צדקה ומשפט חלק א· רבי צדקה חוצין
אורח חיים · סימן ג
תשובה לרב אחד שחלק על המחבר בענין הנ"ל וחזר המחבר לקיים דבריו הא' בזה ודברי הרב החולק מובנים מתוך תשובת המחבר:
מה נכבד היום בהגלות נגלות אור יקרות:
צוף דבש אמרי נועם תורה תמימה אמירה כתיב"ה נעימה והיב"ה אמרות טהורות:
מעשה ידי אומן מעין גנים באר מים חיי"ם זה כלל גדול בתורה ומר סבר תחומין דאורייתא לפקוח עינים עורות:
פתח לה פתחא להאי פריסת"א מהכא כל מיידי דסייר וחתים ותהיינה צרורות:
סתום ועשאו פתוח והאי סתמ"א קשיא מתירו באחת מידיו, ידיו לא אסורות:
אותיותיו האירו אל עבר פנינו פתח ביוצר אור וסיים במערי"ב ערבוים והיו למאורו"ת:
אורו עיני כי טעמתי טעם כעיקר דאוריתא שדר לן חורפא הנותן אמרי שפר אר"ש זבת חלב ודבש ומוציא אסירי"ם בכושרו"ת:
אז אמרתי הנה באתי אשור"ה נא ואראה את המראה הגדול נורא בי עמר"ם להשתעשע בדברות קדשו.
בריש כל מראי"ן אנכי הרוא"ה בראיה ראשונה שעמד על השה"ג שכתב דגם רש"י ז"ל כהר"ן וכתב דלפי זה הא דפירש"י גבי מאן דעביד חביתא דלא מחייב משום בונה מיירי בכלים קטנים וקשיא ליה למר דלכאורה לא קיימא האי תירוצא דהש"ג לרש"י מהא דאמר רב האי מאן דמעייל שופינא וכו' דחייב משופ בונה והתם הוי כלי קטן וכו' ע"כ. ונראה לי דודאי הרב הש"ג ידע שפיר דמהא דרב לק"מ על רש"י דרב לטעמיה אזיל דס"ל דיש בנין וסתירה בכלים וכמ"ש הר"ן ז"ל בראש פ' הבונה ולא קשיא אלא מהא דרבא ואביי דאית להו גבי חביתא ותנורא וחלתא דלא מחייב משום בונה לפירש"י ואי מיירי בכלים גדולים קשיא דהא בכלים גדולים אית לן דיש בנין וסתירה דרש"י ז"ל מפליג נמי בהכי בין גדולים לקטנים ומש"ה אצטריך הרב הש"ג לשנויי אליבא דרש"י דההיא דעביד חביתא דלא מחייב משום בונה מיירי בכלים קטנים:
תו כתב מר עמ"ש השה"ג בפ' חבית וז"ל וכן נראה דעת מיימוני בפכ"ב דשבת דס"ל כפ' התו' לחלק בין שברי כלים לכלי שלם וכתב על זה מעכ"ת וז"ל ואנכי לא מצאתי דבר וחצי דבר בהרמב"ם ולא בפכ"ב ולא בפכ"ג שיסבור כדעת התו' ע"כ, ואחרי המחילה רבה הראה דהש"ג הוכיח כן בס' הרמב"ם שדעתו כדעת התו' דאיכא לפלוגי בין שברי כלים לכלי שלם דהא בפ"י כתב דבעושה כלי אדמה כגון תנור דחייב משום בונה וכן בהכניס יד הקרדום בעין שלו דחייב משום בונה דפסק כרב בהא דמאן דמעייל שופינא דחייב משום בונה וה"ז סותר למ"ש פכ"ב מה' שבת דין כו' דאין מחזירין מטרה של חוליות ושל כסא המפוצל מפני שנראה כבונה ואם החזיר פטור אבל אסור שאין בנין וסתירה בכלים ע"כ דמהתם מוכח דיש בנין וסתירה בכלים אלא מאי אית לך למימר דע"כ הרמב"ם מחלק בהכי דע"כ לא אמרינן דאין בנין וסתירה בכלים אלא בכלים שנתפרקו ורוצה להחזירם כמנרוה של חוליות ומטה של פרקים אבל בעושה כלי מתחלתו מחויב משום בונה וכמ"ש ה"ה בפ"י מה' שבת והתו' בפ' כלל גדול ובכמה דוכתי וז"ל בפ' כלל גדול אהא דעביד חביתא שכ' רש"י דלא מחייב משום בונה כתבו החו' ואין נראה דדוקא במחזיר מטה ומנורה של חוליות אמרינן אין בנין בכלים אבל כשעושה לגמרי כל הכלי מחייב משום בונה והיא דעת הרמב"ם ממש וא"כ כיון דלדעת הרמב"ם בעושה. כלי מחדש מחייב משום בונה ע"כ גם בסותר כלי שלם מחייב משום סותר לפי דעת השה"ג דס"ל. דלא מתיר רש"י אפי' בכלי שלם לשברו אלא מטעמא דס"ל דאין בנין וסתירה בכלים ואפי' בעושה כלי מחדש כמבואר בריש דבריו של הש"ג עיי"ש וס"ל להרב בעל הש"ג דכל שיש בנין בעשייתו אית ביה משום סותר בסתירתו וכיון דבעושה כלי מתחלתו אית ביה משום בונה ה"נ בשובר כלי שלם דאית ביה משום סותר ולא דמי להא דאמרינן דלת של שידה תיבה דנוטלין מציר שלהם דאין סתירה בכלים דהתם הדלת הוא דף בפ"ע וקבוע ע"י ציר בדלת משא"כ בכלי שלם שהוא גוף אחד אם שובר אותו סור למאן דאית ליה דיש בנין וסתירה בכלים וא"כ הרמב"ם דסובר דבמנורה:
של חוליות דאם החזיר פטור דאין בנין וסתירה בכלים א"כ גם בשובר כלי שהוא עשו משברי כלים דשרי וא"כ מה:
שכתב בפכ"ג דשובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות מיירי בשברי כלים כמ"ש התו' איברא דסברת הר"ן היא דלאו תליא הא באה דאע"ג דס"ל בעושה כלי מתחלתו א"נ בנתפרק וצריך אומן בחזרתו דחייב משום בונה אפי' בכלי קטן מ"מ ס"ל דגם בשובר כלי שלם לאכול גרוגרות דשרי דהא איהו לא מפליג בין כלי שלם לשבור אלא בין כלי קטן לגדול ולפי דעת זה ליכא הוכחא מדברי הרמב"ם שהוא סובר כדברי התו' דאיכא:
למידחי שסובר כדעת הר"ן ובכלי קטן בכל גוונא שרי לשברו אפי' שלם וכבר דחה הכה"ג ז"ל דברי השה"ג והעלה שדעת הרמב"ם כהר"ן ז"ל וכמ"ש מעכ"ת באורך.
ומדי עברי ראיתי מ"ש הרמב"ם בפכ"ב מה' שבת (דין כ"ה) וז"ל התוקע חייב משום בונה. לפיכך כל הדלתות המחוברות לקרקע לא נופלין ולא מחזירין גזירה שמא יתקע וכו' וכתב ה"ה ובהלכות ת"ה דלת של שידה תיבה וכו' נוטלין ולא מחזירין וכו' ותמיה אני למה הוצרכו לגזירה שמא יתקע במה שמחובר לקרקע שהרי בלא תקיעה מחייב משום בונה ע"כ והנה על דברי ההלכות לא קשיא הך דה"ה דמצינן למימר שדעת ההלכות כמו שפי' הר"ן דהך דשמא יתקע לא קאי אלול של תרנגולים דההיא בלא:
תקיעה מחייב כיון דמחובר בקרקע אלא ארישא קאי אמאי דאמרנין דלת של שידה דלא מחזירין וטעמא הוי שמא יתקע אבל על הרמב"ם ז"ל תפול קושיית הרב המגיד שכתב בהדיא טעם שמא יתקע על דלתות המחוברות בקרקע.
ועוד תמיהא לי מלתא טובא ע"ד ה"ה והרמב"ם ז"ל שהבינו להא דשמא יתקע קאי על לול של תרנגולים דה"ט לא אתמר בברייתא אלא רבא הוא דמשני הכי להא דפריך תלמודא על הברייתא בשלמא לול שית קסבר כיון דמחובר בארעא יש בנין וסתירה בקרקע אלא של שידה וכו' מאי סבר אי יש בנין בכלים יש סתירה ואי אין בנין אין סתירה ומשני רבא אין בו"ס וחזרה אסור שמא יתקע הרי בהדיא דטעמא דשמא יתקע לא קאי אלא על דלת שידה תיבה וכו' והיכי כתביה הרמב"ם על לול ש"ת א) ועוד אם איתה דעל לול ש"ת נמי קאי תינח דאסור בחזרה מה"ט אבל לא נוטלין אמאי דשמא יתקע לא שייך אלא בחזרה כמבואר בדברי רבא דלא מחזירין דוקא מטעמא דשמא יתקע הרי דבנטילה ליכא שמא יתקע ויש לישב בדוחק דהרמב"ם מפרש דלפי סברת המקשה דהבין דטעמא דדלתות של ליל דאין נוטלין אין מחזירין מטעם בנין וסתירה מש"ה קשיא ליה אדלתות של שידה תיבה דאמאי נטלין ולא מחזירין אי יש בנין יש סתירה ושני רבא דכולה טעמא
**( א) קשה טובא הלא לעיל בסמוך כתב להקשות כן להרמב"ם בשם ה"ה ואיך בתוכ"ד חזר להקשות זה מדנפשיה ? ויותר מפליא מה שפתח להקשות לה"ה עצמו עצם קושיתו שעל הרמב"ם והנה קושיא זו של היה תירץ בבר מרן הב"י (סי' ש"ה וז"ל. מה שתמה היה י"ל דכיון דכלים הם אע"ג דמחוברים בקרקע לא פסיקא מלתא שיש בהם בנין וסתירה אלא שיש סברא לומר כן והיינו דאמרינן קסבר כיון דמחברי בארעא וכו' כלומר אפ"ל דסבר הכי תנא דברייתא אבל כד אסיק רבא גזירה שמא יתקע אצ"ל עוד טעם דמחברי. ואני תירגא דיומא קמי דיקר אורייתיה דרבינו הב"י לא הבינותי מאי הרוחנא בזה דאכתי תיקשי להרמב"ם מדידיה כמ"ש ה"ה דהרי פסק בפרק יו"ד (הלכה י"ד) שהמחזיר דלת של בור ודות וכו. חייב משום בונה ושם מיירי אפילו בלא תקע משום דמהברי בארעא וברייתא היא בפרק המוציא הפילין (דף ק"ב ב') ל וראיתי בט"ז (ס"ק ט') שכבר העיר כזה ודחק לישב דהב"י סובר דהרמ"ם מיירי כאן בדלת וכלי תלוש ואחר כך חברו בקרקע דלול הוא עשוי כלי ואחר כן מחברין אותו בקרקע, ולע"ד דוחק גדול לפרש לשון כל הדלתות המחוברות לקרקע דנקט כאן דרמב"ם בכה"ג. ועוד יש להקשות על מרן הב"י מח שהקשה רבינו המחבר בסמוך ד שמא יתקע אינו אלא מעם לאין מחזירין ועדיין קשה אמאי אין ניטלין ? וקושיא עצומה היא וכבר הקשה כן הכ"ח. ועיין שם בב"ח שכתב לישב זה וגם קושית ה"ה, אמנם המאמר מרדכי דחה דבריו והניח קושיתו בצ"ע ועיין בס' מעשה רקח על הרמב"ם שגם הוא כתב לישב קושית ה"ה ואין דבריו מובנים כלל וצ"ע גדול בכ"ז ואין דעתי צלולה כעת והנני מוכרח לחניה מקום בזה לזולתי ומי שחננו הב"ח ישוב הדעת יברר הענין וימצא חן בעיני אלקים ואדם.
יצחק נסים)** דברייתא משום גזירה שמא יתקע בין ברישא דההיא ובין של שידה תיבה ובשל לול של תרנגולין דמחובר בקרקע אסיר בין בנעילה ובין בחזרה מטעם דסילוקו וחזרתו הוי בנין ובחזרתי איכא נמי טעמא דשמא יתקע אבל בשל שידה דכלים נינהו בנטילה דידהו לית ביה בנין וסתירה דאין סתירה בכלים ובחזרה גזרינן שמא יתקע וחייב משום בונה וכסברת הר"ן והוא מפרש דמאי דאמר רבא גזירה שמא יתקע דאכוליה מלתא קאי בין אלול ובין אשידה תיבה ומגדל.
אבל אכתי תמיהא מילתא דאמאי אצטריך בלול לטעמא דשמא דבל"ה חייב משום בונה וכמו שהקשה כן ה"ה ז"ל ואי לאו דמסתפינא הוה אמינא שט"ס נפל בדברי הרמב"ם והאי שמא יתקע גרסינן לה אשידה תיבה ומגדל שהם כלים וטעמא דידהו דאסורין בחזרה שמא יתקע הרי ביררנו מהא דאין מחזירין דלתות של שידה תיבה שהביא הרמב"ם בפכ"ב דס"ל דאף בכלי שנתפרק וצריך אומן בחזרתו דמחייב משום בונה א"כ ס"ל להרב הש"ג דגם בשובר הכלי שלם אית ביה משום סתירה וזו היא הוכחתו שהוכיח דהרמב"ם סובר כסברת התי' והכי מפורש בדבריו שכתב והתו' והרא"ש ס"ל דדוקא שברי כלים שרי לחתוך וכ"נ דעת הרמב"ם בפ' כ"ב ר"ל שכתב שם דין דשובר אדם את החבית וע"כ דמיירי במוסתקי ואעפ"י שלא הזכיר דבר זה בהדיא ר"ל שלא חילק בהדיא בין מוסתקי לשלם מוכרח לומר כן בדעתו שהרי ס"ל דיש בנין וסתירה כמ"ש פ"י דאפי' בכלים קטנים ס"ל דיש בנין וסתירה כמבואר פ"י דהעושה תנור וחבית וקרדום דחייב משום בינה והכי מוכח בפ' כ"ב ר"ל מההיא דדלתות שידה תיבה דבדין מנורה של חוליות שכתב שאם החזיר מנורה של חוליות פטור שאין בנין בכלים ובדלתות של שידה אמר דאם נשמט ציר העליון אסור להחזירו שמא יתקע הרי דשייך בנין בכלים וע"כ לפלוגי בכלי שנתפרק וצריך אומן בחזרתו דחייב א"כ מינה נשמע לסותר הכלי שלם דאסור דסובר הש"ג דהא בהא תליא ודלא כהר"ן וא"כ דוקא שבירת הכלי עצמו אסור אבל אם היא קשור בחבל מותר וזהו שכתב הש"ג שהשמיט הרמב"ם דין חותמות וכלל אותו בדין המגופה, ותמיהא לי על הרב בכה"ג שכתב דיותר נכון לומר דהרמב"ם והרי"ף ס"ל כהר"ן ולא הוצרכו לפרש דסתם מגדל הוא גדול וסתם חבית היא קטנה דא"כ היכי כתב הרמב"ם בפ' כ"ב מה' שבת ח"ל אבל דלת שידה ומגדל ושאר דלתות הכלים נוטלין ולא מחזירין ע"כ ואם איתא דסתם מגדל הוא גדול א"כ דלת של מגדל הו"ל כלול של תרנגולין דמחברי בארעא דאין נוטלין ולא מחזירין דהוו כדלתות של קרקע וכמו כיסוי של בור ודות והכי איתא בברייתא עירובין דק"ב ע"ב דמגדל דינו ככלים דתניא ציר דלת שידה ומגדל במקדש מחזירין וגם בברייתא אחרת תניא דלת שידה תיבה מגדל נוטלין ולא מחזירין ושל לול לא נוטלין וכו' אלמא, דשל מגדל נמי דינו ככלים ולא כקרקע ולפ"ד הרב דסתם מגדל הוא גדול הו"ל דינו כקרקע ואין נוטלין ולא מחזירין וליכא לתירוצי דלעולם סתם מגדל הוא גדול אבל כשהוא כתוב אצל שידה תיבה מיירי בקטן דומיא דהנך זה דוחק דהא הרב ז"ל כתב לעיל גבי חותמות שבכלים דרש"י והר"ן כתבו כגון שידה תיבה ולא הזכירו מגדל דסתם מגדל הוא גדול ע"כ הרי דאפי' היכא דכתוב מגדל לגבי שידה תיבה מיירי בגדול ואפשר להליץ בעדו לאו מילתא פסיקתא קאמר דבכל דוכתא סתם מגדל הוא בגדול אלא דעל הרוב קאמר דסתם מגדל הוא בגדול ולעולם דמשכחת לה דאיכא מגדל עץ, ומ"ש הרב בכה"ג שהרי"ף ז"ל לא גילה דעתו דיש בנין וסתירה בכלים אדרבה הר"ן כתב בפ' כירה דס"ל דאין בנין וסתירה ע"כ נ"ל דאפשר דגם הרי"ף ז"ל ס"ל דאיכא לפלוגי כסברת התו' בין כלי שלם לשבור ומאי דכתב בפ' כירה דמלבנות המטה וכרעי המטה ולווחים של סקיבוס לא יחזיר ואם החזיר פטור ולא יתקע ואם תקע חייב חטאת נ"ל דטעמא דחייב חטאת הוא משום בונה ולא משום מכה בפטיש וכן מ"ש בפ' כל הכלים דלת של שידה תיבה נוטלין ולא מחזירין גזירה שמא יתקע אפשר דסובר דתקיעם מתסרה משום בונה כמבואר בדברי הרמב"ם בפ' כ"ב וכ"ד הר"ן בפירושא בתרא עיי"ש ואע"ג דאין בנין בכלים מ"מ בצריך אומן בחזרתו איכא משום בונה אפי' בכלי קטן וא"כ אפשר דסובר הרי"ף דגם בשובר הכלי איכא משום סתירה כמו בעושהו מחדש וההיא דשובר איירי במוסתקי ובאמת שסתם הרי"ף את דבריו. איך שיהיה מדברי הרי"ף והרמב"ם לא מכרעא מלתא אי ס"ל כהתו' או כהר"ן ורש"י שדבריהם סתומים.
עוד תמה מר אהאי שריותא שהיקל הש"ג לסברת רש"י לשבר פותחת של עץ ושל מתכת דא"כ אמאי הוצרכו אביי ורבא לאוקמה להא דמגדל במנעול וקטיר במיתנא דמשמע דדוקא בפותחת גריעא שרי ולא בפותחת של עץ הנה הא לא ארייא דאיפשר דס"ל להשה"ג דרש"י ז"ל מתיר גם בפותחת של עץ והא דאוקמוה אביי ורבא בקטיר במיתנא הוא משום דבעי למימר ובעי סכינא למפסקיה דאם הוא קשור בפותחת של עץ ביד יכול להפסיקו אבל אם הוא קשור בחבל אינו יכול לחתוך החבל בידו ובעי סכינא למפסקיה ופליגי ת"ק ור"א אם יכול לטלטל הסכין או לא ואה"נ דפליגי בפותחת של עץ ומתכת היכא דאינו יכול לדברי בידי אלא בסכין ואורחא דמילתא דחבל אין יכול להפסיקו ביד וחדא מנייהו נקט תלמודא ואע"ג דכתו' דקדקו מהכא הכי אפשר דרש"י לא דייק כן מהא אבל אי קשיא הא קשיא על הרב בשה"ג דאפי' בקטיר במיתנא לא שרי לחתכו אלא בין השמשות דוקא דס"ל דכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות דהא כתב שם רש"י ובעי סכינא למפסקיה דאי הוה מצי למפסקיה ביד ש"ד וכו' ואע"ג דהכא אוהל הוא ואמרין התם שבקרקע אסור לחתוך גזירה מדרבנן היא דמיחזי כסותר ולאו סותר בנין ממש הוא דהא פתיחת דלת בעלמא היא כיון דשבות הוא ולא גזרו עליו בין השמשות ע"כ הרי מוכח בהדיא דבשבת גופיה לא שרינן אפי' פסיקת חבל בקשור הדלת שבקרקע בחבל ואפי' בחותמות גריעי והכי איתא בהדיא דחותמות שבקרקע מתיר החבל אבל לא מפקיע וחותך כ"ש בפותחת של עץ ומתכת דלא שרי לשברם בכלי גדול דהוי כקרקע ואיך כתב הש"ג דאף בפותחת של עץ שרי לשבר אפי' בכלי גדול והטעם שכתב וז"ל דהא ס"ל דאין שבירת הפותחת סותר בנין ממש אלא פתיחת דלת בעלמא אפ"ה ס"ל לרש"י דמוסתר מדרבנן אפי' בפתיחת דלת בעלמא דמחזי כסותר ואפי' בחותמות גריעי כ"ש בפותחת של עץ. ותו קשה ע"ד הש"ג דכיון דבכלי גדול עסיק ואתי וקא בעי להתיר אפי' בכלי גדול לשבר הפותחת דעץ ומתכת שלו מטעם דאין שבירת הפותחת סותר בנין ממש אלא פתיחת דלת בעלמא מאי האי דכתב אח"כ וז"ל והכי כתב הרא"ם שאם נאבד המפתח של התיבה דישברנה לכתחילה לצורך השבת ע"כ והרי הרא"ם ז"ל לא איירי בכלי גדול אלא בתיבה מיירי שהם כלים ואפשר דבכלי גדול דהוי כקרקע יודה הרא"ם דאסור לשבר הפותחת דעץ ומתכת שלו דהא חותמות שבקרקע קיי"ל דמתיר אבל לא מפקיע וחותך ואיפשר דמ"ש השה"ג והכי כתב הרא"ם לאו אדסמיך ליה קאי אלא ארישא דמילתיה קאי דקאמר דאם הוא כלי קטן דיכול לשבר הפותחת של עץ ומתכת לדעת רש"י ועלה קאמר שכך הוא סברת הרא"ם דחותמות שבכלים דיכול לשבר הפותחת של עץ שלהם ולאפוקי ממ"ש אח"כ בשם התו' דדוקא בקשר של חבל הוא דמפקיע וחותך אבל פותחת של עץ אסור ובדברי הר"א ממיץ תיוהא קחזינא שכתב המרדכי בפ' הבונה משמו וז"ל רא"מ פסק דאין בגין וסתירה בכלים ואם אבד המפתח של תיבה ישבור אותה לכתחלה וראיה ממתני' בפ' כל הכלים דלת שידה תיבה וכו' ניטלין ומפרש רבא משום דאין בנין בכלים ע"כ ומה ראיה מייתי מהא דפ' כל הכלים להיתר שבירת הפותחת דשאני התם דליכא שבירה כלל אלא נטילת הדלת בעלמא דמסלקי הדלת בשבת מציר שלהם וכמ,ש רש"י והר"ן ולא מיירי בשבירת פותחת כלל והיכי ילפינן מינה להיתר שבירת הפותחת שוב ראיתי בהגהות מימוניות בפי כ"ג מה' שבת שכתבו סברת רא"מ ואח"כ כתבו סברת התו, דאסרי לשבר הפותחת ודחו הראיות של המתירים וכתבו דההיא דרבא דריש פ' כל הכלים היינו בנטילת דלת אבל לקלקלו לסתרו שייך שפיר בנין גמור וסתירה בכלים ע"כ וזה מכוון ממש כמו שכתבתי ושלי"ת שכיונתי לדעת גדולים.
עוד כתב מור וז"ל והן רבים אשר אתנו וכו' הרי"ף והרמב"ם והרא"ם והר"ן וס' יראים והרמ"ך כולהו כחדא שיטה אזלי דבכלי קטן מותר לחתוך ולשבר הפותחת של עץ ומתכת וכו' והנה הרי"ף והרמב"ם כבר כתבתו דלא מכרעא מילתא כמאן ס"ל אי כרש"י והר"ן או כדעת התו' דלא גילו דעתם לפלוגי בין כלי גדול לקטן ולא בין כלי שלם לשבור דמ"ש הרב הכה"ג דסתם מגדל הוא גדול כבר כתבתי דאשכחן בברייתא דריש פ' כל הכלים דסתם מגדל נמי קטן הוא וגם התו' בר"פ הבונה כתבו דסתם מגדל של עץ הוי דהוי כלי ע"כ וכן ברא"ש פ' כל הכלים פירש"י כל הכלים שיש להם דלתות כגון שידה תיבה ומגדל וכו' ומוכח מהתם שדינו של המגדל שוה לתיבה דהוי כלי ולא כקרקע עיי"ש ובברייתא אחרת (ערובין דף ק"ב) תנייא ציר דלת תיבה ומגדל במקדש מחזירין במדינה דוחקין ואי סתם מגדל הוי גדול האיך מחזירין והא דלתות המחוברין לקרקע לא נוטלין ולא מחזירין אלא ודאי דלאו כללא הוא דסתם מגדל גדול וא"כ הו"ל להרמב"ם לפרש דבריו דדוקא במגדל גדול אבל אם נאמר דהר"מ סובר כשיטת התו' לא צריך לפרושי להא דשובר דמיירי במוסתקי דממילא שמעינן לה דכיון דס"ל דיש בנין וסתירה בכלים בכלי שנתפרק וצריך אומן בחזרתו ממ"ש דדלת של שידה תיבה דאין מחזירין וציר העליון שנשמט אסור להחזירו שמא יתקע וס"ל להרמב"ם דהתוקע מחייב משום בונה וכלהו טעמייהו דכיון דצריך אומן בחזרתו מקרי בונה א"כ נוכל לומר דגם בסותר כלי שלם אית ליה להרמב"ם דמחייב משום סותר דכל מקום שיש בנין יש סתירה ולא הוצרך הרמב"ם לבאר שסמך אמ"ש בפ' כ"ג ופ"י וזהו דעתו של השה"ג שכ' שדעת הרמב"ם כהתו' והרי"ף ג"כ אפשר שכך דעתו וסמך אהא דדלת שידה דאין מחזירין שמא יתקע וס"ל דחייב משום בונה ולפי דעת השה"ג גם סמ"ג סובר כהתו' דל מהכא הרי"ף והרמב"ם פש גבן סברת התו' והרא"ש והטור וה"ר פרץ שהביא המרדכי שאוסר לשבר הפותחת של עץ ומתכת והאגור כתב דמימיו לא ראה מי שהורה לשבר הפותחת וכ"כ בכלבו בשם ה"ר פרץ והמרדכי כתב בשם ה"ר אליעזר מקינון שמותר לה להסיר הצירים שאחורי התיבה אם נאבד המפתח דהא סתירה גרועה היא כיון שא"צ לשבור שום דבר ול"נ לה"ר פרץ דהא אסור להחזיר דלת של שידה תיבה גזירה שמא יתקע שמא ישים הצירים דהוא בנין חשוב ע"כ הרי משימת הצירים ילפינן איסור להסרתם דכמו דבשומתם יש בנו ה"נ בסתירתם חשיב סתירה ב) וא"כ הן רבים עתה אשר אתנו מאשר אתם דכמה רבוותא אסרי בשבירת הפותחת התוספות והרא"ש והטור וה"ר פרץ והאגור והכלבו והסמ"ק הביא פלוגתא וכתב דע"י גוי יש להקל.
ומ"ש מר לישב קושית התוספות על רש"י שכ' דליכא משום בונה אפי' בעושה כלי מחדש. מהא דרב דמחייב משום בונה בהא דמעייל שופינא וכו' ומעכ"ת מתרץ זה דקי"ל כשמואל ולא כרב מהא דרבא דמאן דעביד חביתא דלא מני בונה בהדייהו כבר כתבתי בקונטרסי הא' תירוץ זה דרב ס"ל יש בנין בכלים ולא קי"ל כוותיה וכ"כ הר"ן. גם מה שמקשה מר על התוספות דמחייבי משום בונה בעביד חביתא א"כ נפישי להו חטאות והיכי מני ז' וח' וי"ג הא נמי כבר כתבתי במכתב הא' ומה שמתרץ מר מההיא דריש פ' כל הכלים דרבא ס"ל דאין בנין וסתירה בכלים אמטו להכי לא מנה בונה בהדייהו אבל התוספות דס"ל דיש בו"ס בכלים עייל בונה נמי בהדייהו והוי ח', דברים **(
ב) דברי רבינו פרין לא זכיתי להבין דאיך יליף לאסור הסרח הצירים מחזרתן הפך מה שנחלקת בזה הברייתא דפ' כל הכלים דדלת של תיבה וכו' נוטלין אבל לא מחזירין ? ושו"ר שכבר תמה בזה הב"ח בסי' שי"ד ובמו"זז (ס"ק ד') מיישב וההיא דנוטלין איירי כלא צירים וכמו"כ כתב הרב סל אורות (דף פ"ז) מסברא דנפשיה ולא זכר מהמו"ז. אמנם פשטיותא דברייתא משמע דנוטלין ככל גוונא אפי' מהצירים ופשוט דמשום כן מתיר הר"י מקינון ובס' שם חדש (על ספר יראים דס"ח ע"ב) ראיתי שהרבה לחשיב ע"ד הרבנים מו"ז וטל אורות הנ"ל ולבסוף כתב קושית הב"ח במקומה עומדת וצריך בר נגר דיפרקינה ויש להתיישב בדבריו. יצחק נסים)** תמוהים הרבה דהא התו' נמי סברו להא דרבא פ' כל הכלים דאין בי"ס בכלים וס"ל דע"כ לא אמר רבא דאין בו"ס בכלים אלא במחזיר דלת או במטה של חוליות שהחזירה אבל בעושה כלי מחדש או שנתפרק וצריך אומן להחזירו מודה רבא דמחייב משום בונה כמבואר בדבריהם שכתבו כן בכמה דוכתי וא"כ הדרא קושיא לדוכתא לדעת התו' דאמאי לא מני רבא בונה בהדייהו והוו ח' ועוד דהיכי מצינן למימר דהתו' פליגי ארבא דאמר אין בו"ס בכלים והא ב"ה נמי ס"ל אין בנין בכלים בההיא דאין זוקפין את המנורה ומוכרח לחלק כמ"ש התו' דדוקא במחזיר דלת וכיוצא אין בו"ס ולא בעושה כלי, ומעתה מ"ש מר על דברי התו' דמאי מקשו על רש"י מהא דמאן דמעייל דהיא שמעתתא דרב דס"ל יש בנין בכלים וה"נ חביתא הויא שמעתתא דרבא דס"ל דאין בו"ס בכלים ע"כ, קושיא מעיקרא ליתא דס"ל להתו' דהא דרב לא פליגי אדרבה דרב מיירי בעושה כלי מחדש וחייב משום בונה ורבא דאמר אין בו"ס בכלים דוקא במחזיר דלת או מחזיר מטה של חוליות, ומ"ש ליישב עוד למה שהקשו התו' על רש"י דמאי מקשו דאיהו קאמר אלבא דרבא דס"ל דאין בו"ס דאינהו גרסי אביי במקום רבא ורש"י גריס רבא כגרסתינו ע"כ לעד"ן דאף לגרסתינו דגרסינן רבא בקמייתא בהא דעביד חביתא ותנורא מ"מ בברייתא דהאי מאן דעביד תלתא חייב י"א היא מימרא דאביי וא"כ אף לפי גרסתינו קשיא דהא אביי אית ליה דיש בו"ס בכלים כדאיתא בריש כל הכלים וא"כ הו"ל למימרו בינה בהך דעביד תלתא והוי להי י"ב ולענין מה דקשיא לן על התו' דמחייבי משום בונה בעביד חביתא ותנורא דא"כ נפישי להו חטאות אפשר דהתי' מפקי חד מהנך דמני רש"י בחביתא ובתנור דמיירי דליכא טוחן שלא לקח רגבים ושחקן אלא לקח עפר כתוש ואפיק טוחן עייל בונה וגבי תלתא מיירי שלא בירר יפות דמני רש"י דהוי בורר ומפיק בורר ומעייל בונה במקומה או דמיירי שלא זימר הקנים אלא לקח קנים תלושים וליכא משום קוצר וחייב משום בונה.
איברא שהתי' סתמו דבריהם ולא ביארו להי מנייהו מפקינן ואיברא דלא מצינן לתירוצי דמיירי בתנור בלא צירוף כמו שתירצתי מקודם דא"כ הבערה נמי ליכא ובצרי להו חטאות וכמ"ש מור על דברי ותירוץ שתירצתי דמיירי בלא זימר הקנים נמי ליתא דא"כ בצרי להו חדא דנוטע וקוצר
עוד הקשה מור עמ"ש המרדכי בשם רא"מ דהא דאמר רב חייב משום בונה פי' מרא זו מחוסרת בחסרון סופינא ואין בו משום מכה בפטיש וכו' והכריח מור מדברי רא"ם דה"ק דהא דאמר רב דחייב משום בונה דה"ק דל מהכא מכה בפטיש דלא שייך בדבר מחוסר מיהו הוה חייב משום בונה אי לאו דקיי"ל אין בנין וסתירה בכלים וכתב מור שזהו פי' דברי רא"ש באמיתות באמת דברי מור נכוחים למבין וישרים נמוצחי דעת והעמיד הדברים על בוריין ובלי ספק שט"ס איכא בדברי רא"ם וכמ"ש מור וכן מצאתי להגהות מימון פ"י מה' שבת דין י"ג שכ' וז"ל ודלא כרא"ם שכתב דלא אמר הכי לחייבו משום בונה דאין בנין בכלים אלא רב אמר כן לאפוקי מדשמואל דאמר דחייב משום מכה בפטיש וקאמר דאין חיוב מכה בפטיש אלא בדבר שהוא גמר מלאכה ולפיכך אמר משום בונה כלומר עדיין חסר מדה זו בנין ואין זו גמר מלאכה להתחייב משום מכה בפטיש ע"כ והרי זה מסכים לדברי מעכ"ת דאליבא דרב כמאן דמעייל שופינא ליכא לא משום בונה ולא משום מכה בפטיש לדעת הרא"ם וקשיא ליה למור מהא דרב ושמואל דאמרי המחזיר מטה של טרסיים בשבת חייב חטאת ע"כ והרי בהדיא דבמטה זו היא דבר מחוסר כשהיא מפורקת ובחזרתה חייב חטאת ובין אי נימא דהחיוב הוא משום מכה בפטיש או משום בונה קשיא לרב דאיהו פטר לגמרי בתוקע עץ בקרדום ובאמת קושיא זו מרפסא איגרי ולדידי קשה לי עוד דבגמרא ר"פ הבונה מייתי התם תלת מילי דפליגי בהו רב ושמואל מסתת את האבן רב אמר משום בונה ושמואל אמר משום מכה בפטיש ופליגי נמי בעושה נקב בלול של תרנגולין ובמעייל שופיתא בקופינא דמרא וקאמר בג"מ וצריכה דאי אשמעינן קמייתא בההיא קאמר רב משום דדרך בנין בכך אבל עושה נקב בלול וכו' דאין דרך בנין בכך אימא מודה לשמואל ואי אשמעינן בהא קאמר רב משום דדמי לבנין דעבדין לאוירא אבל שופתא בקופינא אימא מודה ליה לשמואל דאין דרך בנין בכך ואם כפירוש הרא"ם דמעייל שופתיא לא מחייב לא משום בונה ולא משום מכה בפטיש אמאי אצטריך למעבד צריכותא מינה לכולהו דאע"ג דכבר אשמעינן הנך תרתי אצטריך לאשמעינן הא דקופינא דלא מחייב בה כלל לא משום בונה ולא משום מכה בפטיש מאי דלא אשמעי' בהנך תרתי קמייתא דצ"ל דהרא"ם ז"ל מפרש הסוגיא הכי נמי אשמעינן הנך תרתי משום דדרך בנין בכך אבל בהך דקופינא דאין דרך בנין בכך ר"ל דאין בו"ס בכלים אימא מודה ליה לשמואל דמחייב משום מכה בפטיש דלא מיקרי מחוסר בנין קמ"ל דמיקרי מחוסר בנין ולא מחייב משום מכה בפטיש וקאמר אח"כ ואי אשמעינן בהא קאמר שמואל וכו' אבל קשה דאמאי אצטריך בההיא קאמר שמואל והוה מצי לתירוצי נמי בההיא קאמר רב כיון דמחוסר בנין לא מחייב משום מכה בפטיש אבל בהנך תרתי דלאו מחוסר בנין הוא אימא דמודה רב דמחייב משום מכה בפטיש כיון דנקט דכולהו בההיא קאמר רב גם בהך דקופינא הוה מצי למינקט בהאי לישנא ואמאי נקט בהא דבההיא קאמר שמואל סוף דבר פי' רא"ם קשה להולמו לפי סוגיית הגמ' ומאי דקשיא ליה לומר מהמחזיר מטה של טרסיים לדידי קשיא לי נמי ממחזיר קני מנורה דקתני דחייב חטאת אע"ג דמחוסר בנין ודמי למאן דמעייל שופיתא ואפשר לתרץ דההיא דעייל שופתא שאני דלא מיקרי כלי אלא בחבור שניהם יחדיו ומש"ה מיקרי מחוסר בנין דעדיין לא נשלמה המרה משא"כ במטה של טרסיים וקנה מנורה דאף כשהם כל פרק בפ"ע ראוי לתשמיש ומיקרי כלי דמטה של טרסיים שהיא מטה של פרקים אף בלא חזרה ראוי לישב עליה וכן קני מנורה כל קנה ראוי להדלקה בפ"ע ומיקרי כלי אף בלא חיבור ולא ס"ל לרא"ם כרש"י דאמר גבי מחזיר מטה של טרסיים דהוי תחלתו וגמרו וכו' וזה אפשר לדחוק ולהלוק בעד הרא"ם ז"ל.
מעתה הבא נבא לענין פסקא דדינא ואען ואומר דמה שהביא מר ראיה ממ"ש מר"ן בשם תשובה אשכנזית דשרי ליקח ברזא ולהכות בברזא לתוך החבית וכו' ע"כ אינה ראיא מכרעת דהברזא לא מיקרי סתימה גמורה דאי הוה סתימה גמורה פשיטא דלא הוי שרי דהא עיקר ראייתו שהתיר להכות בברזא היא מהא דפ' חבית ושוין שנוקבין נקב ישן בשבת ובנקב ישן לא שרינן אלא כשאין הסתימה מהודקת יפה כמבואר בדברי הכלבו שכתב דלא שרי לנקוב נקב ישן אלא בחבית של חרס שאין הסתימה יפה אבל בחבית של עץ שמהדקים מאד הרודילא"ש וחותכים ראשם על דעת שלא להוציאם נראה שזה נקב חדש ואסור וכתב עוד שאותם חביות שנסתמו בימי הקיץ אסור לנקוב הנקב שנסתם כיון דהוי סתימה גמורה ע"כ ובודאי לא פליגא הך חשובה אשכנזית אכל הני דאמרן וכ"נ דעת מר"ן בשם שבלי הלקט ובס' הקצר הביא דברי הכלבו וההיא תשובה אשכנזית ומהאי טעמא כתב מרן בשם שבלי הלקט דנקב שנסתם בחבית שלנו בעץ מותר לנקבו ולהוציא העץ ובלבד שלא יהא הנקב כנגד השמרים ומור"ם בהגה כתב וז"ל ובלבד שלא יהא הברזא ראשונה נגד השמרים ע"כ, וטעמא דמחלקינן בהכי פשוט דכל סתימה שהיא כנגד השמרים צריך סתימה מעליא וכמבואר בטור ובס' הקצר דכיון שהוא למטה מן השמרים וכל כובד היין עליו צריך סתימה מעליא וחשיב פותח מחדש וא"כ ע"כ לומר דדין הברזא שהתיר בתשובה אשכנזית מיירי בדלא מיהדק שפיר ומש"ה כשברזא הראשונה היא כנגד השמרים אסור להוציאה ועוד אף את"ל דמיירי במהדק שפיר שאני ברזא שהיא חתיכת עץ כמו שפופרת וסותמין בו החבית ולא הוי גוף אחד עם החבית ולא הוי חיבור כ"כ כמו מגופה שלנו שסותמין הכלי בסיד ובגפסית והיו גוף אחד עם הכלי והוו סתימה מעלייתא דמהדק שפיר פשיטא דדמי לחותמות שבכלי דהם מחוברים חבור יפה ודמי לפותחת של עץ דאסור לשברם ולא שרינן חותמות שבכלים אלא כשהם קשורים בחבל ומ"ש הרב בכה"ג כשהוא מחובר במסמרים לאו דוקא חזית אלא ה"ה כשהם טחין אותם בסיד ובגפסית דמאי מזיק דדייקת מרישא במסמרים דוקא תידוק מסיפא דכתב דכשאין פיו קשור אלא בחבל שמעיקרא אין כאן בנין יכול להתיר ולחתוך החבל ע"כ הרי לא התיר אלא חחיכת החבל אבל כשהוא סתום בסיד פשיטא דאין לך בנין גדול מזה ושייך בזה סתירה ואפי' דלא מיתסר מדאורייתא בכל כה"ג מיחזי כסותר ואסור מדרבנן ולא דמי להא דאמרינן בפ' במה טומנין דמגופת חבית אינו חיבור דאפשר דמיירי התם שהמגופה הוא כלי בפ"ט וטחין אותו במעט טיט עם החבית ומש"ה לא הוי חבור משא"כ כשטחון פי הכלי בסיד ובנפסית והוא קשה כאבן נראה דבכה"ג מיקרי חיבור עם הכל ואסור לסתור הסתימה ודמי לבנוי בחוזק במסמרים ואע"ג שרש"י כתב הטעם דמגופה אינה חיבור דלהנטל עומדת מיירי באינה דבוקה בחוזק עם החבית אבל כשהיא דבוקה בחוזק חשיב מגוף הכלי ועוד אפי' את"ל דבסתם מגופה דיברו דלא פלוג רבנן בהכי מ"מ היינו דוקא במגופה הדבוקה בפי החבית שפי החבית ע"י שהוא רחב אינה נדבקה המגופה דיבוק יפה בחוזק דרוב המגופה היא מונחת בחלל החבית וע"י שהוא רחב אינו נדבק בחוזק משא"כ בכלי זכוכית דידן שפיהן צר יארוך וטחין פיהם בסיד ובנפסות הסתימה נדבקת בחוזק עם גוף הכלי וסברא הוא דהוי כמו גוף הכלי ואסור לסתרו ונ"ד דמי לנקב ישן שנסתם שהוא מהודק הרבה ושאסור לפתחו דמ"ל נקב שנסתם ומ"ל סתימת פה מהודק שפיר חשיב גוף הכלי ומתוספתא נמי דאמרינן דרשב"ג מתיר לפתוח לפסין סתומות ליכא ראייה להתיר דאפשר דהתם מיירי דלא הוי סתימה מהודקת או שפי האלפס רחב ואינה נדבקת הסתומה בחוזק דאם איתא דכל דבר שהוא עשוי להנטל לא מיקרי חיבור ושרי ליטלו א"כ מ"ט אסרינן כשהברזא היא כנגד השמרים והא הברזא שבחבית להנטל עומדת אלא ודאי כשהברזא מהודקת יפה חשיב כפותח מחדש וחסור ונ"ד אע"ג דהיא למעלה מהשמרים הא קא חזינא דסתמי לה סתימה מעלייתא.
ומצאתי סעד לדברי ואילן גדול לסמוך עליו בחילוק זה שכתבתי דאף דמידי דעשוי להינטל לא שרינן ליה בכל גוונא אלא דוקא בלא מהדק שפיר ממ"ש הר"ן אהא דנוקבין נקב ישן דהרי"ף גורס רבא אמר אפי' למעלה מן היין נמי זהו לשמר וכ' לחזק כגון שניקב למטה מן השמרים ע"כ וכתב הר"ן ז"ל ע"ז אהא דאמרינן ל"ש אלא במקום לשמר פי' הרי"ף להוציא את היין מעל השמרים שסתימה זו בודאי עתידה להפתח וכיון שכן מתחלה אין מהדקין אותה כ"כ אבל במקום שסתימה זו נעשית לחזק את היין שלא יצא אפשר שלא תפתח אותה סתימה ומתחלה עושים אותה מהודקת וכי הדר נקיב לא הוי כפותח לכתחלה רבא אמר למעלה מן היין נמי זהו סתימה לשמר שכיון שאפשר שתפתח אותה סתימה כשירצו לפתוח את החבית יפתחו אותה סתימה אף מתחלה אין עושים אותה מהודקת ועי"ש באורך והרי אפי' במקום שהסתימה היא במקום העשוי להוציא היין מן השמרים שבוודאי עשויה להפתח אפ"ה לא שרינן לפותחה אלא כשאין מהודקין כ"כ א"כ גם ההיא דאמרינן דמגופה אינה חיבור שעשויה להנטל בדלא מהדק שפיר ומה"ט כתב רש"י בפ' חבית אהא דאין נוקבין מגופה של חבית וחכמים מתירין ואמרינן מחלוקת בראש המגופה וכתב רש"י ז"ל דהתם הוא דשרו רבנן דלאו אורח ארעא למעבד פתחא התם אלא נוטל כל המגופה ע"כ דאף דנוטל כל המגופה התם שרי דלא מיהדקא שפיר ודכוותה מיירי הא דכתב רש"י דאסיר למיברז חביתא בבורטיא דאם איתא דלעין יפה קא מכוין יטול כל המגופה ע"כ דמיירי במגופה דלא מהדקא שפיר, ומ"ש מר בפסק שלו עמ"ש בקונטרוסי והבאתי ראיה מנקב שנסתם אסור לפתחו בשבת אם הוא סתום יפה וכתב ואין צורך להשיב ע"ז דלא דמי כי עוכלא לדינא דמה ענין נקב שבגוף החבית למגופה דבנקב שבגוף החבית קא מתקן פתחא אבל בנקב שבמגופה שרי לנקוב למעלה כמגופה דלאו אורח ארעא למעבד פתחא התם ע"כ דבריו תמוהים דהא דוקא למעלה במגופה לאו אורח ארעא למעבד פתחא דאורחיה הוא ליטול כל המגופה וכשהמגופה מהדקא שפיר כנ"ד כי סתיר לה הו"ל כפותח פתח חדש לחבית ועדיף מנקב ישן שנסתם סתימה יפה דאסור לפתחו דמיחזי כפותח מחדש ולא נפל שום דבר מדברי ארצה ואין נסתר מחמתו שום דבר ממה שכתבתי מדין נקב ודברי מור אין להם מובן דמהו זה שכתב אבל בנקב שבמגופה שרי לנקוב למעלה דמי מכחיש דבר זה דנקב למעלה במגופה דשרי דשאני התם דלאו אורח ארעא למעבד פתחא למעלה והאיך בזה נסתר דברי דאנא לא קאומינא אלא בנטל כל המנופה שמהודקת יפה דודאי בכה"ג קא עביד פתחא מחדש ואסור, ומה שהביא מור עוד ראיה לדבריו מההיא דהמרדכי והרב תה"ד שהתירו לסתור הדף שמשימים בפי התנור ושורקים אותו כיון שאינו עשוי לקיום ופלפל בזה אדון והעלה דכל שהמסגרת. לא קבוע לה עדנא אלא עבידא לפותחה בזמן שיצטרך לה דלית דינא ולא דיינא דודאי שרי דמ"ש המרדכי ות"ה דשריותא דהסרת הדף הוא משום שדעתו להסירן בשבת לאו דוקא כל היכא שאין קביעות זמן לסתימה אלא דעתו לפותחה כל זמן שירצה להסתפק שרי לפתחה דהכי דייק לשון המרדכי שכתב דוקא כשעשוי לקיים ע"מ שלא להסירו ומשמע שר"ל כשסתמו הסכים בדעתו שלא להסירו בשבת ובכה"ג הוא דאסיר אבל בסתמו בסתם שדעתו לפתחו כל זמן שירצה שרי לפתחו בשבת וה"נ כוונת התיה דמ"ש שריקת התנור דלא נעשה לקיום ולמסתיר למחר שרי לאו דוקא למחר דה"ה כל דלא קביע ליה זמנה דשרי ע"כ תורף דברי האדון לעד"ן דלא מצינן לפרש הכי ואין ההלכה כן דהא הרב תה"ד יליף ליה להאי דינא מדין קשר של קיימא כמבואר בדבריו וכיון דמדין קשר של קיימא ילפינן והתם מוכח דאף בקשר שלא קצב לו זמן אימתי יתיר אותו אלא שקשרו כל זמן שלא יצטרך להתירו אסור ולא שרי להתירו לכתחלה אלא בעומד להתירו בכל יום לפי סברתו דתני התם תלת ברייתא תני חדא חייב חטאת ותניא אידך פטור אבל אסור ותניא אידך מותר לכתחלה וקאמר ל"ק הא דקתני חייב חטאת בדאושכפי והא דקתני פטור אבל אסור מדרבנן ופירש"י כדרבנן כשקושרין רצועה סביב רגליהם אין קושרין בדוחק שפעמים וכו' ומיהו קשר של קיימא לא הוי שבשעת הטיט מתירין אותו וקושרין אותו בדוחק שלא ידבק בטיט וישמט מרגליו ולא התירו אלא כרבנן מחוזא דמקפידים על לבושיהן ומנעליהן וקושרים אותם בדוחק וצריך להתירו ערבית ע"כ והא מנעל דרבנן אינו עושה קצבה וזמן לאותו הקשר אלא שדעתו בשעה שקושרו להתירו בזמן שיצטרך להתירו דהיינו בשעת הטיט ואינו יודע מתי יהיה גשמים שיצטרך להתירו אלא קושרו בסתם עד שיצטרך להתירו ולא התירו בכה"ג להתיר הקשר בשבת ואם התירו אריא דאיסורא רביע עליה ולא התירו להתיר לכתחלה אלא כרבני מחוזא שעשוי להתיר בכל יום ומינה ילפי התה"ד והמרדכי גבי שריקת התנור ברפש ובטיט דהוי סותר מדרבנן דלא שרי להתירו אלא בעשוי להסירו בשבת שטחו בע"ש ע"מ למסתר למחר והאי למחר דוקא היא דהא הרבה פוסקים ס"ל התם דלא שרי אלא בעשוי להתיר בכל יום ואפי' קשר בסתם בלא קביעות זמן אלא שמתירו כל זמן שירצה אסור להתיר קשר זה בשבת וגם בחומרתא דקטרי אינהו דאסור לכתחלה להתירו פירש"י עלה אלו סנדלים של שאר בני אדם שאין רצועות קבועות בהם אלא הם עצמן קושרים אותם בחומרתא וקושרים ומתירים אותם ופעמים שמתקיים שבת או חודש ע"כ והרי קשר זה לא יש לו קצבה ואפי' קשר של קיימא שהוא קשר הנעלים וקשר הספנין אינם קוצבים להם זמן לאותו הקשר אלא קושרים אותו בסתם כל זמן שלא יצטרך להתירו ואפי' אם יצטרך להתירו באותו יום שקושרו מתירו ואפ"ה מחייב חטאת אם התירו בשבת כיון שהוא עשוי להתקיים כל זמן שלא יצטרך להתירו והא בנפסקה לו רצועה וקשרה נפסק החבל וקשרו אי שקשר רסן בהמה או קשר חבל בדלי דקי"ל בכולהו דאסור כמבואר בהרמב"ם פ"י דשבת וכי בכולהו אית להו קצבה וזמן אימתי יתירו אותם לא כולהו קושרים אותם בסתמא ודעתם שלא להתירם אלא כל זמן שיצטרך להם להתירם ואפ"ה מיקרי עשוי להתקיים ואסיר וכן מוכח נמי מדברי הר"ם שכתב הכלבו וז"ל חלוק ומכנסיים שנקשרו יחד אין להתירם בשבת לפי שכל קשר שאין מתירין ליומיה פטור אבל אסור וזה רגיל להניח אפי' שבוע קשורים וגם בהגהות מימון כתוב שהר"ם אוסר להתיר בשבת קשרים שקושרות הכובסות וחלוק יחד ע"כ וכי תעלה על דעת שים אדם שבשעה שקושרים אותם קוצבים זמן אימתי יתירו אותה אלא קושרים אותם בסתמא ודעתם להתירו בזמן שיצטרך ללובשם ואפ"ה כיון שעשוים להתקיים חודש ימים אי שבוע אחד אסור להתירם וכ"כ הרב בס' מג"ד וז"ל ורש"י והרא"ש אין מחלקין בעצם הקשר אם הוא חזק אלא הכל תלוי בדעת הקושר דאם דעתו שיהיה כן לעולם דהיינו כל זמן שאפשר לו להיות קיים ולא יצטרך להתירו ואינו קוצב זמן בדעתו מתי יתירו זהו חייב ואם קוצב זמן מתי יתירו אם בא להתירו פטור אבל אסור אבל אם חושב בדעתו להתירו ביומו זה לא מיקרי זמן ושארי לכתחלה וזה כבר כתבתי בקונטרס הא' ואדון לא שת לבו גם לזאת וא"כ אדרבה כל שלא קוצב זמן מתי יתירו אלא שדעתו להתירו לזמן שיצטרך להתירו מקרי קשר ש"ק וא"כ בנ"ד שהסתימה לית לה קצובה ודעת הסותם לפתחה בזמן שיצטרך וכשלא יצטרך לה אפשר להתקיים זמן רב ששה ז' חדשים ויותר ובפרט שכל הכלים שסותמים אותם דעת הסותם שלא להסתפק מהם עד זמן רב וכלים שדעתו להסתפק מהם אפילו לאחר חודש לא עביד להו סתימה דאין סותמים אלא כלים שמניחים עד ימות הקיץ ומתירא שלא יתקלקל מה שבתוכם בחום הקיץ מלתא דפשיטא דאסור לפתחם ודברי המרדכי ותה"ד בדווקא דלא שרו להתיר שריקת התנור אלא משום שדעתו לסותרה למחר דכל חליהו שהתירו דין זה מדין הקשר ובקשר כה"ג אם לא קצב זמן אלא דעתו להתירו בזמן שיצטרך מקרי קשר של קיימא ודברים פשוטים הם ולית דין צריך בושש ואפילו להתיז ראש המגופה בסיף או בסכין אין להתיר בנ"ד דמגופה דידן לא דמיא למגופה של התלמוד והפוסקים דשאני התם שאינה מהודקת הרבה ולא חשיבא כגוף הכלי גם אפשר דמגופה של דין התלמוד שהתירו להתיז ראשה היא דבוקה בחוזק עם החבית בלא טיחה בטיט סביבותיה אלא כמו חתיכת עץ שמניחים בתוך כלי זכוכית ומש"ה שרי ליטול כל המגופה או להתיז ראשה אבל בנ"ד הסתימה בסיד ובגפסות ומהודקת בחוזק מלתא דפשיטא דאסור לסתור הסתימה ואע"ג דמלשון המרדכי שהביא הת"ה לא משמע כן אלא משמע שהמגופה דבוקה בטיט דלת"ה מה ראייה מינה להיתר חתימת התנור דפי התנור סתום בדף וטוח בטיט סביבו מ"מ י"ל דאינה מהודקת כמו הסתימה דנ"ד ובפרט אם הכלי צר כגון הכלי של זכוכית ועוד ע"כ שיש לחלק בין סתימה דידן למגופה של התלמוד שהרי הכנה"ג גבי חביות קטנות הנקראים בריליש כתב ואם באנו להתיז ראש המגופה צריך שלא תהא מחזקת מ' סאה והא מלתא דפשיטא דמותר להתיז ראש המגופה אפי' אם החבית שלמה כמבואר במג"א כ"ש בבריליש שהם דפי עץ מחושקים אלא ודאי דשאני מגופת הבריליש ממגופת התלמו' דמגופה שלנו חשיבא כגוף הכלי הרי דאפי' בדפי עץ לא התיר הרב בכנה"ג להתיז המגופה דאם אינו כן למה נסתפק אם מותר להסיר החישוקים או"ל כיון דאיכא היתר בפשיטות שיטול כל המגופה אלא ודאי להסיר המגופה בכה"ג לא שרי.
ומ"ש מור על מה דסיים הרב ואם אינם קשורים בחבל נראה שיכול לפותחם ע"י גוי דמשמע דאם קשורים בחבל אפי' ע"י גוי אסור וכו' לענד"נ אין קושי ולא תידן הכי אלא משום דכתב תחילה אם קשורים בחבל דוקא דיכול לחתכם אפי ע"י ישראל ע"כ כתב דאם אינם קשורים בחבל אלא בקישורים אחרים יכול לפותחם ע"י גוי ולאפוקי דלא תימא כשאין קשורים בחבל אפי' ע"י גוי אסור כפשטא דלישנא דאגו"ר שכתב דמעולם לא ראה מי שהורה לשבר הפותחת ופשט לשונו מוכח דאפי' ע"י גוי ובאמת ע"י ישראל קאמר האגו"ר וכמ"ש הרב עצמו בסמוך בשם מרן שפירש כן דברי האגו"ר ואין צריך להגיה בדברי הרב ולמחוק תיבת אין ופשוט הוא.
ומ"ש מור עמ"ש על הכנה"ג דאפי' הברוליש מחזיק מ' סאה שרי וכמ"ש המ"א. וכתב מור שאני לא עמדתי בסברתו והדרי בי בעוד לחלוחית הדיו קיימת ת"ו אני לא חזרתי אלא כוונתי לחלק בין מגופת התלמוד למגופה דנ"ד וחשבתי לחלק שמגופת התלמוד היא כלי בפ"ע ושילוה חדין והיא גבוהה וכפויה על פיה שהרי בגמרא אמרו מחלוקת למעלה אבל מן הצד ד"ה אסור ואי אמרינן שצורת המגופה כמ"ש שייך לחלק בין למעלה ובין מן הצד וגם שייך לשון ראש במגופה דבמקום חודה הוא הראש ולמטה מקום הרחב מיקרי מן הצד אבל בסתימה שלנו לא שייך ראש וסוף למעלה ומן הצד דכולה בהשואה אחת וכשמתיז ראשה ניתזת כולה וא"כ מה שאמר הפכתי קערה ע"פ גם מעכ"ת צריך להפוך קערה ע"פ בהכרח דהא רש"י כתב למעלה בראש המגופה וזה לא שייך בסתימה דנ"ד דחשבא כגוף הכלי ואחשבה לדעת דגם מגופה דהכנה"ג היא כמו זו של התלמוד ומש"ה השגתי עליו וכתבתי דאפילו מחזיקים ארבעים סאה הו"ל להתיר כיון דאינו חיבור עם הכלי ואה"נ במגופה דידן עודני מחזיק בסברתי דאסור.
והשתא הדרנא ואמינא דמגופה דהרב כנה"ג נמי מיירי בכה"ג דנ"ד ומש"ה מספקא ליה אי שרי להתיז וכנ"ל ומאי דנקט ראשה אע"ג דלא שייך בה ראש לישנא דתלמודא נקט.
שוב מצאתי להרמב"ם בפי' המשנה פ"ג דכלים שכ' וז"ל מגופה כיסוי פי החבית ואעפ"י שמדבקים אותו בטיט לא חשיב ככלי אחר וכ"כ בחיבורו פ"ב דכלים וכתב שם הכ"מ דמעט טיט דמניחים ע"ג מגופה כדי לחברה טפילה יקרא והרב בהשגות הבין דברי המשנה דהא דתנן דהמגופה אינו חיבור מיירי בלא טיט ומרן כתב דבכה"ג פשיטא דאינו חיבור אלא במחוברת בטיט ואפי"ה אינו חיבור א"כ בסתימה דידן שאינו כלי בפ"ע אלא סיד ונפסית ליכא מאן דפליג דהוי חיבור יפה. ומה שדחה מר הראייה שהבאתי מהכנה"ג דאסר להסיר החישוקים של עץ דכתב דשאני התם דבהסרת החשוקים נסתר הכלי משא"כ בסתירת המגופה באמת חילוק נכון הוא. אמנם כיון דסתימה דידן חשיב כגוף הכלי א"כ בסתירת הסתימה נמי נסתר הכלי וראייה מהא שלא התיר בפשיטות הרב כנה"ג להתיז ראש המגופה וכנ"ל ומ"ש מר שדינו של הרב אמת וצדק במחזיק מ' סאה אסור להתיז ראש המגופה וראיה מתה"ד בדף שבתנור דבחותם שבקרקע אע"ג דגריעי מ"מ נעשו לחיבור ולסתימת זמן מה. ע"כ לכאורה תמוה דהא לשיטתיה כל שלא קצב זמן לסתימה שריא א"כ מגופה הבריל לא קצב לסתימתה ואמאי אסור ואפשר כיון שסותמים ושולחים אותם למדינות אחרות הו"ל כקוצר זמן שלא יפתחום עד שיגיעו לשם ופשוט הוא ומ"ש מר דמ"ש הת"ה ומה שפירש"י הילכך שרי להתיר חותמת וכו' דלא הוי קשר ש"ק שעשוי להתיר תדיר פירוש קשיא ליה דממ"ש משום דלא הוי קש"ק משמע דאפילו בשריקת פי התנור דהוי בנין גמור שרי להסירו ולכן כתב רבא דכתב רש"י דל"ה קש"ק פירוש כמ"ש אח"כ שעשוי להתירו תדיר ואין פרושו כמו בעלמא דהקשר אינו חזק ואחה"מ ז"א מכמה אנפי חדא דהיכי אסיק אדעתיה מעיקרא דהא דכתב רש"י דל"ה קש"ק דהיינו אין הקשר חזק והא מפורש בדבריו משום שעשוי להתירו תדיר ומילת שעשוי הוא ביאור להא דאינו קש"ק עוד דמאי דסבר מר דהקשר שאינו ש"ק דעלמא פירושי ואינו חזק כד נאים ושכיב אמרה מר להא דהא בעלמא נמי לא הוי פירושו חזק ואמיץ אלא שעומד להתירו לזמן כמבואר יפה בטור סי' שי"ז וברש"י וב"י ואפי' לפירוש הרי"ף וברמב"ם נמי הכי הוי דוק ותשכח כי כנים הדברים וכמו שרש"י גילה דעתו הכא בהדיא וא"כ מאי קשיא להת"ה בדברי רש"י אבל האמת הוא דהת"ה התיר תנור כיון דלא נעשה לקיום ואע"ג דבחותמות שבקרקע דגריעי אסור מ"מ היינו דוקא כשנעשו לקיום משא"כ בשריקת תנור שעשוי למסתר למחר וקשיא ליה דהא רש"י כתב שעשוי להתירו תדיר ואפי"ה דוקא מתיר אבל לא מפקיע וחותך והיכי שרינן סתירת שריקת התנור מטעמא שאינו עשוי לקיום ותירץ דמ"ש רש"י שעשוי להתיר אקשירה של התכל קאי אבל הדלת לעולם קבועי וכיון שכן לא שרינן פסיקת החבל אבל שריקת התנור היא גופה לא עבידא לקיום ולפיכך שרי לסתירה ואעפ"י שהיא כקרקע ופשוט מאוד שזו היא כוונת הת"ה.
עוד הקשה מר על תירוץ הכנה"ג דחלונות נמי מיירי במוסתקי דלפ"ז מאי פריך בגמרא מהני תרי ברייתי דתני חדא מתיר אבל לא מפקיע ותניא אידך מתיר מפקיע וחותך לישני ליה הא במיסתקי הא בלא מוסתקי וזה עדיף משינויא דשני הא ר"נ הא רבנן ול"נ שזה יותר דוחק דשני הברייתות בחד לישנא מתנו ואי אמרינן תרוייהו במסתקי ניחא אבל אי אמרינן חדא במוסתקי וחדא בלא מוסתקי זה דוחק לכך שני חדא כרבנן וחדא כר"נ ותרוייהו בחד גוונא ודו"ק ומ"ש דהרמב"ם מיירי בחביתא קודם צירוף בכבשן ותמה מר עלי דאיכ בצרי ליה הבערה נמי והוו שית באמת שהיא תפיסה עלי ובודאי דמ"ש הרמב"ם קודם שישרפנו משום דבעי למימר דחייב משום בונה לבד דהרמב"ם כתב דהעושה תנור חייב משום בונה ואי צרפו בכבשן חייב נמי משום מבעיר ומצרף מש"ה כתב קודם שיצרפנו ומה שכתב מר עמ"ש על הרמ"ך שהביא סיוע לס' יראים מפרק בכל מערבין וכתבתי שנעלם ממנו דברי התוספות שם וכתב מר דלא נעלם ממנו דבר אלא דס"ל דהא דהתוספות אוקמתי נינהו וריהטא דסוגיא משמע דאין בנין בכלים כלל. אני אומר דלא שינויי דחיקי נינהו דהא התו' והרא"ש והר"ן ס"ל דבעושה כלי מחדש חייב משום בונה מהא דרב דשופינא. וא"כ מוכרח לחלק ולומר דפרק בכל מערבין דוקא בקטיר במיתנא ולא בפותחת של עץ ופשטא דלישנא דתלמודא מוכח כדעת התוספות וסיעתא דהרמ"ך הוי מסייע שאין בו ממש וע"ז כתב מרן וכבר כתב בזה ה"ה דר"ל שסתר דעת ס' היראים דלא אשכחן מאן דפליג על רב דהלכתא כוותיה דרבא דאמר אין בו"ס בכלים במחזיר דלת איירי וההיא דפ' בכל מערבין איירי בקטיר במתנא ולא הוצרך ה"ה לדחותה בהדיא דדחוי מעיקרו הוא וכבר האדון כתב כן אבל מ"ש עוד דאפשר דס' יראים מודה בהא דאי עביד כלי מחדש דחייב משום בונה ולא קאמר דאין בו"ס אלא במחזיר מנורה של חוליות כ"ס ה"ה זה ליתא דהא הרמ"ך קאי עמ"ש דעושה כלי חדש ועלה קאמר דס' יראים לא פירש כן והביא ראיה שאין בו"ס בכלים בשום ענין ומדכתב בשום ענין משמע אפי' בעושה כלי מחדש אי שנתפרק וצריך אומן בחזרתו ובהכי לק"מ מה דהקשה מר על הרמ"ך דאמאי מהדר להקשות להרמב"ם מס' יראים ולא מיניה וביה מההיא דפכ"ב גבי מנורה דההיא ידע לפלוגי בין עושה כלי מתחלתו או צריך אומן בחזרתו לאין צריך אומן כמ"ש ה"ה והר"ן והשיג מס' יראים דס"ל בכל ענין און בו"ס ורק בהא דפ' בכל מערבין לא ידע דאיכא לחלק בין קטיר במהנא לפותחת של עץ ומש"ה אייתי מינה סייעתא.
אחרי כתבי כל זה האיר ה' את עיני ומצאתי שצורת המגופה הוא ממש כמ"ש דהיא גבוהה וחודא למעלה דכתב מרן בסי' קנ"ט וז"ל מגופה של חבית שהיא חדה ואינה מקבלת רביעית שלא מסומכת וכו' והיא מימרא דרבא בפ' כל הבשר וכו' עו"ש בב"י ותנן נמי בפ"ג דכלים מגופת חבית המחולחלת ואינה נשמטת ר"י אומר מצלת וח' אומרים אינה מצלת ופי' שם הרמב"ם דמחולחלת שהמגופה אינה מהודקת יפה בחבית רבנן סברי דכיון דמחלחלה לאו צמיד פתיל בית אצבע שלה דעשויה כמין כובע ושוליה חדין ואם היה חודה למטה בתוך החבית חשיב מה שבתוכה כבתוך החבית וכתבא להאי מתני' בפכ"ב דכלים וז"ל מגופת החבית שנתחלחלה אע"פ שאינה נשמטת אינה מצלת שהרי נתרועע הצמיד פתיל והראב"ד שם כתב דאין פי' מחולחלת שהיא רפויה אלא פי' הוא שהמגופה היא חלולה ופי החבית נכנס לתוכה והיא מהודקת שאינה נשמטת וכתב שם שאם כדברי הרמב"ם הו"ל לומר מירוח שנתחלחל כי המירוח לא נקרא מגופה ע"כ וכתב מרן בכ"מ דלאו בכל מירוח שנתחלחל אמר ר"י דמציל אלא במגופת החבית שפי החבית נכנס לתוכה ע"כ הרי דבעי מרן למימר שגם דעת הרמב"ם מיירי במגופה שהיא חלולה וחדה וכפויה על פיה ופי החבית נכנס בתוכה ומהודקת יפה ולפי דעת הראב"ד לא יש בה מירוח שדבוקה יפה בלא טיט אלא פי החבית נכנס לתוכה ואפשר דגם הרמב"ם ס"ל דבלא מירוח היא והוצרכתי להאריך בזה כי היכי דלא להוי כחוכא וטלולא האי פירושא שכתבתי וכך נגלה אלי מסוד ה' ליריאיו והכי מוכח לשון דמהניתין היה בה אצבע שוקע לתוכה ור"ל שהפכה והניח חודה למטה בתוך פי החבית ומשמע שדרך תשמישה אינו כן אלא רודה למטה ובכה"ג שייך הא דרב הונא דאמר מחלוקת למעלה אבל מן הצד ד"ה אסור ובהאי מגופה שייך למימר למעלה ומן הצד משא"כ בסתימה דידן לא שייך למעלה ומן הצד וא"כ מגופה כי האי ודאי דלא היא חיבור עם החבית ואפשר דמה שאמר תלמודא מה בין זו למגופה א"ל זו חיבור ופי' רש"י דהמגופה אינה חיבור שהרי להינטל עומדת לאו בשבת קאמר שינטל אלא ה"ק דכיון דהמגופה אינה חיבור שהרי בחול להנטל עומדת א"כ לא הויא חיבור שדעת הסותם לניטלה אח"כ מעל פי החבית דאינו מניחה לעולם ומש"ה בשבת יכול לנוקבה למעלה לדעת התוספות ולדעת רש"י יכול להתיז ראשה אלא דמדברי המרדכי לא משמע כן.
והנה דברי רש"י תמוהים דהכא מוכח דמפרש הא דרשב"ג מביא אדם חבית ומתיז ראשה אמגופה קאי ועלה משני שהמגופה אינה חיבור ומוכח דבגוף החבית לא שריא התזת הראש וב"פ חבית מוכח דמפרש להא דרשב"ג דמתיז ראשה על החבית גופה קאי דכתב שם מתיז ראשה למטה בשפת פיה וטעמא לעין יפה קמכוון עי"ש ותמהני שלא הקשו עליו התוספות מניה וביה ועוד לפי מ"ש בפ' במה טומנין דדוקא במגופה שרי להתיז ולא בחבית א"כ סותר דבריו דס"ל אין בו"ס בכלים כלל ואפי' כלי שלם מותר לשבר דלא ס"ל כהתוספות דמיירי במוסתקי, ומ"ש מר שמ"ש מר"ן שהתוספות לא סמכו על תירוץ זה לאו למימרא דלית להו חילוקא בין גדול לקטן אלא הכוונה דלא סמכו לתרץ הקושיא שהקשו בזה החילוק לחוד משום דקשיא להו ההיא דשופינא וכו' ע"כ לענ"ד אינו משמעות מרן דא"ה הול"ל שהתוספות לא סמכו על תירוץ זה בלחוד ולא לכתוב סהמה שלא סמכו על תירוץ זה כיון דתרוייהו איתנהו והלכתא נינהו ועוד שבש"ע השמיטו ולא הזכיר אלא חילוק המוסתקי ומורם הגיה עלוי וחילק בין גדולה לקטנה גם מ"ש מר על הכנה"ג ומג"א שכתבו דההיא דרשב"ג דמתיז מיירי במוסתקי דא"ה מאי פריך תלמודא לרב ששת דאסר למברז מהא דרשב"ג אימא רשב"ג מיירי במוסתקי וכו' ונלע"ד דהמג"א והכנה"ג סברי דגם הא דבעי מרב ששת מיירי במוסתקי דאי בחבית שלמה כי מכוין לעין יפה מאי הוי והא רשב"ג דמתיר דלעין יפה קא מכוין לא מהני בשלימה וא"כ הא דבעו מרב ששת מיירי במוסתקי וכי פשט להו לאיסורא מיירי נמי במוסתקי והשתא פריך שפיר מהא דרשב"ג דתרויהו בחד גוונא
איך שיהיה תבנא לדיננא ככוחי אז כוחי עתה ולא מלאני לבי להקל לסתור סתימה כי האי בשבת דשאני מגופה של התלמוד שהיא כלי בפ"ע והיא כמו קערה חדה וחודה למעלה דבהסרת המגופה לא הוי סותר ממש אלא כלאחר יד שתופס בחודו של מגופה וע"י זה נסתר הטיט שבסביבה ומש"ה שרי ליטול משא"כ סתימה דידן שסותם בטיט וסיד בחוזק דהיכא שסותר הסתימה הוי סותר ממש בידים בכה"ג נראה דאסור ולא מצאתי מקום פטור ואיני אומר קבלו דעתי והמעיין יבחר ולא אני וכשאני לעצמי מה אני ויהיו דברי אלה שיחת דקלו"ם ולא ידענא לכווני אמרא שאין הפנאי מסכים עמי ועול הקהל לא יתנוני השב רוחי לא ירפני עד בלעי רוקי וכתבתי זה בנחיצה רבה כחותה על הגחלים פי המדבר בצדקה.
צדקה חוצין