פתח הבית על משנה תורה הלכות קרבן פסח· רבי אברהם טיקטין
הלכות קרבן פסח · פרק ו
הלכה א
כל מי שאינו יכול לאכול וכו'. הנה כפי הנראה סובר הרמב"ם דהטעם שאין שוחטין על טמא הואיל ואינו יכול לאכול בלילה ובעינן איש לפי אכלו וכו'. ולכאורה קשה מנ"ל דמטעם זה הוא. דלמא מגזירת הכתוב הוא דטמא נדחה לפסח שני. וראיה דהרי (בדף עח ב) פריך שם למ"ד אכילת פסחים לא מעכבא (פריך הש"ס) משחט שלא למנויו וכו' ולא פריך מטמא. אלא ודאי טעמא אחרינא אית ביה. וכמו כן משמע בדף ס"ט. וא"כ מדוע פי' הרמב"ם לדידן הטעם משום הואיל ואין ראוי לאכילה וכו'. וגם הרי טמא שרץ קודם טבילה ראוי לאכילה בלילה שיכול לטבול ואפ"ה אין שוחטין [עליו] קודם טבילה. א"כ על כרחך הוי גזירת הכתוב. וצ"ל דלא יהיב טעמא רק סימנא בעלמא נקיט. כל מי שאין יכול לאכול בשום אופן בלילה אין שוחטין. משא"כ טמא שרץ שיכול לאכול בלילה יכול לשחוט עליו אחר טבילה וק"ל:
עי' לח"מ שכתב ומה דקאמר דאתי כר' יוסי וכו'. כונתו דבשלמא אם הפי' דמשמע מברייתא בשני חובה שפיר אתי רק כר' יוסי דלר' יהודה ור' שמעון הוי רק רשות. משא"כ אם לר' יוסי ג"כ הוי רשות א"כ נהי דלא אתי כר"ש. מ"מ כר' יהודה מצי אתי דסבר בשני טפילה וכו' וק"ל. וקצת היה אפשר ליישב הקושיא. דבאמת שם בברייתא משמע חובה. מדתני ואלו שעושין פסח שני וכללינהו יחד אנשים ונשים משמע דלכולהו הוי חובה. אבל אנן פסקינן דהוי רשות. וכמ"ש הכ"מ לעיל שהביאו הלח"מ כאן דלא פסקינן כר' יוסי לגמרי ואפ"ה כתב הרמב"ם כאן שפיר יולדות ג"כ. דהרי לא כתב אלו שעושין פסח שני רק נדחין לפסח שני. ובזה באמת כולם שוין דאין עושין הראשון וק"ל. קצת תימה מה שהביא הכ"מ כאן הסוגיא דסבר שם דהטעם שמא יפשע וזה הוא רק מדרבנן. והרי במסקנא לא קאי הכי רק מדאורייתא לא חזי. ויראה דעיקר כונתו להורות הדין שהביא הרמב"ם ה"ד דעכ"פ אף מחוסר כפורים צריך להמסר קרבנותיו ביד בי"ד. והכ"מ לקמן רמז לכאן. ולקמן נכתוב בזה אי"ה:
הלכה ב
בכאן ראיתי להאריך קצת אי"ה. וכבר הארכתי בענינים אלו בחי' לפסחים. ותחלה נפרש קצת לשון הראב"ד שהקשה על הרמב"ם הרי רב שאמר וכו'. היינו כיון דקרא דאיירי בטמא לנפש אף לאחר טבילה לא מהני. ובטמא שרץ מהני לאחר טבילה. א"כ על כרחך חלוק מטמא מת א"כ מנ"ל דבלא טבל אף בטמא שרץ אין שוחטין מנלן הא וק"ל. ומה שתירץ הכ"מ בזה הוא דוחק לכאורה וק"ל:
שם בהראב"ד אלא האי קרא בשלא טבל וכו' ומעשה כי הוי שכבר שחטו וכו'. מה שצריך לזה ולא פי' כפשוטו שעדיין לא שחטו ושאלו קודם טבילה. דא"כ קשה אמאי לא אמר להם לטבול כמו שהקשו תוס' (צ ב). ומה שתירצו דאמר להו אם לא תטבלו היום תדחו לפסח שני זה דוחק. גם א"כ קשה מה שאמר ולא יכלו לעשות ביום ההוא. ממ"נ אם יטבלו יוכלו לעשות גם היום. ואם לא יטבלו אף מחר לא יוכלו וכמו שהקשה הכ"מ. ולכך פי' דבאמת שאלו אחר שעבר כבר זמן שחיטה ולא היה אפשר עוד לשחוט היום. רק דהיה קשה לו אמאי איחרו כל כך. לזה תירץ דבאמת שחטו כי היו סבורים דשפיר יכולין לשחוט על טמאים והבשר יאכל לטהורים. רק אח"כ שמו על לבם ספק בזה. ואז היה כבר אחר זמן שחיטה. ואפ"ה שייך שפיר מה שהוכיח הש"ס מפסוק זה דאין שוחטין וכו' מדכתיב ולא יכלו ביום ההוא דמשמע דלמחר יכולין. היינו דלמחר יכולין שפיר לטבול ואי דאכתי איך מרומז בפסוק זה דאין שוחטין על טמא מת בשביעי או טמא שרץ, היינו דהך קרא דביום ההוא מיותר כמ"ש תוס' ליישב מה שהקשו דלמא היה בששי. ומחר היו יכולין לעשות דשוחטין על טמא שרץ וכו'. ותירצו דא"כ ל"ל ביום ההוא. והיינו דאי לדיוקא דשוחטין על טמא שרץ. דזה פשיטא מסברא אי לאו גזירת הכתוב. וגם הרי מחר יכולין לטבול. ולאחר טבילה סוברים תוס' לפשיטא דיכולין לשחוט עליו ואי דקרא אשמועינן דיכול בשביעי לשחוט אף בלא טבילה זה לא ביאר לנו הכתוב וק"ל. וקצת קשה ע"ז דלמא אתי לאשמועינן דלא תימא דהוי כמו דרך רחוקה דהרי אסור ליכנס למקדש וקמ"ל דרך רחוקה לטהור ולא לטמא. עי' תוס' (צב ב) ד"ה דקאמרת. וד"ה דהך עיין שם. ואין כאן מקומו. וא"כ י"ל ג"כ דקרא אתי לנו להורות דפסח שעשו היום פסול משום שהיו מחוסרין טבילה אבל למחר יכולין לעשות. או כתירוץ ראשון בתוס' שם דמשמע דלמחר יכולין לעשות הפסח בעצמם ועל כרחך כבר טבלו היום. והיינו שהיו להם שהות לטבול ולא לשחוט עוד פסח וק"ל. עכ"פ לדברי הראב"ד הפי' שכבר לא היה להם שהות לשחוט וכ"כ הלח"מ בהדיא. ודלא כמו שפי' הכ"מ שכבר שחטו. אבל היה עדיין שהות לשחוט אחר רק הלח"מ לא ביאר בפירושו מדוע פי' הראב"ד שכבר שחטו. ולא פי' שאיחרו מלשאול עד אחר שעבר זמן. ולהנ"ל ניחא דזה ודאי לא היה מסתבר ששכחו לגמרי מלשאול. אבל כיון שכבר שחטו טעו שפיר וק"ל:
ועתה נפלפל קצת בדברי הרמב"ם. עי' לח"מ ה"ו הקשה מהא דפסחים (סט) השיב ר' עקיבא ואמר הזאה תוכיח בערב פסח שחל בשבת וכו'. ות"ל למאי הלכתא וזה הרי אף אחר הזאה אסור לשחוט עיין שם. ובחי' הארכתי וכתבתי דעל כרחך לא קאי הק"ו למסקנא דמסיק שם קסבר ר' אליעזר שוחטין על טמא שרץ וכו'. וא"כ שפיר שוחטין אחר הזאה וכו'. וכעת ראיתי בשער המלך שכתב כן וכתב תוך הדברים דעל כרחך למסקנא הא דפריך ר"ע תדחי הזאה שבת היינו משום מצות אכילה בלילה. אבל שחיטה ודאי יכול לשחוט כיון דשוחטין על טמא שרץ וכו' עיין שם. ולדידי צריך [עיון] רבה דיראה עיקר הקושיא משום פסח שהוא בכרת והיינו השחיטה. וכן משמע קצת מהא (דדף צב א) דאמר רבא ערל והזאה וכו' העמידו דבריהם במקום כרת וכו' דאמר מר הזאה שבות ואינו דוחה שבת. א"כ חזינן דאף לשחוט א"א. ואף די"ל רבא קאי לדידן דאמרינן אין שוחטין על טמא שרץ וכו'. מ"מ מלשון דאמר מר לא נראה קצת כן ויש ליישב וק"ל. אולם רהיטת הלשון משמע דאף לשחוט אסור לר' עקיבא. ועי' היטב (סט ב) דדוקא ר"א סבר דאכילה בכה"ג לא מעכבא ועי' היטב תוס' שם ד"ה אכילת וכו' אבל ר"ע סבר סוף סוף כיון שאסרו לו חכמים להזות וא"כ אין ראוי לאכילה ואסור לשחוט אף למ"ד שוחטין על טמא שרץ וכו' והבן. ובחי' הארכתי הרבה. [אולם קצת יש מקום ג"כ לדברי שער המלך]:
עוד פילפל השעה"מ ליישב הקושיא אף לס"ד דטעמא משום אין שוחטין על טמא שרץ וכו' אפ"ה פריך ר' עקיבא שפיר מהזאה. משום דדוקא מאן דיליף מולא יכלו לעשות ביום ההוא וכו' כמבואר (צ ב) אז מוכח שפיר דאף טבילה לא מהני בטמא מת מכח הקושיא אמאי לא צוה להם לטבול. אבל למאן דסבר מישאל ואלצפן היו על כרחך לאו מהכא יליף וכמו שהקשו תוס' באמת (צג. ד"ה ר"ע) הרי ר"ע לית ליה דר' יצחק ומנ"ל דאין שוחטין וכו' ועל כרחך מקרא אחרינא. א"כ י"ל שפיר דאם טבל שוחטין. גם בזה הארכתי בחי'. גם כתב שם השעה"מ ליישב קושית תוס' (סט. ד"ה שוחטין) דל"ל קרא תיפו"ל מאיש לפי אכלו וכו' ותיפו"ל דאיצטריך לאיש נדחה ואין ציבור נדחין וכו' וא"כ מאן דדריש הא מדרשא אחרינא תיקשי קושיית תוס'. רק י"ל דאתי לאשמועינן טמא לנפש אף בשביעי שלו. ובאמת ר' עקיבא גמר מהכא. גם בזה הארכתי תהלה לה' בחי' הנ"ל. גם מה שפילפל כאן בלשון הרמב"ם לקמן ה"ו הארכנו ג"כ בחי' ולקמן נזכיר ג"כ קצת אי"ה:
עוד הקשה על תוס' פסחים (סט. ד"ה שוחטין) הנ"ל שהקשו ל"ל קרא תיפו"ל מדכתיב איש לפי אכלו וכו'. ותירץ דצריך קרא לפסח שני וכו'. תימה לי עכ"פ קשה מה שאלו הטמאים כלל אם יעשו פסח. תיפו"ל הא כתיב איש לפי אכלו וכו' עיין שם. וכן הקשה קושיא זו בתשובת שאגת אריה ס"ה ושם הקשה עוד מאי מתרצי תוס' משום דס"ד דמיפטר אף מפסח שני משום דהוא תשלומין דראשון וכו'. ותימה לי הרי מבואר בחגיגה (ט א) דמאן דסבר שני תשלומין וכו' לדידיה אף לענין חגיגה מי שהיה טמא בראשון עושה בשאר ימי החג כיון דחזינן בטומאה ריבתה תורה תשלומין ולא אמרינן הואיל ולא חזי וכו'. וא"כ בדף (פ א) דאמר עולא סבר כולהו תשלומין דראשון משו"ה לא חזי לעשות בשביעי וא"כ על כרחך סבר פסח שני רגל בפני עצמו עיין שם. ובחי' הארכתי ליישב עיקר קושיית תוס' הנ"ל לפמ"ש תוס' בקדושין סוף פ"ק דפסח שעשו במדבר היו ע"פ הדיבור שהרי מילת בנים מעכבים ולא מלו במדבר מפני שלא נשב להם רוח צפונית ואפ"ה עשו פסח ע"פ דיבור א"כ שפיר אמרו למה נגרע וכו וק"ל ושם הארכנו. ומה שפלפל עוד בדברי הרא"ם פרשת בהעלותך שכתב דיליף הרמב"ם דינו דטמא מת אף לאחר שטבל לא מהני מדכתיב כי יהיה טמא לנפש דלנפש מיותר. אלא ודאי דאתי למעוטי הא טמא שרץ שוחטין אחר טבילה. דקשה על דבריו מפסחים (סז א) דמבואר שם דלנפש אתי למעוטי הא ציבור עושין בטומאה דוקא לנפש אבל שאר טומאות לא. גם בזה הארכתי תהלה לה' בחי'. עוד הקשה מנ"ל למעוטי ציבור בשאר טומאות כיון דלנפש אתי לדרשא דר' אליעזר עיין שם. זה קשה לכאורה ג"כ להנך תנאי דדרשי מבמועדו אפי' בטומאה וק"ל. עוד פילפל בדברי הקרבן חגיגה הארכתי בחי'. ודעתי אם יזכני ה' לפלפל קצת בזה לקמן אי"ה:
ראיתי בס' ושב הכהן בתחלת חיבורו על זבחים שם הקשה מהא דיבמות (עא ב) דקאמר שם אמר (רבנאה אמר ר"ל) [ר' יוחנן משום רבי בנאה] ערל מקבל הזאה שכן מצינו באבותינו שקבלו הזאה כשהן ערלים שנא' והעם עלו מן הירדן בעשור לחודש בעשרה לא מהילי משום חולשא דאורחא הזאה אימת עביד להו וכו'. א"כ משמע אילו היו מזין בעשרה הוי שפיר מצי לומר ערל אין מקבל הזאה ומלו בעשרה א"כ הזאה שניה הוא בי"ד. א"כ מוכח דשוחטין על טמא מת שטבל. אם לא נאמר שם קאי למ"ד שוחטין על טמא שרץ. ושם הביא ירושלמי דיראה משם ג"כ כן עיין שם שתירץ בחריפות דשם הוי טומאה שאין הנזיר מגלח עליה ומודה הרמב"ם יעו"ש ודפח"ח:
שם בראב"ד שהנזיר מגלח עליהם וכו'. עי' פ"ג מהל' ביאת מקדש. ובחי' לפסחים הארכתי ג"כ בענין זה דיש ליישב כמה קושיות בחילוק זה. וכן יתיישב קושיית הלח"מ לקמן ה"ו די"ל הסוגיא איירי בטומאה שאין הנזיר מגלח ושם הארכנו. ועי' גם פ"ג מהל' טומאת מת שם כתבתי דלא הוי רק דרבנן. ועי' פ"ה מהל' נזירות הט"ו וכבר הרגיש בזה המל"מ שם הט"ו עיין שם:
שם אבל טומאה שאין הנזיר מגלח וכו'. עי' ראב"ד שהקשה מנ"ל חילוק זה ועי' נזיר (נג א) תני שם רובע עצמות ורביעית דם וכו' אבל לא לנזיר. ורש"י פי' שם דהיינו עושה פסח לא העמידו דבריהם וכו' ועל כרחך סבר דהוי דרבנן עי' מ"ש לעיל. וא"כ י"ל הרמב"ם פי' הברייתא לענין שוחטין עליו בשביעי אחר שטבל. וראיה דלא חזינן לרמב"ם שביאר דטמא בדבר שאין הנזיר מגלח דמותר לשחוט פסח. אלא ודאי שפי' לענין הנ"ל:
הלכה ג
ואם ראה זוב אחר שנזרק וכו' עיין כ"מ שכתב בפ' כיצד צולין (פא א) ר' יוסי אומר וכו'. וצע"ג הרי שם מבואר או הטעם משום דר"י לטעמיה דסבר מטמא מכאן ולהבא דמקצת היום ככולו לענין זה. והרי הרמב"ם לא פסק כותיה בזה. כמבואר בדבריו (פ"ה מהל' מטמאי משכב ומושב ה"ו) דכתב שם דחייב בועלה קרבן. וכן מבואר בכמה דוכתי בדברי רמב"ם. ועל כרחך עיקר הטעם משום ציץ מרצה על טומאת התהום דזיבה. וכן יראה באמת בפ"ד מהל' ביאת מקדש. ועי' גם (פ"ו מהל' נזירות הי"ח) עיין שם. אך הרי מבואר שם דאין מכפר רק בעודו על מצחו. א"כ היה לו לרמב"ם לבאר זה כאן וצ"ע. ובאמת אף בפ"ו מהל' נזירות אשר שם ביאר כל דיני טומאת התהום בנזיר ולא ביאר דבעי דוקא ציץ על מצח כ"ג. ולומר דלענין טומאת התהום עדיף טפי שמרצה אף באינו על מצחו צריך ראיה. ואולי אזכה עוד לעיין בזה כראוי. אח"ז ראיתי בלח"מ פ"ד מהל' נזירות ה"ד הקשה קושיא זו על הרמב"ם כאן. אך לא ביאר כלל הך די"ל משום טומאת תהום כנ"ל:
שם ואין שוחטין על הנדה בשביעי שלה שהרי אינה וכו'. לכאורה קשה טובא מה שאמר ואינה ראויה לאכול קדשים עד ליל תשיעי. תימה לי אף אם היה מותרת בקדשים בלילה כיון דאין טובלת ביום. א"כ הרי אין שוחטין על טמא שרץ קודם טבילה. בשלמא בש"ס קאמר טעם זה שפיר למ"ד שוחטין על טמא שרץ. אבל לדידן קשה ל"ל הך טעמא. אם לא שנאמר נדה שאני דלא מחוסר טבילה כיון דאי אפשר. אך צ"ע מנ"ל הא. ועוד חזון למועד בזה אי"ה:
הלכה ד
מחוסרי כיפורים וכו'. כבר כתבתי לעיל בתחלת הפרק דקשה קצת מנ"ל הא כיון דמסיק הש"ס הטעם לרב מדאורייתא מנ"ל כלל במחוסרי כפורים וכו' דחיישינן לפשיעה וק"ל:
הלכה ה
מצורע וכו'. מ"ש וראה קרי בו ביום צ"ע קצת דביבמות (ז א) אמר שם דוקא ביום אבל בלילה לא והיינו אם הטעם משום הואיל והותר. אבל הרמב"ם דפסק ביאה במקצת לא שמה ביאה א"כ אף בלילה וצ"ע:
הלכה ו
טמא מת שחל שביעי שלו וכו'. במחלוקת הרמב"ם וראב"ד בשלישי ושביעי כתבתי בחי' למס' קדושין ואין להאריך פה:
והלא איסור הזייה בשבת משום שבות וכו'. לא נתבאר כאן היטב מה היא השבות. דבש"ס (סט א) פריך מכדי הזאה טלטול בעלמא הוא תדחי שבת משום פסח. ומשני גזירה שמא יעבירנו וכו'. וא"כ לכאורה לשון הרמב"ם שכתב והלא שבות וכו' קשה קצת דהרי חזינן אף דהיא שבות ראוי להתיר משום פסח אם לא משום גזירה שמא יעבירנו וכו' אבל סתם שבות דהיינו לכאורה משום מתקן זה אין לאסור במקום פסח. וראיה דסתם שבות הוא משום מתקן. דאי משום שמא וכו'. א"כ היה לנו להתיר ביום טוב. ובחי' סוף יומא כתבתי ג"כ לענין יוה"כ לרפרם דאמר אין עירוב והוצאה וכו' עיין שם. עכ"פ קשה על הרמב"ם אמאי לא ביאר שבות דשמא יעבירנו וכו'. על כן היה נראה קצת לומר דהיה קשה לו מדוע אמרינן בכל דוכתי והיינו טעמא דשופר ולולב ומגילה וכו'. ולא קאמר ודהזאה. אלא ודאי דכיון דאנן קיי"ל כמ"ד אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ. ולא משכחת הזאה רק בי"ג. משו"ה אף משום שבות סתמא דמתקן גברא ג"כ לא דחינן שבות כיון שעדיין לא הגיע זמן וק"ל. ובחי' הארכתי:
שם בהשגות הראב"ד. עי' כ"מ שהבין בדברי הראב"ד קושיתו ממצורע. דבעי ג"כ הזייה. ומשו"ה תמה על הראב"ד. אבל כפי הנראה כונתו דמ"ש שאר שבות מהזייה וכ"כ הלח"מ עיין שם. גם מה שהקשה הראב"ד ועוד דבית הלל אמרו אפי' ערל שמל ששה ימים קודם הפסח וכו'. והקשה הכ"מ עליו סוף סוף מוטב שלא יטבול להתחייב במצות כדי לקיים גזירת חכמים וכו'. לכאורה קשה הרי הראב"ד השיג על לשון הרמב"ם שכתב ואינו טובל עד שירפא מן המילה וכו' דמשמע הא לא"ה לא אמרינן לא יטבול וכו'. משו"ה הקשה הראב"ד שפיר וק"ל:
קצת קשה על הראב"ד שהקשה ממצורע ולא הקשה ג"כ מבית הפרס דאמרינן שם ג"כ לא העמידו דבריהם כיון דעל כרחך הקושיא ממצורע משום דמדמי שבותים אהדדי כמ"ש הלח"מ א"כ קשה ג"כ מבית הפרס וק"ל. ועי' רמב"ם לעיל סוף פ"ב מהל' ביאת מקדש. ובחי' לחגיגה הארכתי בלשון הכ"מ שם דלכאורה תמוה וצ"ע עיין שם:
מה שהקשה הלח"מ על הרמב"ם דהרי בש"ס איתא דהזאת טמא מת תוכיח שחל להיות בערב פסח וכו' כבר כתבתי לעיל דהארכתי בחי' בזה די"ל דתלי בפלוגתא דתנאי דלמאן דיליף מולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא וכו' מוכח שפיר דלא מהני טבילה. דאל"כ היה לו לומר להם שיטבלו. אבל מאן דדריש מקרא אחרינא כמו דעל כרחך ר' עקיבא דריש לה מקרא אחר. עי' תוס' (צג. ד"ה ר' עקיבא וכו'). א"כ משכחת שפיר הזאה בי"ד שחל בשבת. ועי' בשער המלך שהרגיש בכ"ז. גם כתבתי לעיל דנפק"מ בטומאות שאין הנזיר מגלח עליה. אך הרמב"ם בפי' המשנה שם כתב להדיא דפלפול דר"ע ור"א בהזאה בי"ג עיין שם:
הלכה ז
בהשגות הראב"ד א"א כאן סותר וכו'. לפי מה שהבין הראב"ד בדברי הרמב"ם דהטעם משום בעידנא וכו'. יש ליישב הקושיא ממצורע די"ל שם שוחטין תחלה הפסח ואח"כ נכנס לעזרת נשים דאז הוי שפיר בעידנא וכו' כמ"ש תוס' (נט. ד"ה אתי פסח). משא"כ הזאה דא"א לשחוט תחלה דאין שוחטין על טמא שרץ וכו'. ובחי' הארכתי בזה ג"כ. ודע דרש"י שם סוף פ' האשה כתב גבי איזמל העמידו דבריהם במקום כרת. היינו משום דמילת בניו מעכב ועל כרחך סבר דזה לא מיקרי אונס. עי' לקמן (פ"ט ה"ט) מ"ש שם והרמב"ם לא ביאר זה. וא"כ אם כנ"ל בערב פסח בשבת נימא דשרי להביא האיזמל ושחטינן פסח תחילה וצ"ע:
עב)
הלכה ט
האונן וכו'. עי' לח"מ מה שתירץ במה דלא נקיט במחוסר כפורים ג"כ טבילה והבן עיין שם. ולכאורה צריך ביאור קצת דבשלמא באונן שייך לומר כיון שיודע שמותר בפסח א"כ מהיכי תיתי לא נזהר וכו'. אבל במחוסר כפורים דזה יוכל להיות אפי' מכמה ימים א"כ הא סוף סוף י"ל שלא היה נזהר כיון שאסור בקדשים וצ"ע קצת וק"ל:
ואם שחטו וכו'. עי' כ"מ ולח"מ. וקצת קשה לתירוץ הלח"מ דהרמב"ם פירש פירוש אחר בתירוץ רבא כאן לאחר ששחטו וכו' לא כפירש"י אחר ששחטו. אלא שנודע אחר ששחטו או שעבר ושחט ובדיעבד מהני. א"כ קשה הרי צריך להבין לרבא דאמר אידי ואידי לאחר חצות וכו'. א"כ תקשי מהא דולאחותו וכו' דתני דשחיטת פסח דוחה קבורת קרובים וכו'. ותימה לי הרי אין יכול לשחוט כלל הפסח. וצ"ל דקאי רק לשנויי רומיא דמתני' ולא הוי אמרינן כברייתא דר' שמעון וכו' טפי הו"ל לשנויי אידי ואידי קודם חצות והא דתני אוכל פסחו וכו' שכבר עבר ושחט וק"ל. וקצת היה נראה שהיה לו להרמב"ם הגירסא בגמ' אידי ואידי קודם חצות וצ"ע. גם היה נראה קצת לומר דהרמב"ם סובר למסקנא הך דאונן אין משלח קרבנותיו הוי רק דרבנן וקרא בזמן שהוא שלם הוי אסמכתא דהרי חזינן (בפ"ב מהל' ביאת מקדש הי"א) שם כתב הרמב"ם אבל אין משלח קרבנותיו וכו' כל שבעה. והוא מגמ' דמועד קטן (טו ב) ויליף לה שם מהך קרא דר"ש שלמים בזמן שהוא שלם וכו'. ובודאי יראה דכל שבעה ודאי לא הוי רק דרבנן. א"כ אי ס"ד אונן עדיף טפי ואף מדאורייתא אסור. היה לו לרמב"ם שם להשמיענו זה. וכן בש"ס לא היה לו לכוללם בבבא אחת. אלא ודאי דגם אונן הוי רק דרבנן וניחא. [אך קצת קשה ממה דכתב הרמב"ם (בפ"ב מהל' ביאת מקדש הי"א) אבל אינו משלח וכו'. ואח"כ כתב מנודה הוי ספק. לפיכך אם קרב נרצה. משמע אבל אבל אף בדיעבד לא [נרצה]. וא"כ על כרחך צ"ל דפסח עדיף וצ"ע]. ומיושב ג"כ מה שהקשינו לעיל לרבא איך יישב הך דולאחותו וכו' דמוכח שם דשחיטת פסח דחי טומאת קרובים היינו מדאורייתא וניחא הכל. ועי' בכ"ז:
קצת צריך יישוב מדוע לא ביאר הרמב"ם דאונן אין שוחטין עליו לבדו כמבואר במתני' (צא א) וצ"ל דכיון דפסק הרמב"ם לכתחלה אין שוחטין על היחיד כמבואר לעיל (פ"ב ה"ב). א"כ ממילא הוי עם אחרים. אך זה אינו דהרי נפק"מ שלא לשחוט על חבורת אוננים וצ"ע. עי' לעיל (פ"ה ה"ט) עיין שם:
עוד ראיתי לבאר קצת בדברים אלו כאן. הנה במו"ק (יד ב) אבל אינו נוהג אבלותו ברגל. אי אבילות דמעיקרא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד. ואי אבילות דהשתא לא אתי עשה דיחיד ודחי עשה דרבים. ועי' תוס' ורא"ש שם שכתבו תוס' דאבילות דרבנן רק שמחת יום טוב הוי ג"כ רק דרבנן משום דושמחת היינו שלמי שמחה וכו' עיין שם. וצריך קצת ביאור. הרי קיי"ל כר' יהושע בפסחים (סח ב) דאמר שמחת יום טוב מצוה חציה לה' וחציה לכם. ומשמע שם דהוי דאורייתא אך יראה דאין זה תלוי כלל בהא דשם איירי לענין שיהא חייב לאכול עכ"פ, וזה יכול גם אבל לאכול, אבל כאן איירי לענין שמחה מה שאבל אסור, ואף דשם בפסחים נקיט לשון שמחת יום טוב מ"מ יראה לאו דוקא, ואף דצריך להבין ר' אליעזר דפליג אר"י וסבר שמחת יום טוב רשות, וא"כ להנ"ל סובר על כרחך ר"א דא"צ לאכול כלל ביום טוב. וזה דוחק קצת דר"א פליג בזה. ובמקומות מפוזרים בפסחים וחגיגה הארכנו בזה קצת, ועדיין אין מבוארים כ"כ הדברים. עכ"פ יראה דאף לר"י י"ל כמ"ש תוס' דשמחה הוי רק דרבנן כנ"ל, וצריך להבין ג"כ איפכא לר"א דאמר רשות א"כ קשה וכי יפלוג ר"א על שלמי שמחה, ואפשר לומר דעיקר מחלוקתם בזמן שאין שלמי שמחה וכו' ופליגי אם החיוב לאכול עכ"פ וצ"ע ואולי יזכני ה' להבין, ודוחק בעיני לומר כיון דסבר ר"א או כולו לה' או כולו לכם, א"כ מי שאין יושב ושונה כל היום חייב בשמחה ואז חייב בשלמי שמחה, אבל זה דוחק גדול מאד בעיני לומר דקרא דכתיב שלמי שמחה יהיה דוקא אם אין רוצה להיות יושב ושונה וק"ל, עכ"פ יראה לר"א אין חייב בשמחה ביום טוב אם אין לו שלמי שמחה וק"ל:
ונחזור לדברי תוס' הנה קשה מ"ש דשמחת יום טוב הוי רק מדרבנן. א"כ לדידהו צ"ל דמה דקאמר אינו נוהג אבילותו וכו' משום דדחי וכו' ולא קאמר בלא"ה דעשה דאורייתא דחי עשה דרבנן איירי בזמן שאין שלמי שמחה וק"ל:
והנה צריך לבאר עוד בדין אונן ביום ראשון אם מביא עולת ראיה ושאר קרבנות החג. אם נאמר ג"כ נהי שאין אונן משלח קרבנותיו משום דכתיב שלמים בזמן שהוא שלם וכו' וכמבואר ברמב"ם (פ"ב מהל' ביאת מקדש הי"א) והוא בש"ס מו"ק (טו ב) ובזבחים (ק ב) ושם מבואר דאף אבל ממועט מהך קרא [נהי דבזבחים שם בעיקר הלימוד של ר' שמעון לא הזכיר רק אונן מ"מ במו"ק שם יליף מהכא ג"כ אבל וכאשר הארכנו בזה קצת לעיל ד"ה ואם שחטו]. וא"כ כמו שאמרינן שם גבי אבל דברגל אין נוהג ויוכל לשמוח. כמו כן נימא דאונן ג"כ מותר לאכול או להקריב קדשים. ובפרט לדעת הרי"ף שם במו"ק שסובר אבילות יום ראשון דאורייתא. ואפ"ה אין נוהג. כמו"כ נימא לענין דיני אנינות. ואי נימא דאה"נ שיכול לאכול קדשים ולהקריבם ברגל. לכאורה א"א לומר כן דהרי מבואר ברמב"ם כאן ובפ"ב מהל' ביאת מקדש והוא מפסחים (צב א) גבי פסח לא העמידו דבריהם במקום כרת וגבי קדשים העמידו במקום עשה וכו' ותיקשי מאי שנא אבילות דאורייתא נדחה מפני עשה דרגל ואמאי לא נדחה מפני עשה דקדשים. ואי קדשים שאני דיכול להמתין עד למחר. הרי כתבו תוס' שם דאף תודה דאין נאכל רק ליום ולילה אפ"ה נדחה מפני אנינות דבריהם יעו"ש. ואם נאמר עשה דרגל שאני דהוי עשה דרבים משו"ה דחי אבילות. א"כ יש מקום לומר דבאמת רק אבילות נדחה מפני רגל אבל קרבן אינו יכול להקריב דשלמי שמחה לא מיקרי עשה דרבים לכאורה שכל אחד מקריב קרבן. כמ"ש המג"א (ריש סי' תמו) דהשבתת חמץ לא מיקרי עשה דרבים יעו"ש. א"כ כמו כן כאן. וצ"ל לפ"ז דמה שחשב שמחת הרגל עשה דרבים היינו דהשמחה כללית חל על כל ישראל יחד. משא"כ שלמי שמחה ועדיין צ"ע בזה וק"ל.
ועי' ברש"י מו"ק (יד: ד"ה הא צרעת) שכתב ברגל אונן משלח קרבנותיו וכו' עיין שם. א"כ יראה להדיא דסובר דאף אונן יכול לשלוח ברגל [ומה דמשמע מדבריו דעכ"פ אסור להקריב רק לשלוח וכו' נזכיר לקמן אי"ה קצת] א"כ צ"ל כנ"ל דרגל הוי עשה דרבים עדיף טפי. אך כפי הנראה מלשון רש"י שם דברגל יכול לשלוח אף שאר קרבנותיו כגון בחוה"מ עיין שם היטב. ועל כרחך הטעם משום דאין נוהג אנינות כלל ברגל. וא"כ קשה בפסחים (צב א) הנ"ל דקאמר גבי פסח לא העמידו דבריהם במקום כרת. תיפוק ליה בלא"ה כיון דאכילת פסח בלילה דהוא רגל. א"כ אף שאר קדשים מותר לאכול דהא אין אנינות ברגל. ואם נאמר כיון דמבואר בפסחים וסוכה דלילה ראשונה של רגל לא אתרבי לשמחה. וא"כ י"ל הא דאין אנינות ברגל משום שמחה וא"כ בלילה ראשונה לא שייך זה. אך צ"ע דהרמב"ם לא ביאר זה כלל בהל' חגיגה עי' לח"מ שם. וכאשר האריך בזה הגאון בעל שאגת אריה (סי' סח). ושם כתב ג"כ דעל כרחך הרי"ף סבר לילה ראשונה חייב שהרי פי' שם הך דמו"ק דאמר אי אבילות דמעיקרא וכו' היינו למ"ד אנינות לילה דאורייתא דלמ"ד דרבנן בלא"ה לא דחי א"כ על כרחך חייב לילה ראשונה דאורייתא דאל"כ מן התורה ידחה דרבנן דאורייתא עיין שם. עכ"פ הדבר צע"ג. ועי' תוס' חגיגה. (יז א) ד"ה אף וכו' שהביאו בשם ירושלמי דוד מת בעצרת והיו כל ישראל אוננין והקריבו למחר וכו'. ועי' מל"מ (פ"ג מהל' אבל ה"י) שם הקשה ע"ז תימה לי הרי אין אנינות במועד וכו' עיין שם. והנה דבריו שם נראים קצת מעורבבים במ"ש תחלה ונשתהו כל היום בקבורת דוד. א"כ מה הקשה אח"כ הרי אין אנינות וכו'. וכן שאר קושיות שיש בדבריו שם. וכמדומה אשר בחי' שם להל' חגיגה הרגשנו בדבריו. ועי' בס' ושב הכהן (סי' צג) שהרגיש בדבריו. ושם הקשה ג"כ אמאי לא הקריבו אונן דניתי עשה דרגל דרבים ונדחי וכו' עיין שם. וכבר כתבתי לעיל די"ל קרבן לא מיקרי עשה דרבים אך צ"ע כנ"ל:
עוד פילפל בהא דנאמר שנשתהו הרבה בקבורתו עד שכבר קרבו תמיד של בין הערבים ושוב לא היו יכולים להקריב משום עשה דהשלמה [וזה היה נראה לו לדוחק שנשתהו עד סמוך ללילה] אך ע"ז הקשה עכ"פ היו להם להקריב שלמי שמחה ונעלה ונלין האימורים בראשו של מזבח ואף למ"ד לינה מועלת בראשו של מזבח. אפ"ה ניתי עשה דשמחה ונדחי לאו דלא ילין וכו'. באמת קשה טובא בדבריו תימה לי א"כ הא דפסחים (נט) גבי מחוסר כיפורים אמאי לא יביא קרבנו כדי לאכול קדשים בלילה ונידחי עשה דאכילת קדשים ל"ת דלא ילין. ולחלק בין קבוע זמן ללא קבוע זמן זה דוחק. ובחי' למס' פסחים הנ"ל ובמס' ר"ה כתבתי בזה ואין להאריך פה, אך בלא"ה דבריו תמוהים דהרי קיי"ל אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש וק"ל. גם צידד עוד שם לומר דמשו"ה אין דוחה עשה דרגל עשה דאנינות משום דיכול להקריבו למחר. אך הקשה א"כ שלמי שמחה דחייב בכל יום ישחוט כדי שיהיו לו שלמים בלילה עיין שם. לא הבנתי דבריו דהרי יראה ודאי דעצרת נהי דיש לו תשלומין כל שבעה לענין קרבנות חגיגה וראייה. מ"מ לענין שמחה ודאי לא שייך כיון דכבר עבר רגל וק"ל. עכ"פ יראה עיקר התירוץ דמשו"ה לא הקריבו בעצרת הואיל והיה קודם שנקבר דוד פטורין כל ישראל מכל המצות ועדיין צ"ע בזה היטב והבן:
עוד פילפל שם די"ל ברגל יכול לאכול אף בקדשים משום דעשה דוחה ל"ת. כבר כתבתי לעיל דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש וכן מוכח מסוגיא דזבחים (צט) הנ"ל דקאמר שם ר' שמעון אנינות לילה דרבנן. תדע שהרי אונן טובל ואוכל פסחו לערב וכו'. ומאי ראיה מייתי דהרי אף אי הוי דאורייתא אתי עשה ודחי ל"ת אלא ודאי כנ"ל. ולפ"ז קשה ג"כ על תוס' שם ד"ה אמר רב חסדא וכו' שהקשו שם תימה לי אף אי פסח כדי נסבה איך שרי ר"ש לשחוט וכו' הא הקרבה ביום אסור. ואי דעשה דחי עשה דאנינות. א"כ היכי דייק אנינות דרבנן אפי' דאורייתא דחיא עיין שם. וקשה בשלמא אי אנינות דאורייתא שפיר לא דחי דאין עשה דוחה ל"ת דמקדש. משא"כ עשה דהקרבה כשהוא אונן שפיר נדחי מפני עשה דפסח. וכמבואר בפסחים (נט) דקאמר שם אתי עשה דפסח ודחי עשה דהשלמה. ועל כרחך משום דעשה שפיר דחי עשה אף דמקדש. ואף שיש לדחות ולומר עשה שיש בו כרת עדיף טפי מ"מ אין נראה. ובמקום אחר הארכתי בחי' למס' חגיגה ואין כאן מקומו. וכ"ז צריך ביאור רחב למי שלבו רחב ובקי בענינים אלה. וכפי הנראה לי לפום רהיטא דודאי אף אונן שמת לו המת אחר ששחט וזרק אפ"ה מותר לאכול הפסח בלילה. אף דעתה תו אין בו כרת. מ"מ עשה דפסח חמיר כיון שיש בשחיטתו כרת. גם נראה דאונן קודם שנקבר המת לא ישלח ויקריב כל קרבנות אף קרבנות רגל. חוץ מפסח שעושה לכתחלה. הואיל ומת אחר חצות דחל חיוב פסח תחלה. אבל בשאר קרבנות יראה אף שחל החיוב עליו תחלה מ"מ לא יביא ועדיין צ"ע בכ"ז וק"ל:
עוד נזכיר מה דצריך ביאור על הש"ס פסחים (צב א) הנ"ל דקאמר גבי פסח לא העמידו דבריהם במקום כרת וכו' ותימה לי אם נעשה אונן אחר ששחטו וזרקו עליו דתו ליכא חיוב כרת א"כ אמאי נדחי ויהא מותר לאכול בלילה הא תו ליכא כרת. ועי' זבחים (ק ב) שם דמשני רבא אידי ואידי לאחר חצות וכאן כששחטו וזרקו עליו וכו' וקאמר שם קסבר רבא אכילת פסחים מעכב. עי' היטב רש"י ותוס' שם. ויראה שם דמ"מ עשה דפסח עדיף טפי אף דאכילת פסח. אך לשון הש"ס דפסחים הנ"ל עשה שיש בו כרת וכו' קשה קצת. ואם נאמר כפי' הרמב"ם לעיל ה"ג ששחטו וזרקו וכו' ואח"כ נודע שהיה אונן בתחלה ניחא. אך א"כ לפ"ז יהיה לדינא אם נעשה אונן אחר ששחטו וזרקו וכו' יהא אסור לאכול א"כ היה לו לרמב"ם לבאר זה וצ"ע וק"ל:
וענין השמחה בזמן הזה. עי' רמב"ם הל' יום טוב שכתב לאכול בשר ולשתות יין. ועי' תשובת ושב הכהן (סי' צה) שם הקשה על השו"ע או"ח (סי' תקכט) שכתב לקבוע סעודה על היין וכו' ולא כתב לשון הרמב"ם לאכול בשר עיין שם. והמג"א שם כתב באמת מצוה לאכול בשר וכו' עיין שם. ושם בתשובה הנ"ל הקשה ג"כ על לשון השו"ע יו"ד (סי' שמא) שכתב שם בשבת ויו"ט אוכל בשר ושותה יין. והגיה שם רמ"א אם ירצה וכו'. ועל כרחך קאי רק אשבת אבל יום טוב כיון דחייב בשמחה חייב בבשר וזה לא משמע קצת מלשון רמ"א עיין שם. ועי' ג"כ (סי' צו) שם פילפל בלשון השו"ע (סי' תרצו) די"א אונן מותר בבשר ויין בפורים. וזה צ"ע דהרי מה שאסור בבשר ויין הוא משום כדי שיתעסק בקבורת מתו. ואף ביום טוב אם רוצה לקברו אסור בבשר ויין עיין שם. וגם המג"א הרגיש קצת בזה עיין שם וגם לשון המג"א שם (ס"ק י"ג) וי"א אפי' עשה דרבים לכאורה הוא ט"ס וצ"ל עשה דרבנן כמו ביום טוב שני (בסי' תקמח) עיין שם. אך קשה הרי שם איירי לענין מה שהוא אסור משום אבל היינו אחר קבורת מת. משא"כ כאן דאיירי קודם קבורה ומשום שיהא מוכן לצרכי המת וצ"ע:
עוד נתישבתי בענין זה אחר אשר עסקתי קצת בסוכה (כה: בתוס' ד"ה דמטי זימנא וכו') דנתקשיתי במה שנראה מתוס' שם שפי' הא דרבא דמשני כאן קודם ששחטו וזרקו וכו' קאי ליישב הברייתות אהדדי. וזה צ"ע דהרי קאי ליישב רומיא דר' שמעון אהדדי. גם עיינתי עוד בסוגיא דזבחים (דף ק') הנ"ל. והוקשה לי הא דאמר אביי ומנא תימרא וכו'. ומאי מייתי ראיה דלמא לעולם אחר חצות לר"ש ג"כ אין שוחט. והא דיוסף הכהן כר"ש והא דלאחותו דלא כר"ש. וצ"ל או דפשיטא ליה לש"ס דליכא מי שיחלוק על ר"ש. רק די"ל ר"ש גופיה סבר שלמים בזמן שהוא שלמים הוי רק אסמכתא כמ"ש רש"י ותוס' שם. או דדחיקא ליה דהנך שתי ברייתות תנאי נינהו. והא דפריך רבא שם ודלמא הא ר' עקיבא וכו'. היינו דלמא ר"ש באמת סובר דהוי רק אסמכתא. או לפי תירוץ השני הנ"ל שני ברייתות דלא כר"ש. והנה צריך להבין בתירוץ רבא כאן קודם חצות וכו' איך יישב הך דולאחותו וצ"ל דאתי דלא כר"ש. וא"כ תיקשי אידך ברייתא דיוסף הכהן דקיי"ל שם שטימאוהו היינו משום דעוסק במצוה פטור וכו'. ואביי אשר הוכיח מהך ברייתא צ"ל דסבר מסתמא טימאוהו אחר חצות דלא שייך העוסק וכו'. ובחי' לסוכה כתבתי בזה. ולכאורה מה שפסק הרמב"ם אחר חצות רשאי לשחוט לכתחלה וסובר דרבא מודה לאביי. י"ל דהוכיח כן דאל"כ קשה לרבא הך דולאחותו וכו' ואי דאתי דלא כר"ש י"ל דסבר כתירוץ ראשון הנ"ל דאין חולק על ר"ש וק"ל. אכן הלח"מ כתב דהוכיח כן מפסחים (צח א) וכו' דשם דלא כר"ש עיין שם. ודע דרש"י פסחים שם ד"ה אי נימא קודם חצות וכו' כתב דאונן אין שוחטין עליו לבדו רק עם אחרים. א"כ משמע אף לר"ש עם אחרים שוחטין או אפשר אתי דלא כר"ש. ועיי"ש ד"ה מת קודם חצות וכו' כתב באמת דאי מת קודם חצות נדחה לגמרי. ועי' תוס' ד"ה הא חייל הביאו הא דרש"י דנדחה לגמרי. ועי' (צ ב) מתני' האונן פי' רש"י שם שמתו מוטל לפניו. ותוס' פי' אחר חצות ועי' היטב בכ"ז:
הלכה י
מי שחופר בגל. עי' לשון הרמב"ם היטב שיראה מדבריו שפי' הא דמפקח את הגל וכו' לא בספק חי רק מחפש אם יש שם מת כדי לקוברו וכדומה. וא"כ מיושב קושיית תוס' שם בסוגיא (צא. ד"ה שהי' טמא מתחלתו). ובסוגיא שם הארכנו הרבה מה שיש נפק"מ לדינא עיין שם. ועי' רמב"ם בפ' המשנה יראה להדיא כן. וצ"ע שלא ביארו זה נושאי כליו. ודוחק מאד לפרש בלשון הרמב"ם כאן ובפרט בלשונו בפי' המשנה. שכונתו בספק חי וק"ל. ולפי' הנ"ל הא דמפקח וכו' היינו בדיעבד דלכתחלה ודאי אסור לדחות פסח מספק. אבל לפי' רש"י ותוס' אף לכתחלה דהוי פיקוח נפש וק"ל. עי' בקרית ספר שהקשה דממתני' משמע דחופר בגל שוחטין עליו עיין שם:
הלכה יא
מי שעבר בדרך וכו'. עי' לעיל (פ"ד מהל' ביאת מקדש ה"ו) בכ"מ שם וכאן היטב. ולכאורה צ"ע לדעתי הענייה כפי מה שהיה נראה לדעתי הקלושה מלשון הסוגיא [ומפרשים אין אתי פה כאשר יעדתי כמה פעמים בקונטרס זה] ודאי אם נודע קודם שחיטה שהוא טמא בטומאת התהום ודאי לא ישחוט. ואף אם עבר ושחט לא מהני רק אם נודע לו אחר שחיטה שהיה טמא קודם שחיטה בטומאת התהום. או שנטמא עתה אחר שחיטה בטומאת התהום וזרק בדיעבד הורצה כיון ששחט קודם שידע. רק אם עדיין ספק כהך דינא דהכא מצא מת מושכב וכו' סבר הרמב"ם כיון דעתה ספק הוא מקילינן טפי לענין פסח ששוחט לכתחלה. וצ"ע קצת מנ"ל הא. אבל דברי הכ"מ צ"ע דמשמע שמדמה שחיטה לזריקה וצ"ע בשאר דבריו ג"כ כנ"ל. ואולי אזכה עוד להבין אי"ה:
הלכה יב
מי שעשה פסח וכו'. ודבר זה הלכה וכו'. יראה להדיא מלשון הרמב"ם כמ"ש לעיל דאם נודע לו שנטמא בודאי זה מפי הקבלה ולעיל הי"א בספק זה הוא מסברא וק"ל. אח"ז עיינתי קצת יותר בענינים אלו וכתבתים בהל' נזירות סוף פ"ו עיין שם ועי' גם לחם יהודה האריך בזה וכעת לא עיינתי:
הלכה יג
(מפני) שחזקת [הטמא] וכו'. ואף דטומאת התהום הוא אף בטומאה ודאית מ"מ כיון שעיקר הענין הואיל ואז לא ידע שייך חזקת וכו'. ולא עיינתי כעת בסוגיא דנזיר כי אין תחת ידי ש"ס כעת: