פתח הבית על משנה תורה הלכות קרבן פסח· רבי אברהם טיקטין
הלכות קרבן פסח · פרק ה
הלכה א
ושחיטת פסח זה מצוה בפ"ע וכו'. עי' לעיל פ"א שם כתבתי קצת מנ"ל דשחיטת פסח הוא מצות עשה כלל עיין שם:
הלכה ב
מי ששגג וכו'. לכאורה קשה עוד הא דפריך שם (דף צג ב) על ברייתא א"כ למה נאמר טמא. למה נאמר דאי בעי למיעבד לא שבקינן אלא דרך רחוקה למה וכו'. ותימה לי ומה פריך דילמא קאי שפיר אטמא וסבר הך תנא שוחטין וזורקין על טמא שרץ וטמא דקרא היינו דוקא טמא מת בששי וכדומה. וא"כ ל"צ קרא דאסור לעשות הקרבן דפשיטא כיון שאין ראוי לאכילה בלילה אלא על כרחך לפוטרו מכרת והיינו דיהא פטור אף אם הזיד בשני. ובזה לא שייך תירוץ הלח"מ דבעי לאוקמא אף כר' נתן וכר' חנינא. דדוחק לומר זה בברייתא דבשלמא במתני' ניחא טפי לאוקמא ככו"ע וק"ל. ואין לומר דמ"מ פריך שפיר על טמא הא אי בעי למיעבד לא שבקינן דהלשון לפוטרו מכרת משמע אבל אי בעי מצי עביד. זה אינו עי' בתוס' שם ד"ה אלא למה נאמר ובד"ה אי בעי. תראה שאין הפירוש כן וכעת לא עיינתי במפרשים שם. עוד הקשה הלח"מ שם הרי כל הפלפול בש"ס הוא למ"ד הורצה אבל הרמב"ם דפסק כר' שמעון דלא הורצה א"כ על כרחך צריך לגופו דלא הורצה וא"כ מנין לפוטרו מכרת בשני עיין שם. ולכאורה אף למ"ד הורצה סוף סוף הא צריך קרא לפוטרו מכרת בראשון. וצ"ל כיון דקרא איירי בכרת ממילא משמע לפוטרו אף בשני ודוחק. ועי' מה שתירץ הלח"מ צריך ג"כ ביאור קצת וק"ל:
וקצת היה נראה ליישב הקושיות אלו על הרמב"ם, ותחילה נבין לשון רש"י במתני' ד"ה א"כ וכו' שפירש דקאי על מ"ש דנקט דרך רחוקה טפי משאר אונס או שוגג ובד"ה שאלו וכו' פרש"י שאלו פטורין היינו דרך רחוקה ושוגג או נאנס. וא"כ הדברים סותרין [וכבר כתבתי כי ספרי אינם כעת תחת ידי לא ס' מהרש"א ולא שאר ספרים הנצרכים] ונראה ליישב קצת דודאי הא דפריך מאי שנא דרך רחוקה משאר אונס זה דוקא אם קרא דרך רחוקה וגו' אתי להורות לנו שיעשה פסח שני היינו שרשאי לעשות פסח שני בזה קשה שפיר מ"ש דוקא אונס זה ולא נקט שאר אונס. ואף דבלא"ה קשה הרי מזיד ג"כ עושה שני י"ל דהוי ס"ד דקמ"ל דאף שהיה בדרך רחוקה דהיה פטור מלעשות פסח ראשון ס"ד דיהא פטור משני דהתורה לא חייבה שני רק מי שביטל במזיד אבל לא באונס [וזה לא מטעם הואיל ושני תשלומין דראשון דבזה יש לחלק בין הנהו לשאר אונסין כמ"ש התוס' ד"ה אלא וכו' רק אף אי שני רגל בפני עצמו אפ"ה היה מקום לומר דלא חייבה התורה רק היכא שעבר בשאט נפש והבן] לכך לא פריך רק מאי שנא משאר אונסין ואמאי נקט הנהו דוקא. ולזה קאמר שאלו פטורין ואלו חייבין וכו' היינו דאתי לפטור אלו מפסח ראשון. וא"כ שפיר י"ל להיפך שגג או נאנס ודאי פטור אבל דרך רחוקה ס"ד שיהא צריך ליכנס דוקא [אז] אפ"ה פטור מכרת וא"כ כשסיים ואלו חייבים קאי על כרחך רק אמזיד. וניחא שפיר דברי רש"י דהקושיא היה קאי ג"כ אמאי לא נקט שאר אונסין דהוי ס"ד דקרא אתי רק לאשמעינן שיעשה פסח שני אבל למאי דמסיק לפוטרו מכרת וכו' לא קשה כלל משוגג או נאנס דרבותא קמ"ל ואתי למעוטי מזיד. לכך פירש אלו חייבים קאי אמזיד וק"ל. וטמא למ"ד אין שוחטין על טמא שרץ אתי לגופיה לאשמעינן ולמ"ד שוחטין וכו' קרא אתי לדיוקא איש נדחה ואין ציבור נדחין וכמבואר כ"ז בתוס' שם וק"ל:
ומעתה יש ליישב קצת דעת הרמב"ם די"ל הא דממעט טמא ושהיה בדרך רחוקה אף אם הזיד בשני לפטור מפסח היינו מדכתיב ואם הוא טהור ובדרך לא היה וגו' דמשמע הא אם היה בדרך וכו' פטור ושם בהך קרא איירי ג"כ בשלא עשה בפסח שני ולכך ממעט לה אבל עכ"פ קרא קמא דכתיב איש כי יהיה טמא או בדרך רחוקה וגו' על כרחך אתי לאורויי שיהא רשאי לכתחלה לבטל פסח ראשון או למ"ד לא הורצה אף אין רשאי לעשות פסח ראשון. וא"כ י"ל שפיר דמ"מ הא דנקט גבי טמא לפוטרו וכו' וכן במי שהיה בדרך וכו' היינו שיהא רשאי לכתחלה לעשות כן. וא"כ פריך שפיר אהא דקתני ואלו חייבין וכו' וכן כל הסוגיא דמ"מ קרא קמא אתי לאורויי לכתחלה וק"ל. אך לשון לפוטרו מהכרת לא משמע כן וכן לשון הרמב"ם בפירוש המשנה לא משמע כן. גם קשה לי על לשון הרמב"ם בפי' שם שכתב שנדחה מפסח ראשון דכתיב ביה כרת לפסח שני דלא כתיב ביה כרת וכו' ותימה לי הרי כיון דהוא פסק כרבי על כרחך משום דסבר חטאו ישא היינו כרת וצ"ע קצת. לכאורה נראה אם הזיד בראשון ומת קודם שהגיע השני הוא בהכרת וכעת לא עיינתי כראוי:
הלכה ד
טמא שיכול לטהר וכו'. אבל לא מחייבינן לו כרת על מה שטימא עצמו קודם פסח. עי' תוס' פסחים (צג. ד"ה אלא) ומשו"ה ג"כ כל שהיה בדרך רחוקה לא מחייבינן ליה על שהרחיק עצמו תחילה עיין שם. ויראה לכאורה אם טימא עצמו ביום ארבעה עשר באופן שא"א לו לטהר כגון שיודע שלא ימצא מים לטבול יראה דחייב כרת ועדיין צ"ע ולקמן ה"ט אי"ה נדבר עוד בזה. אחר זמן ראיתי כי יראה לכאורה מהרמב"ם פ"ו דאף בי"ג י"ל חייב כרת שהיה אפשר [לו] לטהר:
ובחידושי (דף צד ב) כתבתי שם כי יש לספק דהרי אנן פסקינן דרך רחוקה היינו כל שאין יכול ליכנס בשעת שחיטה וא"כ טמא שרץ או טבול יום דחייב כרת ולא אמרינן הרי אינו יכול ליכנס בעזרה לשחוט [זאת אומרת] דרך רחוקה לטהור ולא לטמא כמבואר (צג ב) יעו"ש. אך זה דוקא אם הוא אינו בדרך רחוקה רק דאינו יכול ליכנס מחמת איסור בזה מבואר שם דאין דרך רחוקה וכו' אבל אם באמת הוא מן המודיעים ולחוץ יש לספק אם נימא דגרע מטהור ונהי דיראה לר' אליעזר שם דאמר דרך רחוקה מעזרה ולחוץ לדידיה יראה מסוגיא ומתוס' (צד ב) דטמא אף שהוא באמת בדרך רחוקה ג"כ חייב מ"מ זה דוקא לר"א אבל לדידן י"ל לא אמרינן הכי וגם הרי רבא שם חולק על הך דדרך רחוקה וכו' ויש מקום לפרש שם דדווקא בשהוא באמת בדרך רחוקה פליג אבל לא באם הוא קרוב רק שאינו יכול ליכנס מצד איסור. אך מתוס' ורש"י שם נראה שפי' דרבא פליג לגמרי על הך דדרך רחוקה וכו' וא"כ לרבא דטבול יום וטמא שרץ חייב. על כרחך סבר דרך רחוקה היינו כל שאינו יכול ליכנס בשעת אכילה. א"כ על כרחך אין הלכה כרבא אבל כבר הארכתי שם וגם בחי' (סט ב) דאין מוכרח זה ועי' גם צל"ח שם ולדינא צ"ע:
הלכה ה
כשם וכו' ואם שחט קודם שימול הפסח פסול וכו'. לכאורה לא מצאתי זה מבואר. אולם יש קצת ראיה לענ"ד מהא דיבמות (עא א) דפריך שם דאיתנהו בשעת אכילה ולא בשעת עשייה היכי משכחת לה וקאמר דזבניה ביני וביני וכו' ותימה לי אמאי לא אמרינן כשעבר ושחט אלא ודאי הפסח פסול וק"ל:
בדין ערל ראיתי ושמתי אל לבי לבאר קצת. הנה מלשון הרמב"ם כאן יראה להדיא דערל אסור לשחוט פסח אף שרוצה למול אח"כ ויהא ראוי לאכילה אפ"ה אסור דלא גרע ממילת זכריו דמעכבו משחיטה אף אם רוצה למול אח"כ ועוד דקרא דכתיב המול לו כל זכר ואז יקרב וגו' גם הוא עצמו בכלל וכ"ש לכאורה. אך עי' ברש"י (פסחים סב. ד"ה ערל וטמא וכו') שיראה מלשונו הטעם דאין ערל משלח פסח משום דא"א לו לאכול וכו' א"כ יראה דאל"ה היה מותר בשחיטה ועי' תוס' (פסחים סט. ד"ה האי) שהקשו א"כ ערל שלא מל אמאי ענוש כרת הא מחזי חזי וכו' עיין שם וקשה ג"כ תקשי ליה הא בלא"ה אסור משום שחיטה ובחידושי שם הארכנו לפרש דבריהם. אולם אין נראה ע"פ פשוטו גם צידדנו שם לומר דאפשר סברי התוס' נהי דערל אסור לשחוט היינו הוא עצמו אבל מ"מ יכול לשלח ולשחוט ע"י אחר כמו טמא בשאר קרבנות. אך גם זה לא נראה לי דא"כ לפ"ז מילת בניו ועבדיו דמעכבת השחיטה י"ל ג"כ דוקא הוא עצמו א"כ מה פריך הש"ס (יבמות עא א) זכריו דליתנהו בשעת שחיטה וישנו בשעת אכילה היכי משכחת לה. ומה פריך הא שפיר משכחת ששחט ע"י אחר ואי לאו דאסר קרא באכילה הוי שפיר מהני וצע"ג לדעתי הענייה. והנה היה קצת מקום לומר דאף הרמב"ם ז"ל סובר כתוס' והא דכתב ערל שלא מל ענוש כרת וכן בה"ה כתב ערל מעוכב מעשיית פסח היינו משום כיון דלא חזי סוף סוף לאכילה בלילה ואי משום שיכול למול אח"כ י"ל כמו שתירצו תוס' בפסחים (סט ב) הנ"ל כיון דמחוסר מעשה בגופו חשבינן ליה שלא לאוכליו יעו"ש:
ואגב נפרש קצת כונת תוס' שם בקושיא שהקשו הא חזי וכו' תימה לי מאי תלי זה בר' אליעזר הלא עיקר החידוש מה דמסיק הש"ס היינו אף דאסרו רבנן להזות עליו א"כ אינו ראוי ואשמעינן דמ"מ מיחזי חזי וכו' ועל כרחך צ"ל דמ"מ מיקרי בידו לעבור על דרבנן. עי' תוס' ד"ה אכילת וכו' אבל דבר שבידו ממש הלא מ"ד שוחטין על טמא שרץ היינו משום שבידו לטבול וא"כ כמו כן ערל בידו למול עצמו וא"כ אמאי תלו תוס' קושיתם כאן. ועי' מהרש"א שם הקשה באמת כן אמאי לא הקשו התוס' בלא"ה כן למ"ד שוחטין על טמא שרץ וכו' עיין שם. [ובחי' כתבתי דרך פלפול לישב קושיית מהרש"א עיין שם] וא"כ י"ל לרמב"ם בלא תירוץ תוס' כיון דאנן פסקינן אין שוחטין על טמא שרץ משו"ה גם ערל. אך זה צ"ע דיראה אף למ"ד אין שוחטין וכו' יליף לה מקרא איש איש וגו' עי' (צ ב) וא"כ ערל מנ"ל. אך לזה י"ל דפסק כר' עקיבא דמרבי ערל כי טמא. עי' פ"ב מחגיגה. אולם הדבר צע"ג לומר דערל אין אסור בשילוח קרבנות רק מצד שלא יוכל לאכול או מצד אין שוחטין על טמא וכו' כנ"ל הלא מקרא מלא הוא המול [וגו'] ואז יקרב וגו' וכנ"ל וק"ל:
ודע עוד דרש"י בחומש פרשת בא הביא לשון המכילתא דפליגי ר' אליעזר ור' יהושע סבר מילת עבדיו אין מעכב כלל ורק אז יאכל בו קאי על העבד וכו' ולכאורה א"כ לר"א אין מילת זכריו מעכב. אך י"ל עכ"פ יליף ר"א גז"ש אז אז כמבואר ביבמות (עא א) והגז"ש מהני רק לענין זכריו ולא עבדים וצ"ע.
עי' רא"ם פי' החומש שם הקשה לר"י למה לי וכל ערל וכו' תיפו"ל אף מילת עבדיו מעכב עיין שם. ולהנ"ל אף לר"א קשה מק"ו מזכריו וק"ל. ובלא"ה יראה לכאורה דצריך קרא ללאו משא"כ בזכריו ועבדיו וק"ל. אח"ז עיינתי עוד וכתבתי לישב קצת דברי תוס' (סט ב) הנ"ל בחי' לפסחים (סא א) עיין שם:
לעיל הארכתי וכתבתי דמלשון תוס' (סט: ד"ה האי מיחזי חזי) משמע קצת דערל עצמו אין בכלל איסור שחיטת פסח עליו רק דממילא לא שייך משום דא"א לו לאכול ונפק"מ בערל שאפשר לו למול י"ל שפיר יכול לשחוט עליו הפסח אך מרמב"ם כאן יראה להדיא דסובר דאסור לשחוט עליו וכן משמע פשטיה דקרא. ובלא"ה י"ל דאנן פסקינן כר' עקיבא דמרבי ערל כי טמא עי' פ"א מחגיגה עיין שם. וקשה לדעת הרמב"ם א"כ הא דתנן (פסחים סא א) שחטו שלא למנויו לערלים וכו' ותיפו"ל ערלים הוי שלא למנויו וכו'. ועי' רש"י שם ד"ה לפי אכלו. שכתב פרט לערל ואפי' הן מנוין וכו' ולרמב"ם קשה איך שייך לומר דהוא בכלל מנוין הרי אם נשחט הזבח על הערל פסול הזבח ממילא. וצ"ל דמ"מ זה דוקא אם נשחט רק על ערלים אבל אם היה ממנוין ג"כ כשרים רק הוא שחט על ערלים הזבח כשר אי לאו משום דהוי שלא לאוכליו וק"ל. אך לפ"ז א"כ קשה מה פריך הש"ס ביבמות (עא א) זכריו דליתנהו בשעת עשייה ואיתנהו בשעת אכילה היכי משכחת וכו' ותימה לי הא משכחת שהיו מנוים גם כשרים ושחט עליהם. וא"כ לא היו הערלים שלא למנוים דהרי נמנו. וא"כ אי לאו דגלי לן קרא דמילת בניו מעכבת מלאכול הוי ס"ד דרשאי לאכול ואם נאמר כיון דשחיטת פסח על ערלים פסול א"כ נהי שהיו ג"כ כשרים סוף סוף לגבי הערלים נפסל והוי אינהו שלא למנויו. א"כ קשה בהא דפסחים הנ"ל תיפו"ל ערלים הוי שלא למנויו וצ"ע ושם הארכנו:
ודע דלכאורה יש להקשות בהא דיבמות הנ"ל מה פריך הש"ס היכי משכחת וכו' הא י"ל דנפק"מ לענין שלא יאכל מפסח של אחרים ואי דהוי שלא למנויו דילמא קמ"ל דעבר ג"כ על עשה דערלים וכו' וצ"ל מה לי חד עשה או תרי עשה וק"ל: וקצת צריך ביאור באמת מדוע לא ביאר הרמב"ם הדין אם שחט על מי שזכריו אין נימולים ועל כשרים וצ"ע וק"ל:
גם נתישבתי קצת בדבר די"ל ודאי אף אם שוחט על כל חבורה ואחד מהן ערל או בניו אין נימולים עכ"פ הוי כאילו לא נשחט עליו ואפ"ה לא הוי שלא למנויו כיון שמ"מ נמנה ואפ"ה אין לומר תיפו"ל דבלא"ה פסול כיון שעכ"פ אין יכול לאכול מחמת שהפסח פסול עליו. י"ל כיון דקרא לא רבי לפסול רק שלא לאוכליו ושלא למנויו וזה לא מיקרי שלא למנויו אף שהפסח פסול מצידו והבן. ועוד צ"ע בזה וק"ל:
עוד נזכיר דקשה לכאורה מה דמבואר בש"ס יבמות (עא א) לחד תירוץ כגון שהיו אביו ואמו חבושין וכו' ועי' רש"י שם כיון דהמצוה מוטלת עליהם והם אין יכולין לעשות יעו"ש. וקשה אמאי הוצרך לומר ואמו תיפוק ליה אף אם היא אינה חבושה אין המצוה מוטלת עליה דאותו ולא אותה. ועי' בכ"מ (לקמן ה"ו) שכתב דלרמב"ם עבד ואשה אין מעכבין. והמל"מ תמה ע"ז עיין שם. ועי' לקמן פ"ט. ומדוע לא ביאר הרמב"ם במילת בנים אם מעכב לאשה. אח"ז ראיתי במהרש"א שם ביבמות שהקשה כן למה לי אמו. והמל"מ רמז לו עיין שם. ועי' בתשובת שאגת אריה (סי' נג) פילפל ג"כ בדין אם מילת עבדים מעכב באשה אף שאין חייבת למולם עיין שם. ולא אדע מדוע לא פילפל ג"כ במילת בנים עיין שם:
ובגוף הסוגיא ביבמות שם דקאמר כגון שהיו אביו ואמו חבושים וכו' קשה לכאורה מדוע נימא דכה"ג הוי אונס הא יכולין לצוות לשליח למול. וצ"ל מ"מ דזה מיקרי אונס. ואין לומר דאיירי שלא רצה אחר למול זה דוחק קצת. גם יראה הא דקאמר אביו ואמו וכו' אם אביו חבוש יכול עכ"פ לשחוט על אביו כיון דעכ"פ הוא אינו יכול למולו. רק מה דאמר הש"ס אביו ואמו היינו או אמו. אך דוחק לומר אם אמו חבושה דאסור לשחוט עליה כיון שהאב קיים ועדיין צ"ע בכ"ז:
שם בין גדולים וקטנים וכו'. לכאורה לדעת הסוברים דטבילת עבדים לא הוי בעל כרחו א"כ אם העבד אינו רוצה נימא דהוי כמו א"א לו למול דאין מעכב. וכמבואר לקמן (פ"ט ה"ט) וגם בעבד קטן הרי מבואר שם ביו"ד (סי' רסז ס"ו) דצריך להטבילו ע"ד בי"ד. וא"כ לכאורה הוי רק דרבנן כיון דאין זכיה לקטן מן התורה. עי' בענינים אלו בסנהדרין ריש פ' בן סורר בתוס' שם ובכתובות (יא א) יעו"ש היטב. וא"כ אם נאמר דהוי רק דרבנן א"כ איך נימא לפוטרו מכרת דפסח כיון דמן התורה אינו יכול למול כלל וצ"ע בזה. ואם נאמר דוקא אם א"א למולם כלל משא"כ כה"ג שהיה אפשר אם ירצה (ושם) [וגם] בקטן כיון שאין המניעה רק מחסרון דעת זה צ"ע וק"ל:
הלכה ו
הקטן וכו'. עי' כ"מ. מדבריו נראה דלדעת הרמב"ם עבד אשה ג"כ לא. ועי' מל"מ מה שהקשה מהא דיבמות (מח א) דפריך שם עבד איש ולא עבד אשה דיראה הקושיא היא בלשון בתמיה א"כ מוכח דעבד אשה ג"כ עיין שם. ולכאורה קשה הכל טעמא מאי מהיכא תיתי יהא אשה חייבת למול עבדיה יותר מבנה דקיי"ל אין מצוה על האשה אי משום דכתיב אותו ולא אותה כמו שכתב הב"י הל' מילה וא"כ ג"כ לא עדיף עבד מבנה. ואי הטעם משום דהוי מ"ע שהזמן גרמא [עי' בית הילל שם ובמקום אחר הארכנו] א"כ הרי בעבד הוי ג"כ מ"ע שהז"ג דאין נימול רק ביום כמבואר ביו"ד (ריש סי' רס"ז) הנ"ל. ובזה י"ל באמת קושית המל"מ די"ל הכי פריך הש"ס עבד איש ולא עבד אשה וכו' היינו למה לי קרא להכי ועדיין צ"ע וק"ל:
ועי' שאגת אריה דיני מילה סי' נ"ג שם הקשה דתימה לו אף אם אין מחויב אפ"ה מעכב לרמב"ם דהרי ס"ל עבד אין מחויב דוקא למולו עיין שם היטיב:
הלכה ז
גר שנתגייר וכו'. לכאורה לפי מה שפסק הראב"ד לעיל בשגג בראשון והזיד בשני דפטור כרבי נתן ור' חנינא בן עקביא א"כ יראה דה"ה זה פטור. ואפשר דמ"מ כיון דלר"ח הוי תקנתא דראשון חייב וצ"ע קצת בזה וק"ל:
ואם שחטו עליו בראשון פטור וכו'. עי' כ"מ מה שתירץ בשם הר"י קורקוס. וקשה דהרי יראה לכאורה דאנן קיי"ל שה לבית אבות לאו דאורייתא דהרי (בדף פ"ח א) גבי יתום ששחטו עליו אפוטרופסים וכו' פריך ש"מ יש ברירה ומשני שה לבית מ"מ וכו'. ועי' תוס' שם שפי' דהיינו שה לבית אב לאו דאורייתא והרי הרמב"ם פסק לעיל פ"ב הי"א יתום ששחטו אפוטרופסים עליו יאכל ממקום שהוא רוצה וכו' אף דאנן קיי"ל דאורייתא אין ברירה ועל כרחך ג"כ משום שה לבית אבות לאו דאורייתא וא"כ איך שייך כיון דרחמנא רבייה לקטן וכו'. הן אמת דמדברי רש"י שם (דף הנ"ל) יראה שפי' פירוש אחר בסוגיא דשה לבית הוי ריבוי אבל הרי משמע דלהלכה קיי"ל שה לבית אבות לאו דאורייתא. ובקונטרס שליחות כתבתי קצת בזה ואכ"מ. עכ"פ קשה כנ"ל וצ"ע:
הלכה ח
נשים שנדחו וכו'. מבואר דאם הזידו בראשון ולא שחטו דאז השני בא רק לתקן אם לא עשו בשני אז חייבין כרת מכח הראשון וק"ל. אך עדיין נפק"מ בקטנה שהגדילה בין ראשון לשני ג"כ פטורה וק"ל. עי' לח"מ מה שהקשה על הכ"מ וגם קשה עוד לכאורה דהרי כיון דר' יוסי יליף דשוחטין על נשים שני בפני עצמן מדכתיב בפסח שני ונכרתה אפילו נשים וכו' א"כ חזינן דאף לכרת אתרבי. אך זה י"ל דקרא איירי בהזידה בראשון ואתי רק לרבויי דעושין לעצמן ודוחק:
עוד נזכיר קצת מה שיש לפלפל בענינים אלו. הנה בסוכה (מב ב) תני שם קטן שיכול לאכול כזית שוחטין עליו ופי' רש"י שם היינו להמנות עם בני חבורה אבל לא לבדן עיין שם. והנה הרמב"ם לעיל (פ"ב ה"ד) כתב אין עושין חבורה שכולה קטנים מפני שאינן בני דעת וכו' והכ"מ שם הקשה אמאי לא ממעט ליה מדכתיב איש ותירץ דאי הוי ממעטינן ליה מאיש אף טפילה לא הוי עושין. וצידד מכח זה קטן שהגיע לכלל דעת אף שאינו גדול שפיר שוחטין על חבורת קטנים עיין שם. והנה קשה אמאי לא הזכיר כלל המחלוקת אם שה לבית אבות דאורייתא או לא והרי משמע דקיי"ל שה לבית אבות לאו דאורייתא מן התורה וא"כ מן התורה אין שוחטין כלל על קטן. ועי' תוס' (פח. ד"ה שה וכו') שהקשו איך מאכילין לו פסח הא הוי שלא למנויו ותירצו משום חינוך מצוה שרי עיין שם. וא"כ ודאי לשחוט עליו לחוד דהוי שחיטת חולין בעזרה מאי ס"ד דשרי וכי משום חינוך דידיה נעשה אנן איסור. וצ"ל דזה באמת כונת הרמב"ם דמשו"ה מסברא קטן אין שוחטין [עליו] דהרי אינו בן דעת וזה גופיה טעם קטן. רק הכ"מ הקשה ע"ז דמאי צריך לטעם זה תימה לי בלא"ה נמעט קטן מאיש ולזה תירץ דא"כ היה ג"כ טפילה אסור אך לזה קשה נהי דקטן פטור מ"מ משום חינוך שפיר דמי:
מה שפילפל המל"מ לעיל (פ"ב הי"ג) בזה צ"ע חדא מה שהקשה על הכ"מ תימה לי נהי דממעט מאיש קטן מ"מ נימא ככל חוקת הפסח אהני לטפילה וכו' עיין שם. ולכאורה קשה טובא דבשלמא אשה שייך שפיר זה אבל קטן כיון דפטור מכל המצות אין סברא לומר דרבי קרא אותו לטפילה. והנראה קצת דכונת הכ"מ אם קרא מיעטו בפירוש לא היה להם לחכמים לחייבו לחנך במצוה זו. וא"כ מיושב ג"כ קושית המל"מ מוכל חוקת הפסח כנ"ל דלא שייך כלל דקרא רבינהו כנ"ל. וכל שאר דברי המל"מ שם יראה שיש ט"ס עיין שם:
אולם לכאורה יש ליישב קושית הכ"מ שם דאמאי לא ממעט לה מאיש אם נאמר דהרמב"ם פסק באמת שה לבית אבות דאורייתא וא"כ ריבתה תורה קטנים. ומה שפסק ביתום ששחטו עליו אפוטרופסים דיאכל ממקום שירצה וכו' כבר כתבתי לעיל די"ל דסבר כרש"י (בדף פח א) שפי' שם הא דמשני שה לבית אבות מ"מ היינו שהתורה ריבתה שיכול לאכול ממקום שירצה. ועי' גם תוס' (פט. ד"ה אלא וכו') ובקידושין (מב. תוס' ד"ה איש) יראה מדבריהם ג"כ שקטן חייב לשחוט עליו מדאורייתא. ועי' גיטין (סד: תוס' ד"ה שאני) שם יראה מדבריהם דקיי"ל לאו דאורייתא עיין שם. וא"כ אם נאמר דפסק שה לבית אבות דאורייתא א"כ ודאי ניחא שפיר מה שצריך הטעם משום בני דעת דמסברא אין ראוי למסור קדשים לחבורה שכולם אינן בני דעת. ולדעתי הענייה הדבר צ"ע אם אנן פסקינן דאורייתא או לאו דאורייתא ולכאורה נראה קצת להוכיח דפוסק דאורייתא דקשה לכאורה אמאי לא ביאר הרמב"ם דיוכל למנות קטנים אף אחר שחיטה דהרי בנדרים (לו א) קאמר שם לתרץ הך מתני' דהריני שוחט על מי שיעלה לירושלים וכו' דמשו"ה מהני אף אחר שחיטה ומזכה אחיו עמו משום שה לבית אבות לאו דאורייתא והיה לו להשמיענו זה. אבל אם פוסק דאורייתא ושם איירי דאמנינהו מעיקרא ניחא. אך עדיין אין זה מוכרח ג"כ די"ל דהרמב"ם סובר כיון דבפסחים וגיטין מוקי לה דאמנינהו מעיקרא ממילא אף אי שה לבית אבות לאו דאורייתא אפ"ה בעי דוקא אמנינהו מעיקרא. ומיושב בזה באמת קושיית תוס' דשם פליגי בהא באמת ועדיין צ"ע בכ"ז היטב:
ומה דקשה לי עוד הרי התוס' הקשו ל"ל קרא לפטור קטן מהכרת תיפו"ל קטן אין מחויב בכל מצות שבתורה ותירצו דאתי למעוטי נתגדל בין ראשון לשני דפטור משום דשני תשלומין דראשון הוא וכו'. וא"כ כיון דהרמב"ם פסק נתגדל בין ראשון לשני וכו' חייב א"כ על כרחך איש אתי למעוטי אשה. אך לכאורה י"ל קצת חדא מתורצת בחברתה דמשו"ה פסק איש אתי למעוטי אשה מכרת ואפ"ה רשות עכ"פ לעשות פסח וכו' והוכיח כן מדאמר ר' אלעזר נשים בשני אין דוחין השבת ואמאי לא קאמר רבותא טפי דאין שוחטין עליהן בפני עצמן אלא ודאי דרשות עכ"פ לשחוט בפני עצמן. אך צ"ע עכ"פ ליישב לשון הש"ס ואולי יזכני ה' עוד להבין היטב:
בחי' כתבתי ליישב דעת הרמב"ם די"ל ודאי פוסק לגמרי כר' יהודה כיון דר' אלעזר סבר כותיה רק אפ"ה פסק שפיר דשוחטין על נשים בפני עצמן וכו' משום דנהי דמאיש ממעטינין נשים מ"מ י"ל היינו דוקא מחוב אבל מ"מ הוי רשות רק ר' יהודה לטעמיה דאית ליה בעלמא בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות א"כ כמו כן כאן ממעטינין מאיש דנשים אסורות להביא פסח משא"כ ר"י דסובר נשים סומכות רשות ואנן פסקינין כותיה א"כ נהי דהכא קיי"ל כר' יהודה מדר"א סבר כותיה דלא דחיא שבת מ"מ זה רק דלא הוי חוב וממילא לא דחי שבת. אבל בחול שפיר מביא דנהי דהוי רשות אפ"ה רשאי כמו גבי סמיכה וניחא הכל. ועי' לעיל (סוף פ"ב) שם הבאתי אף שכתבתי כמה פעמים דהא דפליגי ר"י ור' יוסי בנשים סומכות וכו' היינו רק מדרבנן ולא בפירוש הקרא פליגי וכן נראה מלשון הפוסקים מ"מ דעת שער המלך דמרש"י יראה דפליגי בדאורייתא יעו"ש ואף אי נימא מדרבנן מ"מ אפשר לומר דסוף סוף קאמר ר"י שפיר נשים בשני טפילה דמרבי לה מקרא ככל חוקת הפסח היינו דקרא רבי דראוי שתעשה טפילה ואפשר חייבות ומשו"ה לא גזרו רבנן ואין להאריך:
עוד נזכיר עי' תוס' נדרים (לו א) כתבו שם דקטן כיון דאין מחויב בפסח אף שלא למנויו לא שייך ביה ומותר לאכול אף שלא נמנה. והביאו ראיה מאשה דבשני רשות ומותרת לאכול מפסח וכיון דאין חייבת הוי כלא נמנה עיין שם וא"כ יראה מדבריהם דאשה א"צ להיות נמנה כלל. ולא משמע כן בכל הסוגיא כאן וכן בלשון הרמב"ם כאן וק"ל:
הלכה ט
מי שהיה וכו'. לכאורה לדעת הרמב"ם דכל שאין יכול לכנוס בתחילת שחיטה מיקרי דרך רחוקה וכו' א"כ יראה דאפשר אם נכנס אחר זמן תחילת שחיטה יוכל לשחוט או אפשר חייב לשחוט. ואם נאמר כן קשה א"כ מה פריך הש"ס ריש מי שהיה טמא ממתני' מי שהיה בדרך רחוקה ולא עשה וכו' מכלל דאי בעי למיעבד שבקינן ליה וקשה לר' שמעון דאמר אם זרק לא הורצה ותימה לי הא סוף סוף שייך ולא עשה דהיינו שלא נכנס. אך י"ל א"כ לא שייך ולא עשה דמ"מ כיון שלא נכנס לא שייך ולא עשה אבל אם נימא דאף אם נכנס אחר זמן שחיטה יהיה ג"כ פטור א"כ הוי שייך שפיר ולא עשה. אך י"ל דאפשר אף (אם) אין רשאי לעשות בכה"ג וצ"ע עכ"פ וק"ל:
גם יש לספק בטמא שטימא עצמו ערב פסח בשחרית באופן שאין לו מים לטבול אי נימא דהוי אונס דהרי טימא עצמו במזיד. ואף שכתבו תוס' ריש פ' מי שהיה טמא ד"ה אלא וכו' דמשו"ה לא נתחייב כרת עיין שם מ"מ אם טימא עצמו יום י"ד י"ל דחייב. בשלמא לפי' שאר ראשונים דכל שאין יכול לכנוס עד אחר גמר זמן שחיטה והיינו שהיה בתחילת זמן שחיטה רחוק ט"ו מיל א"כ י"ל דתלי הכל בזמן שחיטה אבל קודם זמן לא מיקרי מזיד כלל משא"כ לדעת הרמב"ם שסובר דתלוי באם היה בשחר רחוק ט"ו מיל וא"כ אם היה בשחר קרוב יותר רק שנתעכב עד שלא היה לו אח"כ באפשרי להיות בתחילת שחיטה שם אפ"ה חייב ועל כרחך משום דהיה לו לילך מיד בשחר א"כ כ"כ בטמא והבן זה וצ"ע: [ועי' מה שכתבתי לעיל ה"ה דיראה מהרמב"ם אף אם היה יכול לטהר בי"ג ג"כ חייב עיין שם. ובחי' פסחים (ס"ט ב) כתבתי קצת יותר]
בענין דרך רחוקה. מ"ש הרמב"ם דאם היה אנוס שלא היה יכול לבוא בשחיטה לא מיקרי דרך רחוקה ונפק"מ לענין פסח שני עיין שם בכ"מ. ולכאורה צ"ע אמאי לא כתב כ"מ כפשוטו דיכול לעשות עוד פסח בי"ד כיון דלרמב"ם אם היה בדרך רחוקה תחילת שחיטה פטור כל היום משא"כ באנוס חייב אחר תחילת זמן. וכן יראה להדיא מרמב"ם בפי' המשנה שם שכתב ר' אליעזר דאמר שם מאסקופת העזרה ולחוץ היינו שהיה אנוס שלא היה יכול לבוא תחילת שחיטה צריך לעשות אח"כ [לת"ק] דזה לא מיקרי דרך רחוקה ולר"א פטור עיין שם וק"ל:
ולענין דרך רחוקה בפסח שני ואי חייב דאל"כ לא יצטרך לעולם לעשות פסח לא ראשון ולא שני שיהיה בביתו וק"ל. ועי' מל"מ ריש פ"א יראה ג"כ מדבריו כן. אח"ז ראיתי בשו"ת שאגת אריה (סי' יז) שהאריך בדברי הרמב"ם אלו ותמה עליו עיין שם:
הלך ולא הגיע וכו'. לכאורה הרי יכול לעשות ע"י שליח וצ"ל אפ"ה מיקרי אונס או דאיירי בגונא דלא היה לו שליח וצ"ע וק"ל:
ועי' בתשובת שאגת אריה שם מה שהרבה להקשות על הרמב"ם שפסק דכל שאין יכול לכנוס בתחילת שחיטה הוי דרך רחוקה עיין שם. אולם י"ל כל הקושיות מה שהקשה א"כ אמאי תלי רק בנץ החמה תימה לי כיון שיכול עכ"פ אם הולך מעמוד השחר יהיה שפיר בתחילת שחיטה בעזרה א"כ יהא חייב ואמאי יועיל אם יהיה מן המודיעים ולחוץ בשעת הנץ החמה עיין שם. וזה הוקשה לי הפעוט בלימוד הסוגיא ג"כ. ואמרתי לפענ"ד לתרץ ע"פ מה שקשה עוד תימה לי הרי היה יכול ליכנס מאתמול ועל כרחך דאין החיוב מתחיל רק בזמנו א"כ לא יהיה תלוי החיוב רק אחר חצות וכן הקשה גם השאג"א שם ומסוגיא דאונן והארכנו בזה לעיל בכמה דוכתי. ויהיה איך שיהיה על כרחך צ"ל דסוף סוף מתחיל החיוב לילך משחרית א"כ י"ל הדרך לילך מנץ החמה ולא מעמוד השחר. עוד הקשה מדוע יהיה תלי כלל רק בתחילת שחיטה ואי משום דיחוי לא שייך דיחוי בגברא גם זה יש לדחות. וגם מה שהקשה דצריך עכ"פ רגע יותר משיעור ט"ו מילין. גם זה יש לדחות ואין להאריך. עוד הקשה מהא דאונן דאמרינן אם מת קודם חצות חל אנינות ואין מביא משא"כ אם מת לאחר חצות חצות קבעה אלמא חזינן דחצות קבעה ולא קודם עיין שם. גם זה י"ל בקל כמובן דיש חילוק בין הנושאים:
מי שהיה חבוש וכו'. עי' לח"מ ומל"מ ומה דצריך להבין קצת כיון דעכו"ם אין סומכין עליהן א"כ מדוע ישחטו עם אחרים תימה לי איך יצא הוא ידי פסח הא אין ראוי לאכול וצ"ל כיון דהוי ספק אם ישמרו מוצא שפתם מיקרי ראוי ולא אמרינן אם אח"כ לא הניחוהו לצאת אגלאי למפרע דלא היה ראוי זה לא אמרינן. ומעתה י"ל קצת מה שפסק הרמב"ם דבשל נכרי אין שוחטין וכו' משום דהך אי אמרינן איגלי למפרע תליא בהא דפליגי ר' יוחנן וריש לקיש בריש החולץ מעוברת אי אמרינן תיגלי למפרע ושם סבר ר"י אמרינן ור"ל פליג וקיי"ל כר"ל בהא עיין שם. וא"כ צריך להבין לר"י דסבר אמרינן איגלי למפרע א"כ אם אח"כ לא יצא אמאי יהיה פטור מלעשות פסח שני הא איגלי שלא היה ראוי בשעת שחיטה וכאשר יראה ודאי אם לא הבטיחוהו כלל דפסול אף דיעבד וצריך פסח שני כמו כן כה"ג כיון דאיגלי למפרע. ולכאורה היה מקום קצת לומר דר"י סבר באמת כן ומתני' איירי שיצא אח"כ ולהכי שוחטין לכתחילה עם אחרים דממ"נ אם יצא אח"כ יאכל ואם לא יצא לא יאכל אבל אם לא יצא אח"כ עכ"פ צריך פסח שני. ואף דרש"י פי' במתני' דתני לפיכך אם אירע פסול וכו' היינו החבוש לא יצא פטור מפסח שני מ"מ עי' רמב"ם בפי' המשנה שפי' האונן שנטמא למת וכן המפקח אבל על חבוש לא פי' כלום. וא"כ י"ל הא דתני סיפא אירע פסול היינו שיצא רק שאירע פסול אחר וקמ"ל אף שלא אכל מ"מ אז היה ראוי לאכול ואף דא"כ קשה מאי קמ"ל דבשלמא אם הפסול הוא מחמת אותו דבר עצמו שאין שוחטין לכתחילה הוי רבותא שפיר דלא תימא מתחילה היה ראוי לכך משא"כ כה"ג מ"מ י"ל כן גם הרי עכ"פ הוי רבותא באינך וק"ל:
ומעתה י"ל דבאמת אף בספק מיקרי ג"כ אין ראוי מספק וספיקא דאורייתא לחומרא וא"כ קשה לדידן דלא אמרינן איגלי למפרע וכו' אמאי שוחטין עם אחרים תימה לי הא כיון שהיה אז אין ראוי מספק בשעת שחיטה א"כ הוי ספק דאורייתא אי יצא או לא וא"כ טוב יותר שלא לשחוט עליו ויעשה פסח שני משא"כ אם ישחטו עליו ויהיה ספק ולא יוכל לעשות פסח שני וכמו דמבואר לעיל (פ"ג ה"ט) ואף אם נימא דדמי להך (דפ"ד ה"א) דיכול לעשות פסח שני אין זה מוכרח וכאשר כתבתי שם ובלא"ה אפשר כיון דעל כרחך צריך לבטל איזה דבר בפסח שני סמיכה או זריקה א"כ טוב יותר שלא לשחוט עליו ויעשה פסח שני בודאי. ואף שיש לפקפק בזה דנימא מ"מ צריך לעשות מספק פסח ראשון משום ספק כרת אף שיכול לתקן בשני מ"מ אין מוכרח ואין להאריך בזה: אכן י"ל אנן פסקינן באמת דמתני' איירי בחבוש ביד ישראל ושפיר סומכין עליהם ומיקרי ראוי רק מחשש רחוק פן יארע אשר לא יצא אין שוחטין על עצמו רק עם אחרים ומשו"ה ודאי לא מיקרי אין ראוי אם אירע שלא יצא אח"כ. אבל אם ביד עכו"ם אפילו עם אחרים אין שוחטין לכתחלה משום ספק אין ראוי וכו'. ומ"ש ואם לא יצא פטור מלעשות פסח שני. היינו דמ"מ הוי ספק אף אם לא יצא. כיון דלא אמרינן איגלי למפרע. ומספק א"א לעשות פסח שני כלעיל סוף פ"ג הנ"ל. ואף שפסק ריש פ"ד דיביא מספק. עי' מ"ש שם הרבה חילוקים. אמת דמלשון פטור מפסח שני לא משמע הכי. כתבתי דרך פלפול בעלמא. ואולם עיקר הנראה דהרמב"ם תופס ג"כ כגמ' ולא כירושלמי. דאל"כ מנ"ל להרמב"ם בנכרים אם שחט יוצא. רק הכונה כל מה שאיתא במשנה שוחטין עם אחרים. כתב הרמב"ם לענין בפני עצמו אם שחט בדיעבד. ועי' בפי' המשנה כתב להדיא כגמ' וכנ"ל עיין שם: