אור ברסלב

פתח הבית על משנה תורה הלכות קרבן פסח· רבי אברהם טיקטין

הלכות קרבן פסח

פרק א

הלכה א

מצות עשה לשחוט הפסח וכו'. ראיתי בס' מעין חכמה שחיבר הגאון המפורסם מו"ה חיים צבי זצ"ל אבד"ק האמבורג שהקשה על הרמב"ם במנין המצות. מדוע חשב שחיטת הפסח למצוה. מאי שנא משאר קדשים עי"ש. ובמקום אחר כתבתי ליישב כי הוכיח זה מהא דאמרינן ריש פ' אותו ואת בנו נוהג במוקדשין מנ"ל והביא קרא וכו'. והקשו תוס' תמיהא לן מהיכא תיתי נימא קדשים קלי. ותירצו דהוי ס"ד אם אין לו בהמה אחרת להקריב יבא עשה וידחה וכו' עיין שם. וקשה הא בעידנא דמיעקר וכו'. אלא ודאי דשחיטת הפסח גופיה הוי מצוה. ובזה ניחא ג"כ מה דנקטי תוס' רק פסח ולא שאר קדשים. ושם הארכנו קצת. עיין מל"מ מה שהקשה מאין לו קרקע לענין ראיה כתבתי לקמן ריש הל' חגיגה:

הלכה ב

ואם ביטלה בשגגה פטור וכו'. לכאורה קשה מאי משמיענו בזה וצ"ע. גם יש מקום לספק קצת אם בזמן שחיטת פסח היינו בתחלת זמן היה יכול להקריב רק חשב עוד היום גדול ואח"כ נאנס אי זה מיקרי שוגג שהיה לו להקריב מיד. ועי' כעין זה ביו"ד סוף סי' רל"ו בנשבע לפרוע ביום פלוני עיין שם. וקצת יש לישב ע"פ זה לשון הרמב"ם דבלא"ה צריך ביאור קצת לשון מי שביטל מצוה זו בזדון ועבר היום ולא הקריב וכו'. דלכאורה לשון מי שביטל מיותר. ולהנ"ל י"ל שרמז לזה מי שביטל היינו בשעת עשיית המצוה כמבואר לקמן פרק זה אף שאח"כ שכח. עכ"פ כיון שלא עשה חייב כרת על שלא עשה בשעה הראויה. אבל מי שביטל בשגגה היינו בשעת עשיית פסח היה איזה שוגג אף אם אח"כ שכח פטור וצ"ע בזה:

הלכה ג

אין שוחטין וכו'. עי' מל"מ מ"ש ליישב הקושיא מהך דאבשלום די"ל שהתנה מתחלה ע"מ שאצא בנדרים ונדבות וכו' עיין שם. לכאורה א"כ סוף סוף מיקרי חובות הואיל ויצא בו ידי חובתו. וכעת לא עיינתי:

הלכה ד

ואם שחטו קודם לתמיד וכו'. לכאורה אם נאמר דמדאורייתא בעי לכתחלה שישחטו אחר התמיד וכו' א"כ בדיעבד אמאי כשר נימא דהוי מצוה הבאה בעבירה ואין להאריך כעת ועי' מ"ש לקמן ה"ה. ודע עוד דכפי הנראה דוקא אם כבר שחטו התמיד, אבל אם עדיין לא שחטו אזי יזרוק מיד דם הפסח עי' היטב בזה זבחים (צא א) דמשני שם הכי דאיירי דשחטינהו לתרווייהו. ושם תירצו כדי שלא נפשוט הבעיא. ועי' רמב"ם פ"ט מהל' תמידין ומוספין ה"ג פסק שם דנפשטה הבעיא עי' כ"מ, א"כ צריך לומר כנ"ל:

הלכה ה

והשוחט וכו'. יראה מבואר דאף אם אינו אחד מבני חבורה אפ"ה אם יש לו חמץ לוקה כיון שהוא השוחט או זורק וכו' וזה מה שהביא המל"מ הירושלמי תפתר שנזדמן וכו' או שהיה זה שוחט וכו' ועל כרחך שאינו אחד מבני חבורה. דאל"כ סוף סוף היה נפסל כיון שהוא אחד מבני חבורה וק"ל. אך קצת קשה א"כ מאי הקשה כלל הירושלמי הא נפסל. תמיהא לי אם בני חבורה לא ידעו שיש לזה השוחט חמץ הא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ויש לחלק. עיין לח"מ שהקשה כאן תמיהא לי הא הוי התראת ספק וכו'. ותירץ דאיירי שיודע בודאי וכו'. ולכאורה צריך להבין קצת דהנה האחרונים הקשו עי' שו"ת פני יהושע חלק או"ח לדעת הסוברים ביטול מהני לחמץ ידוע א"כ אף אם עמו בעזרה סוף סוף שמא בטלו אלא ודאי ביטול לא מהני עיין שם. וכבר הארכנו בזה בחי' לפסחים והלכות פסח דלכאורה זה אף למ"ד התראת ספק שמיה התראה הא זה לכו"ע לא מהני דהפלוגתא דהתראת ספק וכו' לא שייך רק אם נתברר אח"כ רק בשעת התראה הוה ספק משא"כ כהאי גוונא. וכן הקשה באמת בשו"ת שאגת אריה סי' ע"ז לכו"ע עיין שם. ומה שתירץ השאג"א שם דאיירי בגוונא דלא שייך ביטול כגון שקנה חמץ אחר חצות וכדומה. עוד קשה טובא דהיה לו לרמב"ם לבאר זה [אם לא שנאמר דרמב"ם סובר באמת דלחמץ ידוע לא מהני ביטול ודוחק. ועי' בדבריו ריש הל' חמץ. וכעת אין תחת ידי ספרים כי אנכי כעת מן הנמלטים ממקום מושבי ק"ק גלוגא יע"א מחמת רעש המלחמה אשר העיר קרובה לבוא במצור ה' ירחם עלינו מהרה ויקבץ נדחנו ויציל עמו מכל תלאה ויעורר זכות ישיני חברון מהרה].

על כן יראה קצת לומר דמ"מ כיון שהוא מקבל התראה. ואפשר שאומר בפירוש שלא בטלו או אף בסתם כיון שאומר אעפ"כ ולא אמר שבטלו לא מיקרי ספק. ומה שיש לפקפק משום שאין אדם משים עצמו רשע אפשר ליישב וצ"ע בזה. וא"כ לכאורה קשה אם יש לאחד מבני חבורה אף שהוא יודע מזה דבלא"ה הוי אונס סוף סוף שמא האחר בטלו וצ"ל שאחר אמר שלא בטלו. וזה יראה דצריך לומר קודם ששחט זה. דאח"כ יראה אף אם התראת ספק שמיה התראה סוף סוף לא נאמין לו להלקות זה וצ"ע. וא"כ היה לו להרמב"ם לבאר זה וצ"ע קצת. וגם בלא"ה דוחק מה שתירץ הלח"מ כגון שידע שיש לאחר חמץ הרי פי' שם תוס' דמ"מ הוי התראת ספק דשמא נאבד או נשרף בשעת שחיטה. וא"כ היה לו להרמב"ם לבאר דאיירי שיודע שישנו בשעת שחיטה. אולם זה יש לדחות קצת דבלא"ה צריך להבין לדעת תוס' בנדה (מז) כמדומה שכתבו שם גבי מופלא הסמוך לאיש דלא מיקרי התראת ספק דכשנתגדל אח"כ איגלי למפרע וכה"ג לא מיקרי התראת ספק. וא"כ גם כאן אם נגלה אח"כ שנשאר החמץ בעין א"כ לא הוי ה"ס. וצ"ל דהמקשה סבר דבכה"ג הוי ג"כ התראת ספק. א"כ למסקנא י"ל דלא מיקרי כלל ה"ס כה"ג וניחא. אולם גוף דברי הלח"מ צ"ע מ"ש דהרמב"ם פוסק פי"ח מהל' סנהדרין התראת ספק לא הוי התראה. והרי מבואר שם להיפוך דהוי התראה. ויראה דהלח"מ אזיל בזה לשיטתו שכתב פ"ה מהל' שבועות ה"ב בכוונת הרמב"ם שם דדוקא אם הספק הוא מחמת שמא יקיים העשה הוי התראה אבל בשאר ספק לא א"כ ניחא. אכן דברי הלח"מ שם לכאורה צ"ע שהרי כתב הרמב"ם (פ"ח מהל' פסולי המקודשין ה"ג) אסור להותיר ואם הותיר אינו לוקה משום דניתק לעשה. ותיפו"ל דהוי התראת ספק שמא לא יותיר כמבואר בש"ס וצ"ע. אלא על כרחך כדברי הכ"מ בהל' שבועות הנ"ל דהחילוק בין לאו מפורש. וכאן הוי ג"כ לאו מפורש וצ"ע בכ"ז. וכמדומה אשר בקונטרס שחברתי על הל' שבועות שנאבד ממני הארכתי ג"כ בענין זה. ואולי אזכה עוד למצאו כדי שלא תהיה יגיעתי אשר יגעתי בה לריק: ובדברי תוס' הנ"ל דבמקום דגלי למפרע הוי ודאי ה"ס עי' תוס' קידושין (יא א) ד"ה וחייבין עליו קצת סתירה לזה ולא הרגישו בזה אחרונים וע"י שעה"מ ה' אישות:

שם עי' מל"מ הקשה לסוף מהיכא תיתי נימא דבדיעבד פסול הרי גבי מנחות צריך קרא לעכב וכו'. ועי' שער המלך שהביא בשם מים חיים שכתב אי לאו קרא הייתי אומר דפסול משום כל מילי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני וכו' והקשה עליו דא"כ תיקשי מהא דמנחות הנ"ל. ומכח זה צידד לומר דאף רבא מודה בקדשים אי עביד מהני. ולכאורה לא משמע כן בש"ס פרק קמא דתמורה דהרי פריך שם מתמורה וקדשים עיין שם. וי"ל קצת ע"פ מה שהאריכו האחרונים ליישב הקושיא משוחט בשבת אמאי שחיטתו כשירה נימא כל מילי וכו' וחד מן התירוצים הוא דהא דאמרינן אי עביד לא מהני היינו דע"י זה לא נעשה עכ"פ העבירה בפועל כיון דלא מהני. רק לקי הואיל ועבר עכ"פ אמימרא דרחמנא וא"כ בשבת אף אם תהא שחיטתו פסולה מ"מ נעשה עבירה בפועל. דאף בנחירה עכ"פ חילל שבת ובמקום אחר הארכנו קצת בזה דאף כה"ג לדעת הרמב"ם באבר מן החי של עוף אין בן נח נהרג עליו. א"כ אם תהא שחיטתו פסולה לא נעשה עבירה בפועל דהוי מקלקל ואין כאן מקומו] ומעתה י"ל כאן ג"כ סוף סוף אי לא הוי כתיב קרא דכשר דיעבד הו"א אי עביד לא מהני ולא נעשה העבירה בפועל כיון דפסול הזבח ולא נשחט פסח כשר על החמץ. משא"כ גבי מנחות פריך רבינא שפיר ואימא לא תאפה חמץ ללאו ולא נפסל. ואי משום כל מילי וכו' הרי שם יליף מקרא מחמץ אחר מחמץ פסול כמבואר במנחות (נה ב) וכמבואר ברמב"ם פי"ב מהל' מעשה הקרבנות הי"ד א"כ סוף סוף נעשה עבירה בפועל דהרי אף אם פסולה מחמת חימוץ חייב אם מחמצה והבן. אבל כאן כיון דדחי בירושלמי הראיה ממקטיר על החמץ די"ל שנזדמן לו אח"כ או שהיה זה שוחט וזה זורק. א"כ הוי שפיר מסברא לומר דפסול משום כל מילי וק"ל. אך קצת קשה לזה דא"כ מאי דקאמר בירושלמי ר' מנא אמר אילולי דתני חזקיה וכו'. א"כ בא לדחות ראיה מהקטרה משום די"ל פסולה ג"כ חייב. ותימה לו אם נאמר כן א"כ ממילא מנ"ל כלל דפסול משום כל מילי וכו'. הא אי נימא כל וכו' א"כ ממילא אף בפסולה חייב. א"כ הדר נעשה עבירה בפועל א"כ נימא דבדיעבד כשר וק"ל: ובדרך יותר פשוט קצת י"ל דשם במנחות פריך שפיר דטפי מסתבר לומר דבדיעבד כשר ומשו"ה מחמץ אחר מחמץ חייב. מדנימא בדיעבד פסול ומחמץ אחר וכו' הוי גזירת הכתוב וק"ל: עוד הקשה השער המלך בהשמטה סוף הספר על דברי המים חיים הנ"ל. דהרי במנחות כ' איתא שם פלפול אם לא מלח הקרבן אם כשר בדיעבד ותיפו"ל כל מילי וכו' עיין שם. ולכאורה שם לא שייך תירוץ הנ"ל. וקצת יש מקום לומר דבשב ואל תעשה לא אמרינן כל מילי וכו' דדוקא במה דאמר רחמנא לא תעביד וכו'. משא"כ בדבר שהוא בקום ועשה אף שנכתב בלשון ל"ת. ואף שיש לפקפק ולומר דהמעשה הוא שהביא קרבן בלי מלח. אך י"ל דהלאו הוא רק שלא להשבית מלח אבל לא על הקרבן. משא"כ בלא יראו פני ריקם הלאו הוא על הגוף וצ"ע עוד בזה. עוד הקשה השער המלך שם על הריטב"א ביומא (יג א) שכתב שם כל היכא דאיכא אזהרה אם לא שנה הכתוב הוי עיכוב דא"כ קשה ג"כ מהא דמנחות מנ"ל עיכובא וכו' ותקשה ליה דהוי אזהרה עיין שם. קצת יש ליישב די"ל עיקר סברת הריטב"א גבי קטורת דאם חסר אחד מסממנים ממילא הוי עיכובא היינו משום דהוי מצוה הבאה בעבירה ולא נתקיימה המצוה כלל. משא"כ באפיית מנחות יראה דלא שייך זה דהאפיה הוי רק הכשר מצוה. ומטעם זה יש ליישב ג"כ קצת קושית המל"מ הנ"ל (ג"כ) דפסח כיון שהרמב"ם במנין המצות חשבה למצוה בפ"ע א"כ י"ל מסברא פסול הפסח משום מצוה הבאה בעבירה וכו' וגם מה שהקשה השעה"מ בהשמטה על הריטב"א מהא דמנחות (כ') הנ"ל דפילפל שם אם לא מלח אי מעכב ותימה לן הא הוי אזהרה וכו' עיין שם. יש ליישב ג"כ קצת די"ל דבר שהוא בשב ואל תעשה לפי סברותינו הנ"ל לא אמרינן ביה מצוה הבאה בעבירה כיון דאין העבירה בקום ועשה. וקצת משמע דבביטול עשה ודאי לא שייך מצוה הבאה וכו' דאל"כ כל הני דאין מעכבין בקדשים י"ל הא עשה עכ"פ איכא בהו ונימא מצוה הבאה בעבירה וק"ל. ובמקום אחר נסתפקתי קצת בזה ועדיין צ"ע וק"ל. וקצת קשה דבדף (סג א) אמר ר' שמעון פסח ששחטו שלא לשמו פטור ופי' רש"י משום שחיטה שאינה ראויה וכו' ותיפו"ל בלא"ה בפסול לא עבר. ואפשר כיון דהפסול בא רק עתה מחמת השחיטה שאני וצ"ע. וקצת יש לספק בפסח ששחטו שלא לשמו אם חייב דהרי פי' רש"י שם דהא דפטור לר"ש משום שחיטה שאינה ראויה א"כ לדידן חייב. או דהפטור הוא משום דהוי זבח פסול וצ"ע והבן:

הלכה ו

דם הפסח וכו'. עי' כ"מ ואף על גב דבפ' תמיד נשחט וכו'. ולכאורה כמו כן היה קשה מהא דזבחים (נה ב) דתנן התם הבכור והמעשר והפסח וכו' ודייק הש"ס שם מזה דעל כרחך סובר התנא פסח בזריקה מדהשוה אותם עי' רש"י שם וק"ל. וקצת קשה מדוע לא הביא הכ"מ דברי רמב"ם בפי' המשנה שם פ' תמיד נשחט שכתב להדיא שם דפסח בזריקה. וצ"ל דבחיבורו חזר בו. ועי' היטב לעיל (פ"ה מהל' מעשה הקרבנות הי"ז) ובלח"מ שם עיין שם. ומי שדעתו רחבה ובקי בענינים אלו יתרץ הדברים על בורין.

הלכה ז

המניח אימורין וכו'. בחי' לפסחים הארכנו הרבה בדברי המל"מ כאן וגם במקום אחר הארכתי קצת ליישב מה שרמז כאן הגהת מל"מ למה שפילפל המל"מ פי"ח מהל' פסולי המוקדשין ה"ט שכתב שם הרמב"ם גבי מותיר בשר פסח דאין לוקה משום ניתק לעשה. ותימה לי אמאי לא כתב הטעם משום אין בו מעשה ונפק"מ אם לא קיים העשה עיין שם. ואמרנו ליישב קצת די"ל משום דבכה"ג לא מיקרי אין בו מעשה הואיל ומשכחת לה ע"י מעשה. כי י"ל עיקר העבירה היא בשעה שמבטל העשה ואף דקיי"ל קיימו ולא קיימו. מ"מ לדעת הרמב"ם צריך דוקא שיהיה באופן שא"א תו לקיימו כנודע. וא"כ י"ל העבירה הוי אז. עי' רש"י ותוס' ריש אלו הן הלוקין בסוגיא זו היטב. וא"כ הדר כיון דמשכחת לה ע"י מעשה כגון שאכל הנותר וכדומה. א"כ אף אם לא עשה מעשה חייב כאשר כן דעת קצת פוסקים. עי' מל"מ פ"ד מהל' מלוה ועי' שער המלך הל' חמץ ומצה [ומה שיש לפקפק בזה דמשמע דהרמב"ם לא סבר הכי מדכתב בהל' חמץ ומצה דאין לוקה על בל יראה אם לא עשה מעשה אין כאן מקומו]. וא"כ הוי לוקה אי לאו משום ניתק לעשה. ובזה ישבנו ג"כ מה דקשה אם משום ניתק לעשה א"כ נשים [דפטורין] לכאורה מעשה זו הואיל שהיא הזמן גרמא (ובמקום אחר הארכנו בזה) א"כ ילקו. וגם א"כ אף אנשים ילקו דהרי אין העשה שוה בכל וכמבואר ריש תמורה. ולהנ"ל ניחא דהרי בנשים בלא"ה הוי אין בו מעשה ואין להאריך.

עוד רגע אדבר הנה המל"מ כתב פי"ח מהל' פסולי המוקדשין הנ"ל דזה ודאי ניחא מה שלא כתב כאן גבי אימורין משום ניתק לעשה דלא מצינו עשה זו גבי אימורין עיין שם, ולכאורה צריך ביאור באימורין שנתותרו מה דינם. והנה לעיל (פי"ט מהל' פסולי המוקדשין) חשיב שם כל הנשרפין יראה דלא חשיב אימורין בהדייהו וצ"ע. גם יש לספק קצת מנ"ל דאם לנו אימורים דפסול דיעבד הואיל ולא שינה הכתוב לעכב. ובזה יש ליישב קצת מה דצריך תרי קראי לאימורים. אכן יראתי לדבר בענינים אלו אשר אין לי מבוא בהן כלל. רק כתבתי לעצמי לזכרון בעלמא. אולי אזכה עוד ויפתח לי ה' שערי בינה יהיה לי זאת למזכרת:

הלכה ט

[ט - יא] לכאורה קשה מ"ש היו פחות מחמשים אין שוחטין וכו'. הא לא שינה הכתוב לעכב ויראה דמשו"ה כתב אם נשחט בבת אחת כשר. אך הכ"מ כתב דמשמע כן מלשון הש"ס עיין שם. עכ"פ קשה (ת"ל) מדוע כתב אם נשחט בבת אחת וכו' תיפו"ל אף אם אין שם אלא עשרה או פחות ג"כ כשר אף דלא הוי קהל ועדה וישראל לא בבת אחת ולא בזה אחר זה. ואמאי נקט בבת אחת דמשמע דוקא הואיל והוי עכ"פ ספיקא ואמאי לא אשמועינן רבותא טפי. וגם לשון הרמב"ם שכתב בתחלה כפי הגירסא שלפנינו אין שוחטין בפחות מחמשים ואם שחטו כשר. מאי כוונתו בזה. אם הכוונה דכיון דשחטו פחות מחמשים א"כ על כרחך לא יצא ידי חובתו לעשות ג' כיתות בב"א ובזא"ז. א"כ למאי הלכתא כתב אח"כ ואם שחטו כולן בבת אחת כשר. תימה לי הרי כבר השמיענו זה תחלה. ואם נימא דתחלה איירי בזה אחר זה ואח"כ בבת אחת זה דוחק דמאי אולמא הא מהא וצ"ע וק"ל. עוד קשה קצת דמשמע דאם אין חמשים לא ישחוט כלל הפסח. ואמאי לא נימא דאתי עשה דשחיטת פסח ודאי הך דלכתחלה צריך קהל ועדה וישראל והתורה לא קפדה רק היכא דאפשר. וכעין זה אמרינן בהא דאסור לשחוט אחר תמיד של בין ערבים וזה דוקא היכא דאפשר. עי' היטב תוס' מנחות (מט ד"ה ת"ל). ושם נסתפקו קצת במקום דמיפסל בדיעבד אי שייך דחייה אבל בלכתחלה מודו יעו"ש. וא"כ צ"ע קצת כאן וק"ל:

הלכה יד

ומפשיטין את כולו וכו'. עי' לח"מ ומה שתירץ כתבו ג"כ תוס' בשבת שם לחד תירוץ עיין שם. ועי' תשובת שאגת אריה בדיני מילה שצידד שם דהרמב"ם איירי כאן כל זמן שלא פירש. וכתב דהש"ס דשבת שם הוי סבר דאיירי שפירש ולכך הוצרך לומר דשקיל בברזי אבל משאר סוגיות משמע דאיירי בלא פירש ומפשיט כדרכו עיין שם. וקצת יש לפלפל די"ל זה הוי פסיק רישא דלא ניחא ליה. אולם לא עיינתי כעת. גם בלא"ה צריך להבין מדוע יקרא זה בשם פסיק רישא הלא לכאורה הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה. ובזה יש מקום ג"כ ליישב הסוגיות דלכאורה מה פריך הש"ס והא מודה ר' שמעון וכו' הא סוף סוף הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה והדר הוי דרבנן. אך י"ל דהכי פריך דמ"מ מאי אהדרו לר' יהודה בן בתירא אם מצילין תיק וכו'. דלמא ריב"ב סובר מלאכה שאצל"ג חייב. ובשלמא אי הוי הקושיא משום דבר שאין מתכוין שפיר דאף ר' יהודה דסובר דבר שאין מתכוין בשבת אסור הוי רק דרבנן כמ"ש תוס' ביומא בסוגיא דמצרף. משא"כ מלאכה שא"צ לגופה לר"י חייב מן התורה וא"כ מנ"ל לרבנן להקשות לריב"ב. אבל באמת אי קיי"ל מלאכה שאצל"ג פטור שפיר מפשיט כדרכו וק"ל. אך עדיין לא אבין מדוע נימא כלל דהוי דבר שאין מתכוין הא עושה המלאכה ממש. רק דהוי א"צ לגופה וצ"ע כעת. ובחי' למנחות פ' ר' ישמעאל כתבתי עוד מזה:

הלכה יח

ואם היה יבישה וכו'. עי' לח"מ. וקצת היה מקום לומר דשאני הרכבתו והבאתו וכו' דהם לא משכחת להו רק חוץ למקדש ולא עיינתי כעת:

פרק ב

הלכה א

אין שוחטין וכו'. עי' כ"מ ומל"מ הי"ג כתבו תוך הענין השייך לכאן. ומה שצ"ע קצת מדוע לא הזכירו כלל מהפלפול אם שה לבית אבות דאורייתא או לא. עי' פרק האשה (פח. תוס' ד"ה שה וכו' ודף צא: ד"ה איש זוכה וכו'). ועי' גם בגיטין פ"א. ובחי' לקונטרס ברירה הארכנו קצת בזה:

הלכה ג

עי' לחם יהודה כתב לדעת הרמב"ם אף דלאוכליו ושלא לאוכליו כשר מ"מ לכתחלה אסור. אבל רש"י סובר דהכי פירושו דוקא אם אין אחד מהן יכול לאכול כזית עיין שם היטב. ומ"ש הלחם יהודה הנ"ל צע"ג כאשר כתבו השיורי כנה"ג דזה דוחק. וקצת היה נראה כוונת הרמב"ם דאם אין יכול לאכול כל אחד מהם כזית היינו שאין בו כדי לחלק שיבוא על כל אחד כזית. לא אמרינן דאפשר שמוותר א' נגד חבירו ושפיר יכולין לאכול עכ"פ מקצת חבורה כזית ושפיר דמי קמ"ל דלא אמרינן הכי וצ"ע. ודע דמלשון רש"י שם יראה דהכוונה דוקא שאין יכולין לאכול כזית יחד. אבל אם יכולין לאכול כזית יחד שפיר דמי וזה צ"ע. ועי' שיורי כנה"ג הביא לשון רש"י עיין שם. אך מתוס' שם יראה שפי' דהכוונה משום חשש נותר והיינו אם אין יכולין לאכול הכל עיין שם. ובחי' שם כתבתי בזה ג"כ:

הלכה ו

יראה מלשון הרמב"ם אם שחוט לזרוק למולין ולערלים כשר. דוקא אם זרק למולין ולערלים פסול עי' בזה. ועי' בתוס' בסוגיא (סא. ד"ה ואיתקש) ובשאר דיבורים יראה קצת מדבריהם דיש שלא למנויו ואינו שינוי בעלים וכן להיפוך. ועי' מפרשים שם:

הפסח כשר ואין אדם יוצא וכו'. יראה שיש כאן ט"ס וצ"ל ואדם יוצא וכו' וכן איתא בש"ס דף עח עיין שם:

הלכה יא

עי' (פח א) דקאמר שם ש"מ יש ברירה ומשני שה לבית אבות מ"מ. ועי' תוס' שפי' דשה לבית אבות לאו דאורייתא עיין שם. וכתבו כדי לחנכן במצות מותר ולא נימא דהוי מאכילם בידים פסח שלא למנויו עיין שם. ועי' תוס' שם ד"ה אלא וכו'. שיראה מדבריהם דאם שה לבית אבות לאו דאורייתא ממילא א"צ מינוי כלל עיין שם. ועי' היטב בתוס' נדרים ובחי' הארכנו. ושם כתבתי כי יש סוברים דאף אם שה לבית אבות דאורייתא מ"מ הוי גזירת הכתוב ליקח בשביל בני ביתו הקטנים בלא דעתן ולא תלוי אפשר בברירה עיין שם היטב:

והממנה על שני פסחים אינו אוכל אלא מן הנשחט ראשון וכו'. גם בזה קשה טובא דהרי חזינן בדף (פח ב) במלך ומלכה דאמרינן שם ג"כ אוכל מן הראשון ואפ"ה רק משום שלום מלכות. וא"כ קשה כאן אמאי יאכל מן הראשון הא אין ברירה. ועי' לקמן פ"ג ה"א ובחי' הארכנו ג"כ בזה. וכעת ראיתי בס' צרור החיים כאן שפילפל קצת בזה:

הלכה יג

מי שחציו וכו'. עי' מל"מ מ"ש סוף ד"ה מי וכו'. והשתא בא רש"י לומר וכו'. יראה כי יש כאן איזה ט"ס וק"ל:

במל"מ. ד"ה תנן התם וכו' וק"ל למה לא הקשה ג"כ איכפל קרא וכו'. לכאורה צ"ע הרי [שפיר צריך קראי כיון] דהא דכופין את רבו הוא רק דרבנן וצ"ע וק"ל ובחי' על הרמב"ם (הל' מלכים פ"י ה"ז) הארכנו קצת בענין זה עיין שם:

במל"מ. ועיקרן של דברים וכו'. גם בזה הארכתי קצת בחי' לפסחים: שם סוף הדיבור וראיתי גרסא בס' הילקוט וכו'. יראה שיש כאן איזה ט"ס וק"ל: שם וראיתי בשלטי גבורים פ' הבא על יבמתו וכו'. בחי' לח"מ הארכנו קצת:

עוד רגע אדבר בהך דחצי עבד וכו'. הנה צריך להבין בטעם הדבר דלא יאכל לא משל רבו ולא משל עצמו וכו' דבשל רבו לא יאכל הטעם משום דאין דעת רבו להימנות חלק חירות על פסחו כמ"ש רש"י (קז א) ד"ה לא יאכל משל רבו וכו'. והא דלא יאכל משל עצמו היינו משום שאין חלק עבדות נמשך אחר דעתו כמ"ש רש"י (פח א) ד"ה כמשנה ראשונה וכו' עיין שם. והנה יראה לפי"ז ודאי אם רצון הרב למנות חלק חירות ג"כ על פסחו ודאי מהני. וכמו כן יראה אם שחט על עצמו קודם ששחט רבו ג"כ מהני. ואף דיראה לכאורה דאם שחט אח"כ רבו עליו ג"כ יוצא דוקא בשל רבו. מ"מ אם לא שחט עליו כלל רבו ודאי יוצא בשל עצמו. ועי' לעיל ה"י. וכן מוכח לקמן (פ"ג ה"ב) גבי עבד שאומר טלה שלי וכו'. ואף גם אם שחט רבו אח"כ עליו עדיין אין מבואר כ"כ אם צריך לצאת דוקא בשל רבו. עכ"פ אם לא שחט רבו כלל עליו ודאי יצא בשל עצמו. ועפ"ז קשה מה הקשה הלח"מ כלל כיון דמן התורה פטור איך יביא חולין בעזרה. ולהנ"ל י"ל כיון שתקנו חכמים שיביא העבד משל עצמו מסתמא אין הרב שוחט עליו וק"ל. ועי' ס' צרור החיים כאן שהקשה אם חציו עבד וחציו בן חורין פטור א"כ אמאי יאכל עבד בפסח עיין שם. וזה אינו קושיא וק"ל. ומשו"ה קשה ג"כ על תירוץ בנו של הרמב"ם דמשו"ה לא יאכל וכו' כדי שלא ימצא תקנה וישחררנו. ותימה לי הרי אם ישחוט קודם הרב שפיר יאכל וצ"ע.

הלכה יד

עי' שער המלך מה שפילפל כאן וכבר הארכנו בזה בקונטרס שליחות:

פרק ג

הלכה א

משום שלום מלכות וכו'. עי' תוס' יום טוב פ"ח דפסחים שפי' טעם הרמב"ם דהוא סבר הא דקיי"ל אין ברירה בדאורייתא היינו מדרבנן. אבל מן התורה לעולם יש ברירה ומשום שלום מלכות אוקמי אדאורייתא עיין שם. ובחי' בקונטרס ברירה הארכנו ג"כ בזה כי משמע מכל הפוסקים דהא דקיי"ל בדאורייתא אין ברירה היינו מספק ושם הארכנו:

הלכה ב

והוא שיתן לו [רועה של] רבו וכו'. ועי' רש"י בסוגיא שפי' דאין לומר שיתנה ויאמר אף אם שניהם של רבו יהיה אחד פסח ואחד שלמים משום דלא אפשר יעו"ש. ולכאורה יראה הטעם משום סמיכה. עי' (פט א) ועדיין צ"ע קצת. וכעת לא עיינתי כראוי גם כי אין אתי ספרים וכאשר יעדנו בתחלת הענין ה' ישלח ישועה מהרה:

הלכה ד

ופטורין מלעשות פסח שני וכו'. עי' לח"מ שהקשה אמאי לא חילק בין קודם זריקה וכו' עיין שם מה שתירץ. ולכאורה החילוק צ"ע. והיה נראה לומר דהכוונה באמת דאמרינן שלא היה ספק כלל קודם זריקה אבל אם באמת נולד ספק קודם זריקה חייבין בפסח שני וצ"ע וק"ל. ועל תירוץ הלח"מ קשה טובא דסוף סוף בהך דחמשה שנתערבו עורות וכו' לא שייך תירוצו. אך יש לומר שם בלאו הכי אסור לזרוק משום בעל מום ואך א"כ מאי קאמר שם (פח א) מאן דמתני אמתני' כ"ש אברייתא. ולהלח"מ [צ"ל] בהיפוך. ולקמן אי"ה נזכיר עוד:

הלכה ח

שנים שנתערבו וכו'. עי' לח"מ. ועי' תוס' יום טוב משנה זו שכתב ג"כ דהרמב"ם פוסק כר' יהודה ולא כרבי יוסי עיין שם:

הלכה ט

חמשה שנתערבו וכו'. עיין היטב פסחים (פט א) ולכאורה צריך להבין מדוע כתב הרמב"ם רק הטעם משום זריקה ושפיכה וכו' ולא כתב משום מביאין קדשים לבית הפסול כמבואר שם. אך זה היה יכול לתקן שיתנה על מותר פסח כמבואר בש"ס שם. ואי משום סמיכה היה משכחת עכ"פ בקרבן נשים. אך זה קשה קצת אמאי לא קאמר משום חילוק מתנות דשלמים מתן ארבע ופסח מתן אחת. ואי משום דבדיעבד כיפר הרי בשפיכה ג"כ בדיעבד יצא בשאר קרבנות. ואפ"ה הואיל ולכתחלה אסור. א"כ כמו כן לענין חילוק מתנות. אך י"ל קצת ע"פ מה שהקשה המהרש"א שם בתוס' ד"ה הני מילי וכו' שהקשו תימה כיון דבדיעבד לא מעכב אמאי יכנסו לספק כרת. ותירצו משום דטפי עדיף ליכנס בספק כרת בשב ואל תעשה ממה שיעשו רובם שלא כהוגן. והקשה ע"ז הכל טעמא [מאי] יקרבו ויסמכו ובמתן ארבע ובזריקה ויהיה הכל כהוגן רק אחד שלא כהוגן זה שחייב פסח עיין שם. ולכאורה דבריו תמוהין דהרי הנתנין בשפיכה שנתנן בזריקה לא יצא. ועי' בשער המלך כאן שהרגיש בזה. וא"כ ניחא מה דנקט הרמב"ם רק הטעם משום שפיכה וזריקה וק"ל:

ואגב נזכיר מ"ש המהרש"א שם שיעשו ג"כ סמיכה לכאורה ג"כ צ"ע אם נאמר סמיכה בכל כחו בעינן דהסוגיא שם אזיל למ"ד זה כמ"ש תוס' שם ד"ה ואילו וכו'. [ומ"ש תוס' שם ופלוגתא דתנאי היא פ' אין דורשין וכו'. עי' שער המלך לעיל (פ"ג מהל' מעשה הקרבנות) מה שפירש דברי תוס' אלו אשר לכאורה תמוהים כי לא נזכר שם כלל פלוגתא דתנאי עיין שם ותמצא נחת. גם שם תמצא הפלוגתא בין רש"י פ' כיסוי הדם דף פ"ה שיראה מלשונו שם שסובר [אנן] דקיי"ל נשים סומכות רשות אף בסמיכה בכל כחו אף דהוי עבודה בקדשים מ"מ רשות וזה מקצוע גדול וכן כתב הקרבן אהרן בשם רש"י בסדר ויקרא [דף מ"ג ע"א]. אבל תוס' בעירובין ובשאר דוכתי סוברים דפליגי רק בדרבנן אי שרי לסמוך ביד לבד. וכמו כן לענין תפילין ושופר עיין שם היטב. ועיין גם במג"א או"ח ריש סי' קכ"ח ובמ"ש שם קצת עיין שם ובדברי שער המלך הנ"ל שרוצה לדמות ולומר למ"ד רשות ה"ה אף בדברים שאין טעונין סמיכה אפ"ה רשות לסמוך עיין שם בזה צ"ע טובא וק"ל]. וא"כ קשה איך שייך לעבור על לאו דעבודה בקדשים אם זה פסח. וצ"ל דאמרינן אתי עשה ודחי ל"ת. אך זה צ"ע חדא הא אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש. ועוד הא עקירת הלאו והעשה אין באים כאחת דהרי הסמיכה היא קודם שחיטה. ועוד חזון למועד בזה אי"ה. ובחי' למס' ר"ה פ"ד הארכתי ג"כ קצת בזה. ועי' בס' טורי אבן פ"ק דחגיגה (ה א) עיין שם:

פרק ד

הלכה א

אם היה נאמן וכו'. לכאורה קשה קצת וכי מפני שהוא נאמן להם נניחם אנחנו להביא חולין לעזרה. והרי הך דקדושין שהביא הכ"מ היינו להחמיר. אבל הכא הרי מתיר ע"י זה חולין בעזרה. אך יראה קצת לומר ע"פ מה שפלפלתי קצת בקונטרס עד אחד גבי הא דס"ת דאם אמר אזכרות לא כתבתי לשמן אינו נאמן והקשיתי הא דעת הרבה [פוסקים] דעכ"פ עד אחד נאמן אף לאסור במקום דלא אתחזק היתרא. ושם מה חזקת היתר איכא הרי אם נכתב שלא לשמו היה מתחלה בפסול וצ"ל דמ"מ כיון דמן הסתם בלא עדותו היה אמרינן דכשר הוא מיקרי לענין עד אחד שאינו נאמן בזה כמו בחזקת היתר. אף דבעלמא לענין ספק לא מיקרי בזה חזקת היתר ושם הארכנו. וא"כ גם כאן שאומר ששחט שלא לשמו דאין נאמן צ"ל ג"כ כנ"ל. וא"כ י"ל נהי דאין נאמן לאסור מ"מ אם נאמן הוא להם סומכין עליו דזה הוא להתיר לשחוט פסח אחר ולאכול ממנו עד אחד נאמן והבן. וא"כ עפי"ז יתיישב קושיית הלח"מ לכאורה ג"כ דאם רוצה להחמיר יכול לחזור ולהביא. ואי משום שאין יכול לאכול הרי עד אחד נאמן להתיר במקום דליכא חזקת איסור. רק אם אין רוצה להביא אחר א"צ. דאין עד אחד נאמן לחייב והבן זה:

שם בלח"מ הביא מ"ש הכ"מ דימנה עם אחר וכו'. וכתב הלח"מ דזה אינו דהוי כמו נשחט שלא למנוייו וכמ"ש הרמב"ם לעיל סוף פ"ג דאל"כ גם בחמשה וכו' נימא הכי עיין שם. ובאמת קצת קשה מ"ש הרמב"ם משום נשחט שלא למנויו וכו'. ותימה לי הא למנויו ושלא למנויו כשר וצע"ג. ובאמת קצת צריך להבין על לשון הרמב"ם לעיל. דהרי בפסחים שם מבואר בש"ס דהוי נאכל שלא למנויו ולא נשחט וכו'. וקצת יראה דמשו"ה קאמר הש"ס נאכל דאילו שחיטה יכול להיות על תנאי אם זה מחויב יהיה השחיטה גם עליו ואם אין חייב לא יהיה השחיטה עליו. רק נאכל וכו' קאמר שפיר. וא"ת באמת לא יאכל. א"כ הוי נשחט שלא לאוכליו דאף אם הוא מחויב בפסח הרי מ"מ לא יכול לאכול מספק וצ"ע קצת. ולפ"ז קצת קשה מה שפלפלו האחרונים עי' תשובת שאגת אריה ובסוף ס' בית מאיר שהקשו מדוע אמרינן בב"ב גבי הקונה שני אילנות כיון דאין ראוי לקריאה אף לא יביא. והרי אמרינן ביבמות הספיקות חולצין אף דאין ראויות ליבום וכו'. מ"מ כיון דהוי רק מספק אמרינן אם יבוא אליהו ויאמר וכו' א"כ גם שם נימא הכי. ותירצו לחד תירוץ לחלק בין ספיקא דדינא לא אמרינן אם יבוא וכו' רק בספק מעשה עיין שם. וא"כ קשה כאן ג"כ אמאי לא ימנה עם אחרים בתנאי. ואי משום כיון דאין יכול לאכול מספיקא א"כ לא מהני. תימה לי נימא אם יבוא אליהו ויאמר שהוא חייב בפסח יהא ראוי לאכול מיקרי ראוי לאכילה ואכילה אין מעכבת והבן זה. אך אם נאמר החילוק באופן אחר דדוקא אם הדבר תלוי בשני דברים כמו חליצה דאם חולץ אין מייבם רק אמרינן דצריך שיהא ראויה ליבום אם היה רוצה לייבם בזה אמרינן אם יבוא אליהו וכו'. משא"כ שם בשני אילנות דהרי בעינן שיהא ראוי לקרות עתה בזה לא אמרינן אם יבוא וכו' א"כ גם כאן בעינן שיהא ראוי לאכול עתה וק"ל. אח"ז כתבתי עוד מזה בחי' לאה"ע סי' קנ"ו.

עי' שעה"מ שהביא ליישב הקושיא על הרמב"ם שפסק לקמן פ"ז בחופר גל מספק פטור מפסח שני. ותימה לי תיהדר קושיית תוס' פסחים (דף פט) הנ"ל לדוכתיה וכי משום הנך דברים דלא מעכבי יכנס בספק כרת. ומה שתירצו דמוטב ליכנס בספק כרת ולא יעשו רובם שלא כהוגן וכו'. וזה לא שייך בחופר גל דהוי רק אחד. ותירץ די"ל קושיית תוס' לא הוי רק בחמש חבורות וכו' דלא הוי ודאי שלא כהוגן רק ספק. משא"כ באחד דהוי ודאי שלא כהוגן משום חזה ושוק דאם יתנה בשלמים א"כ מה יעשה בחזה ושוק דבשלמא בה' חבורות יוכלו לעשות ליקח כהן אחר שלא עשה עדיין פסח וימנו אותו על חמשה פסחים דממ"נ יוכל לאכול כל חזה ושוק. משא"כ באחד דעל כרחך יבוא חזה ושוק לידי נותר בודאי ועיקר קושיית תוס' הוה רק בספק. ובפ"ו מהלכות פסולי המוקדשין כתב עוד תירוץ אחר משום נסכים יעו"ש. עכ"פ לכל התירוצים תקשי ג"כ קושיית הלח"מ א"כ כאן איך יביא פסח שני וק"ל:

עוד היה מקום קצת ליישב הקושיא מחופר גל הנ"ל ע"פ מה שנבין מה שהקשו תוס' (פט. ד"ה ה"מ וכו') אמאי דחינן ספק כרת משום הנך דברים דלא מעכבי וכו'. ולכאורה קשה הא הוי ספק שמא פטור מפסח והוי שלמים וא"כ עבר בחנם על ביטול סמיכה וכן על מצות זריקה וכן [על] מתן ארבע וכו'. וצ"ל דמ"מ סוף סוף כיון שעתה הוא ספק מוטב לעבור על ספק ביטול אלו משנעבור על ספק כרת. והנה התוס' ריש ב"ב וגיטין פ"ד בסוגיא דחצי עבד וחצי בן חורין הקשו איך אומרים לו לכהן חטא כדי שיזכה חבירך בהא דפסחים פ' תמיד נשחט (נח א) במחוסר כפורים ששכח ולא הביא כפרתו וכו' דדחי עשה דפסח עשה דהשלמה. והרי הכהן הזורק עובר בזה ואיך יחטא כדי שיזכה חבירו. ותירצו שם דבאיסור עשה לא אמרינן הכי עיין שם. וא"כ לכאורה כאן אם נותן במתן אחת א"כ עובר על בל תגרע אם הוא שלמים וא"כ הוי ל"ת. וכמו כן אם נותן ארבע עובר על בל תוסיף אם היא פסח. וא"כ איך יחטא כהן כדי שיזכה ישראל [ואף שי"ל דמ"ש תוס' לחלק בין עשה לל"ת עיקר החילוק בין שב ואל תעשה לקום ועשה. וא"כ אם נותן במתן אחת הוי שב ואל תעשה. מ"מ אין נראה כן. דלכאורה עשה דהשלמה הוי ג"כ קום ועשה. ולקמן אי"ה נאריך עוד קצת בזה]. אך י"ל דתוס' הקשו שפיר דכאן הרי לא פשע ישראל דהרי נמצא יבלת וכה"ג אמרינן שפיר חטא וכו' כמבואר בתוס' שם. ומעתה י"ל הך דחופר גל מיקרי פשע שלא היה לו ליכנס בספק ומשו"ה לא יביא פסח שני. משא"כ כאן דלא פשע שפיר מביא פסח אחר וכתירוץ הלח"מ והבן. עוד יראה ליישב ע"פ סיגנון זה קצת באופן אחר ע"פ מ"ש תוס' בעירובין (ק א) ועי' בזבחים (פ א) ובר"ה פ"ד דעשה דפשיעה אין דוחה ל"ת. וא"כ קשה אמאי דחי פסח עשה דהשלמה בשכח ולא הביא כפרתו כנ"ל. וצ"ל דעשה דחי שפיר משא"כ ל"ת. וא"כ כאן דאיכא ג"כ ל"ת [דבל תוסיף] ולא תגרעו כנ"ל א"כ הדר לא דחי הואיל והוא פשיעה גבי גל משא"כ כאן וק"ל:

וע"פ דרכים האלה יש ליישב ג"כ לכאורה מה דקשה לעיל (פ"ג ה"ב) בשכח מה אמר לו רבו דצריך שישחט גדי וטלה והטלה צריך שיתן לו הרועה ע"מ שאין לרבו רשות בו וכו'. ותיפו"ל אף אם שניהם של רבו ישחט על תנאי דאחד מהן יהיה שלמים. ועי' רש"י (פח: ד"ה בתקנתא דרביה וכו') שכתב אין לו תקנה דהא לא מצי להתנות בשלמים מפני שממעט באכילתו וכו'. ועי' מפרשים שם שכתבו דעל כרחך זה ט"ס דהרי אין ממעט באכילה דהרי אם יבוא רבו יאמר לו מה שאמר. וכעת אין מפרשי הש"ס תחת ידי לעיין. ועי' תשובת חכם צבי (סי' קכ"א) כתב דמיקרי שפיר ממעט הואיל והרב לא יבוא עד לערב בזמן אכילת פסח וממעט באכילת שלמים. והשער המלך דחה זה דעל כרחך לא מיקרי זה ממעט דאל"כ איך קאמר הש"ס (פט א) יתנה במותר פסח וכו'. תקשה ליה סוף סוף ממעט כי פסח אינו נאכל רק בלילה ומותר ליום ולילה עיין שם. עכ"פ צ"ל הטעם משום הנך דמסיק הש"ס שם משום סמיכה ושפיכה ומתנות. וא"כ קשה ג"כ שם איכא רק חד ואמאי לא ידחה ספק כרת שאר עשה. ולהנ"ל ניחא דמיקרי ג"כ פשיעה שהעבד פשע וצ"ע בכ"ז. ועי' עוד בתשובת ח"צ הנ"ל שכתב שם הא דלא נקט רש"י חד מהנך טעמי דמסיק הש"ס (פט א) דחד מינייהו נקט עיין שם.

והקשה שם עוד אמאי לא קאמר רש"י הטעם משום עשה דהשלמה. בשלמא בדף פט משו"ה לא קאמר עשה דהשלמה משום דפסח עשה שיש בו כרת שפיר דחי משא"כ בעבד הרי איכא תקנה שיקנה לו ע"מ שאין לרבו רשות וכו' עיין שם. והשעה"מ תמה עליו דמה קאמר (בדף פט) הטעם משום דעשה שיש בו כרת דחי. דתקשה ליה הרי בפירוש הקשו תוס' ביומא (לג) ובהתכלת (מט) קושיא זו משום עשה דהשלמה. וכתב דאין לומר דעשה דפסח דחי דהרי הוי רק ספק עיין שם. ומשמע מדברי שעה"מ דג"כ הטעם משום כיון דיעשו רובם שלא כהוגן מוטב ליכנס בספק כרת. ולפי זה בהא דעבד קשה טובא כנ"ל. ולכאורה יראה דודאי מה שהקשו תוס' (פט. ד"ה ה"מ וכו') דאמאי נכנס בספק כרת משום הנך דלא מעכבו וכו'. ולכאורה הרי סוף סוף ג"כ מבטל עשה דסמיכה ואינך. וצ"ל דמ"מ מוטב ליכנס בספק ביטול שאר עשה משיכנס בספק ביטול עשה שיש בו כרת וכנ"ל. וא"כ יראה כ"ז בשב ואל תעשה אבל לבטל עשה בקום ועשה כמו עשה דהשלמה ודאי שב ואל תעשה עדיף אף דעשה דוחה ל"ת היינו אם עושה מצוה בדחייה משא"כ כאן דאין עושה מצוה אם הוא שלמים רק עתה נבחור ביטול זו משנבחר ביטול ספק כרת בזה ודאי טפי להיות בשב ואל תעשה והבן זה. ומעתה י"ל שפיר גבי עבד אין לו תקנה אחרת משום עשה דהשלמה וכאן עושה פסח שני. וסובר כדעת שצידדו תוס' ביומא ומנחות די"ל פסח שני מותר להביא קודם תמיד של בין ערבים. וא"כ מביא קודם תמיד ומתנה וק"ל.

ולהך תירוץ דלעיל שכתבנו בהא דחופר גל משום אין אומרים לאדם חטא וכו' קשה ג"כ כמו שהקשה השער המלך לפי תירוצו דאם הוא כהן יכול שפיר להביא בעצמו וק"ל. ועיין עוד תוס' זבחים (עה א) שהקשו תוך הדיבור אהא דפסחים (פט א) דקאמר סמיכה לא מעכבא וכו' ותמיהא להו נימא כל הראוי לבילה וכו' משא"כ זה שאין ראוי לסמיכה מספק. והביאו ראיה מהך דמביא ואינו קורא הנ"ל עיין שם. ולפמ"ש לעיל דיש לחלק בין ספיקא דדינא לספק מעשה א"כ י"ל כאן הוי שפיר ראוי אם יבוא אליהו ויאמר וכו' וכעת לא עיינתי כראוי. אח"ז נתיישבתי קצת במ"ש לעיל וכי אומרים לאדם חטא וכו' אפשר לא שייך זה כאן כיון דאחר ששחט ממילא הוי ספק. וממילא הדין כמו מתן ד' שנתערב במתן אחת משא"כ בעשה דהשלמה והבן היטב:

עוד בלח"מ הנ"ל הנה לעיל כתבתי קצת בארוכה אולם יש לפקפק. ועתה נכתוב עוד הנה בסוף פ' מי שהיה טמא בחבורה שאבד פסחה המבואר לעיל (פ"ג ה"ב) כתבו תוס' שם ולא דמי לשכח מה אמר לו רבו וכו' ולא כתבו הטעם. ועי' שם [בלח"מ] שביאר הטעם דגבי עבד שמתנה אם אמר לו רבו וכיון שרבו שכח לא הוי פסח כלל עיין שם. והנה מלבד שהדבר קשה בעצמו דהרי אין מתנה על להבא אם יאמר רק על עבר וק"ל. אך בלא"ה קשה דלפי דברי הלח"מ יראה עיקר הטעם כיון דמה שאין יכול לאכול לא מיקרי אין ראוי לאכילה א"כ קשה עכ"פ הך דחמשה שנתערבו וכו' וכמבואר לעיל סוף פ"ג ובש"ס (פח ב) ותימה לי הא הוי ג"כ אילו ידע הפסח שאינו בעל מום היה ראוי לאכול. אך אפשר שם בלא"ה מיקרי קרבן פסול כיון שנתערב בבעל מום ואסור לזרוק ואף אם זרקו י"ל הוי דיחוי כיון שאסור לזרוק עי' זבחים (עג ב), אך קשה א"כ אמאי קאמר מאן דמתני אמתני' מכ"ש אברייתא. ולתירוץ הלח"מ אין מוכרח ואולם בלא"ה קשה א"כ מאי קאמר שם נמצא פסח נאכל שלא למנויו וכו' ותימה לי הא יוכל להמנות על תנאי עם אחר שמחויב ודאי ולא יאכל ואי משום דאין ראוי לאכילה זה אינו דהרי הוי רק בטעות לסברת הלח"מ [וזה דומה למ"ש לעיל אם יבא אליהו ויאמר ואי משום דסוף סוף ביטל מצות אכילה זה אינו דטפי עדיף עכ"פ לקיים גוף המצוה שיש בה כרת ואף לפמ"ש תוס' בחגיגה (ג. ד"ה איצטריך) דטומטום אינו יכול להביא מספק ולהתנות משום שיבטל סמיכה. ועי' טורי אבן שם שהקשה הרי עדיף לקיים עכ"פ מקצת משלא נעשה כלל וכתב שם דאפ"ה י"ל דזה מיקרי בגרמא דיליה שמביא קרבן מבטל סמיכה. ואף דהוי ג"כ שב ואל תעשה מ"מ טוב יותר שלא לעשות כלל עיין שם אך יראה כאן לא שייך זה כיון דבשחיטה הוי עשה שיש בה כרת משא"כ באכילה וצ"ע:

עוד נזכיר דקשה לתירוץ הלח"מ שתירץ כאן על מ"ש הרמב"ם שיעשה פסח שני דיכול להתנות בתנאי אף דגבי חמשה שנתערבו וכו' לא אמרינן הכי מ"מ שאני התם כמ"ש תוס' [דרובים] יעשו שלא כהוגן משא"כ כה"ג עיין שם. ובחי' כתבתי דקשה מה [שתלו תוס'] ברוב דהרי בחגיגה הנ"ל ד"ה דאיצטריך כתבו תוס' דאין לבטל מסמיכה וכו' והביאו ראיה מהך דחמשה שנתערבו וכו' ומאי ראיה מייתו הרי שם הטעם משום רוב יעשו שלא כהוגן וכתבתי שם די"ל כונת תוס' דודאי בלא רוב וכו' אין סברא מספק כדי לקיים עשה לבטל עשה אחרת רק בפסח כיון דחד לא קיים ראוי לבטל וכמו דעשה דוחה ל"ת אחד כמו כן הרבה ל"ת משא"כ בספק ודאי לא דחינן וק"ל. ועי' שער המלך שהקשה סוף סוף איך יעשו בחזה ושוק ואי שיצטרפו כהן סוף סוף איך יוצא הכהן ידי פסחו וכאשר הבאתיו לעיל. וזה יש ליישב די"ל הכהן מביא אח"כ עוד שה ומתנה אם חייב פסח יהיה זה לפסח ואם לא יהיה שלמים או מותר פסח ומתנות וכל הני לא מעכבי ויעשה הכהן כן כדי לזכות את זה שלא לעבור על ספק כרת וק"ל. אך העיקר מה דקשה אף לתירוץ הלח"מ דהיה לו לרמב"ם לבאר זה התנאי והכל וכאשר כתבתי לעיל וק"ל. אך אפשר כהן לא יעשה זה לבטל מספק סמיכה ואינך דנהי דשרי לעשות כדי שיזכה חבירו בדבר שלא פשע חבירו מ"מ זה רק במה שעושה חבירו בשלו אבל הוא יעשה אח"כ לעצמו דבר שהוא ספק חטא זה אפשר לא אמרינן וק"ל:

ובגוף דברי תוס' פ' מי שהיה הנ"ל י"ל כונתם לא דמי וכו' היינו דהך דשכח מה אמר לו רבו וכו' וכן ה' שנתערבו וכו' אמרינן אם נודע קודם זריקה חייב פסח שני היינו דאמרינן לא יזרוק כדי שיעשה פסח אחר ויקיים מצות אכילה ג"כ משא"כ בהך שאבד פסחם נהי שהיה הספק קודם זריקה היינו דאיגלאי [מילתא] למפרע וכו' מ"מ סוף סוף כיון שכבר זרק פטור מפסח שני וגבי ספק לא אמרינן אין ראוי וצ"ע. ומ"ש הצל"ח לפרש בכונת תוס' הנ"ל. לא הבנתי דבריו:

עוד אמרנו לישב קושיית הלח"מ מהך דפ"ו מפקח הגל דשם י"ל דהוי ספק טומאה ברה"ר וכיון [דמדינא] טהור לגמרי ואף רבנן לא החמירו משו"ה [ולא] יעשה פסח שני משא"כ שאר ספק נהי דמן התורה לקולא מדרבנן עכ"פ לחומרא. אך לפ"ז צריך להיות דוקא ברה"ר. גם ישבתי בסוגיא בלא"ה קושיית הלח"מ בכמה דרכים וגם לפי פי' רש"י ותוס' בהך דמפקח דהוי ספק חי וכו' אמרנו שם דבאמת מספק חייב רק בגל ארוך הוי ספק ספיקא חדא שמא היה אז חי ואם תמצי לומר מת לא היה באותו מקום וק"ל. אך מלשון הרמב"ם פ"ו משמע דאין הספק כלל שמא חי ושם הארכתי:

הלכה ב

בשר הפסח וכו'. עי' לח"מ מה שתמה תימה לי הא אין מרצה על אכילות. ולסוף כתב ליישב זה די"ל בדיעבד מרצה אף על אכילות עיין שם. וכ"כ התוס' יום טוב פ"ז דפסחים עיין שם. ועי' שער המלך פ"ד מהל' ביאת המקדש שהקשה א"כ הא דכתב הרמב"ם שם דאין הציץ מרצה על אכילות אבל מרצה על עולין שם ה"ז על כרחך על עולין יזרוק אף לכתחלה. וא"כ קשה איך כתב פ"א מהל' פסולי המוקדשין שם דאם נטמאו שניהם אין זורק לכתחלה תימה לי הרי זורק שפיר על עולין לכתחלה עיין שם. וקצת היה נ"ל לישב כל הקושיות של הלח"מ די"ל ודאי אין ציץ מרצה לאכול ממש וכמ"ש רש"י פ"ק (טו ב) וכן התוס' יום טוב כאן דודאי אין ציץ דוחה ל"ת דבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל רק מרצה לענין זה שיוכל לזרוק הדם על בשר זה אף שאין אימורין עיין שם. וא"כ י"ל כמו שיכול לזרוק הדם על בשר זה אף שאין אוכל באמת, כמו כן אף בפסח שהוא דבר שעיקרו בא לאכילה מ"מ לענין זה מרצה שיהא מיקרי ראוי לאכול אף שאין אוכלו באמת. והא דתנן (עח ב) נטמא בשר וחלב קיים אין זורק וכו' והיינו על כרחך משום דפסח עיקרו לאכילה ולא מהני לזרוק משום הבשר לחודיה ואף דהציץ מרצה מ"מ הרי לכתחלה לא יזרוק משום הכי. ואפ"ה פריך הש"ס שפיר שם על רב דאמר אם זרק הורצה וכו' והא בעינן אכילה וכו' ולא משני משום ציץ מרצה וכו' [וגם מ"ש הלח"מ כאן להקשות על מה שחילק כאן בין שוגג למזיד. ולעיל פ"א מהל' פסלוי המוקדשין לא חילק. עי' חי' ליומא ופסחים שיישבנו זה ושייך לכאן] די"ל דהיה קשה לו דהרי תנן (פ ב) הפסח שנזרק ואח"כ נודע שהוא טמא מרצה וכו' דמדייק שם הש"ס הא נודע ואח"כ נזרק לא מרצה. ועל כרחך משום דבזדון לא מרצה אף דיעבד. א"כ מ"ש הכא דדיעבד הורצה לאו משום דחלב קיים הרי עיקרו לאכילה אלא ודאי דסבר רב אכילה אין מעכבא והבן:

ומעתה ניחא הכל די"ל באמת ציץ מרצי על זדון רק הכא שאני הואיל והוא לאכילות. ומ"ש (פ"ד מהל' ביאת מקדש) דלא מרצי על נאכלין אבל מרצי על עולין זה יראה בפשיטות דשם כוונתו דבאמת אם הקטיר עולין טמאין נרצין. משא"כ על אכילה לא מרצי אם אכלן. ועי' פ"א מהל' פסולי המוקדשין ה"א כתב שם אם הקטיר הורצה עיין שם [ויראה מדבריו קצת שסובר הא דציץ מרצי על עולין היינו כאילו הם טהורים אבל לא להקטירם באמת. ולפ"ז הם שוים עם ריצוי אכילות דאמרינן ג"כ עכ"פ אסור לאכלם. ומדברי רש"י היה משמע קצת דציץ מרצי על עולין היינו אחר שנזרק הדם יכול להקטיר לכתחלה וצ"ע היטב בזה. וכעת לא עיינתי כראוי] ובפ"א מהל' פסולי המוקדשין שכתב נטמאו שניהן לא יזרוק ג"כ שפיר דלכתחלה לעולם לא יזרוק. כללו של דבר די"ל ודאי אין ציץ מרצי לאכול באמת אבל מרצי לזרוק עליו [הדם] אף בדברים שעיקרן לאכילה אפ"ה מיקרי ראוי רק החילוק דברים שעיקרן לאכילה לא הורצה בדיעבד אם זרק בזדון משא"כ בשאר דברים וצ"ע:

עוד נזכיר דכתבו תוס' שם (פ: ד"ה נזרק) דקשה לפרש"י דנטמא כולו דא"כ הנפק"מ רק לענין פסח שני. ותימה לי איך שייך לא הורצה מדרבנן איך יחייבו רבנן להביא פסח אחר חולין לעזרה עיין שם. א"כ יראה לרמב"ם ג"כ מ"ש אם זרק לא הורצה היינו לענין שאסור להקטיר אימורין אבל לא להביא פסח שני. וצ"ע דזה היה לו לרמב"ם לבאר. אח"ז ראיתי בקרית ספר קצת בענין זה עיין שם:

עי' לח"מ שכתב דעל כרחך הרמב"ם לא פסק כרבי נתן מדפסק אם זרק לא הורצה וכו'. לכאורה מזה אין ראיה די"ל לעולם דפסק כר"נ ומה דסבר רב אם זרק הורצה היינו לענין שלא לעשות פסח שני. ומה דפסק הרמב"ם לא הורצה היינו לענין שלא יקטיר אימורין כמ"ש תוס' פסחים הנ"ל. ועי' בחי' שם מה שפירשתי בכוונת תוס'. ולכאורה היה לו להלח"מ בלא"ה להוכיח דהרמב"ם לא פסק כר"נ דאל"כ לא היה צ"ל הטעם משום ציץ מרצי על שגגת בשר תיפו"ל בלא"ה כיון דאכילה לא מעכבא. ואין לומר דסוף סוף בעי טעם הנ"ל כיון דפסח עיקרו לאכילה ואם אין בשר אין דם, עי' בחי' לפסחים על תוס' הנ"ל הוכחנו דלא אמרינן הכי. וקצת י"ל ג"כ דעת הרמב"ם עי' פסחים (עח: בתוס' ד"ה ולעכב) הקשו שם דילמא בשעת (שחיטה) [זריקה] לא בעי ראוי לאכילה רק בשעת (זריקה) [שחיטה] ותירצו מסברא כיון דבשעת שחיטה מעכב אף מחשבה עכ"פ בשעת זריקה אם אין ראוי כלל מעכב. ועי' מהרש"א שם ותוס' ד"ה לימא ר"נ. שכתבו שם דלר' אלעזר אליבא דר"נ לית ליה הך סברא. ועל כרחך משום דסובר כיון דלר"נ בשעת שחיטה אכילת בשר לא מעכבא. נחית דרגא בשעת זריקה אף גברא לא חזי לא מעכב. א"כ י"ל לר"א כמו כן לרבנן אם בשעת שחיטה בשר מעכב בשעת זריקה נחית דרגא ובשר אין מעכב רק אם גברא לא חזי מעכב. וא"כ י"ל הרמב"ם פסק כר"א והוכיח כן מסתמא דש"ס (פ ב) דמשמע דלא אתי דוקא כר"נ. על כן פסק שפיר אם זרק הורצה. ולשון ציץ מרצי על שגגת בשר לפי' זה י"ל ג"כ ואין להאריך:

הלכה ג

פסח שיצא מירושלים וכו' עי' בהג"ה שכתב חזר בו ממ"ש בפי' המשנה שיצא חוץ לבית ועי' תוס' יום טוב שכתב דעל כרחך אין הפירוש יצא חוץ לבית דזה הוא דוקא בלילה בשעת אכילה עיין שם.

לפיכך אם שחטו אחר שנודע וכו' לכאורה צ"ע קצת תימה לי אף אם נודע אחר ששחטו סוף סוף אם נודע שהיה בשעת שחיטה תמיד ג"כ מיקרי פסולו בגופו וצ"ע:

הלכה ד

עי' לח"מ היטב ועי' שער המלך שתמה על תירוץ הלח"מ שכתב טעמו של הרמב"ם משום כיון דלא פריך הש"ס לרב מהך דהמפריש פסחו וכו' אלא ודאי שיש לחלק דהמפריש וכו' גרע הואיל והוא דחייה גמורה וכו' והרי בהא דמי שאבד פסחו בה"ו קשה ג"כ אמאי לא פריך הש"ס לרב. וצ"ל דהוה מצי לחלק דשם הוי דיחוי בידים רק למסקנא לא מחלקינן בהכי א"כ מנ"ל למסקנא לחלק בין הך דמפריש וכו' נימא ג"כ דהוי מצי לחלק משום דהוי דיחוי בידים אבל למסקנא לא מחלקינן בהכי עיין שם. ולכאורה קשה טפי מנ"ל הך סברא כלל לחלק בין דחויה גמורה וכו' תקשי ליה שם בהמפריש נקיבה וכו' ג"כ הוי דחייה בידים וכמו דלא רצה להקשות ממי שאבד וכו' משום דשם הוי דחייה בידים כמו כן מהא דהמפריש וכו' וכיון דלמסקנא אין סברא לחלק בהכי א"כ כמו כן בהמפריש וכו' וק"ל. עוד קשה הא דקאמר הש"ס בפסחים (צח א) ש"מ תלת ש"מ בעלי חיים נידחין וכו'. אמאי לא קאמר כן ארישא אהא דדף צ"ו: המפריש פסח ואבד וכו' וכמו שהקשה רש"י באמת. ותירץ משום דבהא מתניתן ש"מ תלת עיין שם. ולהנ"ל קשה לכאורה דתקשי ליה כיון דמהך מתני' לא מוכח רק דחויה גמורה א"כ היה לו לומר הך ש"מ וכו' על רישא הנ"ל דשם מוכח אף בסתם דחויה יש דיחוי וכו' וק"ל. אולם לכאורה יש להקשות קצת חדא בחברתה דמדחזינן דהש"ס לא אמר ש"מ לעיל על כרחך משום דלא רצה לומר רק מה דלהלכה כן והא נשאר להלכה הואיל והוא דחויה גמורה משא"כ ברישא וק"ל.

עוד הקשה השער המלך על לשון תוס' פ' שני שעירים שהקשו אמאי לא פריך הש"ס לרב מהך דהמפריש נקיבה וכו' ותמיהא ליה הרי רב לא אמר רק אליבא דרבנן אבל אליבא דר' יוחנן מודה דסבר יש דיחוי וא"כ לא מצי להקשות כלל ממתני' די"ל אתי כר"י עיין שם אכן עי' פסחים (עג ב) ובתוס' ד"ה האמר רב וכו' תראה דדחיקא ליה להש"ס לאוקמי כר"י ומשו"ה נראה הקשו תוס' שפיר וק"ל. ומה שפילפל השעה"מ בנועם אמריו בענין תמורת וולד לא עיינתי כעת כי אינני רגיל בענינים אלו כלל ומה שפילפל בענין אם קירב ראש אחד יקרבו כל הראשים כולן. הארכתי קצת בחי' לפ"ח דזבחים עיין שם:

הלכה ה

עי' כ"מ שכתב וכאוקימתא דר"א וכו'. והיינו דעל כרחך הרמב"ם פוסק כמ"ד בעלי חיים אין נידחין ומשו"ה אף אם הפריש קודם חצות ומת לאחר חצות דקבעתיה חצות אפ"ה אף אם אין בנו ממונה עמו יכול להקריבו שלמים עי' היטב בסוגיא. וקצת קשה לי על הלח"מ ה"ד מדוע לא הביא הראיה מהלכה זו דעל כרחך פסק אין בע"ח נידחין. וכן קשה קצת על הכ"מ שצידד קצת לומר דהרמב"ם סובר בע"ח נידחין א"כ תיקשי מכאן וק"ל. ועי' תוס' יום טוב שם:

הלכה ו

עי' כ"מ ולח"מ וקצת היה מקום לחלק ולומר דבשלמא בפסח דיוכל להקריב שלמים לכך אין קפידא כ"כ אם מקריב הראשון או השני משא"כ ביוה"כ וכדומה דמה שאין מקריב ירעה עד שיסתאב בזה יש קפידא להקדים מה שראוי להקדים וצ"ע. ועי' שער המלך מה שהקשה על תירוץ הלח"מ פ"ג מהל' עבודת יוה"כ שכתב לחלק בין חטאת שבא לכפרה לפסח שאין בא לכפרה מש"ס דתמורה עיין שם. וכעת לא עיינתי:

הלכה ח

עי' כ"מ שכתב דזה פשוט דמותר פסח קרב שלמים. ועי' שער המלך לעיל פ"א שתמה עליו דהרי מבואר פסחים (פט א) דמותר פסח נאכל ליום ולילה וכו' וא"כ הדר מביא קדשים לבית הפסול עיין שם. וקצת היה אפשר לדחוק ולומר דבשלמא אם השמות מחולקין מקפדינן בזה כיון דעכ"פ אינו יכול לשחוט בפירוש כי אם כפי שהוקדש רק סתם כל אחד לפי שהוא אבל במותר הפסח כיון שנקרב לשם שלמים בפירוש משום א"כ מביא קדשים לבית הפסול לא מבטלינן ודוחק. אך בלא"ה תיקשי על הרמב"ם כאן בה"ז שכתב מותר פסח ה"ה שלמים ואמאי לא ביאר דלענין זה הוי כפסח שאין נאכל רק ליום ולילה. וגם לכאורה משמע ברמב"ם (פ"ו מהל' פסולי המוקדשין הי"ב) שכתב בכור שנתערב בפסח שניהם ירעו וכו' לפי שהפסח נאכל לכל אדם עד חצות וכו' עיין שם ולכאורה שם אין הכונה שס"ד שיקרבו לשם פסח באמת רק לשם מותר ואפ"ה כתב דאין נאכל רק ליום ולילה וצ"ע:

הלכה י

[י - י"א] עי' מל"מ ולח"מ ועי' תשובת חכם צבי (סי' קיג) דרך קצת באופן אחר ממה שפירש המל"מ. רק על דרך הלח"מ. ולדינא חדא עם פי' המל"מ עיין שם ועי' מרכבת המשנה:

פרק ה

הלכה א

ושחיטת פסח זה מצוה בפ"ע וכו'. עי' לעיל פ"א שם כתבתי קצת מנ"ל דשחיטת פסח הוא מצות עשה כלל עיין שם:

הלכה ב

מי ששגג וכו'. לכאורה קשה עוד הא דפריך שם (דף צג ב) על ברייתא א"כ למה נאמר טמא. למה נאמר דאי בעי למיעבד לא שבקינן אלא דרך רחוקה למה וכו'. ותימה לי ומה פריך דילמא קאי שפיר אטמא וסבר הך תנא שוחטין וזורקין על טמא שרץ וטמא דקרא היינו דוקא טמא מת בששי וכדומה. וא"כ ל"צ קרא דאסור לעשות הקרבן דפשיטא כיון שאין ראוי לאכילה בלילה אלא על כרחך לפוטרו מכרת והיינו דיהא פטור אף אם הזיד בשני. ובזה לא שייך תירוץ הלח"מ דבעי לאוקמא אף כר' נתן וכר' חנינא. דדוחק לומר זה בברייתא דבשלמא במתני' ניחא טפי לאוקמא ככו"ע וק"ל. ואין לומר דמ"מ פריך שפיר על טמא הא אי בעי למיעבד לא שבקינן דהלשון לפוטרו מכרת משמע אבל אי בעי מצי עביד. זה אינו עי' בתוס' שם ד"ה אלא למה נאמר ובד"ה אי בעי. תראה שאין הפירוש כן וכעת לא עיינתי במפרשים שם. עוד הקשה הלח"מ שם הרי כל הפלפול בש"ס הוא למ"ד הורצה אבל הרמב"ם דפסק כר' שמעון דלא הורצה א"כ על כרחך צריך לגופו דלא הורצה וא"כ מנין לפוטרו מכרת בשני עיין שם. ולכאורה אף למ"ד הורצה סוף סוף הא צריך קרא לפוטרו מכרת בראשון. וצ"ל כיון דקרא איירי בכרת ממילא משמע לפוטרו אף בשני ודוחק. ועי' מה שתירץ הלח"מ צריך ג"כ ביאור קצת וק"ל:

וקצת היה נראה ליישב הקושיות אלו על הרמב"ם, ותחילה נבין לשון רש"י במתני' ד"ה א"כ וכו' שפירש דקאי על מ"ש דנקט דרך רחוקה טפי משאר אונס או שוגג ובד"ה שאלו וכו' פרש"י שאלו פטורין היינו דרך רחוקה ושוגג או נאנס. וא"כ הדברים סותרין [וכבר כתבתי כי ספרי אינם כעת תחת ידי לא ס' מהרש"א ולא שאר ספרים הנצרכים] ונראה ליישב קצת דודאי הא דפריך מאי שנא דרך רחוקה משאר אונס זה דוקא אם קרא דרך רחוקה וגו' אתי להורות לנו שיעשה פסח שני היינו שרשאי לעשות פסח שני בזה קשה שפיר מ"ש דוקא אונס זה ולא נקט שאר אונס. ואף דבלא"ה קשה הרי מזיד ג"כ עושה שני י"ל דהוי ס"ד דקמ"ל דאף שהיה בדרך רחוקה דהיה פטור מלעשות פסח ראשון ס"ד דיהא פטור משני דהתורה לא חייבה שני רק מי שביטל במזיד אבל לא באונס [וזה לא מטעם הואיל ושני תשלומין דראשון דבזה יש לחלק בין הנהו לשאר אונסין כמ"ש התוס' ד"ה אלא וכו' רק אף אי שני רגל בפני עצמו אפ"ה היה מקום לומר דלא חייבה התורה רק היכא שעבר בשאט נפש והבן] לכך לא פריך רק מאי שנא משאר אונסין ואמאי נקט הנהו דוקא. ולזה קאמר שאלו פטורין ואלו חייבין וכו' היינו דאתי לפטור אלו מפסח ראשון. וא"כ שפיר י"ל להיפך שגג או נאנס ודאי פטור אבל דרך רחוקה ס"ד שיהא צריך ליכנס דוקא [אז] אפ"ה פטור מכרת וא"כ כשסיים ואלו חייבים קאי על כרחך רק אמזיד. וניחא שפיר דברי רש"י דהקושיא היה קאי ג"כ אמאי לא נקט שאר אונסין דהוי ס"ד דקרא אתי רק לאשמעינן שיעשה פסח שני אבל למאי דמסיק לפוטרו מכרת וכו' לא קשה כלל משוגג או נאנס דרבותא קמ"ל ואתי למעוטי מזיד. לכך פירש אלו חייבים קאי אמזיד וק"ל. וטמא למ"ד אין שוחטין על טמא שרץ אתי לגופיה לאשמעינן ולמ"ד שוחטין וכו' קרא אתי לדיוקא איש נדחה ואין ציבור נדחין וכמבואר כ"ז בתוס' שם וק"ל:

ומעתה יש ליישב קצת דעת הרמב"ם די"ל הא דממעט טמא ושהיה בדרך רחוקה אף אם הזיד בשני לפטור מפסח היינו מדכתיב ואם הוא טהור ובדרך לא היה וגו' דמשמע הא אם היה בדרך וכו' פטור ושם בהך קרא איירי ג"כ בשלא עשה בפסח שני ולכך ממעט לה אבל עכ"פ קרא קמא דכתיב איש כי יהיה טמא או בדרך רחוקה וגו' על כרחך אתי לאורויי שיהא רשאי לכתחלה לבטל פסח ראשון או למ"ד לא הורצה אף אין רשאי לעשות פסח ראשון. וא"כ י"ל שפיר דמ"מ הא דנקט גבי טמא לפוטרו וכו' וכן במי שהיה בדרך וכו' היינו שיהא רשאי לכתחלה לעשות כן. וא"כ פריך שפיר אהא דקתני ואלו חייבין וכו' וכן כל הסוגיא דמ"מ קרא קמא אתי לאורויי לכתחלה וק"ל. אך לשון לפוטרו מהכרת לא משמע כן וכן לשון הרמב"ם בפירוש המשנה לא משמע כן. גם קשה לי על לשון הרמב"ם בפי' שם שכתב שנדחה מפסח ראשון דכתיב ביה כרת לפסח שני דלא כתיב ביה כרת וכו' ותימה לי הרי כיון דהוא פסק כרבי על כרחך משום דסבר חטאו ישא היינו כרת וצ"ע קצת. לכאורה נראה אם הזיד בראשון ומת קודם שהגיע השני הוא בהכרת וכעת לא עיינתי כראוי:

הלכה ד

טמא שיכול לטהר וכו'. אבל לא מחייבינן לו כרת על מה שטימא עצמו קודם פסח. עי' תוס' פסחים (צג. ד"ה אלא) ומשו"ה ג"כ כל שהיה בדרך רחוקה לא מחייבינן ליה על שהרחיק עצמו תחילה עיין שם. ויראה לכאורה אם טימא עצמו ביום ארבעה עשר באופן שא"א לו לטהר כגון שיודע שלא ימצא מים לטבול יראה דחייב כרת ועדיין צ"ע ולקמן ה"ט אי"ה נדבר עוד בזה. אחר זמן ראיתי כי יראה לכאורה מהרמב"ם פ"ו דאף בי"ג י"ל חייב כרת שהיה אפשר [לו] לטהר:

ובחידושי (דף צד ב) כתבתי שם כי יש לספק דהרי אנן פסקינן דרך רחוקה היינו כל שאין יכול ליכנס בשעת שחיטה וא"כ טמא שרץ או טבול יום דחייב כרת ולא אמרינן הרי אינו יכול ליכנס בעזרה לשחוט [זאת אומרת] דרך רחוקה לטהור ולא לטמא כמבואר (צג ב) יעו"ש. אך זה דוקא אם הוא אינו בדרך רחוקה רק דאינו יכול ליכנס מחמת איסור בזה מבואר שם דאין דרך רחוקה וכו' אבל אם באמת הוא מן המודיעים ולחוץ יש לספק אם נימא דגרע מטהור ונהי דיראה לר' אליעזר שם דאמר דרך רחוקה מעזרה ולחוץ לדידיה יראה מסוגיא ומתוס' (צד ב) דטמא אף שהוא באמת בדרך רחוקה ג"כ חייב מ"מ זה דוקא לר"א אבל לדידן י"ל לא אמרינן הכי וגם הרי רבא שם חולק על הך דדרך רחוקה וכו' ויש מקום לפרש שם דדווקא בשהוא באמת בדרך רחוקה פליג אבל לא באם הוא קרוב רק שאינו יכול ליכנס מצד איסור. אך מתוס' ורש"י שם נראה שפי' דרבא פליג לגמרי על הך דדרך רחוקה וכו' וא"כ לרבא דטבול יום וטמא שרץ חייב. על כרחך סבר דרך רחוקה היינו כל שאינו יכול ליכנס בשעת אכילה. א"כ על כרחך אין הלכה כרבא אבל כבר הארכתי שם וגם בחי' (סט ב) דאין מוכרח זה ועי' גם צל"ח שם ולדינא צ"ע:

הלכה ה

כשם וכו' ואם שחט קודם שימול הפסח פסול וכו'. לכאורה לא מצאתי זה מבואר. אולם יש קצת ראיה לענ"ד מהא דיבמות (עא א) דפריך שם דאיתנהו בשעת אכילה ולא בשעת עשייה היכי משכחת לה וקאמר דזבניה ביני וביני וכו' ותימה לי אמאי לא אמרינן כשעבר ושחט אלא ודאי הפסח פסול וק"ל:

בדין ערל ראיתי ושמתי אל לבי לבאר קצת. הנה מלשון הרמב"ם כאן יראה להדיא דערל אסור לשחוט פסח אף שרוצה למול אח"כ ויהא ראוי לאכילה אפ"ה אסור דלא גרע ממילת זכריו דמעכבו משחיטה אף אם רוצה למול אח"כ ועוד דקרא דכתיב המול לו כל זכר ואז יקרב וגו' גם הוא עצמו בכלל וכ"ש לכאורה. אך עי' ברש"י (פסחים סב. ד"ה ערל וטמא וכו') שיראה מלשונו הטעם דאין ערל משלח פסח משום דא"א לו לאכול וכו' א"כ יראה דאל"ה היה מותר בשחיטה ועי' תוס' (פסחים סט. ד"ה האי) שהקשו א"כ ערל שלא מל אמאי ענוש כרת הא מחזי חזי וכו' עיין שם וקשה ג"כ תקשי ליה הא בלא"ה אסור משום שחיטה ובחידושי שם הארכנו לפרש דבריהם. אולם אין נראה ע"פ פשוטו גם צידדנו שם לומר דאפשר סברי התוס' נהי דערל אסור לשחוט היינו הוא עצמו אבל מ"מ יכול לשלח ולשחוט ע"י אחר כמו טמא בשאר קרבנות. אך גם זה לא נראה לי דא"כ לפ"ז מילת בניו ועבדיו דמעכבת השחיטה י"ל ג"כ דוקא הוא עצמו א"כ מה פריך הש"ס (יבמות עא א) זכריו דליתנהו בשעת שחיטה וישנו בשעת אכילה היכי משכחת לה. ומה פריך הא שפיר משכחת ששחט ע"י אחר ואי לאו דאסר קרא באכילה הוי שפיר מהני וצע"ג לדעתי הענייה. והנה היה קצת מקום לומר דאף הרמב"ם ז"ל סובר כתוס' והא דכתב ערל שלא מל ענוש כרת וכן בה"ה כתב ערל מעוכב מעשיית פסח היינו משום כיון דלא חזי סוף סוף לאכילה בלילה ואי משום שיכול למול אח"כ י"ל כמו שתירצו תוס' בפסחים (סט ב) הנ"ל כיון דמחוסר מעשה בגופו חשבינן ליה שלא לאוכליו יעו"ש:

ואגב נפרש קצת כונת תוס' שם בקושיא שהקשו הא חזי וכו' תימה לי מאי תלי זה בר' אליעזר הלא עיקר החידוש מה דמסיק הש"ס היינו אף דאסרו רבנן להזות עליו א"כ אינו ראוי ואשמעינן דמ"מ מיחזי חזי וכו' ועל כרחך צ"ל דמ"מ מיקרי בידו לעבור על דרבנן. עי' תוס' ד"ה אכילת וכו' אבל דבר שבידו ממש הלא מ"ד שוחטין על טמא שרץ היינו משום שבידו לטבול וא"כ כמו כן ערל בידו למול עצמו וא"כ אמאי תלו תוס' קושיתם כאן. ועי' מהרש"א שם הקשה באמת כן אמאי לא הקשו התוס' בלא"ה כן למ"ד שוחטין על טמא שרץ וכו' עיין שם. [ובחי' כתבתי דרך פלפול לישב קושיית מהרש"א עיין שם] וא"כ י"ל לרמב"ם בלא תירוץ תוס' כיון דאנן פסקינן אין שוחטין על טמא שרץ משו"ה גם ערל. אך זה צ"ע דיראה אף למ"ד אין שוחטין וכו' יליף לה מקרא איש איש וגו' עי' (צ ב) וא"כ ערל מנ"ל. אך לזה י"ל דפסק כר' עקיבא דמרבי ערל כי טמא. עי' פ"ב מחגיגה. אולם הדבר צע"ג לומר דערל אין אסור בשילוח קרבנות רק מצד שלא יוכל לאכול או מצד אין שוחטין על טמא וכו' כנ"ל הלא מקרא מלא הוא המול [וגו'] ואז יקרב וגו' וכנ"ל וק"ל:

ודע עוד דרש"י בחומש פרשת בא הביא לשון המכילתא דפליגי ר' אליעזר ור' יהושע סבר מילת עבדיו אין מעכב כלל ורק אז יאכל בו קאי על העבד וכו' ולכאורה א"כ לר"א אין מילת זכריו מעכב. אך י"ל עכ"פ יליף ר"א גז"ש אז אז כמבואר ביבמות (עא א) והגז"ש מהני רק לענין זכריו ולא עבדים וצ"ע.

עי' רא"ם פי' החומש שם הקשה לר"י למה לי וכל ערל וכו' תיפו"ל אף מילת עבדיו מעכב עיין שם. ולהנ"ל אף לר"א קשה מק"ו מזכריו וק"ל. ובלא"ה יראה לכאורה דצריך קרא ללאו משא"כ בזכריו ועבדיו וק"ל. אח"ז עיינתי עוד וכתבתי לישב קצת דברי תוס' (סט ב) הנ"ל בחי' לפסחים (סא א) עיין שם:

לעיל הארכתי וכתבתי דמלשון תוס' (סט: ד"ה האי מיחזי חזי) משמע קצת דערל עצמו אין בכלל איסור שחיטת פסח עליו רק דממילא לא שייך משום דא"א לו לאכול ונפק"מ בערל שאפשר לו למול י"ל שפיר יכול לשחוט עליו הפסח אך מרמב"ם כאן יראה להדיא דסובר דאסור לשחוט עליו וכן משמע פשטיה דקרא. ובלא"ה י"ל דאנן פסקינן כר' עקיבא דמרבי ערל כי טמא עי' פ"א מחגיגה עיין שם. וקשה לדעת הרמב"ם א"כ הא דתנן (פסחים סא א) שחטו שלא למנויו לערלים וכו' ותיפו"ל ערלים הוי שלא למנויו וכו'. ועי' רש"י שם ד"ה לפי אכלו. שכתב פרט לערל ואפי' הן מנוין וכו' ולרמב"ם קשה איך שייך לומר דהוא בכלל מנוין הרי אם נשחט הזבח על הערל פסול הזבח ממילא. וצ"ל דמ"מ זה דוקא אם נשחט רק על ערלים אבל אם היה ממנוין ג"כ כשרים רק הוא שחט על ערלים הזבח כשר אי לאו משום דהוי שלא לאוכליו וק"ל. אך לפ"ז א"כ קשה מה פריך הש"ס ביבמות (עא א) זכריו דליתנהו בשעת עשייה ואיתנהו בשעת אכילה היכי משכחת וכו' ותימה לי הא משכחת שהיו מנוים גם כשרים ושחט עליהם. וא"כ לא היו הערלים שלא למנוים דהרי נמנו. וא"כ אי לאו דגלי לן קרא דמילת בניו מעכבת מלאכול הוי ס"ד דרשאי לאכול ואם נאמר כיון דשחיטת פסח על ערלים פסול א"כ נהי שהיו ג"כ כשרים סוף סוף לגבי הערלים נפסל והוי אינהו שלא למנויו. א"כ קשה בהא דפסחים הנ"ל תיפו"ל ערלים הוי שלא למנויו וצ"ע ושם הארכנו:

ודע דלכאורה יש להקשות בהא דיבמות הנ"ל מה פריך הש"ס היכי משכחת וכו' הא י"ל דנפק"מ לענין שלא יאכל מפסח של אחרים ואי דהוי שלא למנויו דילמא קמ"ל דעבר ג"כ על עשה דערלים וכו' וצ"ל מה לי חד עשה או תרי עשה וק"ל: וקצת צריך ביאור באמת מדוע לא ביאר הרמב"ם הדין אם שחט על מי שזכריו אין נימולים ועל כשרים וצ"ע וק"ל:

גם נתישבתי קצת בדבר די"ל ודאי אף אם שוחט על כל חבורה ואחד מהן ערל או בניו אין נימולים עכ"פ הוי כאילו לא נשחט עליו ואפ"ה לא הוי שלא למנויו כיון שמ"מ נמנה ואפ"ה אין לומר תיפו"ל דבלא"ה פסול כיון שעכ"פ אין יכול לאכול מחמת שהפסח פסול עליו. י"ל כיון דקרא לא רבי לפסול רק שלא לאוכליו ושלא למנויו וזה לא מיקרי שלא למנויו אף שהפסח פסול מצידו והבן. ועוד צ"ע בזה וק"ל:

עוד נזכיר דקשה לכאורה מה דמבואר בש"ס יבמות (עא א) לחד תירוץ כגון שהיו אביו ואמו חבושין וכו' ועי' רש"י שם כיון דהמצוה מוטלת עליהם והם אין יכולין לעשות יעו"ש. וקשה אמאי הוצרך לומר ואמו תיפוק ליה אף אם היא אינה חבושה אין המצוה מוטלת עליה דאותו ולא אותה. ועי' בכ"מ (לקמן ה"ו) שכתב דלרמב"ם עבד ואשה אין מעכבין. והמל"מ תמה ע"ז עיין שם. ועי' לקמן פ"ט. ומדוע לא ביאר הרמב"ם במילת בנים אם מעכב לאשה. אח"ז ראיתי במהרש"א שם ביבמות שהקשה כן למה לי אמו. והמל"מ רמז לו עיין שם. ועי' בתשובת שאגת אריה (סי' נג) פילפל ג"כ בדין אם מילת עבדים מעכב באשה אף שאין חייבת למולם עיין שם. ולא אדע מדוע לא פילפל ג"כ במילת בנים עיין שם:

ובגוף הסוגיא ביבמות שם דקאמר כגון שהיו אביו ואמו חבושים וכו' קשה לכאורה מדוע נימא דכה"ג הוי אונס הא יכולין לצוות לשליח למול. וצ"ל מ"מ דזה מיקרי אונס. ואין לומר דאיירי שלא רצה אחר למול זה דוחק קצת. גם יראה הא דקאמר אביו ואמו וכו' אם אביו חבוש יכול עכ"פ לשחוט על אביו כיון דעכ"פ הוא אינו יכול למולו. רק מה דאמר הש"ס אביו ואמו היינו או אמו. אך דוחק לומר אם אמו חבושה דאסור לשחוט עליה כיון שהאב קיים ועדיין צ"ע בכ"ז:

שם בין גדולים וקטנים וכו'. לכאורה לדעת הסוברים דטבילת עבדים לא הוי בעל כרחו א"כ אם העבד אינו רוצה נימא דהוי כמו א"א לו למול דאין מעכב. וכמבואר לקמן (פ"ט ה"ט) וגם בעבד קטן הרי מבואר שם ביו"ד (סי' רסז ס"ו) דצריך להטבילו ע"ד בי"ד. וא"כ לכאורה הוי רק דרבנן כיון דאין זכיה לקטן מן התורה. עי' בענינים אלו בסנהדרין ריש פ' בן סורר בתוס' שם ובכתובות (יא א) יעו"ש היטב. וא"כ אם נאמר דהוי רק דרבנן א"כ איך נימא לפוטרו מכרת דפסח כיון דמן התורה אינו יכול למול כלל וצ"ע בזה. ואם נאמר דוקא אם א"א למולם כלל משא"כ כה"ג שהיה אפשר אם ירצה (ושם) [וגם] בקטן כיון שאין המניעה רק מחסרון דעת זה צ"ע וק"ל:

הלכה ו

הקטן וכו'. עי' כ"מ. מדבריו נראה דלדעת הרמב"ם עבד אשה ג"כ לא. ועי' מל"מ מה שהקשה מהא דיבמות (מח א) דפריך שם עבד איש ולא עבד אשה דיראה הקושיא היא בלשון בתמיה א"כ מוכח דעבד אשה ג"כ עיין שם. ולכאורה קשה הכל טעמא מאי מהיכא תיתי יהא אשה חייבת למול עבדיה יותר מבנה דקיי"ל אין מצוה על האשה אי משום דכתיב אותו ולא אותה כמו שכתב הב"י הל' מילה וא"כ ג"כ לא עדיף עבד מבנה. ואי הטעם משום דהוי מ"ע שהזמן גרמא [עי' בית הילל שם ובמקום אחר הארכנו] א"כ הרי בעבד הוי ג"כ מ"ע שהז"ג דאין נימול רק ביום כמבואר ביו"ד (ריש סי' רס"ז) הנ"ל. ובזה י"ל באמת קושית המל"מ די"ל הכי פריך הש"ס עבד איש ולא עבד אשה וכו' היינו למה לי קרא להכי ועדיין צ"ע וק"ל:

ועי' שאגת אריה דיני מילה סי' נ"ג שם הקשה דתימה לו אף אם אין מחויב אפ"ה מעכב לרמב"ם דהרי ס"ל עבד אין מחויב דוקא למולו עיין שם היטיב:

הלכה ז

גר שנתגייר וכו'. לכאורה לפי מה שפסק הראב"ד לעיל בשגג בראשון והזיד בשני דפטור כרבי נתן ור' חנינא בן עקביא א"כ יראה דה"ה זה פטור. ואפשר דמ"מ כיון דלר"ח הוי תקנתא דראשון חייב וצ"ע קצת בזה וק"ל:

ואם שחטו עליו בראשון פטור וכו'. עי' כ"מ מה שתירץ בשם הר"י קורקוס. וקשה דהרי יראה לכאורה דאנן קיי"ל שה לבית אבות לאו דאורייתא דהרי (בדף פ"ח א) גבי יתום ששחטו עליו אפוטרופסים וכו' פריך ש"מ יש ברירה ומשני שה לבית מ"מ וכו'. ועי' תוס' שם שפי' דהיינו שה לבית אב לאו דאורייתא והרי הרמב"ם פסק לעיל פ"ב הי"א יתום ששחטו אפוטרופסים עליו יאכל ממקום שהוא רוצה וכו' אף דאנן קיי"ל דאורייתא אין ברירה ועל כרחך ג"כ משום שה לבית אבות לאו דאורייתא וא"כ איך שייך כיון דרחמנא רבייה לקטן וכו'. הן אמת דמדברי רש"י שם (דף הנ"ל) יראה שפי' פירוש אחר בסוגיא דשה לבית הוי ריבוי אבל הרי משמע דלהלכה קיי"ל שה לבית אבות לאו דאורייתא. ובקונטרס שליחות כתבתי קצת בזה ואכ"מ. עכ"פ קשה כנ"ל וצ"ע:

הלכה ח

נשים שנדחו וכו'. מבואר דאם הזידו בראשון ולא שחטו דאז השני בא רק לתקן אם לא עשו בשני אז חייבין כרת מכח הראשון וק"ל. אך עדיין נפק"מ בקטנה שהגדילה בין ראשון לשני ג"כ פטורה וק"ל. עי' לח"מ מה שהקשה על הכ"מ וגם קשה עוד לכאורה דהרי כיון דר' יוסי יליף דשוחטין על נשים שני בפני עצמן מדכתיב בפסח שני ונכרתה אפילו נשים וכו' א"כ חזינן דאף לכרת אתרבי. אך זה י"ל דקרא איירי בהזידה בראשון ואתי רק לרבויי דעושין לעצמן ודוחק:

עוד נזכיר קצת מה שיש לפלפל בענינים אלו. הנה בסוכה (מב ב) תני שם קטן שיכול לאכול כזית שוחטין עליו ופי' רש"י שם היינו להמנות עם בני חבורה אבל לא לבדן עיין שם. והנה הרמב"ם לעיל (פ"ב ה"ד) כתב אין עושין חבורה שכולה קטנים מפני שאינן בני דעת וכו' והכ"מ שם הקשה אמאי לא ממעט ליה מדכתיב איש ותירץ דאי הוי ממעטינן ליה מאיש אף טפילה לא הוי עושין. וצידד מכח זה קטן שהגיע לכלל דעת אף שאינו גדול שפיר שוחטין על חבורת קטנים עיין שם. והנה קשה אמאי לא הזכיר כלל המחלוקת אם שה לבית אבות דאורייתא או לא והרי משמע דקיי"ל שה לבית אבות לאו דאורייתא מן התורה וא"כ מן התורה אין שוחטין כלל על קטן. ועי' תוס' (פח. ד"ה שה וכו') שהקשו איך מאכילין לו פסח הא הוי שלא למנויו ותירצו משום חינוך מצוה שרי עיין שם. וא"כ ודאי לשחוט עליו לחוד דהוי שחיטת חולין בעזרה מאי ס"ד דשרי וכי משום חינוך דידיה נעשה אנן איסור. וצ"ל דזה באמת כונת הרמב"ם דמשו"ה מסברא קטן אין שוחטין [עליו] דהרי אינו בן דעת וזה גופיה טעם קטן. רק הכ"מ הקשה ע"ז דמאי צריך לטעם זה תימה לי בלא"ה נמעט קטן מאיש ולזה תירץ דא"כ היה ג"כ טפילה אסור אך לזה קשה נהי דקטן פטור מ"מ משום חינוך שפיר דמי:

מה שפילפל המל"מ לעיל (פ"ב הי"ג) בזה צ"ע חדא מה שהקשה על הכ"מ תימה לי נהי דממעט מאיש קטן מ"מ נימא ככל חוקת הפסח אהני לטפילה וכו' עיין שם. ולכאורה קשה טובא דבשלמא אשה שייך שפיר זה אבל קטן כיון דפטור מכל המצות אין סברא לומר דרבי קרא אותו לטפילה. והנראה קצת דכונת הכ"מ אם קרא מיעטו בפירוש לא היה להם לחכמים לחייבו לחנך במצוה זו. וא"כ מיושב ג"כ קושית המל"מ מוכל חוקת הפסח כנ"ל דלא שייך כלל דקרא רבינהו כנ"ל. וכל שאר דברי המל"מ שם יראה שיש ט"ס עיין שם:

אולם לכאורה יש ליישב קושית הכ"מ שם דאמאי לא ממעט לה מאיש אם נאמר דהרמב"ם פסק באמת שה לבית אבות דאורייתא וא"כ ריבתה תורה קטנים. ומה שפסק ביתום ששחטו עליו אפוטרופסים דיאכל ממקום שירצה וכו' כבר כתבתי לעיל די"ל דסבר כרש"י (בדף פח א) שפי' שם הא דמשני שה לבית אבות מ"מ היינו שהתורה ריבתה שיכול לאכול ממקום שירצה. ועי' גם תוס' (פט. ד"ה אלא וכו') ובקידושין (מב. תוס' ד"ה איש) יראה מדבריהם ג"כ שקטן חייב לשחוט עליו מדאורייתא. ועי' גיטין (סד: תוס' ד"ה שאני) שם יראה מדבריהם דקיי"ל לאו דאורייתא עיין שם. וא"כ אם נאמר דפסק שה לבית אבות דאורייתא א"כ ודאי ניחא שפיר מה שצריך הטעם משום בני דעת דמסברא אין ראוי למסור קדשים לחבורה שכולם אינן בני דעת. ולדעתי הענייה הדבר צ"ע אם אנן פסקינן דאורייתא או לאו דאורייתא ולכאורה נראה קצת להוכיח דפוסק דאורייתא דקשה לכאורה אמאי לא ביאר הרמב"ם דיוכל למנות קטנים אף אחר שחיטה דהרי בנדרים (לו א) קאמר שם לתרץ הך מתני' דהריני שוחט על מי שיעלה לירושלים וכו' דמשו"ה מהני אף אחר שחיטה ומזכה אחיו עמו משום שה לבית אבות לאו דאורייתא והיה לו להשמיענו זה. אבל אם פוסק דאורייתא ושם איירי דאמנינהו מעיקרא ניחא. אך עדיין אין זה מוכרח ג"כ די"ל דהרמב"ם סובר כיון דבפסחים וגיטין מוקי לה דאמנינהו מעיקרא ממילא אף אי שה לבית אבות לאו דאורייתא אפ"ה בעי דוקא אמנינהו מעיקרא. ומיושב בזה באמת קושיית תוס' דשם פליגי בהא באמת ועדיין צ"ע בכ"ז היטב:

ומה דקשה לי עוד הרי התוס' הקשו ל"ל קרא לפטור קטן מהכרת תיפו"ל קטן אין מחויב בכל מצות שבתורה ותירצו דאתי למעוטי נתגדל בין ראשון לשני דפטור משום דשני תשלומין דראשון הוא וכו'. וא"כ כיון דהרמב"ם פסק נתגדל בין ראשון לשני וכו' חייב א"כ על כרחך איש אתי למעוטי אשה. אך לכאורה י"ל קצת חדא מתורצת בחברתה דמשו"ה פסק איש אתי למעוטי אשה מכרת ואפ"ה רשות עכ"פ לעשות פסח וכו' והוכיח כן מדאמר ר' אלעזר נשים בשני אין דוחין השבת ואמאי לא קאמר רבותא טפי דאין שוחטין עליהן בפני עצמן אלא ודאי דרשות עכ"פ לשחוט בפני עצמן. אך צ"ע עכ"פ ליישב לשון הש"ס ואולי יזכני ה' עוד להבין היטב:

בחי' כתבתי ליישב דעת הרמב"ם די"ל ודאי פוסק לגמרי כר' יהודה כיון דר' אלעזר סבר כותיה רק אפ"ה פסק שפיר דשוחטין על נשים בפני עצמן וכו' משום דנהי דמאיש ממעטינין נשים מ"מ י"ל היינו דוקא מחוב אבל מ"מ הוי רשות רק ר' יהודה לטעמיה דאית ליה בעלמא בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות א"כ כמו כן כאן ממעטינין מאיש דנשים אסורות להביא פסח משא"כ ר"י דסובר נשים סומכות רשות ואנן פסקינין כותיה א"כ נהי דהכא קיי"ל כר' יהודה מדר"א סבר כותיה דלא דחיא שבת מ"מ זה רק דלא הוי חוב וממילא לא דחי שבת. אבל בחול שפיר מביא דנהי דהוי רשות אפ"ה רשאי כמו גבי סמיכה וניחא הכל. ועי' לעיל (סוף פ"ב) שם הבאתי אף שכתבתי כמה פעמים דהא דפליגי ר"י ור' יוסי בנשים סומכות וכו' היינו רק מדרבנן ולא בפירוש הקרא פליגי וכן נראה מלשון הפוסקים מ"מ דעת שער המלך דמרש"י יראה דפליגי בדאורייתא יעו"ש ואף אי נימא מדרבנן מ"מ אפשר לומר דסוף סוף קאמר ר"י שפיר נשים בשני טפילה דמרבי לה מקרא ככל חוקת הפסח היינו דקרא רבי דראוי שתעשה טפילה ואפשר חייבות ומשו"ה לא גזרו רבנן ואין להאריך:

עוד נזכיר עי' תוס' נדרים (לו א) כתבו שם דקטן כיון דאין מחויב בפסח אף שלא למנויו לא שייך ביה ומותר לאכול אף שלא נמנה. והביאו ראיה מאשה דבשני רשות ומותרת לאכול מפסח וכיון דאין חייבת הוי כלא נמנה עיין שם וא"כ יראה מדבריהם דאשה א"צ להיות נמנה כלל. ולא משמע כן בכל הסוגיא כאן וכן בלשון הרמב"ם כאן וק"ל:

הלכה ט

מי שהיה וכו'. לכאורה לדעת הרמב"ם דכל שאין יכול לכנוס בתחילת שחיטה מיקרי דרך רחוקה וכו' א"כ יראה דאפשר אם נכנס אחר זמן תחילת שחיטה יוכל לשחוט או אפשר חייב לשחוט. ואם נאמר כן קשה א"כ מה פריך הש"ס ריש מי שהיה טמא ממתני' מי שהיה בדרך רחוקה ולא עשה וכו' מכלל דאי בעי למיעבד שבקינן ליה וקשה לר' שמעון דאמר אם זרק לא הורצה ותימה לי הא סוף סוף שייך ולא עשה דהיינו שלא נכנס. אך י"ל א"כ לא שייך ולא עשה דמ"מ כיון שלא נכנס לא שייך ולא עשה אבל אם נימא דאף אם נכנס אחר זמן שחיטה יהיה ג"כ פטור א"כ הוי שייך שפיר ולא עשה. אך י"ל דאפשר אף (אם) אין רשאי לעשות בכה"ג וצ"ע עכ"פ וק"ל:

גם יש לספק בטמא שטימא עצמו ערב פסח בשחרית באופן שאין לו מים לטבול אי נימא דהוי אונס דהרי טימא עצמו במזיד. ואף שכתבו תוס' ריש פ' מי שהיה טמא ד"ה אלא וכו' דמשו"ה לא נתחייב כרת עיין שם מ"מ אם טימא עצמו יום י"ד י"ל דחייב. בשלמא לפי' שאר ראשונים דכל שאין יכול לכנוס עד אחר גמר זמן שחיטה והיינו שהיה בתחילת זמן שחיטה רחוק ט"ו מיל א"כ י"ל דתלי הכל בזמן שחיטה אבל קודם זמן לא מיקרי מזיד כלל משא"כ לדעת הרמב"ם שסובר דתלוי באם היה בשחר רחוק ט"ו מיל וא"כ אם היה בשחר קרוב יותר רק שנתעכב עד שלא היה לו אח"כ באפשרי להיות בתחילת שחיטה שם אפ"ה חייב ועל כרחך משום דהיה לו לילך מיד בשחר א"כ כ"כ בטמא והבן זה וצ"ע: [ועי' מה שכתבתי לעיל ה"ה דיראה מהרמב"ם אף אם היה יכול לטהר בי"ג ג"כ חייב עיין שם. ובחי' פסחים (ס"ט ב) כתבתי קצת יותר]

בענין דרך רחוקה. מ"ש הרמב"ם דאם היה אנוס שלא היה יכול לבוא בשחיטה לא מיקרי דרך רחוקה ונפק"מ לענין פסח שני עיין שם בכ"מ. ולכאורה צ"ע אמאי לא כתב כ"מ כפשוטו דיכול לעשות עוד פסח בי"ד כיון דלרמב"ם אם היה בדרך רחוקה תחילת שחיטה פטור כל היום משא"כ באנוס חייב אחר תחילת זמן. וכן יראה להדיא מרמב"ם בפי' המשנה שם שכתב ר' אליעזר דאמר שם מאסקופת העזרה ולחוץ היינו שהיה אנוס שלא היה יכול לבוא תחילת שחיטה צריך לעשות אח"כ [לת"ק] דזה לא מיקרי דרך רחוקה ולר"א פטור עיין שם וק"ל:

ולענין דרך רחוקה בפסח שני ואי חייב דאל"כ לא יצטרך לעולם לעשות פסח לא ראשון ולא שני שיהיה בביתו וק"ל. ועי' מל"מ ריש פ"א יראה ג"כ מדבריו כן. אח"ז ראיתי בשו"ת שאגת אריה (סי' יז) שהאריך בדברי הרמב"ם אלו ותמה עליו עיין שם:

הלך ולא הגיע וכו'. לכאורה הרי יכול לעשות ע"י שליח וצ"ל אפ"ה מיקרי אונס או דאיירי בגונא דלא היה לו שליח וצ"ע וק"ל:

ועי' בתשובת שאגת אריה שם מה שהרבה להקשות על הרמב"ם שפסק דכל שאין יכול לכנוס בתחילת שחיטה הוי דרך רחוקה עיין שם. אולם י"ל כל הקושיות מה שהקשה א"כ אמאי תלי רק בנץ החמה תימה לי כיון שיכול עכ"פ אם הולך מעמוד השחר יהיה שפיר בתחילת שחיטה בעזרה א"כ יהא חייב ואמאי יועיל אם יהיה מן המודיעים ולחוץ בשעת הנץ החמה עיין שם. וזה הוקשה לי הפעוט בלימוד הסוגיא ג"כ. ואמרתי לפענ"ד לתרץ ע"פ מה שקשה עוד תימה לי הרי היה יכול ליכנס מאתמול ועל כרחך דאין החיוב מתחיל רק בזמנו א"כ לא יהיה תלוי החיוב רק אחר חצות וכן הקשה גם השאג"א שם ומסוגיא דאונן והארכנו בזה לעיל בכמה דוכתי. ויהיה איך שיהיה על כרחך צ"ל דסוף סוף מתחיל החיוב לילך משחרית א"כ י"ל הדרך לילך מנץ החמה ולא מעמוד השחר. עוד הקשה מדוע יהיה תלי כלל רק בתחילת שחיטה ואי משום דיחוי לא שייך דיחוי בגברא גם זה יש לדחות. וגם מה שהקשה דצריך עכ"פ רגע יותר משיעור ט"ו מילין. גם זה יש לדחות ואין להאריך. עוד הקשה מהא דאונן דאמרינן אם מת קודם חצות חל אנינות ואין מביא משא"כ אם מת לאחר חצות חצות קבעה אלמא חזינן דחצות קבעה ולא קודם עיין שם. גם זה י"ל בקל כמובן דיש חילוק בין הנושאים:

תוכן העניינים

פתח הבית על משנה תורה הלכות קרבן פסח

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה