אור ברסלב

פתח הבית על משנה תורה הלכות קרבן פסח· רבי אברהם טיקטין

הלכות קרבן פסח · פרק י

פרק ט

הלכה א

השובר עצם וכו'. עי' מל"מ מה שהביא בשם פסקי תוס' דזבחים. ובחי' לסוגיא דתנור מקדש הארכנו בענין זה הרבה. וכאן נזכיר רק הפי' בפסקי תוס' דאין כוונתם כפשוטו דאם א"א וכו' דא"כ על כרחך אם מקיים העשה מיד אף אם אפשר בענין אחר אפ"ה דחי. זה ודאי אינו דהרי קיי"ל כריש לקיש כל מקום שיכול לקיים שניהם צריך דוקא לקיים שניהם רק כונתם בשלמא בענין דמשכחת לקיים המצוה בעלמא בלא דחיית הלאו רק דאיתרמי שפגעו שניהם יחד משא"כ בענין דלעולם התולדה כן כמו כאן שפיר דחי אף דמיעקר לאו תחלה. ועי' שער המלך הל' איסורי ביאה שהקשה שם על הרמב"ם שפסק קריבת עריות אסור מן התורה אף בלא ביאה רק שאר קריבות. והקשה דע"ז א"כ ל"ל קרא למעוטי יבום דעריות תיפו"ל בעידנא דמיעקר לאו וכו'. ושם צידד לתרץ מכח הכשר מצוה עיין שם. ולהנ"ל בלא"ה ניחא ושם הארכנו ואין כאן מקומו. עי' בשעה"מ שהביא בשם הגאון מהר"א ברודא שהקשה מנ"ל דעצם לא ישברו בו היינו ללאו דלמא ה"ק א"צ לשבור דס"ד דניחוש שמא ניקב קרום של מוח קמ"ל דאזלינן בתר רובא למאן דיליף לה מהכא בחולין (דף יא) עיין שם מה שתירץ בכמה דרכים. ולכאורה י"ל דאי לא הוי ללאו א"כ הכל טעמא מאי אמאי לא יהא צריך לשבר העצם כדי להוציא המוח לאכלו ואין להאריך:

הלכה ב

עי' הגהות מל"מ שהקשה על תוס' בחולין. ולכאורה כוונת תוס' כיון שהיה עכ"פ פעם אחת נותר שוב לא מהני אף אם נחלץ המוח. והיות כי אין גמ' חולין תחת ידי לעיין בדברי תוס' אקצר:

הלכה יא

כשאדם אוכל את הפסח וכו'. עי' השגות הראב"ד ובכ"מ. ועי' תוס' ריש כיצד צולין שהקשו שם ג"כ מחזה ושוק איך היה רשאי לצלותן יחד. ובגמ' (פט א) הוי ס"ד שם לומר גבי חמשה שנתערבו עורות פסחיהם דמייתי ומתנו דיהא שלמים ותימה לי הא נאסר מחזה ושוק דאסירי לזרים עיין שם. ושם כתבנו דקשה קצת הא אין נאסר רק כדי נטילה. ועי' כרתי ופלתי ביו"ד (סי' קה) עיין שם. ולכאורה יש ליישב קצת הקושיא של הראב"ד דאיך היו צולין יחד דהרי הכ"מ תירץ דבאמת לא איירי רק בגיד הנשה שאין בו בנותן טעם. ואי משום שומנו של גיד בפסח לא נהגו בו איסור כדי שלא יבא לחתך בו אבר עיין שם. א"כ משמע דאף אחר הצלייה לא היה מחתך אותו. אבל חלב האסור מנקרים וכו' אף שהוא אסור רק מדרבנן. ומשמע (אף) מתחלה צריך לנקרו. וקצת היה מקום לומר דהרי הקשה השאגת אריה אמאי לא נימא אתי עשה דואכלו הבשר ודחי ל"ת דגיד. אך למ"ד אין בגידין בנותן טעם י"ל אין גיד כלל בכלל בשר. משא"כ שאר דברים כיון שהם בכלל בשר י"ל שפיר עשה דחי. ובפרט אם הוא רק אסור דרבנן. כתבתי זאת רק לזכרון בעלמא. וכעת לא עיינתי. ובגוף דברי השאג"א הארכתי קצת בחי' לסוגיא דתנור מקדש ואין עת האסף כעת:

וכשמגיע לגיד מוציאו ומניחו עם שאר גידין וכו'. לכאורה אמאי לא ביאר הרמב"ם מה לעשות בגיד הנשה אם לשורפו או א"צ שריפה. ובאמת כפי הנראה מבואר בש"ס (פג ב) כיון דאסור באכילה א"כ לא הוי בכלל בשר ולא נעשה נותר כלל. ומלשון הרמב"ם בפי' המשנה שם שפי' גידין היינו גידין האסורין באכילה יעו"ש. א"כ משמע דסובר דאף שאסור אפ"ה הוי נותר. ושם בחי' אמרנו ליישב קצת דבריו וכאן אקצר. עכ"פ מלשונו כאן יראה דא"צ שריפה דכן משמע לשון מוציאו ומניחו וכו'. ומ"ש עם שאר גידין צ"ל היינו גידין שסופן להקשות שכתב לעיל שאין נמנין וכו' וממילא אין טעונין שריפה. אבל גידין שאין סופן להקשות נמנין עליהן ונעשה נותר. ועי' רמב"ם (פ"ח מהל' שחיטה הי"ב) שכתב שם הכ"מ בכונת הרמב"ם דכל גידין סופן להקשות. כבר תמה ע"ז הצל"ח בחי' לפסחים דהרי מסוגיא זו מוכח דיש גידין שאין סופן להקשות עיין שם. ומה שלא הביא הרמב"ם חוטי צואר דמבואר (פג ב) דלאו בשר הן. צ"ל דזה בכלל גידין שסופן להקשות וגרע טפי, וכמ"ש תוס' (פד. ד"ה גידין וכו'). ומה שצריך ביאור מדוע לא הביא הרמב"ם משומנו של גיד וכן בגיד הנשה גיד הסמוך לעצם דאסור רק מדרבנן טעון שריפה הואיל ומן התורה הוא ראוי לאכילה וכמבואר בש"ס (פג ב) ובחי' צדדתי קצת ליישב זה ואין להאריך:

והוא שלא יחסר אבר וכו'. עי' מ"ש לעיל פ"ח ה"א עיין שם:

ואינו לוקה על לאו זה וכו'. עי' מ"ש לעיל פ"א בזה עיין שם:

הלכה טו

מה בין פסח ראשון וכו'. עי' כ"מ לכאורה קשה עכ"פ סוף סוף כיון דהוצאה הוי מצוה שבגופו א"כ מנ"ל למעוטי. ואי משום דלא דמי ללאו דנותר דניתק לעשה משא"כ הוצאה. א"כ נרבי אותו מלאו דעצם לא ישברו בו דג"כ לאו שיש בו מלקות וצ"ע. ובחי' הארכתי קצת. ושם כתבתי דלא נמצא מבואר ברמב"ם אם פסח שני עובר באל תאכלו נא. ובש"ס מבואר דעובר. גם יש לספק אם פסח שני ג"כ ערל ובן נכר לא יאכל בו. ועי' פ"ה שם כתבנו דיראה דאין דרך רחוקה לפסח שני עיין שם:

ולמה לא ישוה וכו' מכאן יראה להדיא דהרמב"ם פוסק כחכמים דילפי לה מכלל ופרט ולא מויעשו אותו כסברת איסי בן יהודה וכו'. וא"כ לחכמים כיון דאין מיותר קרא דעצם לא וכו'. דצריך ללמד לל"ת במצות שבגופו. א"כ על כרחך הא דקיי"ל אף עצם שיש בו מוח אסור לשבור ולא אמרינן אתי עשה ודחי ל"ת וכו' על כרחך קיי"ל אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש. ובמקום אחר הארכנו. אך לפמ"ש לעיל י"ל באמת לפמ"ש הכ"מ הטעם בהוצאה בפסח שני דלא איתרבי כלל מנותר דהוי ניתק לעשה ואנן קיי"ל דלוקה על הוצאה. א"כ י"ל לדידן קשה מאי קא מרבי לאו דנותר אלא ודאי לדידן אמרינן עצם לא תשברו וכו' אתי ללמד דאף עצם שיש בו מוח אסור. וא"כ על כרחך קיי"ל בעלמא עשה דוחה ל"ת שבמקדש. וקרא דנותר אתי למעוטי בל יראה. ולא תשחט על חמץ דם זבחי ותרווייהו מחד קרא ממעטינן ולא מחלקינן כלל בין לאו שיש בו מלקות או לא וק"ל. אך לפ"ז תקשי טפי אמאי ממעטינן הוצאה וצ"ע וק"ל:

חידושים אשר חנני ה' על הרמב"ם הל' ק"פ בעת אשר באה ק"ק גלונא במצור והוכרחנו לנסוע לק"ק ברעסלא ה' ירחם עלינו מהרה ויסיר מאת עמו כל דאגה ותלאה מהרה ויתן בלבב המלך לעשות שלום בקרוב ויטה את לבו לטוב בני עמינו:

ברעסלוי ו' ניסן תקע"ג לפ"ק.

נזכיר פה בקיצור ג"כ מה שכתבתי במקומות מפוזרות פ"ה ופ"ט מהל' ק"פ לישב דעת הרא"ם ומהרי"ט וכן משמע קצת מרש"י פסחים (צב א) דמילת בניו מעכבת אף באונס. די"ל חדא דלענין אכילה אונס ג"כ מעכב דהרי חזינן להדיא דתורה אסרתו כיון דבליל פסח שוב אינו ראוי למול ואפ"ה מעכב דלא ס"ל לחלק ולומר הואיל והיה ראוי בתחלה דלכאורה אביו ואמו חבושין וכו' לא ביאר הש"ס דדוקא שהיה חבושין קודם ערב פסח וכן בעלמא לא מחלקינן בין אונס לאונס ובפרט אם אמרינן אונס דשרי הוא משום דחייה א"כ סוף סוף עתה הוא אונס ידחי דאף עשה של פשיעה דוחה עשה עי' עירובין (ק א) בתוס' ופסחים (נט א) עיין שם. א"כ י"ל הא דמשני הש"ס יבמות (עא א) שהיה אונס היינו לא מבעיא לתירוץ שהי' חולה ונתרפא דבעי מעת לעת ניחא דבשעת עשייה הוי אונס ובלילה יהיה שפיר ראוי לאכול ואף לשאר תירוצים י"ל ג"כ שפיר דמהני השחיטה כיון דלסוף ראוי לאכול אף שלא ידע אם יתרפא או שיקרע וימול בטומטום מ"מ על ספק זה על, ואל יהיה זה לדוחק בעיניך שהרי כן פסק הרמב"ם לענין יושב בבית אסורים ושחטו עליו עי' סוף פ"ו יעו"ש משא"כ במדבר שלא מלו ובלילה אין ראוין לאכול א"כ משו"ה לא עשו כלל פסח וק"ל. אך זה דוחק בעיני דיראה דילפינן עשייה מאכילה ואם באכילה זה מיקרי אונס ואסור כמו כן בעשייה גם הרי נהי דאסור באכילה היינו אם שחט פסחו בהיתר שהיה יכול למול וכדומה משא"כ אם לא היה ראוי יהיה באמת מותר משום עשה שיש בה כרת דאם לא תתיר לו לאכול יהיה הפסח פסול על כן נראה באופן אחר די"ל אם הפסול משום כל מילי דאמר רחמנא [לא תעבוד וכו'] י"ל לא שייך דחייה כיון דדיעבד פסול וכאשר כן דעת הירושלמי שהביא המל"מ לעיל פ"א שהצריך קרא להכשיר פסח ששחטו על חמץ וכו' ועל כרחך משום דסובר דאי לאו קרא הוי פסול אך הש"ס דילן לא סבר הכי דהרי רבינא פריך במנחות שם ואימא לא תאפה חמץ לכתחילה א"כ י"ל הספרי פרשת בהעלותך סבר כירושלמי ומשו"ה סובר שלא היה רשאים לעשות פסח וק"ל:

עוד להל' ק"פ אשר כתבתי במפוזר נכתוב עתה בקיצור קצת יחד ושייך לפ"ה ופ"ט. הנה דעת הרמב"ם פ"ה דאף ערל עצמו אסור לשחוט פסחו אף אם ימול אח"כ ויוכל לאכול בלילה ושם כתבנו דקשה מלשון רש"י ותוס' פסחים (סב א) דאמר שם ערל משלח קרבנותיו חוץ מפסח. וכתב רש"י הטעם משום דאינו יכול לאכול בלילה ותיפו"ל משום עשייה דמעכב א"כ על כרחך סבר רש"י דדוקא מילת בניו וכו' אבל לא עצמו עיין שם. וכן משמע קצת מתוס' קידושין (לז: ד"ה הואיל) שכתבו בסוף שלא עשו פסח במדבר משום שהיו אז ערלים וערל אסור לאכול פסח עיין שם. ולפי פי' הפשוט בתוס' וכפי שהבינו מהרש"א ומפרשים היינו שהם עצמם היו ערלים א"כ מאי אריא משום לא יאכל תיפו"ל משום עשייה וכו' וכן היה משמע קצת בפסחים (סא א) דחשיב שם שלא למנויו וערל. ועי' רש"י שם שכתב דערל י"ל שהיה מן המנוין רק פסול משום ערלות וקשה הא השחיטה פסולה עליו א"כ הדר הוי שלא למנויו. אך זה יש לפקפק. ובחי' שם הארכתי. על כן נ"ל דודאי כו"ע סוברים ערל מעכב עשייה כפשטיה דקרא. וגם י"ל באמת ערל ערלות זכריו ועבדיו שוים ובשניהם באונס ג"כ מעכב. רק הטעם במילת בניו וכו' אם באונס אתי עשה דפסח שיש בה כרת ודחי עשה דואז קרב וגו' ואי דהרי פסק הרמב"ם דאף בדיעבד פסול וא"כ לא שייך דחייה. כבר הארכתי בזה בפנים די"ל עיקר טעמו של רמב"ם משום מצוה הבאה בעבירה או משום כל מילי דאמר רחמנא לא תעביד וכו' ובמקום שעשה דוחה לא שייך זה. ומשו"ה משני הש"ס שפיר שהיה באונס ובערל עצמו כה"ג אילו אנוס היה ג"כ שרי לשחוט רק דסוף סוף אין ראוי לאכילה בלילה דבשלמא במילת בניו וכו' שפיר יוכל לאכול בלילה משום דעשה דחי ג"כ עשה דאז יאכל וכו' ואי משום מאי אולמיה דהאי עשה וכו' זה אינו דאם לא תתיר לו לאכול א"כ פסול הפסח משום לפי אכלו א"כ הוי עשה שיש בו כרת וכמ"ש תוס' פסחים (נט. ד"ה אתי) משא"כ בערל עצמו לא שייך זה משום דלא אתי עשה ודחי ל"ת שבמקדש אבל עשה דחי וכאשר מוכח כן בסוגיא דפסחים הנ"ל. ומעתה ניחא מ"ש רש"י ותוס' במקומות הנ"ל משום אכילה דאל"כ היה שרי משום דעשה דוחה וק"ל. רק מ"ש תוס' שם (סט: ד"ה האי מיחזי וכו') צ"ע. ושם הארכנו:

ומעתה יש ליישב ג"כ מה שהקשיתי על לשון הרמב"ם (פ"כ מהל' תרומות) שפסק ערלות שלא בזמנו שרי ומותר לסוך קטן וכו' וכתב הכ"מ שם בעיא דאיפשטא וכו' וצ"ע הרי לא איפשט בש"ס רק בירושלמי עי' תוס' ריש הערל. וראיתי בפי' על הירושלמי שהרגיש בזה וכתב ג"כ דאין לומר דסבר הרמב"ם הא דאמר רבא ותסברא הא לאו בר מהילא וכו' היינו לאו דוקא במילת בניו אלא אף במילת עצמו ג"כ ואתי למיפשט הבעיא זה אינו דהרי חזינן אונס מעכב בעצמו ולא בבניו עיין שם. ולהנ"ל ניחא דסבר הרמב"ם דשניהם שוין מילת עצמו ובניו ואונס הטעם משום דעשה דחי וכנ"ל. א"כ היה קשה לו הא דאמר רבא ותסברא וכו' אם הטעם משום אונס הרי כה"ג ששחט הפסח טרם שנולד לו א"כ הפסח כשר מן התורה יהא רשאי לאכול דעשה דאכילת פסח לא דחי דמאי אולמיה וכו'. אלא ודאי סבר רבא כיון דעדיין לא ראוי למול לא מיקרי ערל כלל לא מטעם דחייה. וסבר הרמב"ם דאין חילוק בין עצמו לבניו והבן. אולם קצת קשה לפ"ז אמאי לא ביאר הרמב"ם זה כאן דאם נולד לו בן בין עשייה לאכילה דמותר לאכול. וכן הקשה באמת הפי' ירושלמי הנ"ל. אך כפי מה שהקשה לא קשה לדעתי דהרי כיון שכתב הרמב"ם שאר אונסים לא מעכבים מכ"ש שלא בזמנה אבל לפי מה שפי' לעיל הטעם משום דחייה ומשום עשה שיש בה כרת רק שלא בזמנה בלא דחייה אין מעכב. א"כ היה לו [להרמב"ם] להשמיענו זה. ואפשר שסמך עצמו על הל' תרומות וק"ל. ומה דקצת קשה א"כ במנחות בהא דלא תאפה חמץ וכו' מה פריך דילמא לכתחילה הא הוי מצוה הבאה בעבירה. יש ליישב בכמה גוני. גם יש לתרץ שם אין האפיה המצוה משא"כ שחיטת פסח היא המצוה כאשר הרמב"ם במנין המצות חשבה למצוה משא"כ בשאר קדשים. ובחי' לקצת מנין מצות פרשת בא כתבתי בזה קצת:

סוף הספר

תוכן העניינים

פתח הבית על משנה תורה הלכות קרבן פסח

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה