אור ברסלב

פתח הבית חלק א· רבי אברהם טיקטין

פסחים

דף ב.

פתח הבית:

בעזה"י. שליט בעולמו יחון ממרומו ויצו שלומו. טובו וחסדו. ירבה כבודו. וירים הודו לאברהם עבדו. צבי חמדת ישראל. רכבו ופרשיו. שר תורת יקותיאל. מבחר שלישיו. מעין חכמה. משכן צדקה אוצר כל חמדה. תומתו מי ימלל, ענותן כהלל. מדת טובו על כל הלל. החריף ובקי. משנתו קב ונקי חסידא ופרישא. בוצינא קדישא רבן של בני הגולה. תור אדם המעלה. ה"ה הרב המאור הגדול גאון תפארת ישורון ג"י פ"ה ע"ה כקש"ת מו"ה אברהם נ"י לפני שמש ינון שמו, ומאוד ישגא שלומו. א"ס:

אנכי שלומי אמוני בני ישראל ק"ק ברעסלויא עיר ואם שלעזיען המדינה. מבורכת ד' היא. מן היא והלאה יושבת שקט ובטח:

בה שפעת עושר כבוד וגדולה כיד ד' הטובה. בה יראת אלקים. שלטת בלב יושביה. ואמונת אבותינו. אזר חלצינו. גם תורת ד' בקרבה. רבנן ומוקרי רבנן. ועליא דמקיימין אתכליא. בה משכן החסד והצדקה. ומדת הרחמים והחנינה. שם בית לה סביב סביב. מנהיגי' אנשי אמת וצדק. שוחרי טובת הכלל. על יתום ואלמנה ירחמו. וידי עני ואביון יחזיקו. ומיום הוסדה ישבו על כסא משפטה.

גאוני ארץ חסידי עליון אשר מבאר תורתם השקונו.

ובאורחות חיים הדריכונו. והאחרון מורינו ורבינו גאון תפארתינו ורוח אפינו עזב את הארץ. זה ימים לא כביר. ואנחנו שוממים... השמש באה לנו ועל זריחת שמש חדשה אשר צדקה ומרפה בכנפי' שאפה נפשינו וכלות עינינו. לאור עוד באור פני מלך רבנן. והתאספנו יחד לכבוד ד' ותורתו ולמען אשרנו לבחור חד מן הקדושים אשר בארץ. אשר נתן ד' בלבו רוח חכמה ומשפט רוח בינה ודעת ויראת ה'. אשר על פיו נצא ועל פיו נבוא ולא תהי' עדת ד' בלי רועה. והנה רוח ד' דבר בנו. ומלתו על לשוננו. כולנו כאחד ענינו ואמרנו:

אחרי אשר שמענו את שמע אדונינו מורינו ורבינו לשם ולתפארת. ואחרי אשר ראינו את כבודו ואת גדלו אין נבון וחכם ממנו. הוא יהי' לנו לראש ואב מורה משפט וצדק מפיהו תצא תורה לנו ובכל צדקתו נחיה:

ועתה אם יש את נפש אדונינו מורינו ורבינו לעשות עמנו חסד וצדקה. חיש מהר יבוא מלאך ד' אשר אנחנו מבקשים וישב על כסא מלכות התורה והתעודה. ואנחנו נחלץ חושים לצאת לקראת מעלתו הקדושה ולהביאו אל מקום משכן כבודו אשר הכינונו לו. ושם נגילה ונשמחה בטוב אלקים אשר הגדיל לעשות עמנו:

ואלה המשפטים. כללות ופרטים. הושמו בינותינו בינינו ובין אדונינו: א) ראשית דבר נשיא ד' יהי' בתוכינו אב"ד ור"מ דקהלתינו יצ"ו. ומבלעדי רשותו בל יפצה איש פיהו לדרוש ברבים. באחד מבתי כנסיות אשר ישנם פה:

ב) קיימנו וקבלנו עלינו לתת ארוחתו ארוחת תמיד סכום שבע מאות וחמשים ר"ט מדי שנה בשנה חלף עבודתו עבודת הקודש. ונוסף על זה מאה וחמשים ר"ט לשכר דירתו וגם שנים עשר ר"ט למתנה עבור שני דרשות משבת הגדול ושבת שובה:

ג) מכסף רח"ש יקח אדונינו מורינו ורבינו הגאון אב"ד נ"י חלק אחד כפי בראש:

ד) אדונינו מורינו ורבינו הגאון אב"ד נ"י בכבודו ובעצמו יסדר כל סידור קדושין גיטין וחליצות אמנם גם אחר יזכה בזה אם בעל החתונה יבחר בו. ובשאילת רשות והורמנא מהרב הגאון אב"ד נ"י. וח"ו איש לא ימרה את פי קדשו:

ה) סמיכת כל אם לא נתקיים ונתאמת מאת הגאון אב"ד נ"י:

ז) בכל שבת קידש חיוב על בהכ"נ לאנדשיל לקרות הגאון אב"ד לעלות לתורה שלישי לקרואים. ואחר אשר יהי' בנוי בהכ"נ הקהלה בעזה"י גם שם יהי' החיוב הזה:

ח) מקום קבוע לתפלה יהי' להגאב"ד נ"י בבהכ"נ לאנדשיל ברוח מזרח סמוך ממש לאה"ק וכן יהי' לו בביהכ"נ הקהלה אחרי הבנותו אי"ה. וכן ינתן לזוגתו הרבנית תחי' מקום בבהכ"נ הנ"ל לפי רב כבודה וגודל מעלתה: ט) הגאון אב"ד נ"י יפטר מכל מסים וארנונות בהשתדלות אלופי הקהל יצ"ו:

י) ועל אדוננו מורנו ורבינו הגאב"ד נ"י. להיות עיניו פקוחות על כל דבר יראת ד' ולגדור פרצות ככל יכלתו. הוא ינסה את השוחטים וכל דבר הקשה יביאון אליו. ובפרט שאלת הריאה גם כל שאלת נשים לפניו תבואינה. ועליו לדרוש ברבים בכל שבת הגדול ושבת שובה וער"ח ניסן לכבוד החברה קדישא. גם ללמוד כל יום שיעור קבוע את התלמידים המתנדבים ללמוד וכל שבת קודש יכנס בבהכ"נ לאנדשוהל לתפילת מוסף. ואחרי הבנות בהכ"נ הקהלה אי"ה יקבע בו תפלתו:

ואחרי דברי היושר והאמת האלה נשא לבבינו אל כפים. אל אל בשמים שישלח מלאכו לשמרו בדרך אשר ילך בה. ויביאהו שלום ושלם בתוכנו ויהי נועם ד' עליו ועלינו ונשמחה בו והוא ישמח בנו ותהי מנוחתו כבוד השקט בטח ושאנן מעתה וע"ע ח"ס:

ולתוקף וקיום כל הכתוב והרשום פה באנו על החתום פרנסי ומנהיגי קהלתינו יצ"ו לקיים כל דבר בעזה"י. נעשה פה ברעסלויא יום א' ערב חג הסוכות תקע"ז לפ"ק:

ואלה דברי דוד ה"ה הרב הגאון הצדיק מו"ה דוד פאלאק לאנדא זצ"ל אבד"ק דרעזדין. ב"ה דרעזדין יום ג' כ"א מרחשון תקע"ז רפ"ק:

חותם תבנית מלא חכמה ויראת ה' היא אוצרו. ה"ה אח נפשי הרב הגאון תפארת ישראל עטרת הרבנים והדר הרועים נ"י פ"ה ע"ה מו"ה אברהם נ"י אב"ד ור"מ דק"ק ברעסלויא. אלקים יחנהו רדי"א רבת שבעה לה נפשי במכתבו היקר מן י"ב דנא בראותי מתוכו נועם שלותו וכי הטה ה' את לבבו הטהור למלאות רצון יראי ד' עדת ישורון דק"ק הנ"ל ולשאת את משא העם הזה על שכמו. החפצים לקבל את מוראו עליהם. ותקטן עוד זאת בעיניו עד אשר לא כסה מאוהבו גם את הדבר הזה והודיעני יום צאתו מהעיר אשר קשה עליו פרידתו. וכי קבע יום מועד ביאתו אל העיר הזאת כהיום הזה בחמלת ה' עליו למען אברכהו בברכת אשר איננה קלה בעיניו. אין זה כ"א גודל אהבתינו מאז. וברוך אתה בצאתך וברוך אתה בבואך:

והנה לעשות רצונך חפצתי. והפרשתי מאת אשר חנן ה' אותי לצדקה ועשיתי כהיום הזה פדיון לנפשך היקרה בעיני למאוד והעתרתי בעדך בלב נשבר ונדכה ואלקים לא תבזה הנבזה והנמאס בעיניו. ואת יראי ה' יכבד ויהי רצון שיעלה תפילתי לרצון לפני בעל הרצון ומשביע לכל חיי רצון שיראה אותך בתור האדם המעלה ויתן חנך בעיני העדה הזאת ויאר עינך נפלאות להורות להם את הדרך אשר ילכו בה. הוא יהי' עם פיך ויורוך את אשר תדבר הוא יכין את לבבך ויקשיבו אזנם לשמור ולעשות ככל התורה אשר תלמדם וחיתה נפשך בגללם. וישמח לבי גם אני דבק מאח. האמן אחי! שבעת כתבי זאת רחש לבי דבר טוב. וזכרתי לך חסד נעוריך לכתך אחרי לעיר באיינאווי אשר גרתי בה אחר שריפת ק"ק ליסא בעברך דרך שם לק"ק ראוייטש. כשבת אחים גם יחד. וה' יאר לנו את הלילה במאור תורתו התמימה משיבת נפש לשמח אותנו בשמחת ריעים האהובים. וזאת אות הברית אשר כרת ביני ובינו שמורה כבבת עיני כריע כאח לי כחותם על ימיני. והנה נא גם עתה אשר המתנשא לנו לראש חנן אותנו לעטרנו כצנה רצון בכתר לראשינו הברית לא תופר. ונא תודיענו תמיד מאת כל הטוב אשר יטיב ה' אחריתך וסדר הקבלה אשר קבלו את פניך אנשי עדתך היקרה בעת בואך לשכון בתוכם ולשלט למען ישמח אתך אחיך הנקשר באהבתך אהבה שאינה תלוי' בדבר זו אהבת דוד הק' בב"מ לאנדא:

לבי אומר לי שיהי' קל בעיניך לחנן את פני העיר מש מצוה רבה. ואם יקרה נפשי במיניהם כמאז הנני דורש את שלומם בזה. ויקבלו גם את ברכתי. ומי יתן שיהי' דור לפי הפרנס ופרנס לפי הדור כפירש"י שם יע"ש וק"ל. ויהי' נועם ה' עליהם ומעשי ידם כוננהו אמן:

פתיחה בענין לאו דבל ימצא ובל יראה:

טרם שנתחיל דכתוב המסכתא נכתוב איזה פרטי דברים בענין ב"י אשר יש לבאר בהם:

א) הרמב"ם (פ"א ה"ג מחמץ) פסק דאם קנה חמץ או חימצו בפסח לוקה ע"ש. וע' כ"מ בשם הרא"ם שהקשה על הרמב"ם] דחשב תרי לאוי [ב"י וב"י] הא הוי שם אחד כמו שהשריש רבינו במנין המצות (סי' ג) ותי' הכ"מ דהוי תרי ענינים דלא יראה משמעו רק כשנראה לעינים ואז עובר בשניהם ובמטמון עובר בלא ימצא לחוד] ע"ש. וע' לח"מ שהקשה אמאי לא חשב ג"כ ד' לאוין. וע' כ"מ (ה"ב) הקשה ג"כ אמאי לא חשב ג' לאוין. וע' משבצות זהב בפתיחה לה' פסח שהקשה ת"ל הרי הם מענין אחד ע"ש. ובאמת כוונת הקושיא אכתי נהי דאינו לוקה משום כפלות הלאוין מ"מ הי' לו למחשב כפלות האזהרות. ואף דמלשון הרמב"ם שם במנין המצות דאין לחשוב אותם כלל תוך המנין היינו למצוה בפני עלמה אבל מ"מ כאן בחיבורו ודאי חשיב חומר הענין. וקצת יל"ע גם במה שתי' הלח"מ דקראי צריכי לגופי' וכו'. קשה ס"ס איכא אזהרה. וע' בזה ברמב"ן שם בהשגותיו על הרמב"ם במנין המצות ואין להאריך פה. ובחידושי לפסחי' (דף כ"ט) כ' ג"כ כעין זה לענין נותר והנה מלשון הרמב"ם נראה דבאמת לקי שמונים משום לא יראה ולא ימצא. וע' כ"מ אף דבתחלה כ' שאינו לוקה רק מ'. לבסוף משמע דמסיק דלוקה פ' ע"ש [ואף דשם משמע קצת דלא כמו שכ' לעיל. אלא דאף בשנים בלא מלקות אינו מונה לשתים כפלות [האזהרות] מ"מ י"ל כן. וס' הרא"ם אין ת"י לראות אי קו' קאי על מנין המצות. ואין להאריך פה]. וע' תשו' שאגת ארי' (סי' עח) כ' בפשיטות דמשמע מדברי הרמב"ם דלוקה רק מ'. ומכח זה צידד להוכיח טעם הרמב"ם דלא אתי חד עשה ועקר תרי לאוין כמבואר בתמורה ולא נשאר רק חד לאו ומש"ה לוקה רק מ' ע"ש. ולא הביא דברי הכ"מ כלל. גם תמוה מה שפשוט בעיניו (כיון) דעכ"פ חד לאו עקר

נשאר [רק[חד. הרי תוס' תמורה (ב'. ד"ה וסופג) הקשו אמאי בתמורה לא לקי פ' [ותי' דתרי לאוי צריכי חד בדידי' וחד בדחברי' באמר כל הרוצה כו'] והרי בתמורה הטעם דלקי משום דלא אתי חד עשה כו' כמבואר שם (ד:) א"כ הי' להו לתרץ מש"ה לקי מ' [בפרט דבתי' א' כתבו באמת דלקי פ']. א"ו דס"ל כיון דלא עקר תרי לאוי נשארו שניהם בתקפם וראוי ללקות שמונים וק"ל:

ב) ועתה נבא לחקור בגוף הענין דב"י וב"י. הנה הדבר שמואל (סי' לח) הקשה על הרמב"ם ת"ל הא הוי לאו הניתק לעשה כמבואר בש"ס (צה.) ותי' דנ"מ כגון שחל שביעי של פסח בשבת דתו לא יוכל לקיים העשה דהרמב"ם פוסק כמ"ד קיימו ולא קיימו. והיינו דוקא היכא שלא יהי' באפשרי לקיים העשה דלא כפי' תוס' מכות (טו: ד"ה הניחא. וכ"כ רש"י שם) ע"ש. וע' בר"ן סוף חולין וברמב"ם פט"ז ה"ד מסנהדרין [הר"ן הביא מחלוקת הפוסקי' בזה והכ"מ שם כ' שדעת הרמב"ם דדוקא בא"י לקיים עוד והביא ד"ק בפ"א ה"ז מנערה בתולה דאונס שגירש ומתה או נתקדשה לאחר אז לקי] וא"כ כיון שחל בשבת שוב לא יוכל לקיים. וע' חכ"צ וסי' מב) שהקשה הרי יכול לפרר.

וע' הגהות מל"מ שתי' דסובר [דבלחם שייך] ג"כ טוחן (וכו') א"כ א"א בשבת ע"ש. והחכ"צ תי' דאיירי שעבר כל ימי הפסח ולא קיים העשה א"כ ממילא מלקינן לי' ע"ש ולכאורה היו יכולין לתרץ דאם נשרף מאליו החמץ דנראה דכה"ג לקי משום דבעינן דוקא שהוא קיים העשה או אפשר לקיים. אבל לא בנעשה ממילא או שרפו אחר שלא בשליחותו. ובזכרוני שראיתי סברא זו כתובה וכעת לא אדע מקומו אי' [ע' ספר החינוך פ' תצא מצוה תקמ"ד וז"ל מתה האם או שלחה אדם אחר חייב עכ"ל וכ"כ שם ס"ס תקמ"ה וכ"כ הרמב"ם פי"ג מהל' שחיטה הל' ג']

ג) והנה השעה"מ (פ"א מחמץ) והשאגת ארי' (סי' פב) פלפל בזה בענינים שונים השעה"מ הביא בשם ס' מקראי קדש שתי' דהוי לאו שקדמו עשה (אין) [משו"ה] לוקין כמבואר בש"ס מכות (טו:) ואף דשם נחלקו אמוראי בזה מ"מ י"ל הרמב"ם פוסק כן. וע' מפרשים שם ובראשם הריטב"א שם שפירשו בהך דקדמו עשה היינו דלא תליא במה שנכתב תחלה רק אם יכול לקיים העשה קודם עבירת הלאו ע"ש. ודברי הכ"מ (פ"א ה"ז מנע"ב) תמוהין במ"ש דדעת הרמב"ם דאף לאו שקדמו עשה אין לוקין (וראי' מאונס שגירש] ע"ש. ומנ"ל הא דהרי גבי אונס טעמא אחרינא איכא משום דכתיב כל ימיו כמבואר בש"ם שם ע"ש. וכבר הרגשתי בזה בחידושי על הרמב"ם שם. אך ק"ק אם נאמר דהרמב"ם סבר לאו שקדמו עשה לוקין א"כ תקשי גבי שילוח הקן אמאי אין לוקין הא הוי קדמו עשה כיון שיכול לקיים העשה קודם עבירת הלאו וע' ריטב"א מכות שם (ד"ה הנוטל) שכ' באמת טעמא דרבנן דשלח משמע רק לסוף ע"ש. א"כ לפ"ז אין מצות עשה כלל לשלח האם רק אם כבר עבר הלאו. והרמב"ם במנין המצות (מ"ע קמח) חשב זה למ"ע וי"ל וצע"ק ובחדושי למכות כתבתי בזה ע"ש. וע' תשו' חכ"צ (סי' פג) אי המוצא רוצה לשלח האם והבנים אי מקוים המ"ע ע"ש ובחידושי ליו"ד כתבתי קצת בזה. ואפשר דתליא בהא. אכן בתשו' שאגת ארי' (סי' פב) כ' דכאן גרע טפי משאר קדמו עשה כיון דזמן העשה קודם היינו משש שעות ולמעלה ע"ש:

ד) עוד תי' השעה"מ די"ל דלא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי. ואף שהתוס' כתבו (מכות טו. ד"ה תנינא ובחולין פ: ד"ה הנח ובזבחים קי"ד: ד"ה אלמה) דלא שייך זה רק כשהלאוין סמוכין ע"ש מ"מ הכא נמי איכא תרי לאוין סמוכין לא יראה לך חמץ ול"י לך שאור. ואף דהני תרי קראי צריכין לומר זה חמץ זהו שאור מ"מ י"ל דחשיב תרי לאוי לענין דלא אתי עשה ומנתק להו. ועשעה"מ שם שתמה על תוס' חולין הנ"ל שהוכיחו דבעי דוקא סמוכין דאל"כ אמאי לא לקי על גזילה הא הוי ג"כ תרי לאוי דאיכא נמי לאו דלא תעשוק דאמר רבא כו' א"ו דבעי סמוכין. ותמה הא סמוכין הם לא תעשוק את רעך ולא תגזול. וע' ש"א (סי' פ"ב) שהבין הך לא תעשוק כו' היינו כובש שכר שכיר. רק הקשה באופן אחר ת"ל דלא קאי כלל אגזל. ותי' כוונת תוס' די"ל שבאו לישב קושיתם בב"מ ר"פ א"נ (סא. ד"ה אלא) אמאי לא מוקי בגזל גופי' ולעבור בב' לאוין א"ו בגזל הוי תרי לאוין שאינן סמוכין דהיינו חד דגמר מרבית ואונאה וחד דגופי' משא"כ אי מוקי לי' אכובש שכר שכיר נהי דהוי ג"כ נל"ע מ"מ הוי תרי לאוין סמוכין [וזה כוונת תוס' ב"מ הנ"ל דלא מוקי אגזל ולב' לאוין משום דס"ס לא לקי אבל אי מוקי אכובש שכר שכיר שפיר לקי. וז"כ תוס' חולין שהוכיחו דבאינם סמוכין לא לקי דאל"כ הדק"ל לוקי אגזל גופי']. ולבסוף דחה זה דאף אי הוי ילפינן מרבית ואונאה לא הוי רק חד לאו דאין מזהירין מן הדין ע"ש. עכ"פ הבין דהך לא תעשוק היינו כובש ש"ש. ובאמת משמע דזה הוי גזל ממש וכעת לא ראיתי להאריך במה שנוגע לענין וה וכבר הארכתי בחידושי שם. גם מה שפילפל השעה"מ שם בענין לאו הניתן לתשלומין לא אאריך פה:

ה) עוד תי' הש"א בתחילה די"ל דהוי עשה שאינה שוה בכל לפי חד גירסא בתמורה (ד:) דהיכא דהלאו שוה בכל והעשה אינה שוה בכל לוקה. ותחילה נזכיר קצת מסוגי' הנ"ל עיין היטב שם. הנה הרמב"ם (פ"א מתמורה) פסק כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין חוץ מנשבע ומימר ומקלל וכו'. ועי' מ"מ (פי"ג ה"ב משכירות) שתמה דהרי הרמב"ם פסק שם חסמה בקול לוקה ומבואר בש"ם ב"מ (צ:) דפליגי בזה ר"י ור"ל ור"י מדמה לה למימר. עי' היטב שם ובתוס' ד"ה ר' יוחנן וכו' דהיינו משום דאמר לי' ר"י לתנא לא תיתני מימר דלא הוי גזה"כ רק מסברא כמבואר בתמורה (ג:) והטעם דבדיבורי' איתעבד מעשה ע"ש. וכמו כן חסימה וכו' ע"ש. וא"כ כיון דהרמב"ם חשיב מימר בכלל לאו שאין בו מעשה רק מפי השמועה א"כ מדוע פסק בחסימה דחייב ע"ש. ותי' המ"מ די"ל מ"ש מפי השמועה לאו דוקא וזה דוחק. עוד תי' המ"מ די"ל שאני חסימה הואיל ומשכחת לה ע"י מעשה אף אי עביד לה בלא מעשה חייב ע"ש ומה שהביא ר"י ראי' ממימר הוא מכח כ"ש ע"ש. וגם בזה צריך מה כ"ש איכא כיון דמימר הוי גזה"כ וק"ל: ו) ועי' לח"מ שהקשה עוד א"כ מאי סיים הרמב"ם הל' תמורה ולמה לוקין הא הוי לאו הנל"ע וכו' ות"ל הא הוי גזה"כ ע"ש. וזה תי' בני החריף כ' זלמן נ"י די"ל הקבלה הי' רק סתם דמימר לקי וא"כ אי לאו דלא הוי נל"ע מנ"ל דהקבלה הי' לגבי יחיד דלמא דוקא בצבור דלא ניתק לעשה הואיל ואין התמורה קודש ואתי רק הקבלה אף דהוי לאו שאב"מ אבל ביחיד דלמא באמת לא לקי משום דהוי נל"ע ונכון והלח"מ תי' די"ל באמת הרמב"ם סמיך אגמ' שבועות (דף כא) ומכות (דף יז) דאיתא שם ג"כ הך מימרא דכל ל"ת וכו' חוץ נשבע וכו' ושם ליתא הך דאר"י לתנא לא תיתני מימר ולכך אמרינן דהוי גזה"כ וחסימה שאני כתי' המ"מ הנ"ל ואי משום דלמא הוי גם לענין נל"ע גזה"כ תי' בדוחק ע"ש ועי' פ' ח"י מהל' סנהדרין תי' הלח"מ שם יותר מרווח שתי' ג"כ באופן הנ"ל רק דאפ"ה שפיר הא הוי נל"ע היינו דאי מגזה"כ נילף מיני' בשלמא לענין לאו שאב"מ לא ילפינן דהוי ג' כתובים הבאים כאחד עם נשבע ומקלל וכו' ע"ש. וגם בזה בני השנון נ"י הנ"ל פיקפק בזה דאכתי מחידוש לא ילפינן ועכ"פ הוי חידוש דבלאו שאב"מ ילקה ונכון:

ז) וכדי לישב סתירת הסוגיות יש לישב קצת עי' מכות (ד':) דיליף ר' יהודא דכל לאו שאב"מ לוקין ממש"ר ועדים זוממין ואף דקשה מאי יליף דלמא שאני התם דבדיבורא איתעבד מעשה כמו מימר וחוסם עי' תוס' שם ד"ה אלא וכו' ועי' תוס' תמורה ד"ה והרי ותוס' שבועות (כא. ד"ה חוץ) ע"ש. וצ"ל דר"י לא סבר לחלק בכה"ג. ואף דאכתי קשה א"כ מנ"ל דרבנן פליגי בהא על ר"י ואי דסברי לאו שאב"מ אין לוקין דלמא טעמיי' משום דסברי דפרכינן צד חמור מ"מ לפי' תוס' ניחא קצת דהא צד חמור היינו הא דבדיבורן אתעביד מעשה ע"ש. עכ"פ יראה דר"י סובר להדיא דל"א בדיבורא אתעביד מעשה וכו'. ומעתה יבואר דבתמורה הגירסא אמר ר' יוחנן משום ריה"ג וכו' אמר לי' שפיר לא תיתני מימר וכו' משא"כ במכות ובשבועות הגי' שם אמר ר' יוחנן משום ר"י משום ריה"ג א"כ כיון דר' יהודא ל"ל הך סברא בדיבורא וכו' והא דקאמר כל לאו שאב"מ אין לוקין וכו' משום ר"י קאמר לה ע"ש תוס' ד"ה חוץ בשבועות (כא.) ע"ש. א"כ שפיר תני מימר דהי' לדידי' חידוש אף מדוע לוקה עלי' כיון דאין סברא לו לומר בדיבורי' וכו' משא"כ בתמורה דקאמר רק ריה"ג קאמר שפיר לא תיתני וכו' וק"ל ואין להאריך:

ח) נחזור לעניננו עי' ס' מים חיים שחיבר הפר"ח בהל' כירות שם שהעלה ודאי לשון הרמב"ם ניחא דהוי מפי השמועה ומ"מ ילפינן מיני' בכ"מ דבדיבורי' הוי מעשה ע"ש אך הקשה א"כ בציבור אמאי לוקין כיון דלא מהני התמורה (א"כ אמאי לוקין) הא אב"מ. ועי' תשו' ש"א (סי' ע"ח) שכ' באמת הא דכ' הרמב"ם מפי השמועה למדו וכו' היינו מימר בציבור ע"ש. וכבר הרגשנו בזה אכן עדיין לא יתישב הך דחסימה דממ"נ מנ"ל לר' יוחנן להוכיח דבדיבורי' איתעביד מעשה דלמא שאני מימר דהוי גזה"כ וק"ל: עוד הקשה הפר"ח הנ"ל א"כ לאביי דאמר כל מילי דאמר רחמנא ל"ת אי עביד מהני ואהכי לקי א"כ גבי ציבור דלדעת הרמב"ם לא מהני א"כ אמאי לקי ואי משום דהרמב"ם פסק כרבא דבכל דוכת' אי עביד לא מהני ואפ"ה לקי משום דעבר אמימרא דרחמנא וכו' א"כ בתמורה (ו':) דקאמר מאי איכא בין אביי לרבא אמאי לא קאמר (א"ב) הא אי ניבור שהמירו לוקין ע"ש. וזה יש לתרץ קצת דהש"ס בעי לאשכוחי א"ב בהך גופי' אי מהני או לא אבל לא הנ"מ ממ"א אי לוקה וק"ל:

