אור ברסלב
צדקה ומשפט חלק א אורח חיים › סימן ד

צדקה ומשפט חלק א· רבי צדקה חוצין

אורח חיים · סימן ד

סימן ג

שאלה ראובן שא"ל ערל אחד קודם פסח בשני חדשים להביא לו פידיאוש מגיפרי וראובן כתב לפאטור שלו שם וכשהגיע הכתב ליד הפאטור ביגיפרי תומ"י קנה פידיאוש ושלחם והגיעו ליד ראובן אחר הפסח מה דינן של אותם פידיאיש ? מי אמרינן כיון דקנה אותם הגוי הפאטיר בשליחות ראובן הוו ברשותו והו"ל חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח ואסור ? או"ד כל זמן שלא באו ליד הישראל אכתי ברשותיה דנוי קיימי והוי חמצו של גוי ומותר ? יורנו מורנו ושכמ"ה

תשובה בכה"ג בישראל שעשה שליח לישראל חבירו לקנות לו פידיאוש. וקנה לו קודם פסח ושלחם לו דבר פשוט הוא דהוו ברשותיה דמשלח משעה שקנאם לו דבכל התורה קי"ל שש"א כמותו וכמ"ש הטוחה"מ (סי' קפ"ב) שלוחו של אדם כמותו לכל דבר והאומר לשלוחו צא ומכור לי או קנה לי ה"ז מוכר ולוקח ועושה שליחותו וכל מעשיו קיימין ואין העושה שליח צריך לו קנין ולא עדים אלא באמירה בעלמא בינו ובין חבירו וא"צ עדים אלא לגלות הדבר אם כפר אחד מהם ע"כ, וא"כ בנ"ד נמי אילו היה השליח ישראל הוי שלוחו כמותו כאילו קנה הפודואוש ראובן בעצמו וה"ז שלו משעה שמשך השליח ואפי' אם השליח נתן דמים מכיסו וכמ"ש הטור שם (סי' קפ"ג) בשם הרמ"ה וז"ל ראובן שאמר לשמעון זבין לי האי מידי וזבין ליה סתמא קנייה ראובן משעה שמשך שמעון וכו' ואפי' אם השליח נתן דמים משלו וכו' דכמאן דאוזפיה דמי ע"כ וגם לא מצי למהדר ביה ולומר לשליח משטי הייתי בך כמ"ש מרן ביתה יוסף שם בשם הרשב"א וז"ל מה ששאלתה במי שאמר לחבירו צא וקח בגדים שבבית לוי ונהיה אנחנו בשיתוף והלך ולקחן ואח"כ חזר בו חבירו וא"ל אין לי חלק בהם וכו' תשובה הדין אם הלוקח וע"כ של שני יפרע חלקו דשליחא שווים ומה שטוען משטה הייתי כך אינה טענה כי מה עשה לו שמשטה בו עכ"ל.

וכל זה בשליח ישראל אבל בנ"ד שהשליח הוא גוי הא קי"ל אין שליחות לגוי לא שיעשה הוא שליח לישראל ולא שיעשונו הישראל שליח כמבואר בטוח"מ (סי' קפ"ח) דלא קי"ל כרב אשי דאמר ה"מ אינהו לדידן אבל אינן לדידהו הוינא להו שליח דמסיק בגמרא הא דר"א בדותא היא ול"ש אינהו לדידן ואינן לדידהו בכ"ג אמרינן אין שליחות לגוי וכן פסקו כל הפוסקים וכיון דאין שליחות לגוי א) אכתי לא קננהו ישראל המשלח ולא הוו ברשותיה עד דמטו לידיה וכיון דלא מטי לידיה עד עבור הפסח הו"ל חמצו של גוי ומותר.

אבל (אחר העיון) [לכאורה] נראה דאף דבדינינו לא קנה ראובן החמץ מטעם הנ"ל דאין שליחות לגוי מ"מ כיון דבדינהם קנה ראובן דבשליחותו קנה לו ומכ"ש שראובן וגוי השליח שניהם מתנהגין עפ"י חוקי ונימוסי הקונסול והוא השליט עליהם ובחוקי הקונסול והפרנקוס מתחייב ראובן עפ"י כתבו שכתב לו לקנות לו אותה סתירה הו"ל חמצו של ישראל ואסור ואמינא לה מתורתו של הרב בני יעקב (להרב יעקב ששון) סי' ב' שנשאל בראובן וגוי שותפים ומכרו ב' יחד חמץ לשמעון וקבלו המעות אבל לא משך שמעון החמץ ועבר עה"פ ועתה שמעון טוען כיון דלא משך לא קנה ותובע מעותיו וראובן טוען כיון דנתן כבר המעות קנה והרי זה שלו ומהרי"ד בן פורנה השיב שם בארוכה והביא פלוגתא דר"י ור"ל בפ' הזהב דר"י סבר ד"ת מעות קונות רבנן תקנו משיכה גזירה שמא יאמר נשרפו חטיך בעליה ור"ל סבר משיכה מפורשת מה"ת ורוב הפוסקים פסקו כר"י וא"כ שמעון זה לא קנה לר"י דקי"ל כותיה וכ"ש לר"ל דמה"ת בעי משיכה אך בעבור חלק הגוי יש צדדים לכאן ולכאן דהנה ר"ת והרא"ש והטוש"ע פסקו כפי מה **( א) לכאורה קשה הלא קי"ל כרש"י ודעמיה דיש שליחות לגוי לחומרא מדבריהם כמבואר בטוש"ע יו"ד (פי' קס"ט סעי' י') ובהרמב"ם (פ"ה מה' מלוה ה"ד) משמע מדאורייתא לחומרא ? ואולי ס"ל לרבינו כמ"ד דלאו לכל מילי יש שליחות לגוי לחומרא אלא דוקא גבי רביה כמובא באחרונים וכן מוכח מדברי מרן בכ"מ (פ"א מה' תרומות ה' י"א) אבל הפר"ח בספר מיים חיים בה' תרומות שם והרב מחנה אפרים (הלכות שלוחין סי' י"ד ובהגהותיו פ' י"ב מהמ"א ס"ל י"ש לגוי לחומרא ככל דבר וכן משמע בלבוש או"ח (סי' ש"ז ס"ב) ועיין פתח הדביר (בס' ש"ז) מ"ש בזה. אמנם כפי המוצג בשאלה דראובן המשלח הוא גופיה שליח דגוי שרי ממ"נ אי י"ש לגוי א"כ הו"ל חמצו של גוי המשלח, ואי אין שליחות הו"ל חמצו של גוי השליח ומותר. יצחק ניסים)** שנראה לכאורה מר"י דמעות בגוי אינם קונות ורש"י ז"ל פסק כרשב"ל דמעות קונות אבל לא משיכה והעלה כיון דרוב הפוסקים ס"ל מעות בגוי אינן קונות ובעינן משיכה ושמעון לא משך לא קנה. אך מצד אחר יש לחייב לשמעון דאע"ג דבדינינו לא קנה מטעם דלא משך כיון דבדינהם משפט חרוץ מעות קונות הוי שלו דדינא דמלכותא דינא ותמה על מוהרש"ך שכתב דלא אמרינן בכה"ג דד"מ דינא כיון דהוא הפך דיננו ממ"ש הסמ"ע סי' כ"ו] דמי שקבל עליו לדון בדינהם והמלוה והלוה ישראל אם יש לו זכות למלוה בדיניהם ולא בדיננו אינו יכול הלוה לחזור בו וכמו"כ כתב בסי' ס"א דמי שקבל לדון בדיניהם להוציא מידו ממון שעברה עליו השמיטה אינו יכול לחזור בו דכל תנאי שבממון תנאו קיים דמכל זה משמע דאם קבל עליו לדון בדיניהם אי שהמנהג הוא כן אף שהוא הפך דין תורה דנים בדיניהם ומנה נשמע לדין מהרש"ך וכו' עכ"ל אף אינן נמי נדון מלוה לנד"ד וקנה הישראל משום דדינא דמ"ד.

איברא אנכי העבד תיובתא לא חזינא ומכל מה דמייתי מהסמ"ע ליכא ראייה דהסמ"ע מיירי בישראל עם חבירו וקבל לדון עם חבירו בדיניהם או שהמנהג הוא לדון בדיניהם בכה"ג איכא למימר כל תנאי שבממון קיים כיון שקבל עליו כן או אעפ"י שלא קבל כיון דהמנהג באותו מקום שהישראל דנים בדיניהם אמרינן מסתמא אדעתא דהכי נחתי תרוויהו לדון בדיניהם אבל בישראל וגוי שבאו לדין קי"ל אם אתה יכול לזכותו לישראל בדיננו צריך לזכותו וכו' ואם אתה יכול לזכותו בדיניהם צריך לזכותו וכו' וכמ"ש הרמב"ם בה' מלכים וא"כ אף דמסתמא קבל עליו הישראל לדון בדיניהם כשעשה עסק עם הגוי היינו משום דלא מצי לאשתמוטי מיניה דגוי לא ציית לדיננו אבל אי הוה ציית לדיננו לא היה מתרצה הישראל לדון בדיניהם וא"כ ישראל שנתן מעות ולא משך כיון דאי אתו קמן הוה פסקינן דלא קנה הישראל אע"ג דבדיניהם קנה לא דיינינן לית כדיניהו כיון שהוא הפך דיננו. ולא אמרינן בזה דינא דמ"ד ומהרש"ך והסמ"ע לא פליגי.

גם ממה שהביא מהרב בעל המפה בסי' ע"ג שכתב דבמקום שנהגו שהמלוה לכותי על משכונו שלא יוכל למוכרו בפחות משנה דדנין כן גם ישראל בישראל ליכא סתירה למוהרש"ך דהתם נמי דוקא בישראל וחבירו ואעפי"כ תמה עליו הש"ך דאיך נלמוד מדין כותים לבטל ד"ת ח"ו דעפ"י די"ח יכול למכור המשכון אחר שלשים ול"מ לאותם הפוסקים דס"ל דלא אמרינן דינא דמ"ד רק בדברים שהם להנאת המלך ולא בדברים שבין אדם לחבירו וכמו שכן הסכים הש"ג בפ' חזקת הבתים אלא אפילו להפוסקים דס"ל דבכל דבר אמרינן דדמ"ד ה"ד מה שאינו נגד תורתינו וכתב דהרשב"א ומוהרי"ק והראב"ד אזלי נמי בשיטה זו עי"ש.

ומה שכתב עוד דמסוף דברי הש"ך הנ"ל נראה דפליג עם מהרש"ך דהוקשה לו ההיא דפ' חזקת הבתים גבי מלכא אמר לא ליקני אלא באגרתא ואף דבדיננו אינו קונה אלא בחזקה ותירץ דהתם כיון דהקרקע של כותי ישראל הראשון אדין כותי סמך ואזלינן בתר דין כותי וכן ההיא דפ"ק דגיטין דשטר מתנות העולה בערכאות דבדיננו חספא בעלמא וקי"ל דכשרים אלא כיון שעשו אותו בערכאותיהם אדינם סמך ע"כ דמדבריו אלה מוכח דפליג על מוהרש"ך לענד"ן דליתא דההיא דחזקת הבתים דסמכינן אדיניהו היינו משום שהיו ב' ישראלים שקנו קרקע של גוי בזא"ז אחד נתן דמים וא' החזיק או כתב שטר וקי"ל היכא שיש משפט ידוע למלך שלא יזכה בקרקע אלא מי שניתן דמים וכו' דיינינן להו כדינא דמלכותא כמבואר בסי' קצ"ד אבל לעולם אימא לך בישראל וגוי שלא יש יד ישראל אחר באמצע אז מהפכין בזכות הישראל כל מה דאפשר בדינינו או בדינהם וכמ"ש מהרש"ך וההיא דשטר מתנות מיירי בישראל שכתב שטר מתנה לחבירו בערכאותיהם דסמכי אדינייהו אבל ישראל וגוי בלחוד מהפכינן בזכות הישראל כל מה דאפשר. ועד השתא לא אשכחן מאן דפליג על הרש"ך.

והנה מ"ש עוד כרב מהרי"ד בן פורנה הנ"ל להוכיח שהרב שער אפרים פליג על מהרש"ך מדכתב וז"ל אין אנו יכולין להקל בבכור אף שיש לגוי זכות בדיניהם משמע דבשאר דינים עבדינן כדינייהו אף שהוא הפך דיננו וגם משמע דבבכור ולהחמיר עבדינן כדינייכו ודוקא להקל אין אנו יכולין. אנכי העבד לא נ"ל כן דמ"ש אין אנו יכולין להקל בבכור לאו למימרא דבשאר מילי עבדינן כדינהם לגמרי אלא בשאר מילי חזינן איזה זכות יש לישראל אפי' בדינהם עבדינן אלא שבנדונו גבי בכור אי אזלינן בתר דיננו יש חובה לישראל שמתחייבת בבכורה דקנאה בחליפין ובדיניהם לא קנאה כיון שלא היתה הפרה ברשות הגוי בשעת החליפין שהיתה מופקדת ביד אחרים ולא מתחייבא בבכורה ומתחלה רצה השע"א להקל בבכור ולומר דאזלינן בתר דינהם ואח"כ העלה דאין להקל כלומר אע"ג דאית ליה זכותא לישראל בהכי. ותמיה אני על מה דדייק דדוקא להקל בבכור לא עבדינן כדינהם אבל להחמיר עבדינן כדיניהם דהרי השע"א עצמו כתב סמוך ונראה שאין אנו הולכין בקדושת בכור אחר דיניהם כלל בין להקל ובין להחמיר והוכיח זה מגמרא בכורות והביא כן ממוהר"מ מינץ דבקדושת בכור אין אנו סומכין רק על מה שיזכה בדיננו ומכח דינהם אין אנו יכולין לחייבו בבכורה אם לא שגם בדינו יש לחייבו הרי בהדיא דלענין בכור לא אזלינן בתר דינהם כלל לא לקולא ולא לחומרא ומאי דנקט להקל בתחלת דבריו לאו למימרא דלהקל דוקא אלא כמ"ש דנקט כן כלפי מה שרצה לכאורה להקל מכח דינהם דבהכי אית ליה זכותא לישראל משי"ה כתב אח"כ דאין לנו להקל בבכור כלומר ואפו' אית ליה זכותא לישראל ועוד ע"כ להקל לאו דוקא דמהראייה שהביא מבכורות מוכח דגם לחומרא לא אזלינן בתר דינהם דהב"י הוכיח מהא דאיתא התם ישראל שנתן מעות לגוי בבהמתו בדיניהם אעפ"י שלא משך קנה וחייבת בבכורה ופריך מאי בדינהם וכו' אי נימא בדינא דגופיה וכו' א"כ אפילו בשטר וחזקה נמי ועוד ישראל מישראל יוכיח ואם איתא דאזלינן בתר דינהם לימא דה"ק ישראל שקנה מגוי בדינהם דהיינו בנימוסיהם דקונים בכסף מחייב בבכורה א"ו דלא אזלינן בתר דינהם דלקנין בכור אינו מעלה ואינו מוריד ולפי דעתו שדעת (הרשב"א) [השע"א] דוקא להקל היכי מייתי ראייה מהא דבכורות דמוכח מינה דגם להחמיר לא אזלינן בתר דינהם א"ו אין חילוק וראייתו דאפי' לחומרא מוכח בגמרא דלא אזלינן בתר דינהם וכ"ש לקולא.

שוב עיינתי בתשובת מהרש"ך וראיתי שנדונו היה שישראל קנה איסטיס מגוי ונתן לו דמיו והאיסטיס היה אצל שמעון ושוב פיתהו שמעון לגוי וקנה ממנו האיסטיס ומשך אותו ושם הביא תשובת מוהר"י בן עזרא שזיכה לראובן מטעם שקנאו בדמים כפי דיניהם אע"ג דלדידן ספיקא הוא אי מעות בגוי קונות אי משיכה. מ"מ כיון אולי הלך ראובן לערכאות היה מחייב לגוי א"כ מיד כשקבל המעות הסתלק וקנה ראובן בספק מן ההפקר, ומוהרש"ך דקדק בדבריו דאם איתא שזיכה ראובן בדיני הערכאות למה לו לזכותו מטעם הפקר הו"ל לזכותי מטעם שקנה בדיניהם אלא ודאי קושטא דמילתא אין הולכין במשא ומתן שעושה הישראל עם הגוי אחר דינהם במה שהוא סותר לדיננו וכו' ולענין דינא בנ"ד אעפ"י שבדינהם קנה ראובן כיון שבדיננו לא קנה דדילמא קי"ל כרבוותא דסברי אין מעות קונות בגוי אלא משיכה אם בא אחר ומשכו כל אנפין שוין שקנהו אותו שמשך דיכול המוחזק לומר קים לו וכו' עכ"ל ולכאורה נראה מדבריו הפך מה שכתבתי דאפי' בישראל וכו' ויש זכות לישראל בדינהם לא דיינינן כדיניהו כל שהוא הפך דיננו ונפל היסוד ונהרס הבנין שבניתי דהיכא שיש זכות לישראל בדיניהם דלכו"ע אזלינן בתר דינייהו.

אך עכ"ז אמינא דע"כ לא קאמר מוהרש"ך דלא אזלינן בתר דינהם אלא דוקא היכא שיש חובה לישראל אחר כמו בנידונו דאי אמרינן דקנה ראובן האיסטיס בהמעות מכח דינהם אית ליה פסידא לשמעון בהכי דתו לא מהניא המשיכה שמשך ובכה"ג סבר לא הרש"ך דלא אזלינן בתר דינהם הפך דיננו. אבל היכא (דאיכא) [דליכא] פסידא לישראל אחר ולהאי אית ליה זכותא בדינייהו מודה מוהרש"ך דעבדינן כדינייהו וזהו שכתב אע"ג דקנה בדיניהם כיון שבדינינו לא קנה אם בא אחר ומשכו כל אפיא שוין שקנה מי שמשך וגם הרב שע"א לא פליג על מוהרש"ך ומה שרצה להקל בבכור הוא משום שבנידונו יש זכות לישראל אי אזלינן בתר דיניהם ולבסוף אסיק דלא אזלינן בתר דיניהם בבכור בין להקל ובין להחמיר ובהכי נתרץ מה שתמה עליו מהר"י פורנה דאיך לא נרגש מהא דמוהרש"ך ולפי מ"ש ניחא.

וא"כ בנידון מהר"י בן פורנא כיון דבדינינו לא קנה חלק הגוי דלא משך אף דבדיניהם קנה דיינינן ליה בדיננו כדי שלא להעמיד החמץ ברשות הישראל ולאוסרו בהנאה. ולא אשכחן בהדיא מאן דפליג' על האי סברא דידן וא"כ בנ"ד נמי כיון דקי"ל אין שליחות לגוי אף דבדיניהם יש שליחות וקנאו ראובן עפ"י כתבו שכתב לו שיקנה עבורו דיינינן ליה בדיננו כדי שלא לאסור החמץ ולהפסידו המרובה חיישנן. וליכא למימר שדוקא לענין ממונא אזלינן בתר זכותא דישראל אבל במילתא דאיסורא כמו בנ"ד ונדון מיהרי"ד בן פורנא אזלינן לחומרא בכ"ג בין היכא דהחומרא בדיננו ובין בדיניהם וכיון דבנ"ד לפי דיניהם קנה ראובן החמץ אזלינן בתר דיניהם לחומרא דליתא דהא אשכחן גבי בכור שהוא מילתא דאיסורא ואעפי"כ פסק השע"א דלא אזלינן בתר דיניהם בין לקולא בין לחומרא והביא למוהר"מ מינץ שכתב כן בהדיא ומינה נילף לדין החמץ ואזלינן בתר דיננו לקולא ולא כתב מוהר"י בן פורנא שדעת השע"א דבשאר מילי עבדינן כדינהם אלא לפי טעותו שהבין דבריו דדוקא להקל לא עבדינן כדיניהם אמנם לפום קושטא דמילתא אפי' להחמיר לא דיינינן בדיניהם וכמ"ש מהרי"ד פורנא גופיה והביא ראייה למוהרש"ך דלא אזלינן אלא בתר דיננו מההיא דבכורות דאף להחמיר בבהמה לא אזלינן בתר דיניהם וכ"ש בשאר דברים עי"ש וכיון דמוהר"מ מינץ והשע"א ס"ל דבשאר מילי עבדינן כדיננו ומוהרש"ך כתב בהדיא דבכל דין שבין ישראל לגוי עבדינן כדיננו וכבר כתבנו דהרב בעל המפה והסמ"ע לא פליגי בזה על מהרש"ך ואפי' הש"ך א"כ אליבא דכולהו בנ"ד שרי.

אמנם הרב מהרי"ד בן פירכא הנ"ל כתב דאפי' את"ל דהלכה כמוהרש"ך מ"מ בנ"ד שפיר מקרי חמץ שלו וחייב לבער ואסור להניחו ביד הגוי אף אם ירצה למחול הקנין לישראל מטעם דשמא ימכרנו לישראל שהרי כתב הרמב"ם גוי שהפקיר חמצו אצל ישראל אף אם אינו חייב באחרייתו אלא שהגוי אלם וכופהו לשלם אם יאבד חייב לבערו וכתב המ"א דאם לא ביערו ולא נאבד אינו יכול ליתנו לגוי דשמא ימכרנו לישראל וא"כ ק"ו הדברים אחריות דאונס שמה אחריות כ"ש בנ"ד שיכול הגוי לחייבו בערכאות דודאי הוי שלי וחייב לבערו ואסור למוכרו לגוי ואפי' לדעת הראב"ד דסבר אחריות דאונס לא שמה אחריות כ"ש בנ"ד יודה דיכול הגוי בדינא ובדיינא לחייבו כיון שקנה בדיניהם עכת"ד ודבריו אינם מחוורין בעיני דכיון דבדיננו לא קנה אע"ג דאחריות החמץ עליה דידיה הדר מ"מ כיון שלא בא לידו ובפסח לא היה בביתו של ישראל כבנדונו שנתן הישראל מעות ולא משך אלא נשאר בביתו של גוי הו"ל כמקבל אחריות חמצו של גוי בביתו של גוי דלכו"ע שרי והא דאמר רבא לבני מחוזא בעירו חמירא דבני חילא דאילו מגניב וכו' ברשותייהו קאי לא אמר הכי אלא כשהיה החמץ בביתם וכמ"ש מרן [בסי' ת"ע] גוי שהפקיד חמצו אצל ישראל אם הוא חייבו באחריותו בכ"מ שהוא ברשותי חייב וכתב שם מורם דאפי' חזר הישראל והפקידו ביד גוי אחר וכתב ע"ז הרב מגן אברהם וז"ל ומשמע דאם הפקידו ביד בעליו אינו עובר כו' דהו"ל כמקבל אחריות חמצו של גוי בביתו של גוי דשרי כמ"ש הטור ע"ש ר"ת ואע"ג דלא קי"ל כר"ת היינו כשישראל יחד לו קרן זוית בביתו אבל בבית הגוי לכו"ע שרי עכ"ל וכ"כ הרב עטרת זקנים ע"ד מורם דזהו בודאי פשיטא אם מתחלה הגוי נתן חמצו ברשות גוי אחר וקבל ישראל אחריות א"צ לבערו כמ"ש הב"י דאם יחד לו קרן זוית וכו' וכ"ש היכא דמתחלה הניח שם חמצו אפי' קיבל ישראל אחריות וי"ל כמה ראיות ע"ז עכ"ל וא"כ בנדון הרב שהיה החמץ בביתו של גוי את"ל דלא קנה מה יוסיף קבלת אחריות והיכי בעי לומר דאע"ג דלא קנה מתחייב לבערו מדין אחריות והרב בעל המחבר בני יעקב לא הסכים עם הרי"ד בן פורנא אלא מטעם דכמה מרבוותא איכא דס"ל מעות קונות בגוי ומי יערב אל לבו לחלוק עליהם ולא מטעם דקנה בדינהם ולא מטעם אחריות וכמו שיראה הרואה בתשובת בני יעקב גופה שלא הזכיר טעמים אלו

סוף דבר פדיאו"ש אלו מותרים ולית בהו ספיקא משום שלא קנה ראובן בדיננו דאין שליחות לגוי ולא אזלינן בתר דינהם וגם חשש קבלת אחריות ליכא דהוי כמקבל אחריות חמצו של גוי בביתו של גוי דשרי לכו"ע דפדיאו"ש אלו היו מפקדים ביד גוי שמסר אותה הקפיטאן לקטירגי בתוך הפסח היו בדרך ולא באו ליד ראובן וציי"מ ויראמ"ן ויהיו דברי אלה להלכה ולא למעשה זולתי בהסכמת מורנו ורבנו הרב המובהק נר"ו ירום הודו יתנשי מלכותו אכי"ר עד ישקיף וירא וסמך את ידו עליו כה דברי.

צדקה חוצין

תוכן העניינים

צדקה ומשפט חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה