צדקה ומשפט חלק א· רבי צדקה חוצין
אבן העזר · סימן יג
במותב תלתא כחדא הוינא אנן בי דינא דחתימי לתתא כד אתא קדמנא הר' יוסף אל אברהים חושב ענא ואחר האיום והגיזום כדחזי קם על רגליו והעיד עדות גמורה על נפשו ועל יהדותו איך ביום שטבע משה אל עג'מי בנהר פרת הסמוך לענא בו ביום בא גוי אחד ואמר מסיח לפי תומו שהיה עומד על הדקל עוסק בתיקון הדקל וראה זה משה האיש אל עג'מי טובע בנהר והיה מצעק ותופס שן סלע שבנהר ואחר כך ירדו אחריו גוים להוציאו ועדיין לא הגיעו אליו עד שריפה ידיו מן הסלע ונטבע ע"כ, עוד העיד יהודי אחר שביום שנטבע היהודי משה אל עג'מי ויצא קול הרבה בעיר שזה הנטבע הוא משה אל עג'מי והביאו הגוים הנוד שהיה רוכב עליו ובגדיו גם כן שהיו בתוך הנוד ע"כ, עוד העיד יוסף אל אברהים שיום אחד היה יושב בענא עם יהודים בדרך בא גוי אחד ושמו כיצ'ר עאלי אל סורחן והסיח לפי תומו ואמר בלשון ערבי מסכינה הל מרא מא וכלוהא תחזויג עיברין בכטייתא אנא כונת עטשן אנזלת חתא אשרב מיי מן אבו צלי ושופתו לשיה עלא וגו'ה אל מיי עיינתו ביהא ואפתכרתו ביהא הייא לשית משה אל עג"מי מג'לוב עלא קפא ומנפוך רדתו אקרב ליה שופתו ג'ייף עיונו מאכולת וג"הו תמם ע"כ, ר"ל הייתי צמא ירדתי לשתות מים ממקום שמו אבו צלי וראיתי נבלת אדם צפה על פני המים עיינתי בה ונזכרתי בה שהיא נבלת משה אל עגמ'י הפוך על אחוריו ופניו למעלה והוא נפוח רציתי לקרב אליו וראיתיו סרוח עיניו נאכל ממנו ופניו שלמים ע"כ, עוד העיד יהודי אחר שהיה יושב הוא ויהודים אחרים בבית יחזקאל אל שמש והיה שם גוי אחד שנכנס לבנות שם והיו היהודים מדברים מענין טביעת משה אל עג'מי והגוי מעצמו דבר להם ואמר אני ראיתי נבלתו צפה על פני המים סמוך לל ג'ורף והיה נפוח ומעט חסר מפניו והכרתיו שהוא משה אל עג'מי ואיני יודע מאיזה מקום אמר הגוי שהיא חסר אם מלחיו או מחוטמו, והן עתה באה לפנינו אשתי של משה עג'ימי וחיוה לשאול הגיעו אם מותרת לינשא על פי עדיות אלו אם לאו שיש לה יותר מה' שנים יושבת בכבלי עגונה והיא מרת נפש ובביתה אין לחם ואין שמלה ושכמ"ה
תשובה מן הראוי היה שלא ליטפל בענין הזה לחומר ערוה החמורה ומיראי הוראה אני לבל אכשל בדבר הלכה, אמנם עגמה נפשי לקול צעקת האלמנה הבאה אלי למצוא לה מנוח ומזור למחלתה, ואען ואומר דבעדות ראשונה ודאי שמעיד הגוי שהיה עומד על הדקל וראה זה משה אל עגמ'י טובע בנהר והיה תופס שן הסלע וירדו אחריו גוים להצילו ולא הגיעו אליו עד שרפה ידיו מן הסלע ונטבע ע"כ, ודאי שעדות זו לא מהניא להתיר אשה זו דהא קיל"ן מי שטבע במים שאין להם סוף דתלינן שמא יצא במקום אחר והלך משם וא"כ לפ"ז גם עדות ב' לא מהני שהביאו הגוים הנוד שהיה רוכב עליו ובגדיו שהיו בתיך הנוד דאעג"ב שראוהו שטבע ומוכחא דמילתא דאלו בגדיו מ"מ חיישינן דילמא נפיק במקום אחר א"כ מאי מהני שהביאו הנוד ובגדיו ודילמא עלה במקום אחר וזה פשוט.
מעתה הכא נבא לעדות הג' הגוי כיצ'ר עאלי אל סורחן ואיכא לספוקי ביה טובא א' שהזכיר אשה בעדותו שאמר מסכינה הל מרא מא וכלוהא תחזוג וכ"ו דהא קיל"ן ובגוי אם היה מתכוין אין עדותו עדות, שנית דילמא אשתהי שעה אחת אחר שעלה מן המים ואמרינן בגמ' וה"מ דכי חזיוה בשעתיה אבל אשתהי מתפח תפח ע"כ ופירש"י מתפח תפח לאחר שעולין אותו ליבשה ומשתנית צורתי, ומכ"ש בנ"ד דהא קמן דאשכחיה סיר נפוח א"כ בודאי דנשתנית צורר והנה לספק הא' דהזכיר, אשה הגוי בעדותו נשקול וניטרי בהאי פרטא וממילא רווחא שמעתתא.
והנה עקרא דהאי מילתא איתא בפ' האשה בתרא דף קכ"א דתנן התם ובגוי אם היה מתכוין אין עדותו עדות ובגמ' אמרינן אר"י אמר שמואל לא שנו אלא שנתכוון להתיר אבל נתכוון להעיד עדותי עדות היכי ידעינן אר"י בא לב"ד ואמר' איש פ' מת השיאו את אשתו זהו נתכוון להתיר מת סתם זהו נתכוון להעיד איתמר נמי אר"ל ל"ש אלא שנתכוון להתיר אבל נתכוון להעיד עדותו עדות, א"ל ר"י לא כך היה מעשה באושעיא ברבי שהתריס עם פ"ה זקנים ואמר להם ל"ש אלא שנתכוון להתיר אבל נתכוון להעיד עדותו עדות ולא הודו לו חכמים, אלא מתני' דקתני ובגוי אם היה מתכוין אין עדותו עדות היכי משכחת לה דלא נתכוון להעיד. ולא להתיר, במסל"ת כההיא דהוה קאמר ואזיל מאן איכא בי חיואי שכיב חיואי
והנה לכאורה קשה לי דמאי פריך אלא מתני' דקתני ובגוי אם היה מתכוין וכ"ו, היכי משכחת לה הוה מצי למימר דמשכחת לה דלא נתכוון להתיר ולא להעיד כגון שלא בא לב"ד אלא היה מספר בשוק פ' מת דדוקא בבא לב"ד ואמר פ' מת הוי מתכוין להעיד דאמאי בא לב"ד אם לא שמתכוין להעיד, כדקאמר תלמודא דהיכא שבא לב"ד ואמר פ' מת השיאו את אשתו הוי מתכוין להתיר ובאומר מת סתם הוי מתכוין להעיד, ואף דכשאומר פ' מת השיאו את אשתו אפ"י שלא בא לב"ד אלא אמר כן חוץ לב"ד הוי מתכוין להתיר ומאי דנקט ברישא תלמודא בא לב"ד משום סיפא נקטיה וכמ"ש הרב מוהרח"ש בתשובה סי' מ"ד ובקונטריסו לעגונא דאתתא מ"מ שמעינן מינה דהיכא דאומר פ' מת סתם דדוקא בא לב"ד הוא דהוי מתכוין להעיד אבל היכא דאזיל בשוקא ואמר פ' מת דהוי מתכוין להעיד א"כ הדרא קושיא לדוכתא דמאי פריך היכי משכחת לה והא שפיר משכחת לה בלא בא לב"ד אלא משתעי בשוקא פ' מת, ואף אם נאמר דהיינו מאי דמשני תלמודא במסל"ת כי ההוא דהוה, קאמר מאן איכא בי חיואי וכו' מ"מ בקיצור הו"ל למימר דמשכחת לה שלא בא לב"ד דהא איהו לא קאמר אלא היכא דבא לב"ד וממילא שמעינן דהיכא דלא בא לב"ד מיקרי מתכוין להעיד ודקארי ליה מאי קארי לה
והרב מוהרד"ך בתשובה ס"ל דכל שאמר פ' מת בקשר דברים לאחריו ולפניו שמורים שלא בא להודיע מיתתו לבדו רק כמספר דברים אפילו בא לב"ד מיקרי מסל"ת, והוכיח כן מדברי הרי"ף ז"ל שהשמיט הא דרב יוסף דאמר בא לב"ד ואמר פ' מת וכו' ולא קאמר אלא דבגוי היכי משכחת לה במסל"ת וכו', דאלמא דס"ל דאין הפרש בין בא לב"ד ובין לא בא כל היכא דאומר בקשר דברים לפניו ולאחריו בכל גוונא מהני, מ"מ הרב מוהרח"ש בקונטריסו דף י"ב הוכיח שדעת הריב"ש והרשב"א היא דכל שבא לב"ד דלא מהני עדותו אפי' אמר בקשר דברים לפניו ולאחריו.
והרב מוהרח"ש בקונטריסי שם דף י' כתב וז"ל וגדר מסל"ת הוא שלא יכוין בדבריו שלא להתיר ולא יכוין לשם עדות רק כמספר דברים בעלמא ולכך בעינן בדין מל"ת ג' תנאים הא' שלא יבאו דבריו ע"י שאלה וכו' שנית שלא יזכיר בדבריו אשה כגון אמרו לאשת פ' שבעלה מת וכיוצא, גם שלא יזכירו בפניו אשה שכל שהוא עושה כן מתכוין להתיר
וא"כ בנ"ד שאמר הגוי בהדיא מסכינה הל מרא מא וכלוהא תחזוג עוברין בכטויתא אני ראיתי נבלת בעלה צפה על פני המים מילתא דפשיטא דמתכוין להתיר הוי ולא מהני עדותו ודמי ממש למה שאמרו בגמ' בא לב"ד ואמר פ' מת השיאו את אשתו דהוי מתכוין להתיר, וכתב הרב מוהרח"ש דבא לב"ד משום סיפא נקטיה דאמר פ' מת סתם דמקרי מתכוין להעיד ומיירי בבא לב"ד דוקא דברישא דאמר פ' מת השיאו את אשתו אף דלא בא לב"ד מקרי מתכיון להתיר. ואפילו באומר אמרו לאשת פ' שמת בעלה כתב הרב בעל נ"י בפ' כיצד דלא הוי מל"ת ומתכוין להעיד הוא וראייתו היא מהא דפ' כיצד דתנן התם הרגתיו לא תנשא אשתו הרגנוהו תנשא אשתו וקאמר תלמודא מ"ש הרגתיו ומ"ש הרגנוהו אר"י באומר אני הייתי עם הורגיו ע"כ, ופירש"י שלא הרג הוא ולא נגע בו אלא היה עם הורגיו ופריך עלה והא תניא מעשה בלוסטיס א' שיצא ליהרג ואמר אמרו לאשת שמעון בן כהן שאני הרגתי את בעלה והשיאו את אשתו ומשני באומר אני הייתי עם הורגיו ע"כ, ואם איתא דבאומר אמרו לאשת פ' שמת בעלה דהוי מסל"ת מאי פריך תלמודא מהא דלסטיס אימא דהא דהתירו לאשתו אעג"ב דהוי פסול דאוריתא משום דהוי מסל"ת ואמאי הוצרך לשנויי באומר אני הייתי עם הורגיו אלא ע"כ דבאומר אמרו לאשת פ' וכו' דלא הוי מסל"ת דהוי מתכוין להעיד.
וכבר כתבתי בפסק אחר א) משם הרב מוהריב"ל שכתב בח"ג סי' קי"ט בגוי א' שהלך לבית ראובן ואמר לאשתו אוי ליך עניה ועציבת רוח הלא תדעי שהרגו לבעליך זה ג' חדשים וכו' והביא דברי הנ"י שכתבנו דס"ל דבאומר אמרו לאשת פ' דלא הוי מל"ת וכתב דאפשר לחלק ולומר דדוקא בגזלן דאורייתא דייקינן כוליה האי דהוא בקי שהאשה ניתרת במל"ת מש"ה כשמזכיר אשה בדבריו ואומר אמרו לאשת פ' דלא הוי מסל"ת דכוונתו להתיר אבל בגוי מסל"ת אפשר דאף באומר אמרו לאשת פ' הוי מל"ת והנ"י לא קאמר אלא בגזלן דאוריתא ולא בגוי ואח"כ כתב מ"מ איני אומר כך אלא להלכה ולא למעשה וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה ולא מלאו לבו להקל ולעשות מעשה באומר אמרו לאשת פ' אפילו בגוי מל"ת ע"כ וכתבתי שם באותו פסק דבאמת בהאשה בתרא מוכח דלא מקרי מתכוין להתיר אלא באומר פ' מת השיאו את אשתו אבל באומר אמרו לאשת פ' לא הוי מתכוין להתיר ולא להעיד דאי לא תימא הכי אמאי נקט תלמודא דבא לב"ד ואמר פ' מת השיאו את אשתו דהוי מתכוין להתיר לישמעינן רבותא דאף שיאמר אמרו לאשת פ' שמת בעלה דלא הוי מל"ת אלא ע"כ דבכה"ג הוי מל"ת וכי היכי דלא ליפליג האי סוגיא אההיא סוגיא דפ' כיצד דמוכח מינה דבאומר אמרו לאשת פ' דלא הוי מל"ת ע"כ לפלוגי בין גזלן דאוריתא לגוי דההיא דפ' כיצד בגזלן דאוריתא ומש"ה דוקינן ביה ואמרינן דאף באומר אמרו לאשת פ' דלא הוי מל"ת אבל בגוי אף באומר אמרו לאשת פ' הוי מל"ת וכחלוק הרב הנ"י.
אמנם מאחר שהרב מוהריב"ל לא רצה להקל ולעשות מעשה בזה בגוי שאומר אמרו לאשת פ' ופסק דלא הוי מל"ת, גם הרב מוהרח"ש בתשובה סי' מ"ד ובקונטריסו נמשך אחר דברי מוהריב"ל א"כ מי יקל ראש נגד הנך אריותא מכ"ש בנ"ד דאמר הגוי בהדיא מסכינה הל מרא מא יכלוהא תתזוג בודאי דלכ"ע לא הוי מל"ת דכוונתו להתיר האשה.
גם הרב מוהרשד"ם בא"ה סי' ע' כתב על תוגר א' שאמר ליהודי אינך יודע שפ' התוגר אמר לי פ' חתנו של אברהם היה עמי בספינה ונטבעה הספינה וקברתיו תעשה חסד ותאמר לו לאברהם חמיו וכתב הרב ע"ז וז"ל דכיון דהוי כשואל חסד משמע שיש לו שייכות והנאה בעדות זו ואנן מל"ת בעינן ואפילו שלא יש לו הנאה נראה שכוונת התוגר להתיר דעתה מה חסד יעשה לו אם לו שכוונתו כדי שלא תתעגן בתו ותנשא ונתכון להתיר ע"כ מכ"ש בנ"ד דאמר בהדיא מסכינה הל מרא שאין מניחין אותה לינשא אני ראיתי שמת בעלה וכו' א"כ מוכח בהדיא דכוונתו להתירה לינשא והוא רוצה להתירה מעתה גם עדות שלישית לא מהניא להתיר אשה זו דהגוי מתכוין להתיר הוי.
פש גבן עדות רביעית שאמר העד שהיה יושב ויהודים אחרים בביתו של יחזקאל אל שמש והיו מדברים מענין טביעת משה אל עג'מו ויבא גם השטן בתוכם אותו הגוי שהיה בונה שם באותו הבית ואמר אני ראיתי נבלתו שהוא צפה על פני המים סמוך לל גורף והיה נפוח ומעט חסר מפניו והכרתיו שהוא משה אל עג'מי ע"כ
ואיכא לספוקי בהאי עדות כמה ספיקי א' אי חשיב בכה"ג מל"ת אותו הגוי או לאו דדילמא לא מיקרי מל"ת דהא כיון דשמע הגוי שהיאודים היו מדברים מענין טביעת משה אל עג'מי דיבר הוא שראה נבלתו וכו', והנה האי ספיקא איכא למפשטיה ממ"ש מר"ן ב"י שמעשה בא לפני רבו הרב מוהר"י בי רב בא' שהעיד שיאודי זימן ישמעאלים לסעוד אצלו ושאל היאודי לחברו שמעתה מה נעשה מפ' ופ' והשיבו הישמעאלים אנו מכירין מי הרגם והתיר נשותיהם על פי עדות זו כיון שלא שאלו לגוים והם השיבו מעצמם והביא ראייה מתשובת הריב"ש שכתבנו וגם מתשובת מוהרי"ק סי' קכ"א.
והנה מה שהביא ראייה מתשובת הריב"ש הוא ממ"ש שעדות המל"ת דאמר מר שאינו מל"ת לפי שלא היה התחלת שיחתו מן המת שאמר ליאודי ולגויה ממה אתם מדברים נראה ששמע והבין ממה דברו, אני תמיה והלא מעדות זו אין נראה שהגוי הבין דבריהם וכו' ואפילו אם נאמר ששמע דבריהם כל שלא שמע שאלת היאודי לגויה מאי נ"מ וכו' ואפילו אם שמע דבריהם מתחלה כל שלא שאלוהו וכו' ע"כ ואף למ"ש אח"כ כל זה אני אומר להלכה או למעשה לבי נוקפי וכו' אינו אלא בנ"ד דהריב"ש ששאל המלח במה אתם מדברים והשיבו לו בפ' אנו מדברים והשיב להם שמת בכה"ג דוקא דלא מלאו לבי להריב"ש להקל בזה דאפשר דהוי כמו ששאלוהו על פ' והשיב להם שמת אבל אם יאודי מדבר עם חברו מענין טביעת יאודי אחד או מיתתו אי ששאלו לחברו על יאודי פ' אם הוא חי או מת והגוי מעצמו שמע דבריהם והשיב להם ואמר שמת בכה"ג הוי מל"ת כמ"ש הרב מוהר"י בי רב שיאודי אחד זימן ישמעאלים לסעוד אצלו ושאל היאודי לחברו שמעתה מה נעשה מפ' ופ' והשיבו הישמעאלים אנו מכירין מי הרגם והתיר נשותיהם על על פי עדות זו כיון שלא שאלו לגוים
וכן נראה מתשובת מוהר"מ שהובא בהגהות מימון שנסתפקתם מאחר שהקרובים הוציאו קול בכל העיירות דדמי קצת לאיה חבירינו לא דמי דהתם שיילי ליה בהדיא אבל הכא דלא שיילי להאי גופיה שפיר מיקרי מל"ת אעפ"י שידע שמחפשין אחריו וכתב הרב מוהרי"ק בשורש קכ"א אשר גמגמת שלא להחשיב הגוים הרודפים מל"ת מפני שכבר העיד הגוי השופט כל הענין לע"ד מכרעת שלא לחלק בכך דהתם נמי בהא שכתב מוהר"מ דחשיב מל"ת ולא דמי לאיה חבירנו דהיו הגוים יודעים שהיו הקרובים מחפשים אותו וכן משמע קצת בפ' הגוזל בתרא דשפיר מקרי מל"ת ואעפ"י דידע הענין ואפילו שמעה מפי הבעלים עצמן ע"כ וההיא דפ' הגוזל בתרא הוא דאמרינן התם נאמנת אשה או קטן לומר מכאן יצא נחיל זה ופריך אשה וקטן בני עדות נינהו ומשני כשהיו הבעלים מרדפין אחריו ע"כ הרי אעפ"י שידעו האשה והקטן שהיו הבעלים מרדפין אחריו ועל ידי רדיפתן אמרו מל"ת מכאן יצא נחיל זה נאמנין ומיקרי שפיר מל"ת כיון דלא שיילי להו גופייהו א"כ בנ"ד נמי אעג"ב דשמע הגוי שהוי היהודים מדברים בענין טביעת משה אל עג'מו וע"י נתעורר לדבר אפ"ה שפיר מיקרי מל"ת כיון דלא שיילי ליה לגופיה.
ואעג"ב דהרב מוהרד"ך פסק בנ"ד בתוגר א' שאמר ליהודי א' ממשה סוסי לא שמעת ממנו ואמר היהודי לא שמעתי ממנודבר אמר התוגר דע כי הרגו תוגר פ' ופסק הרב דלא הוי מל"ת דהואיל ושאל לא שמעתי ממשה סוסי דבר נראה שידע שהם חוקרים ודורשים עליו וכשהשיב לו היהודי לא שמענו ר"ל ועדיין אנו מבקשים לדעת ממנו וא"כ דברי הגוי הוי כתשובה לשאלתם ולא הוי מל"ת כבר מחו לה להאי סברא כמה עוכלי בעוכלא דהא מר"ן כתב שתשובות מוהר"מ ומוהרי"ק הם נגד דבריו והוא משכן עצמו לחלק בין התשוב' הנזכרים לנ"ד ולא נראו דבריו בעינו גם הרב מוהר"י טיאטסק התיר באותו מעשה דמשה ן' סוסי הרי דאף בנ"ד דמוהרד"ך פסקינן להתיר, כ"ש בנ"ד שלא שאלם הגוי אם ידעו ממשה אל עג'מי דבר אלא הם היו מדברים זה עם זה ויבא גם השטן בתוכם והגיד להם שראה נבלתו א"כ בודאי דהוי מל"ת לדעת כל הנך רבוותא וכן כתב הרב מוהרח"ש בקונטריסו דף י"ד וז"ל נמצינו למדין מדברי הריב"ש שאם שמע הגוי שהיו מספרים ביהודי פ' אם מת אי חי ובא הוא וסיפר ביניהם להסיר ספקם ואמר דעו שהוא מת הוי מל"ת ולא הוי כמתכוין ע"כ והרב מוהריב"ל ח"א סי' ג' כתב דכדאי הם מוהר"מ ומוהרי"ק לסמוך עליהם ע"כ.
הספק הב' בעדות זו אי מהני בעדות גוי מל"ת ט"ע או לא דהגוי אמר שראה נבלתו צפה על פני המים והכירו שהוא משה אל עג'מי שכתב הרב ת"ה בשם א"ז שכתב בשם רבינו שמחה ור"נ דאין גוי מל"ת נאמן אלא כשאומר נהרג פ' או מת משום דלא צריך ט"ע אבל מצאתי פ' הרוג עם סימן היכא דאיכא למיחש דילמא אחר הוא וצריך ט"ע וכל ט"ע צריך עיון וט"ע זה במל"ת שאין דעתו להעיד אלא שאומר אותו ממילא לא סמכינן דבשלמא ישראל שמתכוין להתיר איכא למימר נתן בו ט"ע בכוונה ע"כ והרב ת"ה כתב ע"ז דהלשון מוכיח דאיירי בענין זה דהגוי הכיר אותו כבר בחיי ועכשיו כשנמצא הרוג נסתפק והכירו ע"י סימנין מובהקים וכו' ע"כ דאלמא מוכח בהדיא דרבינו נתן ורבינו שמחה ס"ל דבגוי לא מהני לומר שמצא פ' הרוג והכירו בט"ע דלא מהני ט"ע אלא בישראל המתכוין להעיד ומדקדק יפה משא"כ בגוי א"כ בנ"ד שמעיד הגוי שהכירו בט"ע למשה אל עג'מו לכאורה נראה דלא מהני עדותו, והרב מוהרא"ם בתשובה סי' ל"ו הביא תשובה זו דר"נ ור"ש ופירש דבריהם דה"ק דאם האמינוהו לגוי מל"ת באומר מצאתיו הרוג עם סימנים מובהקים אבל איך נאמין באומר מצאתיו פ' הרוג בלא סימנים אלא בט"ע וכו' ע"כ ופירוש זה ליתא דהא לשון תשובת ר"נ ור"ש כך הוא וז"ל אך לבנו נוקפינו ע"ז עם גוי מל"ת אמר מצאתיו פ' הרוג עם סימנין וכו' אלמא באומר מצאתיו הרוג בסימנין נמי ספוקי מספקא ליה.
גם הרב מוהרח"ש בקונטריסו דף מ' דחה פי' זה דהרב מוהרא"ם ועיקר הפירוש דבעו לאפלוגי ר"נ ור"ש אם אומר הגוי בפני נהרג פ' או מת בפני דכיון שראהו בחייו תיכף להריגתו או מיתתו דבכה"ג ודאי לא בעי ט"ע כ"כ אבל באומר מצאתיו הרוג והכרתיו בט"ע או ע"י סימנין הכירו בט"ע בזה לבם נוקפם להתיר דבעי ט"ע בכוונה ובגוי לא דייק בהא כ"כ
אמנם לענין הלכה העלה הרב מוהרא"ם ופסק להקל בגוי מל"ת שהכיר בט"ע לפ' שמת או נהרג דטעמא הוי שהרי גאונים אלו לא כתבו לבטל עדות זו אלא שלבם נוקפם ומכ"ש לשאר גאונים שכתבו בהדיא להתיר שכך כתב הא"ז בשם רבינו מנחם ורבינו אלעזר ורבינו קלונימום.
וכתב עוד שם הרב בתשובה הנזכרת וז"ל וא"כ בנדון שלפנינו שיש גוים מל"ת שראוהו צף על פני המים והכירוהו בט"ט היכר גמור בהכרת פנים עם החוטם מתוך הלכה פסיקה נראה לנו להתיר אשה זו ואין לפקפק בדבר, וכן נראה מדברי הרמב"ם ושאר פוסקים דהא לא אשכחן לשום א' מהם שיגזים חילוק בין גוי המעיד על ידי ט"ע לישראל המעיד בט"ע, ע"כ תשובת הגאון מוהרא"ם וכן פסק הרב הגדול מוהריב"ל ח"א סי' ה' דגוי המל"ת שהכיר לפ' בט"ע שמת או נהרג דמהני עדותו א"כ אף אנן נמי נימא דיש להתיר בנ"ד דאמר הגוי שראה נבלתו צפה על פני המים והכירו שהוא משה אל עג'מי ומסתמא מוכח מלשונו שהכירו בט"ע ואפ"ה שרי והרב מוהרח"ש הוכיח מתשובות הר"ן ז"ל דמימון מלכי ומתשובות מוהר"מ דס"ל נמי הכי עיין שם דף מ' בקונטריסו.
הספק הג' דהגוי העיד שמעט חסר מפניו ע"כ ואיפשר דלא מהני בכה"ג ט"ע כיון דאיכא חסרון בפניו והנה בשאלה כתוב שאמר העד איני יודע אם אמר הגוי מאי זה מקום חסר אם מחוטמו או מלחייו והנה הטור ז"ל כתב דאין מעידין עליו אא"כ ראו פרצופו שלם עם פדחתו וחוטמו וכתב ר"ת דוקא כשאין שם אלא הראש אז אין יכולים להכיר בט"ע אם לא יהא כל הפרצוף שלם עם החוטם, אבל אם כל גופו שלם אפי' אין כאן פרצוף ופדחת וחועם יכולים להכיר בט"ע או על ידי סימנין מובהקים שיש בגופו ע"כ וכתב רי"ו בשם הרמ"ה דפרצוף פנים הם הלחיים עצמם ואין משגיחין לא על העינים ולא על פה וכן כתבו התו' והרא"ש והנ"י בשם רבינו תם כמ"ש הטור בשמו, וכתב הרב נ"י שאינו נכון בעיני הרשב"א והרא"ה והריטב"א דהא מתני' סתמא קתני ואפילו כל הגוף שלם, ולא עוד אלא דכיון דקתני אפילו יש סימנין בגופו משמע אף על פי שגופו שלם ויש בו סימנין אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם וגם הריב"ש כתב שדברי ר"ת דחוים וכבר השיגו הרשב"א ע"כ.
והשתא ניחזי אנן דכיון דמספקא ליה ליהודי היאך אמר הגוי שהוא חסר מפניו אם מחוטמו או מלחייו ליכא הכא פרצוף פנים עם הפדחת וחוטם דאי מלחייו קאמר והוא חסר א"כ ליכא פרצוף פנים שהם הלחיים כמו שכתב רי"ו בשם הרמ"ה ואי מחוטמו קאמר הגוי שהוא חסר א"כ לא מהני דאנן פרצוף פנים עם פדחת וחוטם בעינן והכא ליכא חוטם וא"כ לדעת ר"ת שכתבו הגאונים הנזכרים בשמו מהני דהא כיון דהגוף שלם בנ"ד דהא אמר ראה נבלתו צפה וכו' וכתב הרב פ"מ בח"ב סי' ל"ו דהאומר ראיתי לשיה אחת צפה וכו' דשלימה משמע כל זמן שלא אמר דהיא חסרה וכיון דהגוף שלם לא בעינן פרצוף פנים ופדחת וחוטם לדעת ר"ת אבל לדעת הרשב"א והרא"ה והריטב"א א אף בגוף שלם בעינן פרצוף פנים ופדחת וחוטם וא"כ הכא שחסר מהם לא מהני ט"ע.
שוב ראיתי תקנה לזה והוא מ"ש מר"ן ז"ל בתשובה סי' ו' מדיני גוי מל"ת שהביא סברת ר"ת והחולקים עליו וכתב וז"ל כללא דשמעתא לשיטת ר"ת שאם לא מצאו אלא הראש צריך שיהיה בו פרצוף ופדחת וחוטם ויכירוהו בט"ע הא אם חסר אחד מאלו אין מתירין את אשתו ואם נמצא כל גופו שלם אף על פי שאין לו פרצוף ופדחת וחוטם אם מכירין אותו בט"ע מתירין את אשתו מיהו יש חילוק בין ר"ת להחולקים עליו שהוזכרו בדברי מוהרי"ק דלר"ת בהאי גוונא דגופו שלם אף על פי שאין לו פרצוף ופדחת וחוטם אז מעידים עליו אפילו אחר ג' ימים הא אם חסר א' מהם אין מעידין עליו אחר ג' ימים ומשמע דגופו שלם היינו שאין חסר אבר או קצת אבל אם נפצע בא' מאיבריו ואפילו חסר קצת בשר נראה דמעידין עליו כיון דאינו חסר אבר ע"כ, הרי דאפילו חסר קצת שרי כיון דאינו חסר אבר שלם אכתי גופו שלם מיקרי, ממילא שמעינן דגם אם חסר מעט בשר מפרצופו דהיינו לחייו או חסר מעט בשר מפדחתו או מחוטמו כיון דאינו חסר אבר מהם אכתי מיקרי דאית ליה פדחת ופרצוף וחוטם וכיון דבנ"ד גופו שלם הוה כדכתיבנא לעיל דכל דאמר הגוי סתם ראיתי נבלתו וכו' תלינן דגופו שלם הוה כל כמה דלא אמר בפירוש דהיה חסר וכמ"ש הרב פ"מ וא"כ כיון דגופו שלם הוה ואית ליה פופו"ח אעג"ב דאמר הגוי דהיה חסר מלחייו או מחוטמו מהני עדותו כיון דלא אמר הגוי דחסר לחי או פדחת או חוטם אלא אמר מעט חסר מחוטמו או מלחייו מוכח דקצת בשר חסר מהם דאכלוה כוורי וא"כ כיון דהגוי מל"ת אמר דראה הגוף שלם עם פרצוף ופדחת וחוטם והכירו שהוא משה אל עג'מי נראה דמהני עדותו לכ"ע אף למאן דפליג אר"ת, כ"ש לר"ת וסיעתו דסברי דבגוף שלם אפילו בלא פרצוף ופדחת וחוטם מעידין עליו פשיטא דמהני הכא.
ואעג"ב דהרב מוהרח"ש בקונטריסו דף מ"ג כתב על דברי תשובות מר"ן וז"ל ואני בעני לא מצאתי ראייה לדבריו ולא ידעתי מנין לו דיש חילוק בין חסר אבר או קצת אבר לחסר קצת בשר ע"כ מ"מ כדאי הוא מר"ן לסמוך עליו בשעת הדחק, ועוד דהרב מוהרח"ש לא איפליג עליה בהדיא אלא כתב שלא מצא ראייה לדבריו ולא ידע מנין לו לחלק בכך ע"כ, ולא דחינן פשיטותיה דמרן מקמי ספיקו דהרב מוהרח"ש
ועוד כיון דבנ"ד איכא כמה גוים מסל"ת שראו אותו שנטבע והגוים שרדפו אחריו להצילו ולא יכלו והביאו הנוד שהיה רוכב עליו ובגדיו שהיו בתוך הנוד א"כ מסתמא ששהו עליו עד שתצא נפשו וא"כ יצאה אשה זו מאיסור דאוריתא פש גבה איסור דרבנן דאמרו לכתחלה לא תנשא וא"כ כל ספק שיסתפק לן בה הו"ל ספיקא דרבנן ולקולא אזלינן ביה ואמינן ספק אם הלכה כר"ת ודעמיה דבראה גופו שלם אף על גב דלית ביה פדחת ופרצוף וחוטם מעידין עליו אפילו אחר ג' ימים או אם הלכה כמאן דפליגי אר"ת וס"ל דאף בגופו שלם אין מעידין בלא פרצוף וכו' ובחד ספיקא נמי משתרי כיון דנפקא מאיסור דאוריתא הו"ל ספיקא דרבנן ולקולא ולא בעינן ס"ס וכמ"ש הריב"ש ז"ל בתשובה סי' שע"ה דבספק אישתהי כנטבע ושהה עליו שיעור כדי שתצא נפשו דיש להקל ואעג"ב דקיל"ן דבספק אישתהי דים דחמיר טפי כמבואר בפוסקים אפ"ה כל שיש עדות שנטבע ושהה עליו עד שתצא נפשו דנפקא מאיסור דאורייתא שרינן בחד ספיקא וכתב הרב מוהרח"ש בק"י עיגונא ובתשובה סי' מ"ה ונ"ט דדברי הריב"ש הם אפילו להשיאה לכתחלה וכ"כ הרב אלשקר בסי' כ"ה ורב בצלאל בסי' כ"א ע"כ.
ואם לחשך אדם לומר דכל זה דוקא בעד המעיד ששהה עליו כדי שתצא נפשו אבל בנ"ד ליכא עדות זו מ"מ כבר כתב הרב מוהרימ"ט בח"ב חלק הא' סי' ל"א דכל שמעיד העד שטבע בודאי ומתוך הדברים ניכר שעמד עליו בכדי שתצא נפשו וגם בח"א סי' מ"ח כתב וז"ל אעג"ב דבעינן שישהה עליו עד שתצא נפשו להוציאה מידי איסור דאורייתא מ"מ א"צ שיאמר העד דברים אלו ממש אלא כל שהדברים ניכרים מתוך העדות ששהה עליו כדי שתצא נפשו די והכא שאמר העד שנפל לים והיה עולה ויורד ובפעם ב' נטבע ולא עלה מסתמא שעמד שם וראה שלא עלה שאם הלך במה ידע שלא עלה אלא ראה עלה ע"כ
והרב מוהרח"ש בתשובה סי' מ"ה כתב וז"ל באופן שכל שמעיד סתם טבע ומת או טבע ולא עלה יש לו דין מאל"ס וכו', ונראה דנ"ד הוי כאלו אמרו טבע ומת שהרי העכו"ם מתאוננים על מיתתו שאמרו לו הלא תדע כי היאודי אשר דברתם עמו אמש נטבע וחבירו היאודי האחד השתדל בכל עוז להנצל ולא יכול כי סוף סוף נטבע ג"כ ע"כ וכו' עיי"ש, וכתב אחר כך ועוד אני אומר דהך מילתא דצריך לומר ששהה כדי שתצא נפשו ומשמע דכיסוי המים לחוד לא סגי לא מצינו כן בגמרא בדברי הרשב"א ואחריו נמשכו ה"ה והריב"ש אבל שאר המפרשים לא הזכירו זה, גם הרי"ף והרא"ש לא כתבו זה וכו' נראה דס"ל דכל שמעיד סתם שטבע בים יש לו דין מאל"ס, איברא דאית לן לומר דאפושי פלוגתא לא מפשינן מ"מ בין הכי ובין הכי יראה דבנ"ד לא נפיק מדין משל"ס כדכתיבנא לעיל ועתה אחרי הודיע אלהים אותנו את כל זאת ונתבאר שאין כאן אלא איסורא דרבנן א"כ כל ספק דאתרמי יש מקום להקל דספיקא דרבנן לקולא ע"כ,
אף אנן נימא בנ"ד דכיון דהגוי שהיה יושב בדקל סיפר שראה משה אל עג'מי טובע בנהר והיה צועק ותופס שן סלע וירדו אחריו גוים להצילו ולא הגיעו אליו וריפה ידיו מן הסלע ונטבע ע"כ. דמי ממש לנדון הרבנים הנזכרים ומכ"ש לנדון מוהרח"ש ז"ל שאמרו העכו"ם שהיאודי האחד נטבע והיאודי האחד השתדל בכל עוז להצילו ולא יכול שנטבע ג"כ. והתיר הרב ז"ל מטעם דהוו כמעיד שטבע ומת או טבע ולא עלה א"כ יצאה אשה זו דנ"ד מאיסור דאוריתא ורביע עלה איסורא דרבנן א"כ אפילו לא היה מעיד הגיו האחד אלא שראה נבלתו צפה על פני המים ולא היה מעיד שהיה פרצוף שלם ופדחתו וחוטמו הוה מצינן להתיר בנ"ד דהא איכא ספיקא אי הלכה כר"ת וסיעתו דס"ל דכל שהיה גופו שלם מעידין עליו אפילו בלא פרצוף ופדחת אי אם הלכה כרבנן דפליגי על ר"ת דבעינן אף בגוף שלם פרצוף ופדחת וכו', ובהאי ספיקא לחודיה מתירין כיון דהוי ספיקא בדרבנן כיון דאיכא עדות על הטביעה דנפקא לה מאסיר דאוריתא כ"ש דאפשר דבנ"ד לכ"ע שרי דאפשר דאעג"ב דאמר הגוי דמעט היה חסר מחוטמו או מלחייו איכא למימר דחסר מעט בשר קאמר ולא חסר קצת אבר והיו פרצופו ופדחתו וחוטמו שלימים וכדכתב מר"ן בתשובה שכתבנו לעיל גבי גופו שלם דמעט חסר בשר מיקרי גופו שלם, הגם דהרב מוהרח"ש מגמגם בזה וכמו שהארכתי לעיל וכיון דגופו שלם בנ"ד ואפשר דפרצוף ופדחת וחוטם שלימים לכ"ע מעידין עליו
ומלבד זה איכא למשרי בנ"ד ממ"ש הרב מוהרח"ש בקונטריסו וגם בתשובה סי' מ"ה דבעד המעיד סתם במשי"ס אם העד בפנינו חוקרים אותו אם שהה עליו עד שיעור שתצא נפשו ואם אינו לפנינו אלא שהוא עד מפי עד ואין הראשון בפנינו תלינן שהא' שהה עד שתצא נפשו, והרב כנה"ג ריש דף מ"ח כתב ע"ז ואפשר שמורי הרב יודה בזה ונדון שלו בח"א ובח"ב בעד דליתיה קמן ובעד מפי עד וכו' ע"כ, וקשה לי דא"כ אמאי איצטריך הרב מוהרימ"ט באותו נדון דח"א סי' מ"ח ובח"ב סי' ל"א למשקל ולמיטרי אי חשיב בכה"ג שהה עליו בכדי שתצא נפשו או לא תיפוק ליה דהן לו יהי דלא חשיב בכה"ג ששהה עליו נמי שרי כיון דסהדא קמא ליתיה קמן לחוקרו אם איתא דמודה להאי חילוקא דהרב מוהרח"ש דמפליג בין אם העד הא' לפנינו או לא
ואפשר דלרווחא דמילתא נקט דבכה"ג חשיב ממש ודבריו ניכרים ששהה עליו שיעור שתצא נפשו ונפקא מינה דאפילו איתיה קמן העד אין צריך לחוקרו ולדורשו בזה דדבריו מוכיחין ששהה עד שתצא נפשו, גם אין לפקפק בנ"ד ממה שלא הזכיר העד כי אם שמו ושם עירו העיקרית שאמר סתם משה אל עג'מי ולא הזכיר שמו ושם אביו ושם עירו שהוא דר בה עתה שהוא בעאנה וא"כ ניחוש לסברת כמה מרבוותא דסברי דבעינן הני תלת מילי במיטב תלתא כחדא שמו ושם אביו ושם עירו.
אך אמנם כבר הארכנו בפרט הלז בכמה מקומות מתשובותינו והעלינו דכל היכא דניכר דמדבר על איש הידוע ביניהם בין המגיד והשומע אפילו בשמו לבד סגי וכמ"ש הרב מוהרימ"ט בכמה מתשובותיו באחד שאמר יום טוב מת או דהוד מת כיון דניכר למעיד ולשומע על איזה דהוד מדברים על איש הידוע להם בהכי סגי ועיקר דינא הוא מדברי הר"ן שכתב דכל המעיד בדבר ברור שאין לספק באחר לא בעינן שם אביו ושם עירו וכו' ואין צורך לחזור ולהעתיק הספרים. פש גבן הספק האחד העומד ככותל לנגדי שהגוי מסל"ת העיד שראהו נפוח ואיכא למיחש דילמא נשתנית צורתו ע"י הנפיחה ולא מינכר היטב ואיכא למימר דבדמי אמר שנדמה לו גברא אחרינא וחשב שהוא זה משה אל עג'מי דהא אמרינן בגמ' גבי טביעה ועלה וה"מ דחזייה בשעתיה אבל אישתהי מתפח תפח ע"כ, אלמא דעל ידי נפיחה משתני וכיון דטעמא דאסרינן באשתהי משום דמתפח תפח א"כ אפשר דהיכא דאשכחוהו בהדיא דתפח אף בלא אשתהי אסרינן, ובעומדי בספק זה חפשתי באמתחות ספרי הפוסקים וראיתי להרב מוהרח"ש ז"ל בקונטריסו דף מ"ה שגם היא ז"ל נסתפק בזה וז"ל אמנם היכא דראוהו לאלתר ונתפח מה דינו אי אמרינן דמעידין דבגמ' לא אשכחן דאין מעידין אלא אשתהי דוקא או דילמא דמגמ' לא קמיירי אלא דלא ראינוהו שנתפח ובכה"ג דוקא אשתהי חיישינן דילמא תפח או תלינן דבסתמא תפח אבל בלאלתר לא חיישינן, אמנם היכא דראינוהו בהדיא דנתפח אפשר דאפילו שראוהו לאלתר חיישינן דזיל בתר טעמא היכא דאשתהי טעמא דאין מעידין משום דילמא איתפח א"כ ממילא שמעינן דהיכא דחזיוהו דאיתפח אפילו בלאלתר אין מעידין וזה נ"ל יותר וכתב על זה ועיין במוהרשד"ם סי' ר"ד ע"כ א"כ לפי דעת הרב ז"ל בחזיוה דנתפח דעתו נוטה יותר דאין מעידין אפילו לאלתר אפילו לא אשתהי ונ"ד כיון דהוא צף על פני המים הו"ל כראוהו לאלתר ולא אשתהי כיון שהוא עומד בתוך המים מיא צמתי ליה אבל כיון דאתפח משתנית צורתו והרב כנה"ג דף כ"ט בהגהת הטור דין שס"ו הסכים בדין זה כסברת הרב מוהרח"ש וכתב דאם ראוהו לאלתר ונתפח יש להסתפק מה דינו וכ"ו והסברא טעה דאין מעידין דאיכא למיחש בדדמי וכן מצאתי למוהרח"ש בקונטריס שלו ורצה להכריח כן מדברי הריב"ש והעלה דליכא הוכחא מדבריו וכו' עיי"ש.
שוב ראיתי בהגהת ב"י דף מ"ו שכתב שם כנה"ג וז"ל אם יש הוכחא שלא עברו עליו יותר מג' ימים אפילו ראוהו נפוח מעידין עליו הרשד"ם חלק א"ה סי' נ"ו ע"כ, נמצינו למדין דלדעת הרב מוהרשד"ם דבתוך שלשה ימים אף שראוהו נפוח מעידין עליו א"כ לדעת הרב הנז' בנ"ד שרי שהיה צף על פני המים והוי כתוך ג' ימים ביבשת וכי היכא דהתם בדאיכא הוכחא דלא עברו עליו יותר משלשה ימים דאף בראוהו נפוח שרינן ה"נ בלא אשתהי דים שרינן והגם דהרב כנה"ג כתב על זה וז"ל והרב מוהרח"ש הסכים דאף בראוהו לאלתר ונתפח אין מעידין עליו וכן הסכמתו בהגהת הטור ע"כ, מ"מ נראה לי דבנ"ד סמכינן אדברי מוהרשד"ם להקל כיון דבנ"ד איכא עדות על הטביעה ונפקא מאיסור תורה הו"ל ספיקא בדרבנן ולקולא דדילמא הלכה כרב מוהרשד"ם דמתיר בנפוח וראהו לאלתר ואפשר דאף הרב כנה"ג והרב מוהרח"ש יודו בנ"ד להקל דע"כ לא פליגי אלא היכא דליכא עדות על הטביעה או בעדות דיבשה ולא עברו עליו יותר מג' ימים דאכתי באיסור דאורייתא עומדת אבל בדאיכא עדות על הטביעה כנ"ד נראה דשרי לכ"ע אף בנפוח, ויש לי ראייה על זה ממ"ש שם הרב כנה"ג דין תמ"ט וז"ל והוי יודע שזה י"ב שנה בא מעשה לידינו בגוי מל"ת שהעיד שראה פ' מת נפוח בשפת הים והתירה הח' הש' מור"ם די בוטון ושוב נדפסו תשובותיו והיא בסי' א' גם דעת הרב הכולל מוהר"ר יום טוב ן' יע"ש ומוהר"א קונפינו ומוהר"ר שמואל הלוי הודו להתיר ואני הצעיר פקפקתי בהיתירא מטעם שהמעיד לא ראה הטביעה והוי איסור וכיון דהוי איסור דאורייתא בספק אשתהי תצא ואף למקולים בספק אשתהי היינו דוקא בלא נתפח אבל בנתפח איסור דאוריתא ולחומרא ומטעם זה אין להתיר אפי' בעד מפי עד אפילו באשתהי דום היינו דוקא דהעד לא העיד שנתפח וכיון דהעד ליתיה קמן תלינן דחזייה בשעתיה אבל היכא דהעיד דנתפח אין מקום לתלות להקל דודאי אשתהי ע"כ, א"כ הרי אשכחן שהתירוה הרבנים הנזכרים אף בהעיד שראהו נפוח וע"כ לא פקפק הרב כה"ג בהיתירה אלא מטעמא דהמעיד לא ראה הטביעה והוי איסור דאוריתא דהו"ל ספק אשתהי באיסור דאוריתא ואפילו למקילים בס' אשתהי היינו בלא נתפח אבל בנתפח הוי איסור דאורייתא ולחומרא משא"כ בנדון דידן דאיכא עדות על הטביעה דנפקא מאיסור דאורייתא ולא רביע עליה כי אם איסורא דרבנן שפיר יש להקל בנתפח נמי, אבל אכתי קשיא לי בדברי הרב ז"ל דאמאי איצטריך לפקפק בהתירא מטעם דהמעיד לא ראה הטביעה והוי איסור דאורייתא ובספק אשתהי תצא וכתב דאף למקילים בספק אשתהי היינו בלא נתפח וכו' והא עדיפא מינה הול"ל דאף בלא אשתהי כלל שראהו לאלתר לא שרינן בנפוח לדעת הרב ומוהרח"ש וכמ"ש איהו גופיה לקמן סמוך ונראה דס"ל דאף בראוהו לאלתר לא שרינן בנפוח א"כ למה לו להזכיר אשתהי כלל, גם מ"ש דאף בעד מפי עד לא שרינן בנתפח דודאי אשתהי ע"כ, תמוה דהא איהו ס"ל דאף בראוהו לאלתר אין מעידין היכא דראוהו נפוח, ונראה דהא לא קשיא דגברא אגברא קרמית ולא מצי לאקשויי עלייהו להנך רבוותא מסברא דידיה דאיפשר דאינהו סברי כשיטת הרב מוהרשד"ם דאם ראוהו לאלתר מעידין בנפוח דלא כסברת כנה"ג ומוהרח"ש ולהכי לא קשיא ליה עלייהו אלא מטעמא דאשתהי דבספק אשתהי תצא והיכי שרו אינהו ואף למאן דמיקיל בספק אשתהי היינו דוקא בלא נתפח ואף בעד מפי עד לא שרינן בנתפח דודאי אשתהי וע"כ לא קשיא ליה ופקפק בהיתירא דידהו אלא דוקא בנדון דידיה דהמעיד לא ראה הטביעה דהויא באיסור דאורייתא אבל בנדון דידן דאיכא עדות בטביעה גם הרב כנה"ג אזיל ומודה דשרי אפילו בנתפח
וגם הרב ז"ל ס"ל דהיכא דנפוח הגוף ולא נפוח הפנים דשרי ואיפשר דבנ"ד שאמר הגוי שהיה נפוח על הגוף קאמר ולא על הפנים ואפילו אי על הפנים קאמר נראה דשרי כיין דאיכא עדות טביעה והרי הרבנים הנזכרים בדליכא עדות טביעה שרו אעג"ב דאיכא איסור דאוריתא כ"ש בכה"ג דנ"ד.
וכתב הרב. כנה"ג על נדון הרבנים הנזכרים וסבור אנו שעשו מעשה אז בימים ההם והתירוה ומעיד אני עלי שאחר ששמעתי שהתירוה הרבנים הנזכרים נשאתי ונתתי עם הרב מוהר"א קונפינו ואמרתי לו שאני אוסרה מטעמים אלו והיה מתמיה איך הסכים הוא להתיר ע"כ.
וכבר כתבתי דבנ"ד אף הרב כנה"ג יודה להתיר ולא אסר אלא באותו נדון שהעד לא ראה הטביעה דהוי איסור דאורייתא כמבואר בדבריו בהדיא דמהאי טעמא אסר אבל בנ"ד דאיכא כמה גוים שהעידו מל"ת על טביעת משה אל עג'מי שנטבע וגם רדפו אחריו להצילו ולא יכולו והביאו הנוד שהיה רוכב עליו ובגדיו שהיו בתוכו א"כ יצאה אשה זו מאיסור דאורייתא וכיון דאיכא גוי מל"ת שראה נבלתי על פני המים ופניו ופרצופו ואף דאמר שהיה חסר מעט או מלחייו או מחוטמו לית לן בה וכיון שאמר שהכירו שהוא משה אל עג'מי והעד ליתיה קמן למשייליה תלינן שהכירו בסימנים ובט"ע כמבואר בפוסקים דבעד מפי עד תלינן שהכירו בסימנים ובט"ע אפילו אם נרצה לחוש למאן דסבר דט"ע בגוי לא מהניא מ"מ אם הכירו הגוי בסימנים ובט"ע שרי כמבואר בכמה תשובות להרב מוהריב"ל ומוהרח"ש ומוהרימ"ט ושאר פוסקים.
כללא דמלתא דאתתא זו שריא למהך להתנסבא לכל גבר די תצבי ואינש לא ימחא בידהא, כן נראה לע"ד וצור ישראל יצילנו משגיאות ויראינו מתורת נפלאות
ועתה רציתי לחזור על דברות הראשונות לישא וליתן במה שכתב הרב ת"ה בסי' רל"ט בשם ר"נ ור"ש דאין מל"ת נאמן אלא כשאומר נהרג או מת משום דלא צריך ט"ע אבל מצאתי פ' הרוג עם סימנין היכא דאיכא למיחש דילמא אחר הוא וצריך ט"ע וכו' וט"ע דמל"ת שאין דעתו להעיד וכו' לא סמכינן עליה דבשלמא ישראל המתכוין להעיד איכא למימר נתן ט"ע בכונה ע"כ ופירש הרב ת"ה דלכאורה משמע דמאי דקאמרי דגוי מל"ת על ידי סימנין לא סמכינן עליה דע"י סימנים מובהקים קאמר, וכתב אחר כך אמנם כד דייקינן שפיר נוכל לומר דעם סימנין שאין מובהקין קאמרי ור"ל דע"י אותם סימנים הכירו בט"ע וקאמר דלא מהני ט"ע בגוי מל"ת אבל היכא דקאמר הגוי סימנים מובהקים מהני.
וכתב על זה הרב מוהר"א ששון בתשובה ס' ב' וז"ל נמצא דלדעת ת"ה נראה דכל היכא דלא הזכיר הגוי סימנים מובהקים לדעת אותם רבנים לא מהני וכו' וכתב שזה ימים שנסתפק בהבנת דברי הרב ת"ה במאי דכתב דבגוי מל"ת על ידי סימנים לא סמכינן עלוה אם כונתו לומר אפילו בסימנים כלומר דבשום צד אומר מצאתי פ' הרוג לא מהני אפי' שהזכיר ב' דברים ט"ע וסימנים שאין מובהקים ויהיה לפ"ז מ"ש א"ז דאין מל"ת נאמן אלא באומר נהרג או מת היינו שמת בפניו או נהרג בפניו דאינו צריך סימנים וט"ע או דילמא דכוונת הרב ת"ה דדוקא היכא דהזכיר הגוי סימנים שאין מובהקים ואמר שעל ידי אותם הסימנים הכירו בט"ע בכה"ג הוא דלא מהני דחיישינן דעל ידי אותם סימנין סמך ובט"ע דרך העברה בעלמה ראה וסמך על הסימנין אבל היכא דלא הזכיר הגוי כלל סמנין אלא אמר מצאתי פ' הרוג והכרתיו בט"ע איפשר דמהני וכתב דבאמת אין פירוש זה רחוק מעיני אבל לשון של א"ז אינו סובל פירוש זה שהרי כתב שאין מל"ת נאמן אלא באומר פ' נהרג או מת דלא צריך ט"ע משמע דט"ע לא מהני בגוי כלל הן אמת שאם נרצה ליישבו נוכל ליישב אמנם מסיום דבריו אבל מצאתי פ' הרוג עם סימנין נראה דלא מהני וכו' נראה כפי' ה"ב דדוקא היכא דהזכיר סימנין קפיר הרב א"ז וכן משמע מדברי ת"ה שכתב דבעי מל"ת על ידי סימנין לא סמכינן עליה משמע דקפיר לפי שהזכיר סימנין ע"כ.
מוכח מדברי הרב דס"ל דט"ע עדיף מסימנים בגוי מל"ת ועיי"ש באורך שפלפל הרבה בדברי הרב ת"ה בפי' דברי א"ז א"כ בנ"ד שאמר הגוי שהכירו שהיא משה אל עג'מי מוכח דהכירו בט"ע דא"ל היה לו לומר סימנין כשספר ליאודי,
פש גבן הספק האחד דבעינן קברתיו במשל"ס ובמלחמה ולהרמב"ם אף בע"א ביבשה בעינן דילמא קברתיו ובנ"ד ליכא קברתיו, אמנם כד דייקינן שפיר נראה דבנ"ד לא בעי קברתיו כיון שהוא עד מפי עד שהיאודי העיד מפי גוי מל"ת ובעד מפי עד תלינן שהא' קברו ולא חש לספר וכמ"ש הרב מוהריב"ל בכמה מתשובותיו ואחת מהנה בח"א סי"ט שעמד חקירה זאת וכתב וז"ל אלא שיש להסתפק דלא אמר העד קברתיו וכו' ואם באנו לומר שכיון שזה הוא עד מפי עד תלינן להקל ולומר דילמא העד הא' קברו כי היכי דתלינן בכל הדברים ע"כ,
והגם שכתב שם בתשובה הנז' דלכאורה לא מסתברא דבשלמא אי חזיה בשעתיה או גופו שלם וכו' אין דרך הגוי לספר דברים אלה וכו' אבל קברתיו אם איתא שקברו היה מספר ואומר קברתיו מ"מ הרב ז"ל כתב אח"כ דשפיר יראה דבהא נמי תלינן להקל דבשלמא אי לא הוה סגי אלא בקברתיו ממש לא הוה תלינן להקל אבל כיון שכתב הר"ן דקברתיו לא דוקא אלא כל שאומר נגעתי בו אחר שמת או שנותיו ממקום למקום או אחרים טלטלו אותי בפני או שנוהו ממקום למקום מהני וכן כתב הריב"ש א"כ תלינן שהעד הא' נגע בו או טלטלו ולא היה נודד כנף או אחרים טלטלוהו בפניו ולא חש לספר דבשלמא קברתיו הוא דבר רשום אי אותם דקברו היה מספר וכתב דזאת הסברא היא ישרה ונכונה ואהני לסמוך עליה ע"כ ומינה יליף הרב מוהר"א ששון בסי' א' להקל בנ"ד דהיה עד מפי עד ולא הזכיר קברתיו וכתב דתלינן דהעד הא' טלטלו או נגע בו ולא חש לספר.
והרב מוהריב"ל בח"ב סי' י"ב ובסי' י"ג כתב וז"ל איברא דאני לא סמכתי על זאת הסברא להקל אלא בדאיכא תרתי לטיבותא חדא מיהוי עד מפי עד ועוד דליהוי עד הא' גוי מל"ת דכיון דאינו מתכוין להעיד לא חיישינן דאמר בדדמי וכמ"ש ההגהות ע"כ ועיי"ש באורך א"כ גם בנ"ד דאיכא תרתי לטיבותא דהוי עד מפי עד והעד הא' היה גוי מל"ת דודאי יש להקל בלא קברתיו דדילמא הא' נגע בו או טלטלו בידיו ולא חש לספר, וכתב בסי' י"ג שבא לידו ביאודי שהעיד מפי גוי שראה לאותו יאודי שפלטו הים על שפת הים דאעג"ב דלא אמר קברתיו וכתבתי להתיר ונעשה מעשה על ידי וקצת מגדולי הדור כתבו באותו נדון להתיר וכיון לדעתם ע"כ ועוד דכיון דהגוי מכירו ומזכיר שמו לא בעי קברתיו כמבואר בדברי ה"ה והריב"ש ואעג"ב דאיכא קצת פוסקים דס"ל דע"א דבים ומלחמה אף במכירו ומזכיר שמו בעינן קברתיו, מ"מ בנ"ד דהוי עד מפי עד והא' גוי מל"ת שפיר יש להקל בלא קברתיו
כללא דמילתא דאתתא זו שריא לאנסובי לכל גבר די חצבי מכל הלין טעמי דכתיבנא כן נלע"ד, וצור ישראל יצילנו משגיאות ויראינו מתורתו נפלאות הצעיר צדקה חוצין