אור ברסלב
צדקה ומשפט חלק א אבן העזר › סימן ז

צדקה ומשפט חלק א· רבי צדקה חוצין

אבן העזר · סימן ז

סימן ו

במותב תלתא כחדא הוינא אנן בי דינא דחתימין לתתא נדרשנו לבקשת השואל ראובן שקידש את בת שמעון פה בגדאד ויצא קול הברה בעיר שהבת הזאת היא מקודשת לאדם אחד בעיר זאכו וחקרנו ודרשנו אם כנים הם הדברים ולא מצאנו מי שמעיד בדבר ברור באותם הקידושין הראשונים זולתי אבי הנערה ואמה ישלחנו אחריהם והטלנו אחריהם חרם גמור להגיד האמת וקבלו עליהם החרם ואמר אבי הנערה ואמה שבהיותם בזאכו והיו בדוחק גדול באו לעיר אחת הסמוכה לזאכו והנערה עמהם ושם נמצא אדם אחד שיש לו בנים ואבי הנערה מחמת דוחקו מכר את בתו לאמה לאותי היהודי בשמנה גרוש אחר זמן מה חזר אבי הנערה ואמה לזאכו ושם נמצא האיש הקונה הנערה ואותה הבת קטנה היתה באותי זמן רבת שש כבת שבע יהיה נשאר לאבי הקטנה ג'יריק אחד אצל הקונה ותבע אותי לפרוע לי אותו הגי'ריק והיו נועדים אותי האיש הקונה ואבי הבת ואמה בבית אחד ולא היה שם איש זר ביניהם כי אם בחור אחד שהיה שם עמהם באותו בית ובכל החצר לא היה נמצא אדם אחר כי אם הנזכרים וכשתבע אבי הבת לקונה באותו ג'יריק אז הוציא מחיקו ואמר בפני איתי הבחור הט אזנך ושמע מה שאני אומר לאבי הבת ואמר לאבי הבת תקבל ג'יריק זה בשביל קידושי בתך לבני ואמר לו אבי הבת הן וקבלו ממנו וחזר האיש הקונה לעירו והבת ישבה בביתם אחר זמן מת האיש הקונה ובנו הגדול ונשארו לי שני בנים ואותה הבת ישבה בביתם אחרי עבור זמן מה אחד מהבנים הביא הבת עמו לבית אביה ואמר קח את בתך כי אינני רוצה עוד את הילדה הזאת ועתה הנה בתך קח ולך אם תרצה להשיאה לאחרים השיאנה ואם תרצה למוכרה מכור מה שאתה בורר לך לעשות עשה ואחר כך לקח אבי הנערה ואמה את הנערה והביאוה לבאגדד ועתה הבת היא בוגרת ואביה איש עני הוא ואין לאל ידו לפרנסה ואומר אבי הבת שאותו העד שהיה נמצא בעת הקידושין נפטר לב"ע וחלי"ש וא"כ לא נמצא עתה מי שיעיד בקידושין כי אם על פי אביה ואמה ועתה לשאול הגיעו אם קדושין הראשונים הם קידושין וקידושי ב' בטלין או לא הוו קידושין קידושי א', וקידושי ב' הוו קידושין יורנו מורנו ושכמ"ה.

תשובה תחלה יש לחקור בדין המקדש בעד אחר אי הוו קידושין אי לאו. דכבר ידוע הא דאיתא בפ' האומר אמר ר"ג אמר שמואל המקדש בע"א אין חוששין לקידושיו אפילו שניהם מודים ר"ל הבעל והאשה מודים שניהם שנתקדשה בע"א ואפי' הכי אינה מקודשת וכן אמרו משמיה דרב וכן פסקו הרי"ף והרא"ש וכן פסק הרמב"ם, אבל הסמ"ג כתב אמנם בסוף הסוגיא אומר מאי הוי עלה רב כהנא אמר אין חוששין רב פפא אמר חוששין ולא נפסק הלכה כמאן וראוי להחמיר כך פסק הרב רבי אליעזר עכ"ל, והר"ש בר צמח בתשובה כתב דאין דברי סמ"ג נכונים בזה שפסק כרב פפא והרשב"א ג"כ כתב לאחד מן התלמידים שהיה רוצה לסמוך על סמ"ג בזה מי סנו הרי"ף והרא"ש והרמב"ם וכל הגאונים וכל האחרונים שאתה מחמיר יותר מהם ע"כ.

ומוהרי"ק בשורש קא כתב שוו כל הפוסקים מלבד סמ"ג שהמקדש בעד אחד אין חוששין לקידושיו ואע"ג שכתב סמ"ג והמרדכי בשם רא"ם דיש להחמיר מ"מ חזינא סמ"ק דהוא בתראה טפי ופסק דאין חוששין לקידושיו אפילו שניהם מודים ע"כ.

ומר"ן בשלחנו הטהור פסק דהמקדש בעד אחד אין חוששין לקידושיו אפילו שניהם מודים ואפילו קידש בפני עד אחד ואח"כ קידשה בפני אחר זה שלא בפני זה אינה מקודשת ע"כ, והרב בהגה"ה כתב דיש מחמירים אם מקדש לפני עד אחד ע"כ, והרב כנה"ג כתב סברת הסמ"ג דחאוה כל הפוסקים ואם דעתו נוטה להחמיר בטלה דעתו אצל כל הרבנים האדירים אשר זכרנו וכבר פשט המנהג בכל בתי דינים שראינו ושמענו שמעם שאין חוששין לקידושי עד אחד וכתב שכך היא דעת הרב מוהריב"ל ומשפטי שמואל, ומוהרשד"ם כתב שפשטה הוראה שאין חוששין לעד אחד אפילו היכא דליכא הכחשה וכו' וכ"כ הרב בנימין זאב ומהרם אלשיך ומוהר"ם אלשאקר.

וא"כ בנ"ד לפי דברי האב והאם שקבל האב קדושי בתו בפני עד אחד לדעת הני רבוותא ולדעת מר"ן בש"ע לא הוי קידושין כלל ואפילו שניהם מודים.

ועוד דבנ"ד מטעם אחר לא חיישינן לקידושי א' והוא ממ"ש הר"ם מטראני ח"א סי' פ"ו דאפילו למאן דחייש לעד אחד אם נתקדש לב' בשני עדים ואח"כ בא ראובן ואמר שקדשה קודם והביא עד אחד אין חוששין לי ע"כ, וא"כ בנ"ד שקידש הב' בשני עדים קידושי א' דהוו בעד אחד לא חיישינן להו לכ"ע.

איברא דהרב כנה"ג פליג עליה בהא וס"ל דהסמ"ג דחושש לקידושי ע"א אפילו בנתקדשה לב' בפני שני עדים חושש לקידושי א' ואפילו הכי בנ"ד מותרת לכולי עלמא לב' דס"ס איכא ספק אי הלכתא כמ"ד המקדש בעד אחד אם הוו קידושין או לאו ואת"ל דהוו קידושין ספק אם הלכה כהרב המבי"ט שזכרנו דבנתקדשה לב' בב' עדים דמודה סמ"ג דלא חיישינן לקידושי א' דהוו בעד אחד או כהרב כנה"ג דסמ"ג בהא נמי חייש וס"ס אפילו בדאוריתא אזלינן לקולא. א)

ועוד דבנ"ד איכא טעמא אחרינא להיתרא לכ"מ שלא לחוש לקידושי ראשון שלא קידשה האב של הבנים לעצמו כי אם לבנו ואנן קי"ל דאין אדם יכול לקדש לבנו אשה אלא אם כן שויה הבן שליח לקדש לו אשה וכמ"ש הרשב"א בתשובה סי' אלף רל"ו וז"ל ומ"מ אם שמואל זה נתן מה שנתן אפי' ליד הבנות ואפילו לשם קידושין בפירוש לבניו לא עשה ולא כלום לפה שמקדש את האשה משלו לצורך אחר איני מקודשת אלא אם כן עשאו שליח או שנתרצה בכך קודם קידושין וכאן און חוששין שמא עשו הבנים את האב שליח כו מן הסתם לא חציף איניש לשוויי אביו שליח וכן אין חוששין שמא אמר להם הוא מעצמו ונתרצו בכך כדגרסינן בפ' האיש מקדש הנהו בי תרי דהיו שתו חמרא תותי ציפי בבבל שקל חד מניהו כסא דחמרא יהב לחבריה אמר ליה מקדשא ברתך לבראי אמר רבינא אפילו למ"ד חוששין שמא נתרצה האב שמא נתרצה הבן לא אמרי' אמרי ליה רבנן לרבינא ודילמא שליח שויה לא חציף איניש לשויה לאבויה שליח ודילמא ארצויי ארצי קמיה ושתק אמר ליה רבא בר שימי בפירוש מר לא סבר לה להא דרב ושמואל והילכך אפילו קבלו הבנות הקידושין כל שקדשם לבניו ואפילו בפני עדים אין חוששין לקידושיו וכו' אבל אם הבנות גדולות ויש עדים שעשו הבנים שליח **( א) הרב הגדול ר' ראובן דוד זצ"ל (הנז' לעיל בהערה ב' ד' לסי' ג') כתב בגליון הכ"י להשיג בזה על הרב דגדול המחבר וז"ל ליתא דכבר נודע מש"כ הרב כנה"ג באבהע"ז סי' מ"ח הגהט"ו אות כ"ב ובחו"מ סי' כ"ה הגהב"י אות פ"ג דפלוגתא דרבוואתא לא מיקרי ס"ס דשם פלוגתא דרבוואתא חד הוא ואף בתלתא ספיקי פליגי והרב החבי"כ בתשובתו הדמחה רובאה בס' עדות ביעקב סי' י"ז התיר מטעם תלתא ספיקי והרב ערות ביעקב בסי' ה"י שדי ביה נרגא באופן דמכח ס"ס אין להתיר ודו"ק היטב עכ"ל ואמנם במתב"ת לא צדק כלל בהשגתו, ואם אמנם הרב הכנה"ג באבהע"ז הביא משם המהריב"ל דכתב בשלשה מקומות דלא הוי ס"ס דשם פלוגתא דרבוותא חד הוא, ושכן כתב המהדרים די בומון ומהר"א גאליקו ושכן נר' גם דעת המהרימ"ט בח"א סי' קי"ו ואמנם נגד זה הביא מהראנ"ה ומהר"ם אלשקר ומהר"ש חיון ומהר"י הלוי ומהרי"ל מראוויל ומהר"א חסון דכולהו ס"ל דנחשב שפיר ס"ס, ומהרימ"ט בעצמו בח"ב בחלק אבה"ע סי' מג סתר משנתו וכתב דנחשב מ"מ שפיר וגם המהריב"ל בששה מקומות אחרים כתב דנחשב ס"ס, ובחו"מ סי' כ"ה אות פ"ב הביא ג"כ דהמהרשד"מ וגם המשפט צדק ומהרח"ש ס"ל דהוי ס"ס ע"ש, ובאמת כי דבריהם נראין נכונים מאוד כי מח ענין זה לשם אונס חד הוא, (בשגם דכשם אונס חד הוא דעת רבינו הגדול הרמב"ם דחשיב שפיר ס"ס עי' באחרונים ז"ל ועד אחרון בשדי חמד חלק מ"ז במערכת הסמ"ך אות כ"א דהביא ג"כ עוד כמה מהראשונים דס"ל הכי עש"ב) גם גדול הדור האחרון הרב מהר"ם בן חביב בגט פשוט סי' קכ"ט ס"ק י"ג כתב וסוגיין דעלמא להתיר בס"ס בפלגותא דרבוותא אפילו באיסורא דאורייתא ואפילו באיסור אשת איש להתירה לעלמא ע"ש. והנה היה מקום להעיר על חרב דמחבר מדברי הרב הרא"מ הידועים דאין להתיר לכתחלה בס"ס ואמנם גם בזה כל האחרונים כבר הסכימו דאף לכתחלה מותר בס"ס עי' בדבריהם, ועד אחרון בס' הנחמד כפי אהרן ח"ב מיו"ד סי' י"ב דכתב דכבר עמדו רבני האתרונים בסברא זו ובטלוה וכל האחרונים שציין הרב יד אחרן וכו' אמכוחא דספרי מרבני האחרונים כולם הסכימו דעבדינן ס"ס לכתחלה גם בפלוגתא דרבוואתא ע"ש. ועיין בכ' אוזן אהרן (להרב הנז') באות הס' כלל ט' דהביא כן גם משם הרב כרם שלמה דכתב דעתה כבר נתפשט המנהג להתיר לכתחלה בס"ס ואפילו בפלוגתא דרבוואתא ע"ש, ועי' גם בשדי חמד שם כלל ל"ב, ואין המקום כאן לקבל אריכות. שוב אחרי כן הזכירני כבוד ידידי הרב המופלא בחריפותו ובקיאותו וכו' ר' יצחק נסים יצ"ו תשובת הגאון הגדול הצדיק המפורסם כמוהר"ר יוסף חיים זצוק"ל הובת בסוף ספר זבחי צדק ח"ב ד' צ"ו ע"א דהביא כתו"ר השגה הרה"ג ר' ראובן דוד הנ"ל על המחבר וכתב דאף דלא נכשל אותו צדיק ז"ל (כלומר הרב המחבר) בהוראתו להיתר יען כי כבר מצא היתר מצד אחר אבל מה שהשיג עליו במה שרצה להתיר מכח ס"ס בפלוגתא רבוואתא יפה השיג ע"ש ובאמת דברי הרב הגאון מחרי"ח זצוק"ל פלא בעיני כי לפי מש"כ אין כאן השגה כלל והצדק עם חרב המחבר זצ"ל, והגחמ"ח זבחי צדק עצמו בדיני ס"ס בדף קל"ג הסכים דעבדינן ס"ס בפלוגתא דרבוואתא ע"ש. המגיה)** את אביהם ונתן להם קידושין או אם קטנות או נערות ונתן קידושים ליד אביהם הרי אלו מקודשות ובלבד אם קדשם בעדים שאלו קדשם שלא בעדים אינם מקודשות שמקדש אפילו בעד אחד אפילו שניהם מודים אינם מקודשת ע"כ.

הרי לך בהדיא שאם קידש אדם בת אחת לבנו משלו דאינה מקודשת הבת אלא אם כן יש עדים שעשו הבנים את אביהם שליח לקדש להם אשה או שיש עדים שאביהם אמר להם שהוא רוצה לקדש להם אשה ונתרצו בכך אבל היכא דליכא עדים שעשו שליח לאביהם או שאמר להם מקודם ונתרצו בכך לא הייא מקודשת דלא חיישינן לדילמא שליח שויה ולא לדילמא ארצוי ארצי קמיה האב לפני הבן מקודם ושתיק הבן.

וא"כ בנ"ד דליכא עדים דשויה הבן שליח לאב לקדש לו אשה וליכא עדים נמי דהרצה האב קמיה דבן ונתרצה בכך דליכא למיחש להנך קידושין כלל שמסר אבי הבנים ליד אבי הבת ואין חוששין שמא עשו הבנים לאב שליח דמוכח מדברי הרשב"א ז"ל שכתבנו דאעג"ב דהודה הבן שעשה לאב שליח או שהרצה דברים קמיה ושתיק והאב נמי הודה דבנו עשאו שליח לקדש לו אשה לא מהני הודאתם למיחש לקדושין ולא סגי בלתי העדאת עדים שיעידו דשויה שליח דהא בנדון הרשב"א ע"כ מיירי דהודו האב ובניו דשיוה שליח לאב לקדש דהא קיימי קמן. ולשילונהו אי קא מודי דלא שיויה שליח פשיטא דלא חיישינן לקידושין דהא קא מודו ואי מיירי דקאמרי דשוויה שליח מאי האי דקאמר הרשב"א וז"ל וכאן אין חוששין שמא עשו הבנים את האב שליח כי מן הסתם אין אדם חציף לשוויה לאביו שליח הא קאמרי בהדיא דשויה שליח ומעיז, ומעיז הוא והעזה פניו ואמר לו, ואי קא מיירי דשתקו ולא אמרו דבר אי עשאו שליח ונימא דאי מודו דשויה שליח מהני א"כ אמאי לא שיילינן להו גופא דעובדא היכי הוה ונדון על פיהם אם אומרי' שעשו שליח הו"ל למיחש לקידושין ואמאי קאמר בנדון דידיה דאין חוששין דשמא עשו הבנים לאב שליח וכו' אלא ע"כ דאעג"ב דקאמרי האב ובני שעשה הבן שליח לאב לא מהמנינן להו ב) מטעם דלא חציף איניש לשויה לאביו שליח ולא סגי בלא העדאת עדים שיעידו דשויה לאביו **( ב) מה דפשיט ליה לחרב המחבר דאע"ג דקאמרי האב ובנו שעשה הכן שליח לאב לא מהמנינן להו מטעם דלא חציף איניש לשוויא שליח לדעתי לכאורה צ"ע דנר' דנאמנים דאף דלא חציף איניש לשוויה לאביו שליח היינו בסתמא אבל באומר דעשאו שליח נר' דנאמן וכן משמע מלשון הרשב"א דכתב כי מן הסתם לא חציף גר' דאם אומר דעשאו שליח נאמן, וכן משמע מלשון הטור (דהביא הרב המחבר להלן) דכתב ולא חיישינן שמא עשאו שליח לא שנא אם המקדש אביו, או איש נכרי לו, הרי דעריב ותני אביו לאיש נכרי לו ואחרי דהטור פסק דשליח האיש לא בעי עדות אם איתא דבאב וכן בעי עדים דוקא ולא מהני הודאתם הוה ליה להטור לבאר דבאב ובן בעי עדים בהשליחות ול"א מהני הודאתם, (וכן משמע קצת מדיוקא דהרא"ש והרב המגיד דלא בעי עדים מקושית הש"ס ודילמא ש יה שיויה הרי דגם בבן ואב לא בעי עדים אלא דוה יש לדחות די"ל דזהו לס"ד דש"ס אבל למאי דמשני לא חציף וכו' א"כ מהאי טעמא י"ל דבעי עדים באב וכן) וראייתו מהרשב"א אינה ראיה די"ל דליתיה קטן הבן דנשייליה, וגם מתשובת מרן שהביא הרב המחבר להלן דאפי' איתנהו קמן האב והבן אין צריך לשאול להם על כך מכח האי חזקה וכו' היינו דאין צריך לשאול להם דאם איתא דהבן עשאו שליח היה אומר דעשאו שליח וכל כמה דחוא לא הודה אמרינן מכח האי חזקה דלא עשאו, אבל אם הבן וגם האב מודים דעשאו שליח נראה דנאמנים דלולי זאת היה לו למרן לומר חידושא יותר דאפילו באתנהו קמן האב והבן ואמרו כי עשאו שליח אין נאמנין מפגי דלא חציף איניש, ולכן דברי הרב המחבר דנקט בפשיטות לומר דאין נאמנין צ"ע. שו"ר ביד אהרן בסי' ל"ח בהגהת הטור סק"ט דכתב וז"ל ראובן שקדש לבנו יתומה אחת גדולה והאם אינה רוצה להשיאה לו בטענת שהאב לא היה שליח הבן והבחור אומר שהיה שלוחו ואביו ג"כ אומר כן אין לפוטרה בלא גט, אבל אם פשטה ידה וקבלה קדושין וכל שכן אם נשאת וכ"ש אם יש לה בנים לא תצא מאחרון, שו"ת הרשב"ש סי' תקע"ר עכ"ל, הנה הרב נקיט בפשיטות דאין לפוטרה בלא גט, אלא דמת דכרב דאם פשטה ידה וכו' לא תצא אין בידי כעת שו"ת הרשב"ש לראות טעמו של דבר, דבודאי באחר כי האי גוונא תצא מהאחרון כיון דקיי"ל כדעת הפוסקים דלא בעי עדים, ונ"ל כי טעמו של הרב הוא משים דנהי דאיכא עדים בגוף הקידושין מ"מ מת דתפסי בה הקידושין הוא רק עפ"י הודאתם, דעשאו שליח וא"כ אף דלא בעינן ערים בעד השליחות זהו דוקא באנשים זרים זה לזה דיכולין להעיד זה על זה ושניהם יחר יוכלו להעיד על האשה דקבלה קדושין ואסורה לעלמא, אבל אב ובן אינן יכולין להעיד זה על זה, וגם אין בידם לאסור את האשה ולהעיד עליה דקבלה קדישין, ולכן כדי ליהוי קידושין גמורים צריך עדים בהשליחות דאל"כ נמצא כי אחא אוסר אותה בעדות האב והכן, כי עשאו שליח והם אין נאמנין להעיד עליה ולכן כתב הרב דאם לא נשאת לפוטרה בלא גט לא אפשר, אכל אם קבלה קידושין מאחר לא תצא וזה דבר נכון מאד בסברא ואפשר דזהו ג"כ טעמו של הרשכ"א שדייק וכתב אבל אם הבנוח גדולות ויש עדים שעשו הבנים שליח וכו', דלאחשכה כאשת)** שליח או שהרצה קמיה, והכי מוכח בהדיא מדברי הרשב"א שכתב שם וז"ל אבל אם הבנות גדולות ויש עדים שעשו הבנים לאב שליח וכו' אלמא דבעינן דנסהדו סהדי בהדיא שעשו לאב שליח ובלאו הכי לא מהניא ומן הסתם לא חיישינן לדילמא שליח שויה וא"כ גם בנ"ד ליכא למיחש לדילמא שליח שויה לאב וכל כמה דלא מסהדי סהדי בהכי לית לן למיחש לדילמא שליח שויה, ומהאי טעמא נמי ליכא למיחש בנ"ד לדילמא שליח שויה בעדים דכיון דלא חציף איניש לשויה לאבוה שליח לית לן למיחש בהכי עד שיתברר בעדים דהיינו דאתו סהדי קמן ומסהדי הכי.

ובתשובה למוהר"י קארו סי' ד' כתב בהדיא דאפילו איתנהו קמן האב והבן אין צריך לשאול להם על כך אם עשה הבן שליח לאב או לאו מכח האי חזקה דלא חציף איניש לשוויה לאבוה שליח, וכתב הטור בסי' ל"ה וכתב א"א הרא"ש דאפילו לא מינהו שליח בהדיא אלא שגילה דעתו שהוא חפץ בבת פלוני ואמר לו לשדכה לו והלך וקדשה בלא מינוי שליחות שהיא מקודשת אבל אם לא אמר לו לשדכה והלך וקדשה אינה מקודשת ולא חיישינן שמא עשאו שליח לש' אם המקדש אביו או איש נכרי לו ואפילו נתרצה הוא בקידושין כששמע אינו כלום ע"כ.

ולכאורה קשה טובה על הטור דהיכי כתב ולא חיישינן שמא עשאו שליח לא שנא אם המקדש איש נכרי או אביו והרי בגמרא פריך ודילמא שליח שויה ומשני דלא חציף איניש לשויה לאבוה שליח וא"כ דוקא באב לא חציף איניש אבל באחר חיישינן דילמא שליח שויה לפ"ז באדם נכרי שקידש לאחד אשה חיישינן לדילמא שליח שויה וא"כ מנ"ל להטור ז"ל למימר דאף באחר לא חיישינן לדילמא שליח שויה.

אמנם התירוץ פשיט דכוליה האי שקלא וטריא ופרכת הגמרא ותירוצה לא הוי אלא לרב ושמואל דאית להו בנתקדשה הבת קטנה שלא לדעת אביה דחוששין שמא נתרצה האב כששמע ומש"ה קאמר התם רבינא בההוא דא"ל מקדשה ברתך לברי דאפילו למ"ד שמא נתרצה האב שמא נתרצה הבן לא חיישינן דגברא מידק דייק ונסיב וכן אינו ברשות אביו לקדש לו אשה שלא בשליחותו ואהא פריך ודילמא שליח שויה ומשני דלא חציף וכו' והדר פריך ודילמא ארצי ארציה קמיה ואהאי פירכא לא משני מידי ולכאורה משמע דאף לפי המסקנא חיישינן דדילמא ארצוי קמיה דלא שייך לשנוי אהאי פירכא דלא חציף וכו' לשויה לאביה שליח וא"כ באב המקדש אשה לבנו נהי דלית לן למיחש לדילמא שליח שויה דלא חציף לשויה לאב שליח מ"מ ניחוש דילמא ארצי קמיה האב דלא שייך בה חוצפא ואמאי כתב הטור ולא חיישינן שמא עשאו שליח וכו' דנהי דלא חציף לשויי שליח דילמא ארצויי קמיה דהא אהאי פירכא לא משני מידי.

אמנם כוליה הני פירכי לא הוו אלא למ"ד דחיישינן שמא נתרצה האב דזוהי סברת רב ושמואל ורבינא קאמר דאף למ"ד דחיישינן שמא נתרצה האב שמא נתרצה הבן לא אמרינן אבל לפום מסקנא דתלמודא דאמר ליה רבה בר שימי לרבינא בפירוש מר לא סבר להא דרב ושמואל כלומר דאפילו בנתקדשה שלא לדעת אביה לא חיישינן שמא נתרצה האב ואעג"ב דאב בקדושי בתו בכל דהו ניחא ליה דטב למיתב טן דו וכמ"ש רש"י התם א"כ מכ"ש דלא חיישינן לשמא עשאו שליח לאב ולא לדילמא ארצוי קמיה ואעג"ב דלא שייך בה טעמא דלא חציף וא"כ לפי המסקנא דקי"ל כרבינא כמבואר בסי' ל"ז באורך א"כ באב שקידש לבנו אשה ליכא למיחש לא לדילמא שליח שויה ולא לארצוי קמיה, וכך הם דברי רש"י שכתב וז"ל בפי' שמעתי ממנו דלא סבר להא דרב ושמואל דאין חוששין שמא נתרצה האב וכ"ש דלא חיישינן **(באשת איש גמורה לא אפשר בהודאת האב והבן לבד, ומזה יש לדון דלאו דוקא באב וכן אלא אפילו בפסולי קורבה אחרים ואולי גם כפסולי עדים אחרים כיון דרק על פיהם דעשאו שליח הוא דאתא בה לאחשבה אשה איש גמורה וזה לא אפשר כין הם פסולי ערות ולוא היו באים להעיד על האשה דקבלה קידושין לא היתה בידם לאוסרה ולכן גם עתה אין לאחשובה אשת איש גמורה אלא דמ"מ לפוטרה בלא גם לא אפשר וכדכתב הרשב"ש. כן היה נ"ל נכון, אלא דגם על זה יקשה כמ"ש לעיל דהלא הרא"ש וה"ה דייקי דלא בעי עדים בהשליחות מדפריך סתמא ודילמא שוויה שליח ולא פריך ודילמא שווייה שליח בעדים ומזה דייקי דלא בעי עדים בשליחות ותרי רחם באב וכן קאי הרי דגם באב וכן לא בעי עדים בשליחות וכן משמע מלשון הטור דעריב ותני אביו עם אחר וכתב לא שנא אם המקדש אביו או איש נכרי לו וצריך לעיין בגוף שו"ת הרשב"ש. שו"ר להמרדכי בההיא דדילמא שליח שויה דכתב וז"ל משמע דאי הוה חיישינן דשויה שליח או אם אמר כן ודאי שויתיה שליח או ארצי קמיח ושתק צריכא גט וכן בגירושין ומכאן מדקדק רבי יעבץ שאין אדם צריך למנות שליח בעדים לקדש או לגרש וכו' עש"ב נראה מדבריו להדיא דאין הבדל מאב וכן לשני אנשים נכרים זה לזה, וגם נראה מדבריו דאף דלא הציף אינש למישול לאביו שליח מ"מ אם אמר הבן דשויתיה שליח נאמן ושלא כדברי הרב המחבר ז"ל.)** לשמא עשאו הבן שליח אלא אם כן שמענו ע"כ ר"ל שנדע בבירור שעשאו הבן לאביו שליח ולאו מטעם חזקה דלא חציף איניש אלא אפילו באיש נכרי דלפי המסקנא דקי"ל כרבינא תו לא איצטריך לטעמא דלא חציף איניש דבאחר נמי ליכא למיחש דילמא שליח שויה ובאב נמי לא חיישינן דילמא ארצוי קמיה ומר"ן בתשובה סי' י"א מהלכות קדושין כתב דלכ"ע לא חיישינן לשמא נתרצה מעקרא ומאי דקאמר אפילו למ"ד חוששין שמא נתרצה האב שמא נתרצה הבן לא חיישינן הוא ברצוי דאח"כ אבל ברצוי דמעיקרא לכ"ע לא חיישינן ובכן בכל גוונא לא חיישינן לשמא נתרצה ועיין שם בתשובה הנזכרת דף י"ג ודף י"ו שפסק דאף אם נתרצה הבן אח"כ לא הוי קידושין אא"כ ידענו דשויה שליח.

ולפי דברי המרדכי ניחא טפי שכתב וז"ל אהא דאמרינן דילמא שליח שויה באב יש לחוש יותר מבאדם אחר שהוא חייב להשיאו אשה ורגיל לדבר עמו על עיסקי קדושין ע"כ והביאו מר"ן סי' ל"ה, ומוכח מדבריו אלה דע"כ לא פריך תלמודא ודילמא שליח שויה ואיצטריך לשנוי דלא חציף איניש לשויה לאבוה שליח אלא גבי אב דוקא שקידש אשה לבנו כההיא עובדא דהנהו תרי דהוו שתו חמרא ושקל חד מנייהו כסא והב לחבריה ואמר ליה מקדשא ברתיך לברי ועלה פריך ודילמא שליח שויה ומשני דלא חציף איניש וכו' אבל באדם שקדש אשה לחבירו פשיטא דלא חיישינן לדילמא שליח שויה עד דידעינן שעשאו שליח דבאב דוקא חיישינן לדילמא שליח שויה יותר מאדם אחר שהוא חייב להשיאו אשה ורגיל לדבר עמו על עסקי קידושין כדכתב המרדכי ואצטריך לשנוי דלא חציף איניש אבל באחר בלא האי טעמא ליכא למיחש לדילמא שליח שויה וא"כ שפיר כתב הטור דלא שנא אם המקדש אביו או איש נכרי הוא לו.

והרב המגיד דקדק מהא דפריך ודילמא שליח שויה ולא קאמר ודילמא שליח שויה בעדים דאין צריך עדים במינוי שליחות על הקידושין אלא בהודעת השליח והמשלח סגי שכך היא דעת הרמב"ם והרא"ש שאין צריך עדות במינוי השליחות רק אם השליח והמשלח מודים בדבר וגם הרא"ש דקדק כן מהא דפריך ודלמא שליח שוויה דאין צריך עדים במנוי השליחות

וצ"ל דלדעת הראב"ד והרמ"ך דס"ל דצריך עדים במינוי השליחות דלדידהו הא דפריך תלמודא ודילמא שליח שויה ר"ל בעדים דניחוש שמא מינהו שליח בעדים ומשני דלא חציף איניש וכו'.

ובחפשי באמתחות ספרי הפוסקים ראיתי להרב המבי"ט סי' רנ"ה בח"ב שכתב וז"ל ולענין המקדש בת חבירו לבנו בפני בנו ושתק ואחר ט"ו שנה אמר שנתרצה במה שעשה אביו באותה שעה הא אירינן בפ' האיש מקדש גבי עובדא דהנהו בי תרי דהוו שתו חמרא וכו' אמר רבינא אפילו למ"ד חוששין שמא נתרצה האב לשמא נתרצה הבן לא אמרינן וכתב הרב ז"ל דכולהו רבוותא קמאי פסקו הלכתא כרבינא ואם כן אפילו נתרצה הבן אינן קידושין כיון שלא מינהו שליח וגם לא ארצי קמיה ולא גילה הבן דעתו שהוא חפץ בה וכו' ואפילו שהקידושין אלו היו בפני הבן כיון שלא גלה דעתו לא הוי שלוחו וכו' ואפילו לפי' הרמב"ן שפי' ארצי קמיה שהרצה האב קמיה כן מילי למהוי ליה שליח ושתק ליה ברא מחמת כיסופא ומסתמא הו"ל שלוחיה הכא בנ"ד לא היה כך כי האב לא דבר עם הבן כלל אלא שאמר לאבי הבת את בתך כשתתרפא מחולי זה תהא מקודשת לבני בכוס זה ונתרצה וקבל הכוס והבן לא השיב דבר

הרי שאין רצוי מן האב לבן וכו' ע"כ. דאפילו בקדש האב לבנו בפני הבן ושתק דלא חיישינן לקידושין כלל ולא אמרינן דהוי שלוחו כ"ש בנ"ד שקדש אשה לבנו והבן היה בעיר אחרת ואמר אבי הבן לאבי הבת תקח גי'ריק זה בשביל קידושי בתך לבני והבן לא היה מצוי בעת הקידושין בודאי דלא חיישינן דילמא הבן שויה שליח לאב גם לא חיישינן דילמא הרצה האב קמיה הבן ונתרצה כמבואר בתשובת הרשב"א שזכרנו וכמבואר בטור לעיל.

וא"ת לא יהא בנ"ד אלא קול בעלמא שיצא עליה שהיא מקודשת במדינה אחרת וכדתנן בסוף גיטין יצא שמה בעיר מקודשת הרי זה מקודשת וכן כתב הרמב"ם בפ"ט מה' אישות וז"ל האשה שיצא עליה קול שהיא מקודשת לפלוני הרי זה בחזקת מקודשת אעפ"י שאין שם ראייה ברורה ע"כ הא ליתא דהא אופני הקול דחיישינן ליה הוא בתרי גוונא כמבואר בדברי הרמב"ם וז"ל וכיצד הקול שהוחזק בו שהיא מקודשת כגון שבאו שנים והעידו שראו נרות דולקות ומטות מוצעות ובני אדם נכנסין ויוצאין ואומרים פלונית נתקדשה היום וכו' וכן אם באו שנים ואמרו ראינו כמו שמחת אירוסין ושמענו הברה ושמענו מפלוני ששמע מפלוני שנתקדשה פלונית בפני פלוני ופלוני והלכו להם העדים למדינה אחרת או מתו הרי זה קול שמחזיק אותה מקודשת ע"כ וכתב הרשב"א ז"ל דעולא דאמר לא שישמעו קול הברה אלא כדי שיהו נירות דולקות ומטות מוצעות ובני אדם נכנסין ויוצאין ואומרים נתקדשה פלונית היום לא פליג אהא דרבי אבא דאמר לא ששמעו קול הברה אלא כדי שיאמרו פלוני מהיכן שמע מפלוני ופלוני מפלוני והלכו להם קמאי למ"ה אלא מר אמר חדא ומר אמר חדה ולא פליגי שאלו היה בשעתו בעינן כדעולא ואם לאחר זמן בבדיקת הקול מפי עדים כדרבי אבא ע"כ, ומוכח מדברי הפוסקים דהנך תרי קמאי דקאמרו משמיהו הנך תרי בתראי הם העדים שנתקדשה בפניהם ולשיטת הרמב"ם בעינן דליתו קמן תרי סהדי שיאמרו ששמענו מפלוני ופלוני מפלוני שנתקדשה פלונית בפני פלוני ופלוני והעדים שנתקדשה בפניהם הלכו למ"ה או מתו ולשיטת הרשב"א דאיכא קמן ראובן שאמר ששמע מפי לוי ושמעון שיאמר ששמע מיהודה ואתו ראובן ושמעון קמן וכל חד מניהו אמר ששמע מעד אחד של הקידושין ולוי ויהודה הם עידי הקידושין ולשיטת הטור צריך שיבאו ב' עדים וכל אחד מהם יאמר ששמע מפי שנים ואותם השנים ראשונים הלכו להם למ"ה ובנ"ד ליכא חדא מהני גוונא כלל דליכא עדים שיאמרו ראינו נרות דולקות ומטות מוצעות ונשים אומרות נתקדשה פלונית היום וגם ליכא עדים שיאמרו ששמעו מאחרים שנתקדשה בפניהם או כגוונא דהרמב,ם או כהטור או כהרשב"א וא"כ לא הוי קול כלל למיחש ליה, וכן ראיתי להריב"ש ז"ל בסי' ק"ע שכתב וז"ל ואם אמור יאמר לא יהא אלא קול בעלמא הלא יצא קלא דלא פסיק שאהרן הסופר קידש בולארה הנזכרת על ידי אביה ושנינו בסוף גיטין יצא שמה בעיר מקודשת וכו' הא ליתא דהא טכסיסיה דקלא דחיישינן לה מפרשינן לה בגמ' בתרי גווני דאמרינן התם אמר עולא לא שישמעו קול הברה וכו, ורבי אבא אמר וכו' ובכאן לא היה דבר מהם שהדרך הראשון מנרות דולקות וכו' מפ' לא היו כאן והדרך הב' לא היה שיאמרו שנים שמענו מפלוני ופלוני עד שמגיעין ששמעו מן השנים שנתקדשה בפניהם ע"כ וכן כתב בסי' רס"ו וקכ"ג ואפי' בקול גמור בהני גווני שזכרנו אם לא הוחזק אותו קול בב"ד לאו קלא הוא וכדאמרינן בגמרא אמר רב אשי כל קלא דלא אתחזק בבי דינא לאו קלא הוא וכתב ה"ה בפ"ט פרש"י כל שלא בדקו ב"ד אחריו אם הוא קול גמור בשמיעת פלוני מפלוני שהלכו להם או בנרות דולקות עד שבאו אותם עדים והעידו בביטול הקול דכל קול שהוחזק אין מבטלין ואם לא הוחזק מבטלין אותו וכן אם לא בדקו עליו בזמנו ולאחר זמן לא מצאו ולא ידעו שמעיד להם בדבר ברור אין חוששין לו ע"כ, והכא בנ"ד זה הקול לא בדקו עליו ב"ד בזמנו והשתא נמי ליכא מי שמעיד בדבר ברור דליכא תרי דשמעו מתרי שנתקדשה בפניהם ובזמנו נמי לא בדקו אחריו ב"ד אם היא קול גמור בנרות דולקות או בשמיעת פלוני מפלוני א"כ זה הקול לא הוחזק בב"ד כלל ולא הוי קלא כלל, ועוד דאפילו השתא לא הוי קול גמור וזה שיצא הברה בעיר שהיא מקודשת אינו אלא מפי השמועה בעלמא שזה שמע מזה וזה מזה וליכא מי שמעיד בדבר ברור וזה הקול דמי למ"ש הרשב"א וז"ל ואפילו אמר ראובן אני שמעתי משמעון ושמעון אמר אני שמעתי מלוי ולוי מיהודה ואפילו אלף וכיוצא בזה אין כאן אלא ע"א וליכא אפילו עד אחד שיאמר שמעתי מפלוני שנתקדשה בפני פלוני ופלוני ליכא אפילו חד שיזכיר מי היה עד של הקידושין וא"כ פשיטא דלא הוי קלא כלל

והנה כתב הרמב"ן דאפילו יצא הקול קודם שנישאת כל דלא אתחזק קלא בב"ד קודם נישואין לא חיישינן ליה ולא מחזיקינן ליה בב"ד בתר נשואין ע"כ ולאו דוקא אחר נישואין אלא אפילו לבתר אירוסין לא חיישינן ליה דהיינו דנפיק קלא מקמי אירוסין ולא הוחזק בב"ד קמי אירוסין ונתארסה השתא לאחר לא מחזיקינן ליה לקלא השתא ואין בודקין אחריו אם הוא קול גדול וכמ"ש הטור וזל וקול שיוצא אחר הנישואין שנתקדשה לאחר תחלה אפילו אחר אירוסין אין חוששין לו להצריכה גט מראשון וכרב חביבא דאמר אפילו לבתר אירוסין לא חיישינן ליא דהכי פסיק תלמודא וכתב הרמב"ן דאפילו יצא הקול קודם שנישאת כל דלא אתחזק קודם נישואין קלא בב"ד לא מחזיקינן ליה בב"ד בתר נישואין דהוא מפרש מ"ש בגמרא כל קלא דבתר נישואין או אירוסין לא חיישינן ליה לאו למימרא שיצא הקול בתר אירוסין אלא אפילו נפק קלא מקמיה אירוסין כיון דלא אתחזק בב"ד בנרות דולקות או תרי דשמעי מתרי שנתקדשה בפניהם והלכו למ"ה שמעידין בדבר ברור לא מיקרי קלא ולא בדקינן בתר אירוסין אחר הקול אי הוי קול גמור אי לא וא"כ בנ"ד אעג"ב דנפיק קלא מקמי אירוסי ב' דהיא מקודשת כיון דלא הוחזק בב"ד מקמי אירוסי ב' אי הוי קול גמור או לא לא מחזקינן ליה השתא בתר אירוסי ב' ואין בודקים אחר הקול כלל השתא

וכן כתב הר"ן ז"ל וז"ל אהא דאמרינן דכל קלא דלא הוחזק בב"ד לא' הוי קלא וא"ת כל שלא הוחזק בב"ד יחזיקו אותו עכשיו ויבדקו עליו ושמא אם נישאת קודם בדיקה אין בודקים אחר נישואין והטעם לכל אלו שהרבה אומרים שמענו מפלוני ופלוני שהלכו להם למ"ה ואלו יבואו לב"ד ויחקרו ויאמרו לא שמעט ולא ראינו ע"כ, וכבר כתבנו דנישאת לאו דוקא דה"ה אם נתארסה מקמי דאתחזק קלא בב"ד לא מחזקינן ליה השתא בתר אירוסין ואין בודקים אחר הקול להחזיקו עכשיו וא"כ דון מינה ואוקי באתרין אעג"ב דנפיק קלא מקמי אירוסי שני דהיא מקודשת כיון דלא אתחזק לה לקלא מקמיה אירוסי שני לא מחיקינן ליה השתא לבתר אירוסי ב' ואין בודקים אחריו להחזיקו וזה פשוט לכל מבין.

אמנם קשה לי על דברי הר"ן ז"ל דמאי קשיא ליה כל שלא הוחזק ממש יחזיקו אותו עכשיו ויבדקו עליו ואמאי לא תריץ לה כדתריץ לה ה"ה בשם רש"י דנראה דקשיא ליה לרש"י ז"ל קושיא של הר"ן ז"ל כל שלא הוחזקי חזיקו אותו עכשיו ויבדקו עליו ושני לה דמיירי דקודם שבדקו אחריו באו עדים והעידו בביטול הקול דאילו היה מוחזק הקול בב"ד מקודם שבאו עדים והעידו בביטול הקול לא צייתינן להו ולאו כל כמינהו לבטולי ליה לקלא דס"ל דלא מבטלינן קלא וכמו שכך היא סברת הרי"ף והרמב"ם וכמבואר בב"י לקמן אבל אם לא הוחזק בב"ד ובאו העדים והעידו בביטול הקול מבטלין אותו וא"כ מאי קשיא ליה להר"ן ולישני כפירש"י וב"י כתב שדברים אלו כתבום הרשב"א והר"ן בשם הרמב"ן ז"ל וכיון דהר"ן כתב להא דרש"י מאי קשיא ליה תו יחזיקו אותו השתא ואמאי הוצרך לשנויי ושמא אם נשאת קודם בדיקה והא בלא נשאת נמי משכחת לה שפיר ודוחק לומר דהא דהוצרך הר"ן ז"ל לשנוי בגוונא אחרינא הוא דלשיטת רש"י לא אתיא הא דרב אשי דכל קלא דלא אתחזק בב"ד דלא הוי קלא אלא למ"ד דלא מבטלינן קלא אבל למ"ד דמבטלינן קלא לא אתיא כלל דאף בהחוזק קלא בב"ד אית ליה דמבטלינן קלא בבאו עדים והעידו בביטול הקול א"כ למאי הלכתא איתמר הא דרב אשי דכל קלא דלא הוחזק בב"ד דלא הוי קלא יחזיקו אותו עכשיו לכך הוצרך לשנויי דשמא מיירי דנשאת קודם בדיקה דכיון דסמוך ונראה הביא הר"ן להא דרש"י תו ליכא שום קושיא ולא פירוקא.

ועיינתי בפירוש רש"י ולא ראיתי שכתב הכי כמו שכתב ה"ה ז"ל בשמו וז"ל רש"י ז"ל דלא. אתחזק בבי דינא שלא בדקו ב"ד אחריו שלא תהא שמיעת קול הברה לא חיישינן ליה אלא א"כ ידעו ב"ד שכך יצא הקול פלוני מהיכן שמע מפו' וכו' וגזרו שיחושו לקול זה ע"כ, ובדברי רש"י ליכא האי סיומא דמסיים בה ה"ה וז"ל שלא בדקו ב"ד אחריו אם הוא קול גמור עד שבאו עדים והעידו בביטול הקול וכל קלא שהוחזק אין מבטלין אותו וכו' והתוספת הזה אינו מפירוש רש"י אלא מתורתו של הרמב"ן ז"ל ומש"ה קשיא ליה להר"ן ותירץ דמיירי שנישאת קודם בדיקה וכ"ו אבל אכתי קשיא דהא כמה שסיים ה"ה דמיירי שלא בדקו אחריו בזמנו ולאחר זמן לא מצאו ולא ידעו מי שמעיד להם בדבר ברור ע"כ ר"ל דבזמנו לא בדקו אחריו אם הוא קול ברור ולאחר זמן לא מצאו מי שמעיד בדבר ברור ולא תימא כיון דבזמנו לא בדקו אחריו לא מהני השתא בדיקה דאפשר דהשתא הלכו העדים שמעידין בדבר ברור קמ"ל דלא והר"ן ז"ל כתב כל זה וא"כ מאי קשיא ליה דאף דלא הוחזק יחזיקו אותו עכשיו והא טובא קמ"ל דלא תימא כיון דלא. בדקו עליו בזמנו אעג"ב דהשתא דלא אתחזק וליכא מי שמעיד בדבר ברור הו"ל למיחש לקלא דדילמא אי הוה בדקינן ליה לקלא בשעתיה הוה מתחזק ליה לקלא קמ"ל דכל דלא אתחזק לא הוי קלא ואנה"נ דאף לא הוחזק מעיקרה מחזיקינן ליה השתא ובודקים עליו ומאי קשיא ליה להרן ז"ל

ושוב עיינתי בדברי הר"ן וראיתי שהביא כל דברי ה"ה אלו בשם הרמב"ן וא"כ איתרצא קושיית הר"ן לפימ"ש הרמב"ן ז"ל דמיירי שקודם שבדקו ב"ד אחריו אם קול הוא גמור באו עדים והעידו בביטול הקול וא"כ אתי שפיר דאילו היה מוחזק הקול מעיקרא ואחר כך באו עדים והעידו בביטול הקול לא מבטלינן ליה לקלא דהלכתא כרב באסורי דאית ליה דלא מבטלינן קלא כמבואר בסי' מ"ו בב"י אבל אם קודם שהוחזק הקול באו עדים והעידו בביטול הקול מבטלינן ליה דהוי קול ושוכרו עמו דבעדנא דאתחזק ליה לקלא אייתו סהדי ואסהידו בביטולו דהאי פלוגתא דאמוראי אי מבטלינן קלא אי לאו מיירי בקול שיצא בלא ביטול שוכר ונתחזק בב"ד ושוב נתברר לב"ד ע"י אותם שהוציאו הקול שהוא שקר וכמ"ש הרא"ש ז"ל וס"ל להרמב"ן דלא מבטלינן קלא אבל בקול ושוברו עמו כ"ע לא פליגי דלא הוי קלא וא"כ הא דרב אשי דכל קלא דלא אתחזק בב"ד דלא הוי קלא מיירי שלא הוחזק מקודם עד שבאו העדים והעידו בביטולו וא"כ אפילו אם נחזיק אותו עכשיו לה מהני כיון דהוי קול ושוברו עמו באופן שדברי הר"ן ז"ל קשים לשמוע.

וראיתי להרב בס' מקור ברוך סי' כ"ה שכתב וז"ל והרא"ש בפסקיו כתב דצריך שיהיה תרי מתרי כלומר שישמעו שנים מפי שנים ולא כמ"ש הרשב"א בתשובה דאמאי דמסהיד האי לא מסהיד האי כן מוכח מלשונו אעפ"י שהרב מוהרי"ק כתב שהרא"ש כתב כהרשב"א לא הבנתי דבריו דהא ודאי מוכח דלא כוותיה ע"כ ר"ל דהרשב"א מוכח דס"ל דהיכא דראובן מעיד ששמע משמעון ולוי מעיד לפנינו ששמע מיאודה ושמעון ויאודה הנזכרים אינן לפנינו אבל ראובן ולוי באו לפנינו והעידו מפי שמעון ויאודה כל חד מפומא דחד הוי קלא בכה"ג ואילו לסברת הרא"ש בעינן שיבאו ראובן ושמעון ביחד ויעידו ב' ששמעו שניהם ביחד מפי לוי ויאודה שהיו ביחד והגידו להם שנתקדשה דבעינן תרי דשמעו מתרי ביחד ולא מהנו חד מפומא דחד דלא כהרשב"א דאית ליה דמהני כהאי גוונא ומקשה הרב הנזכר על מרן בב"י שכתב וז"ל וכתב ה"ה שהרשב"א פירש דוקא בדאיכא תרי דשמעי מתרי כדפירש הרא"ש ע"כ דמוכח דס"ל למרן דהרא"ש והרשב"א בחדא שיטה אזלי ודחוקים זה מזה וקשה לזווגן.

אמנם אנכי העבד נראה לי כי התירוץ פשוט ולא קשיא על מרן מידי דאיהו נמי לא קאמר דפירוש הרא"ש כהרשב"א ממש אלא בהא מלתא הם שוין דבעינן שישמעו תרי מפי תרי לאפוקי מהרמב"ם ז"ל דס"ל דאפי' תרי מתרי מהני כל שבאו שנים ואמרו ששמעו מחד שאמר ששמע מחד שנתקדשה פלונית בפני פלוני ופלוני והלכו למ"ה וכמ"ש הרמב"ם וז"ל וכן אם באו שנים ואמרו שמענו מפלוני ששמע מפ' שנתקדשה פ' בפני פ' ופ' וכתב על זה ה"ה ז"ל וז"ל ומדברי רבינו שאפילו באיש אחד מוחזק הקול וכו' עיי"ש וכך כתב הר"ן בשם הרמב"ן וז"ל וכרבי אבא אף על פי שלא שמעו אלה מאחד ועלה כתב מרן וז"ל וכתב ה"ה שהרשב"א פירש דדוקא בדאיכא תרי דשמעו מתרי וכדפירש הרא"ש ע"כ ר"ל דגם הרשב"א סבר כהרא"ש דבעינן תרי דשמטו מתרי.

אמנם להרא"ש בעינן תרי מתרי ביחד אבל להרשב"א נהי דבעינן תרי מתרי מ"מ אפילו כל חד מנייהו שמע מפומא דחד דהיינו ראובן משמעון ולוי מיאודה מ"מ הא איכא תרי דשמעי מתרי דהיינו ראובן ולוי מיאודה ושמעון ולא כסברת הרמב"ם דמהני ראובן ושמעון שישמעו מלוי בלחוד דהיינו תרי מחד אלא בעינן תרי מתרי ובהא מילתא שוין הם הרשב"א והרא"ש ולא קשיא על מר"ן מה שהקשה עליו הרב מקור ברוך דבהא מלתא הוא דקאמר מרן דהרא"ש סבר כהרשב"א דבעינן תרי מתרי ולא תרי מחד כפשיטת הרמב"ם ודוק כי נכון הוא, ואם נפרש דמ"ש הרא"ש בפסקיו וז"ל ומיירי בתרי דששמעו מתרי כגון ראובן ושמעון מלוי ויאודה דר"ל דסגי שישמע ראובן מלוי ושמעון מיאודה כל חד מפומא דחד ולא בעינן תרי מתרי ביחד שיהיו השומעין והמשמיעין שניהם ביחד והשתא הוי הרא"ש כשיטת הרשב"א ממש וכן כתב הרב כנה"ג בשם מורו הרב דפירש כן דברי הרא"ש והסכים גירסת הטור עם פירוש זה ונוסחת הטור מוטעה ומבולבלת דלנוסחתינו בדברי הטור מוכח דבעינן שיעיד ראובן מפי שמעון ולוי ויאודה מפי יששכר וזבולון דכל חד מפי תרי וזו אינה לא כשיטת הרא"ש ולא כשיטת הרשב"א ועיין בכנה"נ בהגהת הטור ס"ק י"ב דכתב דהנסחא הנכונה בטור ודוקא תרי מתרי כגון דשמע ראובן משמעון ולוי מיששכר והשתא מכוונת גירסא זו עם שיטת הרא"ש והרשב"א והרא"ש והרשב"א אחים ולא יתפרדו, זאת תורת העולה דלא חיישינן לקדושי א' ולא הוו קידושין כלל וליכא בהו אפילו קול בעלמא והויא מקודשת לשני, וצור ישראל יצילנו משגיאות. הצעיר צדקה חוצין

תוכן העניינים

צדקה ומשפט חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה