכל מילי הימניה וכך הם דברי הרב בעל המפה בסי' ע"א ס"ג וז"ל וכן כל כיוצא בזה דאין הנאמנות מועיל אלא למה שהאמינו עליו ולא יותר כגון מי שקבל עליו מעות בעיסקא וכו' אבל כל מה שכתב נאמנות מהני כגון אם כתב לו שיהא נאמן כמה הוציא הוצאת ושוחדים מהני כמו שמהני לעיקר הקרן דכל תנאי שבממון קיים ע"כ ומוכח דמיירי דפירש לי דהימינה בדבר פלוני ומש"ה אמרינן דלא הימינה אלא לאותו דבר דוקא אבל בנ"ד דכתיב ביה שיהא נאמן בכל מה שיוציא סתמא, איפשר דלכל מילי אימנוהו בין להחזיק במה שבידו ובין להוציא מהם מה שיוציא מכיסו.

וכן נראה ממ"ש הרשב"א בתשובה סי' אלף ב' על שטר פיקדון שכתוב בו שהאמינו בעיקר המעות נאמנות גמורה, כ"ב עדים דאמרינן כיון דנקט בעיקר המעות לא האמינו אלא שלא יטעון אמנה היו דברינו או רבית אבל פרעתי וכעין זה כתב בסי' תתקצ"א עיי"ש וא"כ שאני התם דכתב בהדיא דהימינה בעיקר המעות דלא הוי עיקר המעות אלא טענת אמנה או רבית ולא טענת פרעתי

ובינותי בספרים ומצאתי בתשובת הרב הגדול מוהריב"ל ז"ל ח"א סי' ק"ה שנשאל בראובן שהיה לו שטר על שמעון מע' אלפים לבנים והגיע זמן הפרעון וכו' ונתרצה ראובן שיפרע לו שמעון הסך הנז' לה' שנים חלק א' בכל שנה ואם יעבר זמן א' מהם ולא יפרע נתחייב שמעון לפרוע הכל בבת אחת וכתוב בשטר שיהא ראובן נאמן בנאמנות גמורה כ"ב עדים ועבר הזמן ולא פרע שמעון ותובע ראובן ממנו לפרוע לו הכל בבת אחת וכו' ובתוך התשובה כתב שטוען שמעון נגד ראובן שכשהעביר המועד שאל רשות ממנו ונתרצה והרויח לו הזמן וישבע לו ראובן אם לא הרויח לי הזמן כי הנאמנות הכתוב בשטר הוא נאמנות סתם ולא פירש אם הוא על הפרעון או על כל עניני השטר ויד בעל השטר על התחתונה, והשיב הרב וז"ל ועל מה שטען שנאמנות סתם לא מהני לא ידענא מה אידון שלכאורה נראה מכמה טעמי שאדרבה הוא כוללת כל מיני הטענות הן טענת פרעון הן הרוחת זמן וטענת אמנה ורבית ומחילה לפי מ"ש הר"ר סעדיא דהאידנא דרגילי למכתב ודלא כטופסי דשטרי דיד בעל השטר על העליונה וכיון שכן בנ"ד שנכתב נאמנות סתם הוא כולל כל הטענות ועוד כתב רי"ו דהיכא דעוקר כל השטר לא אמרינן יד בעל השטר על התחתונה וכו' והכא נמי אם אתה אומר דהנאמנות לא מהני לכל טענות הי מנייהו מפקת וזיל הכא קא מדחי לה וזיל הכא קא מדחי לה ונמצא הנאמנות נעקר לגמרי מכל הני טעמי נראה דמה שטוען שמעון שהרוחת לי זמן דמי למחילה לאו כל כמיניה דכיון דהאמינו נאמנות סתם כולל לכל טענות שבעולם וכו'

וכתב אח"כ אבל מה אעשה כי מצאת תשובת הרשב"א ז"ל שעוקרת קצת מדברינו בשטר שכתב בו נאמנות ולא פירש שיהא נאמן לומר שלא פרעתי והלוה אומר שלא האמינו על הפרעון ויד בעל השטר על התחתונה וכו, תשובה אתה לא הודעתני לשון בקשר שאם כתוב בשטר ותהא נאמן עלי בכל עניני שטר כ"ב עדים כשרים נאמן לומר לא נפרעתי שאף הפרעון מעניני השטר הוא, אלא שיש מקום לחולק לחלוק ולומר שאין הנאמנות אלא בעניני השטר ממש כגון שטוען שטר אמנה או רבית, אבל הפרעון אינו מעניני השטר ממש וזה קרוב בעיני יותר שכל מי שטוען האמנתי גם על הפרעון עליו הראייה וכו' ותמה הרב מוהריב"ל על תשובה זו דהרשב"א ז"ל דהא כתב רב סעדיא ז"ל דהאידנא דכותבין ודלא כטופסי דשטרי יד בעל השטר על העליונה ותירץ שיש"ל דהרשב"א ז"ל יפרש פירוש אחר דמה שכותבים דלא כטופסי דשטרי הוא לומר דכל מה שנכתב בזה השטר הוא מדעת הלוה ובמצותו ולא שכתבם הסופר מעצמו מטיפס השטרות השגורות בפיו ע"כ. ואנכי העבד נ"ל דלא קשיא להרשב"א ז"ל מהא דרב סעדיא ז"ל דודאי הוא דהאידנא דכותבין ודלא כטופסי דשטרי יד בעל השטר על העליונה מיהו דוקא בכל לשון מסופק בספק שקול דמצינן לפרושי הכי ומצינן לפרושי הכי אמנם בנדון דהרשב"א ז"ל דכתב נאמנות בלשון גרוע שתהא נאמן על בכל עניני שטר וזה טפי משתמע שפיר שלא האמינו אוא בדבר שהוא מענין השטר ממש דהיינו דבר שפוסל השטר כגון אמנה אי רבות אבל הפרעון אינו מענין השטר ממש דאינו פוסל השטר בטענה זו, אלא שטוען שטר כשר הוא זה אלא פרעתיו משום הכי הרשב"א ז"ל נטה דעתו לזה דאינו נאמן לומר לא נפרעתי כיון דכתב לו הנאמנות בכל עניני השטר ופרעון לאו מענין שטר ממש היא. עוד כתב הרב מוהריב"ל ז"ל גם צריכים אנו לישב ולתרץ לדעת הרשב"א ז"ל מ"ש בשם הפוסקים דמאי דאמרי' יד בעל השטר על התחתונה היינו דדוקא היכא דאינו עוקר גוף השטר דס"ל ל להרשב"א ז"ל דלא כתבו הפוסקים כן אלא היכא דעיקר כל השטר לגמרי אבל בנדון דהרשב"א לא נעקר כל השטר אלא חלק ממנו והוא הנאמנות בכה"ג אמרינן יד בעל השטר על התחתונה ע"כ והנראה לע"ד דלא קשיא מידי להרשב"א ז"ל דאפילו נימא דאף בנעקר חלק א' מהשטר הוי כנעקר כולו ולא אמרינן ביה יד בעל השטר על התחתונה אפי' הכי לא תקשי כלל דהרשב"א נמי בפסק דנאמנות לאו מטעם יד בעל השטר על התחתונה קאמר דלא מהני נאמנות לגבי פרעון אלא משום דכתב ביה לשון גרוע שהאמינו בכל עניני שטר זה ולא משתמע מיניה אלא דהימניה בדבר שנוגע לגוף השטר ממש דהיינו טעות אמנת או רבית ולא לטענת פרעון דלא הוי גוף השטר ממש ואעג"ב דאיפשר דאזיל ומודה הרשב"א דאף בעוקר חלק א' מן השטר הוי כעוקר כולו ולא אמרינן ביה יד בעל השטר על התחתונה וכמ"ש הרב ז"ל לעיל לדעת שאר הפוסקים ואין צריכין לדחוק ולומר דהרשב"א ז"ל פליג בזה עוד כתב הרב לפי מאי דישב לדעת הרשב"א ז"ל דס"ל דדוקא בעוקר כל השטר הוא דלא אמרינן יד בעל השטר על התחתונה ולא בעוקר חלק ממנו וז"ל אלא שעדיין אני מסתפק בדברי הרב אם יהיה כתוב בשטר מסודר בכל חיזוקי סופר ובכל תוקף מה יאמר הרב בזה אם לא יועיל הנאמנות מה תוקף דבר נמצא בו שכתב בו נאמנות באופן שלא יועיל ע"כ, וזה נמשך ממה שהבין שדעת הרשב"א ז"ל דבעוקר מקצת לא הוי כעוקר הכל ושפיר אמרינן ביה יד בעל השטר על התחתונה ונאמנות סתם ולא מהני מידי לדעת הרשב"א ז"ל כיון דמצינן לפרושי דלהאי מילתא איתמר ולא להא וזיל הכא קא מדחי לה וזיל הכא קא מדחי לה ומשום הכי בטלה לה הנאמנות סתם דאיכא לפרושי לה לענין פרעון או לענין אמנה ומחמת ספק יד בעל השטר על התחתונה מש"ה קש"ל להרב דא"כ מה יענה הרשב"א היכא דכתיב נאמנות סתם וכתב ששטר זה מסודר בכל חיזוקי סופר מאי תוקף איכא כיון דלא מהניא נאמנות אמנם לדידי חזי לי דמעולם לא עלה ע"ד הרשב"א דבר זה דנאמנות סתם לא מהני דמצינן למימר דלהרשב"א נמי ס"ל דאף בעוקר חלק מן השטר הוי כעוקר כלו ואמרינן ביה יד בעל השטר על העליונת וא"כ היכא דכתב ליה נאמנות סתם אמרינן דלכל מילי הימניה דהי מיניה מפקת ושקולים הם ויבואו שניהם וכמ"ש הרב מוהריב"ל לעיל לדעת שאר הפוסקים וא"כ היכא דכתוב ביה נאמנות סתם ולא אתפרש ביה לאיזה ענין הוא דיינינן ליה דמהמנן בכל טענה בין טענת אמנה או רבית או פרעון וע"כ לא קאמר הרשב"א דפרעון לא הוי בכלל הנאמנות אלא דוקא בכתב ליה לשון גרוע ותהא נאמן בכל עניני שטר דמהאי לישנא מוכח דלא הימינה, אלא בגוף השטר ממש ולא בפרעון דלא הוי מענין השטר ממש א"כ כ"ש כשכתב ליה בכל תוקף דמהני נאמנות טפי ולעולם בכתב סתם נאמנות מהני לכל מילי ודברי הרב מוהריב"ל תמוהים שהשיא דעת הרשב"א לדעת אחרת ותמה עליו מהא דרב סעדיא ז"ל ומהא דכתבו הפוסקים וכו'. וכל זה נמשך לו ממה שהבין מדברי הרשב"א דנאמנות סתם לא מהני ולא מידי והוי כמאן דליתיה ואינו כן אלא בנאמנות סתם כיון דלא מצא לפרושי לה לחדא מילתא דהי מיניה מפקת שקולים הם ויבאו שניהם ולבטל הנאמנות מכל וכל לא איפשר דכיון דעוקר חלק א' מהשטר שהיא הנאמנות לא אמרינן בה יד בעל השטר על התחתונה זולת היכא דכתב והימניה בכל עניני שטר זה דמוכח טפי דלטענת אמונה או רבית קאמר ולא לטענת פרעון דלא הוי מענין השטר ממש משום הכי דן בה הרשב"א הכי נאמנות קאי אטענת אמנה ולא לפרעון.

עוד כתב הרב וז"ל ולחפזון השואל לא אוכל להאריך כאשר עם לבבי אבל אני משיב לשואל דרך קצרה אחר שראיתי דברי הרשב"א ז"ל בנאמנות סתם דאינו מועיל כלל ודברי הרא"ש ז"ל בנאמנות גמורה דאינו נאמן כשני עדים בשטרא דידן דכתיב ביה נאמנות גמורה כב' עדים כשרים לא הייתי מקיים שיהא כולל כל הטענוה אמנה ורבית ופרעון ומחילה דדילמא מה שכתוב בו נאמנות גמורה כוונתו לומר לא בתחילה ולא בסוף דומה למ"ש בעה"ת ז"ל ר"ל דאף אחר שפרעו לא יוכל להשביעו שלא נפרע ב' פעמים או דילמא עליו ועל יורשיו וזיל הכא קא מדחי לה והא קא משמע לן ולא יועיל כלל הנאמנות וכמ"ש בשם הרשב"א בנאמנות סתם אלא שלבי נקוף כיון שכתוב מסודר בכל תוקף מה תוקף נמצא וכמ"ש למעלה וראוי לומר שמלת כל תוקף שהוא כולל כל מיני הטענות אמנה ורבית וכו' אלא שאיני סומך על דעתי להוציא ממון עד אמצא דבר מפורש בדברי הראשונים ע"כ,

וכל זה נמשך מסותר הקודם שהוליד סותר הנמשך שחשב שדעת הרשב"א ז"ל שנאמנות סתם לא מהני מידי דזיל הכא קא מדחי לה וכו' ומש"ה השיב לשואל בנדון דידיה דאף בכתוב בה נאמנות גמורה לא מהני דדילמא הא דכתיב גמורה לומר שלא ישביענו לא בתחלה ולא בסוף או דילמא עליו ועל יורשיו וזיל הכא קא מדחי לה ולא מהניא כלל וכתב שלבו נוקפו כיון דכתיב בה בכל תוקף דאיפשר דכוללת כל הטענות ולא מלאו לבו לפסוק כן ולהוציא עד שימצא דבר מפורש בראשונים וא"כ בכתב כל תוקף נמי מספקא ליה להרב ז"ל ואית ליה דלא מפקינן

אבל לפי מ"ש לעיל דהרשב"א לא ס"ל הכי ולא עלה על לבו דבר זה ואית ליה נמי דנאמנות סתם מהני לכל מילי כי היכי דלא לבטולי ליה לנאמנות הכתוב בשטר א"כ בנדון הרב נמי דכתיב ביה נאמנות סתם כש"כ דיכתיב בה נאמנות גמורה כש"כ דכתיב בה בכל תוקף מילתא דפשיטא דמהניא נאמנות לכל מילי דהימנוהו בין לטענת פרעון ובין להחזיק במה שביד ובין להוציא מידם דכיון דכתבינן האידנא דלא כטופס דשטרי יד בעל השטר על העליונה

ועוד ממה שכתבו הפוסקים דכל שעוקר אפי' חלק א' מהשטר כעוקר כל השטר ולא אמרינן ביה ידו על התחתונה וכמ"ש מהרוב"ל ז"ל דמכל הלין טעמי נראה דמהני נאמנות סתם לכל טענות שבעולם הן טענת אמנה או רבית וכו', וכך פסק הרב בתחילת התשובה אלא אחר כך פקפק מכח תשובת הרשב"א שסותר לזה ואסיק דספיקא הוי ולא אפקינן ממונא בהאי נאמנות, אך למה שהעלינו דהרשב"א נמי לא פליג בהא א"כ הדרינן למאי דפסק הרב דנאמנות סתם כוללת כל טענות שבעולם ואפילו לאפוקי ממונא רבא בנדון דהרב מהריב"ל שפסק מעיקרא דמהני נאמנות לכל טענות שבעולם ולא מצי טעין שמעון הרוחת לי זמן או מחלת לי, א"כ מפקינן ממונא מיד הלוה בהאי נאמנות דכוותיה נמי בנ"ד ובפרט לטעמא בתרא שכתב הרב דכל דבר סתמי יש לו כח כולל וכמו שהוא דבר פשוט בתלמוד. ומוהרימ"ט פסק דנאמנות סתם היא כוללת כל דבר ומינה נילף בנ"ד דדבר פשוט הוא דהרשב"א ז"ל בתשובותיו נמי לא פליג בזה ועד כאן לא קאמר אלא בנדון דידיה שכתב שיהא נאמן בכל עניני שטר זה ומש"ה פסק דאין הפרעון בכלל וגם בתשובת האחרת בשטר פקדון שכתב נאמנות בעיקר המעות והשיב ג"כ שאין בכלל הנאמנות פרעון דעיקר המעות לא מיקרי אלא אמנה או רבית ולא פרעון וכתב שם וז"ל שאילו האמינוהו אפי' על פרעון לכתוב נאמנות סתם ומאי בעיקר המעות דקאמר אלא ודאי שלא יטעון בעיקר הפקדון אמנה או רבית ע"כ שמעינן מינה דהיכא דכתיב נאמנות סתם כולל לכל טענות שבעולם אמנה ורבית ומהני לכולהו ודלא כהרב מוהריב"ל שהעלה דנאמנות סתם לא מהני מדי לדעת הרשב"א. אמנם אכתי נראה דמכל אלו אין ראיות לנ"ד דאפי' נימא דנאמנות סתם כולל לכל טענות שבעולם אמנה ורבית ופרעון ומחילה הני מילי בשטר נאמנות דכתב ליה לוה למלוה ומש"ה אמרינן דכולהו בכלל נאמנות דהי מנייהו מפקת ושקולים הם ויבאו שניהם דמאי אולמי דטענה זו מטענה אחרת וכמ"ש הרב מוהריב"ל ז"ל בתשובה הנזכרת וכולהו הוו להוציא האמנה או רבית או פרעון ומחי' דכולהו הוו בכלל נאמנות לאפוקי מיניה דלוה דבודאי דכשכתב ליה לוה למלוה נאמנות לאפוקי מיניה הוא, אבל בנ"ד שהוא פקיד והימנוהו וכתבו לו נאמנות מצינן למימר דלא כתבו ליה נאמנות אלא למה שהחזיק. ובא כבר בידו ולא להוציא מידם בלא שבועה בנאמנות לחוד ותמיהני על הרב מוהריב"ל שצדד לומר בנדון דידיה שכתב לו נאמנות גמורה ממשמעות הלשון שהוא כולל כל טענות שבעולם וכתב עוד ואם נפשך לומר דהאי דכתב ליה נאמנות גמורה לומר דמהימן בב' עדים ומאי דכתב לו עוד כב' עדים הוא פירושי קא מפרש להאי נאמנות גמורה דר"ל בב' עדים מ"מ הוי לישנא יתירא וכל לישנא יתירא לטפויי אתא כדכתב הרב מוהרי"ק ז"ל בכמה מתשובותיו דכל לישנא יתירא לטפויי אתא אפילו שלא יהא בלשון כך והקשה ע"ז מתשובת הרשב"א דכתב לו שיהא נאמן בכל עניני השטר ופסק הרב דפרעון לא הוי בכל הנאמנות. ע"כ ואדקשיא ליה מהאי תשובה דלא קשי מינה מדי דשאני הכא דכתב לו בכל עניני השטר ופרעון לאו מעניני השטר הוה ליה לאקשויי מתשובת הרשב"א בתשובה דשטר פקדון שכתוב בו והאמינוהו בעיקר המעות נאמנות גמורה ואם תאמר דפרעון לא הוי עיקר המעות ומש"ה לא מהני ביה לישנא יתירא, א"כ גם ההיא תשובה דכל עניני השטר לא תיקשי מינה דשאני התם דכתב בה עניני השטר ופרעון לאו מעניני השטר הוא וא"כ עדיף מינה היה לאקשויי מההיא תשובה דעיקר המעות דאית בה לישנא יתירא ואפילו הכי לא מהני והויא כנדון דידיה ממש ולא מההיא דכל עניני השטר דלית ביה לישנא יתירא ואית ביה לשון גרוע דאמר בכל עניני השטר דלא קשה מינה לנדון דידיה דאית ביה לישנא יתירא דאמר נאמנות גמורה בב' עדים ולית בה לשון גרוע דכתב לשון נאמנות סתם.

ואעג"ב דלהרשב"א בתשובה שהביא הרב מוהריב"ל נראה דמסופק קצת אי פרעון הוי מענין השטר והוי בכלל הנאמנות או לא וכתב אחר כך שקרוב בעיניו יותר דפרעון לאו מענין השטר הוא, מ"מ בתשובה שהביא מרן שהיא בסי' תתקצ"ה מפורש בהדיא שדעת הרשב"א דפרעון אינו בכלל נאמנות דכל עניני השטר דאין זה מעניני שטר וא"כ כל מה שמוכיח הרב מוהריב"ל מינה שדעת הרשב"א דנאמנות סתם לא מהני ליתא כלל וכל התשובה כלה מקשה אחת היא

איך שיהיה אתאן לנ"ד דאף את"ל דלא הימנוהו אלא על הבא בידו ולא על מה שיוציא מידם מ"מ בשבועה מיהא נוטל מידם כל מה שהוציא מכיסו דהרי קיי"ל דכל המוציא הוצאות על נכסי חבירו ברשות חבירו דנשבע ונוטל, ובר מן דין הא קי"ל דאין הנאמנות מועיל שלא להחרים חרם סתם אפי' אם פירשו בפירוש וכתב הרב בעל שפתי כהן שר"ל שכתב בשטר שלא יתן עליו אפי' חרם סתם אינו מועיל שלא הימנוהו לגזול וכו' עיי"ש, א"כ בנ"ד אף את"ל דנאמנות מהני אפילו להוציא מידם מ"מ לא מפטר מח"ס ואם לא תועיל הנאמנות בשבועה מיהא נוטל לכ"ע

ועוד דבנד"ד שכתבו לו בהרשאה כל דמתעני לך מן דינא מלתא דפשיטא דמחייבי לשלם לו כל הוצאותיו דהא מהרש"ל כתב וז"ל מ"מ כל מה שיוציא מחמת עסק זו בשאר סבות צריך המורשה לשלם לו כל הוצאותיו ע"כ, ונד"ד לא עשו לו קצבה כמה יוציא אלא אמרו לו שכל מה שיוציא יהא נאמן והרשותו לעשות כחפצו ורצונו ובנין כזה צריך הוצאה מרובה כאשר הרואה עיניו תחזינה מישרים ולא הספיק מה שקבל מידם ועדיין לא נשלמה המלאכה ומת השר והנשיא סילק עצמו ולא קבל ליתן לו מעות ומאחר שהנשיא סילק ידיו מה היה לו לפקיד למעבד יניח הבנין פרוץ מרובה על העומד או לא יסיד אותו בסיד ובפסים או לעשות כל מלאכת חרש וחושב ובחרושת אבן למלאת ובחרושת עץ ויגע בעשר אצבעותיו והביא לידי גמר טוב והשלים כל עבודת המשכן איך יתכן לומר שלא ישלמו לו כל הוצאותיו זו תורה וזו שכרה ואמרי' לפעלא טבא יישר ואדרבה צריך לתומכו ולסעדו.

ועוד בנ"ד אפילו לא היו כותבין לו כל דמתעני מחייבו לשלם לו, בשלמה כשמרשהו לגבות לו חוב או לקבל פקדונו מיד אחר והוציא הוצאות מעצמו כדי לגבות אותו חוב או לקבל פקדונו או אותם תביעות צריך למכתב ליה כל דמתעני לך דאי לאו הכי לאו מחייב דמצי אמר ליה מי אמר לך שתוציא הוצאה, אבל בפקוד שהרשוהו להוציא בזה הבנין ודאי אף דלא כתבו לו כל דמתעני חייבים לשלם לו דאדעתא דהכי הרשוהו שיתנו לו ויוציא ולא שיוציא מכיסו ואם נתנו לו ולא הספיק ולא נגמר הבנין ושלם מכיסו להשלים הבנין ודאי שהם חייבים לשלם. לו כיון שהם הרשוהו לבנות כחפצו ורצונו, ונראה שגם מה שלקחו ממנו אחר כך במיתת השר מחייבי לשלומי ליה דהא הנשיא המחהו לקבל אותם המעות מיד אותו הגוי שהיה בידו דמי השוורים של המלך שנמכרו על ידו, ואותו הגוי מקבל דמיהם מהקונה השוורים ונותנם לבעל השוורים והנשיא היה שולחני למלך ונכסי המלכות על ידו ושלח הפקיד לגבות המעות מיד אותו הגוי והוציאן הפקיד לבנין על ידי יאודי אחד כה"ר אצלאן יחזקאל ונתנו המעות לפועלים ולאומנים העוסקים בבנין ודבר זה ידוע ליחידי הקהל שאותם מעות של הגוי הלכו בבנין וגם דמי השוורים של המלכות וכשנודע הדבר למלכות שאותו הפקיד נטל דמי השוורים כעס עליו ב"מ ויסרוהו ביסורין קשים וגבו אותם ממנו והגויים בדינא ובדיינא קא תבעי ממנו ולא בעלילה באו עליו לפי שכיון שהמחהו הנשיא לפקיד על אותו הגוי לא כתב זה הסך בחשבון המלך ובפנקסו, אם כן והדר ממונא למאריה אם כן מעות ההוצאה עליה דידהו ליהדר. דחייבין הקהל לשלם לו אותם מעות דהוי כמי ששלח לחברו לגבות מעות מגוי אחד ולהוציאם לו בהוצאותיו והוציאם כאשר צוהו ונודע הדבר שהמשלח בגזל לקחם מיד הגוי ומדינא חייב להחזירם לו ותפשי השליח ולקחו המעות ממנו בודאי שהמשלח חייב לשלם לו, ולא דמי האי דינא לדין נתפס על חבירו דאינו חייב לשלם לו דשאני הכא דשליחותיה קא עביד לגבות מעות אלו ולהוציאם עליו ומעות אלו לא הוו דידיה אלא נכסי המלכות ודידהו קא שקלי, וגם כיון שמסרו ביד הפקיד מש"ה הוזקקו לגבות מעותיהן מידו ולא מיד משלחו

וראייה לדין זה ממ"ש הרב המבי"ט ז"ל בתשובה חלק ראשון סי' קכ"ג בראובן שהיה בשיירא ושלחו אותו היהודים שבשיירא להתפשר עם בעלי הגפר"ם שלוקחים מכס מהיאודים והלך ונתפשר עם הגויים בעלי הגפר במחצה ואחר כמה זמן תפשו בעלי הגפ"ר לראובן ונטלו ממנו שארית הגפ"ר משלם, ובא ראובן ותבע מאנשי השיירא חלק מה שנוגע לכל א' לפרוע לו והיהודים אומרים לו מזלך גרם, והשיב הרב וז"ל ראובן יש לו דין ותביעה על כל אנשי השיירא שישלם כל א' חלקו במה שתפסיד ראובן בעלילה ההיא דאעג"ב דאמרינן בירושלמי דאין אדם נתפס על חבירו וחייב ליתן לו אלא בארנונא היינו כשלא נעשה שליח לכך אבל אם עשאוהו שליח ומחמת זה העלילו עליו חוצרם ומחמתם חייבים המשלחים כמ"ש ר"מ בתשובה שהביא המרדכי ז"ל בהגוזל על מי שהעמיד את חבירו ערב לגוי דעליה דידיה רמיא לסלוקי ואפילו הכי אם הגוי מעליל עליו שלא כדין אחרי שמחמתו באה עליו הצרה הזאה חייב וה"נ נראה ראובן דהוי שלוחם של האנשים ששלחו בידו לתת להממונה הגפא"ר ומזה נמשך שהעלילו עליו לראובן וחייבים לשלם כל ההפסד, ולא דמי למ"ש הרשב"א ז"ל תשובה ב' על מי שהגיע לו חזק בממון מחמת השליחות דאין המשלח חייב בתשלומי נזק השליח דמה הזיק המשלח ומה הגיע לו מחמת פשיעתו, דשאני סתם הגיע לו נזק מחמת השליחות לא מחמה משלחו וכו' ודאמרינן דפטור היינו שלא היה שלוחו אלא שנתפס עליו מפני שהיה שכנו או בן עירו אבל אם היה שלוחו ונתפס מחמת השליחות עצמו ובאותו דבר שנשתלח עליו חייב והוא ז"ל האריך וכלל דבריו דהיכא דהעלילו על השליח מחמת אותו דבר עצמו שמשתלח עליו שהיה להם תביעה על אותו ממון שנשתלח עליו ואפ"י על המשלח גופיה היתה להם תביעה זאת שתפסו לשליח תמורת המשלח מדינא מתחייב המשלח לשלם לשליח, והא דאמרינן דאין המשלח חייב בנזקי השליח היינו כגון שעמדו לסטים בדרך על השליח ושללו אותו או שהיה לו מעות בחיקו ונפלו מן השליח בהליכתו בשליחות זו מפטר המשלח דלא הגיע לו נזק לשליח מחמת פשיעת המשלח או מחמת תביעה שיש להם עם המשלח ולכן לא מחייב משלח בנזקי שליח וא"כ בנ"ד שתביעות השר לפקיד שלקח נכסיו ורוצה אותם ממנו והתביעה הזאת היא על המשלח גופיה ששלחו לפקיד ונטל ממון זה וסלק א' לשליח תמורת המשלח וגם הגיע לו נזק לשליח מחמת פשיעת המשלח ששלחו ליקח ממון המלכות בכה"ג ודאי דחייב המשלח דדמי ממש לנדון הרב שתפס לראובן בעל הגפ"ר ולקח ממנו בעד אנשי השיירא וחייב אותם הרב לשלם לראובן דמחמתם תבע לשליח וכמ"ש הרשב"א ז"ל דטעמא דמפטר משלח בנזק שליח דמה הזיק המשלח ומה הגיע לו מחמת פשיעתו וא"כ בנ"ד דכוליא נזקא עביד ליה משלחו ששלחו ליקח ממון המלכות ועבד פשיעה ודאי דמחייב, וכן כתב הרב וז"ל דשאני התם שהגיע לו נזק מחמת השליחות לא מחמת השליח שהיה חייב דבר ובסוף התשובה כתב וז"ל וכן מה שפוטר הרשב"א מנזק השליח היינו שהוזק או הפסיד השליח ע"ע מחמת השליחות לא שהפסידוהו שתבעו ממנו מעות מחמת משלחו, ומוהרי"ק הביא תשובת הרשב"א שכתב מי שהגיע לו נזק בממונו שגנבו ממנו כשהלך בשליחות ראובן ומשמע דוקא בכה"ג אבל כשתבעו את השליח על תביעת המשלח חייב המשלח ע"כ דברי הרב המביט ז"ל ואם כן בנדון דידן שתביעתם היתה על המעות עצמן שלקח השליח א"כ תביעתם היתה על המשלח גופיה ומחמת המשלח נעשה נזק לשליח א"כ ודאי דמחייבי שולחיו, וכ"ת דהמשלח גופיה כה"ר משה מרדכי נ"ע כבר נפטר ותפשו עתה לשליח אחר פטירתו א"כ הקהל מאי עביד והם לא שלחוהו בשלוחות זאת אמנם נראה כיון שהרשוהו וכתבי לו קבלתו כקבלתינו והוצאתי כהיצאתונו וגם כתבו לו שכל מה שיעשה כאלו נעשה ונגמר על ידם הו"ל כאלו הם עצמם קבלו המעות מהגוי ואיהו שליחותיהו עביד וכאלו הם שלחוהו שיקח המעות מן הגוים וא"כ הגיע לו נזק מחמת משלחיו והתביעה היתה על משלחיו דידו בידם וכו', וא"כ פשיטא דמחייבי בנזקיו שהגיע לו נזק מחמתם וחייבים נמי ליתן לו כל הוצאותיו שכתבו לו והוצאותיו כהוצאתינו וידו כידינו וכל מה שיעשה הרי הוא עשוי ומרוצה ומקובל עליהם א"כ ודאי דמחייבי לשלם לו ההוצאות כולם וגם מה שהגיע לו נזק מחמת שליחות זאת דהוו כאלו אינהו גופיהו עבוד ההוצאה

ועוד דאם הפקיד לא היה לוקח מעות מהגוי והיה מוציא הוצאות משלו לגמור הבנין ההוא לא הוו מחייבי לשלם לו כל ההוצאה ? השתא נמי לא גרע דחשבינן השתא כאלו לא לקחם לאותם המעות דהדר ממונא למאריה וכמאן דלא אתא לידיה דמי ומחדש צריך לשלם לו תמורת אותם המעות שלקחו ממנו הגוים ודמי ממש למ"ש מוהר"ם ז"ל בתשובה דאם העמיד שמעון ערב לראובן אצל הגוי והגוי העליל על ראובן אפילו שלא כדין ופסק הרב דעל שמעון מוטל לסלק הגוי מעליו דאריה ארבע עליה ואם נתפשר ראובן עם הגוי צריך שמעון לשלם לו כמבואר במדרכי דהגוזל בתרא עיי"ש באורך הכלל העולה שחייבים הקהל לשלם לפקיד כל הוצאותיו משלם וגם מה שלקחו ממנו הגוים, ולענין אם הוא נאמן בלא שבועה כבר כתבנו לעיל דכיון דכתבו לו נאמנות סתם הוא כולל לכל טעות ועיין בס' כרם שלמה ז"ל שהאריך הרבה בדברי מוהריב"ל ז"ל והוקשה לו כמ"ש לעיל

ועוד בנ"ד שכתבו לו לפקיד שיהא נאמן בכל מה שיוציא בהקדשות בין מקרקעי ובין מטלטלי אם איתא שלא האמינוהו רק על שבא לידו ולא להוציא מידם לא הוה להו למימר סתמא ויהיה נאמן בכל מה שיוצא אלא הכי הוה להו למכתב ויהיה נאמן בכל הבא בידו לומר. שהוצאתים בהוצאה אלא ודאי דאף להוציא מידם קאמר.

ועוד דאיפשר לדמות דין זה לדין גבאי צדקה שכתב מרן בש"ע י"ד סי' רנ"ז דין ו' וז"ל הגבאי שאמר בעודו גבאי כך וכך הלויתי לכיס של צדקה נאמן בלא שבועה אך לא לאחר שסלקוהו והב"ח והט"ז והש"ך כתבו שהגירסא במרדכי איתא שנאמן אף לאחר שסלקוהו וכתבו ששתי הגירסאות אמת שאם אמר כן תכף לאחר שסלקוהו מהימן אבל אם לא אמר כן רק לאחר שסלקוהו יום או יומים אינו נאמן וש"ך כתב וז"ל אלא דלשון לאחר שסלקוהו לעולם משמע מדלא כתב לחלק בהכי ולענין מעשה צריך עיון ע"כ,

וא"כ כיון דהפקיד דנ"ד מנוהו באותו זמן על כל ההקשות והשתא נמי סלקוהו מהרשאתו נאמן לומר כך וכך הלויתי ואף את"ל דהשתא סלקוהו מהרשאתו מקרי מ"מ באותו זמן שהיה עוסק בבנין אמר ליחידי הקהל שכך וכך הוצאתי מכיסי וגם אחר כך כשלקחו הגוים ממנו המעות נשמע הדבר שהפסיד כך וכך ונודע ליחידים שאותו הממון שלקח הפקיד מהגוים הלכו לבני ביהכנ"ס ובשביל אותן מעות הפסודוהו לפקיד ועדים מעידים שהפקיד שלחם להביא המעות מהגוים ובשליחותו קיבלום מהגוים והוציאום בבנין וכיון שהגוים חזרו ולקחו אותם מהפקיד חייבים הקהל לשלם לו תמורתם דהוי כאלו שלחוהו מתחילה לפקיד ליקח ממון אחרים ולהוציאם בבנין ולא הוי ממון דידהו וכיון דממונא הדר למאריה הקהל עלי דידהו רמיא לשלומי ליה תמורת אותם המעות, ובהאי ממונא שלקחו הגוים מהפקיד לא מחייב הפקיד לא שבועה ולא חרם סתם כיון דעדים מעידי' שמעות של הגוים הלכו בבנין ויודעין הקהל כמה הפסיד הפקיד בשבילם וגם על שאר המעות שאומר שכך הוצאתי כבר כתבנו דכיון שכתבו לו נאמנות שהאמינוהו בכל מה שיוציא מהימן הפקיד בלא שבועה והיה אם לא יאמינו לו בלא שבועה יטילו חרם סתם ומעות של הגרימה אפילו חרם סתם לא בעי דכיון דידוע כמה הפסיד ונודע שהלכו בבנין כן נלע"ד בדין זה וצור ישראל יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות הצעיר צדקה חוצין

תוכן העניינים

צדקה ומשפט חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה