אור ברסלב
פתח הבית חלק א פסחים › דף קכא.

פתח הבית חלק א· רבי אברהם טיקטין

פסחים · דף קכא.

דף קכ.

קפז) דף קכא ע"א בתוס' ד"ה כשתמצא לומר וכו' והא דלא משני לי' הכי כדפריך לי' ור' ישמעאל וכו' לא זכיתי להבין זה והתוס' שם בזבחים הקשו זה לפי פירושם שם אבל לפירושם דכאן לכאורה לא אבין זה: למדנו פרק ערבי פסחים קודם ר"ח ניסן תק"ל לפ"ק פה גלוגא רבתי ה' יזכני ללמוד וללמד ויפתח לבבי בתורתו ויהא שגור בפי דיקדוקי מצות למען אדע להזהר בהן:

הלכות פסח

א) סי' תכ"ט במג"א סק"ח בב"י כאן משמע וכו' אמרתי ליישב דעת הטור דודאי י"ל דמותר להתענות באסרו חג כמבואר בתענית (יח.) דימים האסורים מן התורה מותר להתענות לפניהם ולאחריהם דא"צ חיזוק אבל ימים האסורין מדבריהן צריכין חיזוק ואסור להתענות לפניהם ולאחריהם. וא"כ לבני א"י דאין עושין רק יום אחד מותר להתענות וכו' משא"כ לבני חוץ לארץ דעושין שני ימים א"כ יום שני רק מדרבנן וביותר האידנא דבקיאין בקביעי דירחא מש"ה אסור לאחריו וק"ל:

ב) סי' ת"ר במג"א רש"ל הי' דורש וכו' וצ"ע וכו' עי' ספר חק יעקב מה שתירץ דמספקא לי' אי קמח בקמח מיקרי לח בלח או יבש ביבש לכך הכריע לאכול מעט קודם פסח דממ"נ אי הוי לח בטל בששים דאין חוזר וניעור כלקמן (סי' תמ"ו סעיף ד') ואי הוי יבש דחוזר וניעור מהני מה שנאכל קודם פסח ע"ש:

ולכאורה דבריו תמוהין נהי דמיקרי יבש ביבש לענין דחוזר וניעור מ"מ לא שייך לומר מה שנתחמץ אכל כיון שנכלל וצ"ע:

אח"ז מצאתי זאת בס' חמד משה וקצת י"ל דבריו דאף לדעת הסוברים דהוי יבש ביבש מ"מ אינו רק דרבנן הואיל פירורין ניכרין בפני עצמן וכיון דאינו רק דרבנן שייך שפיר לומר דחכמים לא יחמירו בזה כיון דיבש ביבש ממש תלינן במה שאכל ולהחמיר בזה טפי משאר יבש ביבש זה לא אמרינן וק"ל:

ג) סי' תל"א עי' פר"ח שהאריך פה אי ביטול מהני לחמץ ידוע ובסוגיא הארכנו רק נעתיק פה דבר אחד. עיין תשו' פני יהושע (חאו"ח סי' י"ג) שתמה מהא דפסחים (סג:) דקאמר התם פליגי בהתראת ספק וכו' ואי ביטול מהני לחמץ ידוע אף בשוחט על חמץ בעזרה הא הוי התראת ספק שמא ביטלו ע"ש וכן הקשה השאג"א סי' ע"ז ע"ש:

ונ"ל דצריך להבין בסוגיא שם מאי שייכות דהתראת ספק לכאן ע"ש בתוס' ד"ה התראת ספק שכ' שיכול לומר שכחתי ע"ש. ואיני יודע מאי ענין זה להתראת ספק זה היינו אם המותרה עצמו אינו יודע שיעבור בדבר דלהבא כמבואר בכמה דוכתי אבל כאן הוא יודע בעצמו אם יש לו בביתו וצ"ע [אח"ז ראיתי שהרגיש בזה בתשובת שאגת ארי' סי' ע"ו ג"כ דאין זה ענין כלל לה"ס ע"ש שכ' כן על הקו' לענין ביטול ע"ש ובאמת קשה לי מדוע לא הקשה כן על תוס']:

אכן י"ל כיון שאין עמו בעזרה הוא עצמו אינו יודע שמא נגנב או נאבד רק אם נמצא אח"כ בעין הוא חייב ואינו יכול לומר סבור הייתי שנאבד דעל ספק העל רק דמ"מ הוי התראת ספק וזה נכון לאחר העיון א"כ נדחה קו' תשו' הנ"ל דעכ"פ יודע בעצמו אם ביטל או לא. ואין לומר שמא יבטל עכשיו ז"א היא גופי' מתרינן בי' אם לא יבער עכשיו או יבטל יעבור על לא תשחט ביטול גופי' היא ביעור וק"ל. אולם אם יש לאחד מבני חבורה חמץ ולא לשוחט עצמו קשה אמאי לא נימא שמא ביטלו בעל החמץ:

ד) שם (סעיף ב') עי' חק יעקב שהעלה דמלימוד צריך טפי להפסיק ממדבר הרשות ע"ש. וקצת אמרתי להוכיח כסברת הח"י עי' רמב"ם בה' ק"ש שפסק דאף במילי דאורייתא אין צריך להפסיק ע"ש פ"ב ועי' בכ"מ שהקשה דבסוכה (לח.) מוכח דלדאורייתא צריך להפסיק. ואמרתי ליישב [דהנה בתוס' סוכה שם] הקשו שם גבי הא דמשני (הא דאיכא שהות) [הא דאורייתא הא דרבנן והקש הא) קידוש היום דהוא דאורייתא ואפ"ה פסקינן בפסחים (ק.) כר' יוסי דאין מפסיקין] ומכח זה הוכיח הפי' בש"ס הכי קאמר דילמא הא דאורייתא והא דרבנן היינו דילמא תרווייהו בדליכא שהות אבל בדאיכא שהות אף בדאורייתא אין צריך להפסיק וא"ל דזה פשוט דבדליכא שהות אף בדרבנן צריך להפסיק זה אינה סברה פשוטה כל כך עי' ר"ן ותוס' בסוגיא דלא ישב ע"ש. אלא דלפ"ז תיהדר קו' בעה"מ לדוכתי' שם בשבת אמאי צריך למתני התם בסיפא ואין מפסיקין לתפילה ושוב א"ל כתירוצו שם דקמל"ן אף בדליכא שהות אין מפסיקין מלימוד כיון דגם רישא מיירי בדליכא שהות כנ"ל וצ"ל כתירוץ חק יעקב דמלימוד צריך טפי להפסיק וק"ל:

ה) סי' תלד ברמ"א (סעיף ב') וטוב לבטל קודם שריפה וכו' עיין פר"ח שכ' זהו דוקא לר"א דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה אב לדידן דקיימל"ן כרבנן אין צריך לזה ע"ש. ודבריו תמוהין לכאורה נהי דלא בעי שריפה לרבנן מ"מ פירור לים או זורה לרוח בעינן. וכן הקשה בס' חמד משה ע"ש. ובאמת לשיטות הסוברים חמצו של ישראל ברשות נכרי אינו עובר א"כ הא דקאמרי רבנן מפרר וזורה וכו' למה לי פירור ת"ל כיון דהוציאו מרשותו סגי וצ"ל דהיינו מדרבנן כמו שאר נקברין א"כ גם בביטול מקיים עשה וצדקו דברי פר"ח ויש להאריך בענין זה ואין עת האסף פה:

ו) סי' תלה בחי' כ' כי יש מקום לומר קצת אחר פסח נהי דצריך לבדוק מ"מ א"צ לבער רק יניחנו במקום מיוחד וצ"ע ע"ש. וכן משמע בב"ק (צה:) בהא דבא אחר ושרפו ע"ש:

ז) סי' תלח במג"א (סק"א) עי' א"ר יראה שהבין לדב"ח צריך לבדוק כל החדרים ולכאורה ז"א דהרי הב"ח כ' ג"כ דאינו צריך לבדוק רק אותו חדר ע"ש ועי' תמים דעים סי' רמ"ה ע"ש:

ח) סי' תלט במג"א (סק"ג) בענין זה אמרתי ליישב דעת הרמב"ם פי"א מה' טומאת מת שכ' מדור עמים שחרב הרי הוא בטומאתו וגבי מדורת כותים כ' כל מקום שחולדה וברדלס יכולין להלוך אין צריך בדיקה.

והכ"מ כתב דמדור שחרב איירי ג"כ בענין שחולדה יכולה לגרור. והקשה המ"ל דא"כ הדברים סותרין ע"ש. ואמרנו ליישב דגבי מדור שנחרב היינו דלאחר שנחרב יכולה חולדה לילך שם א"כ ספק הראשון שמא יש שם נפל נולד תיכף וספק שני לאחר שנחרב משא"כ גבי מדורות כותים וק"ל:

אך לפ"ז נסתר מה שכ' הכ"מ דרבנן פליגי על רשב"ג ע"ש. ועי' מל"מ וק"ל:

ט) שם (סק"ז) עי' פסחים (יוד.) בתוס' ד"ה הניח ובמהרש"א שם שסובר דאף הניח עשר ומצא תשע בעי קשורים ע"ש. ועי' שעה"מ הרגיש בזה ונוטה כדעת מהרש"א ע"ש:

ובהגהות מיימוני (פ"ב מה' חו"מ ה"ז) כ' היינו מנה מונח ומנה מוטל ע"ש וצ"ע דהרי להדיא פסק הרמב"ם (פ"ו מה' מע"ש) כרבנן הכל חולין וצ"ע:

בחידושי כ' דהא דסי' תל"ט בהניח עשר ומצא תשע למ"ד דבעי דוקא קשורים אם מצא אחד שיש לו סימן שהוא מאותן עשר אז ודאי א"צ לבדוק עוד והוכחתי כן מתוס' ע"ש ומה שהקשה הט"ז סק"ד משבוי' ותרומה צ"ע דהרי תרומה רק מדרבנן ושבוי' ג"כ רק דרבנן אך י"ל כונתו דגבי חמץ נמי אוקמי' אחזקה דמה"ט שבוי' הוי דרבנן וק"ל:

י) סי' תמ בט"ז (סק"ד) וק"ל לפ"ז דמה שהשאיל ביתו קרוי ביתו של מפקיד א"כ נכרי שהפקיד חמצו אצל ישראל נימא ג"כ דהוי ביתו של נכרי ולא יעבור ע"ש. ונראה ליישב קושייתו דצריך להבין מה שכ' הרר"י כיון שהשאיל ביתו וכו' נהי דהשאיל לו ביתו מ"מ במה קנאו וכי בדיבור בעלמא נעשה שלו הלא יכול לחזור בו וא"כ אף בלא חזרה לא מיקרי שלו. וצ"ל דסובר כשיטות הסוברים בח"מ (סי' קצ"ב סעיף א') דאף בשטיחת פירות הוי חזקה וא"כ קנאו שפיר במה שמניח חמץ שם והוי שלו בתורת שאלה וק"ל. וא"כ לפי מה שצידדו הראשונים בח"מ סי' קצ"א עי' ב"ח ודרישה שם דעכו"ם לא קני בחזקה א"כ מיושב קו' הט"ז וק"ל:

מדברי המג"א כאן (סק"א) משמע קצת דלא כדעת הט"ז בח"מ סי' רצ"א שכ' שומר שכר שהפקיד אצל הבעלים אותו הדבר הבעלים פטורין אף מפשיעה דהוי שאילה בבעלים הואיל והשומר חייב עכ"פ בגניבה ואבידה אם נגנב וכו' מבית בעלים ע"ש. וגוף הסברא צ"ע ושם הארכנו:

עי' עטרת זקנים כאן בהג"ה שכ לדחות דברי מג"א להניח לנכרי ליטלן וכו' דהא דאמרינן באיסורי הנאה הרי שלך לפניך היינו דאם יתן לו דמים הרי יטול הנגזל חליפי איסורי הנאה משא"כ בנכרי ע"ש. ועי' תשו' נודע ביהודה (חאו"ח סי' כ') שם צידד לומר דבאמת אם גזל חמץ ועבר עליו הפסח מותר החמץ לנגזל דכה"ג לא קנסו ע"ש. ובאמת ודאי אין זה נכון לדינא דלא משמע כן מכל הפוסקים וגם ודאי לא משמע כדברי הג"ה הנ"ל דעכ"פ חייב על שעת גזילה וק"ל. ועי' תשו' מ"ב (סי' צ"ו) הביא ראי' מהך דגזל חמץ וכו' דחמץ אינו תופס דמיו וכו' דאם תופס הי' לו לאסור ע"ש אבל כיון שאין תופס שרי וק"ל. ובחי' למס' חולין (ד') כ' בזה ליישב דעת רש"י בהא דחמצן של עוברי עבירה ע"ש:

יא) שם סעיף ג' עובר אף המפקיד וכו' שינוי הגירסות בזה מבואר באחרונים ובחי' לפסחים הארכתי הרבה בזה ע"ש:

יב) סי' תמא במג"א (סק"ג) ודמי למי שאנס המלך וכו' דבר זה צ"ע מאוד למעיין היטיב במס' נדרים (לג) בסוגיא דמבריח ארי שם מבואר דודאי הפורע חוב של חבירו המודר הנאה ממנו אף לרבנן דאמרי אין הטעם דמיקרי הנאה מה שמרויח חבירו שאין צריך לשלם זה הוי הנאה דממילא רק לרבנן יוכל לתבוע ממנו מה ששילם עבורו והוא מהנה לי' מה שאין תובע ממנו הוי הנאה מדידי' לדידי' אבל לחנן פטור לשלם א"כ שרי.

והא דהאוסר נכסיו על בניו אסורין בניו לשלם חוב מה שהן חייבין כבר. כ' הר"ן שם בנדרים (מז.) פיסקא המתחלת והוי יודע וכו' הטעם דהוא עצמו בידים אסור לעשות כן וא"כ מי שאנס המלך וגרנו בחובו דחייב לעשר היינו טעמא כדמתרץ הש"ס בחולין (קלא.) שם דפריך אמאי חייב לעשר הא הוי ממון שאין לו תובעין ומשני משום דקמשתרשי לי' ע"ש היטיב בתוס' ור"ן וא"כ הטעם משום מזיק ממון כהן. וא"כ כאן שהוא אינו עושה מעשה בידים וגם אינו מזיק ממון חבירו וא"כ אמאי מחויב לפדותו. ואין מקום לדברים אלו זולת לדעת הב"י בי"ד (סי' רכ"א) שכ' שם בפי' דברי הרא"ש דאף לדידן דקיימל"ן כחנן מ"מ במודר הנאה אסור דמ"מ הנאה מיקרי מה שנפטר מחובו על ידו. ולדבריו יש לפרש שפיר תי' הש"ס שם בחולין שאני התם דקמשתרשי לי' וכו' שדחקו שם תוס' ור"ן מ"ש מהאוכל מתנות כהונה ע"ש. ולהנ"ל י"ל עיקר התי' דקא מרויח באיסורי הנאה דטבל אסור בהנאה כי האי עי' ברטנורא מס' דמאי פרק ג' משנה א' ועי' מל"מ (פ"ב מה' תרומות הי"ד) ע"ש. ובסוגיא הארכתי אכן אנן לא קיימל"ן כשיטה זו. ועי' תשו' שב יעקב (חיו"ד סי' נ') שכ' ג"כ דמותר להדליק נר חנוכה מאיסורי הנאה דזה מיקרי רק הנאה דממילא מה שאין צריך לקנות נרות וא"כ דברי המג"א צ"ע וק"ל ובתשו' הארכנו:

יג) סי' תמב במג"א (סק"א) ונ"ל אם נתערב מין במינו וכו' ע"ש. ולכאורה צ"ע עי' בבכורות (קג.) שם אמרינן דאף לענין לח בלח איתא הך סברא טומאה מיהא איתא לענין טומאת משא א"כ כמו כן כאן לענין בל יראה ע"ש. ובאמת עי' ברמב"ם (ספ"א מה' אבות הטומאה) כ' בהמה ששפעה חררת דם באמת בטל ברוב הולד ע"ש. ועי' בכ"מ שם שתמה באמת מסוגיא הנ"ל ע"ש מה שתי' ולדידי' ניחא שפיר הך דינא שכ' המג"א כאן אכן עדיין אין זה בהחלט וק"ל:

ובתשובה אחת אשר ערכתי אל הגאון המפורסם אב"ד דק"ק גלוגא נר"ו בענין נפלים הנוגע לענין זה השיב לי על השגתי על המג"א וכתב דודאי היכא דמותר באכילה לא שייך כאן כלל איסור בל יראה והא דכ' הה"מ דאם אין כזית בתוך אכילת פרס אף דאין לוקה משום אכילה מ"מ עובר על בל יראה היינו משום דעכ"פ איסור אכילה יש רק דאינו לוקה משום דאין בו כזית משא"כ כאן. וגם הא דמטמא במשא בנבילה שנתערב בשחיטה אינו רק דרבנן כמו שצידדו תוס' בבכורות שם ע"כ דברי הגאון נר"ו. ועדיין הדבר בספק אצלי כי גם יבש ביבש לדעת הרא"ש פרק גיד הנשה האיסור חוזר להיתירו לגמרי וחילק שם הא דלענין משא עכ"פ מטמא היינו משום דהוי שם איסור אחר ע"ש:

וא"כ עפי"ז יש לפקפק על המג"א לקמן (סי' תמ"ז ס"ק י"א) דיבש ביבש לדעת הרא"ש מותר לקיימו נימא ג"כ בל יראה הוי איסור אחר וכן פקפק ג"כ בס' חמד משה ע"ש. ובודאי צדקו דברי הגאון עכ"פ דהמג"א בזה לשיטתו אזיל שסובר הואיל ונעשה היתר לגמרי גם בל יראה לא עבר: אכן על המג"א דלקמן גופי' יש לפקפק כנ"ל. ולחלק בין הנושאים ולומר דבל יראה תלי' באכילה צריך ראי' וצריך ביאור לדעת הטור שסובר דהני אין נותנין רק לקיוהא בעלמא ואפ"ה אם יש כזית בכדי אכילת פרס עובר א"כ יש מקום לומר דאם אין כזית תוך אכ"פ אף איסור לא הוי. ולבאר דבר זה תקצר היריעה אכן מקורו עי' ביו"ד (סי' ק"ט) לענין יבש ביבש מין בא"מ דג"כ לדעת יש פוסקים אם יש כזית בכאכ"פ עובר מן התורה ובפחות אף איסור דאורייתא אין בו עי' פר"ח סי' זה וכרו"פ בי"ד סי' הנ"ל א"כ לסברא זו אף בבישול לדעת הטור לא יעבור על ב"י כיון שאין בו טעם וק"ל:

ועי' חק יעקב שם שהעלה מה שנאסר משום טעם ג"כ צריך לבער אף אי נימא דאין עובר משום בל יראה מ"מ חיוב לבער משום גזירה דילמא אתי למיכל מיני' וכו' אבל אם נאסר מחמת בליעת כלי אין חייב לבער ע"ש והיינו משום דס"ס הוי נ"ט בר נ"ט ואף דמחמירין בחמץ משום שמו] עלי' מ"מ אין חייב לבער ע"ש ועי' תשו' הר הכרמל (סי' י"ד):

יד) שם במג"א לכן ישרוף וכו' רבים נתקשו בזה הא אסור לשרוף בי"ט. ונ"ל קצת עי' תוס' ריש פסחים במתני' שם כתבי דאף לתי' קמא דהטעם משום כרת אפ"ה גזרי חכמים אף בנוקשה מהא דשיאור ישרף וכ' וא"ל דאתי כר' יהודא דאף לאחר זמנו אסור מן התורה וכ' מהרש"א שם פי' לדבריהם דלר"י י"ל שפיר הא דתני ישרף היינו דעומד לשריפה דלמאי ישהה אותו כיון דאסור בהנאה א"כ ה"נ כן עומד לשריפה אכן הלשון דחוק קצת בדברי המג"א על פי זה וק"ל:

בענין נוקשה ותערובת הארכנו בשיטות הפוסקים ונעתיקם פה כי נ"מ לדינא שם תוס' ד"ה ואלו נוקשה וכו' הנה הרי"ף פסק תערובת חמץ לא עבר. והרמב"ן והרא"ש ביארו טעמו דסתם מתני' דלקמן שיאור ישרף והאוכלו פטור וכיון דסתם לן תנא לענין נוקשה דלא כסתם מתנ' דהכא ה"ה לענין תערובת פסקינן דלא כסתמא דהכא ע"ש. והאחרונים הקשו הכל. טעמא מאי מנ"ל ליפסוק לענין תערובת דלא כסתם דהכא עי' אבן עוזר וקו' זו יש ליישב קצת לשטת הטור סי' תמ"ב דדבר שאסור רק מדרבנן מותר להשהותו והקשה המג"א ממתני' דשיאור ישרף וכו'. ועי' תשו' פ"י (חא"ח סי' ט"ו) שכ' שיאור גרע טפי דאסור מדאו'. די"ל דסובר הרי"ף דדבר שאסור רק מדרבנן י"ל דמותר להשהותו א"כ הא דתני שיאור ישרוף ע"כ דאסור נוקשה מן התורה:

ועי' מפרשים בתוס' כאן שכ' די"ל אף מאן דלא סבר דנוקשה בתערובת הוי בלאו מ"מ הוי איסור דאורייתא מכח הך דרשא גופי' דדריש כל לענין איסור כמו חצי שיעור דדרשינן מכל חלב והוי איסור דאורייתא וא"כ כיון דתני ישרוף וע"כ הטעם דדריש כל לענין איסור א"כ ממילא גם תערובת כן דאי תערובת במלקות מכת כל א"כ גם נוקשה כן. ואם סובר דלא אתי לרבוי רק תערובת א"כ נוקשה אף איסור דאורייתא לא יהא בו ואמאי ישרוף וק"ל: אכן האבן עוזר הקשה שם עוד הרי בחולין (כג:) בעי שם ר"ז לענין תודה שאמר הרי עלי מן חמץ או מן מצה מהו שיוצא בשיאור ומסיק דמספקא לי' לר"י אי ספיקא הוי או בריא א"כ ס"ס גרע מנוקשה ומאי ראי' מייתי ממתני' דשיאור ע"ש. וכונתו דאין לפרש שם דבעי' ספיקא הוי היינו אי הוי חמץ נוקשה או חמץ גמור דא"כ איך קאמר וממ"נ יוצא אמאי יצא שמא נוקשה הוי ולא הוי לא מצה ולא חמץ לר"י כיון דפטור אלא ע"כ בעייתו אי ספיקא הוי אף לר"י חמץ נוקשה בלאו רק דהספק שמא שיאור גרע טפי וא"כ אי אמרינן בריא הוי הייני דודאי גרע מנוקשה וא"כ אין ראי' ממתני' דשיאור וק"ל:

אכן אין זה מוכרח כל כך די"ל אי אמרינן בריא הוי היינו דהוי ודאי נוקשה ונוקשה לר"י פטור וא"כ הוכיח הרי"ף שפיר. ואף דאם נאמר ספיקא הוי לא מוכח מידי מ"מ י"ל (דאין) דאנן קיימל"ן בריא הוי וראי' מרמב"ם שהשמיט הך בעיא וע"כ דסמיך אסוגיא דמנחות (נג.) דאמרינן התם אלא שיאור דר"י לר"י וע"כ משום דבריא הוי וכ"כ בתשו' מים עמוקים בתשו' מהארנ"ח סי' ע"ד ע"ש:

והיש"ש בחולין שם כתב דלדידן אין נ"מ בהך בעיא כיון דקיימ"ל כר"מ ולדידי' נוקשה בלאו ע"ש. אך אינו מעלה ארוכה לדעת הרי"ף ורמב"ם שפסקו דנוקשה אינה בלאו. ומבלעדי זאת קשה גם על הסוגיא לדעת הפוסקים הנ"ל ומאי בעי לר"י שלא אליבא דהילכתא אמאי לא בעי לדידן בשיאור דר"מ וצ"ע קצת:

נחזור לעניננו אכתי קשה קו' אבן עוזר הנ"ל מנ"ל לרי"ף הא דילמא למאי דאמרינן בריא הוי היינו דהוא ודאי גרע מנוקשה וק"ל. ובתשו' מים עמוקים הנ"ל וראה שפי' פי' אחר בסוגיא הנ"ל דחולין עי' סוף התשובה שם שכ' להוכיח מסוגיא זו דחולין דהוי עכ"פ איסור דאורייתא. ונראה מדבריו שם שהבין דהבעיא היא אי הוי חמץ גמור או נוקשה והפי' בדרך זה כיון דתני ישרף א"כ מוכח דהוי איסור דאורייתא וא"כ נימא הטעם דמספקא לי' אי הוי חמץ גמור אבל לעולם נוקשה אפילו איסור דאורייתא ליכא והוי מצה מעלייתא או נימא דהוי ודאי נוקשה ואפ"ה הוי איסור דאורייתא א"כ לא הוי לא חמץ ולא מצה וק"ל ע"ש:

ובתשובות פ"י חאו"ח (סי' ו') כתב ליישב הקו' על הטור בסי' תמ"ב דאיסור דרבנן מותר להשהותו מהא דשיאור ישרוף כמו שהקשה המג"א סי' הנ"ל ותי' הפנ"י הנ"ל דשיאור חמיר טפי מנוקשה והוי לכ"ע א"ד ע"ס. וגם לדבריו יש להאריך בפשט הגמ' דחולין הנ"ל. אכן מלשון הטור (סי' תנ"ט) משמע אף שיאור דר"מ לדידן לא הוי רק איסור דרבנן ואפ"ה תני במתני' ישרף ואף שכ' הפ"י שם די"ל הא דאמרי רבנן איזהו שיאור לא קאי אהא דרישא דישרוף אלא דלרבנן באמת לא ישרוף ע"ש זה דוחק. ואם נאמר דלא כפ"י הנ"ל אלא דלא הוי רק דרבנן אף שיאור ואפ"ה ישרוף א"כ תיקשי בגמ' דתולין הנ"ל אי אמרינן בריא הוי דלא הוי רק נוקשה אמאי לא יצא בו ידי נדרו כמו דאמרינן שיאור דר"מ לר"י הוי מצה מעלייתא כיון דאסור רק דרבנן כמו כן נימא לר"י. ובאמת בתחילה עלה בדעתי לומר כיון דגזרו רבנן לענין פסח דאסור לאכלו כמו כן י"ל לענין תודה דגזרו רבנן דלא הוי מצה וחמץ נמי לא הוי אכן זה דוחק. גם עפי"ז לא יתיישב סוגיא דמנחות הנ"ל דשם אקרא קאי. ע"כ נראה בשלמא שיאור דר"מ לר"י כיון דשרי בהנאה חזינן דמצה מעלייתא רק דחכמים גזרו על אכילה משא"כ שיאור דר"י לר"י כיון דחזינן דאסור מדרבנן לגמרי ע"כ דלא הוי מין מצה רק דחמץ נמי לא הוי והתורה לא אסרה רק חמץ אפ"ה כיון דלא הוי מצה גזרו רבנן אף בהנאה ומש"ה לענין תודה לא יצא וק"ל:

ונחזור לעניננו ליישב דעת הרי"ף ותחילה נדקדק עוד אם נאמר כפי' הנ"ל דבעי' דחולין היא אי הוי חמץ גמור או לא הוי רק נוקשה אבל ודאי נוקשה מיהא הוי א"כ תיקשי קו' תוס' כאן מאי קא מדמי תודה ומנחות לחמץ בפסח דאמר מדלקי עלי' חמץ גמור שאני הכא דרבי קרא. ומה שתי' דלענין תודה ומנחות הוי ג"כ שום דרשא א"כ מנ"ל דלר"י לא הוי לענין תודה ומנחות חמץ מעליא אטו משום דלית לי' הך דרשא דהכא יחלוק ג"כ אדרשא דהתם בשלמא אם נאמר דבעי' דהתם אם נימא דגרע מנוקשה ניחא אבל אי הוי ודאי נוקשה דילמא הר"י מודה התם. וכבר הרגיש בזה הפיז"ל:

ע"כ נ"ל דודאי הבעיא דהתם אזלא אי גרע מנוקשה אך היכי תיתי נאמר זה כיון דלר"מ שיאור דר"י הוי חמץ גמור ומנ"ל דפליגי בפלוגתא רחוקה כזה דלר"י אף נוקשה לא הוי רק י"ל כי היכי דלא ליסתרו סתמות אהדדי דסתם מתני' דאלו עוברין סתם דנוקשה בלאו ובההיא דשיאור ישרף סתם דלא הוי בלאו א"ו דגרע מנוקשה וק"ל:

אכן המג"א ריש סי' זה הקשה קו' הנ"ל על הטור שפסק דכל מידי דלא אסור אלא מדרבנן מותר להשהותו א"כ אמאי שיאור ישרף ע"ש. ובחידושי אמרת:

ליישב דהתוס' ריש פסחים כתבו דאף נוקשה דליכא בל יראה אפ"ה אסור להשהותו מדרבנן מההיא דשיאור ישרף וכו' אפילו לר"י דאמר חמץ לאחר זמנו אסיר מ"מ בנוקשה דליכא רק חד קרא ודאי לא קאי רק אתוך זמנו וא"כ אמאי ישרוף וכו'. ועי' מהרש"א שפי' דבריהם דאי הוי דינו אף לאחר יו"ט לאסור הוי שייך לומר ישרוף דנהי דמותר להשהותו מ"מ אינו עומד רק לשריפה כיון דאף לאחר י"ט אסור לזה כ' דלאחר זמני שרי ע"ש: ולפי"ז י"ל בלא"ה קו' תוס' דאף דמותר לשהותו מ"מ אינו עומד רק לשריפה דאף דלר"י לא אסיר מדאורייתא מ"מ יראה דאסור מדרבנן כמו דקיימ"ל חמץ נוקשה לפני זמנו אסור מדרבנן כמבואר בהא דמקדש בחיטי קורדנייתא משש שעות ולמעלה וכו' אף דליכא קרא לאסור נוקשה לפני זמנו מ"מ אסור מדרבנן כמו כן י"ל לאח"ז ומיושב דעת הטור. כ"ז אמרנו זה ימים כבירים:

ועפי"ז י"ל שפיר הא דבעי הש"ס בחולין לומר דשיאור קיל טפי מנוקשה היינו כי היכי דלא ליסתרו סתמי משניות אהדדי כנ"ל:

אך אכתי קשה נימא שיאור גרע דלא הוי אף נוקשה א"כ אין איסורו רק מדרבנן אמאי ישרף. ונ"ל דאתי כר"י דחמץ גמור לאחר זמנו אסור מן התורה ונוקשה מדרבנן. אך לפ"ז אכתי סתרי דלעיל (כח.) תני חמץ של נכרי לאחר זמנו מותר ולר"י אין חילוק בין של נכרי לשל ישראל. אך לתי' רב אחא ב"י שם ניחא דמשני בחמץ נכרי מודה ר"י א"כ י"ל סוגיא דחולין ומנחות אזלא לרב אחא ב"י א"כ לדידן דקיימל"ן כר"ש כדפסיק רבא לעיל (ל.) והיינו דהתם מתני' דלעיל אתי כר"י א"כ מהכ"ת נאמר דסתם מתני' דשיאור ישרוף אתי שלא אליבא דהלכתא וגם סותר סתמא דלעיל ע"כ עדיף טפי לומר דשיאור הוי נוקשה ואסור מדאורייתא ומש"ה ישרוף ופליג באמת אסתמא דהכא וגם לא הוי סברות הפוכות כנ"ל וק"ל:

וכן לדעת רוב הפוסקים הסוברים דנוקשה לא הוי רק דרבנן הדרא הקו' לדוכתי' דע"כ צ"ל דאף דרבנן אסור להשהותו כמו שכ' הר"ן א"ו כתי' המג"א או כתי' הנ"ל אף למסקנא וא"כ הדרא הקי' לדוכתי' וק"ל: ע"כ עלה בדעתי לפרש על דרך אחר והיא דלעולם י"ל דבעיא אזלא אי הוי חמץ גמור או נוקשה ואי דא"כ מאי קא בעי דילמא מודה ר"י התם דאיכא הנה התוס' במנחות ובחולין הנ"ל כתבי דתודה י"ל שפיר דיליף ממצה דפסח אף כי יש הרבה לפקפק בזה כמובן ואין להאריך פה מ"מ הקשו מהא דמנחות.

ונ"ל דהנה בס' ברכת הזבח שם הקשה מאי קאמרי תוס' דאיכא שום דרשא ת"ל דאמרינן שם (נו.) אשר תקריבו לרבות מנחת נסכים לחימוץ ופריך מי פירות היא ומשני מגבלה במים ולפי מאי דמסקו תוס' דמי פירות עה מים הוי נוקשה א"כ איכא דרשא גבי מנחות דחמץ נוקשה הוי חמץ ע"ש: ואמרתי ליישב דהתוס' כ' לקמן דף הנ"ל אהא דאמרין כל המנחה לרבות שאר מנחות ואפילו למאן דלא דריש כל מ"מ הכא מודה ע"ש. והנה תי' אינו מוכרח כל כך וי"ל באמת למאן דלא דריש כל ילפינן מאשר תקריבו שאר מנחות ומנחת נסכים אין לנו קרא לרבוי, וא"כ ניחא שפיר ומיושב הכל דקאמר התם שפיר לר"מ כיון דסבר נוקשה בלאו א"כ חזינן דדריש כל כמבואר בסוגיא דפסחים כאן א"כ ה"ה לענין מנחות ואייתר אשר תקריבו לרבות מנחת נסכים וא"כ איכא קרא דמרבי נוקשה אבל לר"י כיון דסבר נוקשה אינו בלאו א"כ לא דריש כל וצריך אשר תקריבו לרבות שאר מנחות ואין לנו קרא לרבוי נוקשה בעי שפיר וק"ל. וגבי תודה בלא"ה ניחא דילפינן מפסח או נאמר דיליף תודה ממנחות וק"ל:

ואגב דאיירינן בסוגיא דמנחות הנ"ל נזכיר קצת מה דקשה לן. חפשתי ברמב"ם ולא מצאתי שביאר מה דינו של נוקשה לענין מנחות גם לא ביאר בהדיא דחמץ פסול למנחות אף לעכב. גם קשה לי קצת בסוגיא שם מנ"ל למסקנא במנחת נסכים ולחם הפנים לעכב כיון דלא כתב בהו מצה וצ"ל כיון דכתיב זאת תורת המנחה וכתיב בהאי פרשתא לא תאפה חמץ משמע בכל המנחות אשר ישנם בכלל לא תאפה חמץ המה בין לכתחילה ובין דיעבד כמו שכ' תוס' כעין זה (נג.) ד"ה כי קאי וכו' ע"ש:

אכן קשה לי מאי דפריך התם (נז:) לחם הפנים מידת יבש היא ולא נתקדשה והקשו תוס' ת"ל תנור מקדש בתחילת אפי' ועדיין ראוי להחמץ ותי' דשוב אין ראוי ע"ש וקשה ת"ל אי לאו דכ' קרא לרבוי לחם הפנים לחימוץ הוי אמינא דמותר לאפותן חמץ והשתא דאתרבי דאסור לאפות חמץ א"כ ממילא שוב לא משכחת דאי הוי חמץ תחילה לא נתחדשו כלל אבל עכ"פ אי לאו דרבינהו קרא ס"ד דמותר לאפות חמץ וכן הא דפריך מנחת נסכים מי פירות וכו' ה"י משכחת לה שנתחמץ טרם שנטחן. וע"כ צ"ל דעיקר הקו' א"כ לא מיקרי כלל מנחה דחמץ לא נתקדש אבל עפ"פ אי לאו דרבינהו קרא ס"ד דנתקדש וק"ל. וצ"ל כיון דעכ"פ לאחר דרבינהו קרא לא משכחת לה לא שייך להעמיס זה בקרא אבל כדומה אשר מצינו כעין סוגיא זו כמה פעמים והבן זה וצ"ע קצת:

עוד אמרנו בסוגיא דנוקשה ליישב דעת הטור בסי' תמ"ב שכ' דלר"א נוקשה בלאו וכו' ועי' ב"י שהקשה ע"ז דהרי בש"ם מביא ת"כ דר"י דאלו נוקשה בעיני' לא קתני ע"ש ונ"ל קצת דלעיל בפסחים (לה:) תוס' ד"ה מי פירות וכו' הקשו דבאלו עוברין חשוב לחומץ האדומי חמץ גמור ואמאי הא היי מי פירות עם מים ולא הוי רק נוקשה. ולכאורה מה דמשמע להו דהוי חמץ גמור היינו מדקאמר הכא ואלו נוקשה בעיני' לא קתני וקא חשיב כאן חומץ האדומי. וכן בתשו' מים עמוקים סי' ע"ד הקשה מזיתים המצרי דהוי ג"כ מ"פ וקא חשיב הכא זיתים המצרי ועלה קאמר ואלו נוקשה בעיני' לא קתני ע"ש:

והנה התוס' במנחות (נז.) הנ"ל ד"ה אלא כ' לחד תירוצא דר' חנינא ב"ג סבר דמי פירות עם מים הוי חמץ גמור וחכמים פליגי עלי' ע"ש וא"כ יש ליישב קו' הנ"ל די"ל דהש"ס פריך שפיר למ"ד נוקשה חמיר מתערובות א"כ אי אתי כמ"ד דהוי חמץ גמור א"כ אמאי לא קתני נוקשה לאשמעינן דהוי בלאו ולא כרת ואי אתי כמ"ד דהוי נוקשה זה אי אפשר דתני נוקשה ע"י תערובות ולא תני נוקשה בעיני' לאשמעינן דהוי בלאו ולא בכרת א"ו דל"ל נוקשה וסבר מי פירות עם מים הוי חמץ גמור אבל לר"י דאמר נוקשה קיל מתערובות א"כ אמרינן שפיר דאף ר"א סבר נוקשה בלאו ומי פירות עם מים הוי נוקשה וא"כ תני תערובות לחודי' דלא הוי בכרת מכ"ש נוקשה ותני נוקשה ע"י תערובות דהוי בלאו מכ"ש נוקשה לחודי' וק"ל:

וניחא שפיר למסקנא דאין צריך לומר תרי ר"א הוי כמ"ש תוס' במתני' ואף דמלשון הטור משמע דחומץ וזיתים הוי חמץ גמור י"ל דאיירי שנתן מים תחילה כמו שכ' תוס' והסוגיא לא איירי בהכי וק"ל:

למדנו סוגיות אלו על פסח תקנ"ט לפ"ק:

טו) (שם) בש"ע (סעיף ב') הפת שעיפשה וכו' הנה הר"ן הקשה מ"ש מכל האיסורים דסגי בנפסל מאכילת אדם והרי אף בחמץ נותן טעם לפגם שרי וע"ז תי' דחזי לחמע עיסות אחרות ע"ש. וקצת צריך להבין ת"ל אף למ"ד נותן טעם לפגם אסור מודה בסרוחה מעיקרא דשרי כמבואר בע"ז (סז:) וא"כ הכא דמיירי שנתעפש קודם זמן איסורו לכ"ע שרי אף לר"מ דסבר נ"ט לפגם אסור. וצ"ל דעכ"פ לר"ש יש לומר דשוין הן סרוחה מעיקרא עם נסרחה לאחר שחל האיסור וכיון דבחמץ ס"ד דאסור נותן טעם לפגם ה"ה בסרוחה מעיקרא וק"ל:

אבל אכתי צריך להבין למאי שנסתפק המ"ל (פי"ד מה' אבל) בכל האיסורין שנפסדו אי אסורין עכ"פ בהנאה דנהי דלא חזי לאכילה באיסורי הנאה עכ"פ תיאסר ע"ש. וא"כ מאי הקשה הר"ן נהי דמותר באכילה מ"מ חייב לבער ואכילתו היא השבתתו וצ"ל דהר"ן לא סבר סברת המ"ל כיון דאינן חזי לאכילה שוב לא מיקרי חמץ ואף כי יש מקום לומר כיון דנסרח קודם זמן איסורו לחול עליו שם חמץ כלל. אך ז"א דהרי הר"ן השוה אותם להדדי כנ"ל. א"ו דלא סבר סברת המ"ל:

ומעתה צדקו דברי המג"א סק"א שכ' דע"כ חמץ נוקשה היינו שמעולם לא הי' ראוי לאכילה. ועי' פר"מ שהקשה עליו נהי דחמץ גמור צריך דוקא שיפסול מאכילת כלב היינו דוקא לענין בל יראה אבל באכילה לא עבר כיון דעכ"פ איני ראוי וכן כ' הלבוש בהדיא ולהנ"ל ניחא דע"כ הר"ן לא סבר סברא זו והרבה יש להאריך:

טז) (שם) במג"א (סק"ג) אם נתעפש אחר זמן איסורו חייב לבער ע"ש לכאורה יש מקום לומר דזה אינו רק מדרבנן כיון דאף בנבילה שנפסדה אחר איסורו חייב לבער כמו שדימה הר"ן אהדדי. וא"כ לכאורה הא דאסור כאן דאינו רק דרבנן. ועפי"ז צ"ל לכאורה גם הא דקיימל"ן כל הנקברין אפרן אסור ג"כ. רק דרבנן דלא גרע מנתעפש ונסרח וכבר הארכנו קצת בזה במ"א. ועי' בפרי מגדים על מג"א שהרגיש בזה במקומות מפוזרים. ועי' גם פ"י ז"ל בחידושיו לפסחים בפלוגתא דאין ביעור חמץ אלא שריפה וכו': והנה הרמב"ם (פי"ד מה' מאכלות אסורות) כ' דהא דקיימ"ל כל אימורין שנפסדו מותרין הטעם הואיל והוי שלא כדרך הנאתן. ובאמת בשר בחלב דאסיר אף שלא כד"ה באמת אף אם עירב בו דבר מר אסור. ומשמע אף אם נפסד מאכילה אסור בב"ח. ועי' כרו"פ ביו"ד (סי' פ"ז). ובאמת צריך להבין לדעת הרמב"ם א"כ בב"ח יהא אסור אף נותן טעם לפגם כגון קדירה שאינה בן יומא הבלועה מבב"ח. וכבר כ' במ"א ליישב זה דעכ"פ כיון שנבלע בד"א לא שייך טעם כעיקר בכה"ג. אכן בע"ז שם דף הנ"ל קאמר התם דר"מ יליף דאוכל שנפסד אסור מגיעולי עכו"ם דאסור אף אינה בן יומא ע"ש א"כ מוכח דאי נטל"פ אסור אף בכה"ג אסור וא"כ לדידן בב"ח עכ"פ יהא אסור וי"ל ואין להאריך:

עכ"פ היוצא לנו מדעת הרמב"ם עיקר הטעם דהוי שלא כדר"ה:

ועפי"ז יש ליישב קו' המג"א רסי' תמ"ה שהקשה על הרמב"ם כיון דחמץ הוא מנקברין איך מותר לשורפו דהנה לפי סברת המ"ל פי"ד מה' אבל דהיכא שנפסד מאכילה מ"מ באיסורי הנאה אסור עכ"פ בהנאה וכמו כן י"ל לענין בל יראה כמש"כ בחי' למס' פסחים ע"ש:

אכן המ"ל צידד שם לומר כיון דכל עיקר הנאה מאכילה ילפינן היכא דלא חזי לאכילה גם בהנאה שרי ע"ש:

וא"כ לכאורה עכ"פ בכל איסורי הנאה כיון דלאו מאכילה מפיק לה שיער נזיר ופטר חמור וכן שור הנסקל אף דנפיק מלא יאכל מ"מ כיון דכתוב ובעל השור נקי להנאת עורו ממילא גם שאר הנאות וא"כ י"ל דאסור מן התורה משא"כ חמץ דאסור מלא יאכל ודאי אם נתעפש לא אסור רק מדרבנן וה"ה אפרו וא"כ כיון דאינו רק מדרבנן מותר לשורפו ע"מ שלא ליהנות באפרן ולא גזרינן שמא יבא ליהנות דהוי גזירה לגזירה משא"כ בשאר איסורין וק"ל (וקצת יש לפקפק בזה דא"כ אף שלא כדרך הנאתו ליתסר גבי שור הנסקל וי"ל ואין להאריך] וקצת מזה נרמז בפ"י ז"ל בחידושיו שם. עכ"פ היוצא לנו מזה די"ל נסרח אחר זמן איסורו אינו חייב לבער רק מדרבנן וכן נקברין מדרבנן אפרן אסור ועי' פר"מ. אחר זמן רב מצאתי מענינים אלו בתשו' נודע ביהודא וגם אנכי הפעוט ערכתי תשובה ארוכה בזה ע"ש:

ז) סי' תמג סעיף א' בהג"ה וי"א עד ב' שעות וכו' מה שפילפל הט"ז בשם תה"ד צריך ביאור קצת עי' פר"מ. וקצת צריך יישוב מה שכ' התה"ד שם לשינויא קמא ודאי הוי רק שני שעות ע"ש הרי גבי עדות יראה ג"כ דתלי בשעות זמניות דאל"כ וכי נימא דביום ארוך טועים יותר מיום קצר וא"כ קשה לפי הבנת הט"ז בתה"ד:

יח) (שם) במג"א (סק"א) כ' דבל יראה ודאי אין עובר עד הלילה ועי' חק יעקב ועי' תשו' נוב"י (סי' כ) שהאריך להוכיח מרמב"ם דעובר אחר חצות ע"ש ואין נראה כן וראיותיו יש לדחות ובחי' למס' פסחים כ' קצת מזה ע"ש:

יט) שם (סס"ק ב') כ' יאכלו מצה עשירה ע"ש. ותימה הרי מבואר בסי' תמ"ד סעיף א' בהגה דאין אוכלין מ"ע ועי' תשו' נודע ביהודא (סי' כ"א) שצידד לומר בשעה ששית יותר ע"ש:

כ) שם (סק"ה) ולכאורה נראה כיון דמלוה על המשכון וכו' ועי' בס' אבן עוזר שם שהאריך להוכיח דלא כשיטת מג"א והוכיח זה חדא מדאמר רב חמץ של הקדש עושה לו מחיצה ומשמע דאיירי בגזבר ורב סבר כר"י דאף חמץ נכרי לאחר פסח אסור א"כ הוא הדין הקדש וא"כ הגזבר פשע שלא מכרו קודם זמן איסור רק יכול לומר הרי שלך לפניך א"כ חייב באחריות גניבה וכו' דאם יאבד ממנו חייב באונסין מחמת פשיעתו ראשונה ויהא עובר בב"י ע"ש: ותחילה נאמר בעיקר הסברא בענין הרי שלך לפניך ואי נאבד אח"כ חייב צריך טעם כיון דלא שוי מידי א"כ מאי אפסדי'. עי' תשובת יד אלי' שהאריך בזה ומסיק הטעם גבי גזלן כיון דכתיב והשיב בעי דוקא השבה עכ"פ. ובשומר צידד לומר כיון דמכח פשיעתו נאסר א"כ יהא חוטא נשכר דאי לאו דפשע בה הי' חייב על אבידה אח"כ וע"י שפשע בה מיפטר א"כ לפ"ז אם נאבד אח"כ באונס או נגנב בשומר חנם באמת פטור:

אכן מלשון הרמב"ן משמע קצת דאפ"ה חייב. וצ"ל דבאמת על ההיזק גופי' חייב רק דיכול לומר הרי שלך לפניך וכשנאבד חייב על מעשה ראשון. וצריך להבין לפ"ז למאי דקיימל"ן היזק שאינו ניכר לא שמי' היזק ומה"ת פטור אם שרפו אח"כ יהא חייב וזה לא שמענו ויש לחלק וק"ל ובתשובת יד אלי' שם מסיק בשומר לגמרי פטור אף אם נאבד אח"כ בפשיעה ודבריו לא נראין דבכולי סוגיא שם יראה רק הפטור משים הרי שלך לפניך ועי' רמב"ן במלחמות:

ועי' בחק יעקב (סי' תמ"ג) בתשו' שם בלשון השואל משמע מדבריו דאינו חייב רק אם נאבד אח"כ בשומר שכר וכדומה בענין שהי' חייב בלאו פשיעתו יע"ש [ובחי' לסוגיא דהיזק שאינו ניכר בגיטין כתבתי הדברים אלו מבואר יותר וכאן נכתב קצת שלא בדיוק]:

ומעתה לדעת החק יעקב הנ"ל ניחא שפיר קו' אבן עוזר הנ"ל דאינו חייב רק בפשיעה לא מקרי אחריות לענין חמץ לשיטה זו וק"ל עוד אמרתי לדחות ראייתו דאף אם נאמר דחייב מחמת פשיעה ראשונה אף מה שהי' פטור בלא זה ניחא דע"כ צ"ל הטעם תיכף בשעת שמירה קיבל להיות חייב מעתה כל מה שיארע לו אח"כ אף בכה"ג א"כ י"ל דזה אינו רק מדין שמירה ובהקדש מיעטה התורה דין שמירה רק פושע חייב מטעם מזיק ודוק. קצרתי: עוד הוכיח שם מהש"ס לקמן (קה.) אמר רבא גזל שתי אגודות וכו' ותנא תונא גזל חמץ וכו' ואי איתא מאי ראי' מייתי דילמא מש"ה חייב בחמץ הואיל ופשע ולא מכרו ע"ש. ראי' זו לא הבנתי דס"ס על פשיעה גופי' יכול לומר הרי שלך לפניך א"כ הוכיח הש"ס שפיר אם לא לדעת בעה"מ שאביא לקמן קשה קצת אבל אין כן דעת הפוסקים וק"ל. ובחי' לב"ק בסוגיא בגנב טלה ונעשה איל כ' ג"כ קצת מזה:

עוד הוכיח מהא דפסחים (כט) דקאמר שם והדר בי' ר"א ב"ר יעקב דתניא האוכל חמץ של הקדש וכו' ומאי פריך דילמא מש"ה לא מעל לר"י הואיל דהוא פשע ולא מכר נתחייב באחריות הוי שלו לענין חמץ ונאסר בהנאה מש"ה לא מעל ע"ש. וראי' זו תמוה כיון דלר"א בר"י חמצו של נכרי מותר לאכול בפסח א"כ לא פשע הגיזבר כלל כיון דבלא"ה מותר לדידי'. ויש ליישב כונתו למ"ד אחריות פשיעה מיקרי ג"כ אחריות לענין חמץ ובהקדש מחייב ג"כ בפשיעה ואפ"ה פטור מטעם תיכף כשנכנס זמן איסור ויצא מרשותו כיון דלא רק לסברת מג"א כיון דהי' לו למכרו חייב מש"ה מעל ודוק בזה כי קצרתי וכן משמע שם למעיין היטב אך לשונו דחוק קצת ע"ש: ומעתה אמרנו להוכיח כשיטת מג"א עי' היטיב בב"ק (לד.) בפוסקים שם עי' בעה"מ בסוגיא זו שכ' דלמסקנא טעמא דת"ק משום דפשע בשמירתו ולר"י לא פשע. ועי' רמב"ן שהקשה דא"כ מאי משני הש"ס בכתובות (לד) ובב"ק (מה) ע"ש כגון שגנבו מבית שומר יכו' ת"ל כיון דלא פשע לר"י א"כ אמאי משלם כשנאבד אח"כ כיון דלא פשע כלל א"כ בלא הש"ל פטור ע"ש. גם קצת קשה כיון דלמאי דס"ד ע"כ לכ"ע פשע רק פלוגתא אי יכול לומר הרי שלך לפניך [ולמאי דמסיק לכ"ע יכול לומר הרש"ל] היינו במקום דלא פשע וזה דוחק וק"ל:

ונראה לי עיקר הטעם אם פשע דחייב משום דפושע הוי כמו מזיק ומזיק היזק שאינו ניכר קיימל"ן דחייב מטעם שלא יהא כל אחד ואחד הולך וכו' כמבואר בגיטין [ואף דא"כ לפ"ז קשה הגוזל חמץ ועבר עליו הפסח יכו' אמאי פטור הא הוי פושע אך י"ל או דלא כסברת מג"א סובר בעה"מ או משום דקנסא מקנסא לא ילפינן עי' בגיטין בסוגיא דהמטמא וק"ל אך יראה דזה אין דימה לדינא דמג"א דשם אין האיש בביתו רק שיכול למכור בזה [א"כ] הי' לו להחזיר וק"ל] אבל בגניבה ואבידה פטור בהיזק שאינו ניכר אף שומר שכר. א"כ י"ל למאי דס"ד איירי בשומר שכר ובאמת לכ"ע גומרין שלא בפניו רק מ"מ שומר שכר חייב מטעם דהי' לו לשחטו והיינו דאף אם נימא דלא כדעת המג"א מ"מ שומר שכר כה"ג צ"ל דחייב עי' תשו' יד אלי' הנ"ל ובחי' סי' תמ"ג. ובלא"ה י"ל דאיירי שלא שמר השור כראוי כעין גניבה ואבידה וק"ל וזה עדיף טפי דאם משום הי' לו לשוחטו אם נימא דשומר שכר חייב י"ל דהוי פשיעה לגבי שומר שכר כמו ש"ש שהי' יכול לקדם בשכר מיקרי גבי [דידי'] פשיעה וק"ל]. ע"כ פליגי אי יכול לומר הרי שלך לפניך ולמסקנא לכ"ע יכול לומר הרש"ל רק פליגי אי פשע א"כ י"ל שם איירי בש"ש דעכ"פ חייב בגניבה ואבידה רק מטעם הרש"ל פטור א"כ אי נאבדה אח"כ חייב וק"ל:

ובלימוד הסוגיא הארכתי בסוגיא זו דקשה אמאי יכול לומר הרי שלך לפניך הא לקמן (צ"ח) מבואר הגוזל חמץ לפני מועד ובא אחר ושרפו פטור הואיל והכל מצווין עליו א"כ ה"נ נימא כן דהוי כאילו כבר נסקל וצריך לחלק. אח"כ מצאתי זה בתשו' יד אלי' ע"ש שפלפל בזה בחמץ בתוך פסח אם יכול לומר הרי שלך לפניך הואיל ועומד לשרוף ע"ש:

ואחרי אשר בארנו כ"ז אמרנו ליישב קו' תוס' בגיטין (נג:) שהקשו מה פריך הש"ס מגזל מטבע דילמא שאני התם דהוי ממילא ע"ש ובמהריב"ל שם היטיב. עוד הקשו תוס' שם אמאי קאמר תיובתא כיון דמצי לאוקמי כתנאי ע"ש:

עוד הקשה הגאון א"א ז"ל האיך קאמר הש"ס כתנאי דר"מ סבר היזק שאינו ניכר שמי' היזק א"כ לדידי' אינו יכול לומר הרי שלך לפניך א"כ תיהדר קו' הש"ס בב"ק (מה) ובתוס' (לד) לדוכתי' שור הנסקל לאו דמרי' קטבח ומאי דמשני סבר כר' יעקב נסתר למאי דס"ד השתא כיון דשמי' היזק כנ"ל: ואמרנו ליישב הכל לסברת בעה"מ הנ"ל כפי מה שכתבנו לעיל דגבי פושע ג"כ חייב מדרבנן טעם דהוי כמו מזיק וכסברת מג"א דכה"ג מיקרי פושע א"כ מיושב קושית תוס' ראשונה דיש לומר הש"ס פריך מחמץ ועבר עליו הפסח וחייב משום פושע:

ומעתה מיושב ג"כ קו' הגאאז"ל די"ל ודאי אף למ"ד שמי' היזק לא מחייב אא"כ עשאו בידים ואף שיש להקשות א"כ ס"ס לחייב משום שיכול לשחטו כמו שכ' לעיל אך ז"א די"ל לשחטו ודאי אין מחויב ועי' בעה"מ בזה ע"ש] א"כ י"ל שם איירי בשואל ובאונס דכה"ג ודאי לא מיקרי מזיק ואפ"ה אי נאבד אח"כ חייב וק' אכן בזה יש לפקפק די"ל לסברת יד אלי' שהרג שהבאתי בתחילת הענין דעיקר הטעם משום חוטא נשכר וזה שייך דוקא גבי פשיעה וא"כ שואל ואונס או שומר שכר וגניבה וכו' פטור אם נאבד אח"כ וגזלן שאני דבעי השבה מעליא אבל לתי' ב' משום אינו יודע ניחא דס"ס אם פשע נתחייב על אבידה אח"כ. ולכך ניחא שפיר מה שכ' ליישב קי' הגאון אאז"ל דע"כ כתי' השני משום אינו יודע וק"ל:

ועי' חק יעקב שכ' אם נגנב או נאנס תוך פסח חייב משום תחילתו בפשיעה וכו' וצ"ע ת"ל מיד חייב כשהגיע פסח לפי סברת החק יעקב דתוך פסח לא שייך הרי שלך לפניך א"כ ודאי חייב אף למ"ד תחילתו בפשיעה וכו' פטור כה"ג חייב מצד פשיעה ראשונה וצ"ע:

גם נראה לסברא הנ"ל דאינו חייב רק מטעם מזיק א"כ כה"ג אינו חייב רק משעת היזק לא משעת משיכה א"כ אי טעין איני יודע אי נעשה באונס פטור דהוי כמו א"י אם נתחייבתי לך.

עי' ש"ך (חו"מ סי' רצ"א) ס"ק י"ד א"כ י"ל שם איירי בכה"ג א"כ מפסיד השומר שפיר בטביחה:

ומעתה מיושב ג"כ קו' תוס' הנ"ל דנימא תנאי היא דודאי על חזקי' פריך שפיר כיון דחזקי' ע"כ סבר כמ"ד מנסך ממש דאל"כ תיקשי היינו מדמע יעו"ש היטיב בסוגיא. וע"ש בתוס' שכ' בד"ה מנסך בועוד י"ל דמש"ה לרב חייב מעידנא דאגבי' קני ולשמואל פטור משום כיון דכ"ז שהוא בעין יכול לומר הרי שלך לפניך רק אח"כ כשניסך ואז חייב מיתה ורב לית לי' הך סברא ע"ש. כל זה אי נימא דמשעת הגבהה חייב בהיזק שאינו ניכר דשמי' היזק אבל לסברתנו הנ"ל דאינו חייב רק משעת פשיעה א"כ ודאי קשה אמאי חייב ת"ל קם לי' בדרבה מיני' וא"כ תו ליכא למימר לחזקי' דר"מ סבר שמי' היזק א"כ תיקשי קו' הגאאז"ל ושוב לא שייך תי' הנ"ל. ומסיק הש"ס שפיר בקושיא ודוק. קצרתי וכמדומה שראיתי בשעה"מ ג"כ קו' הגאון אאזצ"ל:

באופן אחר אמרתי ליישב קו' הגאון א"א ז"ל דבמס' ב"מ (לו) מבואר שם אף למ"ד פשע בה ויצאת לאגם ומתה פטור מ"מ אי גנבי' גניב בי' גנב חייב דאי לאו דמתה נמי בי' גנב הוי קיימא ע"ש. א"כ לכאורה אם גנבי' גנב מבית שומר ואח"כ נגמר דינה למיתה והנגיחה הי' קודם הגניבה באונס א"כ חייב השומר עכ"פ על הגניבה כנ"ל. א"כ י"ל לפי הוי אמינא זו דר"מ סבר היזק שאינו ניכר שמי' היזק משום קו' הש"ס בב"ק הנ"ל:

באופן אחר די"ל שם איירי כה"ג שנגח בבית שומר באונס ואח"כ נגנב ואח"כ נגמר דינו למיתה ואח"כ טבחו הגנב דא"ל השומר אי הדרית לי שוב איני חייב על הגניבה ועל הנגיחה אני פטור כיון שנעשה באונס ועכשיו מחייבין אותי על הגניבה כנ"ל ודוק בכל זה כי קצרתי:

ומה שיש לפקפק בזה די"ל בכה"ג לא שייך דבר הגורם לממון וק"ל ואין להאריך:

ורוב דברים אלו דרשתי בשבת הגדול תקנ"ה לפ"ק פה ק"ק שוורזענץ: כא) שם בש"ע (סעיף ג') אם קנו שום דבר וכו' עי' מל"מ ופ"ה מה' יסודי התורה) נסתפק איסור דרבנן לאחר שהחליף אי מותר למחליף עצמו ע"ש. ולכאורה קשה עליו מהא דכתב הרשב"א בחולין (ד:) בהא דחמצן של עוברי עבירה כ' שם להדיא דאף לר"ש דחמץ לאחר פסח אינו אסור רק מדרבן אפ"ה אשור אף למחליף עצמו:

אח"ז מצאתי קו' זו בס' פרי מגדים. אכן זה י"ל כיון דעיקר הטעם משום קנס הואיל ועבר על בל יראה ואי יהא מותר למחליף מה הועילו חכמים בתקנתן וק"ל:

[ולענין אם החמץ עצמו מותר אחר פסח עי' חק יעקב ואלי' רבה שהסכימו לאסור ועי' תשו' יד אלי' (סי' י"ט כ') השיג ע"ז דס"ס לא עבר על בל יראה דנהי דשלא כדין עשה דאסור בהנאה ס"ס כיון שכבר מכר לא עבר תו על ב"י דנהי דאין בידו להפקיר אחר זמן איסורו מ"מ ס"ס כבר קנאו העכו"ם ע"ש. אכן אף לדבריו דוקא אם מכר ער"פ אחר חצות דאז לדעת רוב פוסקים לא עבר על ב"י עד הלילה אבל תוך הפסח כבר עבר א"כ ודאי אסור אחר פסח וק"ל. רק כונתו שמכר קודם פסח אחר שעה ה' ואף בכה"ג דעת החק יעקב וא"ר הנ"ל לאסור. וקצת יש לספק אם טעמם משום דאין ברשותו אף גם למכור או משום כיון דס"ס כבר עבר על עשה ג"כ קנסו. וע'. בזה באחרונים לענין מי שמת ער"פ אחר חצות עי' תשו' שאגת ארי' ותשו' נודע ביהודא סי' כ' ע"ש]. וקצת יש מקום לומר [דעכ"פ הואיל] שמכר קודם הלילה יהא מותר אחר הפסח לכ"ע. או אפשר דאף לכתחילה מותר להשהותו]: ועפ"י הנ"ל אמרתי ליישב דעת י"א שהביא רש"י בסוגיא שם שכ' דחמצן של עוברי עבירה מותר דודאי החליפו ותמה רש"י דא"כ מנינו דמים לחמץ בפסח ע"ש. ולהנ"ל ניחא דבתשו' פני יהושע הקשה אמאי לא קאמר דחמצן של עוברי עבירה מותר דודאי ביטלו קודם פסח לדעת בעל העיטור דפוסק דאם ביטלו מותר אחר פסח עי' סי' תמ"ח אכן לדעת החולקים על בעל העיטור ניחא ומעתה י"ל דודאי ביטלו ואח"כ החליפו דמותר כסברת המ"ל וק"ל: כב) סי' תמד במג"א (ס"ק י"ב) משמע דבשעה ששית יחזור דלא מהני ביטול ע"ש. ועי' ספר אבן עוזר שחולק ע"ז והביא ראי' דהרי תני התם ג"כ פסח דהוי עשה שיש בה כרת וא"כ ודאי דחי מצות עשה דתשביתו אף אם אין יכול לבטל ומסתמא הוא הדין שאר מצות כיון דבחדא מחתא תני להו וע"כ הטעם משום דהוי משהה כדי לבערו ע"ש:

ולכאורה דברי אבן העוזר תמוהים דהרי פסח בלא"ה לא דחי כיון דאסור לשחוט בעוד שהחמץ קיים משום לא תשחט על חמץ דם זבחי וצ"ל דיקא היכא דאפשר לבער הזהירה התורה אכן אם אי אפשר אתי עשה דפסח ודחי וכו'. ולתירוץ זה העירני ידידי הרב מו' חיים מליסא נרו וכעין זה מצינו בחולין (עח.) בתוס' ד"ה מנין יעו"ש. אכן יש לפקפק ע"ז משום אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש עי' זבחים (צב) וגם יש לפקפק משום דבא ע"י פשיעה עי' תוס' עירובין (ק) ע"ש:

ועפ"י הדברים האלה אמרנו ליישב לשון השאלתות דרב אחאי פ' צו אמתני' דהולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו פריך ת"ל כיון דמילת בנו מעכבת מלעשות פסח א"כ היינו לשחוט פסחו ומשני כגון דכאיבין לי' עיני' ונתרפא מיום ליום וכו' [עי' לקמן שאין הנוסחא כן] א"כ יכול לשחוט טרם כלות מעל"ע והדר מקטיר אימורים אבל בתר איסורא הדר מבער דלא מיפגר מפסח דכתיב לא תשחט על חמץ וכו' ע"ש היטיב ומלשון זה משמע דבשאר מצות א"צ לחזור ולבער אם אי אפשר שוב לחזור למנותו וכן כ' השאילת שלום אכן י"ל כונת השאלתות דשאר מצות ודאי פשיטא לי' דיחזור אכן פסח ס"ד הואיל והוי עשה שיש בה כרת כסברת אבן עוזר לכך קאמר אפילו פסח וכו' וק"ל [שוב ראיתי בצל"ח ס"פ אלו עוברין שט פילפל בדברי אבן עוזר הנ"ל וכ' שם דאין סברא לומר בכה"ג עשה דוחה ע"ש. ולדידי צריך רבה גם מ"ש לעיל משום אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש י"ל דעשה שיש בה כרת עדיף ובמק"א הארכתי]:

ועי' ספר שאילת שלום שם שתמה מאוד האיך משכחת לה שכבר שחט הפסח הא שחיטת פסח זמנו בחצות וא"כ תו לא מצי לבטל ע"ש:

ולהנ"ל נ"ל דצריך להבין מה שהקשה השאלתות למה לי למול את בנו ת"ל דהוי שחיטת פסחו כיון דמילת בניו מעכבתו דילמא קמל"ן אף מילת בניו אינו דוחה ביעור חמץ אם אי אפשר לחזור דס"ד אמינא דוקא פסח הואיל ובלא"ה אי אפשר לשחוט משום לא תשחט וגו' לכן קמל"ן אף בשאר מצות כן. וצ"ל דקושייתו איפכא למה לי לשחוט פסחו ת"ל כיון דתני למול את בנו וכו' א"כ מוכח דאם אפשר לחזור צריך לילך ולבער ואף אם הולך לשחוט פסחו דבכלל למול וכו' הוי פסח כנ"ל. וכן אם אי אפשר לבטל כגון אחר זמן איסורו צריך לבטל המצוה מוכח ג"כ מסיפא ופסח גרע טפי דכתיב לא תשחט על חמץ וגו' וק"ל:

ובמקום אחר אמרנו דקשה לכאורה מאי דקיימל"ן שני דברים אינן ברשותו של אדם וכו' מנ"ל דגבי חמץ אוקמי' התורה ברשותו אף דאסור בהנאה דילמא מש"ה עובר בבל יראה הואיל ומן התורה שלו מיקרי דיכול לאכלו פחות פחות מכשיעור לר"ל דסובר חצי שיעור מותר מן התורה. ובאמת השתא דאסרו חכמים אף פחות משיעור מנ"ל דיעבור בבל יראה. והוכחנו מזה כדעת הרמב"ם (פ"א מה' חמץ) דגבי חמץ ח"ש אסור מדכתיב לא יאכל ואף ר"ל מודה וק"ל:

ועי' מ"ל שם. מה שהביא דחמץ הואיל והי' לו שעת הכושר אינו יכול ללמוד כלל מחלב לכך בעי קרא ע"ש. והוליד מזה דער"פ אחר חצות חצי שיעור מותר מן התורה ע"ש. ועי' פר"ח או"ח (סי' תל"א) שהביא מחלוקת הפוסקים אם ביטל חמץ בשעה ששית ושהה החמץ בי"ט אם לוקין אותו משום בל יראה נהי דקיימל"ן כיון דאיסורא דרבנן עלי' כדאורייתא דמי מ"מ לא מלקינן לי' כיון דמן התורה מבוטל כדין יעו"ש:

וא"כ י"ל השאלתות פליג על הרמב"ם ולא יליף כלל מלא יאכל א"כ באמת בער"פ מותר ח"ש מן התורה. וא"כ י"ל הא דתני במתני' ואם לאו מבטלו וכו' איירי אף לאחר חצות ומ"מ מבטלו דתיהני מיהא עכ"פ לענין מלקות כסברת הפר"ח הנ"ל א"כ גבי פסח לא שייך זה דס"ס אסור לשחוט פסחו כיון דרבנן אסרו אף ח"ש א"כ לא מהני הביטול ואסור לשחוט והבן זה [ולכאורה י"ל בפשיטות טפי דאיירי באמת בערב פסח אחר חצות ואפ"ה יבטל עכ"פ כדין להינצל ממלקות וכעת לא אזכור מדוע לא אמרתי בפשיטות. (ועי' עוד בדף המונח תחילת קונטרס זה כ' השייך לכאן) אח"ז ראיתי הנוסח בשאלתות שם דכייבין לי' עיני' ונתרפא ולא איירי כלל מחולה ונתרפא דצריך מעל"ע נסתר תי' השני רק נוכל לומר כן ליישב קו' שאלתות דאיירי בחולה ממש ונתרפא] ואם כן אי לאו דתני לשחוט וכו' המ"ל שפיר שכבר שחט הפסח ומ"מ יבטלו כנ"ל אבל השתא דתני גם פסח מסתמא כולי בחדא מחתא וק"ל ובאמת לאחר זמן איסורו יחזיר לבער. גם י"ל לענין פסח דעכ"פ לענין לא תשחט וכו' לא מהני הביטול כמו דלא מהני לדעת קצת פוסקים לענין עשה דתשביתו והבן. וקצרתי:

גם יש להמשיך כל לשון השאלתות שכ' שם עוד ברם בתחילת שש אי ביטל מאי ת"ש דאמר רב גידל המקדש משש ומעלה אפילו בחיטי וכו' ואימת אילימא בתר שש פשיטא וכו' ועי' ספר שאילת שלום שם שהקשה הרי כ' תחילה דחיטי קורדניתא אינו רק דרבנן ומאי מקשה פשיטא ע"ש. ועי' פסחים (כא:) בגמ' עבר זמנו אסור בהנאה וכו' ובתוס' ומהרש"א שם שכ' דאף דהוי רבותא מ"מ מדקאמר אפילו וכו' משמע דאף בלא חיטי קורדניתא הוי עכ"פ חידוש יעו"ש. וא"כ הוכיח שפיר דע"כ איירי בתחילת שש ויותר הארכתי ליישב שאר קו' שם ועת לקצר:

באופן אחר אמרנו ליישב דעת השאלתות ליישב תמיהת שאילת שלום הנ"ל עיין היטיב בפסחים (סט:) ובתוס' ד"ה האי מיחזי חזי ע"ש. ואחר העיון מיושב דעת השאלתות די"ל דודאי עדיין לא שחט רק יודע אם יחזור לבער חמץ ודאי לא יוכל תו למול את בנו דאין שהות אך עכ"פ לשחוט הפסח יכול הואיל ועדיין לא כלה מעל"ע רק סמוך ללילה וכ"ת אכתי אסור לשחוט כיון דס"ס לא יוכל לאכול בלילה וכתיב איש לפי אכלו וכו' י"ל כיון דגברא חזי רק תיקוני לא מתקן ואי משום סברת תוס' מחוסר מעשה בגופי' לא הוי חזיא י"ל בבניו לא שייך זה כיון דאין מחוסר בגופי'. ואף אם נאמר דעכ"פ מחוסר מעשה מיקרי יותר מטבילה והזאה מ"מ י"ל לדעת השאלתות כרמב"ם דהוי גזה"כ שלא לשחוט פסח על ערל וא"כ אין אנו צריכין כלל לסברת תוס' משא"כ בכה"ג דבשעת שחיטה לא מעכבתו מילת בנו כיון דאניס אז רק דאין ראוי לאכול וכיון דחזי לאכילה לית לן בה אף שלא נעלם מאתי דלשון השאלתות לא משמע כן שכ' וכבר אי שחט לי' פסחו מ"מ גוף הענין נכון:

כג) סי' תמה במג"א (סק"ה) בענין זה ראיתי להאריך קצת הנה הכ"מ (פ' י"ז מה' מאכלות אסורות) כתב דגם הרמב"ם סובר דמהני מוליך הנאה לים המלח ובה"ז (יב:)

חולק יע"ש. ואמרנו להוכיח כבה"ז דהנה כל המפרשים הקשו על הרמב"ם שפוסק בה' עכו"ם (פז) אם נפל אחת לים הותרו כולן ובש"ס שם דף הנ"ל מבואר דלסברא זו אם נתערב זבח פסול לא אמרינן ימותו כולן כדפריך שם לרב ממתני' יע"ש היטיב בסוגיא. ובפ"ו מה' פסולי המוקדשין ה"כ פסק קירב ראש אחד אפ"ה יצאו כולן לבית השריפה וע"ז תי' משום דיחוי אבל עדיין קשה מהך דימותו כולן וכו' דאין בעלי חיים נידחין. והנה הכרו"פ בסי' ק"י תירץ וכן הבה"ז דסוגיא אזלא למ"ד אין דיחוי אצל בעלי חיים אבל לדידן דפסקינן יש דיחוי וכו' ניחא דימותו כולן ע"ש גם בפמ"א. ולכאורה ק"ק דמ"מ תיקשי לרמב"ם שפסק ובפי"א מה' נזקי ממון ה"י) שור הנסקל שנתערב באחרים ימותו כולן ושם איירי בחולין כמ"ש באמת הכרו"פ דמש"ה לא מצי ליישב דמתני' היינו טעמא משום דיש דיחוי (דימותו בידים) ותי' דאכתי תיקשי ממתני' דסנהדרין ע"ש אבל להרמב"ם קשה וק"ל. ובאמת י"ל בפשיטות דעיקר טעם ההיתר דאם נפל אחד מהן לים המלח דהותרו כולן דבשלמא אם כולן בפנינו אי אפשר להתיר אחת יותר מהנך אבל אי נפל אחת וכו' דאז אי אפשר לדון עלי' אמרינן האיסור נפל. עי' (סי' ק"י בש"ך) ס"ק מ"ד א"כ גבי חולין אם מת אחד מהן אם תאמר האיסור מת אתה צריך לאסור הנבילה בהנאה דשור הנסקל אסור בהנאה דמהיכי תיתי נאסור הך ונתיר הנך דקיימין אף דהנך נוכל להתיר אף באכילה מ"מ מנ"ל הך דילמא דוקא נפל וכו' דאז אי אפשר לדון עלי' לגמרי אבל הכא כיון דעכ"פ תוכל להתירו בהנאה בע"כ צריך אתה לאסור כולן ועי. וזה סברא נכונה לדעתי. אבל מ"מ קשה גבי קדשים אמאי ימותו ירעו עד שיסתאבו ואז נימא האיסור מת כמו שהקשו באמת הכרו"פ ופמ"א ובלא"ה אפילו בלא פדי' כלל אין בעלי חיים נידחין וק"ל] ושוב אף דמצי להתירו בהנאה דממ"נ זה שמת אסור בהנאה אם האיסור הוא ודאי אסור ואם לאו מ"מ הוי קדשים ולאחר מיתה ודאי לא מהני פדיון כנודע וק"ל:

ונ"ל הכל באופן אחר דהנה התוס' שם בזבחים (עד.) ד"ה ותנן כ' אף דרבנן פליגי עלי' דר"א מ"מ אפשר מטעם אחר ע"ש. והנה הר"ן שם בע"ז (עד) הביאו הב"י בסי' ק"י כתב דיש גירסא בגמ' לא הכשיר ר"ל אלא טבעות והיינו דוקא באיסורי הנאה הקילו ולא באיסור אכילה וכ' שכן דעת הרמב"ם ולכאורה קשה דהרי הרמב"ם פסק להדיא בה' תרומות דחבית של תרומה שנתערב אם נפל הותרו כולן. אך עי' בב"י שם שכ' התרומה בזה"ז דרבנן מש"ה הקילו ע"ש. אך עדיין קשה מנ"ל להר"ן זה דהרמב"ם סובר דדוקא באיסורי הנאה הקילו. ולהנ"ל יש ליישב הכל ותחילה נפרש די"ל מש"ה פליגי חכמים אדר' אליעזר משום דגזרינן נפל מאליו אטו בידים ואל יחשב זה לדוחק כי כן מצינו כמה פעמים וק"ל:

ומעתה סברא נכונה לחלק בין איסורי הנאה לאכילה דבאיסורי הנאה לא שייך לגזור אטו בידים דאם הפילה בידים הוי כאלו הוליך הנאה לים המלח דמה לי מעות או טבעת אחת וק"ל. אבל באיסורי אכילה פסקינן כרבנן דלא מהני הולכת הנאה לענין אכילה [אח"ז ראיתי כי אין זה ברור די"ל כ"ז שלא הוליך וכו' מיקרי כל התערובת איסור וק"ל]. ומעתה מיושב דעת הרמב"ם דקדשים שנתערבו פסק שפיר כולן אסורין משא"כ בטבעת דהוי איסור הנאה ושוב אין להקשות כנ"ל דירעו וכו' ז"א דדעת הרמב"ם כסברת הב"ז דדוקא בע"ז מהני הולכת וכו' דתופסת דמי' משא"כ בשאר איסורין [לכאורה א"צ לזה דהרי כיון דלענין אכילה אסור א"כ ממ"נ בלא פדי' אסורין לגבי מזבח דהוי אפשר כמו גבי הדיוט אכילה וע"כ ירעו ויפדו הא אין פודין קדשים להאכיל וכו' והא וקאמר בזבחים שם גבי נתערבה בטריפה דירעו ויפדו היינו משום דאיירי שנתערב בטריפה חולין כמו שכ' תוס' שם ד"ה והטריפה וכו' ע"ש וכיון דאם הי ניכר הי' מותר לישראל מותר ג"כ השתא לכלבים ע"ש היטיב משא"כ בנתערב בחטאות המתות דלא שייך זה. ועי' רמב"ם ריש פ"ו מה' פסילי המוקדשין שם כ' נתערב באיסורי מזבח וכו' והי' לו לחלק בין חולין לקדשים פסולין. גם צריך להבין קצת לפי מה שכ' תוס' פסחים (כט:) ד"ה ורב אשי וכו' דהקדש גופי' יכול למכור לנכרי א"כ קשה אמאי תני במתני' פ"ח דזבחים נתערב בשור הנסקל על פי עד אחד והיינו דאילו ע"פ שני עדים אסור להדיוט ולא שייך פדי' ות"ל הא הקדש גופי' יכול למכור לנכרי ואף דאין פודין להאכיל לנכרי ס"ס הוי כמו כלבי' כיון דראוי להדיוט ישראל אם הי' ניכר וצ"ע] כעת זמן רב אחר כתבי זאת לא אוכל לעמוד על כונתי אז כי יראה [דס"ס] אילו הי' ניכר הי' ראוי אף לאכילה שייך אף בנתערב בחטאות המתות למאי דקיימינן השתא דנימא יוליך הנאה וכו' יהא שייך בכל האיסורין וק"ל והא דפריך הש"ס שם בזבחים על רב ממתני' יש לומר דהנה בסי' ק"י הביא הטור דעת הרא"ש ראם הפילה בשוגג אסורה דגזרינן אטו מזיד וכ' הב"ח שם טעמו מדקאמר יפלה משמע אבל הפילה לא ע"ש. ולכאורה קשה דאכתי תיקשי לרב גבי טבעת של ע"ז אמאי נקט נפלה הא הכא לא שייך לגזור אטו מזיד דבמזיד בלא"ה שרי דהוי כמו מוליך הנאה וכו. וצ"ל רב סבר כמ"ד בע"ז (מט.) דדוקא גבי פת הקילו מוליך וכו' מש"ה נקט דוקא נפלה. א"כ פריך הש"ס שפיר ממתני' ושוב אין לומר כנ"ל כיון דרב בע"כ סבר דלא מהני מוליך וכו' ואפ"ה מתיר בנפלה א"כ פריך הש"ס שפיר. אבל אנן פסקינן כרבנן וכגי' הש"ס שהביאו הר"ן לחלק בין איסור הנאה לאכילה וכרבנן וק"ל:

מעתה הוכחנו דעת הרמב"ם דבשאר איסורין לא מהני הולכת הנאה וכו' חל עלינו ליישב קו' תוס' בסוגיא דפסחים (כז.) בד"ה וכן וכו' שהקשו לר"ה בר חיננא תיקשי דר"א אדר"א. דהנה לשיטות הסוברים דבכל איסורים מהני הולכת הנאה וכו' י"ל קו' תוס' דהנה הבעה"מ הביא גירסא אחת וכן הי' ר"א נוהג בכל איסורין ע"ש. ולגירסא זו י"ל דלכאורה קשה מהיכן דייק הש"ס דר"א סובר זה וזה גורם אסור דילמא קאי ר"א אסיפא דהיינו באפה בו את הפת דיש שבח ענים וכו' ולא מהני זוז"ג. אך ז"א דמסתמא קאי אכל דבריו של ת"ק. אך אם נימא דלא מהני הולכת הנאה רק אם נתערב כמ"ש הרמב"ן ור"ן לא מוכח מידי דכיון דע"כ לא קאי ר"א ארישא. א"כ מנ"ל דסבר ר"א זוז"ג אסור. והנה הרמב"ן צידד לומר דתלי בפלוגתא דאמוראי בע"ז (מט:) למ"ד דלא מהני תקנתא דר"א רק אם נתערב ה"ה תקנתא דר"א. ע"ש ומעתה הש"ס אזיל למ"ד דמהני אף בלא תערובות אבל לאידך לא מוכח מידי ור"ה בר חיננא סבר כאידך וניחא וק"ל:

אבל לשיטות הסוברים דלא מהני בכל איסורין א"כ בע"כ הגי' וכן הי' ר"א אוסר הדר הקו' לדוכתי' ונראה ליישב באופן אחר דלכאורה ק"ק אמאי לא נימא כמו באידך ברייתא לעיל דתני סיפא ר' אומר ואפ"ה אמרינן דסבר זוז"ג מותר ולא קאי ארישא א"כ אמאי לא נימא במתני' כן. אך י"ל דהנה הר"ן הקשה בע"ז לשיטת הרמב"ם דלאחר שנתערב צריך להוליך הנאת כל הפת ולא מהני הנאת עצים לחוד א"כ אמאי תני סיפא ר"א אומר יוליך הנאה וכו' אמאי לא תני הנאת אחת מהן ע"ש. וי"ל דהנה הר"ן שם החליט דלא כרמב"ם מטעם דלא אמרינן חנ"נ ע"ש ומהני הנאת עצים אבל הרמב"ם בע"כ סובר דאמרינן חנ"נ כה"ג. והנה ביו"ד (סי' צ"ב) שם הביא הפר"ח שיטות הסוברים דבדרבנן לא אמרינן חנ"נ. ולכאורה י"ל דלמ"ד זוז"ג אסור אינו רק דרבנן. ומעתה הוכיח הש"ס שפיר דר"א קאי ארישא דאל"כ ליתני אחת מהן כקושית הר"ן א"ו דקאי ארישא דהוי זוז"ג דאינו אסור רק מדרבנן ולא אמרינן חנ"נ ומהני הנאת עצים מש"ה לא תני אחת מהן משום דקאי גם ארישא אבל יש שבח עצים בפת אסור מן התורה כמו שהביא הכ"מ בה' מאכלות אסורות ע"ש. כ"ז למ"ד חנ"נ אסור א"כ י"ל ר"ה סבר כאידך מ"ד ולא מוכח מידי וק"ל:

ועדיין חל עלינו ליישב דעת בעה"מ שסובר דלא מהני בשאר איסורין וגם דאין צריך להוליך רק הנאת עצים קשה קו' התוס' ושוב לא שייך שני תירוצים הנ"ל וק"ל ויש ליישב באופן אחר וטרם כל ניישב קו' הר"ן שהקשה על בעה"מ כיון דלחד מ"ד שם לא הקילו רק בפת א"כ מנ"ל דלאידך מ"ד מהני טפי מתקנתא דרשב"ג אף בלא נתערב. עוד הקשה הרא"ש שם כיון דע"כ לא חשבינן כאילו בו ממשו דא"כ תיקשי מכמון של תרומה וממבשל בשבת כמו שכ' תוס' אלא ע"כ אין שם רק הנאה א"כ אם מוליך הנאה אז ודאי מותר אף באכילה והבעה"מ כ' דמ"מ אסור באכילה. ונ"ל קו' הרא"ש די"ל דהי' קשה לבעה"מ אמאי מהני הולכת עצים נימא חנ"נ כסברת הרמב"ם הנ"ל. אך י"ל דהנה הרמב"ם פסק אין לוקין על הנאה ועי' במ"ל (פ"ה מה' יסודי התורה) כ' הטעם כיון דדרכן באכילה הוי הנאה שלא כדרכו ע"ש. ועי' במ"ל (פ"ו מה' שגגות) שצידד לומר דלא אמרינן חנ"נ במקום שאין בו מלקות או כרת ע"ש. א"כ י"ל כיון דאהנאה אין לוקין לא אמרינן חנ"נ מש"ה מהני הולכת עצים אבל באכילה אסור כיון דאכילה הוי עכ"פ בדרך הנאה ולוקין ואמרינן חנ"נ ולא מהני הולכת עצים וק"ל:

ועתה נבוא ג"כ ניישב קו' הר"ן דהנה בחולין פריך הש"ס למ"ד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ממתני' דהמטמא ומשני דאית לי' שותפות בגוי' והדר מסיק דבישראל לכ"ע אין אדם אוסר ופריך ג"כ ממתני' הנ"ל ומשני בישראל מומר והקשו תוס' אמאי לא משני ג"כ דאית לי' שותפות. ועי' ברשב"א שתי' כיון דמשכח למסקנא שינויא אחרינא משני לי'. אך אכתי קשה אמאי שביק שינויא קמא אך י"ל דלתירוץ הראשון קשה אמאי ישלם כיון דמני להוליך וכו' ועי' במהריב"ל בב"ק וברש"י שם ובמנ"י בתשובה ובע"כ צ"ל דאתי כת"ק א"כ הוי דלא כהילכתא אבל השתא משני שפיר דאתי ככ"ע ואף דשם פריך עוד מהא דשנים אוחזין בסכין ומשני ג"כ במומר י"ל בקל ועי' בכרו"פ שם:

ועתה נבא ליישב קו' תוס' גם לדעת בעה"מ דהנה לקמן ע"ב בסוגיא בעי מיני' רמב"ח מר"ח וכו' הקדש אפילו באלף וכו' והקשו תוס' מאי חומרא היא זו הא הוי דבר שיש לו מתירין ע"ש. ועי' במגיני שלמה שכ' דמש"ה באמת אסור דעכ"פ משהו איכא וכ"כ באמת המג"א כאן בס"ק זה דמש"ה לא מהני זוז"ג בחמץ וע"ז לדעה הרמ"ה משום דעכ"פ משהו מיהא איכא ע"ש. ולכאורה תמוה דהא דעכו"ם לא בטיל היינו במינו ומש"ה מקשו תוס' ג"כ שפיר דא"ל דמש"ה באמת לא מהני זוז"ג משום דהוי דבר שיש לו מתירין ז"א דדשיל"מ אינו אסור אלא דוקא במינו אלא עיקר הטעם הואיל והחמירו לענין משהו החמירו ג"כ לענין זוז"ג מש"ה מקשו שפיר מאי חומר היא וכו' וק"ל:

[וראיתי בביאורי הגאון החסיד מהר"א זצ"ל שכ' דכאן לא שייך דשיל"מ משום מקלי קלי וכו' ויש לפקפק ע"ש וק"ל. עוד ראיתי שהשיג על המג"א כאן הרבה ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים חדא דכפי שנראה סובר בכונת מג"א דאף אם יש שבח וכו' מ"מ זוז"ג שרי וכנראה מודה המג"א דלענין יש שבח וכו' לא יועיל זוז"ג רק סובר עכ"פ בגחלים אף דאסורין מ"מ זוז"ג ש"ד] גם מ"ש לפרש בהא דבעי הש"ס לרבנן דשרי וכו' היינו כיון דאין שבח לדידהו וכו' אבל לרבי לא בעי אם ע"ג גחלים משום כיון דגחלי אסור במקום שגחלי אסור מודים אף רבנן עי' מהרש"ל ומהרשא ע"ש]:

אך מ"מ י"ל דעת מג"א דאפשר דהוי כמו מינו או דלענין זוז"ג ממילא אין לחלק בין מינו או לא וק"ל ומעתה י"ל קו' פיז"ל לעיל שהקשה אהא דשמואל דאמר חדש יותץ דהא איהו סובר זוז"ג מותר כמו שכ' תוס'. דהנה התוס' בחולין (פ"ח:) בד"ה שחיקת וכו' כתבו דהש"ס בע"ז איירי התם לאחר שריפה דע"ז טעון שריפה ואח"כ קבורה. והנה הפמ"א ח"ב כ' דהא דע"ז אפרה אסור היינו מדרבנן וזה נכון דהרי הב"י ובסי' קמ"ב) צידד לומר דמותר לגמרי בדיעבד וא"כ י"ל דוקא התם דאסור רק מדרבנן מש"ה מתיר שמואל זוז"ג משא"כ באיסור דאורייתא וק"ל. ויש קצת סברא לזה לשיטות הסוברים דר"י לא אסר מין במינו רק באיסור דאו' וק"ל:

ועפי"ז י"ל גם קושית התוס' הנ"ל דודאי צריך להבין הא דקיימל"ן וולד טריפה אסור מ"ש מכמון של תרומה דהא הכא נמי אין רק איסורי אכילה וצ"ל דשאני התם כיון שכולו נגמר באיסור דדוקא גבי כמון דאינו רק נגמר באיסור א"כ י"ל דמ"מ כה"ג אינו אסור רק מדרבנן ומש"ה מותר התם גבי וולד נרבעת ובלימוד הסוגיא הארכנו מאוד וק"ל:

גם אמרנו ליישב לישנא דש"ס דקאמר לרבנן דשרי בקמייתא מאי עי' רש"ל דבאמת י"ל קו' תוס' שהקשו מאי חומרא וכו' די"ל דהא הקדש לא הוי דבר שיש לו מתירין כיון דצריך להוציא הוצאות רק י"ל משום חומרא דהקדש החמירו דאף כה"ג מיקרי דבר שיל"מ כמו גבי חמץ ע"י ש"ך (סי' ק"ב ס"ק י"ג) ומ"מ אתי מטעם דבר שיל"מ. ומעתה י"ל דה"פ לרבנן דשרי בקמייתא היינו משום דשמואל אפיך ותני ולדידי' רבי מתיר לא שייך כלל הבעיא כיון דרבי סבר מין במינו לא בטיל עי' חילין (קח) א"כ אין חומרא כלל רק לרבנן בקמייתא איכא חומרא כנ"ל. וקצת יש לפקפק דהרי אף לרבי איכא לענין יבש ביבש עי' תוס' זבחים (עג) ע"ש:

ומה שכ' המג"א כאן דמש"ה לא מהני בחמץ וע"ז זוז"ג משום דלא בטיל אפילו באלף ומשהו מיהא איכא וקשה דהא דע"ז לא בטיל דוקא מב"מ משא"כ באינו מינו ובמק"א הארכנו בזה טובא:

כד) סי' תמו במג"א (סק"ב) השיג על השל"ה מ"ש דיוציא ע"י עכו"ם ע"ש. וקצת נ"ל כונת השל"ה דצריך להבין מה שכ' רמ"א לפי שאסור לטלטלו וכו' וכי משום טילטול לבד אסור ת"ל בלא"ה לזרות לרוח או להטיל לים אסור וצ"ל דזה באמת כונת רמ"א לטלטל היינו לזרות וכו'. והנה קיימל"ן בכל דוכתי' שבות דשבות במקום מצוה שרי וע"כ הא דאסרינן גבי שופר אף ע"י נכרי היינו בעידנא דמיעקר וכו' משא"כ כאן כיון דכל השבתות ע"כ צריך שיוציא תחילה מן הבית שייך שפיר לומר דמקיים תיכף העשה משא"כ בשופר וכי לא סגיא בלא"ה שיהא עליו גל. ולענין מוקצה בלא"ה מוקצה נוכל לומר דמשעה שמגביה מתחיל תיכף קיום מצוה אבל זה יש לדחות וק"ל: עי' חק יעקב שהקשה לדעת הסוברים אסור לשרוף בי"ט א"כ הא דקאמר הש"ס (ד:) גזירה שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתי' עלווי' ופי' רש"י וחס עלי' ל"ל הא ת"ל ניחוש שמא ימצא בי"ט ולא מצי למשרפי' ע"ש. ובאמת התוס' שם פירשו לדעתי' עלי' היינו שאינו בטל מאליו. ועי' פר"ח שכ' באמת כונת תוס' שמא ימצא בי"ט ע"ש. אכן י"ל אף לדעת רש"י דלכאורה ודאי אם משכח לי' בי"ט הוי משהא כדי לבערו ולא עבר כלל רק עיקר הקו' שמא ימצא בשביעי של חג ואז הוי משהה כדי לקיימו וק"ל:

ועי' בשבת (כד:) פליגי שם אמוראי מ"ט אין שורפין קדשים בי"ט ורבא מפיק לה התם מהוא לבדו יע"ש. ורב אשי מסיק משום דהוי י"ט עשה ול"ת ועי' רשב"א בחי' שם שפי' לאמוראי קמאי דילפי לה מקראי הטעם אף דבעלמא אתי עשה ודוחה ל"ת הכא שאני הואיל ואפשר לקיים העשה למחר ע"ש. וא"כ י"ל אנן פסקינן שפיר דאסור לשרוף בי"ט משום דהוי י"ט עשה ול"ת אבל רבא לשיטתו שם דסובר דלא הוי רק ל"ת לחודי'. וא"כ ממ"נ אם ימצא בימים הראשונים דלא דחי העשה הואיל ויכול להמתין בלא"ה לא עבר דהוי משהה כדי לבערו ואם ימצא ביום שביעי באמת מותר לשרפו דדחי עשה לל"ת כיון דאי אפשר להמתין עד למחר וק"ל:

ולא נעלם מאתי מה שיש לפקפק בזה דאכתי נהי דדחי עשה לל"ת מ"מ הא אפשר לקיומי שניהם ע"י ביטול תחילה ומש"ה צריך לבטל. אך א"כ לא תלי קו' החק יעקב הנ"ל בשיטות הסוברים דאסור לשרפו בי"ט דאף אי מותר מ"מ עדיף טפי לבטל תחילה וק"ל ואין להאריך:

כה) סי' תמז במג"א (סק"ד) ובזה נדחת ראיות מהרי"ל בתשו' וכו' עי' פ"מ שהביא ראיית מהרי"ל והוא שהקשה א"כ מאי פריך הש"ס בסוגיא דריחא תערובת גופן אין תערובות טעמים לא וכו' דילמא להכי תנא אפילו גדי וטלה אף דלא שייך ריחא אסור משום תערובות גופין אך עדיין לא נתבאר כל הצורך מה כונת מג"א לפי מה שביאר טעם הרי"ף דריח הוי עכ"פ משהו. א"כ י"ל דפריך שפיר כיון דלרב ריחא מילתא רק באינו מינו בטל בששים א"כ אף בא"מ עכ"פ ודאי לכתחילה אסור והתם תני אין צולין דהיינו לכתחילה א"כ מאי אפילו וק"ל:

כו) שם (סק"ה) העלה המג"א דנוקשה בטל בששים ועי' תשו' נודע ביהודא (סי' כ"ב) העלה דמי פירות עם מים אף אי אמרינן דהוי נוקשה מ"מ ע"כ לדיעה זו הוי נוקשה דאורייתא ולא שייך סברת מג"א ע"ש ויש לפקפק. ועי' ספר מראה כהן ועי' מג"א סוף ה' פסח כ' בזה:

כז) שם (סק"ט) ולכן נ"ל בשר דאית בי' פילי וכו' נראה כונתו כיון דמסיק דהיא אותה הגהה בעצמה שהביא הג"מ ישם נאמר בכ"ש אין לחוש ומשמע אף גבי בעין א"כ נסתר תי' לעיל דמן הכלי שאני כיון דאף בעין לא אסר כ"ש א"כ ע"כ הא דאסר בצונן איירי דאית בי' פילי וק"ל: כח) שם ברמ"א (סעיף יוד) אפילו משהה ונטל"פ אסור ע"ש בתה"ד שם צידד בתחילה לומר דבטל ע"ש. ועי' בתשו' שב יעקב (סי' ל"ב) שם הקשה לו השואל. על תשו' הרשב"א שהוכיח מהא דקדירות בפסח ישברו דאף היכא דהתירא בלע אסור נטל"פ לכתחילה. והקשה דהרי הרשב"א סובר כל היכא דמשהו אסור אף נטל"פ אסור ותי' שם בכמה פנים אך מה שצידד שם דהרשב"א סובר דעכ"פ משהו ונטל"פ שרי ע"ש וכו'. וקשה קצת דאף דתה"ד רצה לומר כן היינו דוקא היכא דמחמרינן במשהו ובנטל"פ נמי מחמרינן משום חומרא ע"ש. אבל לסברת רשב"א בנטל"פ עכ"פ איכא משהו א"כ מהכ"ת ניקל היכא דאיכא תרווייהו דס"ס איכא משהו וק"ל ודוק וכעת לא עיינתי היטיב אם הרשב"א סבר בהדיא כן ובחי' סוף מס' ע"ז כ' והוכחנו אף למ"ד מב"מ במשהו דמשמע לדעת רשב"א דאסור מה"ת מ"מ כלי שאינו בן יומו ודאי היא רק חומרא ע"ש:

ועי' תשו' שבות יעקב ח"א (סי' כא) צידד קצת להקל אם לא נשתמש שני חדשים בדיעבד ועי' גם תשו' חכם צבי (סי' פ') ע"ש ועי' בתשו' הרשב"א שהביא הב"י בסי' זה:

ואגב נזכיר מה דקשה לי על תשו' רדב"ז (ח"א סי' רמ"ב) שכ' שם חטה שנמצאת בערב פסח תוך תרנגולת מותר ממ"נ דלדעת הרמב"ם דע"פ ג"כ במשהו וכו' הרי הרמב"ם סובר דכל דבר צריך לחלוט לאחר מליחתו וכו' ונ שנחלט שוב אין מחמיץ יעו"ש. ולכאורה צ"ע מאי ממ"נ איכא הכא ניחזי אי החליטו ברותחין אי לא וק"ל. ונ"ל דידע שהחליטו רק דחיישינן לחומרא משום שמא לא החליטו יפה וזה חומרא ולדעת הרמב"ם בלא"ה כל בשר צריך חליטה וליכא למיגזר וק"ל קצרתי:

כט) המג"א ס"ק ל"ח החליט דל"א חמץ שמו עליו לענין חנ"נ קודם פסח ע"ש. ועי' פר"מ שנסתפק אי הי' פחות מששים ואישתהי עד ע"פ אחר חצות ואח"כ נתערב ביותר אפשר דאמרינן חנ"נ כיון דהשתא מיהת אסור. וע"ש שכ' דמלשון מג"א משמע דאף כה"ג ל"א חנ"נ כיון דעכ"פ תחילתו היתרא בלע ע"ש ס"ק הנ"ל ופר"מ שם:

ל) סי' תמח בש"ע (סעיף) וטוב שיקנה לו רשות ע' חק יעקב שהעלה דעכו"ם קונה מטלטלין מדין אגב ולא משום חצר ועי' אורים ותומים בח"מ סי' קנ"ג כ' להיפוך דודאי אין דין אגב בעכו"ם. ועי' תשובת עבודת הגרשוני (סי' ק"ב) משמע כאו"ת וכן ראיתי להדיא בתשו' נ"ש כדומה ושם קצת מטעם אחר דאגב בעי כונה כמו שאר קנינים ע"י ב"י חו"מ (סי' קצ"ד) ונכרי לאו בר כונה הוא מסתם משא"כ חצר קונה שלא מדעתו ע"ש. ובגוף ענין מכירת חמץ הארכנו במ"א. ע"ש. ובחו"מ (סי' ר"ב) הארכתי אי דין אגב דאורייתא או דרבנן ובסוגיא דמעות קונית שם הארכתי ג"כ קצת ואכ"מ ולדינא נראה להקנות באגב וק"ל:

וראיתי ג"כ בתשובת הר הכרמל (סי' י"ב) האריך בזה ויש לפקפק בכל דבריו וע"ש שכ' ג"כ אם קנה מטעם חצר יש לצדד שצריך שיהא עומד בצדו ע"ש:

לא) שם (סעיף ה') עי' חק יעקב (ס"ק כ"א) העלה דאף לבנו אסור משום שנאסר לכל עולם ע"ש. ועי' תשובת נודע ביהודא סי' כ' שם פילפל קצת לומר דאפ"ה לא קנסי ליורשים דדוקא כל זמן שהוא חי אסור לכל עולם ע"ש וצ"ע בזה ובחי' לגיטין (מה) כ' בזה:

ועי' עוד תשובה הנ"ל (סי' י"ט) הקשה שם כיון שכ' הר"ן דחמצו של ישר לאל בבית עכו"ם אסור אחר פסח כיון דעכ"פ מדרבנן אסור א"כ גבי ביטול למה לי הטעם משום הערמה ע"ש. אך אמרנו קצת ליישב דביטול עיקר הטעם משום גזירה דילמא אתי למיכל אבל לא עבר על בל יראה אף מדרבנן א"כ ס"ד דשרי אחר פסח צריך הטעם משום הערמה משא"כ בבית עכו"ם דלא מדרבנן ועבר על בל יראה מדרבנן [א"צ] הטעם הערמה והבן:

ולענין למכור לעכו"ם חמץ שלא בא לעולם עם הבא לעולם יחד עי' תשו' בית יעקב (סי' נ"א) וגם בענין זה הארכתי בחו"מ (סי' ר"ט) ע"ש: לב) בטו"ז (סק"י) דבריו צע"ק חדא במה שכ' אם מכר לאתר חוזר המכר לנכרי וכו' ואמאי פשיטא לו זה הלא כיון שבטל התנאי חוזר המכר לישראל (חסר) יעו"ש היטב בא"ע סי' קמ"ג ואכ"מ אכן זה צריך ביאור. גם לפ"ז א"כ מדוע כ' הטו"ז דעכ"פ אסור לישראל לתבוע מנכרי דמגלה דעתו בזה שביטל המקח ומה תלוי זה בגילוי דעת שלו הלא ממילא בטל מקח השני גם מ"ש הטו"ז ודבר זה דומה וכו' גם זה צריך ביאור ס"ס הא הוי תנאי ואם אח"כ אין מוכר לו בטלה המכירה למפרע ועבר על בל יראה וצ"ע: לג) שם במג"א (סק"ו) כ' אם אמר לנכרי הריני מוכר לך והחזירהו לי שרי כיון דלא תלי המכירה בהכי ע"ש. ועי' חק יעקב שתמה עליו דביו"ד (סי' ש"ה) מבואר דכה"ג גרע טפי ע"ש. ונ"ל דכונתו שיתן לו החמץ ואחר הנתינה אפשר תוך כדי דיבור יכול לומר לו תחזירנה לי ושרי. ועי' בא"ע (סי' ל"ח) בב"ש וט"ז שם ע"ש:

ולענין שימכור לנכרי חמץ שיש לו במקום אחר הארכתי בקונטרס עיקר מכירת חמץ:

לד) שם בש"ע (סעיף ז') אסור ליתן וכו' עי' תשו' פנים מאירות ח"א (סי' יוד) שצידד דזה דוקא בהקדים לו דינר ע"ש. ומלשון הש"ע לא משמע כן. ועי' ספר תבואות שור על מס' פסחים (כא) מענין זה ע"ש. ועי' מה שכ' ביו"ד בהל' יין נסך ס"ם קל"ב ליישב זה דהוי כמו עול תחתי ע"ש. ובחי' לע"ז ע"ש:

לה) סי' תנ הארכתי בחי' לי"ד (סי' קל"ג) וגם בחי' לע"ז (ל"ב) פלפלתי ג"כ להוכיח כפי' הב"י:

לו) שם במג"א (סק"ו) דהרי אין שליחות לעכו"ם וכו' עי' מ"ל (פ"ד מה' חומ"צ) מה שהקשה בזה ועי' תשו' הר הכרמל והי' (סי' ויו) בזה ועי' במה שכ' בדין מכירת חמץ ושם תראה כי אין דברי הר הכרמל מוכרחים: לז) סי' תנא עי' ספר אלי' רבה (סק"ו) שהקשה כיון דהסכין שיש בו קתא של קרן לא מהני הגעלה וכ' הב"ח הוא הדין אם דבק בדבק וכן הקבועה במסמרים חיישינן דילמא חיים וא"כ האיך משכחת לה הא דקאמר הש"ס קתייהו בטינא ופרזלייהו בנורא ע"ש. ע"כ צ"ל דמשכחת שהסכין עצמו תחוב בחוזק בלי מסמרים כלל וק"ל:

לח) הפר"ח סי' זה (סעיף כ"ז) הביא בשם הרא"ם כלים המציפין בבדיל שרי בלא הגעלה דבדיל מפסיק בין איסור והיתר כ' כן לחד טעם ע"ש וצ"ל דיש חילוק בין בליעה ישנה לחדשה דאל"כ אטו אם הקדירה עבה ונפל טיפה מבחוץ מי נימא דאין מפעפע לפנים וק"ל:

עי' תשובת שב יעקב חי"ד (סי' ל"ד) כ' שם יורה שהי' בו יי"ש משמרי יין נסך מותר ע"י הגעלה ע"ש וצע"ג שלא הביא כלל דברי הטו"ז סי' זה: לכאורה קשה לשיטות הסוברים דבכלים הולכין אחר רוב תשמישו א"כ כלי שנפל עלי' נר דולק לא יהא צריך ללבון כיון דרוב תשמישו אין כן ובלא"ה רוב תשמישו היתר ולא והא צריך הגעלה וכבר נתעורר ע"ז בתשו' מנחם עזרי' ומה שתי' שם לא הבנתי לכאורה וכעת אין הספר תחת ידי. וצ"ל דודאי אם נשתמש באותו יום בכלי ראשון או ע"י אור ודאי צריך הכשר כפי תשמישו זה כמבואר בחק יעקב (ס"ק ל"א) ע"ש. רק כל זה דהולכין אחר הרוב תשמישו אם אינו בן יומו א"כ י"ל את כלי עכו"ם או כלי חמץ כיון דעכ"פ תתקיים תקנת חכמים דנצטרך להגעילה וכיון דאינו ב"י הקילו אבל כלי ישראל שנפל עלי' איסור אם ניזיל בתר רוב תשמישו לא יצטרך הכשר לגמרי כיון דרוב תשמישו היתר וא"כ כל אחד ימתין מעל"ע ולא תתקיים תקנת חכמים דכלי שאינו ב"י צריך הכשר ואם נחמיר להגעיל יהא מילי דרבנן כחוכא כיון דלא מהני הגעלה לדבר שנשתמש ע"י אור ע"כ צריך ללבן כדינו וק"ל:

ועפי"ז יש לצדד קצת לדעת המחמירין בכלי שני בכל האיסורין ובפרט בחמץ א"כ כף של איסור שתחבו תוך כלי שהיד סולדת בו ויש ששים נגד הכף דקיימל"ן ביו"ד (סי' צ"ד) דהכף אסור וכ' שם הא דלא נימא דהוי כמו הגעלה דבעי דוקא מעלין רתיחה ושמא לא העלה אז ע"ש. א"כ הני כפות דידן אשר רוב תשמישן בכלי שני ולתשמיש כזה מהני הגעלה במים שאין מעלין רתיחה כמו שכ' הא"ר (סי' תנ"ב) ואף בנשתמש ע"י עירוי סגי בזה ע"ש א"כ יהא מותר הכף כיון שיש ששים נגדו דהוי כמו הגעלה במים שהיד סולדת בו וכה"ג אזלינן בתר רוב תשמישו כיון דצריך עכ"פ הכשר ועי' ביו"ד שם יש עוד טעם וק"ל:

נסתפק הפרמ"ג סי' זה שתי קדירות הנוגעות זו בזו אי אסור לענין פסח עכ"פ ע"ש. ולא משמע כן מלשון הפוסקים אלא אף בפסח שרי וק"ל:

לט) דברי הפר"ח סי' זה (סעיף י"ג) אינם מובנים לי מה שהקשה שם על המרדכי שכ' הטעם דמש"ה בקדם בליעה לטלאי צריך ללבן ולא אמרינן כבולעו כך פולטו משום דחיישינן שמא בעת הגעלה הי' מדובק בחוזק ושוב בפסח נתרפה הדיבוק ע"ש. ולכאורה קשה דבקדם הטלאי אם הי' בשעת הבליעה רפוי איך נתחזק אח"כ וק"ל:

חמץ הנבלע תוך כלי ע"י כבישה סגי בהגעלת כלי ראשון בלא רתיחה אכן ע"י דבר חריף יש להסתפק וק"ל:

הפר"ח מסיק כאן דכלים שנשתמשו בהן אצל האש לא מהני הגעלה בכלי ראשון ויורה שהעבירו מן האש וכן הכניס בתוכו אבן מלובן לא הוי ככלי ראשון רק כמו עירוי ע"ש:

מ) שם במג"א וס"ק כ"ז) כתב אם קדם הטלאי לבליעת איסור לא מהני ללבן מקום הטלאי רק צריך ללבן כל הכלי ע"ש ובס' חק יעקב. ולכאורה קשה מ"ש מהא דמחבת דסעיף י"א דמהני אם לבנו באמצע וכן בסעיף ג' דמהני אם מלבן מקום הגומות וק"ל. ועי' ספר פ"מ על המג"א שפי' באמת כונתו כן ע"ש:

בתחילת מג"א שלי כתבתי שם בדין חם בחם אי מליחה כמה דברים מה שנראה דברי מג"א קצת סותרים זה את זה ע"ש:

מא) עי' חק יעקב (ס"ק נ"ד) שכ' אם רדו מצה חמוצה ברחת ונתערבה באחרות דשרי היינו דוקא למ"ד חד בתרי בטל ביבש דאל"כ ודאי חוזר וניעור בפסח וא"כ אסור לדידן ע"ש. וצריך לעיין בזה כיון דע"כ איירי שיש עכ"פ ששים בין הכל נגד החמוצה דאל"כ ודאי אסור קידם פסח ג"כ כמבואר ביו"ד (סי' ס"ט) לענין דם ע"ש. א"כ י"ל זה לא מיקרי יבש כיון דאין איסורו מחמת עצמו ולא אמרינן חוזר וניעור בכה"ג וכן מוכח מדברי פר"ח לעיל סי' תמ"ז סעיף ג') דכה"ג לא מיקרי יבש ע"ש וק"ל: לפי מאי שכ' בס' א"ר סי' תנ"ב הא דבעינן הגעלה דוקא במים שמעלין רתיחה דוקא אם נשתמשו בענין זה אבל אם נשתמשו ע"י עירוי סגי בהגעלה במים שהיד סולדת בו אף אם אין מעלין רתיחה א"כ הא דקיימל"ן ביו"ד (סי' נ"ב) אם תחבו כף ביורה חולבת ויש ששים הכף אסור וכ' הטעם דלא הוי כמו הגעלה דבעי דיקא מעלין רתיחה ע"ש א"כ לשיטות הסוברים דאזלינן בתר רוב תשמישו א"כ הני כפות דידן אשר רוב תשמישן בפלי שני תהני הגעלה זו וכבר כ' דברים אלו בפנים בסי' זה:

הפרי מגדים בסי' זה צידד בליבון שנתחממו משני צדדים דגרע אף מליבון קל מ"מ אפשר דלא גרע מכלי ראשון אחר שהוסר מן האש ובמקום שזה מהני מהני גם זה וק"ל:

תוכן העניינים

פתח הבית חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה