אור ברסלב
צדקה ומשפט חלק א אבן העזר › סימן טו

צדקה ומשפט חלק א· רבי צדקה חוצין

אבן העזר · סימן טו

סימן יד

שאלה מעשה שהיה כך היה ראובן שהיה נשוי עם אשה אחת ובא לו ממנה שני בנים ומתה בחייו ונשא אשה אחרת וילדה לו בן ובת ומת ראובן והניח שני בנים שהיו לו מהראשונה והבן ובת שיש לו מהשנייה ואשתו השניה קיימת ושני בנים שיש לו מהראשונה הא' גדול כבן ט"ו שנה, והבן הב' קטן והבן והבת שיש לו מהשנייה שניהם קטנים, ואשתו הב' תבעה כתובתה וגבתה אותה ונשאר לו לראובן עדיין נכסים, ושאל השואל כדת מה לעשות באותם הנכסים אם יגבו אותם בני הא' בתורת כתובת בנין דכרין, או אם יוציאו אותם למזונות הבת ולפרנסתה, ואם פרנסת הבת ומזונותיה קודמין לכתובת בנין דכרין, או אם יזונו הבנים והבנות ביחד מאלו הנכסים כדין מי שהניח נכסים מועטים כמבואר בטור א"ה סי' קי"ב דין י"ב דאם לא הניח אלא מטלטלין אם הנכסים מועטים והניח בנים ובנות וזוני אלו ואלו ביחד כמבואר התם הטעם יורנו רבנו כדת מה לעשות והיכי לדייני דייני להאי דינא ושכמ"ה.

תשובה לכאורה נראה דאית להו לבני הא' כתובת בנין דכרין ואעג"ב דליכא מותר על שתי הכתובות דינר, דדוקא במתו שתיהן בחייו התם בעינן מיתר על שתי הכתובות דינר ששתיהן באים מכח התקנה לפיכך בעינן מותר לקיים בו נחלה דאוריתא, אבל אם מתה אחת בחייו ואחת לאחר מותו ונשבעה על כתובתה אותה שמתה לאחר מותו לא בעינן שיהא מותר דינר על שתי הכתובות שהשניה נגבית בתורת חוב ולא מעקרא בהכי נחלה דאוריתא, שכשמת נפלו נכסים לבני יורשין ומצוה עליהן לפרוע חוב אביהם ואין לך ירושה גדולה מזו, וכתובה זו נעשית מותר לחבירתה, וכן אם שתיהם מתו לאחר מותו תרוייהו אתו מחמת חוב ובני כל אחת נוטלים כתובת אמם אפי' אין שם מותר דינר כמבואר בסי' קי"א הדין והטעם בטור ובב"י ואם מתה אחת בחייו ואחת קיימת דינו שוה למיתה אחת בחייו ואחת לאחר מותו דאם יש שם כדי שתי כתובות בני הראשונה נוטלין כתובת אמם והשניה כתובתה ואם יש מעט יותר על כתובת הראשונה השנייה נוטלת כתובתה והמותר לבני הראשונה אעפ"י שאין בני השנייה עמלין כלום, ואם אין שם אלא כדי כתובה הראשונה השנייה נוטלת כתובתה והמותר יחלקו בני הא' והשניה כמבואר בטור ושזו היא סברת הרא"ש, וכתב ה"ה ז"ל שכן עיקר וכן העלו הרמב"ן והרשב"א, והגם שכתב הטור דיש מהגאונים שכתבו שאם השנייה קיימת אין בני הראשונה נוטלין כתובת אמם אנן לא קיל"ן כסברא זו אלא אפי' שהשניה קיימת נוטלין בני הראשונה כתובת אמן אם יש כדי שתי כתובות, ואם יש שם מעט יותר מכתובה הא' השנייה תטול כתובתה והמותר לבני הא', אם אין שם אלא כדי כתובה האחת השנייה תטול כתובתה והמותר יחלוקו בני הא' והשנייה וכן פסק מרן בשלחנו הטהור.

וא"כ בנ"ד נמי שהשנייה קיימת איתיה להאי דינא ממש ואם יש כדי שתי כתובות השניה ניטלת כתובתה ובני הא' יטלו כתובת אמן ואם יש מעט יותר מכתובה הא' השניה ניטלת כתובתה והמותר לבני הא' ואם לא יש אלא כדי כתובה הא' בלבד נוטלת הב' כתובתה והמותר יחלקו בני הא' ובני הב', זה נראה לכאורה לדון בדין זה.

אמנם כד דייקינן שפיר נראה דבנ"ד ליתיה להאי דינא, דהא בנ"ד יש בת לשניה ואנן קיל"ן דמזונות הבת ופרנסתה קודמין לכתובת בנין דכרין בש"ע סי' קי"ב דין י"ז, ודין פרנסת הבת שהוא קודם לכתובת בנין דכרין בסי' קי"ג דין ו' בהגהה, והוא מדברי הר"ן בפ' מציאת האשה וא"כ בנ"ד אם יבואו בני הא' לגבות כתובת אמן מדין כתובת בנין דכרין אם יש מותר על כתובה הא' ונאמר שתטול הב' כתובתה והשאר לפני הראשונה או אם יש כדי שתי כתובות דנימא שבני הא' יש להם כתובת אמן והב' תטול כתובתה תבא הבת למיפק מנייהו לצורך מזונותיה ופרנסתה שהוא קודם לכתובת ב"ד, והבת עתה היא מיינקי שדים ואינו מספיק הנכסים שנשארו לשעור מזונותיה עד שתבגר ולשעור פרנסתה וא"כ יפה כח הבת מכח האחים שמזונותיה ופרנסתה קודמת לכתובת ב"ד, אך אמנם אכתי פש גבן אם לא באו הבנים בטענה כב"ד רק בטענת מזונות דאינהו נמי בעו למיזן מהנך נכסי נהי דאם באו בטענה כב"ד הבת קודמת למזונותיה ופרנסתה, אמנם אי אתו ותבעי מזונות מה דינם מי נימא דפרנסת הבת ומזונותיה קודם למזונות האחים, או לא ויזונו יחד הבנים והבנות.

והנה הרי"ף והרמב"ם והגאונים פסקו דמי שמת והניח בנים ובנות והניח נכסים מרובים שאפשר שיזונו מהם הבנים והבנות עד שיבגרו הבנות שזהו שיעור נכסים מרובין, הדין הוא שהבנים יורשין כל הנכסים והם זנים אחיותיהם עד שיבגרו או עד שיתארסו ואם אין בנכסים שהניח אלא פרות מזה מוציאין מהם מזון לבנות עד שיבגרו ונותנים השאר לבנים, ואם אין שם אלא כדי מזון הבנות בלבד הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים וכתבו הרי"ף והרא"ש דהיינו דוקא כשהניח קרקע אבל אם לא הניח אלא מטלטלין בנכסים מועטי' יזונו אלו ואלו יחד עד שיכלו דכיון דאינה ניזונת הבת במטלטלין אלא מתקנת הגאונים די שתהיינה כבנים ולא שיפה כחה יותר מן הבנים ע"כ וא"כ בנ"ד נמי שלא הניח אביהם אלא מטלטלין ואחר שגבתה הב' כתובתה הוו להו נכסים מועטים שאין בהם שיעור שיזונו אלו ואלו עד שתבגור הבת א"כ לכאורה נר' דהוו להו דין נכסים מועטים ודנייהו הוי שיזונו יחד הבני' והבת עד שיכלה הממון דכיון דהבת אינה ניזונת מן המטלטלים אלא מתקנת הגאונים די שתהיה כמו הבנים ולא יהיה יפה כחה יותר מן הבנים כמבואר.

אמנם לפום קושטא דמילתא ליתיה להאי דינא דהא מרן ב"י כתב ע"ז מיהו במקום שכותבין בכתובות מטלטלי אגב קרקעי איכא למימר דמטלטלין הוו כקרקע וכתבו הרב בהגה"ה בשם מר"ן ב"י, וזה לשון מרן הב"י אחר מ"ש הטור לחלק בין קרקע למטלטלי כתב עלה וז"ל והשתא דכותבין בכל הכתובות שהוא משעבד מטלטלי אגב מקרקעי, אפשר דלענין מזון הבנות נמי דין מטלטלי כמקרקעי ע"כ, ודכוותא נמי פסק בסי' קי"א דין י"ד די"א דוקא במקרקעי נהיגא כתובת ב"ד אבל במטלטלי לא, ויש מי שאומר דהאידנא דכותבין בכתובות דילן מטלטלי אגב מקרקעי גם כתובת ב"ד נגבית מטלטלי דתנאי כתובה ככתובה דמי ע"כ, וא"כ בנ"ד נמי שייך טעם זה דכיון דאנן כתבינן בכתובות דידן שעבד מטלטלי אגב מקרקעי הו"ל מטלטלי כמו מקרקעי ודינם כמקרקעי דבנכסים מועטים הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים, אם לא ישאר לבנים מידי אחר שיוציאו מזון הבנות עד שיבגרו ועוד דבנ"ד ע"כ צריך לחשוב מעיקרא פרנסת הבת לפחות עישור נכסי כיון דלא ידעינן אומדן דעת האב ומה גם דרובא מרבוותא ס"ל דאין אומדין דעת האב אלא לגרוע מעישור נרסי ולא להוסיף כמבואר בסי' קי"ג בב"י ועיין בכנה"ג שם דהביא בשם כמה מרבוותא דסברי הכי, א"כ מוציאין עישור נכסי לפרנסת הבת והדר חשבינן מזונות דידיה עד שתבגור ולא ישאר לבנים כלום

ולפ"ז כח הבנים ממ"נ גרוע דאם באין בטענה כב"ד מזונות הבת ופרנסתה קודמין לכב"ד ואם באו מחמת מזונות הבת ופרנסתה קודם דהבנות יזונו עד שיבגרו והשאר לבנים אם ישאר מאומה, דמטלטלו הוי כמקרקעי לענין כתובה ולענין מזונות הבת ולענין כב"ד, והרב המגיד כתב בפי"ט מה' אישות דין י"ז דבנכסים מועטין מניחין מזונת ביד ב"ד או ביד אפטרופוס שמנוהו ב"ד לצורך הבנות ע"כ וא"כ בנ"ד נמי צריך להניח מזון הבנות ביד ב"ד או אפטרופוס שימנו אותו ב"ד לצורך הבנות.

שוב ראיתי להרב כנה"ג שכתב בשם הרב בעל שארית יהודה בהגהותיו ולהרב מוהר"ש עוזיאל הובאו דבריו בס' תומת ישרים סי' ע"ט שכתבו דיש לדון עמ"ש מר"ן ז"ל דאידנא דכותבין מטלטלי אגב מקרקעי שדין מטלטלי הוו כדין מקרקעי וקשה לזה מ"ש ה"ה בפ' ט"ז מה' אישות ומרן בשם הרשב"א דאם קנו מיד האיש על המזונות דאשתו שלאחר מיתה שהיא ניזונת מנכסים משועבדים ואין הקנין הנז' בשטרי הכתובות מועיל לכך דאין מזכירין בכתובות מזונות דלאחר מיתה ע"כ, א"כ אף אנן נימא דכיון דתנאי מזונות הבנות לא הוזכר בכתובה לא קאי עליה שעבוד מטלטלי אגב קרקעי והרב כנה"ג רצה לחלק ביניהם וכתב אח"כ דאין זה נכון והדין עם הרב שארית יהודה ומור"ש עוזיאל, והקשה עליהם דאמאי לא השיגו על מרן בסי' קי"א בדין כתובת ב"ד עמ"ש בשם הריב"ש דהאי דלא דכותבין שעבוד אגב גבו כתובת ב"ד אף מטלטלי ותירץ דלא דמי כתובת ב"ד למזון האשה והבנות דמזון האשה והבנות תנאי אחר הוי חוץ מהכתובה וכיון דלא נזכר בכתובה לא קאי השעבוד עלויה משא"כ כב"ד אף דלא נכתבה בכתובה שירשו הבנים כתובת אמן מ"מ כיון דאמם גביא כתובה אף מטלטלי מטעם שעבוד אגב א"כ הרי נתפרש שכתובה זו תגבה אף ממטלטלי א"כ כשיורשיה גובין כתובת אמם נמי גבו ממטלטלי דמה לי כשגובה היא או יורשה ע"כ.

א"כ לדעת הרב שאירת יהודה ומוהר"ש עוזיאל לית להו להא דמר"ן דס"ל דשעבוד אגב מהני לענין מזונות הבת והוי דין מטלטלי כמקרקעי וס"ל דהרשב"א פליג עלה דמרן וס"ל כיון דתנאי זה דמזון הבנות אינו כתוב בכתובה לא קאי עליה שעבוד מטלטלי אגב מקרקעי.

ועוד דמרן ז"ל לא פשיטא ליה האי דינא אלא ספוקי מספקא ליה דכתב בב"י דאפשר דהאידנא דכותבין מטלטלי אגב מקרקעי אפשר דמטלטלי הוי כמקרקעי ע"כ וכיון דספיקא היו היכי נעביד עובדא בהא שלא יזונו הבנים עם הבנות וכיון דממון המוטל בספק הוי ואינו ברשות א' מהם לשנאמר המע"ה הוי הממון בחזקת שניהם בחזקת הבנים והבנות יזונו יחד הבנים והבנות

ועוד דלא שבקינן מאי דפשיטא להו להרב בעל שארית יהודה ומוהר"ש עוזיאל מקמי ספקא דמר"ן ז"ל ואעג"ב דהריב"ש כתב לה לענין כתובת ב"ד אפשר דכתובות ב"ד שאני דמה לי היא ומה לי כשגובה זרעה ולא דמי למזון הבנות דלא כתיב בכתובה כלל וכמו שחלק הרב כנה"ג.

ועוד בכל מידי דהיה ספיקא בדין זה אזלינן לקולא דנכסי בחזקת הבנים קיימי ולא מפקינן אלא בראיה ברורה, דמזונות הבנות לאחר מיתת אביהם ממטלטלי היו מתקנת הגאונים, ואפי' ממקרקעי היו תנאי כתובה והיכא דהוי ספיקא אמרינן נכסי בחזקת הבנים קיימי כדאשכחן בסי' קי"ב דין ט"ו דאם הוי' הנכסים מרובים ויש עליו חוב או חיוב מזונות בת אשתו או חיוב עישור נכסים לפרנסת בתו וכשיוציא אחד מאלו ישארו מועטים כלהו הוי בעיא ולא אפשיטא וכתבו הרי"ף והרא"ש דלקולא עבדינן ולא ממעטי דנכסי בחזקת הבנים קיימי ולא מפקינן מנייהו אלא בראייה ברורה ע"כ והכי פסק מר"ן כמבואר שם דין ק"ו אף אנן נמי נימא דאף דכתב מר"ן דאיכא למימר דמטלטלי יש לה דין מקרקעי, דכיון דמר"ן ספוקי מספקא ליה בהא לא עבדינן בה עובדא לאפוקי מנייהו דיתמי בספיקא בעלמא כ"ש דהרב שארית יהודה והרב מוהר"ש עוזיאל פליגי עליה בהא, וגם נראה כן דעת הרב כנה"ג ואעג"ב דהליץ בעד מרן ז"ל מ"מ נראה דעתו כדעת שאר הנך רבוותא וא"כ נראה דהדין עם היתומים ויזונו אלו ואלו ביחד עד שיכלו המעות.

והרב כנה"ג רצה לחלק בין מזונות האשה למזונות הבנות כדי לתרץ מה שהקשו הרב שארית יהודה ומוהר"ש עוזיאל על מרן ושוב כתב דאין זה נכון והדין עם הרב ש"י ומוהר"ש עוזיאל ע"כ, ומה שהקשה הרב מוהרש"ך בח"ג ס"י צ"ו על מרן ז"ל דמאי מספקא ליה ונראה דמילתא דפשיטא ממ"ש הרמב"ם בפ"ו מה' אישות שתקנו הגאונים שתגבה האשה כתובתה מהמטלטלין וכל תנאי כתובה ככתובה דמי חוץ מכתובת ב"ד ע"כ, ואם בכתובת ב"ד שאפי' אחר התקנה אינה נגבית ממטלטלי כתב הריב"ש דאם שזכר מקרקעי אגב מטלטלי נגבית מן המטלטלין כ"ש מזון הבנות ע"כ, כבר נתרצה קשיא זו עם מה שחילק הרב כנה"ג שם בסוף דבריו שחילק בין כב"ד למזונות הבנות דכב"ד אעג"ב דלא כתיבה בכתובה סברא היא דכיון כתוב בכתובה שעבוד מטלטלי אגב מקרקעי א"כ הרי נתפרש בכתובה שתגבה כתובה זו אף ממטלטלי מכיון שבניה יורשין כב"ד אינהו נמי גבו ממטלטלי דמה לי היא ומה לי זרעה אבל מזונות הבנות דלא כתיב בכתובה כלל אף דכתיב שעבוד בכתובה מ"מ במזונות הבנות לא כתוב שעבוד ומטלטלי לא הוו כמקרקעי לענין מזונות לענין לעשות להם דין נכסים מועטין.

וא"כ נראה דקם דינא דיזונו יחד הבנים והבת עד שיכלו המעות, ולענין כתובת ב"ד אית להו להרבה מהפוסקים דלא מגבינן לה אלא ממקרקעי ולא ממטלטלי וכמ"ש הרב מוהרח"ש בתשובה סי' י"ד וז"ל אמנם נראה דמטעמא אחרינא בנד"ד ליכא דין בנין דכרין שהרי כתבו רוב הפוסקים דלא מגבינן כב"ד אלא במקרקעי ולא במטלטלי והוכיח כן מלשון הטור שכתב ודוקא מקרקעי ושיש שם כדי שתי הכתובות, וכתב עוד והגם דהריב"ש כתב שעכשיו שכותבין מקרקעי אגב מטלטלי שגובין כב"ד אף ממטלטלי מ"מ נראה דשאר הפוסקים שכתבו סתם ולא חילקו וגם הרא"ש והטור מסתמא היו כותבין בזמנם מטלטלי אגב מקרקעי לא חלקו משמע דבכל גוונא אין גובין ממטלטלי וכו' וכתב וכן נראה שהסכים לזה מוהר"י אדרבי וכו' ע"כ, א"כ לפי דברי הרב פשיטא בנ"ד דלא גבו בני הא' שמתה בחייו כב"ד דליכא בנ"ד כי אם מטלטלי ולא מקרקעי ומהאי תשובה מוכח שדעת הרב ז"ל דגם לענין מזונות הבת נמי לא דיינינן למטלטלי דין מקרקעי מכח שכותבין האידנא שעבוד מטלטלי אגב מקרקעי דהא זיל בתר טעמא דטעמא שכתב הרב בכתובת ב"ד שייך נמי גבי מזונות הבת דכיון דכתבו הפוסקים סתמא דאם לא הניח אלא מטלטלין והם נכסים מועטין דיזונו אלו ואלו יחד ולא חלקו בהכי דהאידנא דכתבינן שעבוד אגב דמטלטלי הוו כמקרקעי ש"מ דלא מפלגינן בהכי דלא כדעת הריב"ש ז"ל.

ועוד דמסתמא הרא"ש והטור בזמנם היו כותבין מטלטלי אגב מקרקעי וכמ"ש הרב ואפ"ה לא חלקו בהכי, ועוד דכמכ"ש מייתינן לה דאפי' בכתובת ב"ד דעיקר כתובה גבייא ממטלטלי ולפי הסברא נראה דמה לי הוא ומה לי זרעה דזרעה נמי ליגביה האי כתובת אמו כמ"ש הרב כנה"ג להליץ בעד הרב שארית יהודה ומוהר"ש עוזיאל ואפ"ה כתב הרב מוהרח"ש דשאר הפוסקים דלא מפלגי בהכי לית להו להא דהריב"ש ולא מהני שעבוד אגב מקרקעי כ"ש במזונות הבת דלא רמיזא כלל בכתובה ודאי דאית להו לשאר פוסקים דלא מהני שעבוד אגב מקרקעי דלא כהריב"ש ולא דיינינן למטלטלי דין מקרקעי לענין מזונות הבנות.

והגם דהרב ש"י ומוהר"ש עוזיאל אית להו דגבי כב"ד מהני שעבוד אגב מדלא השיגו על מרן בדין כב"ד וס"ל כהריב"ש דמהני שעבוד אגב בכב"ד מ"מ במזונות הבת יודו דלא מהני אגב דהשיגו על מרן דאייתי להא דהריב"ש גבי מזונות הבת כמבואר לעיל

ומרן נמי דאייתי להא דהריב"ש גבי כתובת בנין דכרין נראה שדעתו כדעת הריב"ש דמהני שעבוד אגב לגבות כב"ד ממטלטלי ואפשר דמרן נמי ספוקי מספקא ליה ומש"ה הביא שתי הסברות ולא הכריע והביא להא דהריב"ש בשם יש מי שאומר וכן כתב הרב כנה"ג בסי' קי"א דין ט' דאפשר שכן דעת המחבר דהביא שתי הסברות ולא הכריע לומר דהדבר ספק והמוחזק יכול לישען על אחת מהסברות וכתב שכן דעת הרב מוהרשד"ם דבסי' קנ"א דחה דברי הריב"ש מהלכה מפני שלא היה הבן מוחזק, ובסי' ק"ט זכה ליורש מטעם היותי מוחזק וכן דעת הרב משפט צדק בסי' ק"ט ע"כ, וא"כ בנ"ד נמי דין כתובת ב"ד ליכא כיון שאין הבני ראשונה מוחזקים בנכסים ומטעם מזונות נמי כיון שאין הבת מוחזקת בנכסים אין אנו מייפים כחה יותר מהבנים לדון לה דין נכסים מועטי' דמקרקעי ולומר דשעבוד אגב מהני לעשות דין מטלטלי כמקרקעי מהא דהריב"ש כיון דהדבר ספק אי הלכה כהריב"ש או לא מקמינן לנכסי בחזקת כל היורשים ומכ"ש דמוקמינן להו בחזקת הבנים וכמ"ש לעיל דכל ספק דמזונות הבת וכל אבעיא דלא איפשיטא פסקינן לקולא על הבנים דנכסי בחזקתייהו קיימי ולא מפקינן מינייהו אלא בראיה ברורה כמבואר לעיל, א"כ קם דינא בנ"ד דיזונו יחד הבנים והבנות עד שיכלו מלבד פרנסת הבת דיהבינן לה עישור ניכסי ומה שישאר יזונו אלו ואלו ביחד עד שיכלו

והרב כנה"ג כתב שם בסי' קי"א ס"ק ט' דלענין הלכה כתבתי בביאורי לסמ"ג שמדברי הרמב"ם והרשב"א והטור נראה דלא כהריב"ש וכו' ולכן הנכון לענין דינא כמו שפסקו הרב מוהרשד"ם והרב מוהרח"ש ובעל משפט צדק דיכול המוחזק לומר קים לי דלא כהריב"ש ע"כ, ובנ"ד דתרויהו לא הוו מוחזקים דאינו מוחזק אחד מהם דאביהם נפטר ואוהלים כאשר המה א"כ היו ברשות הבנים דנכסי בחזקת הבנים ולא מפקינן מנייהו אלא בראיה ברורה כן נראה לע"ד פשוט ולענין כתובת בנין דכרין פשיטא דלא גבו בני הראשונה דלא הוו מוחזקים השתא בנכסים דנכסי בחזקת כל הבנים קיימי.

ועוד דאי תבעו כתיבת ב"ד הא פרנסת הבת ומזונות הבת קודמת לכתובת ב"ד כמבואר לעיל אבל לענין מזונות יזונו יחד דספיקא הוא אם הלכה כהריב"ש ודין מטלטלי כמקרקעי ואפשר דגבי מזונות הבת אפי' הריב"ש יודה כסברת הרב ש"י ומוהר"ש עוזיאל והרב כנה"ג שהסכים עמהם דלא מהני שעבוד אגב הכתוב בכתובה לגבי מזונות הבת

ועוד מטעמא אחרינא נראה דבנ"ד ליכא כתובת ב"ד דהא בני הראשונה לית להו כתובת אמם דנאבדה כתובת אמם, וכבר ידוע מ"ש הרמב"ם בפ' י"ט מה' אישות דאין הבנים יורשין כתובת אמם עד שיהיה שטר כתובה יוצא מתחת ידם אבל אם אין שטר כתובה בידם אין להם כלום שמא מחלה אמם כתובתה ע"כ ופסקה מרן בש"ע סי' קי"א סעיף ט"ו וכן כתב הרב מוהרח"ש בתשובה סי' י"ד בנדון דידיה וז"ל בסוף התשובה ובר מן דין בנ"ד אינו גובה בן הראשונה כתובת אמו לפי שאינו יוצא כתובת אמו מתחת ידו וכמ"ש הרמב"ם וכו' וכן כתב הרב מוהרשד"ם בסי' קמ"ט והוא פשוט ע"כ.

והרב מוהריב"ל בח"ג סי' כ"ו הביא משם מוהרא"ם ז"ל דאפילו אין שטר כתובה יוצא מתחת ידם יורשים כתובת אמם ותמה עליו מדברי הרמב"ם ז"ל והרב מוהרימ"ט תירץ דהרמב"ם מיירי כשלא נמצא שטר כתובה אחרי מיתת אמם, והרא"ם מיירי כשנמצא שטר כתיבה אחר מיתת אמם, והרב כנה"ג בהגהת ב"י ס"ק ז' תירץ דהרמב"ם מיירי כשלא היה לה שטר כתובה בשעת מיתתה דיש לחוש שמא מחלה וכו' עיי"ש.

ואנכי העבד נ"ל שזהו תירוץ רבו של הרב כנה"ג המהרימ"ט כמ"ש הכנה"ג עצמו בשמו ומאי בנייהו, באופן שכל אפייא שווין כיון דבנ"ד שאלנו ליורשים אם היה בידם כתובת אמם בשעת מיתתה ואמרו דלא היה וכבר העלינו לעיל דאף בהיה לה בשעת מיתתה לא גבו יורשיה כתובתה ואין יורשין כתובת אמם דמזון הבת עד שתבגר ופרנסתה קודמין לכתיבת בנין דכרין כדלעיל וצור ישראל יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות. הצעיר

צדקה חוצין סימן

ט"ז

נדרשתי לאשר שאלוני מעיר כוי על ראובן ושמעון ולוי אחים וראובן היה נשוי ונפטר לב"ע בלא זרע ואשתו נפלה לפני שמעון יבמה ושמעון קידש אותה ועשה ז' ברכות וכנסה ובאותו הלילה שכנסה היתה נדה ולא נגע בה אפי' באצבע קטנה ובאותו הלילה חלה את חוליו וכמה ימים היה מוטל על ערש דוי ונפטר מאותו חולי ולא נטהרה מנדת טומאתה ולא קרב אליה כלל ושמעון הנז' היה לו אשה אחרת ויש לו בנים ממנה ועתה שאול ישאלו אם אותה יבמה אשת ראובן הנ"ז שנפלה ליבום קמי שמעון בעיא יבום או חליצה מלוי כיון דאחיו שמעון לא בא עליה וא"כ אכתי זיקת יבום עליה או דילמא כיון שכנסה שמעון בקדושין וכתובה וז' ברכות פקע זיקת יבום מעליה ומותרת לזר בלי חליצה ויבום ואסורה ללוי משום אשת אח כיון דשמעון אית ליה אשה ובנים יורנו רבינו להיכן הדין הזה נוטה, ושכמ"ה.

תשובה תחלה צריך להקדים שאין היבמה נקנית ליבם אלא בביאה וכמ"ש הרמב"ם בריש פ"ה מה' יבום וז"ל המאמר אעפ"י שאינו קונה ביבמה קנין גמור ואינה נעשית א"א גמורה צריכה ממנו גט ואינה ניתרת לזר אלא בחליצה שאין היבמה ניתרת לזר אלא אחר בעילת היבם או אחר חליצה וכו' והמאמר אינו קונה בה קנין גמור כמו הבעילה ע"כ הרי לך בהדיא דאינה ניתרת לזר אלא בבעילה, מוכח דבכניסה לחודה בלא בעילה לא מהני דאם איתא דבכנסה לחודה שכנסה בקדושין וז' ברכות ונתיחדה עמו בעדים סגי אמאי כתב הרמב"ם שאין היבמה נקנית לזר אלא בבעילה הו"ל למימר דבכניסה סגי, וכן כתב בריש פ"ב וז"ל מד"ס שלא יבא היבם על יבמתו עד שיקדש אותה וכו' ואין המאמר קונה ביבמה קנין גמור כמו הביאה ע"כ הרי לך דביאה בעינן.

אמנם נקנית נמי בהעראה שהיא הכנסת עטרה אפי' בלי גמר ביאה וכמ"ש הרמב"ם שם דין ג' וז"ל אחד המערה ואחר הגומר קנה, אמנם בכנס לבד בלא ביאה כלל כנ"ד שהיתה נדה ולא טבלה מטומאתה כלל עד שמת לא קנה כלל וכ"ת אם נתייחדה עמו בעדים סגי, ליתא חדא דיחוד הראוי לביאה בעינן אבל אם היתה נדה דאותו יחוד אינו ראוי לביאה לא הוי יחוד דאפי' בכונס את הבתולה דקיל"ן דחופה קונה בה פסק הרמב"ם וכן מרן בש"ע א"ה סי' ס"א וז"ל כיון שהכניס האיש ארוסה לחופה אעפ"י שלא נבעלה הרי היא כאשתו לכל דבר וכו' בד"א כשראויה לביאה אבל אם היתה נדה ואח"כ כנסה לחופה ונתיחד עמה אינה כאשתו אלא לכל הדברים היא עדיין כארוסה מאחר שהיתה נדה, וכתב ה"ה זו בעיא בגמ' ולא נפשטה וכתוב בהלכות הילכך אינו קונה, ודעת רבינו שה"ה לכל דבר שאין חופת נידה קונה לו ליורשה ולא ליטמא לה ע"כ הרי שדעת הרי"ף והרמב"ם דחופה ויחוד של נדה אינה קונה כלל, וכן פסק מרן בש"ע והביא סברא זו סתמית, והגם שכתב עוד בשם י"א דדוקא לענין תוספת אינה קונה חופת נדה אבל לכל שאר הדברים הרי היא כנשואה, והיא דעת הרא"ש מ"מ ע"כ לא אמרינן הכי אלא גבי בתולה גבי אלמנה לכ"ע אין חופה קונה בה אלא יחוד הראוי לביאה כמבואר בסי' ס"ד דין ה' וז"ל מרן בש"ע ואלמנה אין חופה קונה בה אלא יחוד של ביאה וכו' עיי"ש, וא"כ בנ"ד שהיא אלמנה לכ"ע בעינן יחוד הראוי לביאה, וכיון דבנ"ד היתה נדה לא הוי יחוד של ביאה ובפרט שבלילה הראשונה נפל בחילו ולא היה חזי לביאה ומה גם שכתוב בשאלה שהחילה דאפי' יחוד בעלמא לא נתייחד עמה כלל א"כ במאי קני לה ובמאי פקעה זיקת יבום מעליה ודאי דאכתי זיקת יבום עליה.

ועוד דגבי יבמה לא מהני יחוד כלל בלא ביאה ואפי' נתיחדה עמו בעדים לא מהני אלא ביאה ממש בעינן ואפי' היתה טהורה והיה בה יחיד הראוי לביאה אפ"ה לא נקנית אלא בבעילה ממש ואינה נתרת לזר אלא בבעילה של היבם אי בחליצה ואית לן ראיות מכמה דוכתי ראשון לציון מהא דתנן בסוף פ' כ"ש יבמה שאמרה בתוך ל' יום לא נבעלתי ומבקשים ממנו שיחלוץ לה, ובזמן שהוא מודה שלא בעל אפי' לאחר י"ב חדש כופין אותו שיחלוץ ע"כ, ופירש"י מיבמה שאמרה בתוך ל' יום שכנסה היבם לא נבעלתי לו ליבם וגט יבמין יוצא מתחת ידה כמפרש בגמ' והוא אומר בעלתי ודייך בגט כופין אותו לחלוץ דהיא נאמנת דעד ל' יום מוקי איניש עד נפשיה מלבעול, ומיהו איהי לא משתריא בלא חליצה דשויתה נפשה חתיכה דאיסורא ובעיא חליצה וכופין אותו לחלוץ, לאחר ל' יום אם אמרה לא נבעלתי מבקשים ממנו דרך בקשה לחלוץ אבל אין כופין אותו דאיהו מהימן לומר בעלתי ודייה בגט דלא מוקי איניש נפשיה מלבעול יותר משלשים יום אלא בדרך בקשה אומרים לו לחלוץ וצריכה גט לביאתו משום דאמר בעלתי ואיהו מהימן לאחר ל' יום וצריכה חליצה דשויתא נפשא חתיכה דאיסורה דאמרה לא נבעלתי ופריך בגמ' אהא דתנן דכופין אותו לחלוץ עד שכופין אותו לחלוץ יכפוהו ליבם כדאמר רב כשגיטה יוצא מתחת ידה דהיינו שקדם וגירשה בגט ופסלה ע"י עצמו ע"כ.

והרמב"ם בפ"ב מה' אישות כתב בלשון הזה יבמה שנתייבמה ואמרה בתוך שלשים יום לא נבעלתי אעפ"י שהוא אומר בעלתי וגירשה כופין אותו שיחלוץ לה הואיל וקדם וגירשה בגט ופסלה על עצמו, אם עדיין לא גירש כופין אותו שיבעול או יחלוץ ויוציא בגט, גירשה לאחר ל' יום והיא אומרת לא נבעלתי מבקשים הימנו שיחלוץ לה ואם היא מידה שלא בעל כופין אותו לחלוץ ע"כ, ופסקו מרן בסי' קס"ז הרי דאפי' בכונס את יבמתו אי ידעינן ביה שלא בטל בעיא חליצה והיכא דטוען איהו שבעל ואיהי טענה שלא בעל אם אם הוא בתוך ל' יום לכניסתה איהי מהימנא לומר שלא נבעלה וכייפינן ליה למעבד חליצה אם קדם איהו וגירשה בגט, ואם לא קדם וגירשה בגט כייפינן ליה לחלוץ או ליבם, ולאחר ל' יום איהו מהימן לומר שבעל וסגי ליה בגט אבל איהי שוויתא נפשה חתיכה דאיסירא דאמרה לא נבעלתי ובעיא חליצה וא"כ היכא דידעינן בבירור דלא בעיל כגון בנ"ד שהיתה נדה ולא נגע בה בחיים חיותו אפי' באצבע קטנה לכ"ע בעיא חליצה או יבום, ואי הוה שמעון קאי קמן שלא נפטר הוה בעי לימבעלה להתירה לעלמא או לחלוץ לה כמו בדין התלמוד והרמב"ם דאם אמרה לא נבעלתי כייפינן ליה לחלוץ לה בתוך ל' יום ואם הוא מודה שלא בעל אפי' לאחר י"ב חדש כופין אותי לחלוץ כמבואר במתני' והרי דין דמתני' והתלמוד והפוסקים מיירי בכונס אותה כדת וכהלכה בקידושין וכתובה יז' ברכות ונתייחד עמה בעדים דלאו ברשיעי עסקנן שכנם איתה בלא קידושין וז' ברכות דאיכפל תנא לאשמעינן אם כנס אותה באסור בלא קדושי וז' ברכות הא לא אפשר, ורש"י כתב בפירושא דמתני' וז"ל היבמה שאמרה בתוך ל' יום שכנסה היבם לא נבעלתי וכו' ע"כ אלמא דמיירי בכנסה כהלכת גוברין יהודאין בקדושין וכתובה וז' ברכות והרמב"ם כתב יבמה שנתייבמה ואמרה בתוך ל' יום וכו' מוכח דמיירי בנתיבמה כשאר יבמים בכתובה וקדושין דאי מיירי בכנסה באסיר בלא ז' ברכות הו"ל לפירושיה בהדיא הכי, ואי מיירי שכנסה בלי יחוד שלא נתיחד עמה בעדים הו"ל לפירושיה, ועוד אי מיירי בכניסה באיסור בלא ז' ברכות ודאי דלא מהימן איהו למימר שבעל אפי' לאחר ל' דכיון דאיכא איסורא מוקי נפשיה מלבעול וכמ"ש ה"ה וז"ל דין המשנה העמידוה כשהגט יוצא מתחת ידה ופירשו ז"ל דהגט הזה נתן עכשיו אחר כניסה, דאי קודם כניסה אפי' לאחר ל' יום היתה נאמנת לומר לא בעלתי כיון דאיכא אסורא מוקי נפשיה מלבעול ע"כ הרי דהיכא דאיכא איסורא מוקי איניש נפשיה מלבעול וא"כ אי אמרי' דדין המשנה והרמב"ם מיירי בכונס בלא קידושין וז' ברכות הוי איסורא ולא מיהמן לומר אפי' לאחר ל' יום שבעל, ואי אמרינן שדין התלמוד מיירי בלא נתייחדה עמו בעדים ומש"ה בעינן שנבעלה ואי לא נבעלה בעיא חליצה או יבעול, א"כ גם בנ"ד לא נתייחדה עמו בעדים כלל, ואפי' אם ת"ל שנתייחדה מ"מ איהי נדה ולא מהני בה יחוד דאינו ראוי לביאה והוי יחוד דאינו ראוי לביאה, ועוד דמסתמיות דברי הטור בסי' קס"ז שכתב וז"ל היבמה שנתיבמה ובא להוציאה ואמרה שעדיין לא בעל וצריכה חליצה וכו' עיי"ש מוכח מדבריו שנתיבמה יבום גמור ונתייחדה עמו יחוד גמור בעדים ואפ"ה לא מפטרא בלא חליצה ממנו כל כמה דלא בעל דהכל הולך אל שרש אחד דהיבמה אינה נקנית אלא בבעילה ממש ויחוד וכניסה לא מהני להתירה לזר אם מת היבם בלא בעילה א) ובחפשי באמתחות סברי הפוסקים מצאתי ראיתי למרן הקדוש מוהר"ר יוסף קארו ז"ל בתשובותיו בדיני יבום וחלוצה שאלה ו' נשאל במעשה שהיה כך היה כי יצחק חבר היה לו אשה אחת זקוקה לו ליבום ועשה בה מאמר וכנסה בז' ברכות ונתייחד עמה ולא בא עליה, והנה חכם אחד היה אומר שיתן גט תחלה ואחיו הקטן ממנו יחלוץ שאם הוא יחליץ הויא חליצה פסולה וצריכה לחזור על כל האחין, והרב יעקב סמוט שם בתשובה כתב שסידר הוא שיחלוץ לה בתחלה ואח"כ יגרשנה לפי שהיה מסרב ליתן גט, והסכים עמו הרב מוהרי"ק דאיזה מהם שירצה יקדים או גט לחליצה או חליצה לגט וכו', הרי לך בהדיא דאף בכנס בז' ברכות ונתייחד עמה בעדים אם לא בא עליה בעיא חליצה להתירה לעלמא, בין למוהר"י סמו"ט ובין למוהרי"ק ואם כן אם מת שמעון ולא בא עליה ולא עשה לה חליצה היכי פקעה מעליה זיקת היבם, נהי דמחמת שמעון לא בעיא חליצה דשמעון אית ליה בנים מאשה אחרת ולא בעי אשתו ליבומיה ושתי נשיו לא בעו חליצה ויבום, מ"מ מחמת זיקת ראובן שמת שנשארה אשתו זקוקה ליבום ושמעון אחיו לא בא עליה כדי להפקיעה מזיקתה א"כ אכתי זיקת ראובן עליה ובעיא אשת ראובן חליצה או יבום מלוי ואינה ניתרת לזר בלא חליצה ויבום כמבואר בהדיא בדברי גאוני עולם.

וכתב שם מוהר"י שמו"ט ז"ל וז"ל אהאי עובדא שכנס בקדושין וז' ברכות ונתייחד עמה אבל לא בא עליה, והנה כיון שכנסה כל זמן שלא טענה שלא בא עליה לאו בת חליצה היא כלל כדתנן פ' האשה והביאו הטור בסי' קס"ה דהיינו מסתמא בא עליה אבל אם אמרה לא נבעלתי תוך ל' יום כופין אותו לחלוץ וכו' וכו' ע"כ וכתב הרב מוהרי"ק וז"ל והנה מ"ש כבוד תורתך ונתייחד עמה ולא בא עליה כאן הדברים סתומים מאין נודע שלא בא עליה אם מפיה שאמרה לא נבעלתי והיא מכחיש ואם הוא תוך ל' יום או אחר ל' או שהוא מודה ע"כ, א"כ בנדון דידן דכ"ע ידעי שלא בא אליה שהיתה נדה עד יום מותו א"כ לכל הני אריותא בעיא חליצה משמעון להתירה לעלמא וכיון שמת ולא בא עליה ולא עשה חליצה אכתי לא פקע מנה זיקת יבום דחייל עלה משמת ראובן ושמעון לא עבד מידי להפקיע ממנה זיקת יבום שלא בא עליה, א"כ מאן חשיב ומאן ספין ומאן רקיע לחלוק על כל דברי הגאונים הנזכרים דס"ל דהיכא שמת היבם ולא בא עליה אעג"ב דכנס אותה בקדושין וז' ברכות ונתייחד עמה לא מפטרה מחליצה או יבום ודברים אלו מפורשים במתני' ותלמוד ובדברי הפוסקים באר היטב ואין בהם נפתל ועקש ומאן דלא פסיק הכי לא ידע בין ימינו ושמאלו ובהמה רבה, ולא דמי לארוס שאירס אשה אחת והיתה לו אשה ובנים מאשה אחרת דלא בעיא אשתו חליצה ויבום, דשאני יבמה דלא פקעה זיקתה מיבם בלא ביאה דיבמה אינה נקנית ליבם אלא בביאה ולא באשה דעלמא דמקניא בכסף ובקדושין דהאשה נקנית בג' דרכים דכי יקח איש אשה אמר רחמנא וקיחה בכסף דילפינן משדה עפרון אבל יבמה קאמר קרא יבמה יבא עליה בביאה תליא רחמנא.

ומה שרצה לדמותו ח' פנחס חרירי לדין ארוסה שנתקדשה ומת הארוס ויש לו בני' מאשה אחת דפטורה הארוסה מן החליצה ומן היבום ע"כ, לא דמי כי אוכלא לדינא וקשה לזיוגם כקריעת, ים סוף ודבריו לא שרירים ולא קיימים את כלם ישא רוח דשאני יבמה משאר נשים

ועוד דאם איתא לדמייה לארוס ראשון א"כ אפי' בקדש היבם ליבמתו בלא כניסה לפקע מינה זיקת יבם שאנן קיל"ן דאינה נקנות במאמר בלא כניסה וביאה ואם קדש היבם ליבמתו בעיא גט למאמרו וחליצה לזיקתו אלא ודאי דשאני יבמה משאר נשים ומה שהביא ח' פנחס ראייה ממוהר"ר בנימין מתתיה בסי' ס"ט שכתב וז"ל הכונס יבמתו בכסף קדושין וכתובה ולא בא עליה ביאת מצוה וגירשה או מת מותרת ולשוק בלי חליצה לפי שתורתנו הקדושה אמרה יבמה יבא עליה וכו' והאי הא יבם ליבמתו אמנם מצוה כתקנתה מיהא לא קיים שהרי לא בא עליה להקים זרע אבל יבמתו מיהא מותרת לזר ולשוק בלי חליצה ואסורה לאחיו ע"כ.

ואנכי העבד עיינתי שם בס' הנז' בסי' ס"ט ואשתומם על המראה ב) ונבהלתי מראות ולא אאמין שיצא דבר זה מפי הרב הנז' דאיך יכתוב **( א) הרה"ג ר' ראובן דור זצ"ל כתב על זה בהערותיו לא ידעתי איך אישתמיט מיניה מ"ש הטור בסי' קס"ו משם בעל העיטור דהכונס יבמתו מברך אקב"ו על בעילת יבמין דליתא למצוה אלא בביאה הרי בפירושא אתמר וזוהי ראיה שאין עליה תשוכה ודו"ק, עכ"ל. המגיה ב) הרה"ג ר' ראובן דור ז"ל הנז"ל כתב להעיר וז"ל דברי הרב הם פשוטים והם משנה ערוכה בפ"ו דיבמות, דהכא על יבמתו בין באונס בין ברצון בין בשוגג בין במזיד וכו' ופרש"י שוגג כסבור שהיא אשתו וכו' מזיד לשם זנות ולא לשם מצוה,)** דאפי' לא בא עליה היבם ביאת מצוה וגירשה או מת מותרת לשוק בלי חליצה וזה הפך משנה ערוכה שכתבתי לעיל יבמה שאמרה תוך ל' יום לא נבעלתי כופין אותו לחלוץ לאחר נ' יום מבקשים אותי לחלוץ ובזמן שהיא מודה אפי' אחר י"ב חדש כופין איתו לחלוץ הרי מפורש בהדיא דהיכא דלא בא עליה היבם בעיא חליצה, וא"כ אם גרשה או מת בעיא חליצה אם גרשה הוא כיפין אותו לחלוץ כדי להתירה לשוק ואם מת בעיא חליצה או יבום מאחיו אם יש לו אח וכן פירש"י בהדיא דמיירי ביבם שכנם ליבמתו ולא בעל דכופין אותו לבעול או לחלוץ ופסקיה כל הפוסקים והיכי פסיק ותני הרב הנז' הפך כל דעת הפוסקים והפך הסוגיא דתלמודא, ועוד לדבריו דבכניסה לחוד סגי בלא בעילה ומותרת לזר בלא חליצה אמאי קתני במתני' דאם אמרה לא נבעלתי כופין אותו לחלוץ וקתני נמי דאם הוא מודה שלא בעל אפי' לאחר י"ב חדש כופין לחלוץ ואמאי כייפינן ליה ולמאי איצטריך חליצה הא כבר כנסה וקיים מיהא מצית יבמה יבא עליה.

ועוד הכי מוכח בהדיא ממה דקיל"ן בן ט' שנים ויום א' שבא על ובמתי אינו יכול לפוטרה בגט אלא עד שיבא עליה משהגדיל ואם לא בא עליה חולצת ולא מתיבמת כמבואר בסי' קס"ז, ואם איתא דבכנס היבם ליבמתו לחודה סגי בלא ביאה למאי אצטריך לבא עליה אחר שיגדיל בלא ביאה נמי כיון שהגדיל והיא נשואה עמו ועומדת סגי, אלא ע"כ לומר דבכניסה בלא ביאה לא סגי הפך דברי הרב, ואחשבה לדעת ולהליץ בעד הרב ז"ל ולדייק חובת ולא בא עליה ביאת מצוה והו"ל סתמא ולא בא עליה כלל אלא ודאי דאיכא לשנויי בתרי אנפי או דמיירי שהערה דנקנית בה בהעראה אמנם לא עשה גמר ביאה, ובהעראה לא קיים מצוה כתיקנה דלא הקים זרע לאחיו דאינה מתעברת בהעראה ומ"מ קיים מצית יבום ופקעה זיקת יבום מעליה, ואם גרשה או מת מותרת לשוק בלא חליצה והכי דייק לישניה אבל לא בא עליה ביאת מצוה ר"ל שבא עליה בהכנסת עטרה אבל לא היה גמר ביאת מצוה דהיינו מצית והקים זרע לאחיו וזהו אמרו שתורתנו הקדושה אמרה יבמה יבא עליה וזה הא יבם ליבמתו, ואם איתא שלא בא עליה כלל היאך קאמר שהתורה אמרה ובמה יבא עליה והא יבם ליבמתו והיכי אקיים יבמה ובא עליה אם לא בא עליה כלל, או נוכל לומר דמיירי ביבמה שנפלה לו מן האירוסין שהראשון לא בא עליה כלל והיבם בא עליה ביאה ראשונה לבד וקייל"ן דאין אישה מתעברת מביאה ראשונה וא"כ אכתי לא קיים מצית והקים זרע לאחיו קמל"ן דאפ"ה קיים מצות יבמה יבא עליה ואם גרשה אי מת לא בעיא חליצה אבל לא קיים מצוה כתקנה דהקים זרע לאחיו ואעג"ב שדוחק לפרש כן מ"מ שבקיה לקרא דאיהו דחיק ומוקי לנפשיה וע"כ לפרושי הכי כי היכי דלא תיקשי עליה דהרב הנ"ז כל הנך קושיות דאקשינן עליה לעיל דלא להוי הפך משנה ערוכה ותלמוד ערוך וכל סופרי הפוסקים.

ואפ"י אם תפרש אותו כפשוטו שלא בא עליה כלל מ"מ לא קיל"ן כוותיה כהא כיון דהוי הפך תלמוד ערוך והפך כל דעת הגאונים ראשונים ואחרונים דסברי בכניסה בלא בעילה לא מפקעא מידי זיקת יבום כלל ואפ"י נתייחדה עמו בעדים כנדון הרב מוהרי"ק דמיירי שנתייחד עמה וכנס אותה בז' ברכות ואצרכיה חליצה כל הרבנים הנזכרים, וע"כ לא אפליגו אלא אי יקדים גט לחליצה וחליצה לגט אבל לכ"ע לא מפטרא בלא חליצה, וכן ראיתי להרב בש"ג אשני סביבות הרי"ף שכתב בשם ריא"ז וז"ל היה היבם טוען לא בעלתי והיא אומרת נבעלתי וכו' ואם מתחלה טענו שניהם שלא בעל אעפ"י שנתייחד עמה בעדים נאמנים לומר שלא בעל ונפטרה בחליצה בלבד ונראה בעיני שאין לומר כן אלא תוך ל' יום אבל לאחר ל' יום שכבר הוחזקו כמו איש ואשתו אינם נאמנים להכחיש החזקה להקל אלא צריכה גט וחליצה ע"כ, אלמא אף בנתייחדה עמו בעדים וטענו שניהם שלא בעל בעיא חליצה אף לאחר ל' יום ואף דמכ"ש בנ"ד דאתיודע שפיר לכ"ע דלא בעל דעד יום מותו לא נגע בה ותהי נדתה עליה בודאי דבעיא חליצה וכיון שמת ולא עבד חליצה לא פקעה זיקת יבום מעליה זיקת דראובן וצריכה חליצה או יבום מיבם השני שהוא לוי.

ויש ראייה אחרת ברורה דכניסה לחוד לא מהניא בלא בעילה מהא דאמרינן בפסחים פ' אלו דברי' דף ע"ב ר"י אמר אשתו נדה בעל חייב יבמתו נדה בטל פטור ואמרינן התם ור"י מ"ש יבמתו דקא. עביד מצוה אשתו נמי קא עביד מצוה דהיינו מצות עונה ומשני באשתו מעוברת והא איכא מצות עונה:

**(ע"ש. וזהו כונת הרב שכתב שלא בא עליה להקים זרע שאין הענין מצד הביאה כדתירגמא מרן המחבר אלא מצד כוונתו שלא נתכוון להקים זרע, אבל הביאה יש בה כדי להקים זרע ואין צורך לכל מה שהאריך כי דברי הרב הם משנה ערוכה כמו שכתכתי ז"א לדברי התוס' נתכוון עכ"ל.)** ומשני בסמוך לווסתה וכו' עיי"ש ופירש"י יבמתו קאי. עביד מצוה מצות יבום בביאה א' קאמר ע"כ ואם איתא דביבמה בכניסה לחוד בלא ביאה קיים מצות יבום א"כ אמאי קאמר יבמתו נדה בעל פטור דקא עביד מצוה והא בלא בעילה נמי קיים מצות יבום בכניסה לחוד ג) וא"כ לחייב נמי בבועל יבמתו נדה דליכא מצוה בביאה **( ג) הרה"ג ר' ראובן דוד הנז"ל כתב להעיר וז"ל לאו ראיה היא כלל דאיכא למימר דכל היכא דראויה לבילה אין בילה מעכבת בו ואשתו היא לכל דבר, ולהכי בההיא דהיא נדה כיון דלא חזיא לביאה לא מקיים המצוה ככניסה ולהכי כי בעל אכתי עסוק במצוה וזה פשוט דאין להוכיח מסוגיא זו אף להיכא דחזיא לביאה, ומדבריו מוכח דרוצה ללמוד לכל דלא מהני כניסה מסוגיא זו והא ליתא ודו"ק היטב עכ"ל, ואמנם לפענ"ד אין זה השגה מתרי טעמי, חדא דבזכרוני כי בילדותי זה יותר מארבעים שנה ראיתי להגאון האדיר ר' שלמה קלוגר זצ"ל שבאחד מספריו כתב להכריח דלא אמרינן דכל דבר שאינו ראוי לבילה דבילה מעכבת בו אלא דוקא היכא דמעצמותו אינו ראוי לבילה כמו בההיא דמנחות דשישים ואחד אינן נכללין אבל כל היכא דמעצמותו ראוי לבילה ורק דמחמת איסורא דרביע עלית הוא דאינו ראוי לבילה לא אמרינן באופן זה דבילה מעכבת בו והדברים בעצמותן נכונים מאוד, ודומה לזה מצינו בש"ס גיטין בתנאי דאי אפשר לקיימו דלרבא ס"ל דזהו דוקא כשמעצמותו אי אפשר לקיימו כמו על מנת שתבחעי קנה של מאה אמה, אבל אם מחמת איסורא הוא דאי אפשר לקיימו לא מיקרי זה אי אפשר לקיימו דאפשר דאכלא ולקיא, ודומה לזה מצינו ג"כ במצוה עשה דהזמן גרמא דנשים פטורות דאהא דכתבו התוס' בקדושין דאיצטריך אותו ולא אותה במילה למילה שלא בזמנה וכמ"ד דמילה שלא בזמנה נוהגת ביום ובלילה והקשו הגאונים השער המלך והמקנה דהא מילה שלא בזמנה לא דחיא שבת וחררה חו"ל מציע שהז"ג משום שבת, וכתבו לתרץ דלא מיקרי מצ"ע שהז"ג אלא דוקא כשמעצמותה יש לה זמן קבוע כמו תפילין דלילה ושבת לאו זמן תפילין אבל מילה חוי המצוה בכל זמן, ורק מחמת איסורא אריה דרביע עלית אי אפשר לקיימה בזמן מן הזמנים לא מיקרי משום זה מצ"ע דהז"ג ע"ש, ויש ראיה לזה מש"ס דקדושין דקא מני הברייתא התם מעקה בכלל מצ"ע דלאו הזמן גרמה וקשה הא מצות מעקה אי אפשר לקיימה בשבת משום איסור שבת, אבל הדבר נכון מאד כג"י דמעצמותה אפשר לקיים המצוה גם כשבת ורק אריח דאיסורא דשבת הוא דרביע עליה, והיא ראיה נכונה, וכיוצא בזה מצינו דומה לזה בכמה מקומות, וא"כ אם בכניסה ויחוד לבד היה מהני ביבמה משום דראוי לבילה גם בכניסת ויחוד נדה ג"כ הזה מהני, דכל שהעיכוב הוא מחמת איסורא, לא דיינינן ביה לומר דאינו ראוי לבילה ובילה מעכבת בו ורו"ק. שוב ראיתי עתה בשדי חמד בחלק הכללים מערכת הכף סוף כלל ל"ז דהביא כן משם ס' מנחת משה דכתב כן משם הגאון מהר"ש קלוגר בס' קנאת סופרים סי' ק"ל דכתב כן מפורש דכל שאינו ראוי לבילה מחמת איסור לא אמרינן ביה דכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבתו, ושמחתי מאוד כי זכרוני מזה יותר מארבעים שנה לא כיזב לי וברוך מחזיר אבידה הוא הגאון הצדיק שרי חמר דהאיר עיני כל רבני וחכמי הגולה בספריו הקדושים והחביבים מאוד, ושם בשדי חמד ראיתי דכתב כן גם משם הרב הגאון הב"ח והגאון שאגת אריח, וכתב גם משם הרב שער אשר דייחס סברא זו גם להרב הט"ז עש"ב, וא"כ לפי"ז גם הכא בביאת יבם אם באמת אם היה ראוי לבילה הוה מהני בכניסה ויתור לבד, גם בנדה הוה מהני ואין כאן השגה כלל. והנה לכאורה קשה על כלל זה מהא דקי"ל באשה דעלמא אם הכניסה לחופה אף דלא בעל הרי היא כאשתו לכל דבר אבל אם היתה נדה וכנסה לחופה ונתיחד עמה לדעת הרמב"ם אינה כאשתו והרי היא כארוסה מאחר שהיתה נדה משום דאינה ראויה לביאה, הרי דאף דמה דאינה ראויה לביאה הוי רק מחמת איסור בכל זאת אמרינן דכיון דאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו, ופלא על הרה"ג ר' ראובן דוד זצ"ל, מדוע לא הביא ראיה להשגתו מזה ואמנם באמת אין זה קושיא כלל דהתם לאו משום דבילה מעכבת בו או אינה מעכבת בו היא אלא משום דכל דליכא חיבת ביאה דאסור לבא עליה לא קני לה ומהאי טעמא כתב הגאון שעה"מ דאפילו דמה דאסור לבא עליה הוא רק מדרבנן לא קני לה והביא דבריו הרב פתחי תשובה בסי' ס"א סק"ד וז"ל דלענין קנין מסתברא וראי דלא קני לה כיון דליכא חובת ביאה שהרי אסור לבא עליה ומה לי מחמת איסור תורה אז מחמת איסור דרבנן ע"ש, וא"כ כשהיא טהורה, ונכנסה לחופה דראוי לבא עליה דאפשר לו חיבת ביאה אף דלא נבעלה קני לה, אבל באסורא לבא עליה לא, אבל בכאן ביבום דהוא מצ"ע של חזרה יבמה יבא עליה אם באמת היתה המצוה נעשית גם בכניסה ויחוד לבד אף בנדה הוה לן לומר דתיהני כניסה ויבום לבד ומדוע יבמתו בעל נדה פטור הרי כל שהוא מחמת איסור אי אפשר לומר במצוה של תורה דאינו ראוי לבילה ובילה מעכבתו, וא"כ ראיית הרב המחבר מש"ס דפסחים ראית בכונה היא והבן. ואם נרצה להביא ראיה משם כמעט יש להביא ראיה אדרבא להיפך, דהרי דעת חרא"ש דחופה נדה לכל מילי משוי אותה כנשואה ורק לענין גבייה תוס' כתובה חרי היא כארוסה והובא דעת זו בסי' ס"א בשם יש אומרים, והנה הרא"ש בעצמו פסק בחשובה (והובא בהגה' שם) דאשה חולנית אעפ"י שנכנסה עם המטה לחופה כדי שירשנה בעלה אינה חופה כלל מאחר שאינה ראויה לביאה כלל והרי בחופת נדה ס"ל להרא"ש דלכל מילי קני אותה אף דאינה ראויה לביאה, וא"כ גם בחופה נדה נימא דכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו ומאי שנא מחולנית, אלא ודאי כנז' דבאשה חולנית שאני דמה דאינה ראווה לבילה היא מעצמותה ולכן מעכבת בו, ואמנם באשת נדה מה דאינה ראויה לבילה הוא מחמת איסורא דרביע עליה ומחמת איסור לא אמרינן כל דאינו ראוי לבילה בילה מעכבתו ודו"ק.)** דאפשר לקימוה למצות יבום בכניסה לחוד אלא ודאי דלא מקיימא מצות יבום בכניסה לחוד בלא ביאה ומש"ה מפטר בבועל יבמתו נדה דקא עביד מצוה בהאי ביאה ומש"ה פסק הרא"ש והטור דהיבמה לכתחלה לא תתייבם בעת נדתה שעבר היבם ובא עליה קנאה דלא מקניא היבמה אלא בביאה דאם איתא דבכניסה לחוד קנייא אמאי כתבו הרא"ש והטור וש"ע בסי' קס"ד דאם יבמה כשהיא נדה ובא עליה קנאה בכניסה לחוד וכבר הוכחנו מסוגיא דפסחים כן דסבר תלמודא הכי מדפטר בבועל יבמתו נדה ויהיב טעמא משום דמצוה קא עביד בהאי בעילה והיא מצות יבום מוכח בהדיא דליכא מצות יבום בלא ביאה אף בכנסה בז' ברכות וקדושין וכתובה ויחוד וזו ראייה שאין עליה תשובה וח' פנחס לא ידענא מה הוא סח שדחה ראייה זו בדברים שאין בהם ממש הבל הבלים שאין בו ממש ומה ענין קנוי וסתירה דסוטה וקנוי וסתירה מאן דכר שמייהו הא מוכח בהדיא דסתירה ויחוד לא מהני גבי יבמה לקנותה.

ומה שתירצנו לעיל בפי' דברי מוהר"ר בנימין מתתיה דהאי דקאמר ולא בא עליה ביאת מצוה לאו למימרא שלא בא עליה כלל דההיא ודאי לא מהני אלא מיירי שבא עליה ביאה ראשונה בלבד דאינה מתעברת ממנה או שהערה בה קנאה בהעראה והוא תירוץ אמתי ובודאי שלזה נתכוון הרב ז"ל והוא נלמד מדברי התו' ביבמות פ' כיצד דף פ' שכתבו שם אמאי דקאמר תלמודא אמאי דתנן התם איסור מצוה איסור קדושה כגון אלמנה לכ"ג וכו, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט וכו' חולצת ולא מתיבמת וקאמר תלמודא קפסיק ותני לא שנא אלמנה מן הנשואין לא שנא מן הארוסין בשלמא מן הנשואין עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה אלא מן האירוסין ל"ת גרידה יבא. עשה וידחה ל"ת ומשני התם רבא גזירה ביאה א' אטו ביאה ב', וכתבו שם התו' ד"ה יבא עשה וידחה ל"ת הקשה ריב"א דכיון דאין אשה מתעברת מביאה א' היאך תתייבם דבביאה ליכא הקמת שם וביאה ב' אסירא ליה כדאמרינן לקמן גזירת ביאה אטו ביאה ב', ואור"י דלק"מ דלא בעינן שתהא ראויה להקמה שם ולא ממעטינן אלא איילונית וסריס שאין ראוין להוליד לעולם אבל ביאה שאינה יכולה להתעבר בה לא ממעטי' דאל"כ תיקשי היאך קטנה מתייבמת, ובפ' הבא על יבמתו מרבינן דנקנית בביאה שלא כדרכה והעראה אעג"ב דאינה מתעברת בה ע"כ, א"כ מרבינן ביאה שלא כדרכה או העראה או ביאה א' דאינה מתעברת בה ואפ"ה נקנית היבמה בהני גווני ומקיים בהו מצות יבום אעג"ב דלא חזו להקמת שם ולא מקיים מצות להקים זרע והן הן הדברים שכתב הרב בנימין מתתיא והם מלוקטים מדברי ר"י הנז' ועלייהו קאמר ולא בא עליה ביאת מצוה ר"ל שהערה או שלא כדרכה או ביאה א' לבד דאינה מתעברת בהני גווני אפ"ה קמ"ל הרב הנז' דקיום בהו מצות יבום אעג"ב דלית בהו מצות והקים זרע לאחיו

ואמרינן נמי התם וכולן אם בעלו קנו ר"ל כל ח' איסורי לאוין כמו פצוע דכא וכרות שפכה וממזרת שהיבמה אסורה ליבם בלאו או בעשה דתנן במתני' חולצת ולא מתיבמת דגזירה ביאה א' אטו ביאה ב' ואמרינן בבריתא וכולן אם בעלו קנו ואסור לקיימן משום שנ' לא יבוא פצוע דכא וכרות שפכ' וכו' כלומר דלכתחלה חולצת ולא מתייבמת דאסור אפי' ביאה א' אטו ביאה ב' אבל אם עבר ובא עליה ביאה א' וקנאה אסיר לקיימה עוד דכבר קיים בביאה א' מצות יבום ופסקה מרן בש"ע ריש סי' קע"ד.

ולזה נתכוון הרב בנימין מתתיה במ"ש שלא בא עליה ביאת מצוה ודברים אלו ברורים ואין בהם נפתל ועקש.

זאת תורת העולה מכל הני מילי מעלייתא דכתיבנא דאתתא זו אכתי זיקת יבום עליה ובעיא חליצה או יבום מיבם הב' שהוא לוי ולא שריא לאנסובי לזר **(ועוד מטעם אחר נלפענ"ד דאין כאן השגה עפ"י מה שכתב הרב המגיה, במשנל"מ בפ"ג מה' בכורים משם הכנה"ג דכתב משם מדרד"ך דלא אמרינן כלל זה דכל הראוי לבילה וכו' אלא דוקא במקום דהוזכר בתלמוד ע"ש, ועי' גם בס' אור לי בסי' קכ"ח ד' ק"ט ובהשמטות שם דף קמ"ו דכתב משם הזרע אמת דגם הוא כתב כן מדנפשיה, ושכן כתב גם הגאון צמח צדק וגם בשרי חמד סי' נ"ג כתב משם הבכורי יעקב דכתב דכן הוא דעת הרמב"ם וכן הוא דעת גם הגאון מהרד"ף בס' מכתם לדוד וע"ש דהאריך קצת בזה ומסיק וז"ל ומילי דסברא נינהו דכל דהדין מבואר בש"ס יכולין הפוסקים להסביר הטעם עפ"י הכלל הגז' אבל לא להמציא דין עפ"י הכלל הנה ע"ש, וא"כ גם הכא אחרי דמבואר בש"ס דביבמתו נדה לא מקיים המצוה בכניסה ויחוד לבד אין לנו לחדש בין ולומר דזה דוקא בנדה מפני דאין ראוי לכילה אבל יבמתו טהורה מחני אף בכניסה ויחוד לבד דאטו ? אנן בדידן בחרש ונאמר ? דביבמתו טהורה לא צריך ביאה ובכניסה ויחוד לבד ? סגי לקיים המצות ? ביון דראוי לבילה ודבר זה לא נזכר בתלמוד ועי' בשו"ת בנין ציון החדשות פ' ק"מ דכתב דברים דומים לזה דכתב וז"ל דאטו ? נאמר דכל מי שראוי ליפול לולב אין הנטירה מעכבת בו כיון דראוי ליפול לול? וכו' ע"ש ודו"ק:

המגיה)** כמו שפסקו הפוסקים הראשונים הלא המה בעל דברי ריבות סי' קס"ג ומוהר"ר אליהו חיים והרב מוהרשד"ם סי' צ"ג ומוהרי"ק סי' ו' והיא התשובה שכתבנו לעיל ומוהר"ו סמו"ט דכלהו בשטה אחת קיימי בנדון יצחק חבר שנפלה לו אשת אחיו ליבם וכנס אותה ב"ז ברכות עשה בה מאמר ונתייחד אמה ולא בא עליה ופסקו שצריכה חליצה וגט ולא אפליגו אלא אי קידם חליצה לגט או גט לחליצה אבל כולהו ס"ל דבעיא חליצה ואם איתא דכניסה לחוד סגי ופקע מיניה זיקת יבום אמאי בעיא חליצה ותסגי לה בגט כיון דהויא כאשתו וחשיבה כנבעלה הרי פקע מיני הזיקת יבום אלא ודאי כל כמה שלא נבעלה מיבם לא פקעא זיקתה וכיון דבעיא חליצה משמעון ומת בלא חליצה בעי לוי ליבם לה או לחלוץ ואה"נ אילו לא הוה לשמעון בנים מאשה אחרת לא הוה מצי לוי ליבם לה אלא חולצת ולא מתיבמת דכך הוא הדין שכל אשה שיש עליה זיקת ב' יבמין חולצת ולא מתיבמת כמבואר בסי' קע"ד דין ד' עיי"ש אבל הכא בנ"ד שיש לשמעון היבם בנים ליכא עלה דהאי איתתא כי אם זיקת יבם א' וחולצת או מתיבמת והן הן דברים שנאמרו הלכה למשה מסיני וכל מי שיש לו מוח בקדקדו עיניו תחזינה מישרים קשט דברי אמת והאמת יורה דרכו דדינא הכי הוי ושימע לנו ישכון בטח וינוחו לו ברכות על ראשו.

עוד יש להביא ראייה דיבמה אינה נקנית אלא בביאה מהא דאמרינן גבי אלמנה לכ"ג אלמנה מן הארוסין מאי איכא למימר כלומר דאמאי חולצת ולא מתיבמת ליתי עשה דיבמה יבא עליה ולידחי לא תעשה דאלמנה לא יקח ומשני רבא דאה"נ דביאה א' מותר אלא דגזרינן ביאה א' אטו ביאה ב' ע"ש ואם איתא דבכניסה לחוד נקנית היבמה אפילו ביאה א' לא הוי שרי דאפשר לקיומה מצות יבום בכניסה לחוד אלא עכ"ל דביאה בעינן.

ועוד ראייה דתנינן גבי פצוע דכא וכן כל חייבי לאווין וכולן אם בעלו קנו ואסיר לקיימם משים לא יבא פצוע דכא וכו' ע"כ אלמא בעילה בעינן וכניסה לא מהני לקנות וכן כתב הרמב"ם דמן התורה נקנית בביאה לחוד אבל מד"ס הצריכו קידושין ועוד דאלמנה בעלמא נמי אינה נקנות אלא בביאה ומש"ה אסור לבא עליה ביאה א' בשבת דהוי כקונה קנין בשבת כמבואר בא"ח הלכות שבת וכתב באר היטב בשם ט"ז דאינה נקנית אלא בביאה ולא ביחוד עיי"ש.

זאת תורת העולה מכל מאי דכתבניא דאתתא זו זקוקה ליבום והיבם ב' או חולץ או מיבם ולא שריא לזא בלא חליצה ויבום, ודברים אלו פשוטים לדרדקי דבי רב ואין בהם נפתל ועקש וצור ישראל יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות, ומ' פנחס אין לו רשות להטפל בדיני גיטין וחליצות כי כל מי שאינו בקי בטיב גיטין וכו' לא יהא לו עסק עמהם וה' ינחנו בדרך אמת.

שוב ראיתי מ"ש ריא"ז ז"ל הובא בשה"ג אשר סביבות הרי"ף ז"ל שכתב בפ"ד אחין דף תי"א וז"ל ונראה בעיני שאם היו ג' אחים נשואים ג' נכריות ומת א' מהם והרי אשתו זקוקה לב' אחיו והיו בנים לאחד מהם ומת הרי זו אסורה להתיבם לאותו האח הנשאר הואיל והיתה זקוקה ג"כ לאחד מהאחין שיש לו בנים הרי היא כאשת אחיו שיש לו בנים ואסורה כמבואר בקו' הראיות ע"כ, ומוכח מדבריו אלה דאף בלא קדשה ולא כנסה האח שיש לו בנים עכ"ז היכא שמת אותו האח שיש לו בנים הואיל והיתה זקוקה לי ליבום הו"ל כמו צרת ערוה בזיקה והרב בהגה"ה סי' קע"ה דין ח' הביא דברי ריא"ז אלו וז"ל וה"ה אם היה נשוי נכרית ויש לו בנים אסורה לו משום זיקת אחיו שיש לו בנים הגהות אלפסי פ"ד אחין ע"כ, ונלמד דין זה מדין הנז' לעיל מיניה בסמוך ג' אחיו שנים מהן נשואין ב' אחיות וא' נשוי נכרית וכו' אבל אם מת נשוי נכרית קודם שיגרש א' מבעלי אחיות את אשתי אפי' אם לא כנסו ד) הנכרית ומת אסורה הנכרית לאח הנשאר מפני שהיתה צרת ערוה בזיקה ע"כ, ומיניה יליף ריא"ז זיל דה"ה אם היתה היבמה זקוקה לאח שיש לו בנים ומת דאסורה היבמה לאותו האחד הנשאר דאסורה לו משום זיקת אשת אחיו שיש לו בנים וא"כ אפי' בלא כנס ולא קדשה האח שיש לו בנים אסורה לאח הנשאר היכא דמת האח שיש לו בנים, כ"ש בנ"ד שקידש וכנס האח שיש לו בנים דנראה דאסירה לאח הנשאר לפי דעת ריא"ז ז"ל, ואשתומם **( ד) זהו כדעת הרא"ש והטור, ואמנם רש"י ביבמות ד"ל ע"א בד"ה טעמא דגירש כתב וז"ל בשלמא אי לא כנסה הויא מותרת לזה מחמת זיקת אחיו הראשון וכו', גם מ"ש עוד מרן בשו"ע שם אבל אם כנס בעל האחות את הנכריית תכו' לא שנא גרש קודם שכנס הערוה לא שנא אח"כ מותרת האחרת להאח הנשאר, ברש"י שם מבואר. להיפך דככנסה אסורה ע"ש, ועי' בחי' אנשי שם כהרי"ף שם דרמז לשיטה זו של רש"י, ועי' גם בתוס' יו"ט שם, ובחי' הרש"ש שם ע"ב בתוס', בד"ה זאת אומרת דכתב דרש"י לא כתב דבלא כנס מותרת אלא לרב אהי אבל לרבא דהלכה כוותיה אסורה בלא כנס ע"ש, ועי' גם בערוך לנר שם ואין המקום פה לקבל אריכות המגיה)** על המראה ושבתי וראיתי להרב כנה"ג שכתב בסי' קנ"ו ס"ק ג' וז"ל אמר המאסף ראיתי לריא"ז הובאו דבריו בש"ג פ"ד אחיו דברים זרים בעיני וז"ל ונראה בעיני דה"ה שאם היו ג' אחין נשואין לג' נכריות וכו' והעתיק כל דבריו שכתבנו לעיל משמו וכתב עליו והוא דבר חדש ונפלא בעיני ולא עוד אלא שדבריו מוכיחים שהיא מאותם שלא חולצות ולא מתיבמת שכ"כ הרי היא כאשת אחיו שיש לו בנים ואשת אחיו שיש לו בנים לא חולצת ולא מתיבמת ואם כך הוא דעתו הוא דבר תמוה מאד ומעיד אני עלי שמים וארץ שהחכם השלם כמוה"ר שמואל בן וליסוד נפלה לו יבמה לו ולב' אחיו וא' מהב' אחים היה לו בנים ובנות ומת וחלץ לה האח הנשאר אמנם אם דעת ריא"ז היא שלא תתיבם אבל חליצה מיהא בעי מ"מ אף כי לא ראיתי מעשה כזה מ"מ נ"ל פשוט שלא כדברי הרב ז"ל ועולה ג"כ ליבום ודומה לי שבמעשה שהזכרתי למעלה אם היה רוצה ליבמה היבם היה מיבמה וצ"ע ע"כ דברי הרב כנה"ג הרי שתמה טובא על ריא"ז ונחלק עליו וכתב דנראה לו פשוט דחולץ או מיבם בנדון דריא"ז והניח דבריו בצ"ע, ובאמת שדברי ריא"ז תמוהים דבשלמא בצרת ערוה בזיקה דין הוא שתהא פטורה מן החליצה ומן היבום כמו דין המשנה ב' אחיו שהיו נשואין שתי אחיות וא' נשוי נכרית ומת נשוי נכרית דאף בלא כנסה אותו שהיה נשוי לא' מן האחיות ומת דין הוא שתהא הנכרית אסורה להתיבם להאח הנשאר דהנכרי' היא צרת ערוה בזיקה דערוה גופא בת חליצה ויבום לעלמא אבל לזה האח אסורה שהיא אחות אשתו אבל היכא דאשה נכרית זקוקה לב' אחים ואח הא' יש לו אשה ובנים ומת אותו שיש לו בנים לא בעיא חליצה ויבום כלל לא מאיש זה ולא מאיש אחר א"כ צרתה בזיקה לא מקריא צרת ערוה ה) ולא מקריא צרת ערוה אלא היכא דעל איש זה הויא ערוה ולאיש אחר שריא אבל ביש לו אשה ובנים דאסורה לכל האחין לא מקריא צרת ערוה כן נ"ל לחלק לפי דעת הרב כנה"ג דס"ל דבנדון ריא"ז בעיא חליצה ויכולה להתיבם נמי ולכאורה איכא לאקשוי עליה מהא דב' אחין נשואין ב' אחיות וא' נשוי נכרית דאמרינן אם מת נשוי נכרית ולא כנס אותם בעל א' מב' אחיות ואפ"ה קיל"ן דאם מת א' מבעלי אחיות אסורה להתיבם לאח הנשאר ומ"ש מנדון ריא"ז דסבר הרב ז"ל דבעיא חליצה ויבום אלא ודאי סבר הרב כנה"ג דהיכא דאין נשואין כלם נכריות אפי' שמת אחד מהם ונשארה זקוקה לאח שיש לו בנים ומת דמותרת לאח הנשאר דלא מקריא צרת ערוה אלא צרת בתו או צרת אחות אשתו דאסורה לו מחמת קורבה ולא באסורה לו מחמת איסור אשת אח שיש לו בנים אמנם חילוק זה קשה מסי' קע"ג דין י"ב בצרת אשת אחיו שלא היה בעולמו בזיקה דדמי להאי דינא ממש ואמרינן דחולצת ולא מתיבמת וריא"ז מודה דבעיא חליצה שלא כדברי הרב כנה"ג שהבין בדבריו דאף חליצה לא בעיא דליתיה דהא יליף לה ריא"ז להאי דינא מב' אחין שהיו נשואין ב' אחיות.

איך שיהיה נראה לי דנקטינן כדברי הרב דהיכא דהיתה זקוקה לב' אחיו וא' מהם יש לו בנים דלא הויא צרת ערוה בזיקה ואם מת אותו שיש לו בנים מותרת הזקוקה להתיבם להאח הנשאר וא"כ נראה דאף אם קדשה וכנס נמי בלא ביאה לא פקעה זיקתה דבנד"ד אם עמד שמעון ונתרפא מחליו ועמד וגירשה לא מפטרא בגט לבד בלא חליצה דכניסה לא מהניא מידי בלא ביאה והו"ל כקדשה לבד ובעיא גט למאמרו וחליצה לזיקתו ואם מת נתבטלו קדושיו אבל זיקתו לא פקעה ואת הנשאר או חולץ או מיבם דלא כריא"ז דכבר כתב עליו הרב כנה"ג ז"ל שדבריו זרים עד מאד ותמה עליהם וכתב שעשו מעשה בזמן הרב שמואל ן' וליסוד וחלצה האח, הנשאר וכתב הרב ז"ל דאי הוה בעי ליבמה הוה מייבם לה סוף דבר הכל נשמע דכניסה לא מהני מידי והויא כקדשה לבד דלא סגי בגיטא אלא בחליצה או ביבום.

תבנא לדיננא דאיתתא זו לא שריא לזר בלא חליצה וחולצת אי מתיבת מהאח הב' ואם באנו. לחוש לדברי ריא"ז א"כ אף בלא כנס ולא קדש שמעון אלא זקוקה לו לבד ומת אסורה ללוי אלא דנקטינן כדעת הרב כנה"ג דפליג עליה וס"ל דבנדון ריא"ז או חולץ או מייבם.

אמנם לרווחא דמילתא כדי לצאת ידי דעת ריא"ז והגהות ש"ע דס"ל דאפילו בהיתה זקוקה לאח חולצת ולא מתיבמת דבנ"ד נמי יחליץ ולא ייבם דאפילו א' נשוי נכרית ח) לא הבנתי דברי הרב המחבר במה שחזכיר פה וגם להלן דס"ל לריא"ז דבכה"ג נמי חשיב ברת ערוה בזיקת, ולא ידעתי מה צרה שייך פה, רק. ריא"ז לומר פשוט משם דכמו התתם יש זיקה (ואפילו בתרי אתי) ולהכי נחשבת היא צרת ערוה בזיקה הרי דהזיקה חשיב אותה טעם ככנוסה, וא"כ גם בנדון ריא"ז נמי חשיבא זיקתה ככנוסה מעט להאח השני וא"כ הו"ל אשת אח שיש לן. בנים, אלא דלוא היתה זיקה ככנוסה ממש אז היתא עליו בכרת, אבל כיון דזיקה רק מדרבנן להכי חולצת אבל לא מתיבמת דהזיקה מחשיבה מעט ככנוסה והו"ל כאשת אח שיש לו בנים ודו"ק.)** ומת נשוי נכרית קודם שיגרש א' מבעלי אחיות את אשתו דאפי' אם לא כנס הנכרית ומת אסורה לאח הנשאר מפני שהיא צרת ערוה בזיקה כמבואר בסי' קע"ד דין ח' וכו' היכי דהתם חולצת הנכרית מהאח הג' דאעג"ב דאסורה להתייבם לו מ"מ בעיא חליצה כמבואר שם דין ז' שכתב מרן בש"ע וז"ל ואם לא כנסה בין שעשה מאמר בנכרית בין שלא עשה מאמר הרי זו חולצת ולא מתיבמת ע"כ וכ"כ הרמב"ם א"כ כל צרת ערוה בזיקה בעיא חליצה א"כ בההיא דריא"ז דיליף מיניה בעיא חליצה במת ראובן ונשארה אשתו זקוקה לאח שיש לו בנים ומת דס"ל לריא"ז דבכה"ג נמי חשיב צרת ערוה בזיקה י) מ"מ בעיא חליצה ומאי דכתב דהויא כאשת אחיו שיש לו בנים ע"כ לאו לגמרי מדמה לה לאשת אחיו שיש לו בנים אלא להאי מילתא בעי לדמויי דכי היכי באשת אחיו שיש לו בנים לא מצי ליבומה ה"נ בצרתה דהויא צרת ערוה בזיקה אסירה להתייבם והכי דייק לישנא דריא"ז שכתב דאסורה להתייבם דהויא כאשת אחיו שיש לו בנים ואיבום לבד הוא דמדמי להו דאם איתא כפי מה שהבין הרב כנה"ג דאינה חולצת ואינה מתיבמת לישמועינן רבותא דאף חליצה לא בעיא אלא ודאי דמודה ריא"ז בנדון דידיה דבעיא חליצה ככל צרת ערוה בזיקה דבעיא חליצה אעג"ב דאסירה להתייבם דהא דיו לבא מן הדין להיות כנדון וכיון דריא"ז יליף לה מהא דב' אחין שהיו נשואין ב' אחיות וא' נשוי נכרית וכו' ודאי דנדון דידיה נמי הוי דכוותא דבעיא חליצה ונראה דמש"ה בבית דינו של מוהר"ש וליסוד עשה חליצה האח השלישי ולא פליג אהא דריא"ז דמודה ריא"ז דבעיא חליצה ומ"ש הרב כנה"ג דנראה לו דאי הוו בעי יבום הוה מצי ליבומה ע"כ ליתא דודאי יבום לא מצי ליבומה כסברת ריא"ז ותמהתי על הרב כנה"ג שחשב ששום פוסק לא הביא הא דריא"ז וכתב שראה דבר חדש וזר הוא בעיניו ולא זכר דהרב בהגהות ש"ע בס' קע"ד דין ח' אייתי לה להא דריא"ז לפסק הלכה ובודאי דאשמטיתיה להרב כנה"ג דין זה דהגה"ה ובודאי אי הוה ליה ידיעה מזה לא הוה פליג כיון דריא"ז כתבה ופסקה נמי מור"ם בהגה"ה, איך שיהיה לפי דעת הרב כנה"ג אפי' יבום נמי מצי מיבם בנ"ד דאיהו פליג אהא דריא"ז וס"ל דמצי ליבם לה בהיתה זקוקה לאח שיש לו בנים וא"כ לדידיה נמי בנ"ד אף שקידש לה וכנס בז' ברכות כיון דכניסה לא חשיבא בביאה כמבואר לעיל באריכות הו"ל כקדש לבד ומאמר לא קני ביבמה קנין גמור כי אם מדרבנן הוא דקני אינו חשוב המאמר לאפקועי די זיקה דידיה דראובן דמדאוריתא דלא אתי מאמר דרבנן ומפקיע זיקה דאוריתא א"כ זיקת דראובן לא פקעא בקדושי שמעון ואי הוה שמעין קיים הוה בעי חליצה למשרייה לעלמא כיון שלא בעל דלא קני לה אלא בביאה ממש כמבואר לעיל א"כ לדברי הרב כנה"ג לא חשיב צרת ערוה בזיקה ומצי ליבמה האח הג' ה"נ בנ"ד מצי ליבמה האח השלישי.

אמנם כדי לחוש ז) לסברת ריא"ז והרב בהג"ה דס"ל, דאפי' בהיתה זקוקה לבד לאח שיש לו בנים ולא כנסה אסורה להתייבם לאח הג' א"כ מכ"ש בנ"ד נמי פסקינן חולצת ולא מתיבמת מהאח בג' אבל להתירה לזר בלא חליצה כלל זה לא יתכן כלל, שלא כדעת הר' פנחס שבדה מלבו ועסק מסברתו ומפסקי הרא"ש שלו דלא בעיא אפי' חליצה דברים אלו לא ניתנו לאמר וכ"ש. ליכתב.

כללא דמילתא בנ"ד חולצת ולא מתיבמת דחליצה מאן מפקע לה אם מחמת שקדשה אחיו שיש לו בנים הא קדושין דידיה לא הוו אלא מדרבנן דקדושי יבמה לא מהנו אלא מדרבנן כמבואר בפ"ה בהרמב"ם ה' יבום וחליצה עיי"ש בחרמב"ם דין ב' ודין ג' ובדברי ה"ה ז"ל וקדושיו אינו מפקיע החליצה כלל וכניסה לא חשיבא כלל בלא ביאה א"כ כשמת שמעון נמי לא פקעה המגיה **(ו) עיי הערת הקורסת. ז) דרב המחבר האריך מאד בתשובה זו. וקיצורן ובירורן של דברים דודאי מה שחשב חרב כנה"ג בדעת ריא"ז דגם חחליצה לא צריכא במחכ"ה ליתא כלל דהא זיקה מדרבנן היא ובכולהו מתניתין דזיקה צריכה חליצה ואפילו עשה בה מאמר וריא"ז וראי לא כתב רק לענין יבום, גם מה שרצה הרב הכנה"ג להתירה גם ביבום כמחכ"ה הגדולה והקדושה גם זה ליתא כלל דודאי אסורה להתייבם, וברור ג"כ דבעשה בה מאמר גם הרב הכנה"ג מודה, ועל הרב המחבר אני תמיה כי לפני איזה שורות דחה גם הוא דברי הרב כנה"ג וכתב דליתא דודאי יבום לא מצי ליבמה וכדברי ריא"ז ותמה על הכנה"ג דישתמיטיתיה והרב רמ"א הביא דברי ריא"ז להלכה, והפליג עור לומר דודאי אילו היה זוכר הרב כנה"ג מזה דהרב רמ"א הביא דין זה להלכה לא הוה פליג עליה וכו' ואם כן מה זה שכתב עתה כדי לחוש לסברת ריא"ז והרב בהגה וכו' א"כ בנד"ד נמי חולצת ולא מתיבמת, דדברים אלה מוכיחין כאילו אין הלכה כריא"ז והרב רמ"א אלא כהכנה"ג ואמנם לחוש וכו', פסק דבנד"ד חולצת ולא מתיבמת, וזה פלא כי זה סותר כל מ"ש מקודם דדברי הכנה"ג ליתא דודאי יבום לא מצי ליבומת וכו' כשגם כי בנד"ד דיש גם מאמר גם הכנה"ג מודה עי' בדברי המחבר להלן.)** זיקתה והוה מצי לחלוץ או ליבם האח אג' לפי דעת הרב כנה"ג אלא דאיכא למיחש לסברת ריא"ז והרב בהג"ה א"כ לא איפשר בלא חליצה וכל המתירה לזר בלא חליצה כתיבנא עליה זקן ממרא על פי ב"ד לא בדעת ידבר ודבריו לא בהשכל ועליו נאמר הכסיל בחשך הולך ומחינן ליה בסלווא דלה מבע דמא, ומי זה אשר יערב אל לבו לחלוק על כל דברי הגאונים הנזכרי' לעיל דס"ל דכניסה לא מהניא ולא הוי אלא כקדשה לבד וקדושין לא מפקעי לזיקא דיבמא ולא דמי כלל קדושין דשאר נשים דחשיבא כא"א בקדושין לבד ולהכי כי מיית ואית ליה בנים לא בעיא אשתו חליצה ויבום כלל אבל קידושי יבמה קיל"ן דלא מהנו אלא מדרבנן ולא מפקעי זקה כלל ואינה ניתרת לזר בלא חליצה ודברים אלו הלכה למשה מסיני

שוב ראיתי דבנ"ד ודאי אסורה להתיבם מלבד הא דריא"ז דכיון דקדשה יבם האחד שיש לו בנים ומאמר ביבמה קונה מדרבנן א"כ כיון שמת אסורה ליבם ב' דהויא אשת אחיו מדרבנן וכל יבמה שהוא אסורה ליבם מדרבנן קיל"ן דחולצת ולא מתיבמת כמבואר ריש סי' קע"ד דין א' ודין ג' ודין ו' עיי"ש, ומ"ש תחלה חולץ או מיבם הדרי בי והדין נותן שיחלוץ יבם ב' ולא ייבם וזה פשוט ואף דאנן קיל"ן דכל צרת ערוה פטורה מן החליצה ומן היבום וכדתנן בריש יבמות ט"ו נשים פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן מן החליצה ומן היבום ואלו הן בתו וכו' לא אמרינן הכי אלא בנשא אותו יבם נשואין גמורים שבא עליה אז הויא אשת אחיו שיש לו בנים ופטורה מן החליצה ומן היבום אבל בנ"ד דשמעון היבם קדשה לבד ליבמתו ולא בא עליה ולא מקריא אשת אחיו לגמרי לפוטרה מן החליצה ומן היבום, וראייה מהא דתנן ריש פ"ב דיבמות כיצד אשת אחיו שלא היה בעולמו ב' אחים ומת אחד מהם ונולד להם אח ואח"כ ייבם את אשת אחיו ומת היבם והיה לו אשה אחרת הראשונה יוצאה משום אשת אחיו שלא היה בעולמו והשניה משום צרתה עשה בה מאמר ומת חולצת ולא מתיבמת ופירש הרע"ב ז"ל עשה בה זה שמת מאמר פירוש שקדשה בכסף וביבמה קידושי כסף אינם קדושין גמורין אלא מד"ס שאין היבמה נקנית ליבם להיות כא"א גמורה אלא בביאה עד שיבא עליה וזה לא הספיק לכונסה עד שמת שניה חולצת ולא מפטרה משום צרת ערוה דלאו צרתה ממש הויא ולא מתיבמת משום דמאמר קונה במקצת והויא לה צרת ערוה במקצת וכל מקום שאין כאן קדושין גמורין חולצת ולא מתיבמת עכ"ל הרי דכל מקום דאיכא מאמר לבד דהיינו קדושין דלא מיקרי צרת ערוה לגמרי אלא צרת ערוה במקצת וחולצת ולא מתיבמת דהא התם במתני' היכא דעבד שמעון מאמר באשת אחיו שלא היה בעולמו של לוי ואית ליה צרה דאית ליה לשמעון אשה אחרת ואפ"ה בעיא הצרה חליצה וחולצת ולא מתיבמת ללוי ולא אמרינן דאותה הצרה הויא צרת ערוה לאשת אחיו שלא היה בעולמו ותפטר לגמרי אלא חולצת ולא מתיבמת דהויא צרת ערוה במקצת דעבד בה שמעון מאמר לבד ה"נ בנדון דידן כיון דשמעון עשה בה מאמר ביבמתו לבד שלא בא עליה לא מיקרי א"א גמורה לשמעון כדי לאוסרה על לוי ולהתירה לזר בלא חליצה דקדושין ביבמה לא הוו קדושין גמורים א"כ הוי צרת ערוה במקצת או א"א במקצת וחולצת מלוי ולא מתיבמת

ונ"ל דאפי' הרב כנה"ג דפליג על ריא"ז יודה בזה דע"כ לא פסק הרב דחולצת או מתיבמת דלא כריא"ז אלא בזקוקה לבד ולא קדשה אבל בעשה בה מאמר יודה הרב ז"ל דחולצת ולא מתיבמת ומה שכתבתי לעיל דלסברת הרב כנה"ג דאית ליה בהיתה זקוקה לאח שיש לו בנים ומת' דחולצת או מתיבמת אח הג' ה"ה בעשה בה מאמר נמי דחולצת או מתיבמת ליתא דודאי מודה הרב דכל היכא דעביד מאמר חולצת ולא מתיבמת ואפ"ה תמהני על הרב ודבריו נפלאו ממני דפסק בזקוקה לבד דחולצת או מתיבמת דהא צרת ערוה בזיקה לבד ולא עשה בה מאמר נמי קיל"ן דחולצת ולא מתיבמת כמבואר בדין אשת אחיו שלא היה בעולמו דאף שלא עשה שמעון מאמר ביבמתו שהיא אשת אחיו שלא היה בעולמו של לוי אפ"ה אשת שמעון חולצת ולא מתיבמת כמבואר בסי' קע"ג דין י"ב בש"ע עיי"ש,

ומה שכתב הרמב"ם פ"ו מה' יבום דין י"ז עשה שמעון מאמר ביבמתו כבר הקשה עליו ה"ה ז"ל דלמה לא ביאר דאף בלא מאמר צרתה חולצת ולא מתיבמת ומאמר דקתני מתני' לאפוקי מדבית שמאי כדאיתא בגמ' וכתב דגם בהלכות לא נזכר זה והרב בכ"מ תמה עליו וכתב על ה"ה דאשתמיטתיה דברי הרי"ף בפ"ד אחין אמתני' דשני אחין נישואין שתי אחיות ואחד נשוי נכרית עשה בה מאמר ומת נכרית חולצת ולא מתיבמת וכתב הרי"ף ואעג"ב דלא עביד מאמר נכרית מחלץ חלצא יבומי לא מיבמא וגם הרמב"ם כתב כן בדין הנז' משום דהו"ל צרת ערוה בזיקה ומינה נשמע לכל אינך ע"כ.

הרי דכל צרת ערוה בזיקה אית לן דחולצת ולא מתיבמת א"כ ודאי נמי בהיותה זקוקה לאח שיש לו בנים הויא כאשת אחיו בזיקה וחולצת ולא מתיבמת כדעת ריא"ז שלא כדעת הרב כנה"ג ואיך כתב על רי"ז שדין זה חדש ונפלא עד מאד ומ"ש מהא בהיותה קוקה לשמעון אשת אח שלא היה בעולמו של לוי ולא עשה בה מאמר דאפי' צרתה מקריא צרת ערוה בזיקה וחולצת ולא מתיבמת וצ"ע.

ומה שכתבתי דיודה הרב כנה"ג בעשה בה שמעון מאמר ליבמתו ויש לו בנים מאשה אחרת ומת דחולצת ולא מתייבמת ללוי דברים מוכרחין הם דהא כיון דעשה בה שמעון מאמר הויא כאשתו מדרבנן דאמרו דהוו קדושין ביבמה א"כ כשמת שמעון אסורה על לוי מדרבנן וכל שאסורה על היבם בלאו או בעשה או שניה מדרבנן חולצת ולא מתיבמת כמבואר סי' קע"ד דין א' ג' ד' עיי"ש והוא פשוט ומש"ה צרת ערוה בזיקה דאסורה מדרבנן חולצת ולא מתייבמת, ומה שפסקתי לעיל בנדון דידן דחולץ או מיבם ליתא כלל ולא יעלה על הדעת דפשוט עד מאד דחולצת ולא מתיבמת והמתירה לזר בלא חליצה עתיד ליתן את הדין והוי גרמא לעבור על לאו דלא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר דמדאוריתא לא משתריא לזר בלא חליצה דיבמה שנתקדשה לזר אפי' בשוגג קולין דנותן לה הזר שקדשה גט והיבם חולץ או מיבם ואם קדשה במזיד אסורה לזר אפי' לאחר שחלץ לה יבמה ואם נישאת לזר אפי' בשוגג מוציאה בגט אפי' היו לו בנים ממנה ונאסרה עליו ועל יבמה וי"ג דרכים יש בה אלא שאין הולד ממזר וי"א שהוא ממזר דרבנן ויבמה חולץ לה ואח"כ תהיה מותרת לאחרים כמבואר בסי' קנ"ט וא"כ מיהו זה ואיזהו שיכול להתירה לזר בלא חליצה כיון דמדאוריתא בעיא חליצה והדין הוא חולצת ולא מתיבמת, וצור ישראל יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות, ולא נכשל בדבר הלכה אכי"ר. הצעיר צדקה חוצין

תוכן העניינים

צדקה ומשפט חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה