אור ברסלב

פתח הבית על משנה תורה הלכות קרבן פסח· רבי אברהם טיקטין

הלכות קרבן פסח · פרק ט

פרק ח

הלכה א

כל האוכל וכו'. עי' כ"מ שהקשה על מ"ש לקמן ה"ה שתי חבורות שנפרצה וכו' שאין נאכל בשני חבורות. ותירץ דהפי' בשני מקומות עיין שם. ולכאורה קשה טובא עכ"פ על מ"ש לקמן נעשית מחיצה ביניהן וכו' ג"כ אינו נאכל. והרי מבואר בש"ס שם (עו ב) דזה דוקא לר' שמעון דאמר אין נאכל בשני חבורות וכיון שמפסקת מחיצה בינם הוי כמו שני חבורות משא"כ לר' יהודה. וצ"ל לכאורה דסובר כיון דרב אשי מסיק שם דהוי ספק אי הוי סילוק מחיצה [ונעשית] כשני חבורות ומקומות ומסיק תיקו דקשה בשלמא נפרצה המחיצה שייך שפיר תיקו דנפק"מ לדידן. משא"כ נעשית מחיצה דאין נפק"מ לדידן כיון דהלכה כר"י. אלא על כרחך דר"א פליג בהא על רבינא במה דפשיטא ליה דנעשית מחיצה לא הוי כשני מקומות. והוא סבר די"ל דהוי כשני מקומות דנחלק המקום עתה מה שלא היה תחלה וצ"ע וק"ל. ומלשון הכ"מ לקמן (ה"ה הנ"ל) היה משמע קצת שהיה לו הגירסא בגמ' ברב אשי רק שני מקומות ולא שני חבורות. ואין מוכרח וצ"ע וק"ל. ועי' רש"י (צה א) שסובר דלא תוציא הוי לאו הניתק לעשה ותוס' חלקו עיין שם. אך רש"י ג"כ אין סובר להלכה כן עיין שם:

והמוציא מחבורה וכו' לוקה. הנה לכאורה מחבורה לחבורה היינו אפי' באותו בית. וכפי שפי' רש"י (פה: ד"ה מחבורה וכו') עיין שם. והא דצריך שיניחנו בחוץ היינו אם מוציא חוץ לבית. ומוציא מחבורה לחבורה צריך שיהא ההנחה במקום חבורה אחרת אבל מוציא חוץ לחבורתו באותו בית לכאורה לא מחייב ולא [נפסל] עד שיניחו במקום חבורה אחרת והרמב"ם לכאורה כלל שניהם יחד וצ"ע קצת. גם יראה דהאוכל בשני חבורות ולא הניחו אינו [לוקה] דלכאורה לא מצינו לאו לאוכל בשני מקומות. והמניח עובר בלאו דלא תוציא ולוקה וצ"ע. גם נזכיר קצת דלכאורה יראה מלשון רש"י (פה: ד"ה מחבורה וכו') שפי' חבורה של שני פסחים וכו' ולא פי' של פסח אחד שנחלק לשני חבורות. וצ"ל דהיה קשה לו דא"כ תיקשי לר' יהודה דסבר פסח נאכל בשני חבורות. ונהי דאין אוכל בשני מקומות. מ"מ לענין הוצאה לא מיקרי חוצה ועי' בתוס' (פו: ד"ה ומ"ס וכו') שכתבו דאף לר"י אם כבר נחלקו לחבורות הוי שפיר חוצה עיין שם. וכן יראה מדברי הרמב"ם וצ"ע וכעת לא עיינתי כראוי:

הלכה ב

עי' לח"מ מה שתמה. ועי' בלשון הרמב"ם בפי' המשנה שם יראה להדיא כדברי הלח"מ עיין שם:

הלכה ג

שתי חבורות וכו'. עי' כ"מ. והנה אם נאמר דצריך דוקא הפיכת פנים. א"כ תיקשי מכלה מאי טעמא התירו. וצ"ל דהוי רק חומרא בעלמא. ודוחק כיון דמקרא מפיק לה כמ"ש הכ"מ. ולכאורה היה קצת מקום לומר דהוי רק מדרבנן דשמא יאמרו אוכל בשני מקומות. ולמד כן מדתנן בשמש שקופץ פיו. אלמא חזינן דחיישינן שמא יאמרו עי' רש"י שם. ועי' תוס' (פו: ד"ה והכלה וכו') עיין שם וצ"ע:

הלכה ה

כתבתי לעיל בהל' א' עיין שם:

הלכה ז

המאכיל כזית וכו'. עי' כ"מ הנה מלשונו יראה דעכו"ם ג"כ מוזהר שלא יאכל מפסח רק דלא חייש למאי דמזהיר קרא וצ"ע הרי אין מוזהר רק על שבע מצות. ואפשר כונת הכ"מ רק על מומר לע"ז וצ"ע. וראיתי בס' מעיין חכמה (אות נ) שהקשה מאי קאמר הש"ס ריש פ' הערל ל"ל בן נח תיפו"ל מערל. והרי צריך קרא להזהיר ישראל המאכילו. משא"כ גבי ערל ישראל לכאורה. וכן הקשה על מ"ש הרא"ה בס' החינוך ג"כ כמ"ש הכ"מ רק כתב שעם אחר על מה שאין לוקין משום דהוי לאו שאין בו מעשה וכו' סוף סוף תיקשי קושיא הנ"ל. ולכאורה היה מקום קצת לומר דקרא אתי רק לאסור על ערל ובן נח. היינו מומר לע"ז או גם נכרי ממש. [וצריך ליישב קושיא הנ"ל משבע מצות]. וממילא א"כ אסור לישראל להאכילו משום לפני עור וכו'. וא"כ לא קשיא מש"ס דיבמות הנ"ל כיון דממילא ידעינן דאסור לאכול בו פשיטא לא גרע משאר מצות דאסור לישראל להכשילו וק"ל. אך זה דוחק דמ"מ סוף סוף צריך קרא דהוא מוזהר בזה דהרי כל מצות ישראל הוא מוזהר ובן נח אין מוזהר. וצ"ל דמ"מ כיון שזה אסור לערל לאכול מחמת חומר קדושתו ממילא אף בן נח ודאי אסור. וא"כ ג"כ בשאר קדשים יהא הדין כן וצ"ע וכעת לא עיינתי כראוי:

עוד נזכיר דקשה קצת על הרא"ה שכתב משום לאו שאין בו מעשה. אמאי לא נימא דנתינתו לו הוי מעשה כמו קונה חמץ בפסח. ויש ליישב וק"ל. גם לפמ"ש לעיל משום לפני עור בלא"ה ניחא דהוי לאו שבכללות וק"ל. גם נזכיר אם הטעם משום לפני עור צריך דוקא קאי בתרי עברי דנהרא וצ"ע בכ"ז וק"ל. עוד נראה דהנותן לו עובר ג"כ בעשה דואכלו הבשר בלילה הזה. עי' מ"ש לעיל ריש פ"ח עיין שם.

עי' הראב"ד בהשגות שפי' הך דתושב וכו' היינו ג"כ בישראל שאינו ממונה עמו. וקמ"ל דאף דהוא תושב אפ"ה לא יאכל וכו'. ועי' לח"מ שתמה דזה דלא כר' אליעזר דלדידיה אתי לאפנוי עיין שם ריש יבמות. ולא כר' עקיבא דלדידיה אתי לגר שמל ולא טבל וכו'. וכן קשה לתירוץ הכ"מ דאתי לשלא יאכיל עיין שם. ויש ליישב ואין להאריך. ובגוף קושיית הלח"מ על הרמב"ם דפסק כר' אליעזר ואפ"ה פסק גר שמל וכו' אינו גר. עי' רמב"ן שם ביבמות שכתב די"ל אם ר"א סבר אינו גר ג"כ ניחא דסבר דא"כ פשיטא דאינו אוכל ולא צריך קרא לרבוי עיין שם. וכמדומה בחי' הגאון אדוני אבי זצ"ל ליבמות העמיק והרחיב הדיבור בזה עיין שם:

ובענין ערל שמתו אחיו מחמת מילה דהוי אונס בדבר אי רשאי לשחוט ולאכול פסח. עי' יבמות ריש פ' הערל בתוס' ובפסחים (כח: ד"ה ערל) כתבו להדיא דאסור ועי' תוס' חגיגה (ד: ד"ה דמרבי) וכו' שם כתבו בשם ר"ת דהוי אנוס ורשאי עיין שם. ועי' ס' מעיין חכמה (אות ע') צידד לומר דר"ת מודה לענין פסח דאסור. וס' הלז אין תחת ידי כעת. וכמדומה בחי' לחגיגה כתבתי קצת מזה. עוד נזכיר בענין מאכיל לנכרי י"ל דנכרי עצמו מצווה ע"ז. והא דלא חשבי בהדי מצות בני נח עי' צל"ח בפסחים שכתב מה שנתחדש משעת מתן תורה ואילך לא חשיב:

הלכה ט

כשם שמילת בניו וכו'. הנה מזה מבואר דגבי בניו ועבדיו אם אנוס בדבר רשאי וכמבואר ביבמות (עב ב) ושם איכא עוד אוקימתות כגון שהיה אביו ואמו חבושין וכו' ועי' שער המלך שתמה באמת מדוע לא הביא הרמב"ם כל האוקימתות עיין שם. וקצת י"ל דודאי אטו כי רוכלא ליחשב. רק א"כ מדוע הביא הנך ג' תירוצים. אך י"ל דבהני יש נפק"מ לדינא דחולה ונתרפא מיום אל יום דצריך מעת לעת וכלה מעל"ע ואחר שחיטת הפסח ס"ד אמינא דמותר משום דשחיטה באונס שריא. אבל אכתי הוי ס"ד שמא אכילה אסור אף באונס לכך הביא הך דכייביה ליה עיניה ונתרפא דלא היה יודע בשעת שחיטה שיתרפא א"כ לא היה ראוי לאכילה והא כתיב איש לפי אכלו וגו'. אלא על כרחך דאף אכילה שרי באונס. ומהא לחודיה הוי ס"ד דוקא זה שהוא באונס. אבל חולה ונתרפא הרי יכול להמתין עד כלות מעת לעת אחר חצות. קמ"ל דאפ"ה מותר הואיל דעכ"פ בזמן שחיטה אין ראוי. וטומטום שנקרע ונמצא זכר צריך לאשמועינן דלא תימא שמחויב לקרוע קמ"ל וק"ל. וכעת אין ס' הנחמד שער המלך על קדשים תחת ידי לעיין בו:

קצת נזכיר מה שפילפל השער המלך כאן בדברי הרא"ם שכתב סדר בא דמילת בניו וזכריו ג"כ מעכבין אף אם היה אונס בדבר. ותמה עליו המהרש"א ריש הערל. והשעה"מ תמה דזה קשה ג"כ על תוס' קדושין (לז ב) שכתבו שם שלא היו ראוין ישראל לעשות פסח במדבר לפי שלא היה אפשר למול במדבר. ועי' מהרי"ט שם. עוד הקשה השעה"מ על רש"י פסחים (צב א) ד"ה דרך חצירות וכו' שכתב דאם לא יביא האיזמל דרך כרמלית וכו' יהא אסור מלעשות הפסח וכו' ותימה לי הא אנוס הוא עיין שם. וקצת נ"ל דלעולם י"ל אף אם בלתי אפשר למול בניו ועבדיו אפ"ה אסור לעשות ולאכול הפסח. רק עיקר הקושיא מיבמות (עב) הנ"ל. ונ"ל די"ל ע"פ מ"ש לעיל (פ"ה ה"ה) דמבואר שם אם שחט הפסח ולא מל עבדיו וכו' פסול הפסח. וכתבנו שם ראיה לדין זה מדלא משני הש"ס ביבמות הנ"ל שעבר ושחט אלא ודאי דפסול. ויש לתת טעם לדבר משום דהוי מצוה הבאה בעבירה כיון שעבר ושחט. אך לכאורה אם הוא אנוס יהא רשאי לשחוט לכתחלה משום דאתי עשה דפסח ודחי לאו הבא מכלל עשה דואז יקרב וגו' דקרא לא איירי רק היכא דאפשר למול. וכעין זה כתבתי לעיל (פ"א) בדין שחיטת פסח על החמץ. אך י"ל לא אתי עשה ודחי עשה. דלאו הבא מכלל עשה הוי ג"כ עשה. אף דבמקום אחר כתבנו די"ל דלענין זה הוי רק כמו לאו. וכ"כ כמדומה בתשובת שאגת אריה בדיני ציצית. מ"מ אין מוכרח.

וע' תשובת נודע ביהודה בסוף הספר שכ' ליישב מה שהקשה לו בנו החריף לדעת הסוברים הא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה. מ"מ אם עבר ועשה אין לוקה דעכ"פ דחי הל"ת. ואמאי נימא דהוי מצוה הבאה בעבירה ולא קיים כלל העשה ולילקי. ותירץ לו כי הא דאמרינן אין עשה דוחה עשה היינו רק משום מאי אולמיה דהאי עשה מהאי עשה ושב ואל תעשה עדיף. אבל אם כבר עשה אמרינן איפכא כיון שכבר עשה א"כ מאי אולמיה וכו' ויצא רק שעבר על עשה זו עיין שם. א"כ י"ל הא דמשני הש"ס ביבמות וכל הני תירוצים היינו לעולם דאיירי שעבר ושחט. רק אם לא הוי אונס כלל א"כ הוי מצוה הבאה בעבירה כיון שאפשר לקיים שניהם ולא יצא כלל. משא"כ אם הוא אנוס בדבר נהי דאסור לעשות משום מאי אולמיה דהאי עשה וכו'. מ"מ אם כבר עשה יצא. וניחא שפיר והבן. ומה שיש לפקפק מטעם דאין דוחה ל"ת שבמקדש. מ"מ י"ל עשה שאני וק"ל ואין כאן מקומו. ומה שיש לפקפק ע"ז הא פסח הוי עשה שיש בו כרת ואמאי לא דחי עשה דואז יקרב וכו'. גם אמאי סוף סוף דחי אם כבר עבר הלא סוף סוף א"א לו לאכול בלילה בתחלה. וא"כ כיון דא"א לאכול הדר לא מקיים עשה דפסח. גם אמאי צריך הש"ס לשנויי דעכשיו חזי. נימא אף דעכשיו לא חזי מ"מ לכתחלה אסור, יש ליישב בכמה גווני ועת לקצר ועי' לקמן:

[בענין ערל עצמו או מחמת בניו כתבתי מפוזר פ"ה ופ"ט לזאת אכתבם כאן יחד כפי מה שאמרתים ואי"ה לעת הפנאי אכתבם על אופנים]:

עוד נראה לבאר קצת וליישב דעת הסוברים דאם אנוס במילת בניו אפ"ה אסור לשחוט. די"ל נהי דפסח הוי עשה שיש בו כרת מ"מ אם נתיר לו לשחוט. סוף סוף אח"כ איך יהא רשאי לאכול הא באכילה אין בו כרת. ואי דא"כ סוף סוף כיון דאם לא תתיר לו לאכול א"כ הדר לא יצא ידי שחיטה כיון דכתיב איש לפי אכלו וגו' וא"כ הדר תתיר לו לאכול. מ"מ יש לומר בזה דמ"מ כיון שכבר שחט לא תוכל להתיר לו לאכול כדי שיהא למפרע השחיטה כשירה והבן. עי' פסחים (ועי' זבחים) (סט ב) תמצא בכעין זה. ועי' מ"ש לעיל פ"ו מכעין זה. ומעתה י"ל ג"כ הא דמשני הש"ס שהיה אנוס בשעת שחיטה. ואם היה אח"כ ג"כ אנוס א"כ סוף סוף כיון שאין ראוי לאכול א"כ גם ידי שחיטה לא יצא רק אם אח"כ נעשה ראוי אז יצא וק"ל. [אח"ז נתיישבתי כי זה אינו כי לפי הנראה כיון שאם לא נתיר לו לאכול הוי שחיטה פסולה. א"כ מכח היתר אכילה מקיים עתה מצות שחיטה שיש בה כרת. וכמ"ש תוס' פסחים (נט א) ועי' בזה. ועי' בזבחים (ק' א) בדין אונן כעין זה עיין שם]:

גם יש לומר קצת באופן אחר דלכאורה לא מצאתי ברמב"ם הל' תמידין פ"א שביאר שם הא דמחוסר כפורים בערב פסח שיכול לשחוט אחר התמיד של בין ערבים משום דאתי עשה ודחי הואיל שיש בו כרת [אח"ז ראיתי שכתב הרמב"ם להדיא שם דמחוסר כפורים ערב פסח מביא אחר התמיד כת"ק דר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה עיין שם] ועל כן היה נראה דלמסקנא דמסיק הש"ס (נט א) בחטאת העוף עסקינן שאין למזבח אלא דמה. ושאר תירוצים. וא"כ על כרחך טעמא דת"ק דאוסר בשאר מחוסרי כפורים על כרחך משום גזירה. רק בערב פסח במקום כרת י"ל לא גזור. אבל בדאורייתא י"ל לא דחי עשה שיש בו כרת לשאר עשה שבמקדש. וא"כ י"ל הא משני הש"ס דעכשיו ראוי היינו דבשעת שחיטה שפיר דחי דהוי עשה שיש בו כרת כסברת המקשה שם ומשו"ה אם היה עכשיו ג"כ אין ראוי הוי שפיר רשאי לאכול משום כי היכי דלא עבר למפרע על עשה שיש בו כרת וכו'. אבל אנן פסקינן דאף עשה שיש בו כרת לא דחי וכנ"ל ואין להאריך:

עוד נתיישבתי ליישב דעת הרא"ם וסיעתו שסובר דבאונס ג"כ מילת בניו וכו' מעכבין דיש לפרש כאשר כתבתי לעיל דמדינא אף אונס אסור ואף דיעבד משום מצוה הבאה בעבירה או משום כל מילי דאמר רחמנא לא תעביד וכו' עי' לעיל פ"א רק דמ"מ עשה דפסח הוי עשה שיש בו כרת שפיר דחי הלאו הבא מכלל עשה דואז יקרב וכו' במקום אונס. ומשו"ה מותר ג"כ לאכול בלילה דאי לא שרית ליה לאכול א"כ הדר הוי פסח פסול והוי עשה שיש בו כרת. וכמ"ש תוס' (נט. ד"ה אתי עשה וכו') [דמשו"ה] דחי עשה דהשלמה יעו"ש היטיב. אך לפ"ז אסור לו לאכול בלילה רק כזית אחד [אך יש לפקפק דכיון שהותר הותר כמו דחזינן לענין טומאה דחויה בציבור דאמרינן דמותר לאכול הואיל ועיקרו לאכילה וא"כ נימא שרשאי לאכול רק כזית [לא אמרינן כן] אלא שרי הכל כמו כן כאן כיון שהותר ולא דמי לעשה דוחה ל"ת והבן] דכיון שאכל כזית א"כ הוי איש לפי אכלו וכו'. ונהי דמצוה לאכול כל הפסח וכאשר כתבתי לעיל מ"מ כיון שאכל כזית שוב לא הוי עשה שיש בו כרת ושוב לא דחי עשה דאז יאכל בו ולא כשלא מל בניו וכו'. וא"כ הרי כתבו תוס' בקידושין (לח. ד"ה אקרוב וכו') די"ל משו"ה לא דחי עשה דמצה לל"ת דחדש משום גזירה כזית ראשון אטו שני עיין שם. א"כ י"ל כאן ג"כ הוי גזירה והבן. רק הש"ס משני שפיר אקרא דמשכחת לה באונס שהיה יכול לשחוט עליהם אבל אחר שגזרו רבנן שפיר אסור לשחוט וניחא. עוד יש מקום לומר דלמ"ד כיון דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני הוי כמו פסול דיעבד ולא מהני דחייה והש"ס אזיל למ"ד אי עביד מהני ועוד צ"ע בזה:

עוד נזכיר דלכאורה איך תאמר באונס מותר לאכול הרי בליל פסח לעולם הוי אונס כיון שא"א עתה למול. ואי משום שהיה יכול למול ביום לענין עשה דוחה לא נתבאר כל כך חילוק זה רק תוס' עירובין (ק א) צידדו לומר עשה דפשיעה לא דחי ויש מקום לומר דהוי רק דרבנן. אך לפי הנ"ל בלא"ה ניחא דבאמת משום עשה דאכילת פסח אף אונס אסור דלא דחי רק משום שחיטה. ונפק"מ אם קנה עבדים אחר שחיטת פסח וק"ל:

וע"פ הנ"ל יש ליישב ג"כ דברי השאלתות פרשת צו שהביא שם מתני' דהולך לשחוט פסחו ולמול את בנו אם יש שהות לילך וכו'. והקשה שם תימה לי למול את בנו הוי ג"כ לשחוט פסחו כיון דמילת זכריו מעכב מלשחוט וכו'. ומשני דכייבין ליה עיניה ונתרפא מיום אל יום דשפיר יכול לשחוט פסח טרם כלות מעת לעת וכו'. והקשה השאילת שלום שם א"כ הרי שוב הוי אחר זמן איסורו ואינו יכול לבטל כיון דפסח נשחט אחר חצות עיין שם ובחי' פ' אלו דברים ישבנו קצת. [אחר זמן ראיתי שם ואין הנוסח כן רק דנתרפא בכאב עינים א"צ מעת לעת. וא"כ לא שייך דברי אלה כלל רק עכ"פ נוכל לומר כן בלא תירוץ שאלתות וק"ל]. ולהנ"ל נראה עוד די"ל השאילתות סובר דלשחוט ודאי אף אם שחט בדיעבד פסול כדעת הרמב"ם רק לא כאשר כתבתי דהטעם משום מצוה הבאה בעבירה וכו'. או משום כל מילי דאמר רחמנא לא תעביד וכו'. רק פשוט פסול בדיעבד. רק היכא דלא היה ראוי למול אז שפיר יכול לשחוט. וא"כ שפיר משני דכייבין ליה וכו'. וא"כ יכול לשחוט ואילו היה הדין נותן דמשום מצות מילה צריך לחזור לביתו אף אם אין יכול לחזור למצותו היה שפיר שוחט הפסח בביתו. ואי משום שאינו יכול לאכול בלילה. י"ל דכיון שהוא אנוס יכול לאכול בלילה דאתי עשה ודחי עשה כיון דעשה דפסח יש בו כרת. ואם לא תתיר לו לאכול יהא פסול הפסח. והא דאסור לאכול בלילה ומשמע אף דהוי אנוס כאשר כתבתי לעיל דאינו יכול למול בלילה היינו דעשה דאכילת פסח לא דחי דמאי אולמיה דהאי עשה מהאי עשה. משא"כ אם שחט הפסח בעת אשר לא היה ראוי לאכול בלילה אם לא תתיר לו יפסל הפסח והוי עשה שיש בו כרת והבן. ובאמת לשון השאלתות לא משמע כן רק שכבר שחט עיין שם. אבל מ"מ נוכל לומר כן ליישב המשנה. ואפשר גם לדחוק בלשון השאלתות זה. הקושיא שהקשה השעה"מ מרש"י סוף מי שהיה טמא. י"ל דאפשר דזה לא מיקרי אנוס כיון דהוי רק דרבנן גם י"ל אריה דרביע עליה. והפוסקים השמיטו הך דרש"י:

ודע עוד דלא קשה לפי מה שנראה מדברי תוס' הנ"ל בפסחים (סט: ד"ה האי וכו'). דערל הא דאסור לשחוט משום דאינו יכול לאכול בלילה. ותימה לי א"כ ערל שמתו אחיו מחמת מילה וכו' שפיר יכול לאכול בלילה דאתי עשה ודחי ל"ת. אך זה אינו דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש רק עשה דחי כמ"ש בפרקים הקודמים. אך לפי מה שצידדנו דהא דאמרינן עשה דחי לא משום גריעותא דעשה רק עשה שיש בו כרת שפיר דחי. א"כ י"ל אף ל"ת דחי. א"כ קשה שפיר נשחוט ונתיר לאכול משום עשה שיש בו כרת ואין להאריך:

תוכן העניינים

פתח הבית על משנה תורה הלכות קרבן פסח

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה