אור ברסלב
צדקה ומשפט חלק א אבן העזר › סימן ה

צדקה ומשפט חלק א· רבי צדקה חוצין

אבן העזר · סימן ה

סימן ד

שאלה ראובן אחיו של שמעון שהיה בחצר אחד והיתה שם נערה אחת יתומה מאביה שהיתה דרה שם עם אמה בבית אחד מבתי אותה החצר והיו שם יהודים אחרים בבית אחד באותו חצר והיה ראובן עמהם והיה שם לוי שהיה בראשו מונכאש א' שהיה של כסף, וא"ל ראובן תתן לי מונכאש זה שבראשך כדי לנקות בו אזני ולא רצה ליתנו לו ואמר לו השאולהו לי כדי לקנח בו אזני ואחזירהו לך מיד, ונתנו לו אז הלך ראובן באותו חצר וקרא לה לנערה שהיתה עומדת שם בפתח בית אמה ואמר לה בפני עדים קחי זה המונכאש ולקחה אותו אותה הנערה ואחר שלקחה אותו אמר לה ראובן בלשון ערבי הכוני מקודשת עלא ושתקה הנערה ולא השיבה דבר ואמר להם לעדים הוו עדים בדבר, וכשמוע אמה את הדברים האלה יצאתה מפתח ביתה ואמר לנערה השליכו זה החפץ מידך ומיד השליכה אותו הנערה מידה לארץ בפני המקדש ולקח אותו המקדש והלך לדרכי, ושאלנו את פי שמעון אם מינהו לאחיו שליח בהדיא לקדש לו אשה או לא, והשיב שאותה הנערה גדלה בביתו שהיא בת אשת אביו וכל שעה היו אומרים לו שיקח אותה ופעם א' אמרו לו אביו ואחיו תרצה שנקדש אותה לך והשיב להם מה שתרצו עשו וגילה דעתו לאביו ולאחיו כי חפץ באותה נערה אבל לא מינה אותו שליח בהדיא מי חיישינן לקידושין אלו או לאו יורנו מורנו ושכמ"ה.

תשובה יש להסתפק בדינה של ריבה זו כמה ספיקי אחד שלא הזכיר לשון של הקדושין עד לאחר לקיחתה אותו החפץ ובשעה שנתן אותו החפץ לידה לא הזכיר כלום אלא נתן לה סתמה ואמר לה קחי זה החפץ ואיכא לאסתפוקי אי היו קידושין בכה"ג או לאו, והב' שהיה אותו החפץ בשאלה ששאל אותו ראובן מלוי ולא שאלו ע"מ לקדש בו אשה אלא לקנח בו האוזן והלך וקידש בו ואיכא לאסתפוקי במקדש בדבר שהוא שאול אי מהני אי לאו ומכ"ש בנ"ד שלא הזכיר לו שהוא רוצה לקדש בו עוד איכא לספוקי ספיקא אחריתי שלא מינהו שליח בעדים, ולקמן יתבארו בעה"י.

מעתה נשיב על ראשון ראשון שנסתפקנו אי מהני הזכרת לשון הקידושין אחר נתינת המעות או לאו ואפי' באמרה הן מבעיא לן דאפשר דלא מהני כיון שנתן לה סתמא אפשר דקבלתו דרך פקדון או לשם מתנה ולא לשם קידושין ואפי' שאמר לה אח"כ דלשם קידושין נתנו ההיא שעתא כבר היה בידה ומכ"ש אם שתקה כנ"ד מי הוי שתיקה דלאחר מתן מעות דלאו כלום הוא כמבואר בפ' האשה נקנית דף י"ב דהכי איתא התם ההוא גברא דקדיש בציפיתא אמרו לו והא לית בהו שוה פרוטה אמר להו תקדוש בארבע זוזי דאית בה ופירש"י שכרוכים היו בה שקלתה ואשתיקא אמר רבא הוי שתיקותא דלאחר מתן מעות לאו כלום הוא ומבואר בדברי רש"י דהאי עובדא הכי הוה דבשעה שנתן לה ציפיתא דאסא לא אמר שיש בתוכה ארבע זוזי אלא סברה דבעי לקדשה בציפיתא גופא וכשהקשו לו דהא לית בה שוה פרוטה אז היא כבר קבלה בידה אותה ציפיתא והשיב להם תיקדוש בד' זוזי דאית בה ופסק רבא שתיקותא דלאחר מתן מעות לאו כלום הוא שמתחלה כשקבלה והמעות היו בתוכה לא ידעה בהם וכשידעה אח"כ ושתקה הוי שתיקותא דלאחר מתן מעות ולאו כלום הוא דשתקה משום דלא איכפת לה דמימר אמרה מעיקרא לאו אדעתה דהכי קבלתיה.

עוד שם בגמ' אמר רבא מנא אמינא לה דשתיקה דלאמר מתן מעות לאו כלום היא דתניא אמר לה כנסי סלע זו בפקדון וחזר ואמר לה התקדשי לי בו בשעת מתן מעות כלומר לאחר שקבלתם אמר לה התקדשי לי בו רצתה מקודשת לא רצתה אינה מקודשת ומוקי לה בגמ' דרצתה היינו דאמרה אין לא רצתה דאשתיקה וש"מ שתיקה דלאחר מ"מ לא מהני, קשו בה בפום נהרא משמיה דרב הונא מי דמי התם בתורת פקדון יהבינהו ניהליה סברא אי שדינא להו מחייבנא בהו הכא בתורת קידושין יהבינהו ניהליה אם איתא דלא ניחא לה לשדינהו ופרש"י דבכנסי סלע זו בפקדון ולאחר נתינה אמר לה התקדשי לי בו היי' טעמא דאמרינן בה שתיקה לא מהניא משום דמעיקרא בתורת שמירה קבלתיה וכי הדר ואמר התקדשי לי בוסברא אי שדינא להו מחייבנא באחריותו ומש"ה לא שדיתנהו והאי דלא מיחאי משום דלא איכפת לה, אבל גבי ציפיתא דמעיקרא לשם קידושין קבלתיה ונהי דציפיתא לית בה שוה פרוטה כי הדר ואמר תקדש בזוזי דאית בה אם איתא דלא ניחא לה תשדינהו דהא לא נתחייבה בשמירתם ומדלא שדיתנהו ש"מ נתרצית בקידושין ופריך רב אחא אטו כולהו נשי דינא גמירי הכא נמי סברא אי שדינא להו ומתברי מחייבנא בהו שלחה רב אחא קמיה דרבינא כה"ג מאי שלח ליה אנן לא שמיעא לן הא דרב הונא אתון דשמיע לכו חושו לה ע"כ העולה מסוגיא זו דלרבא דאייתי ראייה מהא דכנסי סלע זו בפקדון לההיא דקדיש בציפיתא דאסא אית ליה דבכל גוונא שתיקא דלאחר מתן מעות לא מהני בין בקבלתם מתחלה דרך פקדון ולאחר קבלה אמר לה התקדשי לי בו בין בקבלתם דרך קידושין אבל לא היו שוו פרוטה ולאחר קבלה אמר לה התקדשין בארבע זוזי דאית בה ושתקה לא הוי קידושין דהאי דשתקה משום דלא איכפת לה דמימר אמרה דמעיקרא לאו אדעתה דהכי קבלתיה והאי דלא שדיתנהו משום דלאו כלהו נשי דינא גמירי דסברא דאפי' לא קבלה נטירותיה עליה דלא קבלתם מתחלה בתורת פקדון אלא בתורת קידושין נתחייבה בשמירתם וכדפריך רב אחאי ולפי סברת רב הונא ברוה דרב יהושע דוקא היכא דקבלתם דרך פקדון דנתחייבה בשמירתם התם הוא דאמרינן דשתיקה לאחר מתן מעות לא מהני דאמרינן דהאי דלא שדיתנהו הוא משום דמחייבה באחריותם ולעולם לא נתרצית בקידושין אבל גבי ציפיתא דאסא אס איתא דלא ניחא לה בקידושין אמאי לא שדיתנהו ואפי' ששתקה מהני,

והנה לענין דינא הרי"ף ז"ל חשש להא דרב הונא בריה דרב יהושע שכתב וז"ל שלח רב אחא קמיה דרבינא כה"ג מאי שלח ליה אנן לא שמיע לן הא דרב הונא בריה דרב יהושע אתון דשמיע לכו חושו לה הילכך לאפוקי צריכה גט ולעיילי צריכה קידושי אחריני ולא סגי בהנהו קידושין ע"כ.

אבל הרמ"בם בפ"ז מה' אישות פסק כרבא דכל שתיקותא דלאחר מ"מ לאו כלום בין בפקדון ובין בההיא דציפותא דאסא.

והנה לפי סברת הרמ"בם בנ"ד שנתן לה סתמא ולא הזכיר בשעת נתינה לא לשם פקדון ולא לשם קידושין אלא לאחר מ"מ הזכיר שנתן לשם קידושין ושתקה הוי שתיקה דלאחר מ"מ ולא מהניא ואמנם לסברת הרי"ף ז"ל דסבר דדוקא גבי פקדון היא דלא מהני שתיקותא אבל בקבלתם דרך קידושין מהניא שתיקותא והוי ספק מקודשת איכא לספוקי בנד"ד דאפש' דע"כ לא קאמ' הרי"ף דהויא ספק מקודשת אלא דוקא בקבלתם דרך קידושין כמו בצפיתא דאסא דמעיקרא נמי יהבינהו לה בתורת קידושין אבל כשנתן סתם כגוונא דנ"ד לא הוי קידושין דאי בעיקר' יהיב לה בתורת פקדון הא קיל"ן שתיקה דלאחר מ"מ לא הוי כלום לכ"ע בפקדון ואי יהיב לה בתורת מתנה וזכתה בו אעג"ב דאמר לה אח"כ דהוי קידושין הוא הכסף שלה וכאילו אינו נותן לה כלום או דילמא דנותן סתם דמי לנותן דרך קידושין

שוב מצאתי שספק זה נתחבטו בו גאוני עולם ה"ה הרב מהרשד"ם בא"ה סי' ל"ד ונחלק שם עם הרב משה אלמושנינו שהסכים להתיר בגוונא דנ"ד שהעיד העד שנתן לה הדידאל ואחר כך אמר לה טומה איסטו פור קידושין דהוי אמירה בתר מ"מ וכתב וז"ל דבכה"ג אפי' אמרה הן אינה מקודשת דכיון שנתן לה הדידאל במתנה נמצא שמקדשה אח"כ במעות דידה ואינה מקודשת והביא ראייה לדבר ממ"ש ה"ה בשם הרשב"א בפ"ג מה' אישות וז"ל ואם לא היו עסוקים כלל בזה ונתן לה כסף סתם אינה מקודשת אעפ"י שהוא אמר לקדשה נתכוונתי וכתב עוד ואפי' חזר ואמר לה הרי את מקודשת לי והיא רוצה צריך שיטול הכסף ויחזור ויתננו לה בתורת קידושין והכריח שם הרב מוהר"ם אלמושנינו מלשון זה דהרשב"א דאפי' אמרה הן אינה מקודשת.

והרב מוהרשד"ם פליג עליה בסברת הרשב"א וס"ל דאין כוונת הרשב"א לומר דאינה מקודשת כלל אלא דהוי ספיקא אי לשם מתנה נתן או לשם קידושין ומש"ה כתב הרשב"א ז"ל דהיכא דנתן לה סתמא ואפי' חזר וא"ל הרי את מקודשת לי צריך לטלו ממנה ויחזור ויתננו לה בתורת קידושין והיי' כדי לאפוקי נפשיה מספיקא

גם הרב מוהרח"ש בסי' ל"ו עמד בספק זה באחד שנתן לאשה טבעת אחת ואח"כ הזכיר הקידושין והביא שם דברי הרשב"א שכתבנו וכתב דהרב הגדול מוהרי"בל בח"א עלה ל"ב הבין מדברי הרשב"א דבנתן סתמא ואח"כ אמר לשם קידושין דאינה מקודשת כלל ואפי' אמרה הן וכתב שכן נר' מדברי הרב מוהרש"ך וכתב נמי דטעמא דמילתא דדוקא גבי פקדון הוא דאמרינן שתיקה לאו כלום ואמרה הן מהניא משום דבפקדון כל היכא דאיתיה ברשותא דמרה איתיה ומש"ה אם א"ל אח"כ דלשם קידושין ואמרה הן מקודשת אבל בנותן לה סתמא דיהיב לה בתורת מתנה אפי' אמר לה אח"כ בתורת קידושין כבר זכתה בו ואינה מקודשת דס"ל דגרע היכא דיהיב לה סתמא ואחר כך אמר לשם קידושין מהיכא דיהיב לה לשם פקדון ואח"כ אמר לשם קידושין וכתב עוד דהרב מוהרשד"ם פליג ע"ז וס"ל דבנתן סתם ואח"כ אמר לשון קידושין דס"ל להרשב"א דהויא ספק מקודשת והעלה הרב הנז' דבנ"ד שנתן הטבעת סתם ואח"כ אמר לה לשם קידושין ושתקה יראה דל"מ לדעת הרמב"ם דס"ל דבכל גוונא שתיקותא דלאחר מ"מ לאו כלום אלא אפי' לדעת הרי"ף דס"ל דכל שנתן תחלה לשם קידושין הוי ספק מקודשת זהו דוקא כשנתן תחלה לשם קידושין אבל כשנתן סתם הרי כתב ה"ה בשם הרשב"א שכל שנתן סתם אפי' אמר אח"כ תהא מקודשת צריך לחזור וליטלו ול"מ למה שהבין מוהריב"ל בדבריו דלא הוי מקודשת אלא אפי' למה שהבין הרב מוהרשד"ם דהויא ספק מקודשת היו' היכא דאמרה הן אבל בשתיקה מודה דלא הויא מקודשת דממ"נ לא הוי קידושין דאם כוונתו מעיקרא לשם פקדון לכ"ע לאו כלום ואי לשם מתנה מכ"ש דלא הוי קידושין וכתב שכן הורה הלכה למעשה הרב ב"י בתשובה ס' ב' ע"כ.

וכתב עוד הרב מוהרח"ש אמנם ראיתי להרב בעל עצמות יוסף שהחמיר בראייה מפורשת מדברי הריב"ש שכתב במו שזרק טבעת בחיקו ואמר לו בתך מקודשת לי וז"ל ואף להרי"ף דסבר דכשבא לידו שלא בתורת פקדון צריכה גט מספק בנ"ד אין לחוש כלל דהא טעמא דרב הונא דאי לא ניחא ליה תשדינהו ובנדון זה כבר העידו שכששמע דברי הסופר הפשיל את בגדיו ע"כ, אלמא כל שלא השליכם בספק הוי לדעת הרי"ף ע"כ

ולפי זה לפי דעת הריב"ש נר' שכל שנתן סתם ואח"כ הזכיר שנותן לשם קידושין ושתקה דהוי ספק לדעת הרי"ף והטעם מבואר דס"ל דדוקא באומר כנסי סלע זו לשם פקדון דנתחייבה בשמירתם ומש"ה לא שדיתנהו ובכה"ג הוא דאמרינן דשתיקה לאו כהודאה דמיא דלא מצינן למימר אם איתא דלא ניחא לה לשדיינהו אבל בנותן לה לשם קידושין כי ההיא דציפיתא דאסא או בנותן לה סתמא דלא נתחייבה בשמירתם דאינו חייב השומר עד שיקבל עליו לשמור כמבואר בח"מ ס' רצ"א כשאמר לה אח"כ לשם קידושין אם איתא דלא ניחא ליה הו"ל למשדינהו אלא ודאי ניחא לה ושתיקה בכה"ג כהודאה דמיא וס"ל דמ"ש בגמ' מי דמי התם בתורת פקדון יהבינהו ניהלה וכו' הכא בתורת קידושין וכו' דנראה דקשיא דיוקא אדיוקא דמרישא משמע דבתורת פקדון הוא דאמרינן שתיקא לאו כהודאה הא סתמא הוי כהודאה ומסיפא משמע דבתורת קדושין הוא דהוי שתיקה כהודאה הא סתמא לאו כהודאה דמיא ומש"ה ס"ל דרישא דוקא וסיפא לאו דוקא דהא דנקט לשון קידושין הוא משום דההיא עובדא דציפותא דאסא מיירי בקידושין או דס"ל להריב"ש כיון דקשיא דיוקא אדיוקא מש"ה בסתמא ספיקא הוי וחיישינן לחומרא

איך שיהיה נקטינן דלהריב"ש בנ"ד לא יבצר ומידי ספיקא לא נפקא, והנה הר' מוהרח"ש ז"ל כתב אההיא דהרוב"ש דחומרה יתירה נגד כל הפוסקים דהא רוב הפוסקים אית להו שתיקותא דלאחר מ"מ לאו כלום ואפי' להרי"ף ז"ל דוקא כשבא לידה בתורת קידושין אבל כשנתן לה סתמא אפי' אמרה הן אינה מקודשת כפי דברי מוהריב"ל ושאר רבוותא דכתבינא, ואף לפי מה מה שהבין הרב מוהרשד"ם דלהרשב"א הויא ספק מקודשת היינו דוקא היכא דאמרה הן אבל בשתקה לא מצינו שום א' מהרבנים שהחמיר בזה והרי הרב מוהריב"ל והרב ב"י הורו הלכה למעשה בפי' להתיר ואפי' להריב"ש נוכל לומר דלרוחא דמילתא נקט טעמא דהפשיל בגדיו, ועוד חילק הרב מוהרח"ש בין נ"ד ונדון הרשב"א לנדון הריב"ש דדוקא היכא דנתן לה סתם וקבלה ברצונה הוא דאמרינן שתיקה דלאחר מ"מ לאו כלום ממ"נ אי בתורת פקדון יהבינהו להכי לא שדיתנהו דסברה דמחייבה בהם ואי בתורת מתנה כבר זכתה בהם ומה יועיל אם יאמר אח"כ התקדשי בהם, אבל נדון הריב"ש שלא רצה אבי הנערה לקבלם לא בתורת מתנה ולא בתורת פקדון עד שזרק לו בחיקו וא"ל אח"כ מקודשת לי אם איתא דלא ניחא ליה הו"ל למשדינהו כיון דלא קיבל שמירה מעולם ומש"ה הוצרך הריב"ש ז"ל לטעמא דהפשיל האב את בגדיו תכף ומיד כששמע הקידושי' וכתב דחילוק זה נכון ומסתבר והעלה הרב הנז' וז"ל וא"כ דודאי בנדון הלז שנתן סתם וא"ל טומה איסטו פור קידושין ושתקה יראה ודאי דלית ביה מיחוש כמו שהורו הרבנים.

כללא דמילתא לפי דעת מוהריב"ל ז"ל ומוהר"מ אלמושנינו ומר"ן ז"ל בתשובה והרב מוהרח"ש ז"ל כתב שכן דעת ג"כ מוהרש"ך ז"ל ח"א סי' ט' כולהו ס"ל היכא דנתן סתם וקודם נתינה לא הזכיר כלום ולאחר נתינה הזכיר הקידושין ושתקה הנערה לית חשש באלו הקידושין כלל וכן נר' מפשט דברי הרשב"א לפי דעת מוהריב"ל ואף למה שהבין הרב מוהרשד"ם דספיקא הוי לדעת הרשב"א היינו דוקא דאמרה הן אבל בשתקה בנ"ד יודה הרב הנז' דאינה מקודשת וכמו שכתב הרב מוהרח"ש בדעת הרב מוהרשד"ם וכן הורו הלכה למעשה מר"ן ז"ל ומוהריב"ל ואפי' להריב"ש ז"ל שנר' לכאורה שהוא מחמיר אפי' בשתקה כבר כתבנו שהרב מוהרח"ש כתב דלהריב"ש לרווחא דמילתא קאמר טעמא דהפשיל ועוד חילק בין היכא דקבלה ברצונה סתם לזרק בע"כ שהוא נדון הריב"ש וא"כ כיון דלא אשכחן מאן דפליג בהדיא דמחמיר בנתן סתם והזכיר הקידושין אח"כ ושתקה א"כ בנ"ד דהוי בכה"ג אינה מקודשת הלא תראה שמר"ן ז"ל בתשובה הורה להקל בפשיטות ואם איתא דהריב"ש מחמיר בזה לא הו"ל להזכירו אלא ודאי דאיכא לחלוקי בהני גווני דמהרח"ש ז"ל שחילק בדעת הריב"ש.

עוד ראיתי להרב המבי"ט בח"א סי' רצ"א בעדות העד שהעיד שלאחר שנתן המקדש לאשה טישטימיל בפרוטות א"ל תהא מקודשת לי ואחרי שהביא הסוגיא דקידושין שכתבנו לעיל דשתיקותא לאחר מ"מ לאו כלום היא כתב וז"ל אפי' לדעת הרי"ף והרא"ש דס"ל בציפיתא דאסא דהוי ספק מקודשת נ"ד הוי כפקדון ולא כצופיתא דאסא דדוקא גבי ציפיתא אמרינן אם איתה דלא ניחא לה בקידושין תשדינהו כיון שקבלתם מעיקרא בתורת קידושין ולא בתורת שמירה אבל היכא שנתן בידה סתם לא מצינן למימר אם איתא דלא ניחא לה תשדינהו דהא אי שדיתנהו מחייבא בהם כמו פקדון דאעג"ב דמי שהניח שום דבר בבית חברו בסתמא לא הוה שומר עלייהו אפי' אמר לו הנח לפני או הנח סתם או הרי הבית לפניך מ"מ הכא שנתן לידה אפשר דהוו שומר עלייכו ואפי' תימא דלא הוה שומר עילווה היו' דלא מחייב בשמירה אם נגנבה מידה או מביתה אם הניחתו אח"כ בבית אבל אי שדיתנהו מידה ונאבדה נר' דהוי כמזיק בידים ולהכי לא מצינן למימר אם איתא דלא ניחא לה תשדינהו וא"כ הוי פקדון דלכ"ע שתיקותא דלאחר מ"מ לא מהני ע"כ, א"כ דון מינה ואוקי באתרין דנ"ד נמי דמי לפקדון ואינה מקודשת, עוד הורה הנז' מטעם אחר להקל כיון שאמר לה לאחר נתינת הפרוטות תהי מקודשת ולא אמר בזה דמלשון הרמב"ם ושאר פוסקים מוכח דצריך שיאמר הרי את מקודשת לי בכסף זה וכתב דאעג"ב דנר' דהיו' לכתחלה אבל בדיעבד לא מעכב מילת בזה נר' דהיי' דוקא היכא שאומר הרי את מקודשת לי אבל באומר תהא מקודשת לי דהוא לשון עתיד צריך לומר בזה דלא לישתמע דמדבר לה שתהא מקודשת לו לעתיד כשיתן לה דבר אחד או שתשמור זה שנתן לה לכשיקדש אותה אח"כ וכו' עיי"ש, וטעם זה שייך נמי בנ"ד שלא אמר לה תהא מקודשת לאחיו בחפץ זה אלא סתם אמר לאחר נתינה תכוני מקודשת לאחי כמבואר בשאלה וא"כ יש להקל נמי מטעם הרב ז"ל.

וא"כ הרי לך להקת הנביאים דכולהו סברי דנתן סתם ואח"כ הזכיר הקידושין ושתקה דלא הוי מקודשת ה"ה הרב מוהריב"ל בכמה מתשובותיו ומר"ן הב"י בתשובה והר"מ אלמושנינו הובאו דבריו במוהרשד"ם גם הרב מוהרשד"ם דפליג יודה בשתקה כמ"ש מוהרא"ש גם הרב מוהרא"ש כן דעתו גם הרב המבי"ט ס"ל הכי כמ"ש בח"א סי' רצ"א ובסי' נ"ז ושם מוכח דאית ליה דבשעת נתינה דוקא הוא דמהני הרי את מקודשת בלתי שיאמר בכסף זה אבל לאחר נתינה לא מהני שנשאל בראובן שאמר לו לשמעון קח טבעת זה לסימן בביתי שיתנו לך פירות שנאכל ואחר שקיבל הטבעת א"ל החזיר לי הטבעת ואם לא תחזור תהיה בתך מקודשת לי ושתק שמעון והשיב הרב כיון דקבלו לסימן ולא לשם קידושין הו"ל כפקדון דאמרינן שתיקותא דלאחר מ"מ לאו כלום הוא, וכתב עוד וז"ל וכ"ש בנדון זה שלא א"ל בפירוש תתקדש בתך לי בזה אלא תתקדש לי בתך וכיון דלא אמר בו נר' שתהיה מקודשת לעתיד שיקדשנה דהא בברייתא דכנסי סלע זה בפקדון תניא דאמר לה התקדשי לי בו משמע דאי לא אמר בו פשיטא דלא הויא מקודשת וכו' דהוי כידים שאין מוכיחות דלא הוין ידים וכו' ואעג"ב דלישנא דקידושין מהני כשאמר הרי את מקודשת לי אעג"ב דלא אמר בטבעת זו וכו' היי' משום דבשעת נתינה הוא דאמר הכי אבל כשאינו אלא לאחר נתינה כי הכא בנ"ד נר' דצ"ל בו כדתניא בגמר' ע"כ, נר' בהדיא מדברי הרב דכשהוא אומר לאחר נתינה תהא מקודשת או אפי' הרי את מקודשת ולא אמר בכסף זה לא הוי קידושין וא"כ בנדון דידן דלא אמר תהיה מקודשת בחפץ זה אלא תכינו מקודשת נר' דלאו הוי קידושין, ובלאו הכי כבר כתבנו דרובא דרבוותא ס"ל דשתיקה לאחר מ"מ בנתן סתם כמו נ"ד דאינה מקודשת כלל אותם הרבנים שהזכרתי למעלה ונוסף עוד שראיתי להרב כנה"ג שכתב שכן דעת רבו מוהרימ"ט וכן מתבאר מדברי משפטי שמואל וכתב שכן דעת הרש"ך ג"כ ומהר"מ אלשיך ומוהר"י אדרבי ומוהר"מ מפדווא גם דעת מוהר"מ די בוטון כן, וליכא למיחש נמי בנדון דידן דשדיך מעיקרא דבנדון זה לא מהני שדיך כמ"ש הר"ן ז"ל והריב"ש והביאו ראייה לזה וכן כתב הרב מוהריב"ל בח"א דף נ"ז דשדיך לא מהני בשתיקה לאחר מ"מ ונתן לה בסתם שוב אינה ה' לידי הרב מוהרש"ך וראיתי שכתב בח"ב סי' קל"ד שנשאל בא' שנתן הטבעת ליד האשה ואחר נתינתו א"ל מירה קי לודו פור קידושין ושתקה וכתב שבספר הפסקים המודפסים אשר לו כתב בזה וחילק חילוקים דאפי' הרי"ף הרא"ש המחמירים בשתיקותא לאחר מ"מ יודו באותו נדון ואחד מהנה דדוקא גבי ציפיתא דאסא הוא דמחמרי הרי"ף וכו' משום דכבר איכא גלוי דניחא לה להתקדש שקבלתם לשם קידושין ואעפ"י שמחמת קידושין הראשונים לא היתה ראויה להתקדש שלא היה שוה פרוטה עכ"ז כיון דא"ל תקדוש בזוזי דאית בהו אעפ"י שהם לאחר מ"מ מספיק גילוי דעתה הקדום דניחה לה ואין לספק שחזרה בה דאם איתא שחזרה לשדניהו מידה, אמנם בנ"ד שלא היה בזה גילוי דעת מקודם דניחא לה בקידושין מאן לימא לן שיספיק האי טעמא לחוד דמה ששתקה משום דניחא לה דאי לאו הכי לישדניהו דאין להחמיר כ"כ כיון דבההיא עובדא דציפיתא העלו רוב גדולי הפוסקים שיש להקל, גם שנרצה לחוש לס' המחמירים יראה דבחילוק כל דהו יספיק להקל וכו', וכיון שלא הקדים בכאן גילוי דעת דניחא לה בקדושין לית לן למיחש כלל ע"כ, וכן בנ"ד נמי ליכא גילוי דעתה מעיקרא דניחא לה בקדושין דהא יהיב לה בסתמא א"כ ליכא למיחש לקידושין לפי דעת מוהרש"ך.

שוב ראיתי להרב מוהריב"ל בח"א סי' ז' שכתב דמספקא ליה בנותן בסתמא ואחר שנתן א"ל איסטוס טודו פור קידושין אי דמי לפקדון דלכ"ע לא הוו קידושין או דמי לההיא דציפיתא דהויא ספק לדעת הרי"ף וכתב דמסתברא הוה ליה כפקדון אלא שמצאתי לרי"ו שכתב המקדש ונתן לה קידושין וא"ל הלא לא יש בו שוה פרוטה וכו' וא"ל תיקדוש בד' זוזי דאית ביה ושתקה הוי ספק מקודשת ואם א"ל כנסי סלע זו בפקדון ולאחר מ"מ א"ל התקדשי לי בו ושתקה אינה מקודשת וכו' פי' ודוקא שבאו לידה בתורת פקדון דאל"כ הוי ספק מקודשת כההיא שלמעלה ובעי מוהריב"ל לפרושי דמ"ש עוד רי"ו ודוקא שבאו לידה בתורת פקדון דהיינו לומר דדוקא שבאו לידה בפקדון הוא דאינה מקודשת אבל בסתמא ספק מקודשת וא"כ לפי דברי רי"ו בסתמא הוי כמו קבלתם לשם קידושין כמו ההיא דציפיתא והוי ספיקא וחשש הרב מוהריב"ל בסתמא וכתב דאזלינן בה לחומרא מכח ההיא דרי"ו והלא תראה בח"ב דף נ"ז שפסק בהדיא דבסתמא הוי דינו כפקדון ואינה מקודשת ובכמה מקומות פסק להקל וכבר הקשה עליו הרב מוהרח"ש שדבריו סתרי אהדדי ומכ"ש דההיא דרי"ו לא מכרעא להחמיר דאפשר שהוא. ט"ס כמ"ש הרב מוהריב"ל בח"ג סי' פ"ד וסי' כ' וכן כתב הרב מוהרח"ש, ועוד דאפשר לפרש דבריו דמ"ש אח"כ ודוקא שבא לידה בתורת פקדון לא אתא לאפוקי אי הוה מסתמא אלא אתא לאפוקי אי בא לידה בתורת קידושין דומיא דציפיתא בכה"ג הוא דהוי ספק וכי תימא דההיא דציפיתא כתבה ומה חידש השתא במ"ש ודוקא שבא לידה בתורת פקדון וכו' י"ל דבההיא דציפיתא א"ל לשון קידושין לגמרי מעיקרא שא"ל הרי את מקודשת לי וכשא"ל שלא יש לה פרוטה אז קידשה בזוזי דאית בה. ושתקה ואמרירי"ו דהוי ספקה אח"כ אשמעינן דאפי' שלא אמר' הרי את מקודשת לי אלא עלי אותו בשביל קידושין. ולא פי' אם רוצה לקדשה. לו או מינה אותו שליח לקדש אשה אחרת ואחר נתינה א"ל התקדשי לי בו ושתקה דהוי ספק מקודשת כיון שקיבלה אותו בשביל קידושין ולעולם דאי יהיב לה סתמא דמי לפקדון דאינה מקודשת ובלאו הכי כבר כתב הרב מוהרח"ש בענין זה וז"ל ומדברי רי"ו אין לי הכרח שכבר נודע שטעיות הרבה נפל באותו ספר ואין כדאי דברי רי"ו הסתומים לדחות דעת כל הנהו רבוותא דכתיבנא לעיל דסברי דאינה מקודשת בסתמא והשתא מצינן למימר דהוי ס"ס ספק אי הלכתא כהרמב"ם ודעימיה דסברי בכל גוונא שתיקותא דאחר מ"מ לאו כלום אפי' בנתן לשם קידושין או הלכתא כהרי"ף ודעמיה דחושש כשנתן לשם קידושין ואפי' אם את"ל הלכה כהרי"ף דילמא כדיהיב סתמא איכא ספיקא אי דמי לפקדון או לקידושין וספק אם הלכה כאותם הפוסקים דמדמו לסתמא בפקדון או כאותם דמדמו ליה לקידושין, עוד ראיתי להרב מוהר"ם די בוטון שכתב וז"ל דס"ל להרשב"א דסתם גריע מפקדון ושכן כתב מוהריב"ל ח"א סי' כ"ב אלא שראיתי למוהריב"ל בח"ב סי' ז' שנטה להחמיר מהא דני"ו דנראה דפליג אהרשב"א ובח"ג סי' כ' נסתפק מוהריב"ל אי פליג רי"ו עם הרשב"א, ולי נראה דאין מלשון רי"ו הכרע כלל דפליג אהרשב"א כאשר יראה המעיין בלשונו וגם המעיין בגמ' יראה דנתן סתם לא דמי להא דציפיתא וכו' וא"כ אחר שבדברי רי"ו לא פורש בהדיא דפליג אהרשב"א וסוגית הגמ' משמע דנתן סתם דמי לפקדון וגם מוהריב"ל בסוף ימיו נטה שם לדעת הרשב"א א"כ אין ראוי להחמיר בנתן סתם יותר מפקדון ובשניהם הדין שוים דאינה מקודשת בשתיקה עכ"ל.

עוד ראיתי להרב מוהרימ"ט בח"ב סי' מ"ג שהביא דברי הרשב"א דס"ל דבנתן כסף סתם ואח"כ א"ל הרי את מקודשת דאפי' אמרה הן לא מהני והקשה הרב הנז' דאמאי מי' גרע מפקדון וחזר ואמר התקדשי ואמרה הן דמקודשת ותירץ דודאי גרע דכיון דלא היו מדברים כלל בעסק קידושין ונתן לה כסף סתם מסתמא בתורת מתנה יהיב לה ואי טענא הכי מהימנא, והביא ראייה לזה וכתב אח"כ ולפי זה כיון דנאמנת לומר במתנה נתנה לא מבעיא אם לאחר כדי דבור א"ל ושתקה לאו כלום היא דדוקא גבי פקדון אמרינן אי לא ניחא לה שדיהנהו אבל הכא מש"ה לא שדיתנהו דבמתנה נתנם לה מעקרא וגם הביא' משם הרב מוהר"ש יפה דהנותן סתם לאשה לשם. מתנה נתן והעלה הרב הנז' דנהי באמרה הן דיש מקום להחמיר מ"מ בשתקה סמכינן להקל וא"כ בנ"ד ליכא חשש קידושין ומכ"ש לפי מה שבא בשאלה שכשמעה אמה את הדברים האלה אמרה לנערה השליכי זה החפץ מידך והשליכה אותו הנערה, לארץ וא"כ אפי' לסברת הרי"ף דמחמיר וס"ל דכשלא בא לידה בתורת פקדון דספקא הוי יודה בנדון דידן וכמ"ש הריב"ש ז"ל סי' ק"ע בענין כיוצא בזה בא' שחילה רבי סוסן לפשוט ידו לקבל ממנו טבעת ולא רצה וזרק לו הטבעת בחיקו למעלה מבגדיו ואחר שזרקו בחיקו א"ל בתך מקודשת לי וכשמוע רבי סוסן אבי הנערה דבר זה הפשיל את בגדיו ושלשלן וניער אותן עד שנפלה הטבעת מחיקו לארץ ע"כ והשיב הרב ע"ז וז"ל ואפי' לדברי הרי"ף שכתב דוקא שבאה לידה בתורת פקדון וכו' אבל כשלא בא לידה בפקדון צריכה גט מספק וכו' בנדון זה ליכא למיחש כלל דאי טעמא דרב הונא דאי לא ניחא לה לישדינהו ובנדון זה כבר העידו העדים שבשמוע אביה את הדבר ניער בגדיו עד שנפלה הטבעת לארץ וא"כ לא מבעיא בנדון זה שלא אמר לשון קידושין עד לאחר זריקה ותיכף ניער בגדיו דפשיטא דאין לחוש לקידושין אלא אפי' אמר לה בשעת נתינה הרי את מקודשת לי וקבלה אותו והשליכתו לפניו לארן אינה מקודשת כמבואר בגמ' ובהרי"ף ובטור ולכן בנ"ד אין כאן קידושין כלל ובוראלה הנזכרת מותרת לינשא לכל מי שתרצה ע"כ לשון הריב"ש, ומינה נילף בנ"ד שהשליכה אותו הנערה לארץ דאין כאן קידושין אלא דנראה דליכא ראיה מהא דהריב"ש לנ"ד דשאני נדון הריב"ש דמיד ניער אבי הנערה בגדיו אבל בנ"ד שתקה הנערה עד שיצאה אמה ואמרה לה השליכי וכו' ואפ"ה יש להקל מהטעמים שכתבנו לעיל ואפי' לדעת הרי"ף שמחמיר ואפי' אם נרצה לתפוס סברת המחמירים ונאמר דמי שנותן סתם דמי לנותן בתורת קידושין ולא דמי לפקדון ומכ"ש לדעת רובא דרבוותה דס"ל דהיכא דיהיב סתמא דינו כפקדון דודאי ליכא למיחש בנ"ד לקידושין אלו כלל

עוד מטעם אחר יש להקל באלו הקדושין ושלא לחוש להם לפי שלא היה החפץ שלו אלא לקח אותו מלוי ולא רצה להשאילו לו אלא ע"י שהפציר בו הרבה ולא הודיעו שרוצה לקדש בו אשה ולא השאילו לו ע"ד כן לקדש בו אשה אלא לקנח בו אזנו ולהחזירה לו מיד וכבר ידוע מ"ש הטור ז"ל בא"ה סי' כ"ח השואל חפץ מחבירו וקידש. בו אשה שדעת בעל העיטור דאינה מקודשת ואיכא מ"ד דסתם שאלה שלשים יום ובההיא הנאה מקדשא וכתב דמספיקא לא עבדינן בה עובדא וא"כ לסברא זו ספיקא הוי והרא"ש ז"ל אית ליה סברא ג' והוא דאם השאילו לו ולא הודיעו שרוצה לקדש בו האשה אינה מקודשת אא"כ השאילו לזמן ידוע ונתן לו רשות להשאילו לאחר וכששקידש בו האשה הודיעה שהוא שאול לזמן פלוני ושמין אם יש באותו קישוט שוה פרוטה ואם לאו אינה מקודשת ואם המשאיל יודע ששאל החפץ לקדש בו אשה אנן סהדי שגמר ליתנו לו באותו ענין שיועיל לענין קידושין וכו' וא"כ בנ"ד שלא ידע המשאיל שרוצה לקדש בו אשה ולא השאילו לו בשביל זה לפי סברת העיטור אינה מקודשת ולפי סברת איכא מ"ד דסתם שאלה שלשים יום ובהיא הנאה מקדשא בנדון דידן שלא השאילו לו בסתם כדרך השואלים אלא ע"ד לקנח בו אזנו ולהחזירו לו מיד וא"כ אם קידש בו אשה היו כאילו מקדש בגזל ולסברת הרא"ש ז"ל אם לא הודיעו שרוצה לקדש בו אשה צריך ד' תנאים שישאילו לזמן ידוע וליתן לו רשות להשאיל לאחר ושיודיע לאשה שהוא שאול ושיהיה בהנאת הקישוט שוה פרוטה ובנ"ד ליכא כל הני גווני שלא השאילו לזמן ידוע ולא נתן לו רשות להשאיל לאחר אלא אדרבא התנה להחזירו לו מיד לאחר שיקנח את אזנו וגם לא הודיע לאשה שהוא שאול וגם התנאי שיהא בהנאת הקישוט שוה פרוטה לא שייך בנ"ד דדוקא במשאילו לזמן ידוע והודיע לאשה שהוא שאול עד זמן פלוני אז שיימינן אם יש בהנאת אותו שימוש שהוא לזמן שיש לו רשות להשתמש בו אם יש שוה פרוטה מקודשת משא"כ בנ"ד שלא השאילו לזמן ולא נתן רשות להשאילו לאחר אינה יכולה להשתמש בו כלל מה שייך שומא ועיין בהרא"ש וכן כתב הריב"ש בס"י ק"ע וז"ל ולענין הקידושין נר' דאין לחוש להם כלל חדא שהטבעת לא היתה מהמקדש אבל היתה גזל בידו מרבי אברהם כמו שהעידו העדים שהיה אהרן הסופר המקדש משתדל להוציא הטבעת מעל יד אברהם וכ"כ הכוד עצמו עליו עד שלקחה מידו הרי שלא העידו שנתנה לו ר' אברהם אלא שהוא לקחה מידו וא"כ גזל גמור היא כעין ויגזול החנית וכו' ומבואר הוא שהמקדש בגזל אינה מקודשת כל שלא שמענו דאיאש וכו' ואפי' שלא היתה הטבעת גזל ביד אהרן אלא שהיא שאולה בידו שהשאילה לו בעל הטבעת עדיין לא היתה האשה מתקדשת בו כל שלא השאילה לו בפירוש לקדש בו את האשה שהרי אין השואל רשאי להשאיל והרב בעל השלמה כתב בשם הגאונים דהמקדש בטבעת שאולה שאם השאילה לו על דרך לקדש בו את האשה מקודשת וכו' ולזה הסכים הרא"ש שמקדש בטבעת שאולה אינה מקודשת אם לא הודיעו שרוצה לקדש בה ע"כ לשון הריב"ש

מעתה ליכא לספוקי בנ"ד כי אם לסברת רבינו שמשון שכתב סתם דהמקדש בטבעת שאולה שהיא מקודשת ולא קא מפליג בין הידיעו שרוצה לקדש בו ללא הודיעו וגם לא הזכיר התנאים שהזכיר הרא"ש נר' מדבריו דס"ל דבכל גוונא מקודשת והביאו הטור והרא"ש, אמנם גם לסברא זו לא קאמר מקודשת כי אם בסתם שאלה שהיא שלשים יום שמקדשה בהנאת אותה שאלה ששוה פרוטה אבל בנ"ד שלא שאלו בסתם ולא לזמן אלא מתחלה לא רצה להשאילו לו וכשהשאילו לא היה אלא לפי שעה לנקות בו אזנו ולהחזירה לו תכף א"כ כשלקחו והלך וקידש בו אשה הו"ל מקדש בגזל שאינה מקודשת שהרי עבר על דעת המשאיל שלא קיים תנאו שיחזירו לו תכף ובודאי דבכה"ג אינה מקודשת וע"כ לא קאמרי דהויא מקודשת אלא בהיתה שאולה לו לזמן או לפחות בסתם שאלה שהיא ל' יום ואפי' לפי דברי הרב בת"ה סי' ר"י שכתב על סברת הרא"ש דאית ליה דכשלא השאילו לו ע"ד לקדש בו אשה דצריך ד' תנאים לשיועילו הקידושין וחד מנייהו שנתן לו רשות המשאיל להשאילו לאחר כתב ע"ז הרב הנז' וז"ל והא דכתב אשירי ונתן לו רשות להשאילה לאחר היה נראה לומר דאין דעת אשירי לומר שאם לו נתנו רשות להשאילו שאינה מקודשת אפי' בדעבד דהא איהו גופיה פסק בפ' המפקיד דנהי דקיי"ל אין השואל רשאי להשאיל היינו לכתחלה אבל אם עשה כן לא מקרי גזלן בהכי וכו' ואשירי דנקט זה הלשון שנתנו לו רשות ר"ל בענין זה שרי אפי' לכתחלה לקדש בו הא לאו הכי בדיעבד הוא דהויא מקודשת ע"כ וא"כ לכאורה נראה דבנ"ד הוי מקודשת אפי' שלא נתן לו רשות להשאלו

אמנם הא בדותא היא דנהי דאפי' לא נתן רשות להשאילו לאחר הויא מקודשת בדיעבד מ"מ ג' תנאים אחרים שכתב הרא"ש שתהיה השאלה לזמן ושיודיע לאשה שהוא שאול ושתהיה בהנאת קישוט שהוא לזמן שוה פרוטה עכ"פ בעינן שיהו משולשין ומעמד ג' בעינן שאם לא היתה השאלה לזמן אלא כמו בנ"ד שהתנה עמו להחזירו לו תכף בודאי שזה מעביר על דעת בע"ה ונקרא גזלן ועוד כיון שלא שאלו לזמן אלא שיחזירנו מיד וא"כ לא יש בהנאה שוה פרוטה וכמ"ש הב"ח וז"ל צריך ד' תנאים שיהא שאול לזמן ידוע דאם שאלו בסתם כיון שיכול לתבעו מיד א"כ אין כאן הנאת ש"פ שמא יתבענו מיד ע"כ כ"ש בנ"ד שהתנה עמו להחזירו מיד, עוד כתב הב"ח בטעם שצריך שיודיע לאשה שהוא שאול דאם אינו מודיעה והיא סבורה שלטבועין ניתנו הו"ל קידושי טעות ואפי' לסברת הרב מוהר"י אדרב"י בסי' י' שחשש להא דהרב ת"ה דאפי' בלא נתן לו רשות להשאיל ספק מקודשת הויא מ"מ דוקא כשהיתה השאלה לזמן מיירי שבתחלה כתב סברת ר"ש וסברת רבינו משה הכהן שמקדש בטבעת שאולה שהיא מקודשת וכתב שלדעת אלו הפוסקים אעג"ב שהיתה האשה סבורה שהיה נותן לה החפץ לגמרי ונמצאת שאינה שלו כי מן הדין לא היה ראוי לחוש לקידושין מ"מ פסקו שהיא מקודשת כ"ש בנ"ד שמקדש והמתקדשת יודעים שהפנידרו לא היה של המקדש ובודאי כשהוא קדשה בפנידרו כוונתו היתה לקדשה בהנאת זמן השאלה וגם היא כשקיבלה הפנידרו כוונתה היתה הנאת זמן השאלה כיון שהיתה יודעת שהפנדירו אינו של המקדש כיון דחיישינן לקידושין אם יש הנאת שוה פרוטה בזמן השאלה הרי דמיירי בשאלה לזמן והודיעה לאשה שהוא שאול וגם יש בהנאת זמן השאלה שוה פרוטה ע"כ ועלה אייתי לההיא דהרא"ש ות"ה דחייש לספק קידושין אפי' בלא נתן רשות להשאיל כיון שיש בו ג' תנאים האחרים משא"כ בנ"ד דליכא שום תנאי מהנך תנאים בודאי דליכא מאן דפליג בהא דלא חיישינן והמעיין בת"ה יראה בהדיא דל"ק דהוי ספק מקודשת להרא"ש אלא דוקא בלא נתן לה רשות להשאיל אבל התנאים אחרים שיהא שאול לזמן וגם שיודיעה שהיא שאול ושיהא בו שוה פרוטה בהנאת הקישוט שהיא לזמן יודה הרב ת"ה דלא סגי בלא אלו ג' תנאי' להרא"ש ואי חסר חד מנייהו אינה מקודשת כלל.

ובהכי ניחא לי דבריו הרב מוהר"י אדרבי דנר' לכאורה דברי, סתרי אהדדי דאילו בס' י' פסק לה חמור באותו שקידש בפנדירו שהיתה שאולה ופסק דצריכה גט ובסי' ר"צ בא' שקידש בטבעת שאולה פסק דלא הוו קידושין כיון שהטבעת היתה שאולה ואינה מקודשת כל שלא השאילו בפי' לקדש לו אשה והרי בסי' י' חשש להצריכה גט אפי' שלא שאל הפנדירו לקדש בו אשה אבל התירוץ הוא דבסי' י' מיירי ששאלו לזמן גם יודעת האשה שהוא שאול ויש בהנאת אותו זמן שוה פרוטה מש"ה פסק בה לחומרא משא"כ בסי' ר"צ שלא ידעה האשה שהוא שאול ולא היתה השאלה לזמן כמבואר שם בשאלה ומש"ה פסק לקולא גם הרב בעל פ"מ בח"ב סי' ד' פסק בהדיא דהיכא דלא שאלו ע"מ לקדש בו אשה דאינה מקודשת וכתב וז"ל כ"ש שחקרנו עכשיו את פי העדים ועד אחד אמר שחטפו מידו של המשאיל שלא רצה להשאילו לו ולקחו בחזקה והמשאיל אומר שאינו זוכר אם לקחו בחזקה או אם ברצונו נתנה לו וא"כ לדברי העד הא' הו"ל מקדש בגזל וכעין ההיא דהריב"ש שכתבנו לעיל והעד האחר אינו מכחישו כי אומר שאינו זוכר איך היה המעשה ואפי' אם היה מכחישו והיה אומר שלא לקחו בחזקה אוקי חד לגבי חד ואוקי איתתא בחזקה פנויה.

והשתא בנ"ד לפי סברת הרא"ש אינה מקודשת שלא שאלו ע"מ לקדש בו אשה וגם ליכא חדא מהנך ד' תנאים שלא היתה השאלה לזמן וגם לא הודיע לאשה שהוא שאול ולא נתן לו רשות להשאילו לאחר וגם לא יש בהנאת קישוט ש"פ כיון דאינה לזמן ולא שייך בה שומא ולסברא קמא דהרב בעל העיטור נמי אינה מקודשת דאינהו לא מפלגי במקדש בטבעת שאולה בגוונא דמפליג הרא"ש ובכל גוונא קסברי דאינה מקודשת ואפי' אם את"ל דמודו בהנך חילוקי דהרא"ש הא כבר כתבנו דגם להרא"ש אינה מקודשת בנ"ד לא פש גבן כי אם סברת ר"ש שכתב סתמא המקדש בטבעת שאולה מקודשת ומספקא לי אי פליגי אהנך חילוקי דהרא"ש וס"ל לר"ש דבכל גוונא מקודשת, או איהו גופיה נמי לא קאמר אלא בשאלה לזמן או אי בעי כולהו תנאי כמ"ש הרא"ש והנה כל הפוסקים שכתבתי ה"ה הריב"ש ז"ל ומוהר"י אדרבי בסי' רצ"א והטור ורי"ו כולהו סברי כהרא"ש וא"כ הו"ל ר"ש יחידאה לגבי כל הנך רבוותא ומכ"ש דאפשר דאיהו מיירי כגוונא דמייתי הרא"ש ואפי' אם נאמר דפליג עליה בנ"ד מ"מ יש להקל מטעם ס"ס בשתיקותא דלאחר מתן מעות ספק אם הלכה כהרמב"ם דס"ל בכל גוונא אינה מקודשת בין בקבלתם דרך קידושין או בתורת פקדון או אם הלכה כהרי"ף דמפליג בהו ואפילו כסברת הרי"ף איכא פלוגתא בנותן סתמא אי דמיא לפיקדון או לקידושין דהכא דרבוותא ס"ל דדמיא לפקדון דאינה מקודשת ואפי' אם את"ל דדמיא לקידושין והויא ספק מקודשת מ"מ בנ"ד שקידש בדבר שאול ספק אם הלכה כר"ש דמקדש בטבעת שאולה מקודשת או אם הלכה כהרא"ש ודעמיה דאית להו בנ"ד דאינה מקודשת ועוד מילתא דפשיטא היא דרבינו שמשון לא קאמר דהמקדש בטבעת שאולה מקודשת אלא בשאולה בסתם שהוא ל' יום אבל בשאל בהדיא אדעתא להחזירה מיד כמו נ"ד והלך וקידש בו אישה. אין לך מקדש בגזל גדול מזה וליכא מאן דסבר דבכה"ג הויא מקודשת וא"כ לפי"ז רבינו שמשון ס"ל כמ"ד שהביא בעל העיטור דבסתם שאלה מקודשת דבההיא הנאה שיכול להשתמש בהם שלשים יום מקודשת והראייה שלא כתב הטור דמיירי אפי' בשאלה על מנת להחזיר מיד.

ועוד יש להקל בנ"ד מטעם דלא מינהו אחיו שליח לקדש לו אשה אלא מעצמו הלך וקידשה אמנם אי מיהא לא אייריא דהא לא בעינן שימנהו שליח בהדיה אלא אפי' גלה דעתו שהוא חפץ באשה פלונית וא"ל לשדכה לו והלך וקידשה בלא מינוי שליחות שהיא מקודשת וכמ"ש הטור בשם הרא"ש בסי' ל"ה עיי"ש, ובנדון דידן הגיד המקדש שכל שעה היו אומרים לו אביו ואמו לשדכה לו והוא גילה דעתו כמה פעמים לאביו ולאחיו שחפץ בזאת הנערה אבל לא אמר בפירוש לאביו ולאחיו לשדכה לו בפירוש אבל אמר שהם אמרו לו לקדשנה לך והוא השיב מה שתרצו תעשו וכבר יודע מ"ש הטור בשם הרמ"ה וז"ל ואם הרצה האב הדברים לפני הבן שהוא רוצה לקדש לו אשה ושתק הבן והלך האב וקידשה לו הוו קידושין גמורים דמחמת כיסופא דאב שתק ועשאו שליח לקדש לו וא"כ אפי' בשתיקה מהני, כ"ש בנ"ד שהשיב להם מה שתרצו עשו, אמנם כבר כתב עוד הרמ"ה דבאינש אחרינא כה"ג הוו ספק קידושין ע"כ כלומר דדוקא באביו שתיקא מהניא אבל באחר שתיקא הוו ספק וא"כ בנ"ד שהיה אחיו המקדש ולא אביו הוי ספק, אמנם אפשר דבנ"ד שהשיב בהדיא מה שתרצו עשו לא הוי כשתיקה ואפי' באחר מהני דדמי לעשאו שליח בהדיא, אמנם מטעם אחר יש להקל דהא כבר ידוע דאיכא פלוגתא בשליחות האיש אם צריך להיות בעדים או לאו דסברת הרמב"ם הוא שא"צ עדים במינוי השליחות רק אם השליח והמשלח מודים בדבר וכן היא דעת הרא"ש אבל הראב"ד ס"ל שגם שליחות האיש צריך להיות בעדים ואחריו נמשכו הר"ן והרמ"ך כמבואר ביתה יוסף ומר"ן בש"ע הביא סברא זו בשם וי"א שנראה שחשש להאי סברא, וא"כ בנ"ד מידי ספיקא לא נפקא ולסברת הראב"ד ודעימיה אינה מקודשת והשתא הוו ג' ספיקותא שתיקותא דלאחר מתן מעות אם הלכה כהרמב"ם או כהרי"ף ואפי' כדעת הרי"ף איכא לספוקי בנותן סתם אי דמי לפקדון או לקדושין ורובא דרבוותא ס"ל דדמי לפיקדון ואפי' אי מדמינן לה לקידושין אינה מקודשת ודאי אלא ספק ואם את"ל דהלכתא כמ"ד דדמי לקידושין מ"מ במקדש בדבר שאול איכא פלוגתא ספק אם הלכה בהרא"ש דאית להו דבנדון דידן לא מהני או אם הלכה כר"ש ואפילו לדעת ר"ש בנ"ד יודה דלא הויא מקודשת כיון שהיתה השאלה על מנת להחזיר מיד והוי גזל ממש כ"ש שהעידו שחטפה מידו ולא לקחה ברצונו ואפילו אם ת"ל דהוי שאלה מ"מ לא מינהו שליח בעדים ושמא הילכתא כהראב"ד ודעימיה דאית להו דאינה מקודשת בלא מינהו בעדים מכל הלין טעמי נראה דליכא שום חשש באילו הקידושין ואפקיענהו רבנן לקידושי מיניה וצור ישראל יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות

תוכן העניינים

צדקה ומשפט חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה