צדקה ומשפט חלק א· רבי צדקה חוצין
אבן העזר · סימן ט
נדרשתי לאשר שאלוני מעיר כרכוך שאלה ראובן היה לו אשה ולה שתי בנות ואשתו היתה אשה רעה ורצה לגרש אותה והיא תובעת כתובתה ואין לו לפרוע כתובתה ונתן לה שתי הבנות במקום כתיבתה ונתן לה גט כריתות ושלחה מביתו ויצאה והיתה בעיר אחרת ובת אחת היתה קטנה ומכרה אותה לאיש יהודי במקום שלא היה אבי הבת ואם הבנות נשתמדה והמירה דתה ונשארה הבת אצל הקונה אותה והבת היא כבת שש כבת שבע ובא שוחט אחד ואמר ליהודי הקונה הבת תתן לה קדושין לבת שלא תבא אמה ותאמר אני רוצה בתי ותקח אותה בדין הגוים ותעשנה גויה ועמד וקדש אותה בפני עדים כשרים ונתן קדושין ביד הבת וכתב לה כתובה ועשה לה נשואין ואחר כך הביא הבת ונתנה לאביה ואביה לא ידע בקדושיה ולא בנישואיה אבל המקדש לא בא עליה עתה יורנו רבנו אם הבת הויא מקודשת או לא לפי שהיא קטנה ולא קבל אביה קדושיה ולא אמה אי תפסי בה קדושין או לא ושכמ"ה
תשובה דברי השאלה סתומים כי לא פירש בה אם אביה ביום שמעו שאותו יאודי קדש את בתו אם נתרצה מיד כששמע או אם שתק ולא מיחה או אם מיחה מיד בשעת שמועה.
והנה עתה באתי לבאר כל החלוקות אחת לאחת למצוא חשבון הנה בחלוקה ראשונה אם נתרצה מיד כששמע אתאן לפלוגתא דהרי"ף והרמב"ם ס"ל דאפילו אם נתרצה מיד כששמע אינה מקודשת וכמ"ש הטור בסי' ל"ז וז"ל קטנה או נערה שנתקדשה עצמה או נישאת בלא דעת אביה אינו כלום ואפילו מיאון אינה צריכה ואפילו שדכה אביה תחלה וכתב הרי"ף אפי' נתרצה האב כשידע ואפי נתקדשה בפניו אינו כלום וא"א הרא"ש ז"ל תמה על הרי"ף. שכתב דאפילו נתרצה האב אינה מקודשת וכן כתב הרמ"א דוקא סתם דלא ידעינן ואם נתרצה או לא כגון ששמע ושתק אבל אם נתברר שנתרצה כששמע הוו קדושין משעת שמיעה אפילו לא שידך ואפילו אם שתק בשעת שמיעה ואח"כ נתרצה הוכיח סופו על תחלתו והוו קידושין משעת שמיעה ואפילו נתאכלו המעות קודם שמיעה בד"א שלא מיחתה היא או אביה קודם שנתרצה אבל אם מיחתה או היא או אביה קודם שנתרצה לא הוי קדושין אפילו נתרצה האב אח"כ ע"כ.
ומר"ן כתב בשם תשובת הריב"ש שכתב וז"ל והרמ"ה כתב כל שידענו שנתרצה בשעת שמועה הוו קדושין אפילו לא שידך ואפילו לא נתרצה מיד ששמע אלא שתק ולא מיחה ואח"כ נתרצה הוכיח סופו על תחלתו והוו קידושין אלא שאם מיחה בפי' אז לא הוי קידושין אפלו נתרצה אחר כך וזהו הדרך הנכון שהסכימו בו גדולי האחרונים והרא"ש שלא כדעת הרי"ף והרמב"ם שסוברים דאף אם ידענו שנתרצה אינה מקודשת ע"כ ובספר הקצר שכתב סברה סתמית לדעת הרי"ף והרמב"ם דאף שידענו שנתרצה האב בשעת שמיעה לא הויא מקודשת וסברת הרמ"ה והרא"ש כתבה בשם י"א נראה דחשש להחמיר כסברת הרמ"ה והרא"ש דאף ששתק בשעת שמיעה ונתרצה אחר כך דהויא מקודשת, ונראה דאף לשטת הרמ"ה והרא"ש כל ששתק מתחלה עד סוף ולא גלה דעתו בהדיא שנתרצה דלא חיישינן לקידושין דהא לא כתבו הרמ"ה והרא"ש אלא בשתק בשעת שמיעה ונתרצה אח"כ דהוכיח סופו על תחלתו דהוי קידושין אבל כל שלא נתרצה בהדיא אלא דשתק מתחלה ועד סוף לא חיישינן לקידושין כלל, ואם מיחה בהדיא בשעת שמועה הדבר ברור דלא הוי קדושין אפילו נתרצה אח"כ אפילו לשטת הרמ"ה כמו שכתב הריב"ש לדעת הרמ"ה והרא"ש, מעתה הרי נפשטו כל הני תלת חלוקות דאם מיחה מיד ששמע לכ"ע אינה מקודשת אף אם נתרצה אח"כ ואם שתק בשעת שמועה ונתרצה אח"כ או נתרצה מיד ששמע לדעת הרי"ף והרמב"ם לא הויא מקודשת ולדעת הרמ"ה והטור והרא"ש הויא מקודשת ונקטינן להחמיר להצריכה גט בכה"ג. אם שתק בשעת שמועה ומיחה אח"כ אפילו להרמ"ה והרא"ש ודאי דלא הויא מקודשת דאפילו שתק מתחלה ועד סוף לא הויא מקודשת לדידהו כל כמה דלא אשכחן ליה דנתרצה אח"כ כ"ש היכא דמיחה אח"כ.
פש גבן מ"ש מרן בשם המרדכי דהביא תשובת ר"א ב"ר שמעון שכתב דהיכא דשתק בשעת שמועה אעפ"י שצווח אח"כ חשיב נתרצה דכל ששמע ושתק ולא מיחה מיד כיון שעבר שעה אחת ולא מיחה שוב אינו יכול למחות ע"כ והרב בהגהה חשש להאי חששה וכתבה בשם י"א.
והנה לפי סברת הרמ"ה דס"ל דהיכא דשתק בשעת שמועה ונתרצה אח"כ דהויא מקודשת אפי' נתאכלו המעות קודם שמועה הוא לאפוקי מהמרדכי שכתב בשם ראבי"ה שמה שפסק הרי"ף דאפילו נתרצה האב אח"כ לא הויא מקודשת לא ישרו דבריו בעל ואם באנו להעמיד דבריו כגון שנתאכלו המעות של קדושין בשעת ריצוי האב ע"כ להרמ"ה ליתי להאי חלוקא.
ועל פי הדברים האלה קשיא לי טובא על מ"ש מרן ז"ל בתשובה סי' ט' על בת שנתנה רשות לאמה לקבל קידושיה ע"מ שירצה אביה וכו' והשיב מרן שדברי השאלה זו באו סתומים כי לא פירש בה אם הבת. נערה או קטנה או בוגרת א ולכן צריך לבאר משפט כל חלוקה ונאמר שאם היתה קטנה או נערה אפילו אם היתה היא בעצמה מקבלת קדושין בלא דעת אביה ואח"כ היה מתרצה האב אינה מקודשת וכמ"ש הרמב"ם בפ"ג וכו' ע"כ
וכתב בסוף דבריו וכן אם עדיין לא בגרה אפי' יש עדים שנתנה רשות לאמה לקבל קידושיה אינה מקודשת כלל ע"כ וזה תימה דנהי דסברת הרי"ף והרמב"ם כן דאם נתקדשה קטנה או נערה שלא מדעת אביה דאפילו נתרצה האב אח"כ אינה מקודשת מ"מ אינו מוסכם דבר זה מכל הפוסקים דכבר אפליגו עלייהו כמה מרבוותא הלא המה הרמ"ה והרא"ש והטור והמרדכי וכמ"ש הריב"ש ז"ל שזהו הדרך הנכון שהסכימו בו גדולי האחרונים דכל שנתרצה אח"כ האב דהוי קידושין ואף בשתק ואח"כ נתרצה הוי קידושין ובספר הקצר חש לה להאי סברא וכתבה בשם י"א והיכי פסיק ותני הכא בתשובותיו דלא הוו קידושין אף בנתרצה אח"כ בפשיטות גדול ועל פי זה פסק דאם עדיין לא בגרה אפילו יש עדים שנתנה רשות לאמה לקבל קדושיה דלא הויא מקודשת ולא חש להביא סברת כל הנך רבוותא דס"ל דהויא מקודשת בשיבר
איברא מהא דכתב בסיפא דאם עדיין לא בגרה אפילו יש עדים וכו' לא קשיא כל כך דאיכא לתרוצי דכתב הכי על פי השאלה דנתנה רשות לאמה לקבל קידושיה ע"מ שירצה אביה ואביה שלח כתב שלא היי מרוצה שתתקדש לאיש ההוא ומש"ה פסק דאף אם יש עדים שנתנה רשות לאמה לקבל קדושיה דלא הויא מקודשת דמיירי שלא נתרצה האב בשעת שמועה ומיחה מיד כששמע וא"כ בכה"ג אפילו להרמ"ה וסיעת מרחמוהי לא הויא מקודשת בכה"ג ואעג"ב דבשאלה הנז' לא הוזכר בה דלא נתרצה האב היא כתובה בקיצור שכבר כתוב נוסח השאלה בתשובה שלפניה והיא מרב יעקב חסדאי.
גם על הרב הנז' קשיא לי הכי שכתב בפשיטות וז"ל דקטנה אין לה יד לקבל קידושיה שלא לדעת אביה ואם קבלה שלא מדעת אביה אינה מקודשת אעפ"י שירצה האב כמבואר בהאיש מקדש ופסקה הרמב"ם בפ"ג וכן הסכימו כל הגאונים וכו' ע"כ ודבריו תמוהים הרבה שכתב שכך היא הסכמת הגאונים דליכא מאן דפליג בהא וליתא דהא כמה מרבוותא פליגי עלה כדכתיבנא
הן אמת דבתשובה סי' ז' כתב מר"ן להאי סברא דהרמ"ה והרא"ש וכתב וז"ל ומעתה בנ"ד כיון שהסכימו כל הפוסקים למפסק הלכתא כרבינא בקטנה שנישאת שלא לדעת אביה דלא חיישינן שמא נתרצה האב ולדעת הרבה מהפוסקים הגדולים אפי' נתרצה האב בפי' אחר הקדושין אינה מקודשת וכו' וכיון דבבת שנתקדשה שלא לדעת אביה אפי' נתרצה האב אח"כ אינה מקודשת ואפי' להרא"ש והרמ"ה דס"ל שאם נתרצה האב מקודשת כמ"ש הטור והמרדכי בשם ראבי"ה היכא דלא שמעינן ליה דנתרצה אינה מקודשת וכו' ע"כ מ"מ בסי' ט' לא הזכיר כלל להאי סברא ולא חש להעלותה על שפתיו כלל, ואפשר לדחוק ולומר דכיון דבסי' ט' מיירי דשלח האב כתב שאינו מרוצה בזה מש"ה לא חשו הנך רבוותא מר"ן והר' יעקב חסדאי להזכיר סברת הרא"ש והרמ"ה דאינה ענין לנדון ההיא דהא באותו נדון הא שמעינא בהדיא דלא נתרצה האב אח"כ וט"כ לא אפליגו אלא היכי דנתרצה לבסוף אבל בלא נתרצה כ"ע לא פליגי מש"ה לא הוצרך להאריך ולהביא כל פרטי הדינין ולהביא מחלוקת הפוסקים בנתרצה האב דנדון דידיה מיירי שלא נתרצה וכ"ע מודו דאינה מקודשת וכיון דלא נפקא לה מידי לנ"ד מהאי פלוגתא לא הוצרך להביאו
נמצינו למדין דלדעת המרדכי בשם תשובת ראב"ש ס"ל דאם שתק מיד כששמע ולא מיחה הוי כנתרצה ואינו יכול למחות אח"כ ונראה דכך היא סברת רבינו אליקים וחתנו ראב"ן שכתב שם במרדכי בשמם במעשה שאירע בקטנה שהלך אביה למ"ה וקדשוה אחיה ואמה וכשבא האב שתק ד' ימים או ה' ושוב פנה האב לקהל ואמר אין לי חפץ בקדושין והוציאה מבית המקדש ואחר זמן נשא הבחור אחרת ושוב אמר אביה הנה קדושי בתי קדושין ומה ששתקתי ד' ימים לפי שנתרציתי ולא אמרתי אלא להוציא ממון מהם ובאו לדין על ככה לפני הקהלות ופסקו דינם רבינו אליקים ראב"ן שאם היו הקידושין בעין כשבא האב ונתרצה ושתק חלו הקידושין מיד כששתק ואינה יכולה עוד למאן וכו' אבל אם נתאכלו המעות כשבא האב וכו' לא חייל הקידושין וכ"ש היכא דאין ידוע אם נתרצה דלית הלכתא כרב ושמואל דאמרי דחיישינן שמא נתרצה האב וכו' וזה שהוציאה בקולי קולות אין נאמן לומר שנתרציתי אם לא יביא עדים שנתרצה מקודם שהוציאה ע"כ.
ומר"ן בתשובה כתב דמתחלת לשונו מוכח דשתיקה כהודאה דמיא וחשיב ריצוי והדר קאמרי דליתא לרב ושמואל ולא לחיישינן שנתרצה האב על כן פירש דה"ק דאף אם מתרצה בפי' לא מהני כנתאכלו המעות וכ"ש היכא דלא ידעינן שנתרצה בפי' דאף בשתק כששמע לא חיישינן לנתרצה אף אם היו המעות בעין זהו הבנת דבריהם ועליך להלום הלשון לכוין הדברים כמו שפירשתי ע"כ.
והרואה יראה שהלשון לא נוכל להולמו על פי פירוש זה דאיהו כתב שאם היו הקדושין בעין ונתרצה ושתק חלו הקידושין מיד כששתק ע"כ אלמא שתיקה הוי כריצוי ונראה ודאי שכך דעת הרבנים הנזכרים דשתיקא הויא כהודאה ולא בעינן ריצוי בהדיא, ומה שכתבו דלית הלכתא כרב ושמואל ולא חיישינן שמא נתרצה מיירי דליתה קמן האב ולא ידעינן אם שמע או לאו או אם מחה מיד ששמע או שתק דהוי כהודאה, וכתב דלא חיישינן שמא נתרצה דהיינו שתיקה. דאמרינן שמיחה מיד או שלא שמע ואה"נ דאי איתיה קמן כשספרו לו שנתקדשה בתו ושתק ולא מיחה דהוי ריצוי להנך גאונים, ואחר כך קאמר זה שהוציא בקולי קולות מבית המקדש ולא ידעינן אם שתק ושמע מיד או אפשר שלא שמע כלל ולכך שתק מדאשכחן שהוציאה עתה בקולי קולות אינו נאמן לומר נתרציתי מקודם דהיינו שמעתי ושתקתי עד שיביא עדים ששמע ושתק דהוי כרצוי וכך נראה לי ביאורן של דברים עם שהוא רחוק טוב יותר מחוור פי' זה מלומר דס"ל דשתיקה לא מהני לדידהו דמדבריהם מוכח איפכא, ומה שכתב ברישא ושתק ד' ימים לאו למימרא דברור לן ששמע ושתק דאי הכי פשיטא דהוי כהודאה אלא הכוונה שראינו שתק ד' ימים ולא ידעינן אם שמע או לא שמע כך נראה פשוט בהבנת דברי המרדכי ומ"ש שנתרצה ושתק הכוונה שנתרצה על ידי ששתק, וההיא דכתב דלא חיישינן שמא נתרצה דלא כרב ושמואל מיירי דליכא למיקם עלה דמילתא כמ"ש שם המרדכי דקטנה דאשתאל קדמנא דאזל אבוהא למ"ה ושבק ביתיה ריקם וכו' שכתב שם דפלוגתא דכולהו אמוראי היכא ליכא למיקם עלה דמילתא וכו' עיי"ש, ואה"נ דאי שתק מיד ששמע דאיכא למיקם עלה דמילתא ריצוי מיקרי ושתיקה תוי כהודאה.
מעתה בנ"ד נמי אם שמע האב ושתק ולא מיחה נראה דחיישינן לס' הני רבוותא דס"ל דהוי כאילו נתרצה והוו קדושין והביא סברא זו מור"ם בהגה"ה ומי יכול לעשות מעשה שלא כדבריהם לפוטרה בלא גט.
וכ"ש דאשכחן דאפליגו רביותא בקטנה שהלך אביה למ"ה והשיאוה אמה ואחיה דכתוב בשאלתות דהוי קדושין וצריכה מיאון וכד אתי אבוה לא בעו לקדושי לה קדושי אחריני והתו' כתבו דאינון קידושין כמבואר בטור ובב"י.
והמרדכי כתב בקטנה דאזל אביה למ"ה ושבק ביתיה ריקם אנן סהדי דניחא ליה במאי דאזדמנא ליה מילתא דלאו איהו טרח בה וכו', וכתב עוד זאת המקודשת בגזרת אמה בעלת דעת וגברת בית לא יכבה בלילה נרה ואיכא למימר נתרצה האב בכל אשר תעשה כי בטח בה לב בעלה וכ"ש באיש שהניח את ביתו ע"ד שלא לחזור עוד שהיא כיתומה בחיי אביה וכו' ע"כ.
א"כ באיש הזה שגירש את אשתו ולית ליה מגרמיה כלום ונתן לה שתי בנותיו בעד סכום כתובתה בודאי דהוי כאילו מכרם לה שתגבה אותם בעד חוב כתובתה והוא ביתו ריקם ואשתו מכרה אותם במדינה אחרת והאם נשתמדה בודאי דניחא ליה לאב שתתקדש בתו אם יזדמן לה בן זוג וא"כ אותו היהודי שקנאה שקדשה אח"כ שלא תקח אותה אמה ותמיר דתה ודאי בכה"ג תלינן ואמרינן דעתו דאב דניחא ליה בהנך קידושין שלא תמיר בתו ועדיפא הא מהא דהמרדכי דאיל אביה למ"ה ושבק ביתו ריקם דכתב שם דניחא ליה לאב במאי דאזדמנא ליה במלתא דלאו איהו טרח בה ופסק דהוי כיתומה בחיי האב דאביה זבוני זבנה לאשתו את בנותיה ואמה המירה דתה א"כ הבת דורש אין לה והויא כיתומה מאב וכבר כתבו הגאונים הנזכרים בפלוגתא דאמוראי דפסקינן דלא חיישינן שמא נתרצה האב היינו היכא דליכא למיקם עלה דמלתא אי ניחא ליה לאב בהנך קדושין או לא אבל היכא דאיכא אומדנא דמוכח דניחא ליה לאב ודאי דהוי קדושין דאנן סהדי דאב ניחא ליה בהנך קדושין, וכתב שם המרדכי דעל זה אמרו אין לדיין אלא מה שעיניו רואות ועינינו רואות בעין השכל דניחא ליה לאב בהנך קדושין דאב בכל דהו ניחא ליה בקדושי בתו דטב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו כמבואר שם במרדכי, ומכ"ש לסברת ר"ת שהביא המרדכי שחלק בין איתיה לאב בעיר בין היכא דליתיה בעיר וכתב דפלוגתא דאמוראי באיתיה בעיר רב ושמואל סברי דהא דשתיק אודויי אודי ועולא סבר מרתח רתח אבל היכא דליתיה האב בעיר לכ"ע חיישינן שמא יתרצה האב והוי קדושין למפרע, וכתב דאעג"ב דסמ"ג. ומימוני לא חלקו בין הוא בעיר ובין אינו בעיר סתמו דבריהם ולא פירשו וכן פסק אבא מארי וחילק בין איתיה בעיר וכו' ע"כ וא"כ בנ"ד דלא היה האב בעיר שנתקדשה בתו בעיר אחרת בודאי יש לחוש לדעת כל הנך רבוותא, ולהצריכה גט לזו הבת וכמו שכתב מורם ז"ל בהגה"ה דין י"ד וז"ל ויש מחמירים עוד לומר דכל שאביה במ"ה אפילו קדשה קטנה עצמה חיישינן שמא אם שמע האב שמא יתרצה והויא ספק מקודשת מרדכי פ' האיש מקדש ע"כ והם דברי ר"ת שהביא המרדכי וא"כ לאו דוקא נקט שהביא במ"ה אלא ה"ה שהיה בעיר אחרת שכך הם דברי ריח דקא מפליג בין היה בעיר לליתיה בעיר ואעג"ב דהרב מוהרח"ש בתשובה סי' כ"א פסק באשת ראובן שהלכה לקושטנדינא וקדשה שם בתו קטנה שלא מדעת בעלה וכשמוע בעלה שלח כתב ומיחא בקדושין אלו ופסק הרב דליכא מיחוש לקדושין אלו כיון שמיחה מיד ששמע ולא שידך מקודם עיי"ש באורך, שאני התם שמיחה מיד ששמע וראובן הוא שקט הוא על שמריו שליו בביתו ורענן בהיכלו ובתו קטנה עמו מפתו תאכל ומכוסו תשתה מלחם אביה תאכל משא"כ בנ"ד שהבת נתנה אביה לאשתו בכתובתה והוא איש עני ואשתו הלכה לעיר אחרת ומכרה בתה מחמת דוחקה והאיש הקונה אותה קדשה פן יקראה אסון וימירו אותה בודאי דאנן סהדי דניחא ליה לאב בהנך קדושי ומוחל על זכותו שזיכתה לו תורה בכסף קדושיה ולפחות הויא ספק מקודשת ולכן לא מלאני לבי להקל בלי גט.
שוב עיינתי בספרי הפוסקים שנתעצמו גאוני עולם בכעין נ"ד דמי שהלך למ"ה ועזב את בתו קטנה בבית איש אחד והאיש ההוא ואשתו קדשו הבת הקטנה לבחור אחד ואח"כ נתקוטטו עם הבחור ויוציאו אותו החוצה וילמדו את הילדה למאן ומיאנה בפני ג' חכמים והתירוה לינשא בלא גט והרב מוהר"י אדרב"י סי' שס"ו התירה לינשא בלא גט דאית בה ס"ס ספק ואם הלכה כהרי"ף הרמב"ם דקטנה שנתקדשה בלא דעת אביה דאפי' נתרצה אח"כ לא מהני או הלכה כרבוותא דפליגי עליה וס"ל דאם נתרצה אב אח"כ חלו הקדושין, ואת"ל דהלכתא כרבוותא דפליגי עליה דהרי"ף איכא למוקי דאעג"ב דחיישינן לנתרצה האב איכא לספוקי שמא הריצוי הוי לאחר מיאון או קודם מיאון ואם הוא לאחר מיאון לא מהני רוצוי דאב וס"ס אזלינן ביה לקולא זהו תורף דבריו.
ואני שמעתי ולא אבין א) דהא גם להרמ"ה והרא"ש דפליגי על הרי"ף והרמב"ם וס"ל דאם נתרצה האב אחר כך מהני יודו הם ז"ל דלא חיישינן לשמא יתרצה האב אא"כ ידענו בבירור שנתרצה כמבואר בתשובת מר"ן שאלה ז' דהא הם פסקו כעולא ולא כרב ושמואל, ואפשר דמהר"י אדרבי קאמר להנך רבוותא דפסקו כרב ושמואל דחיישינן לשמא יתרצה האב ולא לסברת הרמ"ה והרא"ש, ואכתי קשה דהא מוכח מכל הפוסקים דלית דחש להאי סברא שהביא הרי"ף לאותם גאונים שפסקו כרב ושמואל, איך שיהיה בנ"ד דליכא מיאון דהבת לא מיאנה בו קודם שיתרצה האב ליכא האי ס"ס שכתב הרב ובנ"ד נראה דבעיא גט לדעת הרב הנזכר, והרב כנה"ג כתב בנדון הרב מוהר"י אדרבי באותה הנערה שמיאנה בבחור שיש מן החכמים שהיו סוברים שצריכה גט ויש מהם שהיו סוברים שאינה צריכה גט אעג"ב דאפשר למיקם עלה דמלתא לשלוח כתב לאבי הנערה אם שמע ונתרצה ויש מהם שהיו סבורין שישלחו כתב לאב אם שמע ונתרצה וכו' וכתב דהרשד"ם ז"ל והרב מוהר"ש הלוי ומוהר"ר יצחק אשכנזי הסכימו שצריכה גט והרש"ך ומוהר"י אדרבי הסכימו שאינה צריכה גט ע"כ.
וכבר כתבנו דאף להרש"ך ומוהר"י אדרבי דהסכימו שאינה צריכה גט ע"כ לא קאמר אלא בנדון דדהו דמיאנה הבת קודם ששמע האב אבל בנדון דידן דליכא מיאון כ"ע מודו דאין לפוטרה בלא גט.
מעתה הדרי בי למ"ש שם המרדכי בתשובה בקטנה דאשתאל עלה קדמנא דאזל אבוה למ"ה ושבק ביתו ריקם וכו', וכתב עוד ועתה לפי דרכינו תועיל קדושין אלו שלא תצא ממנו אם לא בגט או מיאון או שיבא אביה בימי קטנות קודם גדלותה יימחה מיד ששמע אבל שמע ושתק ולא מיחה כיון שעבר שעה אחת ולא מיחה שוב אינו יכול למחות וכ"כ התו' צריכה גט שמא נתרצה האב נראה לפרש מיד כששמע האב ושתק אבל אם מחה מאי הוה ליה למעבד ע"כ, ולפי פשוטן של דברים נראה דהרב ז"ל סברתו כאותם הגאונים שהביא הרי"ף שפסקו כרב ושמואל דאמרו חיישינן שמא נתרצה האב ולא כעולא.
שוב ראיתי להרב כנה"ג בהגהת ב"י סעיף ט"ל שכתב דהרב מוהרשד"ם א"ה סי' ר"ו והרש"ך ח"ב סי' ו' והרב מוהראנ"ח בח"א סי' א' פלפלו הרבה בתשובה זו דהמרדכי והעלו דהריב"ש ז"ל סי' קצ"ג ות"ה סי' ר"ח חולקים על תשובה זו ושאפילו בעל תשובה זו לא אמר דינו אלא לרב ושמואל וס"ל כדעת הגאונים שהביא הרי"ף שפסקו כרב ושמואל וכתבו עוד דאת"ל שבעל תשובה זו לכ"ע אמרה אליבא דעולא לאו להצריכה גט אלא מיאון ואפילו את"ל דלהצריכה גט קאמר אליבא דעולא דוקא כשלא מיחא הוא או הבת דאם מיחא היא או מיחתה הבת קודם ששמע אינה מקודשת וכל שיש עדות שהאב לא שמע רק אחר מיאון הבת אין כאן בית מיחוש ואפילו בלתי עדות י"ל דלא חייש בעל תשובה זו לדילמא שמע דמן הסתם אין לנו לומר שמא שמע וכעת אין בידי ספרים אלו לעיין הדברים בשורשן. וכתב עוד הרב כנה"ג דהרב יצחק אשכנזי בתשובה ב"י כתב דכ"ע מודו לתשובה זו **( א) עי' לעיל סי' ח' מ"ש הרב המחבר על תשובת מהר"י אדרבי זו המגיה)** הרי מפורש הדבר בתשובת הרוב"ש ז"ל ובדברי הרמ"ה והטור דאפילו שתק מיד ששמע לא מהני אם לא נתרצה אח"כ בהדיא דהוכיח סופו על תחלתו אבל שתיקה לחוד נראה דלא סגי דלא בתשובה זו דסברה דמהני שתיקה לחוד ואין בידי ס' מוהר"י אשכנזי לעיין בו כל הצורך.
תבנא לדיננא דהוגד הוגד לי מפי השמועה
שכשהביא אותה המקדש אצל אביה לא סיפר לו ולא נודע אליו שנתקדשה אליו וישבה זמן הרבה בביתו מלחם אביה תאכל ואביה מחמת דוחקו תלך ולקח בתו להוליכה אצל הקונה אותה לטפל במזונותיה ובתיך כרכוך שמע שקידש אותו אדם לביתו ואז נתאמץ לבו ביותר והלך לו אצל המקדש וא"ל אתה קדשת את בתי וקנית אותה ואתה חייב לטפל במזונותיה ובכסותה ולמה השלכת אותה עלי אני איני חייב לטפל בה ע"כ
שמעינן מנה בהדיא שנתרצה האב כששמע שנתקדשה בתו ולא הוי שתיקה לחוד אלא ריצוי שנתרצה בקדושי בתו א"כ לכ"ע הויא מקודשת בכה"ג דחיישינן לסברת הרמ"ה והרא"ש וכמה מרבוותא דס"ל דאם נתרצה האב בשעת שמועה דהויא מקודשת.
כללה דמלתא דבנ"ד הויא מקודשת מכמה טעמי חדא דחיישינן לסברת הרמ"ה ושאר גאונים דס"ל דאם נתרצה האב בשעת שמועה דהויא מקודשת וס"ל דאפי' שתק ואח"כ נתרצה מהני דהוכיח סופו על תחלתו ואפילו נתאכלו המעות בשעת שמועה הוו קידושין וא"כ בנ"ד שהגידו שנתרצה אביה בשעת שמועה ודאי דמהני דאפי' שתק ואח"כ נתרצה הוי קידושין לדעת כל הנך רבוותא.
ואף למאן דמפליג כדעת הרי"ף בין נתאכלו המעות לאיתנהו כעין וס"ל כדעת הרי"ף דהיכא דאיתנהו בעין בשעת ששמע ונתרצה מהני אבל אם נתאכלו לא מהני אית לן למיחש לסברת הרמ"ה וכמה מרבוותא דס"ל דאף אם נתאכלו המעות בעת שמועה מהני מכ"ש לשטת תשובת המרדכי דסברה דכיון ששתק בעת שמועה לא יוכל למחות אח"כ א"כ לדידיה אף אם שתק אביה בעת שמועה הוו קדושין כ"ש שנתרצה בהדיא וכ"ש שהוה איש עני ונתן שתי בנותיו לאשתו בכתובתה דנ"ד דסלק כל כח וזכות שיש לו בבת שכן מנהג באותם עיירות שמי שאין ידו משגת לפרוע חובו או כתובת אשתו נותן לה בנותיו בעד חובה והוי כזביני ואית לה רשותא למזבן להו או לקדש להו לכל די תצבא ושום איניש לא ימחא בידה כשומכרה הבת וא"כ סלקה רשותא ומכ"ש שהמירה דתה שנסתלק כחה מהבת והיא כיותמה בחיי האב ואף את"ל דאכתי רשות האב עליה ולא פקע רשותיה מינה אכתי נראה כיון שנתרצה אח"כ מהני שנתרצה בקדושין ולא מיחא ואף אם לא נתרצה בהדיא אנן סהדי דניחא ליה בהני קדושי דידע שפיר דאין לה מי שיאכל במזונותיה אלא הבעל שקידש אותה ושליחותה קא עבדינן ועדיפא הא מהא דהביא המרדכי שהניח ביתו ריקם והלך למ"ה שפסק הרב דהוי קדושין, ואעג"ב שכתב הריב"ש בתשובה בא' שגירש אשתו ופסק עמה שהיא תאכל בבנותיו לזונן ולהגדילן ולהשיאן וכן עשתה ובא האב ומיחא בנשואי בנותיו הקטנות ופסק הרב ז"ל דאם צווה להשיאן בפני עדים שוב אינו יכול למחות ע"כ שאני התם שגירשה ונתן לה כתובתה אלא שהתנה עמה שהיא תאכל בהם ולכך בעינן שיתנה בהדיא להשיאן אבל בנ"ד שנתן לה הבנות בעד פרעון כתובתה הווא לה כזביני ובידה לקדש בלתי ידיעתו או למכרה, וכל זה מיירי שלא נתרצה האב בהדיא בשעת שמועה אבל בנתרצה בנ"ד ודאי דמלתא דפשיטא דהוי קדושין וצריכה גט.
אמנם אכתי פש גבן לברורי אותה הבת בשעת קדושין בת כמה שנים היתה דכפי נוסח השאלה כתוב שהיתה כבת שש כבת שבע ואלו מפי השמועה שמעתי שהיתה בת ד' בעת קדושין ומדברי השואל מוכח דלא ברירא ליה מלתא בודאי כמה ומי שני חייה ולא חקר ודרש כמצטרך אשר על כן חל עלינו חובת ביאור לבאר פרטי דין זה.
הנה מבואר הוא פלוגתא דרבוותא דהרי"ף והרמב"ם ס"ל דהמקדש בת שהיא פחות מבת שש דאפילו היא נבונת לחש ביותר ומכרת ומבחנת אינם קדושין ואינה צריכה מיאון ואם היא יתירה מבת עשר אפי' היא סכלה ביותר הוי קדושין היתה מבת שש ועד סוף עשר בודקים אותה אם מכרת ומבחנת עסק הקידושין צריכה מיאון ואם לאו אינה מתקדשת ואינא צריכה מיאון והרא"ש והטור ס"ל דכל שיש בה דעת להבחין בין טוב לרע כגון שאם נותנין לה צרור וזרקתו אגוז ונוטלתו כך דעת יש בה לשמור קדושיה אבל אם אין בה דעת כזה לא הוי קדושין כמבואר סי' מ"ג.
וטעם מחלקותם הוא תלוי כפי חלוף הגרסאות שם בגמ' דאתמר התם אמר רבא ג' מדות בקטן צרור וזורקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו אבל לא לאחרים:
וכנגדו בקטנה מתקדשת למיאון הפעוטות מקחם מקח וכו' וכנגדו בקטנה מתקדשת בקדושי אביה וכו' וזו היא. גירסת רש"י.
וכתב הרא"ש דמסתבר כגרסא זו והרי"ף והרמב"ם גורסים ברלוקה א' וכנגדו בקטנה מתקדשת למיאון.
ומר"ן בס' הקצר ריש סי' קנ"ה פסק כהרי"ף והרמב"ם והשתא ניחזי אנן אם הבת זו אחר חקירה ודרישה היתה פחותה מבת שש בעת הקדושין לא הוי קדושין כלל אפילו היתה נבונת לחש ביותר ואם היתה מבת שש ומעלה בודקין אותה אם יודעת לשמור כסף קדושיה ויודעת שהם קדושין לא שתשמור אותם בדרך שמשמרת האגוז והתמרה וכיוצא בזה כמבואר בש"ע סי' קנ"ה אז הוי קדושין ואם אינה יודעת לשמור כסף קדושין לא הוו קדושין אלא הולכת בבית אביה כאלו לא נתקדשה ועל ב"ד הקרובים אליהם מוטל עליהם לחקור ולדרוש כמה ימי שני חיי הבת בשעת הקדושין ויעשו ככל הכתוב בספר.
והוי יודע אין סומכין במנין השנים לא על פי קרובים ולא על פי נשים ואם כן האב אינו נאמן להעיד על בתו במנין שנותיה וכמו שכתב הרמב"ם בפרק שני מ"ה אישות וז"ל אין סומכין במנין השנים לא על פי קרובים ולא על פי נשים אלא על פי עדים כשרים.
וכתב ה"ה ז"ל זה נלמד מהסוגיא שבפ' האומר בקדושין דמשמע מינה דעדות בעינן ויתבאר בסמוך שאפילו האב אינו נאמן לכל דבר זכות יוסף בשם סה"ת שכתב וז"ל אומר מורי ריב"ש דאין האב והאם נאמנים כדתניא פרק האומר בקדושין נאמן האב לומר זה בני יש לו י"ג שנים ובתי זו בת י"ב ויום אחד לנדרים ולערכין ולהקדשות אבל לא למכות ולעונשין ומסתמא כמו שאינו נאמן למכות ולעונשין ה"ה בחליצה דהוי דבר שבערוה ואינו נאמן א"כ מכל הני משמע דאב אינו נאמן להעיד על בתו ובנו על ענין קדושין או חליצה או מאונין.
והרב כנה"ג הביא בשם כמה מרבוותא דס"ל דאין סומכין בעדות נשים בין להקל ובין להחמיר כל היכא דאיכא נפקותא לענין דינא דאוריתא נשים אין נאמנות לענין שנים וכתב עוד דאפי' בקדושי ספק אין סומכין על הנשים ועל הקרובים בעדותן על השנים ואם כן בנ"ד דהו ענין קדושין לא מהימנינן לקרובים ולא לאב ולא נשים להעיד על הבת בת כמה שנים היתה בזמן הקידושין אם היתה פחות מבת שש או יותר על שש אלא צריך לברר הדבר. על פי עדים כשרים ואי ליכא עדים כשרים שיודעים מספר שנותיה אזלינן לחומרא דספקא דאורייתא לחומרא.
ואם כן כנראה צריך לחקור ולדרוש תחלה על מספר שנותיה בשעת קדושין ואם היתה באותו זמן פחות מבן שש אין חשש בקדושין אלו ואם היתה מבת שש ומעלה אם כששמע אביה בקידושיה נתרצה בהם הויא מקודשת והגידו לי שכיון שספרו לו שנתקדשה בתו השיב אני מה איכפת לי אני כבר נתתים לאשתי והיא מכרה אותם ועכשו קדשו אותה אני איני חייב ליטפל בה מי שקנאה וקדשה הוא טפל בה מוכח שאינו מקפיד על קידושיה דלא קפיד אלא אמזונותיה.
ועוד צריך לחקור ולדרוש אופן הקידושין והיכי הוה עובדא וכיצד אמר לה ואם היו עדים כשרים בעת קדושין ושלא יהיו קרובים למקדש ולמתקדשת זהו מה שעלתה מצודת חולשת עיונו הדל וצור ישראל יצילני משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות. הצעיר צדקה חוצין