אור ברסלב

פתח הבית על משנה תורה הלכות קרבן פסח· רבי אברהם טיקטין

הלכות קרבן פסח · פרק ד

פרק ג

הלכה א

אם היה נאמן וכו'. לכאורה קשה קצת וכי מפני שהוא נאמן להם נניחם אנחנו להביא חולין לעזרה. והרי הך דקדושין שהביא הכ"מ היינו להחמיר. אבל הכא הרי מתיר ע"י זה חולין בעזרה. אך יראה קצת לומר ע"פ מה שפלפלתי קצת בקונטרס עד אחד גבי הא דס"ת דאם אמר אזכרות לא כתבתי לשמן אינו נאמן והקשיתי הא דעת הרבה [פוסקים] דעכ"פ עד אחד נאמן אף לאסור במקום דלא אתחזק היתרא. ושם מה חזקת היתר איכא הרי אם נכתב שלא לשמו היה מתחלה בפסול וצ"ל דמ"מ כיון דמן הסתם בלא עדותו היה אמרינן דכשר הוא מיקרי לענין עד אחד שאינו נאמן בזה כמו בחזקת היתר. אף דבעלמא לענין ספק לא מיקרי בזה חזקת היתר ושם הארכנו. וא"כ גם כאן שאומר ששחט שלא לשמו דאין נאמן צ"ל ג"כ כנ"ל. וא"כ י"ל נהי דאין נאמן לאסור מ"מ אם נאמן הוא להם סומכין עליו דזה הוא להתיר לשחוט פסח אחר ולאכול ממנו עד אחד נאמן והבן. וא"כ עפי"ז יתיישב קושיית הלח"מ לכאורה ג"כ דאם רוצה להחמיר יכול לחזור ולהביא. ואי משום שאין יכול לאכול הרי עד אחד נאמן להתיר במקום דליכא חזקת איסור. רק אם אין רוצה להביא אחר א"צ. דאין עד אחד נאמן לחייב והבן זה:

שם בלח"מ הביא מ"ש הכ"מ דימנה עם אחר וכו'. וכתב הלח"מ דזה אינו דהוי כמו נשחט שלא למנוייו וכמ"ש הרמב"ם לעיל סוף פ"ג דאל"כ גם בחמשה וכו' נימא הכי עיין שם. ובאמת קצת קשה מ"ש הרמב"ם משום נשחט שלא למנויו וכו'. ותימה לי הא למנויו ושלא למנויו כשר וצע"ג. ובאמת קצת צריך להבין על לשון הרמב"ם לעיל. דהרי בפסחים שם מבואר בש"ס דהוי נאכל שלא למנויו ולא נשחט וכו'. וקצת יראה דמשו"ה קאמר הש"ס נאכל דאילו שחיטה יכול להיות על תנאי אם זה מחויב יהיה השחיטה גם עליו ואם אין חייב לא יהיה השחיטה עליו. רק נאכל וכו' קאמר שפיר. וא"ת באמת לא יאכל. א"כ הוי נשחט שלא לאוכליו דאף אם הוא מחויב בפסח הרי מ"מ לא יכול לאכול מספק וצ"ע קצת. ולפ"ז קצת קשה מה שפלפלו האחרונים עי' תשובת שאגת אריה ובסוף ס' בית מאיר שהקשו מדוע אמרינן בב"ב גבי הקונה שני אילנות כיון דאין ראוי לקריאה אף לא יביא. והרי אמרינן ביבמות הספיקות חולצין אף דאין ראויות ליבום וכו'. מ"מ כיון דהוי רק מספק אמרינן אם יבוא אליהו ויאמר וכו' א"כ גם שם נימא הכי. ותירצו לחד תירוץ לחלק בין ספיקא דדינא לא אמרינן אם יבוא וכו' רק בספק מעשה עיין שם. וא"כ קשה כאן ג"כ אמאי לא ימנה עם אחרים בתנאי. ואי משום כיון דאין יכול לאכול מספיקא א"כ לא מהני. תימה לי נימא אם יבוא אליהו ויאמר שהוא חייב בפסח יהא ראוי לאכול מיקרי ראוי לאכילה ואכילה אין מעכבת והבן זה. אך אם נאמר החילוק באופן אחר דדוקא אם הדבר תלוי בשני דברים כמו חליצה דאם חולץ אין מייבם רק אמרינן דצריך שיהא ראויה ליבום אם היה רוצה לייבם בזה אמרינן אם יבוא אליהו וכו'. משא"כ שם בשני אילנות דהרי בעינן שיהא ראוי לקרות עתה בזה לא אמרינן אם יבוא וכו' א"כ גם כאן בעינן שיהא ראוי לאכול עתה וק"ל. אח"ז כתבתי עוד מזה בחי' לאה"ע סי' קנ"ו.

עי' שעה"מ שהביא ליישב הקושיא על הרמב"ם שפסק לקמן פ"ז בחופר גל מספק פטור מפסח שני. ותימה לי תיהדר קושיית תוס' פסחים (דף פט) הנ"ל לדוכתיה וכי משום הנך דברים דלא מעכבי יכנס בספק כרת. ומה שתירצו דמוטב ליכנס בספק כרת ולא יעשו רובם שלא כהוגן וכו'. וזה לא שייך בחופר גל דהוי רק אחד. ותירץ די"ל קושיית תוס' לא הוי רק בחמש חבורות וכו' דלא הוי ודאי שלא כהוגן רק ספק. משא"כ באחד דהוי ודאי שלא כהוגן משום חזה ושוק דאם יתנה בשלמים א"כ מה יעשה בחזה ושוק דבשלמא בה' חבורות יוכלו לעשות ליקח כהן אחר שלא עשה עדיין פסח וימנו אותו על חמשה פסחים דממ"נ יוכל לאכול כל חזה ושוק. משא"כ באחד דעל כרחך יבוא חזה ושוק לידי נותר בודאי ועיקר קושיית תוס' הוה רק בספק. ובפ"ו מהלכות פסולי המוקדשין כתב עוד תירוץ אחר משום נסכים יעו"ש. עכ"פ לכל התירוצים תקשי ג"כ קושיית הלח"מ א"כ כאן איך יביא פסח שני וק"ל:

עוד היה מקום קצת ליישב הקושיא מחופר גל הנ"ל ע"פ מה שנבין מה שהקשו תוס' (פט. ד"ה ה"מ וכו') אמאי דחינן ספק כרת משום הנך דברים דלא מעכבי וכו'. ולכאורה קשה הא הוי ספק שמא פטור מפסח והוי שלמים וא"כ עבר בחנם על ביטול סמיכה וכן על מצות זריקה וכן [על] מתן ארבע וכו'. וצ"ל דמ"מ סוף סוף כיון שעתה הוא ספק מוטב לעבור על ספק ביטול אלו משנעבור על ספק כרת. והנה התוס' ריש ב"ב וגיטין פ"ד בסוגיא דחצי עבד וחצי בן חורין הקשו איך אומרים לו לכהן חטא כדי שיזכה חבירך בהא דפסחים פ' תמיד נשחט (נח א) במחוסר כפורים ששכח ולא הביא כפרתו וכו' דדחי עשה דפסח עשה דהשלמה. והרי הכהן הזורק עובר בזה ואיך יחטא כדי שיזכה חבירו. ותירצו שם דבאיסור עשה לא אמרינן הכי עיין שם. וא"כ לכאורה כאן אם נותן במתן אחת א"כ עובר על בל תגרע אם הוא שלמים וא"כ הוי ל"ת. וכמו כן אם נותן ארבע עובר על בל תוסיף אם היא פסח. וא"כ איך יחטא כהן כדי שיזכה ישראל [ואף שי"ל דמ"ש תוס' לחלק בין עשה לל"ת עיקר החילוק בין שב ואל תעשה לקום ועשה. וא"כ אם נותן במתן אחת הוי שב ואל תעשה. מ"מ אין נראה כן. דלכאורה עשה דהשלמה הוי ג"כ קום ועשה. ולקמן אי"ה נאריך עוד קצת בזה]. אך י"ל דתוס' הקשו שפיר דכאן הרי לא פשע ישראל דהרי נמצא יבלת וכה"ג אמרינן שפיר חטא וכו' כמבואר בתוס' שם. ומעתה י"ל הך דחופר גל מיקרי פשע שלא היה לו ליכנס בספק ומשו"ה לא יביא פסח שני. משא"כ כאן דלא פשע שפיר מביא פסח אחר וכתירוץ הלח"מ והבן. עוד יראה ליישב ע"פ סיגנון זה קצת באופן אחר ע"פ מ"ש תוס' בעירובין (ק א) ועי' בזבחים (פ א) ובר"ה פ"ד דעשה דפשיעה אין דוחה ל"ת. וא"כ קשה אמאי דחי פסח עשה דהשלמה בשכח ולא הביא כפרתו כנ"ל. וצ"ל דעשה דחי שפיר משא"כ ל"ת. וא"כ כאן דאיכא ג"כ ל"ת [דבל תוסיף] ולא תגרעו כנ"ל א"כ הדר לא דחי הואיל והוא פשיעה גבי גל משא"כ כאן וק"ל:

וע"פ דרכים האלה יש ליישב ג"כ לכאורה מה דקשה לעיל (פ"ג ה"ב) בשכח מה אמר לו רבו דצריך שישחט גדי וטלה והטלה צריך שיתן לו הרועה ע"מ שאין לרבו רשות בו וכו'. ותיפו"ל אף אם שניהם של רבו ישחט על תנאי דאחד מהן יהיה שלמים. ועי' רש"י (פח: ד"ה בתקנתא דרביה וכו') שכתב אין לו תקנה דהא לא מצי להתנות בשלמים מפני שממעט באכילתו וכו'. ועי' מפרשים שם שכתבו דעל כרחך זה ט"ס דהרי אין ממעט באכילה דהרי אם יבוא רבו יאמר לו מה שאמר. וכעת אין מפרשי הש"ס תחת ידי לעיין. ועי' תשובת חכם צבי (סי' קכ"א) כתב דמיקרי שפיר ממעט הואיל והרב לא יבוא עד לערב בזמן אכילת פסח וממעט באכילת שלמים. והשער המלך דחה זה דעל כרחך לא מיקרי זה ממעט דאל"כ איך קאמר הש"ס (פט א) יתנה במותר פסח וכו'. תקשה ליה סוף סוף ממעט כי פסח אינו נאכל רק בלילה ומותר ליום ולילה עיין שם. עכ"פ צ"ל הטעם משום הנך דמסיק הש"ס שם משום סמיכה ושפיכה ומתנות. וא"כ קשה ג"כ שם איכא רק חד ואמאי לא ידחה ספק כרת שאר עשה. ולהנ"ל ניחא דמיקרי ג"כ פשיעה שהעבד פשע וצ"ע בכ"ז. ועי' עוד בתשובת ח"צ הנ"ל שכתב שם הא דלא נקט רש"י חד מהנך טעמי דמסיק הש"ס (פט א) דחד מינייהו נקט עיין שם.

והקשה שם עוד אמאי לא קאמר רש"י הטעם משום עשה דהשלמה. בשלמא בדף פט משו"ה לא קאמר עשה דהשלמה משום דפסח עשה שיש בו כרת שפיר דחי משא"כ בעבד הרי איכא תקנה שיקנה לו ע"מ שאין לרבו רשות וכו' עיין שם. והשעה"מ תמה עליו דמה קאמר (בדף פט) הטעם משום דעשה שיש בו כרת דחי. דתקשה ליה הרי בפירוש הקשו תוס' ביומא (לג) ובהתכלת (מט) קושיא זו משום עשה דהשלמה. וכתב דאין לומר דעשה דפסח דחי דהרי הוי רק ספק עיין שם. ומשמע מדברי שעה"מ דג"כ הטעם משום כיון דיעשו רובם שלא כהוגן מוטב ליכנס בספק כרת. ולפי זה בהא דעבד קשה טובא כנ"ל. ולכאורה יראה דודאי מה שהקשו תוס' (פט. ד"ה ה"מ וכו') דאמאי נכנס בספק כרת משום הנך דלא מעכבו וכו'. ולכאורה הרי סוף סוף ג"כ מבטל עשה דסמיכה ואינך. וצ"ל דמ"מ מוטב ליכנס בספק ביטול שאר עשה משיכנס בספק ביטול עשה שיש בו כרת וכנ"ל. וא"כ יראה כ"ז בשב ואל תעשה אבל לבטל עשה בקום ועשה כמו עשה דהשלמה ודאי שב ואל תעשה עדיף אף דעשה דוחה ל"ת היינו אם עושה מצוה בדחייה משא"כ כאן דאין עושה מצוה אם הוא שלמים רק עתה נבחור ביטול זו משנבחר ביטול ספק כרת בזה ודאי טפי להיות בשב ואל תעשה והבן זה. ומעתה י"ל שפיר גבי עבד אין לו תקנה אחרת משום עשה דהשלמה וכאן עושה פסח שני. וסובר כדעת שצידדו תוס' ביומא ומנחות די"ל פסח שני מותר להביא קודם תמיד של בין ערבים. וא"כ מביא קודם תמיד ומתנה וק"ל.

ולהך תירוץ דלעיל שכתבנו בהא דחופר גל משום אין אומרים לאדם חטא וכו' קשה ג"כ כמו שהקשה השער המלך לפי תירוצו דאם הוא כהן יכול שפיר להביא בעצמו וק"ל. ועיין עוד תוס' זבחים (עה א) שהקשו תוך הדיבור אהא דפסחים (פט א) דקאמר סמיכה לא מעכבא וכו' ותמיהא להו נימא כל הראוי לבילה וכו' משא"כ זה שאין ראוי לסמיכה מספק. והביאו ראיה מהך דמביא ואינו קורא הנ"ל עיין שם. ולפמ"ש לעיל דיש לחלק בין ספיקא דדינא לספק מעשה א"כ י"ל כאן הוי שפיר ראוי אם יבוא אליהו ויאמר וכו' וכעת לא עיינתי כראוי. אח"ז נתיישבתי קצת במ"ש לעיל וכי אומרים לאדם חטא וכו' אפשר לא שייך זה כאן כיון דאחר ששחט ממילא הוי ספק. וממילא הדין כמו מתן ד' שנתערב במתן אחת משא"כ בעשה דהשלמה והבן היטב:

עוד בלח"מ הנ"ל הנה לעיל כתבתי קצת בארוכה אולם יש לפקפק. ועתה נכתוב עוד הנה בסוף פ' מי שהיה טמא בחבורה שאבד פסחה המבואר לעיל (פ"ג ה"ב) כתבו תוס' שם ולא דמי לשכח מה אמר לו רבו וכו' ולא כתבו הטעם. ועי' שם [בלח"מ] שביאר הטעם דגבי עבד שמתנה אם אמר לו רבו וכיון שרבו שכח לא הוי פסח כלל עיין שם. והנה מלבד שהדבר קשה בעצמו דהרי אין מתנה על להבא אם יאמר רק על עבר וק"ל. אך בלא"ה קשה דלפי דברי הלח"מ יראה עיקר הטעם כיון דמה שאין יכול לאכול לא מיקרי אין ראוי לאכילה א"כ קשה עכ"פ הך דחמשה שנתערבו וכו' וכמבואר לעיל סוף פ"ג ובש"ס (פח ב) ותימה לי הא הוי ג"כ אילו ידע הפסח שאינו בעל מום היה ראוי לאכול. אך אפשר שם בלא"ה מיקרי קרבן פסול כיון שנתערב בבעל מום ואסור לזרוק ואף אם זרקו י"ל הוי דיחוי כיון שאסור לזרוק עי' זבחים (עג ב), אך קשה א"כ אמאי קאמר מאן דמתני אמתני' מכ"ש אברייתא. ולתירוץ הלח"מ אין מוכרח ואולם בלא"ה קשה א"כ מאי קאמר שם נמצא פסח נאכל שלא למנויו וכו' ותימה לי הא יוכל להמנות על תנאי עם אחר שמחויב ודאי ולא יאכל ואי משום דאין ראוי לאכילה זה אינו דהרי הוי רק בטעות לסברת הלח"מ [וזה דומה למ"ש לעיל אם יבא אליהו ויאמר ואי משום דסוף סוף ביטל מצות אכילה זה אינו דטפי עדיף עכ"פ לקיים גוף המצוה שיש בה כרת ואף לפמ"ש תוס' בחגיגה (ג. ד"ה איצטריך) דטומטום אינו יכול להביא מספק ולהתנות משום שיבטל סמיכה. ועי' טורי אבן שם שהקשה הרי עדיף לקיים עכ"פ מקצת משלא נעשה כלל וכתב שם דאפ"ה י"ל דזה מיקרי בגרמא דיליה שמביא קרבן מבטל סמיכה. ואף דהוי ג"כ שב ואל תעשה מ"מ טוב יותר שלא לעשות כלל עיין שם אך יראה כאן לא שייך זה כיון דבשחיטה הוי עשה שיש בה כרת משא"כ באכילה וצ"ע:

עוד נזכיר דקשה לתירוץ הלח"מ שתירץ כאן על מ"ש הרמב"ם שיעשה פסח שני דיכול להתנות בתנאי אף דגבי חמשה שנתערבו וכו' לא אמרינן הכי מ"מ שאני התם כמ"ש תוס' [דרובים] יעשו שלא כהוגן משא"כ כה"ג עיין שם. ובחי' כתבתי דקשה מה [שתלו תוס'] ברוב דהרי בחגיגה הנ"ל ד"ה דאיצטריך כתבו תוס' דאין לבטל מסמיכה וכו' והביאו ראיה מהך דחמשה שנתערבו וכו' ומאי ראיה מייתו הרי שם הטעם משום רוב יעשו שלא כהוגן וכתבתי שם די"ל כונת תוס' דודאי בלא רוב וכו' אין סברא מספק כדי לקיים עשה לבטל עשה אחרת רק בפסח כיון דחד לא קיים ראוי לבטל וכמו דעשה דוחה ל"ת אחד כמו כן הרבה ל"ת משא"כ בספק ודאי לא דחינן וק"ל. ועי' שער המלך שהקשה סוף סוף איך יעשו בחזה ושוק ואי שיצטרפו כהן סוף סוף איך יוצא הכהן ידי פסחו וכאשר הבאתיו לעיל. וזה יש ליישב די"ל הכהן מביא אח"כ עוד שה ומתנה אם חייב פסח יהיה זה לפסח ואם לא יהיה שלמים או מותר פסח ומתנות וכל הני לא מעכבי ויעשה הכהן כן כדי לזכות את זה שלא לעבור על ספק כרת וק"ל. אך העיקר מה דקשה אף לתירוץ הלח"מ דהיה לו לרמב"ם לבאר זה התנאי והכל וכאשר כתבתי לעיל וק"ל. אך אפשר כהן לא יעשה זה לבטל מספק סמיכה ואינך דנהי דשרי לעשות כדי שיזכה חבירו בדבר שלא פשע חבירו מ"מ זה רק במה שעושה חבירו בשלו אבל הוא יעשה אח"כ לעצמו דבר שהוא ספק חטא זה אפשר לא אמרינן וק"ל:

ובגוף דברי תוס' פ' מי שהיה הנ"ל י"ל כונתם לא דמי וכו' היינו דהך דשכח מה אמר לו רבו וכו' וכן ה' שנתערבו וכו' אמרינן אם נודע קודם זריקה חייב פסח שני היינו דאמרינן לא יזרוק כדי שיעשה פסח אחר ויקיים מצות אכילה ג"כ משא"כ בהך שאבד פסחם נהי שהיה הספק קודם זריקה היינו דאיגלאי [מילתא] למפרע וכו' מ"מ סוף סוף כיון שכבר זרק פטור מפסח שני וגבי ספק לא אמרינן אין ראוי וצ"ע. ומ"ש הצל"ח לפרש בכונת תוס' הנ"ל. לא הבנתי דבריו:

עוד אמרנו לישב קושיית הלח"מ מהך דפ"ו מפקח הגל דשם י"ל דהוי ספק טומאה ברה"ר וכיון [דמדינא] טהור לגמרי ואף רבנן לא החמירו משו"ה [ולא] יעשה פסח שני משא"כ שאר ספק נהי דמן התורה לקולא מדרבנן עכ"פ לחומרא. אך לפ"ז צריך להיות דוקא ברה"ר. גם ישבתי בסוגיא בלא"ה קושיית הלח"מ בכמה דרכים וגם לפי פי' רש"י ותוס' בהך דמפקח דהוי ספק חי וכו' אמרנו שם דבאמת מספק חייב רק בגל ארוך הוי ספק ספיקא חדא שמא היה אז חי ואם תמצי לומר מת לא היה באותו מקום וק"ל. אך מלשון הרמב"ם פ"ו משמע דאין הספק כלל שמא חי ושם הארכתי:

הלכה ב

בשר הפסח וכו'. עי' לח"מ מה שתמה תימה לי הא אין מרצה על אכילות. ולסוף כתב ליישב זה די"ל בדיעבד מרצה אף על אכילות עיין שם. וכ"כ התוס' יום טוב פ"ז דפסחים עיין שם. ועי' שער המלך פ"ד מהל' ביאת המקדש שהקשה א"כ הא דכתב הרמב"ם שם דאין הציץ מרצה על אכילות אבל מרצה על עולין שם ה"ז על כרחך על עולין יזרוק אף לכתחלה. וא"כ קשה איך כתב פ"א מהל' פסולי המוקדשין שם דאם נטמאו שניהם אין זורק לכתחלה תימה לי הרי זורק שפיר על עולין לכתחלה עיין שם. וקצת היה נ"ל לישב כל הקושיות של הלח"מ די"ל ודאי אין ציץ מרצה לאכול ממש וכמ"ש רש"י פ"ק (טו ב) וכן התוס' יום טוב כאן דודאי אין ציץ דוחה ל"ת דבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל רק מרצה לענין זה שיוכל לזרוק הדם על בשר זה אף שאין אימורין עיין שם. וא"כ י"ל כמו שיכול לזרוק הדם על בשר זה אף שאין אוכל באמת, כמו כן אף בפסח שהוא דבר שעיקרו בא לאכילה מ"מ לענין זה מרצה שיהא מיקרי ראוי לאכול אף שאין אוכלו באמת. והא דתנן (עח ב) נטמא בשר וחלב קיים אין זורק וכו' והיינו על כרחך משום דפסח עיקרו לאכילה ולא מהני לזרוק משום הבשר לחודיה ואף דהציץ מרצה מ"מ הרי לכתחלה לא יזרוק משום הכי. ואפ"ה פריך הש"ס שפיר שם על רב דאמר אם זרק הורצה וכו' והא בעינן אכילה וכו' ולא משני משום ציץ מרצה וכו' [וגם מ"ש הלח"מ כאן להקשות על מה שחילק כאן בין שוגג למזיד. ולעיל פ"א מהל' פסלוי המוקדשין לא חילק. עי' חי' ליומא ופסחים שיישבנו זה ושייך לכאן] די"ל דהיה קשה לו דהרי תנן (פ ב) הפסח שנזרק ואח"כ נודע שהוא טמא מרצה וכו' דמדייק שם הש"ס הא נודע ואח"כ נזרק לא מרצה. ועל כרחך משום דבזדון לא מרצה אף דיעבד. א"כ מ"ש הכא דדיעבד הורצה לאו משום דחלב קיים הרי עיקרו לאכילה אלא ודאי דסבר רב אכילה אין מעכבא והבן:

ומעתה ניחא הכל די"ל באמת ציץ מרצי על זדון רק הכא שאני הואיל והוא לאכילות. ומ"ש (פ"ד מהל' ביאת מקדש) דלא מרצי על נאכלין אבל מרצי על עולין זה יראה בפשיטות דשם כוונתו דבאמת אם הקטיר עולין טמאין נרצין. משא"כ על אכילה לא מרצי אם אכלן. ועי' פ"א מהל' פסולי המוקדשין ה"א כתב שם אם הקטיר הורצה עיין שם [ויראה מדבריו קצת שסובר הא דציץ מרצי על עולין היינו כאילו הם טהורים אבל לא להקטירם באמת. ולפ"ז הם שוים עם ריצוי אכילות דאמרינן ג"כ עכ"פ אסור לאכלם. ומדברי רש"י היה משמע קצת דציץ מרצי על עולין היינו אחר שנזרק הדם יכול להקטיר לכתחלה וצ"ע היטב בזה. וכעת לא עיינתי כראוי] ובפ"א מהל' פסולי המוקדשין שכתב נטמאו שניהן לא יזרוק ג"כ שפיר דלכתחלה לעולם לא יזרוק. כללו של דבר די"ל ודאי אין ציץ מרצי לאכול באמת אבל מרצי לזרוק עליו [הדם] אף בדברים שעיקרן לאכילה אפ"ה מיקרי ראוי רק החילוק דברים שעיקרן לאכילה לא הורצה בדיעבד אם זרק בזדון משא"כ בשאר דברים וצ"ע:

עוד נזכיר דכתבו תוס' שם (פ: ד"ה נזרק) דקשה לפרש"י דנטמא כולו דא"כ הנפק"מ רק לענין פסח שני. ותימה לי איך שייך לא הורצה מדרבנן איך יחייבו רבנן להביא פסח אחר חולין לעזרה עיין שם. א"כ יראה לרמב"ם ג"כ מ"ש אם זרק לא הורצה היינו לענין שאסור להקטיר אימורין אבל לא להביא פסח שני. וצ"ע דזה היה לו לרמב"ם לבאר. אח"ז ראיתי בקרית ספר קצת בענין זה עיין שם:

עי' לח"מ שכתב דעל כרחך הרמב"ם לא פסק כרבי נתן מדפסק אם זרק לא הורצה וכו'. לכאורה מזה אין ראיה די"ל לעולם דפסק כר"נ ומה דסבר רב אם זרק הורצה היינו לענין שלא לעשות פסח שני. ומה דפסק הרמב"ם לא הורצה היינו לענין שלא יקטיר אימורין כמ"ש תוס' פסחים הנ"ל. ועי' בחי' שם מה שפירשתי בכוונת תוס'. ולכאורה היה לו להלח"מ בלא"ה להוכיח דהרמב"ם לא פסק כר"נ דאל"כ לא היה צ"ל הטעם משום ציץ מרצי על שגגת בשר תיפו"ל בלא"ה כיון דאכילה לא מעכבא. ואין לומר דסוף סוף בעי טעם הנ"ל כיון דפסח עיקרו לאכילה ואם אין בשר אין דם, עי' בחי' לפסחים על תוס' הנ"ל הוכחנו דלא אמרינן הכי. וקצת י"ל ג"כ דעת הרמב"ם עי' פסחים (עח: בתוס' ד"ה ולעכב) הקשו שם דילמא בשעת (שחיטה) [זריקה] לא בעי ראוי לאכילה רק בשעת (זריקה) [שחיטה] ותירצו מסברא כיון דבשעת שחיטה מעכב אף מחשבה עכ"פ בשעת זריקה אם אין ראוי כלל מעכב. ועי' מהרש"א שם ותוס' ד"ה לימא ר"נ. שכתבו שם דלר' אלעזר אליבא דר"נ לית ליה הך סברא. ועל כרחך משום דסובר כיון דלר"נ בשעת שחיטה אכילת בשר לא מעכבא. נחית דרגא בשעת זריקה אף גברא לא חזי לא מעכב. א"כ י"ל לר"א כמו כן לרבנן אם בשעת שחיטה בשר מעכב בשעת זריקה נחית דרגא ובשר אין מעכב רק אם גברא לא חזי מעכב. וא"כ י"ל הרמב"ם פסק כר"א והוכיח כן מסתמא דש"ס (פ ב) דמשמע דלא אתי דוקא כר"נ. על כן פסק שפיר אם זרק הורצה. ולשון ציץ מרצי על שגגת בשר לפי' זה י"ל ג"כ ואין להאריך:

הלכה ג

פסח שיצא מירושלים וכו' עי' בהג"ה שכתב חזר בו ממ"ש בפי' המשנה שיצא חוץ לבית ועי' תוס' יום טוב שכתב דעל כרחך אין הפירוש יצא חוץ לבית דזה הוא דוקא בלילה בשעת אכילה עיין שם.

לפיכך אם שחטו אחר שנודע וכו' לכאורה צ"ע קצת תימה לי אף אם נודע אחר ששחטו סוף סוף אם נודע שהיה בשעת שחיטה תמיד ג"כ מיקרי פסולו בגופו וצ"ע:

הלכה ד

עי' לח"מ היטב ועי' שער המלך שתמה על תירוץ הלח"מ שכתב טעמו של הרמב"ם משום כיון דלא פריך הש"ס לרב מהך דהמפריש פסחו וכו' אלא ודאי שיש לחלק דהמפריש וכו' גרע הואיל והוא דחייה גמורה וכו' והרי בהא דמי שאבד פסחו בה"ו קשה ג"כ אמאי לא פריך הש"ס לרב. וצ"ל דהוה מצי לחלק דשם הוי דיחוי בידים רק למסקנא לא מחלקינן בהכי א"כ מנ"ל למסקנא לחלק בין הך דמפריש וכו' נימא ג"כ דהוי מצי לחלק משום דהוי דיחוי בידים אבל למסקנא לא מחלקינן בהכי עיין שם. ולכאורה קשה טפי מנ"ל הך סברא כלל לחלק בין דחויה גמורה וכו' תקשי ליה שם בהמפריש נקיבה וכו' ג"כ הוי דחייה בידים וכמו דלא רצה להקשות ממי שאבד וכו' משום דשם הוי דחייה בידים כמו כן מהא דהמפריש וכו' וכיון דלמסקנא אין סברא לחלק בהכי א"כ כמו כן בהמפריש וכו' וק"ל. עוד קשה הא דקאמר הש"ס בפסחים (צח א) ש"מ תלת ש"מ בעלי חיים נידחין וכו'. אמאי לא קאמר כן ארישא אהא דדף צ"ו: המפריש פסח ואבד וכו' וכמו שהקשה רש"י באמת. ותירץ משום דבהא מתניתן ש"מ תלת עיין שם. ולהנ"ל קשה לכאורה דתקשי ליה כיון דמהך מתני' לא מוכח רק דחויה גמורה א"כ היה לו לומר הך ש"מ וכו' על רישא הנ"ל דשם מוכח אף בסתם דחויה יש דיחוי וכו' וק"ל. אולם לכאורה יש להקשות קצת חדא בחברתה דמדחזינן דהש"ס לא אמר ש"מ לעיל על כרחך משום דלא רצה לומר רק מה דלהלכה כן והא נשאר להלכה הואיל והוא דחויה גמורה משא"כ ברישא וק"ל.

עוד הקשה השער המלך על לשון תוס' פ' שני שעירים שהקשו אמאי לא פריך הש"ס לרב מהך דהמפריש נקיבה וכו' ותמיהא ליה הרי רב לא אמר רק אליבא דרבנן אבל אליבא דר' יוחנן מודה דסבר יש דיחוי וא"כ לא מצי להקשות כלל ממתני' די"ל אתי כר"י עיין שם אכן עי' פסחים (עג ב) ובתוס' ד"ה האמר רב וכו' תראה דדחיקא ליה להש"ס לאוקמי כר"י ומשו"ה נראה הקשו תוס' שפיר וק"ל. ומה שפילפל השעה"מ בנועם אמריו בענין תמורת וולד לא עיינתי כעת כי אינני רגיל בענינים אלו כלל ומה שפילפל בענין אם קירב ראש אחד יקרבו כל הראשים כולן. הארכתי קצת בחי' לפ"ח דזבחים עיין שם:

הלכה ה

עי' כ"מ שכתב וכאוקימתא דר"א וכו'. והיינו דעל כרחך הרמב"ם פוסק כמ"ד בעלי חיים אין נידחין ומשו"ה אף אם הפריש קודם חצות ומת לאחר חצות דקבעתיה חצות אפ"ה אף אם אין בנו ממונה עמו יכול להקריבו שלמים עי' היטב בסוגיא. וקצת קשה לי על הלח"מ ה"ד מדוע לא הביא הראיה מהלכה זו דעל כרחך פסק אין בע"ח נידחין. וכן קשה קצת על הכ"מ שצידד קצת לומר דהרמב"ם סובר בע"ח נידחין א"כ תיקשי מכאן וק"ל. ועי' תוס' יום טוב שם:

הלכה ו

עי' כ"מ ולח"מ וקצת היה מקום לחלק ולומר דבשלמא בפסח דיוכל להקריב שלמים לכך אין קפידא כ"כ אם מקריב הראשון או השני משא"כ ביוה"כ וכדומה דמה שאין מקריב ירעה עד שיסתאב בזה יש קפידא להקדים מה שראוי להקדים וצ"ע. ועי' שער המלך מה שהקשה על תירוץ הלח"מ פ"ג מהל' עבודת יוה"כ שכתב לחלק בין חטאת שבא לכפרה לפסח שאין בא לכפרה מש"ס דתמורה עיין שם. וכעת לא עיינתי:

הלכה ח

עי' כ"מ שכתב דזה פשוט דמותר פסח קרב שלמים. ועי' שער המלך לעיל פ"א שתמה עליו דהרי מבואר פסחים (פט א) דמותר פסח נאכל ליום ולילה וכו' וא"כ הדר מביא קדשים לבית הפסול עיין שם. וקצת היה אפשר לדחוק ולומר דבשלמא אם השמות מחולקין מקפדינן בזה כיון דעכ"פ אינו יכול לשחוט בפירוש כי אם כפי שהוקדש רק סתם כל אחד לפי שהוא אבל במותר הפסח כיון שנקרב לשם שלמים בפירוש משום א"כ מביא קדשים לבית הפסול לא מבטלינן ודוחק. אך בלא"ה תיקשי על הרמב"ם כאן בה"ז שכתב מותר פסח ה"ה שלמים ואמאי לא ביאר דלענין זה הוי כפסח שאין נאכל רק ליום ולילה. וגם לכאורה משמע ברמב"ם (פ"ו מהל' פסולי המוקדשין הי"ב) שכתב בכור שנתערב בפסח שניהם ירעו וכו' לפי שהפסח נאכל לכל אדם עד חצות וכו' עיין שם ולכאורה שם אין הכונה שס"ד שיקרבו לשם פסח באמת רק לשם מותר ואפ"ה כתב דאין נאכל רק ליום ולילה וצ"ע:

הלכה י

[י - י"א] עי' מל"מ ולח"מ ועי' תשובת חכם צבי (סי' קיג) דרך קצת באופן אחר ממה שפירש המל"מ. רק על דרך הלח"מ. ולדינא חדא עם פי' המל"מ עיין שם ועי' מרכבת המשנה:

תוכן העניינים

פתח הבית על משנה תורה הלכות קרבן פסח

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה