צדקה ומשפט חלק א· רבי צדקה חוצין
אורח חיים · סימן ה
מר סבר תחומין דאורייתא בקי בהם ובשמותיהם ומכניסן לקיום ולקיטתן כאחד ביודעם ומכירם קאמינא מתני להו רב מר קשישא
, ספי וישק את בני ישראל, דספי להו מאליתא, שדי קמייהו כלכלה דפירי מלמד דעת את העם. ולהורות נתן בלבי יורה דעה יבין שמועה כגוף כו"ע למשאל שמעתה מפומיה דרב מר אית ליה דרב עלה בכבש בהדי כבשי דרחמנא כל הכשר להצניעו ומצניעין כמוהו דברים שכסן עתיק יומין מילף יליף להו מתנהג בחסידות כל מילי דמר עביד
כרב מר טריד בגרסא ודן דין אמת לאמיתו לאפוקי דין מרומה האי מאן דאית ליה דינא ליעול וליתי קמיה
דרב מר רבא אלופינו בתורה לריחו ולסיבתו והוא דמשק דולה ומשקה מתורתו לאחרים הלכה כמותו בכל מקום והלכתא כרב
מר דרור וקנמון בש"ס טוב הוא מקופה של בשמים רבי נהוראי שמנהיר עיני חכמים בהלכה עט"ר מורינו ורבנו נר ישראל וקדושו מאור הגולה דבר אחד לדור בקהל רב מר קשישא הוא אבינו הוא מלכנו ה"ה מורנו הרב נר"ו יאיר ימים על ימי מלך יוסיף ומלכותו בכל משלה ומשל ממשל
רב מר מתני כהאי לישנא וידו אוחזת בכחא דהיתרא אורו עיני כי טעמתי צוף דבש אמרי נועם דבנות קדשו והיו לי למשיב נפש צלל במים אדירים לא הניח דבר קטן ודבר גדול על כל קוץ וקוץ תלי תלים ומה אני לבא אחרי המלך כל כה"ג מיחזי כאפקרותא וקרא:
כתיב לא תענה על רב כ"ש לאיש אשר כמוני כי
אנכי לא אהיה כאחד מצבא מרום ויהיו דברי אלה כעני המנקף שנים שלשה גרגרים בראש אמיר דפשיט טפי ומשנה שאינה צריכה וזיל קרי בי רב כלהון חשיבין לא שרירין ולא קימין אין הלכה כתלמיד במקום הרב אכן אענותנותיה דמר קא סמיכנא ואלקטה נא באמרים גחלת על הגחלים להשתשע בדברות קדשו אחת לאחת ובכן אבוא אל המלך אשר לא כדת הגם כי קצרה ידי יד כהה מטפיס ועולה מטפים ויורד תלי תניא בדלא תניא בדברים פשוטים אפי' לדקדקי דבי רב פתח דבריו דבר בקדשו נתן
בקולו קול עוז קשיא ליה לרב על מה שכתבתי לחלק דלא אמרינן דינא דמלכותא דינא אלא בשני ישראלים המתדיינים זה עם זה או אפי' בישראל וגוי כשנמשך מאותו דין חובה לישראל אחר נדון בדיני ישראל דבכה"ג הוא דאמרינן דינא דמלכותא דינא אבל בישראל וגוי גרידא דליכא יד ישראל אחר באמצע מהפכינן לזכותא דישראל כל מה דאפשר בין בדיננו ובין בדיניהם וכתב מורנו הרב נר"ו ע"ז וז"ל ואני שמעתי ולא אבין דמאן פליג ליה לחלק חילוק זה והיכא רמיזא לא בדברי הסמ"ע ולא בדברי הרב המפה ולא אשתמיט שום חד מהפוסקים לחלק חילוק זה כמו שחילקו כמה חילוקים בדד"ד ואי משום ההיא שכתב הרמב"ם בה' מלכים דישראל וגוי שבאו לדין אומרים כך דיננו וכך דינכם ההיא לענין הפקעת הלוואתו דוקא דלענין דיני ממונות אמרינן הכי אבל לענין איסורא לא אמרינן כך דיננו וכך דינכם אלא פוסקים את הדין על האמת ואם יש באותו דין דינא דמלכותא אזלינן בתריה והביא ראייה לדבריו ממ"ש הרב בה' חמץ דגוי אנס שהפקיד חמצו אצל ישראל דאם יודע הישראל דאם אבד או נגנב מחייבו לשלם ואעפ"י שקבל עליו אחריות ה"ז חייב לבערו וראייתו היא מההיא דא"ל רבא לבני מחוזא בעירו חמירא ומפרש הרמב"ם שתשלומין אלו לא מן הדין היו אלא באונס והראב"ד מפרשה שזאת האחריות מדין ומחוק המלכות וכו' והרי התם אם היו באים בני חילא לדין עם אותם הישראלים שהפקידו אצלם חמץ ונגנב היינו פוטרים אותם הישראלים לפי' הרמב"ם בין בדינינו ובין בדיניהם ולפי' הראב"ד היינו פוטרים אותם בדינינו מאחר שלא קבלו עליהם אחריות ועכ"ז לענין איסורא אמרינן דחייבים לבער דלענין איסורא פסקינן כדינא דמלכותא עכת"ד.
ואני העבד אחרי ני"ק נ"ל דמה שהקשה עלי דהיכא רמיזא חילוק זה שחלקתי לא בדברי הסמ"ע ולא בדברי המפה התירוץ הוא מבואר דהא מוהרי"ן פירכא רוצה להקשות על מהרש"ך שכתב בישראל וגוי דאזלינן בתר דיננו מדברי הסמ"ע והרב בעל המפה וכתבתי דלא קשא מנייהו לדברי מהרש"ך דהא אינהו מיירו בישראל שיש לו דין עם חברו כמו שיעו"ש בסמ"ע סי' כ"ו ובמפה סי' ע"ג והתם מיירי בהדיא בכה"ג ומנ"ל להרב מוהרי"ף להשוות דין ישראל וגוי לישראל עם חברו עד שיקשה על מהרש"ך ואפשר דהרב מהרש"ך מחלק בין ישראל וגוי לישראל עם חברו וס"ל דבישראל עם חברו דוקא בההיא שכתב הסמ"ע והרב המפה הוא דאמרינן דינא דמלכותא אבל בישראל וגוי אזלינן בתר דיננו אי אית ליה זכותא לישראל בהכי וכל דברי הפוסקי' המדברים בענין זה דד"ד הם מיירו בישראל שפטרו המלך ממסים אי מהני ליפטר בהכי מהקהל אי לאו דהיינו בישראל לחברו ולא אשכחן שזכו הגוי עם ישראל מטעם דד"ד בשום מקום וראייה לזה ממ"ש הרמב"ם פ"ט מה' עבדים מלך כותי שעשה מלחמה והביא שבויה ומכרם וכו' וכן אם היו דיניו שכל מי שלא יתן המס ימכר וכו' הרי דיניו דין ועבד הנלקח בדינים אלו הוא עבד כנעני לכל דבר ופי' מר"ן דמ"ש והרי הוא עבד כנעני לכל דבר נ"ל שגופו קנוי לגמרי ומיהו איכא לספוקי אם היינו דוקא לישראל הקונה את הכותי בדינים אלו אבל כותי הקונה כותי בדינים אלו לא קנה גופו דכיון דכותי לאו בר מקנה כותי אחר בגופו בד"ד נמי לא קנה גופו או אפשר דאלים דינא דמלכותא לאקנויי גופיה וכתב שהרשב"א סבר כדין ראשון ע"כ ומדלא כתב מר"ן אלא דוקא בישראל הקונה כותי הוא דקני ליה גופיה ובכותי הקונה כותי דמספקא ליה ואילו בגוי שקנה ישראל בדינים אלו לא הוזכר בדברי מר"ן אם קנאו הגוי לגופיה או נכנס בכלל ספק כמו בכותי שקנה אלמה דפשיטא ליה למרן דבגוי שקנה ישראל בדינים אלו שאין קונה אותו אלא למעשה ידיו ולא לגופו שאין גוי קונה ישראל לגופו דאתם קונים מהם ולא הם מכם ואף דינא דמלכותא לא מהני לזכות לגוי להיות קונה לישראל לגופו והוא מהטעם שכתבנו דטעם דינא דמלכותא לא מהני לזכות לגוי כשהוא עם ישראל מהטעם דמהפכינן בזכותא דישראל כל מאי דאפשר.
ומה שכתב עוד מורנו הרב נ"י שזהו דוקא לענין ממונות אבל לענין איסורא אזלינן בתר דינא דמלכותא וכו' גם אני כתבתי דודאי כך דיננו כך דינכם לא שייכא אלא במלתא דממונא אבל כתבתי דבמילתא דאיסורא לעולם אזלינן בתר דיננו דאשכחן לענין קדושת בכור לא אזלינן בתר דיניהם כלל אפי' לחומרא וכמ"ש מהר"ם מינץ והרב ש"א מנא נליף לחמץ נמי דאזלינן בתר דיננו ומה שהביא מר ניהו רבה ראייה דבענין אשורא אזלינן בתר דינא דמלכותא מההיא דא"ל רבא בעירו חמירא דבני חילא וכתב מור דמי לא עסקינן שאם היו באים בני חילא לדין עם אות' הישראלי' היינו פוטרים מתשלומים ואפי' הכי מחייבי לבער ש"מ דאזלינן בתר דינא ד"ד ע"כ. אחרי ני"ק נראה דהתם לאו מטעם דאזלינן בתר דינא דמלכותא אלא דלהרמב"ם אפי' מדינא דמלכותא לא מחייב באחריות דאחריות מן האונס היא ואפ"ה מחייב לבער דנעשה כמו חמץ שלהם ולהראב"ד דהוי דבר הנוגע למלך שחוק המלכות הוא לפרנס אנשי חיל שלו אבל מידי דלא נגע למלך לאו דד"ד אפי' במלתא דאסורא אפי' אם קנה בדיניהם וכ"ת ה"נ בנ"ד לפי דברי הרמב"ם דאפי' באחריות דאונס מחייב לבער וכ"ש בנ"ד שקנה בדיניהם ומחייב באחריות בדיניהם בודאי שחייב לבער הא ליתא, דדוקא כשחמץ בבית ישראל אז מחייב לבער אפי' באחריות דאונס כ"ש באחריות דדינהם אבל בנ"ד שהיה החמץ בבית הגוי הו"ל כמקבל אחריות חמצו של גוי בביתו של גוי דשרי לכ"ע דאפשר אפי' אם קנה אותו בדיניהם ק"ג לא מיקרי חמצו של ישראל ממש לאוסרו אפי' כשהוא בבית הגוי ומ"ש הרב שבות יעקב וז"ל על אודות יין, שרף לא ידעתי לו תקנה ממה דקי"ל היכי שהגוי אלם וכופהו לשלם חייב לבער מכ"ש כאן שיש לגוי המעות ומכרו בדינו שודאי נקנה החמץ מיד לישראל מחוק המלכות אליבא דכ"ע מקרי חמצו של ישראל והוכיח מורי הרב נר"ו מדבריו אלה דמקרי חמץ של ישראל ממש אם קנה אותו בדיניהם ועפ"ז דן מר אם יהיה החמץ ברשות הגוי דחייב לבער כיון דחמצו של ישראל מקרי וחמצו של ישראל אפי' אם יהיה ברשות ה הגוי אסור ולא דמי לדין אחריות שאם קבל אחריות חמצו של גוי בביתו של גוי דשר ומכח זה כתב עוד מעכ"ת שאני לא דייקתי בדברי מהרי"ן פורנה דאחריות מאן דכר שמה הכא דהרב מיהרי"ן פורנה לאו מטעם אחריות קאמר אלא דלמד מק"ו מהא דאחריות דחייב לבער מכ"ש היכא דקנהו בדיניהם דחייב לבערו ואפי' הוא ברשות הגוי דהו"ל חמצו של ישראל ברשות הגוי זהו תורף דברי מעכ"ת
ואנכי העבד ככחי אז כחי עתה לעולם אימא לך דלא הוי חמצו של ישראל ממש אפי' אם קנהו בדיניהם ומ"ש הרב מוהרי"ן פורנה דכ"ש אם קנה אותו בדינהם דודאי הוי שלו כלומר דנעשה כחמץ שלו דמחייב לבערו מק"ו דאפי' אם מתחייב באחריותו לבד נקרא חמץ שלו מכ"ש היכא דקנהו בדינהם דודאי נקרא החמץ שלו וחייב לבערו שהרי ה"ה כתב אהא דא"ל רבא לבני מחוזא בעירו חמירא דבני חילא וז"ל תשלומין אלו לאו מן הדין אלא באונס ואעפ"כ נקרא החמץ שלהם ע"כ וע"כ לומר לאו למימרא דהוי חמצו של ישראל ממש דא"כ היאך כתבו הפוסקי' דמקבל אחריות חמצו של גוי בביתו של גוי דשרי והא חמצו של ישראל מקרי ע"י קבלת אחריות ואפי' יהיה בביתו של גוי הו"ל למיסר אלא ודאי דנעשה כמו חמץ של ישראל קאמר ה"ה וכן כתב הרמב"ם וז"ל הואיל וקבל עליו אחריות נעשה כשלו וכן באחריות דאונס חייב לבערו שהרי נחשב כאלו הוא שלו הואיל ומחייבו האנס באחריותו ע"כ א"כ גם מה שכתבו הרב מוהרי"ן פורנה והרב בעל שבות יעקב אהיכא דקנה החמץ בדינהם דמקרי החמץ שלו אינו חמץ שלו ממש קאמרי אלא דומיא דלישנא דהרב המגיד קאמרי ולעולם לא עדיף דין קנה חמץ בדינהם מדין אחריות וכי היכי דהתם אם היה בביתו של גוי שרי ה"נ בקנה בדינהם דהא כיון דהרב ז"ל למדה להא דקנה בדינהם מדין אחריות אמרינן דיו לבא מן הדין להיות כנדון וא"כ שפיר כתבתי שדברי מוהרי"ן פורנה אין מחוורין בעיני דהא הרב בעי למימר דאפי' דנימא הלכה כמהרש"ך ז"ל דאזלינן בתר דיננו ולא בתר דינהם וא"כ לא קנה הישראל החמץ כיון דלא עבד משיכה מ"מ הוי שלו לענין דחייב לבערו וילפינן לה מדין אחריות דאפי' באחריות דאונס חייב לבער לדעת הרמב"ם כ"ש בקנה בדינהם להוי שלו וחייב לבער ומכח זה פסק בנ"ד דחייב לבער אף אם לא היה החמץ ברשותו בפסח אלא בבית הגוי ואני אומר דליתא דהא אם איתא לדברי מהרש"ך דאית ליה דאזלינן בתר דיננו בכל מלי ולגבי חמץ לא אשכחן בגמרא דקאמר בהדיא דאזלינן בתר דינהם ומכ"ש לפי' הרמב"ם בההיא דחמירא דבני חילא דאחריות דאונס היא ואפי' בדינהם לא מחייב באחריות ואפ"ה אמרינן דמקרי חמץ שלו לענין דחייב לבערו וילפינן מנה במכ"ש להיכא דקנה בדינהם דחייב לבערו והבו דלא לוסיף עלה וכיון דמדין אחריות ילפינן לה לא אלים כח קנה בדינהם מדין אחריות וכי היכי דהתם אם היה החמץ בביתו של גוי אינו חייב לבער ה"נ בקנה בדינהם אינו חייב לבער ולעולם דלא מקרי חמץ של ישראל ממש בקנה בדינהם אלא לשון מושאל נקטי כמ"ש ה"ה ז"ל גבי אחריות והרב בעל שבות יעקב לא פסק להחמיר אלא בנ"ד שהביאו הנכרי בתוך הפסח לישראל להיין שרף אבל בנדון מוהרי"ן פורנה שהיה ברשות הגוי לא מחמרינן בכה"ג אם איתא לדברי מהרש"ך דאזלינן בתר דיננו וכל מאי דקאמינא הוא לדברי הרב מהרש"ך לפי מה שכתב מוהרי"ן פורנה שדעתו דאפי' לגבי איסורא אזלנין בתר דיננו והביא לו ראייה מההיא דבכורות דבקדושת בכור לא אזלינן בתר דינהם וגם לגבי חמץ לא אשכחן בגמרא דאזלינן בתר דינהם דלפי' הרמב"ם אחריות דאונס לאו מדינהם הוא ולפי הראב"ד האחריות היתה מדין ומחוק המלכות שהיה עליהם לפרנס אנשי החיל וא"כ דוקא במדי שנוגע למלך הוא דאמרינן דינא דמלכותא דינא משא"כ בנדון הרב מוהרי"ן פורנה שאיננו נוגע למלך וכמי שחלקו הפוסקים בדין דד"ד דלא אמרינן אלא במדי דשייך למלך ולא בכל דבר ונהי דילפינן דין קנה בדינהם מדין אחריות מ"מ לא משווינן ליה חמצו של ישראל ממש למיסר ליה אף כשהוא בבית הגוי וכמו שפסק הרב מוהרי"ן פורנה וא"כ גם בנ"ד אילו הוה פשוט לן דלא קנה הישראל חמץ בדיננו מטעם דאין שליחות לגוי אף דבדינהם קנה כיון דלא הוה החמץ בביתו של ישראל בפסח אלא ברשות הגוי שרי ולא מחייב לבער אבל מאחר שכבר אשכחן לגדולי המורים דסברי דבכה"ג הוי שליחות לגוי ה"ה הרב המבי"ט והרב מחנה אפרים וכמ"ש הרב בפרט הלז א"כ אף בדיננו אפשר דקנה החמץ והוי שלו ואסור ולקמן נאריך בע"ה בפרט הלזה.
עוד כתב רבינו הקדו' בקונטרסו על מה שכתבתי להשיג על הרב מוהרי"ן פורנה שכתב שהרב בעל שיא פליג אמוהרש"ך דמדכתב אין לנו להקל בבכור משמע דבשאר מלי עבדינן כדינהו וכתבתי אנכי העבד דלא פליג הרב ש"א אמוהרש"ך ומ"ש אין לנו להקל בבכור לאו למימרא ובשאר מלי עבדינן בדיניהו אלא דבשאר מלי. חזינא איזה זכות יש לישראל או בדינהם או בדיננו ועבדינן אלא לגבי בכור לא מהדרינן אזכותא דישראל אלא עבדינן כדיננו לעולם. והרב מורינו כתב על דברי אלה וז"ל. ואני אומר שאין הדבר כן אלא בבכור דוקא קאמר ממ"ש וז"ל וראייה לזה מהא דאמרינן בבכורות וכו' אלא ודאי שנמוסי הגוים לענין בכור לא מעלה ולא מוריד הרי לך בהדיא שהראייה שהביא הוא לענין בכור וכן מוכח מדאמר שנמוסי הגוים לענין בכור לא מעלה ולא מוריד משמע דלשאר מלי נמוסי הגוים מעלה ומוריד וא"כ מנ"ל לומר שלאו דוקא לענין בכור אלא לכל מילי נמוסי הגוים אינו מעלה ומוריד ע"כ ועתה אפרש שיחותי דהא גם אנכי לא אמרתי שדעת ש"א דבכל מלי נמוסי הגוים אינו מעלה ומוריד אבל כתבתי דגבי בכור נמוסי הגוים לא מהני ועבדינן בדיננו לעולם אבל בשאר מילי לפעמים מעלה ומוריד היכא שיש זכות לישראל בדיניהם וכן כתבתי בהדיא בזה הלשון ומ"ש אין לנו להקל בבכור לאו למימרא דבשאר מילי עבדינן כדיניהם אלא דבשאר מילי חזינא איזה זכות יש לישראל בן בדינהם בן בדיננו ועבדינן ולאפוקי מהרי"ן פורנה שדייק מדבריו דבשאר מילי עבדינן כדינהו לעולם ע"ז כתבתי דליתא ולא תידוק מדבריו כן והשתא לפ"ז דברי נכונים. עוד כתב רבינו שיחיה וז"ל ובאמת כפי דברי הרב בש"א שדייק מהגמרא דלענין בכור אין לנו לדון ד"ד אלא בדיננו בין להקל ובין להחמיר איכא למידק מה נשתנה בכור מחמץ דפסח דעבדינן ד"ד ובחוק המלכות וכמו שפסקו הפוסקים לגבי אחריות אע"ג שלא קבלו אחריות חמירא דבני חילא מחוק המלכות שמחייבם נתחייבו לבערו וכו' ובאמת דיוקו של הרב בש"א אינו בפירושא בגמרא וכו' ואינו מוכרח דאפשר ששוין הבכור והחמץ לענין דד"ד ונראה לע"ד דכפי מה שכתבנו לעיל נתרצה קושייא זו דהוא ז"ל ס"ל דגבי חמץ נמי לא אזלינן בתר דיניהם וחמירא דבני חילא לפי' הרמב"ם אפי' בדיניהם לא מחייב אלא מתחייב באחריות מפני האונס ובחמץ מחמרינן ביה טפי דאית בל יראה ובל ימצא ולפי' הראב"ד האחריות היא מחוק המלכות שהיה עליהם לפרנס אנשי חיל שהם שומרים העיר וא"כ מדי דנוגע למלך הוי והנאת המלך מש"ה אמרינן ביה דינא דמלכותא אבל בנדון הרב ש"א שהוא לענין בכור דליתא נפקותא למלך מהאי דינא לא עבדינן דינא דמלכותא מעתה הבא נבא לענין שליחות לגוי דהרב המביט כתב בסי' קמ"ו דדוקא לענין זכייה הוא דאמרינן אין שליחות לגוי אבל ישראל שמנה שליח לגוי שיקנה לו או שימכור וקנה או מכר בן מגוי וכו' הרי הוא קנוי לישראל המשלחו והרב כמוהר"ם אלשי"ך בתשו' סי' יוד ס"ל דבכל גוונא אמרינן אין שליחות לגוי ואפי' קנה הגוי במעותיו של ישראל המשלח וכמו שבא הדבר בארוכה בקונטריסו של מורינו הרב שיחיה והקשה על הרב מוהר"ם אלשיך דאמאי לא סבירה ליה כסברת הרב המביט דאע"ג דאין שליחות לגוי מ"מ שליחות הגוי הוי מעשה קוף בעלמא מההיא דמעילה דשלח ביד חש"ו דתנן במתניתא דאם עשו שליחותם השליח מעל ופריך בגמרא והא לאו בני שליחות נינהו ותרצו דהוי כאותה ששנינו נתנה על הקוף ע"כ. ואנכי העבד נ"ל להליץ בעד הרב מוהר"מ דע"כ לא קאמר הרב המביט דמעשה הגוי הוי מעשה קוף בעלמא אלא היכא שנתן ביד הגוי שום דבר כדי ליתנם לחברו ע"ז קאמר הרב הנז' דעד שלא נתן אותו דבר לאותו ישראל יכול לחזור בו ישראל ולוקח מיד הגוי אותו דבר שנתן לו בשביל שיזכה בו חברו ועלה קאמר דהיכא דכבר עשה הגוי השליח שליחותו ונתן אותו דבר לחבירו מה שנתן נתן וכבר זכה בו אותו כיון שהגיע לידו דשליחות גוי הוי מעשה קוף בעלמא וכמו שיעו"ש בדבריו דבסיפא דעשאו שליח לקנות לא קאמר האי טעמא דמעשה קוף אלא מטעמא אחרינא והוא דסבירא ליה דבכה"ג אמרינן דיש שליחות לגוי ודוקא לענין זכייה אית ליה להרב המביט דאין שליחות לגוי והרב מוהר"מ פליג וס"ל דאפי' דעשאו שליח לקנות אין שליחות לגוי ול"ק עליה מההיא דמעילה דמיירי שנתן דינר לחש"ו לתתו לחנוני ומכי נתנוהו חש"ו ליד חנוני בע"ה מעל דהתם הרי נתנו בע"ה לידם לתתו לחנוני ונתנוהו לידו והוי שליחותם מעשה קוף בעלמא וכו', ונדון מוהר"מ הוא כסיפא דהרב המביט אבל דעשאו שליח לגוי לקנות לו שום דבר או למכור לו להא לא קאמר דנעשה הגוי שליח מטעם דמעשה הגוי הוי מעשה קיף בעלמא דהוי כההיא דרישא שכתב הרב המביט. והנה סברת הרב המביט תמוה בעיני דאם איתא דאמרינן דשליחות הגוי הוי מעשה קוף בעלמא היכא שנתן לו ישראל שו"ד ליתנו לחברו ונתנו לחברו א"כ אמאי אצטריך בגמרא בפרק א"נ גביה הא דתניא גוי שלוה מעות מחבירו ישראל ברבית וביקש להחזירם לו מצאו ישראל אחר וא"ל התנם לי ואני אעלה לך בדרך שאתה מעלה מותר ואם העמידו אצל ישראל אסור וקאמר עלה בשלמא סיפא לחומרא וכו' כלומר דאע"ג דקיי"ל אין שליחות לגוי הכא דאמרינן דאם העמידו אצל ישראל אסור דמשמע דגוי זה חשוב שלוחו של. ישראל חומרא דרבנן הוא למיסר וכפירש"י ואמאי קאמר דחומרא דרבנן היא הא מדאוריתא נמי אסור כיון דא"ל ישראל המלוה לגוי תן מעותי לישראל זה ונתנם הגוי לאותו הישראל עפ"י דבורו הוי שליחות הגוי מעשה קוף והוי ממש כההיא דמעילה דשלח ביד חש"ו דאם עשו שליחותו של בע"ה מעל דאע"ג דחש"ו לא בני שליחות נינהו כי עשו שליחות בע"ה דמעל ה"נ נימא גבי גוי וכמ"ש הרב המביט. והנה כד דייקת שפיר נמצא דלא על הרב המביט תלונותי כי אם על דברי הגמרא עצמה דתיקשי עלה ממתניתא דמעילה אמנם נוכל לומר דשמא ההיא דמעילה שנתן הבע"ה ליד חש"ו הדינר ליתנו לחנוני ובשעת נתינה נתנו אדעתא דהכי למוסרו לחנוני והלך חש"ו ומסרו לחנוני בכה"ג הוא דאמרינן דשליחות דחש"ו מעשה קוף בעלמא אבל בההיא דאיזה נשך בגוי שלוה מישראל דמתחלה הגוי לוה המעות לצורך עצמו וכשבא לפירעם מממונו "ל ישראל אחר תנם לי וכו' ועלה אמרינן דאם העמידו אצל ישראל אסור בכה"ג לא אמרינן דשליחות גוי מעשה קוף בעלמא דהתם מה שלקח מזה נתן לזה אבל הכא מה שלוה מזה כבר הוציאם ואלו אחרים הם ואפי' שיהיה אותם המעות עצמן עכ"ז משעה שלוה אותם להוצאה ניתנו מש"ה לאו מעשה קוף בעלמא דהקוף אינו יודע ללות ולפרוע ובלאו הכי נראה שדברי הרב המביט תמוהים שנראים שהם הפך תשובת הריב"ש בסי' ת"א שכתב וז"ל ולענין לקנות חמץ לצורך הגוי במעותיו של גוי בח"ה איסור גמור הוא שהרי לכל הפחות איכא למיחש דילמא אתי למיכל מינה ולא עוד אלא שהוא עובר עליו בבל יראה וב"י לפי שכשהוא קונה אותו בשביל הגוי אין הגוי בעל המעות קונה אותו שהרי אין ישראל זה נעשה שליח לגוי ולא זוכה בשבילו דקייל"ן דאין שליחות לגוי ולא זכייה לא אינהו לדידן ולא אנן לדידהו א"כ הרי הוא חמצו של ישראל ועובר עליו וכו' עיי"ש והביא תשובה זו מרן בא"ח בסי' ת"ן ע"ש וא"כ האיך כתב הרב המביט דהא דאמרינן אין שליחות לגוי היינו בינו לבין ישראל אחר אבל ישראל שמנה שליח לגוי לקנות לו או למכור וקנה או מכר וכו' שהוא קנוי לישראל המשלחו וכו' דמוכח דס"ל דבעושה שליח לקנות אפי' בגוי הוי שליחות ובודאי דכי היכי דס"ל להרב ז"ל דגוי נעשה שליח לישראל כעשאו שליח לקנות ה"נ דאית ליה להרב ז"ל דישראל נעשה שליח לגוי כעשאו שליח לקנות דמ"ש ומאחר דנעשה שליח לקנות או למכור א"כ בנדון הריב"ש שעשאו הגוי שליח לישראל לקנות לו חמץ במעותיו של גוי לפ"ד הרב המביט הו"ל למשרי מטעם דבכה"ג שעשאו שליח הגוי לישראל לקנות לו הו"ל שלוחו וכיון שקנה הישראל החמץ בשליחותו של גוי הו"ל חמצו של גוי והיאך כתב הריב"ש דמאחר שאין שליחות לגוי הו"ל חמצו של ישראל ועובר עליו בבל יראה וכו' וחלקות נמי איכא ע"כ ונהי דלא מצינן למשרייה לקנות לכתחלה מטעמים אחרים שכתב הריב"ש ז"ל דילמא אתי למיכל מניה או מטעם דמתחייב באחריותו אבל האיך כתב דכיון דאין שליחות לגוי הו"ל חמצו של ישראל ועובר עליו והא פשיטא דהו"ל חמצו של ג דבכה"ג אמרינן דיש שליחות לגוי לפי סברת הרב המביט אלא ודאי דהריב"ש ז"ל פליג בהאי על הרב המביט וס"ל דגם כשעשאו שליח לקנות אמרינן אין שליחות לגוי והשתא נראה כיון דהריב"ש ז"ל ומרן שהביא סברתו בא"ח סי' ק"נ ומוהר"מ אלשיך ז"ל פליג נמי אהרב המביט וכמ"ש מורנו הרב נר"ו והרב בכה"ג ח"מ סי' קצ"ח כתב דמוהר"מ גליקו בתשובה ר"י פליג על הרב המביט וכתב דמ"ש הרב הנז' שיש מי שחולק בזה הוא מוהר"מ גליקו וכיון דכולהו הוי רבוותא פליגי על הרב המביט הו"ל יחיד לגבייהו ולא שבקינן סוברת כל הני רבוותא ומסקינן כהרב המביט דאין הלכה כיחיד במקום רבים ופסקינן כוותייהו דאין שליחות לגוי אפי' בעשאו שליח לקנות או למכור וא"כ בנ"ד נמי דעשאו ישראל לגוי שליח לקנות לו אמרינן אין שליחות לגוי ושרי ואע"ג דבדינהם קנה הישראל לא אזלינן בתר דינהם וכבר כתבנו דחמירא דבני חילא אפי' בדינהם אין מתחיב באחריות לפי סברת הרמב"ם דמן האונס היתה ואי ילפינן מינה בק"ו לקנה בדיניהם מסתייה לאשוויי דין קנה בדיניהם לדין אחריות מה התם המקבל אחריות חמצו של גוי בביתו של גוי שרי ה"נ בקנה בדינהם ולא בדיננו דאם היה החמץ בביתו של גוי דשרי ולפי דברי הראב"ד ליכא ראייה מהתם כלל דשאני התם דאחריות מחוק המלכות היתה והיה הנאה למלך ואמרינן בכה"ג דד"ד וליכא ראייה לקנה בדיניהם ואפי' אי מדחית לה דין קנה בדינהם מ"מ לא מחמרינן טפי בקנה בדינהם יותר מדין אחריות ואם היה בביתו של גוי שרי והרב בעל ש"י שהחמיר בקנה בדינהם היין כנראה שהיה בביתו של ישראל ומ"ש דחמצו של ישראל מקרי כבר כתבנו דלאו חמצו של ישראל ממש קאמר דהא גבי אחריות כקביל ישראל אחריות עלויה קאמר ה"ה דמקרי חמץ של ישראל וההיא ודאי לאו דוקא דא"כ כי היה בביתו של גוי היכי אמרינן דשרי ומ"ש מורנו הרב נר"ו דהרב בס' פנים מאירות פליג אמוהרי"ן פורנה דס"ל שאם מתחייב בדיניהם דהוי חמצו של ישראל עליו נראה לע"ד דאפשר דלא פליג ובנדון דהרב פנים מאירות גם הרב ש"י ומוהרי"פ יודו דשרי שטעם התו' היה שביד ישראל לבטל המקח מצד שהיה יכול לומר שהוא מקח טעות ואילו היה יודע שהיום הזה היה חמץ אסור עליו לא הייתי לוקח ומטעם זה הודה הרב להתיר דרשות ביד ישראל לומר נזכרתי מאיסור חמץ ואני חוזר במקח וכו' וא"כ מטעם מקח טעות איפשר דאפילו בדינהם לא קנה במקח טעות בין בדינהם ובין בדיננו חוזר ואה"נ דאם קנה בדינהם אפשר דס"ל להרב פנים מאירות כסברת הרבנים הנז' דהוי חמצו של ישראל אבל כבר כתבתי שגם הרב ש"י לית ליה הך סברא דקנה בדינהם דהוי חמצו של ישראל ממש.
ומ"ש עוד מורנו הרב להתיר מכח ס"ס ספק או יש שליחות לגוי או לא בכה"ג דספק אם הלכה כהרב המביט או כמוהר"מ אלשיך ואת"ל דהלכה כהרב המביט אם קבל עליו הפאטור אחריות איכא ספיקא אחרינא אם הלכה כהרמב"ם והרא"ש במופקד אצל אחרים וקיבל עליו הנפקד אחריות דס"ל דעובר או אם הלכה כמקצת הגאונים דאינו עובר ואם הוא במקום אחר אפי' לא בטל אינו עובר וכו' ואם לא קבל הפאטור אחריות נעשה ס"ס מסברת הפר"ח ע"כ זהו דוחק הרבה כיון דהרמב"ם והרא"ש וכל הגאונים פליגי אפר"ח בזה היכי עבדינן ס"ס מסברת יחיד דהא לגבי קים לי באתרא דאית להו קים לי כתב הרב בכה"ג בח"מ סי' כ"ה בשם הרדב"ז דלא מצי למימר המוחזק קים לי נגד הפוסקים המפורסמים וכתב עוד בשם רבו דאין לומר קיים לי כגדולי הדור שלפנינו נגד הפוסקים המפורסמים כגון הרי"פ והרמב"ם ורש"י והרשב"א והתו' והרא"ש וכ"כ משם הרב מהריב"ל והרי התם דהאומר קים לי הוא מוחזק בממון ואפ"ה לא מצי למימר קים לי נגד הפוסקים המפורסמים כ"ש גבי איסורא דאורייתא דלא מיקרי ס"ס בדעת יחיד נגד כל הפוסקים וגם ראיתי שהביא מהמכילתא דתניא בה יצא חמצו של ישראל ביד גוי כבר ישבה הרא"ש לפי דעת דהרב דסבר דעובר המפקיד גם בקיבל עליו הנפקד אחריות דהמכילתא מיירי בגוי שהלוה לישראל על חמצו דמותר בהנאה ואוקימנא לא בגמרא בהראינו אצלו וא"ל מעכשיו ואע"ג דמתני' לא קתני דא"ל מעכשיו מוקימנן לה דמיירי בכה"ג דתיקום שפיר וסברת הגאונים דאם קבל עליו הנפקד אחריות אינו עובר המפקיד וראייתם מהמכילתא דמפרשי דמאי דתניא במכילתא יצא חמצו של ישראל ברשות גוי דמיירי שקיבל גוי אחריות ע"כ וכמ"ש הרא"ש בפ"ק דפסחים ותמהני טובא על דבריהם דאם סיפא דבריתא דיצא חמצו של ישראל מיירי בקבלת אחריות א"כ גם רישא דברייתא דתניא יצא חמצו של גוי ברשות ישראל מיירי בדקביל ישראל אחריות עליו ואי הכי אמאי שרי הא כיון דקביל ישראל אחריות עלויה הו"ל כדידיה ואסור כדאמרינן בגמרא קנצי למלין תבנא לדיננא דפיריאוש אלו מותרים באכילה בין לדעת מורנו הרב נ"י ובין לדעתי הקלושה והחלושה הלא כה דברי הצעיר צדקה חוצין