והנה הרמב"ם כ' שם שני טעמים דלא הוי לאו הנל"ע חדא משום דלא אתי חד עשה וכו' ועוד משום דהעשה אין שוה בכל ע"ש ועי' תשו' ש"א (סי' עח) שכ' לפי טעם השני א"כ לקי פ' ע"ש. וכבר כ' לעיל מאי דפשיטא ל' דלפי טעם הראשון עכ"פ חד לאו עקרה עשה בזה יש לפקפק ובגוף הקו' כבר תי' התוס' שם במתני' ועי' לח"מ שם וגם יש לתרץ דהרמב"ם לשיטתו המצות דכפילת הלאו אין כופל המלקות כנ"ל וק"ל:

ט) ונחזור לעניננו (דהנה] צידד הש"א די"ל ג"כ בעשה דתשביתו אין נשים מצוות דהוי מ"ע שהז"ג וא"כ אין העשה שוה בכל ע"ש סי' פ"ב ולסוף דחה זה דודאי נשים מצוות. והביא ראי' מתוס' קדושין (לד. ד"ה מעקה) שכ' דלדחי עשה דשריפת קדשים גבי נשים י"ט דלא הוי לדידהו יו"ט עשה ול"ת דאין מוזהרין על העשה ותי' דס"ס הל"ת אלים כיין שיש עמו עשה כמו כן אמרינן העשה אלים הואיל ויש עמו ל"ת דלא לישתמיט תנא בשום דוכתי' לומר לן דנשים אין מצות להשבית חמץ משש ולמעלה ע"ש. ודברי תוס' דקדושין צע"ק דהרי נשים לכאורה אין מצווין גם על עשה דשריפת קדשים הואיל והוי ביום ולא בלילה א"כ הוי ג"כ הז"ג וכבר הרגיש בזה שם הפי"ז. אכן קצת י"ל ואח"ז מצאתי זה בטו"א לחגיגה (טז:) ובחי' שם כ' בזה] דלא שייך כלל בזה מ"ע שהז"ג הואיל ועכ"פ צריכה לשמור עד ביום אותו דבר גופי' כדי לקיים העשה והבן:

י) ועי' שעה"מ שם מ"ש עוד ליישב דכבר עבר על הלאו ולא זאת העשה מנתק ללאו דלא בא רק לתקן על להבא ולא על מה שעבר [ודומה] לטמא הבא אל המקדש דכ' הרמב"ן למסקנא אף דלאו שקדמו עשה אין לוקין מ"מ שם לוקה הואיל ולא מתקן רק להבא ע"ש. וקצת צריך להבין עפ"ז מלאי דלא תלין פעולת שכיר הי' לנו ללקות דג"כ לכאורה באופן זה. ועי' מהרמ"ש בב"מ ר"פ א"נ שכ' באמת כן אכן לא משמע כן ועי' ברמב"ם פי"א מה"ש פסק להדיא דאין לוקה ויש לחלק וק"ל:

ומה שנ"ל די"ל תשביתו לא קאי רק בערב יו"ט ולא בי"ט ובודאי היכא דליכא עשה אף דמ"מ עושה כן כדי שלא לעבור על הלאו לקי ולא מיקרי ניתק וכו' כדמשמע מכל האחרונים וקצת לא משמע כן מלשון תשו' ש"א (סי' פ') כ' שם בחמצו ש"נ וקיבל ישראל אחריות מהני ייחד לו בית לתקן לאו דב"י ע"ש. והרי הוא עצמו כ' בסי' פ"ג דבייחד לו בית לא מקיים העשה א"כ ס"ס עבר וק"ל. אכן יראה מדבריו להדיא בסי' פ"ג כן כל שלא קיים העשה אף שמתקן מ"מ הלאו לא מיקרי ניתק וכו' ע"ש וכעת לא עיינתי היטב בדבריו שם. עכ"פ י"ל לדעת הרמב"ם שפיר דהעשה לא הוי כלל בי"ט ומש"ה לקי:

יא) עפי"ז יתיישב ג"כ הסוגיא דף נ"ה דקאמר שם דהוי לאו הנל"ע ולכל התי' ברמב"ם צריך ישוב הסוגיא. ותי' האחרונים הנ"ל דהתם משום לאי שאב"מ אתי עלי' ע"ש. ולהנ"ל י"ל שפיר דודאי לר' יהודא דיליף מנותר א"כ הוי העשה אף ביו"ט ואתי הר סוגיא שם כר"י אבל לדידן במנין דפסקינן כדרבנן לא הוי כלל עשה בי"ט ולקי שפיר ובהכי יתיישב ג"כ הך דדף כ"ט ע"ב תוס' ד"ה אמר ר"א וכו' שהקשו האיך יכול לפדות הא יעבור על ב"י ותי' משום משהה כדי לבערו ולדעת הרמב"ם קשה ומה שתי' הש"א די"ל יוכל לפדות פחות משיעור וכו' דלא עבר כלל על ב"י. עי' או"ח (סי' תמב) שנחלקו בזה. ועי' גם תשו' פנ"י. ומה שהוכיח הש"ח דע"כ ח"ש מותר לענין ב"י מדפליגי ב"ש וב"ה שאור בכזית וכו' ת"ל אמאי נ"מ כיון דבלא"ה לא לקי לדעת תום רק לענין איסור הרי ח"ש ג"כ אסור כבר דחינו במ"א דודאי נ"מ פיר לענין איסור לאו או ח"ש לענין שבועה ושאר דברים דחייל על ח"ש ולא חייל אאיסור עשה. עי' יו"ד (סי' רל"ח). ולהנ"ל י"ל דשם קאי ג"כ לר"י משא"כ אנן קיי"ל כרבנן וק"ל. ורוב דברים אלה כ' בחי' לפסחים אכן קצת בערבוביא וכאן על הסדר:

יב) עוד נזכיר מה שאמרנו בפשטות הסוגיא דתמורה (ד':) הנ"ל לכאורה תמוה מה דפריך מאונס וכו' לפי שני פירושי רש"י אטו מי לא הוי ידע דלאו הנל"ע אי ביטלו או לא קיימו לכל חד כדאית לי' חייב מלקות ומה"ת יהא עדיף כהן. ובפרט לפי פירש"י בתי' הש"ס שאני כהנים וכו' דנשאר לפי המסקנא כך דניתן מקצתו ניתן כולו רק כהנים שאני. א"כ צ"ע כנ"ל וק"ל:

יג) שם ור"י האי והנותר מאי עביד וכו' לכאורה קשה לרב אשי בשבת (כב: ) שסובר די"ט הוי עשה ול"ת א"כ לא צריך קרא לזה ואנן קיי"ל נמי לאו שאב"מ אין לוקין א"כ האי והנותר מאי עביד וכו' וכבר הארכנו קצת בחי' לפסחים בזה דכמו כן קשה לבדו דדריש רבא ולא מילה וכו' מאי עביד לי' ובאמת בהך דעד בוקר יש לתרץ קצת באופן אחר די"ל דאתי שלא לשרוף קדשים בלילה. ואף דבפ"ק דפסחים (ג.) יליף לה מקרא אחרינא מוהנותר מבשר הזבח וגו' מ"מ עי' מפרשים שם דמ"מ צריך גם הך קרא ע"ש וביבמות א"כ ניחא וק"ל:

יד) עי' רמב"ם פח"י מהל' פ"ה ה"ט כ' המותיר מבשר קדשים לאחר זמן אכילתן אינו לוקה משום דהוי לאו הנל"ע. ועי' מ"ל שתמה אמאי לא נקיט הטעם משום לאו שאב"מ ונ"מ טובא דאילו משום נל"ע אי לא קיים העשה לוקה משא"כ משום לאו שאב"מ וכו' ע"ש. ונ"ל דהנה צריך להבין מנ"ל להש"ס כלל לומר דר"י סבר לאו שאב"מ לוקין דלמא הא דקאמר גבי נותר הטעם משים נל"ע היינו כיון דרחמנא ניתקו לעשה ח"כ הוי העבירה בשעת הביטול והוי שפיר יש בו מעשה. ולזה העירני ג"כ בני השנון נ"י. הן אמת דלפי גירסת הרי"ף ורמב"ם במכות (טו:) דר"י סבר קיימו ולא קיימו. ולדידי' עיקר העבירה הלאו ע"ש היטב. נסתר קצת זה. אכן מ"מ י"ל אף למ"ד קיימו ולא קיימו מ"מ אי ביטלו הוי יש בו מעשה ומה קאמר מכלל דר"י וכו'. אכן י"ל חדא לשון ר"י דאמר לא בא הכתוב וכו' משמע דאי לאו משום דנל"ע הי' לוקה ופריך שפיר וק"ל:

טו) ומעתה י"ל הקו' הנ"ל שהקשינו לדידן דקיימ"ל כר"א דיו"ט הוי עשה ול"ת ל"ל קרא דעד בוקר. י"ל שפיר לדידן להיפוך כי היכי דאם ביטל העשה לקי רק הש"ס פריך שפיר לר' יעקב האי דהנותר וכו' משום דאיהו חשיב לה לאו שאב"מ אבל לדידן ניחא שפיר וק"ל. וא"כ כ' הרמב"ם שפיר דהוי נל"ע כדי אם ביטלו יתחייב מלקות וק"ל:

אכן עדיין ק"ק לא הי' לו לרמב"ם למינקט סתמא כיון דאיהו פסק קיימו ול"ק וכו' א"כ יש מקום לטעות דאף אם לא קיימו חייב וז"א. אכן י"ל באופן היותר נאות דהרי המ"מ (פי"ג מהל' שכירות) כ' מש"ה להרמב"ם בחסימה חייב מלקות הואיל ומשכחת לה ע"י מעשה רק ר"י לא סבר הא דהרי מדמי חסימה למימר ע"ש. א"כ ניחא שפיר הכל דהש"ס דהכא אזיל לר"י אבל לדידן באמת לקי אף בלא קיימו הואיל ומשכחת לה ע"י מעשה בביטלו וא"כ לדידן א"צ כלל לומר הא דידי' הא דרבי' כדמשני הש"ס שם במכות אלא ר"י אליבא דנפשי' סובר ג"כ לאו שאב"מ אין לוקין. והא דקאמר גבי נותר הטעם משום נל"ע היינו כנ"ל דאי לא קיימו חייב הואיל ומשכחת ע"י ביטלו והבן:

[אך ז"א דהרי במכות (ד:) הוכיח הש"ס מהך דר"י דלאו שאב"מ לוקין וק"ל]:

טז) עוד נזכיר דאי נאמר כסברת הפי"ז בקידושין הנ"ל דנשים אין מצוות על שריפת קדשים דהוי מ"ע שהז"ג א"כ קשה מדוע כ' הרמב"ם דנותר הוי נל"ע הא העשה אין שוה בכל כמו תמורה. א"ו כסברתינו הנ"ל וק"ל: יג) גם נזכיר מ"ש המ"ל (פח"י מהל' פ"ה) הנ"ל דילפינן שאר נותר מפסח נ"ע דהרי במכילתין דף ג' יליף לה הש"ס מוהנותר מבשר הזבח ע"ש. וי"ל כל הנאכלין ליום ולילה ילפינן מפסח וק"ל:

גם ק"ק מ"ש תוס' בתמורה ד"ה ור"י האי והנותר מאי עביד וכו' ופי' דהיינו הסמיכות וכו' וק' לכאו' גם לר"י ק' לפמ"ש תוס' לעיל ד"ה וכל וכו' לסוף דכל היכא דאין יכול לקיים העשה בלא הלאו שעבר לא בעי סמיכין א"כ [ל"ל סמוכין] דהרי גם נותר כן. וקצת י"ל דמ"מ נותר יכול אחר לקיים [העשה] שלא עבר הוא הלאו וק"ל:

למדנו סוגיות אלו אדר תקס"ו ונכתב יום ויו ב' ניסן הנ"ל פה קרי' עליזה גלאגוי רבתי צפה ישועה לפ"ק:

עוד קצת הערה מענין ב"י וב"י יח) עי' רמב"ם פ"א מהל' חו"מ ה"ג שכ' הקונה חמץ עבר בב"י וב"י. ועי' כ"מ שהביא בשם הרא"מ שהקשה הרי השריש לנו רבינו במנין המצות שירש ט' דאזהרות חלוקות בדבר אחד אין מוסיף במלקות. ותי' אפשר דבאמת לא מלקינן רק עובר על שניהם או דשני ענינים הם ועל הטמנה בחמת אין עובר רק משים לא ימצא ע"ש. וע' לח"מ שה שהקשה אמאי לא חשיב עוד שני לאוין. ועי' גם כ"מ ה"א הקשה ג"כ אמאי לא חשיב גם לא יראה חמץ ע"ש ועי' פרמ"ג בפתיחה ה"פ (ח"א סי' א') הקשה לפי תי' הרא"ם א"כ מה הקשו ת"ל הני לאוי ענינים מחולפים ע"ש. ובאמת יראה דחמץ אי לאו תי' הכ"מ הואיל דלא בא רק ללמד היינו חמץ היינו שאור לא חשיב רק לאו אחד הי' שפיר נחשב לשנים והאוכל חמץ או שאור הי' לוקה שתים דהן נושאים שונים וק"ל. ובלא"ה הרי חזינן דהכ"מ תי' בתי' א' דנהי דאין לוקה שנים מ"מ חשיב להו בשנים עכ"פ לחומר הענין ואף דבמנין המצות שם כ' הרמב"ם דאין ראוי לחושבם בשנים הואיל והן אחד מ"מ זה דוקא שאין ראוי למנותו למצוה בפ"ע וצריך תרי"ג מצות בלא"ה אבל לעולם עכ"פ בחיבור צריך להשמיענו זה לחומר הענין דמה"ט קאמר הש"ס כ"פ כה"ג לעבור עלי' בשני לאוין אף דליכא מלקות. ובאמת הרמב"ן הקשה עליו מסוגיות אלו ועי' מגילת אסתר שם תי' כנ"ל דעכ"פ התורה השמיענו דענין זה חמור וק"ל. ובאמת תי' הלח"מ מה שתי' בהנך קאי כיון דצריכין לגופי' לא חשיב להו ללאו בפ"ע ע"ש. ולכאורה צ"ב הא מ"מ כתיבי וקאי מ"מ גם הרמב"ן שם בהשגותיו על הרמב"ם במ"מ כ' ג"כ כעין זה ע"ש. וצריך לחלק בין מ"ש הכ"מ הואיל והן צריכין כל אחד לענין בפ"ע חשיב לה שפיר בשתים ואי ראה חייב ב' ומ"ש משעטנז שכ' שם הרמב"ן אף דכתיב לא יעלה ולא ילבש מ"מ כיון דהני תרי קראי צריכי אין לוקין שתים ומ"ש מהא וכעת לא עיינתי היטב בפרט הלז:

ועי' תשו' ש"א (סי' ע"ח) שהקשה על הרמב"ם מדוע לא כ' דלוקה שתים משום ב"י וב"י א"ו דהוי נל"ע רק לא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי וכו' ע"ש ולא הביא דברי הכ"מ שכ' באמת לוקה שתים ע"ש:

יט) עוד נזכיר עי' רמב"ם פ"א מתמורה שכ' על לא יחליפנו ולא ימיר לוקה מ'. ועי' לח"מ שם שהקשה הי' לו לומר שמונים ע"ש מה שתי'. ועי' גם תשו' ש"א הנ"ל (סי' פ"א) שהקשה זה. ולכאורה לפי הכלל הנ"ל לק"מ. וע' במ"ל פ"א מהל' ק"פ ה"ז. ודעתי קצרה בענינים אלה:

כ) עוד נעיר קצת בש"ע א"ח וסי' תל"ג ס"ו וסי' תמ"ה ס"ג) יש הרבה לעיין הנה מלשון הד"מ שם סק"א וסי' תמ"ה יראה מדבריו שהבין הך דאיירי שהשליך למקום הפקר ואפ"ה החמיר הגמי"י אם מצאו אחר ז"א שצריך לשורפו ומש"ה כשכ' כאן בהג"ה אבל לקמן סי' תמ"ה וכו' כונתו ג"כ למקום הפקר ממש. אך א"כ מה כ' כאן אבל וכו' דלמא הסמ"ק וכן המחבר איירי ברשותו ול"ק מסי' תמ"ה. עי' היטב בד"מ נראה בעליל שהבין דאיירי במקום הפקר ע"ש היטב ועי' ב"ח שתי' דסי' תמ"ה איירי בחצר שרבים משתתפין וכבר השיגו הטו"ז בסי' תמ"ה ע"ש ועי' מג"א (סי' תל"ג) שכ' וא"כ כאן מיירי אחר ז"א ולא נראה כן מלשון הד"מ וגם מלשון המחבר רק הרמ"א כ' כן בלשון קו' על המחבר וכן הבין הטו"ז (ס"ם תמ"ה) הנ"ל ע"ש והמג"א (סי' תל"ג) תי' על גוף הדבר דאין ספק מוציא מידי ודאי (ותי') דעכ"פ ודאי גררוהו אמרינן. ועי' ח"י שהקשה אכתי מה פריך הש"ס בדף ח' והאחר רבא [חצר] וכו' דלמא איירי במקום שאין העורבין וכו' ע"ש וזה אף לפי תי' הח"י שם דעיקר תי' דהסמ"ק איירי כשמוצא אחר זמן ביעור ואין תי' נוסף על תי' המג"א רק דהוא דייק טפי בלשון הסמ"ק ע"ש מ"מ צריך לתרץ הקו' ין ספק וכו' וע"כ צריך ג"כ לומר דעורבים שכיחי טפי א"כ קשה ג"כ מה פריך וק"ל. ועי' א"ר סי' תל"ג שתי' על הקו' מה פריך הש"ס די"ל לשון בודקין משמע על הספק ע"ש. ולכאורה יש לפקפק נהי דהוי ספק מ"מ מצי איירי שנשתמש בזמן קרוב חמץ דהוי ודאי אף לדעת מג"א רק עכשיו אינו יודע מקומו אי' וק"ל. ועכ"פ לא קשה לתי' מג"א מה פריך דלמא איירי אחר זמן וכו' דכה"ג ודאי לא שייך בודקין כיון דלא משכחת רק מה שמוצא אחר ז"א א"כ זה יכול לבער ומה שלא מצא לסברא זו הוי ספק כיון שהי' קודם ז"א. ולדעת המג"א אמרינן גררוהו וק"ל. ועי' פר"ח סי' תמ"ה שתמה אם הפקיר לגמרי מדוע יצטרך לאחר ז"א לשורפו ע"ש שהביא ראיות לזה וכן המג"א שם ע"ש. ומ"מ יראה קצת דהפקר גרע אם הוא סמוך לרשותו וכדומה ועי' תשו' פנ"י חא"ח סי' י"ב ע"ש:

כא) ובגוף הענין ראיתי עוד לבאר קצת מה שכבר כ' בחי' לפסחים דלשון הב"י שכ' בסי' תמ"ה ותמ"ו הביא שם לדעת הטור בהוצאה מרשותו לחוד סגי וכ' שכן דעת הגמי"י והטו"ז ריש סי' תמ"ו תמה ע"ז. וכבר כתבנו שאין זה כ"כ תימה די"ל מן התורה סגי בהוצאה מרשותו ואף דחכמים אומרים עכ"פ מפרר וזורה לרוח זה הוי כמו שאר נקברין אבל מן התורה בהוצאה לחוד סגי די"ל כל הנקברין אינן רק דרבנן. עי' תשו' פנ"י שם כ' ג"כ דנקברין הוי רק רבנן ושם כ' אף דיש לצדד גבי חמץ הוי דאורייתא הואיל וכתיב תשביתו מ"מ אין לומר כן ע"ש. וזה דלא כסברת הפר"מ אשר זכרתי בחי' די"ל אף לרבנן ילפינן מנותר דצריך ביעור מן עונם וק"ל. אמנם לשון הב"י שצידד לפרש בדברי הטור (בסי' תמ"ו) דמשמע אף מדרבנן י"ל דמהני. זה ודאי תמוה דא"כ בטלת כל דין מפרר וכו'. אכן מתשו' פנ"י שם יראה עיקר הכונה נהי דודאי לא מהני הפקר אחר ז"א מ"מ אם זרקו לפני כלבים של הפקר הוי השבתה גמורה ולמאן דשרי להאכיל לכלבים של] הפקר ומטעם זה התיר שם בא' ששכח למכור חמצו עד אחר שש יוכל להשליכו (להפקר) לכלבים של הפקר] ופן יקחנו עכו"ם ויחזירו לו אחר פסח יראה דסבר דזה מקרי השבתה גמורה הואיל וזרקו לפני כלבים אף דאיתרמי שעכו"ם נוטלין [אותן] א"כ י"ל גם כונת הב"י כן ועכ"פ לדינא קשה לסמוך על סברת הפנ"י הנ"ל וצ"ע רב לדינא ואף שהטור כ' בסי' תמ"ח להדיא דאסור להשליך לכלבים של הפקר כירושלמי ע"ש מ"מ י"ל כיון דעיקר הלימוד מדכתיב לא יאכל בציר"י וא"כ י"ל זה דוקא ביו"ט אבל לא ממש ולמעלה לענין נוקשה. מ"מ לענין זה י"ל כנ"ל וק"ל. ועי' פר"ח ס"ס תמ"ה שכ' אף להגמי"י שאוסר אם מצאו לאח"ז איסורו במקום הפקר מ"מ זה רק לר"י דטעון שריפה אבל לא לרבנן ע"ש. ועי' תשו' פנ"י הנ"ל שכ' דלאו דוקא ע"ש:

כב) עוד יש מקום אתי לומר ולישב דעת הגאונים הסיב דהוצאה מרשותו סגי לענין ב"י וכבר תמה עליה הס"א דא"כ למאי הלכתא קאמרי רבנן מפרר הלא בהוצא [מרשות] לחוד סגי אטו מי קאמרי ורבנן] דוקא בים שברשותו. ומכח זה הוכיח דעכ"פ לא מקיים העשה רק דעבר על בי וכבר הארכנו בזה במ"א ועתה נתיישבתי כי י"ל עפ"י סברת הפר"מ שכ' דעכ"פ אף לחכמים כיון דיש ק"ו מנותר רק דהוי סופו להקל לא ילפינן דבעי דוקא שריפה א"כ עכ"פ ילפינן שפיר דבעי ביעור מן העולם ע"ש. וכבר נידדו האחרונים לדידן דקיי"ל כר"ש אחר זמנו איכא פירכא מה לנותר שכן אין היתר לאיסורו א"כ לדידן שפיר הוצאה מרשותו לחוד סגי מלשון מבתיכם כיון דליכא ק"ו ורבנן סברי בהא כר"י דאסור אחר ז"א מש"ה הצריכו פירור וכו' וק"ל: כ) כאן נזכיר קצת במה שפלפלו האחרונים לענין אי בל יראה [הוי] ניתק לעשה. הנה הרמב"ם (פ"א מהל' חו"מ ה"ג) פסק אם קנה [חמץ] או חימצו [בפסח] עובר בב"י וב"י. עי' כ"מ ולח"מ שהרגישו מדוע יעבור בב' לאוין לפי מה שהחליט הרמב"ם במנין המצות דדוקא בשני נושאים אבל שני לאוין מענין אחד אין לוקין רק חד. ותי' הכ"מ דהוי ג"כ שני נושאים הואיל לא ימצא אתי לענין הטמנה ע"ש. ומטעם זה ק"ק מדוע פלפלו בתחילת הפרק שם על מה שלא הביא הרמב"ם ג"כ ג' לאוין לא יראה ע"ש. והרי אין לוקין יותר משנים וכבר הרגיש בזה הפר"מ בפתיחה לה"פ. אכן י"ל דכונתם הי' לו להשמיענו עכ"פ האיסורים וק"ל:

והנה גוף הקו' הקשה הדב"ש ת"ל הא הוי לאו הנל"ע ותי' דנ"מ בשביעי של פסח דאז שוב לא יוכל לקיים העשה והח"צ בתשו' (סי' מ"ב) תמה ע"ז דהרי יוכל ג"כ לפרר. ועי' שם בהגהות מ"ל שכ' דלא לחנם כ' הדב"ש בחל שביעי בשבת דאז א"י לפרר דהוי טוחן סובר הרמב"ם [דעובר[מדאורייתא ע"ש. ולכאורה קשה עליו א"כ ס"ס אף ביו"ט הכי כיון דלא הוי צורך קצת אסור ג"כ מלאכה וי"ל ואין להאריך. אכן הח"צ שם תי' יותר מרווח דאיירי באמת שעבר כל הפסח ולא קיים העשה דתו א"א לקיימו וכה"ג עובר להרמב"ם שפוסק כמ"ד קיימו ולא קיימו בפ' ח"י מהל' סנהדרין ע"ש. ועי' ס' שעה"מ פ' הנ"ל שהאריך בזה. והביא ג"כ לשון הגהות מ"ל שם ע"ש ותוכן התי' מ"ש השעה"מ היינו דהרמב"ם פליג בהא אר"י וסובר נהי דלאו הנל"ע א"ע מ"מ אסור לשהותו עכ"פ לכתחלה ובכה"ג גבי ב"י ממילא לקי ג"כ דהוי כמו טמא הבא אל המקדש דקיי"ל דלוקין ועי' רמב"ן במלחמות במכות בסוגיא דקיימו ולא קיימו וכו' שכ' שם דלמסקנא אף אי לאו שקדמו עשה אין לוקין מ"מ לוקה טמא הבא אל המקדש וכו' הואיל וכבר עבר העשה והלאו ומה שמתקן עתה העשה לא בא לקיים הלאו וכ"כ גבי חמץ ע"ש. ואולם למעיין היטב ברמב"ן שם יראה כי יש לחלק בין הנושאים דשם עיקר הלאו שלא יטמאו וממילא עובר ג"כ אם שוהה טמא במקדש א"כ עכ"פ מה שטימא את המקדש זה לא מקיים בלכתו חוץ משא"כ כאן והבן. ועי' ריטב"א בחי' שם למכות תי' באופן אחר קצת די"ל טמא הבא וכו' הטעם הואיל ואיכא תרי לאוי ואף דהתוס' כ' שם בתחלה דזה דוקא בשני לאוין סמוכין מ"מ למסקנא י"ל רבא לח סבר הכי ע"ש היטב בענין הפי' מאי ניהו לאו שקדמו עשה: כד) ואגב נזכיר ג"כ מה שאמרנו זה כבר לישב לשון פי' המשניות להרמב"ם שם בהך דתנן הנוטל אם על הבנים וכו' ר"י אומר לוקה. פי' שם הטעם דר"י סובר לאו הנל"ע לוקין עליו. ועי' פי"ז בחי' למכות שתמה בזה הרי הש"ס בחולין מסיק הטעם משום דר"י סבר לאו שקדמו עשה לוקין מהך ברייתא דנותר ע"ש. ובחי' לב"מ כ' קצת מזה. אכן י"ל עי' ריטב"א שם שכ' דלמ"ד לאו שקדמו עשה אין לוקין מ"מ ע"כ אין דומה להך דשילוח הקן דהרי אף לר"י קאמר הכי ע"ש. והרמב"ם י"ל דסבר שהן דומין זה לזה יעי' היטב ברי"ף ור"ן שם דהי' הגירסא במכות הניחא למען דתני קיימו ולא קיימו וע"ש הפי' דלמאן דתני ביטלו לא שייך לומר העשה אתי לנתוקי ללאוי עי' בריטב"א שם. ח"כ י"ל כיון דע"כ אידך דר"י דסבר התראת ספק לא שמי' התראה ע"כ סבר ביטלו וכו' כמבואר לפי גי' זו ע"ש היטב דר"י סבר קיימו משום דסבר ה"ס שמי' התראה ור"ל (סבר) להיפוך ע"ש. א"כ כיון דסבר ביטלו ע"כ גם לאו שקדמו עשה לוקין דמ"ש כקו' ר"פ דאי משום הואיל ואיכא עשה יתירא לאו [לעקורי] א"כ בלא קדמו עשה ג"כ א"ו רק משום דאיכא עשה נקיל א"כ גם בקדמו א"ו סובר ר"י באמת דלוקין על לאו הנל"ע ובאמת הך ברייתא דתני בחולין הגנב וגזלן ישנו בכלל מלקות ארבעים לאו משבשתא הוא דאתיא כהך דר"י דהכה וחזר והכה וכו' דסובר ה"ס לא שמ"ה כנ"ל וע"כ סובר קיימו והכל כנ"ל ור"ל דהכא במכות דאמר ביטלו והיינו כר"י דנותר כמבואר בש"ס דתנאי אליבא דר"י ור"י דנותר סבר קיימו [וכו'] ובאמת לאו הנל"ע אין לוקין רק קדמו עשה ופסק הרמב"ם כנ"ל ופי' מתני' דחולין אליבא דר"י דהכה [וכו'] וק"ל. ובב"מ הארכנו קצת דבלא"ה קשה איך משני הש"ס בחולין הא דתני הגנב וכו' אינה בכלל מלקות וכו' מה שייך לומר אינו בכלל אי קיימו וכו' הא מיד שלא קיים לדעת תוס' חייב מלקות. אכן להרמב"ם ניחא שסובר דדוקא אי לא אפשר תו לקיימו וק"ל:

ומה שפילפל עוד בשעה"מ שם בענין לאו הניתן לתשלומין בלשון הכ"מ הל' סנהדרין אכ"מ להאריך. וגם מה שפילפלו בהא דכ' הרמב"ם גבי גזל גופי' לאו דלא הגזול גם בענין לא אתי חד עשה ועקר תרי לאוין עי' גם תשו' פ"מ ואכ"מ:

כה) ונזכיר מה שלענ"ד י"ל בפשיטות דעת הרמב"ם דמנ"ל כלל דעשה דתשביתו נוהגת אף [ביו"ט] דלמא דוקא עי"ט [ועפי"ז מיושב ג"כ קו' תוס' (כט: ד"ה אין פודין) האיך יכול לפדות די"ל שפיר כתי' תוס' דמשהה כדי לבערו א"ע דשם קאי [לר"י[ע"ש] ועפי"ז מיושב היטב הש"ס (דף צה) דקאמר שם ב"י הוי לאו הנל"ע דלכל התי' צריך לדחוק ולומר שם הפי' משום לאו שאב"מ. ולהנ"ל י"ל ודאי לר"י דסבר אין ביעור חמץ אלא שריפה משום דילפינן מנותר א"כ הוי כמו ערלה דילפינן במה מצינו מכלאי הכרם דהוי בשריפה א"כ ממילא הוי מצוה לשרוף ערלה א"כ הוי שפיר נל"ע משא"כ הרמב"ם פוסק כרבנן. ומ"ש לעיל דעכ"פ אף לרבנן ילפינן מנותר דצריך ביעור מן העולם זה אין מוכרח ובלא"ה כ' לעיל די"ל דפרכינן מה לנותר שכן אין היתר לאיסורו והוי פירכא הכתובה י"ל ואין מכניסין תוך הק"ו אף דלעיל כ' להיפוך מ"מ יש צד לכאן וכאן א"כ הוי רק כמו שאר נקברין ומש"ה חייב מלקות דהעשה לא הוי רק בי"ט וק"ל. ובאמת משמע מכל אחרונים דאי לאו דקאי העשה בי"ט אף שמבערו כדין הי' מב"י מ"מ לקי על מה שכבר עבר וק"ל:

כו) עוד נזכיר דמ"ש בשעה"מ הנ"ל דדבר שכבר עבר על הלאו והעשה אין מתקנו לא שייך נל"ע ע"ש. א"כ בלאו דבל תלין ג"כ נימא הכי דמאי מהני חזרתו ללאו דלא תלין וכן צידד באמת המהר"ם שיף בב"מ פ' א"נ דמש"ה כובש ש"ש לקי אבל הרי הרמב"ם כ' להדיא בהל' שכירות דלא לקי ע"ש. ועי' גם בח"מ (סי' צז) בדין חובל משכון אלמנה דלהרמב"ם לוקה הוי קצת כעין הנ"ל ע"ש:

מה שתמה השעה"מ על התוס' (דף צה) שבתחילה תמהו על דקאמר לא תוציאו הוי לאו הנל"ע הא הוי קדמו עשה ואח"כ כ' דלא יראה הוי שפיר נל"ע אף דג"כ קדמו ע"ש. י"ל דודאי סברי תוס' דאנן להלכה כחזרת ר"י דלאו שקדמו עשה ג"כ אין לוקין וא"כ כ' שפיר לדידן הוי ב"י נל"ע ותחלה הקשו רק מ"ד לאו שקדמו עשה לוקין איך יתרץ הך וק"ל:

ולקמן לפלפל קצת בדברי בעלי תשו' שאגת ארי' בדף פ"ט:

כז) ועתה נזכיר קצת דברים משו"ת שאג"א בעניני חמץ וכבר כ' לעיל איזה פרטים וכאן נכתוב עוד. בסי' ע"י ביאר דחמץ ש"נ שקיבל עליו ישראל אחריות ותחילה הביא ראי' לדחות דעת רש"י שסובר דתשביתו היינו ביטול דא"כ מ"פ הש"ס בדף ו' מהא דמי שהי' יושב וכו' אחד שבת וי"ט מבטלו בלבו והרי לבתר איסורא וכו' ומה פריך דלמא אתי כרה"ג דחמץ מותר בהנאה א"ו דא"כ לא מהני ביטול חמץ דעיקר הביטול מטעם שני דברים אינן ברשותו כמ"ש הר"ן ריש מכילתין אבל לרש"י דמקרא נפיק לה א"כ אף לריה"ג מהני ומאי פריך ע"ש. ובזה יש לפקפק דאף לריה"ג כיון דאין רשאי ליהנות רק בשעת שריפה לא מקרי שלו דמה"ט אסור להדליק ת"ט בי"ט וכמ"ש תוס' בשבת (דף כה) וכן במכילתין (דף ה) דהוי כמו כהנים משלחן גבוה קזכו וא"כ גם לריה"ג א"י לבטל וכבר הארכתי בכעין זה בסוגיא דטובת הנאה ובכמה דוכתי':

גם מה שהחליט שם דלריה"ג לא שייך סברת הר"ן דמהני ביטול גם בזה יש לפקפק דמ"מ כיון שאין הנאה רק בשעת ביעור מהני ג"כ גילוי דעת וק"ל. ומסיק שם כיון דביטול מדין הפקר נגעו בי' א"כ חמצו ש"נ שקיבל ישראל אחריות לא מהני ביטול דמה הפקר שייך בזה והביא ראי' לדעת רש"י דר"י ורבנן פליגי לפני זמ"א א"כ קשה מה קאמרי לי' רבנן לר"י לא מצא עצים לשורפו וכו' ת"ל אמאי יהא יושב ובטל הא יבטלנו ודי א"ו דמשכחת כה"ג דהביטול ל"מ ע"ש וזה צ"ב דהרי ס"ם יוכל לפררו ולזרות דהרי קודם זמנו יוכל למכרו גם לנכרי וע"כ יצטרף לעשות כן כדי שלא יעבור על ב"י ואי משום דאכתי לא מקיים העשה א"כ גם בביטול לא מקיים העשה. וכ"כ הוא עצמו בסי' פ"ג דלדעת רש"י שפיר פריך דנהי דצריך לעשות תקנה שלא יעבור על ב"י מ"מ תסגי לי' בביטול ועדיין לא קיי' העשה מ"מ נ"מ במפרש בים ויוצא בשיירא וכו' דחל עליו חיוב עשה ולענין ב"י סגי לי' בביטול א"כ שפיר סופו להקל דכיון דבלא"ה אין מקיי' העשה לא יעשה שום דבר רק ביטול כדי שלא יעבור על ב"י ועשה לא יקיים והוי סופו להקל ע"ש. וכבר הארכנו גם בזה בחי' שם דלרש"י י"ל אף בלא מפרש ויוצא וכו' נהי דלפני זמנו יכול לאכלו מ"מ אם רוצה לקיים העשה אין מקיים רק לר"י כדאית לי' ולרבנן כדאית להי וק"ל:

עוד הביא ראי' מהא דהשוחט את הפסח על החמץ דלוקין הא הוי התראת ספק וגרע טפי דאף למ"ד שמי' התראה מ"מ גרע כה"ג טפי שלא יתברר לעולם א"כ נימא שמא ביטלו ואף לר"ש דלפני זמנו מותר בהנאה עכ"פ וי"ל דל"מ ביטול כיון ל"ש סברת הר"ן [הנ"ל[מ"מ הפקר גמור מהני א"ו דמשכחת לה כה"ג בחמץ ש"נ שקע"א ע"ש וגם בזה יש לפקפק דא"כ מדוע לא ביא' זה הרמב"ם דאינו לוקה רק בכה"ג ובחי' שם פ' תמיד נשחט ולהל' פסח סי' תל"א שם כ' די"ל כה"ג ל"ה ה"ס דבזה באמ' מתרינן לי' אם לא (אי בטלתי) תבטל ותשחט תעבור ואי משום שמא ביטלו כבר איירי שהוא אומר שלא ביטלו ובכה"ג יראה דל"ש א"א משים עצמו רשע כיון דהוי קודם מעשה ושם הארכנו קצת והבאני שם לשון תשו' פנ"י שהכריח מזה דל"מ ביטול לחמץ ידוע. ועליו קשה באמת אכתי הפקר גמור מהני לכאורה. ואפשר דסובר דגם זה ל"מ ואין להאריך פה:

עוד הביא ראי' מהא דכיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט וכו' ובזה הארכנו קצת שם:

עוד הביא ראי' מהא דאמרינן שני דברים אינן ברשותו וכו' ות"ל אם מהני ביטול בחמץ שקיבל עליו אחריות הואיל והוי גורם לממון וכו' מכ"ש בחמץ שלו לדידן דקיי"ל אחר הפסח מותר בהנאה א"כ להני ביטול א"ו בכה"ג דהוי רק גורם וכו' לא מיקרי שלו לדידן דקיי"ל דבר הגל"מ לאו כמ"ד. ובאמת לר"ש דסבר דהגל"מ כמ"ד באמת מהני ביטול אף בי"ט והא דפריך הש"ס בדף ו' מהך דהי' יושב וכו' דתני מבטלו ודלמא אתי כר"ש ז"א דקשה ג"כ מה מהני ביטול כיון דלא שייך סברת הר"ן כנ"ל א"ו דעכ"פ מדרבנן הפי' בגמ' (ו'.) דקאמר התם ס"ד הואיל וכי איתא הדר בעיני' קמ"ל. פי' דבאמת כה"ג לא הוי גורם לממון ולאו כמ"ד רק הכא בחמץ גלי קרא. ועי' טו"ז (סו"ס ת"מ) פי' קמ"ל דהוי כמו שאר גורם ולמ"ד כממון דמי אין חילוק בין חמץ לשאר דוכתי ע"ש וזה תלוי בפי' הסוגיא כפי שכ' בחי' שם אם נאמר דקו' הש"ס לא ימצא ל"ל היינו ל"ל קרא א"כ יראה כפי' הש"א אבל אם נאמר הפי' דהקו' קאי רק על התנא דל"ל למידרש מלא ימצא אבל גוף קרא צריך לאסור הטמנה משמע שפיר כטו"ז דהתנא למד מכאן דכה"ג הוי ג"כ גורם וק"ל. כן נ"ל. ועכ"פ לדינא דברי הש"א נכונים דכה"ג לא שייך ביטול אף שיש לדחות ראיותיו וק"ל:

כח) סי' ע"ח שם ביאר דחמץ ש"נ שקיבל ישראל אחריות עובר ג"כ בעשה דתשביתו ומ"ש תוך סי' זה דלרבא דמפיק מלא תשחט הוי בלאו השבתת חמץ בי"ד. ולא נראה כן ברמב"ם שפסק כרבא פ"ב מהל' חו"מ ואפ"ה כ' דהוי עשה והיינו דעיקר קרא לא קאי רק על שחיטת פסח רק כיון דחזינן דקפיד קרא ע"כ תשביתו בי"ד וק"ל] וכ' אף דלכאורה יש להביא ראי' מרמב"ם דלא כן מדכ' דלוקה על ב"י ואמאי הא הוי נל"ע א"ו משום דאין הלאו שוה לעשה דעשה לא שייך בכל מקום והוי כמו תמורה דלקי מטעם זה. ודחה זה די"ל טעם משום דלא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי ואדרבה מש"ה לא כ' הרמב"ם שלוקה שמונים א"ו משום דנעקר חד לאו ע"ש. ולכאורה יראה קצת מלשון כ"מ ולח"מ דבאמת לקי שמונים ועי' שעה"מ פ"א מהל' חו"מ ע"ש: עוד הביא ראי' מדאמרי' בד"ה רבא אמר אמר קרא לא תשחט וכו' ואימא כל חד וחד כי שחיט. ומשני זמן שחיטה א"ר וכו'. ואי בחמץ ש"נ שקע"א [דאין] בכלל מ"ע דתשביתו א"כ ע"כ לא דמי להדדי דהרי שחיטה איכא אף בכה"ג כמו שהוכיח בסי' שלפני זה דאל"כ לא משכחת מלקות בשחיטה ע"ש וכבר כ' לעיל די"ל זה ע"ש:

עוד הקשה הרי לדעת הגאונים במוציא מרשותו סגי וחזינן לענין שחיטה לא מהני זה דהרי חייב כשעמו בעזרה וא"כ ע"כ לא דמי שחיטה למ"ע דתשביתו א"כ מנ"ל דזמן שחיטה אמר [רחמנא[ע"ש. וזה י"ל ג"כ דשאני שחיטה דחזינן דאפי' על חמצו של חבירו קפיד וא"כ חזינן חילוק בזה וק"ל. ומ"מ העלה שם לדינא דמיזהר עמ"ע דתשביתו אף בחמץ ש"נ שקיבל שקע"א מטעם דגמרינן השבתה מלא יראה ע"ש:

כט) סי' ע"ט שם ביאר היכא שיש בידו חמץ ש"נ שקע"א ולא הוציאו מרשותו קודם ז"א נהי דמהני אח"כ תקנה זו לדעת הרמב"ן דכה"ג מהני ייחד לו בית וכו' מ"מ ל"מ לענין העשה ע"ש רק כה"ג שרי אחה"פ כיון דלא עבר על ב"י רק אעשה לא קנסו ע"ש. עוד כ' תוך סי' זה ראי' דהלכ' כר"י לפני זמנו מדתנן ההולך לשחוט את פסחו וכו' מבטלו בלבו ודיו. ולדעת הר"ן מאי מהני הביטול לענין העשה כיון דעדיין אין אסו' בהנא' ל"ה גילוי דעת א"ו דמתני' סברי כר"י לפני זמנו וכן בכל דוכתי דקאמ' הש"ס מדאוריי' בביטול סגי. הא אכתי עכ"פ יעבור על העשה ע"פ עד הליל' א"ו כנ"ל ע"ש. וכבר כ' לעיל כי אין זה כ"כ מוכרח דעכ"פ נהי דמות' בהנאה הוי ההנאה רק דרך השבתה סגי בג"ד ואדרבה כ' במ"א דיש להוכיח דהך מתני' אתי כר"ש מכח קו' הגאון בעל שאילת שלו' שהקשה על שאילתות דר"א גאון שכ' דמתני' דתני למול את בנו ת"ל מילת בניו מעכבתו מפסח ומשני דכייבין לי' עיני' ולא ישלמו בשעת שחיטה ע"ש. ותמה הגאון הנ"ל א"כ הרי שחיטת פסח אחר חצות. וא"כ כיון שכבר שחט הפסח לא מהני תו ביטול ע"ש יאי אתי כר"ש ניחא דמהני ביטול וק"ל:

ל) סי' פ' ביאר אם לא עשה תקנה בחמץ ש"נ שקע"א רק עד תוך הפסח ייחד לו בית או הוציאו מרשותו אז אסור אף אחר פסח כיון דכבר עבר על ב"י ואי משום דב"י הוי לאו הנל"ע כמ"ש תוס' מ"מ הרי הרמב"ם חולק אך הקשה שם על הרמב"ם מאי קאמר בריש ביצה בש"א שאור בכזית וכו' והטעם דלכתוב רחמנא חמץ ולא בעי שאור. ומה פריך הא אין מזהירין מן הדין. ותי' דאפשר בכה"ג מזהירין כיון שעכ"פ העשה מפורש כמ"ש הרמב"ם גבי בהמה שאין לה שום סי' טהרה ע"ש. אבל לדע' התוס' במכילתין ודף מ"א) גבי במים אין לי וכו' שם משמע מדברי' דאף אם העשה מפורש מיקרי [לא] אמרינן אין מזהירין וכו' קשה ע"ש. ולכאורה העיקר לתרץ דכל היכא דמצינן לאוקמי אדרשא לא מוקמינן לה דוקא מלקות. ועי' בשעה"מ (פ"א מחו"מ) הנ"ל הקשה ג"כ זה אך קצת על אופן אחר שיראה מכונתו דלאו הנל"ע מזהירין מן הדין אף אם חייב מלקות כגון שלא קיימו ע"ש עוד כ' הש"א שם אי ס"ד דמשהה כדי לבערו אינו עובר עליו א"כ הא דקאמר במכילתין (ו:) שמא ימצא גלוסקא יפה וכו' ופירש"י וחם עליו וכו' והיינו ודאי אשר עכ"פ לסוף יבערנו רק ישהה א"כ ס"ס הא לא יעבור א"ו ר"ש חולק בזה וסובר נהי דפטור ממלקות אבל מ"מ עבר על הלאו ע"ש. ועי' ב"ח (א"ח סי' תל"א) שכ' לישב דעת הכלבו שסובר דלחמץ ידוע ל"מ ביטול. והא דפריך הש"ס וכי משכח ליבטל וכו' היינו דע"כ עיקר החשש שמא ימצא ביו"ט דאל"כ הא יכול אז לשורפו וא"כ בי"ט כיון שא"י לבער יכול שפיר לבטלו וסיים אף דמשהה וכו' אין עובר מ"מ צריך שלא לעשות לבוא לידי כך א"כ ניחא ובלא"ה לפירש"י כיון שחס ל"ה משהה כדי לבערו דאותו שעה משהה בני טעם.

ואף דלכאורה קשה על הב"ח דהרי עיקר מקיר דין זה מתוס' (כט: ד"ה אין פודין) שכ' דיוכל לפדות להאכיל לכלבים ואי משום ב"י הוי משהה כדי לבערו א"כ שם הרי עושה כן לכתחילה וכבר הרגיש בזה המשבנ"ז בפתיחה לה"פ אכן אין קו' כ"כ דהרי שם לא ישהה במזיד רק כפי הצריך לביעור וק"ל:

לא) סי' פא שם חזר הענין רב א' ג' שיכיר דעת רש"י כ' מה שהוכיח עובר על ב"י אף דהוי נל"כ מ"מ סובר רק דלא לץ ולדעת הרמב"ם אף לוקה לפי פירושו דלא הוי נל"ע ושם כ' להקשות לתוס' מ"ש ישאר נל"ע דאסור לכתחילה לעשות כן ואי משום דהכא שאני דל"ה מעשה קשה מאוכל חמץ של הקדש במועד דהוי מעשה ע"ש. אך עדיין צ"ל קו' תוס' בדף כ"ט אמאי מעל הא לא יכול לפדות משום ב"י. ותי' דיכול לפדות פחות פחות מכשיעור דאין כאן או"ת ואפשר אף לא (איסור] דרבנן ע"ש ועי' מג"א (סיתמ"ב) ובתשו' כנ"י חא"ח האריך בה ויראה דהוי דאו' ע"ש וע"ב ש"א שם שהוכיח דלענין ב"י אין איסור דאו' בח"ש דאל"כ במאי פליגי ב"ש וב"ה בריש ביצה אי שאור בכזית ומאי נ"מ לדעה ר"י דאין לוקין על ב"י ואי משום איסור הרי ח"ש ו"כ אסור א"ו דמותר עכ"פ מה"ה ועי' גם בכי" בביצה שם הרגיש בה. ולי תימה הרי מצינו כ"ש כעין זה דל"מ אי אסור דאו' סתם אי איסור לאו או איסור עשה ועי' בכבזשית וביי"ר סירנ"ח דהנשבע על ח"ש חל ועל עשה לא חל עי' תוס' סו"פ גיד הנשה לענין חם חל על איסור שאינו זבוח וכ"כ לענין פסול עדות וק"ל. ולכאו' י"ל קו' התוס' (כט ד"ה ח"כ) הנ"ל די"ל דיכול לפדות ע"מ שלא לזכות הרי יכול השתא לבטל קודם שזכה. ובחי' לסוגיא כ' ישוב אחר יותר נכון: לב) גם נזכיר מה שהקשה עוד הג' בסי' ע"ק מדוע פסק הרמב"ם בתמורה דלוקה מ' מדוע לא כ' עי' לח"מ ה' השורה מה שחי' גם הקשה בסי' פ"א אם נימא רב"י נל"ע א"כ מאי קאמר הש"ס ריש מכילתין תרי קראי כתיבי שבעת ימים וכו' תוס' שם לאדר חי' דהיינו מיתורא דביום הראשון ת"ל הא ליכא יתור דבעי לנתוק לעשה ע"ש כבר כ' שם בחי' דבלא"ה קשה הא בעי קרא לעשה ח"ל עיקר הכונה ביום הראשון מיותר וק"ל:

לג) סי' פ"ג שם פילפל בדין הגאונים שכ' דמוציא מרשותו סגי והקשה א"כ האיך משכחת פלוגתא דר"י ורבנן אי בעי שריפה גם מאי קאמרי לי' [רבנן] לר"י לא מצא עצים לשורפו יהא יושב וכו' הרי יכול להוציא מרשותו ורצה לישב נהי דלא עבר על לאו עכ"פ עשה דתשביתו לא מקיים בה ומזה הביא ראי' לדעת הגאונים דאל"כ מאי קאמר סופו להקל הרי ס"ס יצטרך לפרר וכו' כדי שלא יעבור על ב"י וא"כ מאי קולא ולהנ"ל ניחא דיוציא מרשותו ע"ש וכבר כ' בזה בח' גם כרבתי דלר"י מודים הגאונים דלא סגי הוצאה מרשות עוד הקשה הגאון ממכילתין (דף ה') דקאמר ש"מ ר"ע לית לי' מתוך וכו' והא ליכא צריך היום כלל דכל להוציא מרשותו א"י כה"ג לא קיים העשה ע"ש ולהנ"ל לר"י בעי שריפה אין ראי' וק"ל. גם בלא"ה י"ל אף אם יכול להוציא מרשותו מ"מ אם לא עשה כן רק [שהכי אכ"ה] מיקרי נ"ק וכאשר כ' בחי' דהרי משמע בר"ן דמותר לשרוף כ"ז שלא ביטל ומשמע אף לחכמים אף שיכול לפרר מ"מ כיון שעושה בה קיכן לא אמרינן באוכל נפש יכול לעשות באופן אחר וצ"ע בזה והבן:

עוד הקשה מהא דהבודק צריך שיבטל דפריך שם מהא דהי' יושב בבהמ"ד דהוי ס"ד אף אחר ו"א יכול לבטל ומש"ה מבטלו וח"ל עדיין לא קיים העשה ע"ש ובחי' כ' נהי דאיכא עשה לא מכרחינן לי' משים עשה כיון שיכול לקיים אח"כ.

ובשאר דבריו שם הארכתי בסוגיא דהרהינו אצלו. ולדינא יראה דבריו נכונים דלא קיים העשה אכן אם הפקיד ביד אחר קודם פסק י"ל אינו עובר כל עשה דלא חל כלל העשה ובמ"א הארכנו:

לד) סי' פ"ד הק' מהא דקאמר (ד"ד) חרי קראי כתיבי הא כיצד וכו' והרי משכח"ל דב"י עבר מתחילה כ"י ויכול להפקידו ביד אחר אבל תשביתו י"ל מתחיל מחצי ט"ו ע"ש גם בה כ' בחי' שם. סי' פ"ו בדין חמצו בבית עכו"ם ויחד לי בית אי עבר מרחי' ע"ש. סי' פ"ז פילפל בהא דר"י יליף מנותר וה"ל מה לנותר שכן אין היתר לאיסורו ע"ש וצריך קצת ביאור לר"י אם לא יצטרך ג"כ, אחר פסח שריפה מק"ו ונותר וכעת לא עיינתי היטב בה עוד הקשה שם אמאי לא אמרו הרי סופו להקל לענין אפרן ובכל זה הארכנו בחי' שם וכן על דברי קדשו בסי' פ"ח פ"ט ועל שאר סי' שם הארכנו בסוגיא דמצה של טבל ע"ש. לה) אח"ז רא חי ס' תשו' הר הכרמל שצידד ליישב דעת הרמב"ם פ"א מהל' חמץ כ' לוקה אם קנה חמץ היינו משים כל מילי דא"ר ל"ח וכו' א"כ לא קנה כלל החמץ וא"כ לא יוכל לקיים העשה כלל כיון שהחמץ אינו שלו ע"ש:

ויש לפקפק בכל דבריו ובתשו' אחת בדיני חמץ כתבנו בזה. לו) ראיתי כתוב בס' פרדס דוד פ' בו כ' שם לישב קו' עולם על תוס' ב"מ ר"פ ח"נ שהקשו שם נוקי בגזל גיכי' ולעבור בב' לאוין ותי' הואיל ולא לקי אין נ"מ בב' לאין ולעיל פ"ק דב"מ דקאמר שם לא תחמוד לאינשי בלא דמי וכו' והקשו א"כ ת"ל מלא תגזול ותי' לעבור בב' לאוין וא"כ הדברים סתורים ותי' די"ל לא קאי הך עשה יכו' משא"כ בלא תחמוד כ"ש ועדיין אין מיושב הקו' דאכתי נוקמי בגזל גופי' ושני לאוין הם לא תגזול ולא תחמוד ועמש"ל ובחי' לב"מ הארכנו ק"ק על תוס' הנ"ל הרי בחגיגה (ט:) מבואר שם בנותר לעבור בב' לאוין אף דאין לוקה וק"ל. לז) עוד רגע נדבר בענינים הנ"ל יש ליתן טעם מרווח יותר לרמב"ם שפסק (פ"א מתמורה) דמימר מכי השמועה למדו ולא כר' יוחנן דאמר לתנא לא תיתני מימר והיינו חשים דהי' ק"ל דע"כ ר' יודא (שם ד) סבר דיבור ל"ה מעשה דאל"כ איך יליף כל לשאב"מ מעדים ויממי, הא שם הוי דיבור אך ר"י דאמר לתנא לא תיתני מימר איהו סובר טעמא דחכמים דלא ילפי מעדים זוממין ומוציא ש"ר היינו משום אינהו סברי דיבור הוי מעשה וא"כ קאמר שפיר לא תיתני מימר וכו' אך עדיין קשה מנ"ל לר"י הא דכלי רבנן על ר' יודא בהא דלמא סברי ג"כ דיבור ל"ה מעשה והא דלא ילפי מערים זוממין ומש"ר דלמא מה להני שכן קנס וסברי רבנן עדים זוממין קנסא הוי כמבואר במכות (ד:) וצ"ל ר"י סבר להלכה כמ"ד עדים זוממין ממונא הוי ומוקי רבנן אליבא דהלכתא משא"כ אנן פסקינן עדים ממין קנסא. עי' רמב"ם (פח"י מהל' עדות) והטעם הואיל רבא ור"נ שניהם סוברים ע' קנסא עי' (דף ב':) ועי' ריטב"א בחי' למכות (ד) כ' ג"כ כן וא"כ אין לנו ראי' דרבנן סברי דיבור הוי מעשה וא"כ ע"כ טעמא דחסימה כמ"ש המ"מ וק"ל וגם אפשר שהוכיח כן מכח מה שהקשינו לעיל לדידן תיהדר קי' הש"ס תמורה לדוכתי' ל"ל והנותר וכו' כיון דאנן קיי"ל י"ט הוי עשה ול"ת ובלא"ה לא דחי יו"ט וק"ל. ומה דצריך להבין דבלא"ה י"ל טעמא דרבנן משום צד חמור עי' (דף ד:) אך י"ל הך צד חמור גופי' היינו משום דיבור וק"ל אולם גוף הדבר אם ע"ז ומש"ר שייך לומר דיבור הוי מעשה אין מוכרה כיון דעיקר הטעם בדיבורא תיתעביד מעשה אך עי' תוס' מכות שם ושבועות (כא.) מבואר דע"ז מיקרי שכיר בדיבורא איתעביד וכו' רק אפ"ה אין ראי' הואיל וישנו בראי' וק"ל:

מה דקשה לדעת המ"מ דכל דשייך בו מעשה אך אם לא עשה חייב. א"כ קשה מדוע פסק הרמב"ם בחמץ אפ לא קנה הוי אין בו מעשה ת"ל הא משכחת מעשה אם קנה י"ל עי' שעה"מ שם שכ' לישב לדעת הרא"ה שסובר להיפוך דאם שייך בלא מעשה אף אם עשה מעשה ג"כ פטור שקשה מאיזה ענינים, ותי' דבעי דוקא שיהא שייך יתי מעשה כ"כ י"ל לסברת הרמב"ם ג"כ זה להיפוך וק"ל כ' דרך פלפול:

מסכת פסחים דף ב/א:

בתוס' ד"ה אור לארבעה עשר וכו' ונרא' דאפי' לטעם אחרון וכו' לפמ"ש הר"ן לטעם הראשון דהטעם משום כרת ג"כ ע"ש. א"כ גם לטעם ראשון צ"ל משום לא פלוג וק"ל [ועמג"א סי' תמז סק"ה בשם תה"ד]:

ב) בא"ד דאי מותר להשהותו וכו' כבר כ' במק"א כי י"ל נהי דלר"י ליכא רק חד קרא מ"מ כמו בחמץ לפני זמנו דקיי"ל כר"י דאסור מן התורה מ"מ חמץ נוקשה אסור עכ"פ מדרבנן. עי' או"ח (סי' תמב ס"ב) ע"ש במג"א. א"כ כמו כן לר"י לאחר זמנו אסור חמץ גמור מן התורה. א"כ כמו כן נוקשה אסור מדרבנן. וא"כ עומד לשריפה כמ"ש המהרש"א וק"ל:

עוד כ' בחי' להלכות פסח על המג"א (סי תמב סק"א) שהקשה על הטור שפוסק נוקשה מותר להשהות ממתני' דשיאור ישרף וכו' ע"ש. ודבריו צ"ע דהתוס' לא הביאו ראי' ממתני' (מח.) דשם י"ל דהוי משום ספק. עי' חולין (כג:) דבעי שם שיאור דר"י לר"י י"ל הוי ספק חמץ גמור. וא"כ אין ראי'. רק ראייתם מהך (דדף מג.) דשם תני שיאור ישרף והאוכלו סופג את הארבעים והיינו אף שיאור דר"מ לר"מ. וא"כ הוכיחו שפיר. ועל הטור לא קשה ממתני'. דהטור לא כ' דמותר להשהותו רק אי אסור רק מדרבנן אבל לר"י דאסור מן התורה שפיר ישרף וק"ל ושם הארכנו.

וכעת ראיתי אשר גם בס' צל"ח הרגיש בזה:

ג) עי' ר"ן שכ' דע"כ מדאו' הוי גם בדיקה דאלת"ה הרי נחלקו ר"י ורבנן בביעור אי הוי שריפה וכו' ת"ל מדאורייתא רק ביטול א"ו דגם ביעור מן התורה ע"ש. ולכאורה צ"ע הא י"ל עכ"פ מחלוקת ר"י ורבנן באחר זמן איסורו דתו לא [הוי[ברשותו דלבטל. ואפשר דסובר הר"ן כפי' רש"י לקמן (יב:) שפי' דר"י ורבנן פליגי שלא בשעת ביעורו היינו קודם זמן איסור. או נאמר אף לפי פי' תוס' דפליגי אח"ז איסור מ"מ כיון דפשטי' דקרא תשביתו היינו ביטול וביעור לא אמרי' רק מסברא דלא גרע משאר איסורי' וא"כ אין סברא לומר בשריפה ודוחק:

עוד צריך להבין לפ"מ שמסיק הר"ן דאף ביעור משמעות דקרא וגם ביטול א"כ ס"ס איך שייך לומר דסבר ר"י שריפה דוקא ולא מהני מפרר וכו' ת"ל אטו מי גרע מפרר מביטול. ודוחק גדול לומר דנהי ודאי לפני זמן איסור לא גרע מפרר מנותן לנכרי או מפקירו מ"מ אם נה לקיים מצות עשה אינו מקיימו רק לר"י שריפה) אף דעדיין לא חל כלל העשה מ"מ אם רוצה לקיים העשה אינו מקיימו רק לר"י שריפה וכן לחכמים במפרר. וכה"ג כ' במק"א לשיטת הכל בו הביאו הפר"ח (סי' תלא) שכ' ביטול לא מהני לחמץ ידוע והביא ראי' מהא דאמרו חכמים לר"י לא מצא עצים לשרפו יהא יושב ובטל וכו' ואמאי ת"ל הא יצטרך לבטל כדי שלא יעבור על ב"י א"ו ביטול לא מהני לחמץ ידוע ע"ש והקשינו ג"כ כנ"ל נהי אף דביטול לא מהני לחמץ ידוע מ"מ יכול להפקירו ממש או ליתנו במתנה לעכו"ם. וצ"ל ג"כ כנ"ל דס"ס אין מקיים עשה אם ירצה לקיים וק"ל:

גם יש מקום לומר דביטול עדיף טפי ממתנה והפקר מגזירת הכת' וזה דוחק ועוד חזון למועד בזה אי"ה:

דף ב:

ד) ע"ב בגמ' מיתבי מאימתי ארבעה עשר אסור בעשיית מלאכה וכו' קצת צ"ע אחר שהביא תחילה ראי' ממתני' דאור אורתא וקאמר ש"מ חזר אח"כ לומר מיתבי מברייתא אי רוצה להקשות למ"ד [נגהי] הי' לו להקשות ממתני' שהביא תחילה. ולדעת הר"ן שהביא בשם הראב"ד שסובר [דקצת] קודם ליל י"ג בודקין ולהכי תנא אור. א"כ י"ל תחילה קאמר רק ש"מ דמתני' דהכא היינו אורתא ומ"מ י"ל בעלמא היכא דתני אור היינו נגהי ומ"ד נגהי באמת על בעלמא קאי ומתני' [ה"ט כסברת] הראב"ד לכך חתר להוכיח ג"כ ממקומות אחרים וק"ל:

ה) בתוס' ד"ה ראב"י אומר וכו' מ"ש תום למאי דמסקינן וכו' עי' פי"ז שפי' נהי דלמסקנא מסקינן מה אור אורתא מ"מ בהך דהכא הוי נגהי ע"ש שהוכיח כן מדאמר ראב"י לר"י היכן מצינו וכו' דמשמע שהביא ראי' לדבריו והרי לדידי' אף בלילה אסור ולזה אין לו הוכחה דהרי אף בתענית כן כדמסיק ע"ש. ולדבריו צריך עכ"פ לישב להמקשה אמאי לא קאמר לי' ולטעמיך וק"ל:

דף ג.

ו) דף ג ע"א בגמ' יכול ישרף מיד וכו' עי' פי"ז שהקשה דהרי מבואר במס' שבת (כג:) דקמפיק התם דאין שורפין קדשים ביו"ט מקרא דלא תותירו ממנו עד בוקר והנותר עד בוקר וגו' ליתן בוקר שני לשריפתו. א"כ חזינן דאין שורפין בלילה ע"ש מה שתי'. ולכאורה י"ל לפמ"ש תוס' שם אכתי מנ"ל דלא דחי יו"ט ת"ל הרי חזינן דאף בליל מוצאי יו"ט לא ישרוף א"כ ע"כ מטעם גזה"כ. ותי' בלילה טעמא אחרינא אית בי' דאין שורפין וכו' א"כ י"ל אי לאו הך קרא הו"א כיון דמסברא שריפת קדשים דחי יו"ט הוי ס"ד כולי קרא דלא תותירו הוי גזה"כ וק"ל. אכן למסקנא דשבת שם דיו"ט הוי עשה ול"ת נדחה זה ואין להאריך:

ז) בתוס' ד"ה ת"ל וביום וכו' עי' מהרמ"ל שפי' בתי' התוס' דס"ד דקרא ביום קאי על ליל רביעי וכו' היינו כגון שעבר ולא שרף ביום שלישי. ועי' אחרונים שהקשו א"כ הא דאמרינן במס' יבמות (עג:) דנותר אף שלא בזמנו אין שורפין בלילה ומפיק לה מקרא דוהנותר היינו מן וי"ו וה"י. וא"כ הדרא קו' תוס' לדוכתי' דתו ל"ל דס"ד ביום אתי לשלא בזמנו א"כ ל"ל יתורא דוי"ו וכו' עי' צל"ח. ונ"ל די"ל ודאי אי לאו עד יום הוי ס"ד ליל ג' רשאי לאכול משום דגמר מקדשי גוף ושוב ל"ק א"כ ל"ל וביום דאי הוי כ' ובשלישי באש ישרף הוי ודאי לישנא דקרא משמע בשלישי אף בלילה והוי מפקינן המה מצינו מפני פשטי' דקרא וק"ל, אך לפ"ז לא הי' צריכין תוס' לתרץ כלל דס"ד למעוטי ליל רביעי וק"ל:

דף ד.

ח) דף ד ע"א בגמ' אמר רנב"י בשעה שבני אדם וכו' עי' ר"ן שהביא בשם הרז"ה שסובר דביום י"ג יכול שפיר לכתחלה לבדוק והיינו דאור הנר כ"כ מבהיק ומועיל ביום כמו בלילה ע"ש מה שהקשה עליו מירושלמי ע"ש. ולכאורה אין מוכרח כ"כ זה בכונת הרז"ה דמ"ש דלא תימא דהא דאין בודקין לאור החמה היינו י"ג הואיל ויכול עוד לבדוק בליל י"ד אלא אפי' בי"ד ג"כ לא יבדוק רק לאור הנר ע"ש. היינו אי הי' סברא לומר דביום ודאי לא שייך לבדוק לאור הנר וע"כ הא דתני אין בודקין לאור החמה היינו בי"ג הואיל ויכול לבדוק בלילה אבל אחר שמסיק דאף ביום עדיף טפי לאור הנר אפ"ה י"ל דבי"ג אין רשאי לבדוק דעכ"פ עדיף טפי אור הנר בלילה וק"ל. אח"ז ראיתי בב"ח (א"ח סי' תל"ג) כ' ג"כ דאין מוכרח דברי הר"ן בכונת הרז"ה ע"ש. ולפי הבנת הר"ן קשה לדעת בעה"מ מאי קאמר רנב"י שאור הנר יפה לבדיקה הא אין זה טעם לבדיקת לילה כיון דאף ביום מהני אור הנר ויש לדחוק ולומר דכונתו דלא תימא איך רשאי לבדוק בלילה אדרבה נימא טפי עדיף ביום הואיל ויש אור החמה. לזה קאמר אור הנר יפה ודוחק:

והנה מלשון רש"י כאן משמע דאור חמה ג"כ יפה לבדיקה רק גזירת הכתוב דבעי דוקא נר דילפינן חיפוש מנרות כלקמן (ז:). ומה, דקאמר כאן מפני שאור הנר יפה וכו' היינו להכי בעי לילה דאז יפה אור הנר משא"כ ביום עי' פי"ז. ולפ"ז צריך להבין קצת א"כ מ"ש אכסדרה דאמרינן לקמן לאורה נבדקת מי כתיב בקרא דוקא חדר ולא אכסדרה וק"ל.

ובשלמא אי אמרינן הטעם דטפי עדיף אור הנר מסברא והא דפריך לקמן (ז:) מנה"מ וכו' היינו נהי דאור הנר יפה עכ"פ מנ"ל דבעי דוקא אור הנר דילמא בדיקה פחותה מזה סגי ג"כ. ואי דת"ל בלא"ה הא אין חמה בלילה וע"כ לא סגי בלא אור י"ל דילמא לאור הלבנה [כ"כ] גם הפי"ז לקמן ע"ש. ולענין לבדוק ליל י"ג עי' פר"ח וח"י סי' תל"ג:

ט) עי' רמב"ם (פ"ב ה"ד) שפסק גבי אכסדרה אם בדקה [לאור החמה] יצא. ועכ"מ שכ' שסובר הרמב"ם דמשום שבני אדם וכו' צריך דוקא ליל י"ד וכו' ע"ש. יראה מדברי הכ"מ שהבין דהיינו יום י"ד אם בדק בדיעבד לא הטריחו אותו חכמים לחזור ולבדוק בלילה אבל אם עבר ולא בדק בלילה ודאי בודק אכסדרה לכתחלה ביום י"ד לאור החמה כי עדיף אור הנר באכסדרה. ועי' לח"מ שם שהקשה מה פריך הש"ס והאמר רבא אכסדרה לאורה נבדקת ומה קו' הא ברייתא איירי לכתחלה ע"ש. ולהנ"ל ניחא ודחי רבא איירי לכתחלה רק היינו ביום י"ד וברייתא ג"כ סבר הש"ס דאיירי בי"ד דאי בי"ג אין שייך לאור הנר דהרי צריך להמתין עד לילה דאז אור הנר מבהיק טפי. אף דלדעת רז"ה הוי ס"ד דכוונת הברייתא בי"ג ולאור הנר דקתני היינו שימתין עד הלילה מ"מ זה נראה להש"ס דוחק וק"ל. ועי' ב"ח (סי' תלג) שהבין מרמב"ם דאף בי"ד דוקא דיעבד אבל לכתחלה צריך אף אכסדרה אור הנר. והא דפריך הש"ס מרבא תי' דסבר הש"ס כיון דכללינהו התנא בהדי אור אבוקה דאף דיעבד לא מהני כמו כן מסתמא גם אור החמה וכו' ע"ש. ועי' מג"א ר"ס הנ"ל שכ' באופן אחר דהא דכ' הרמב"ם גבי אכסדרה אם בדקה היינו דלכתחלה צריך דוקא בלילה אבל אם כבר עבר ולא בדק בלילה יבדוק ביום לכתחילה לאור החמה ע"ש וזה דוחק בכונת הלשון ע"ש:

עוד נזכיר הנה מלשון כל המפרשים ופוסקים יראה דהך טעמא דבני אדם מצוין וכו' לא שייך למעוטי י"ג דשם כיון שמקדים עצמו עדיף רק המרדכי כ' שלא לחלק בין בדיקה לבדיקה והביא ראי' מירושלמי ומסיק דמגמ' דידן לא משמע הכי מדאמר רבא אכסדרה לאורה וכו' ועי' מג"א (סי' תלג סק"כ) כ' דבדיעבד מהני אם בדק אכסדרה לאור החמה בי"ג רק עכ"פ צריך לבדוק חדר אחד בלילה שלא תחלוק וכו'. ולפ"ז א"כ אם בדק בליל י"ג ג"כ כן. וע' ח"י שם שכ' אף לכתחלה יוכל לבדוק ליל י"ג. והראי' שהביא המרדכי מירושלמי אינו דבגמ' דידן חולק כמ"ש הוא עצמו. ועי' בפר"ח שכ' לדחות הראי' מן הירושלמי ע"ש:

דף ד:

י) ע"ב בגמ' לאו משום דחזקתו בדוק דקסבר הכל חברים וכו'. הקו' מפורסמת למאי צריך לומר הטעם דהרי מיד לעיל דבעי אי חזקתו בדוק ע"כ הי' הטעם משום דהכל חברים וכו' עי' פי"ז. ונ"ל דהי' מקום לומר לעיל הטעם הואיל והוי דרבנן אזלינן לקולא. ועי' בר"פ בר"ן ובמפרשים שכ' לפרש כונת רש"י שכ' טעם בדיקה משום ב"י. היינו דר"י חידש הך דהבודק צריך שיבטל אבל בימי המשנה עדיין לא ניתקן כלל ביטול וממילא הוי הבדיקה שלא לעבור על ב"י. וא"כ הוי סובר דגם בברייתא עדיין לא הי' התקנה. וא"כ הוי דאו' וצריך טעם אמאי חזקתו בדוק. וע"כ משום הכל חברים וק"ל. והא דמקשה אח"כ טעמא דאמרי הני א"כ תפשוט דאין חזקתו בדוק. ולהנ"ל דילמא שאני הכא דהוי דאו' בלא ביטל משא"כ הבעיא אזלא בביטל. י"ל אי טעמא דאמירה דהני מהני ע"כ איירי בכבר ביטל והי' כבר בברייתא התקנה או כגון שאירע כן דאל"כ מהיכי תיתי דתיהני עדות קטן ואפ"ה בעי דוקא אמירה א"כ תפשוט שפיר וק"ל:

יא) שם אטו אמירה דהני מידי מששא וכו'. עי' מהרש"א למסקנא שהקשה מאי קאמר [אטו] אמירה דהני מידי מששא וכו' ואמאי לא קאמר הואיל ובדיקת חמץ דרבנן ותי' דא"כ אכתי תפשוט דאין חזקתו בדוק בלא אמירה דהני ע"ש. ועי' פי"ז היטב. ולכאורה צ"ע כיון דרנב"י ס"ד בתחלה דאמרי הני לא דוקא א"כ שפיר דחי המתרץ די"ל משום אמירה דהני. ואי תרצה לפשוט לאידך גיסא אף אני אומר דלאו דוקא. וצ"ל נהי דהמקשה היינו רנב"י עלה בדעתו לומר דלאו דוקא אבל המתרץ דחיקא לי' לומר כן רק אח"כ כשהשיב לו המתרץ א"כ ליתני כל הבתים וכו' שגילה לו המתרץ דעתו דע"כ הטעם משום אמירה דהני דאל"כ ל"ל ע"ז פריך שפיר א"כ תיפשוט וכו' וק"ל: יב) בתוס' ד"ה לאו משום דחזקתו בדוק וכו' מ"ש בתי' ב' משום מיגו לכאורה ק"ק ל"ל מיגו הא אין קטן נאמן לאסור ועי' יו"ד (ס"ס מ"ח). אכן בלא"ה צ"ל דאין חזקת בדוק חשיבא כ"כ דאל"כ מאי פריך למאי נ"מ נישייליה וכו' דילמא איירי שהוא אומר לא בדקתי ואינו נאמן לאסור דע"א אינו נאמן לאסור. א"ו דלא אלים חזקה כ"כ וק"ל:

יג) בד"ה מדאורייתא בביטול בעלמא סגי פי' בקו' וכו' לכאורה קשה אמאי לא הקשו בפשיטות מלקמן (כא) דפליגי ר"י ורבנן אי ביעיר חמץ שריפה אי מפרר ות"ל הרי ביטול מהני. וצ"ל די"ל לקנין איירי אחר זמן איסורו דלא שייך ביטול. ואף דעדיין קשה כיון דתשביתו היינו ביטול וא"כ רק לאחר זמן איסורו לא שייך ביטול א"כ צריך רק ביעור מן העולם כדי שלא לעבור על ב"י. וא"כ ממילא כיון שמפרר שוב אינו עובר על ב"י. אך ז"א דאכתי ר"י יליף מנותר ולא משום מ"ע דתשביתו רק הרי כל איסורי הנאה הן או מנשרפין או מנקברין אף דלא כתיב בהו עשה. א"כ ר"י שפיר יליף מנותר דתיהוי בשריפה והבן:

אך קצת יש מקום לומר אי לא נפיק מעשה דתשביתו רק כמו שאר א"ה א"כ אין צריך אפשר לקיים העשה מיד כמו ע"ז דמצותו בשריפה. אמנם נראה דאף בע"ז כן אם משהה עובר על עשה כל שעתא ושעתא רק אח"כ כשמקיימו מתקן הדבר ומה גם לר"י דיליף מנותר הוי ג"כ [עובר על] עשה מיד. אמנם לרבנן קשה דנראה ודאי אי הוי מפרר כמו שאר נקברין זה ודאי אין עובר אם משהה כמו בב"ח דהוי מן הנקברין אטו צריך לקוברו מיד וראי' דהתוס' הקשו לעיל ר"פ מ"ש חמץ שהחמירו לבערו וכו'. ולא דמי לבב"ח וכו'.

יראה מדבריהם ג"כ דבב"ח אין צריך לבער מן עולם אף דהוא מנקברין מ"מ א"צ מיד, ואף די"ל עיקר כונת התוס' לענין בדיקה אם אינו ידוע א"נ לבדוק אחריו גבי בב"ח. מ"מ לא משמע כן מדבריהם ע"ש. א"כ לרבנן לא יהא חייב מיד לפרר. אכן כיון להנ"ל איירי לאחר זמן איסורו א"כ עכ"פ כיון דלא שייך עוד ביטול ממילא צריך לפרר מיד משום מ"ע דתשביתו דנהי דלרש"י הוי הפי' ביטול מ"מ שאר ביעורי' לאחר זמן איסורו [ג"כ יכול להיות] וק"ל. נחזור לדברי תוס' לכך הקשו מן רע"ק דלקמן כיון דעכ"פ קרא דתשביתו היינו ביטול וע"כ היינו קודם זמ"א א"כ סגי ביטול. ואף דקרא אך וגו' איירי אחר זמ"א. זה הקשו תוס' אח"כ על רש"י בלא"ה אבל לס"ד השתא דקרא איירי קודם זמן וכו' א"כ תקשי על ר"ע וק"ל. אך עדיין צריך להבין נהי דקרא איירי קודם זמ"א וכו' מ"מ אי קאי קרא ראשין ביו"ט א"כ ודאי הוי אחר זמ"א ולא מהני ביטול ונאריך בזה לקמן קצת אי"ה:

ועי' מג"ש שכ' לישב קו' שני' של התוס' דודאי משבית מעט קודם זמ"א. ועל קו' ראשונה תי' נהי דתשביתו היינו ביטול מ"מ ג"כ שאר השבתות בכלל ע"ש. וקשה הרי רש"י לשיטתו לקמן (יב:) בהא דקאמר ר"י אימתי שלא בשעת ביעורו וכו' היינו דפליגי ר"י ורבנן היינו דוקא קודם זמן איסורו. וא"כ כיון דתשביתו דקרא היינו ביטול איך שייך לומר לר"י דבעי שריפה אטו מי עדיף ביטול ממפרר וכו'. ובשלמא על דברי רש"י לקמן לבד ל"ק דביטול לא עדיף ממפרר די"ל נהי דביטול מהני לענין שלא יעבור על ב"י מ"מ לא מקיים העשה בכך. ואף דודאי קודם זמן איסורו יכול להקנותו לעכו"ם או לזרקו לחוץ ומי ימחה בידו מ"מ אם רוצה לקיים העשה אין מקיימו רק לר"י בשריפה ולרבנן במפרר וכו' וכבר כתבתי בזה לעיל תחילת הסוגיא ובכ"מ במסכת זו. אבל לדעת רש"י כאן דקרביתו היינו ביטול א"כ חזינן דמקיים בכך העשה א"כ קשה שפיר. ואף דלפ"ז הדרא ג"כ קו' הנ"ל לדוכתי' אמאי לא הקשו תוס' כאן לרש"י ג"כ מפלוגתא דר"י ורבנן. ומדוע הקשו דוקא מר"ע ושוב לא שייך מ"ש לעיל דאיירי אחר זמ"א כיון דרש"י לשיטתו סובר דפלוגת' איירי לפני זמ"א. אכן י"ל דהתוס' רוצים להקשות אף אי לא נימא פירוש רש"י דלקמן (יב:) הנ"ל אעפ"כ לא נוכל [לפרש] כפי' רש"י דהכא וק"ל, אבל עכ"פ לתי' המג"ש על רש"י קשה.

וקצת יראה מלשון המג"ש דביטול עדיף טפי לר"י ממפרר. וזה דוחק גדול. ועי' פי"ז שתי' לרש"י ביטול היינו לחמץ שאינו ידוע וביעור לחמץ ידוע ע"ש. וצידד לומר ג"כ לחלק לענין לא מהני ביטול אף בידוע רק לקיים העשה לא מהני. והשיג על הפר"ח (סי' תלא) שדחה ראיות גאון שהביא הכל בי להוכיח דביטול לא מהני לידוע. מדאמר לקמן (כז:) אמרו לי רבנן לר"י לדבריך לא מצא עצים לשורפו יהא יושב ובטל ואמאי הא יכול לבטל א"ו דביטול לא מהני לחמץ ידוע ע"ש ודחה הפר"ח חדא דאיירי אחר זמ"א דלא שייך ביטול ועוד כיון שיבטל שוב לא תהא החמץ שלו וא"כ לא יקיים המ"ע בחמץ שלו ע"ש. והקשה הפי"ז א"כ זה היא באמת דעת הגאון דלא מהני ביטול משום המ"ע. וכן ביאר הפי"ז כונת הרמב"ם ע"ש. ולכאורה יראה כונת הפר"ח דאיך שייך לומר דכונת הגאון שלא קיים העשה כיון שע"כ הי' קודם זמ"א ואז עדיין לא חל עליו המצוה ואם זורקו אז בחוץ מי מחייב לקחתו אחר זמ"א רק ע"כ אי פליגי ר"י ורבנן קודם זמ"א היינו אם רוצה לקיים העשה אבל ודאי אף לר"י אם מפררו או מבטלו לא ביטל עשה. וע"כ לשון הגאון שכ' ביטול לא מהני לידוע ע"כ אין כוונתו לומר דעדיין לא קיים העשה כיון שכבר ביטל ודאי אין לומר שיזכה כדי לקיים העשה. וא"כ ע"כ כוונתו דלא מהני כלל הביטול לענין ב"י. וע"ז כ' הפר"ח שפיר דראיתו מהך דלקמן יש לדחות דודאי חין לתת לו עצה לבטלו דעדיין אין מקיים העשה ובודאי נכון לקיים העשה אף אם בביטולה אין עבירה מ"מ בקיומה זכות לו יחשב וק"ל:

ועי' פי"ז עוד שתי' דגם לדעת רש"י לא מהני הביטול רק לענין לאו ולא לעשה. זה דוחק כיון דלפי' רש"י הלשון תשביתו היינו ביטול וק"ל:

ומה דקשה על הגאון שהביא הכל בו אי כונתו להוכיח דביטול לא מהני לחמץ ידוע אף לענין ב"י. וע"ז הביא ראי' מלקמן (כז.) הנ"ל. א"כ קשה טובא אכתי אמאי יהא יושב ובטל הא יכול ליתנו לנכרים קודם זמנו או יוכל להפקירו באמת ולזרוק לחוץ דזה ודאי מהני. ע"כ הנראה בכונת הגאון דהוי ס"ד בביטול מקיים גם העשה וכמ"ש לעיל בכונת המג"ש הואיל ונכלל בלשון תשביתו. לזה הביא ראי' דלא מהני ותו לא קשה מנותנו לנכרים דבזה לא מקיים העשה או הפקר גמור לזורקו לחוץ הו"א דגרע טפי דלשון תשביתו משמע ביטול לכך הוכיח דלא מהני דתשביתו הוי דוקא ביעור וכו' ולכאורה בלא"ה צ"ל כן דהרי נהי דביטול ל"מ לחמץ ידוע מ"מ מפרר וזורה וכו' ודאי מהני שלא יעבור על ב"י. וא"כ מה יושב ובטל הלא יפרר וכו'. א"ו ס"ס אינו מקיים העשה רק בביטול הוי ס"ד דמקיים אף העש' וק"ל וגם כבר הארכנו לקמן בזה ובכמה דוכתי מה שהקשו המפרשים מה קאמר יהא יושב ובטל ת"ל ע"כ יצטרך לפרר כדי שלא יעבור על ב"י ומה [בטל[איכא. ותי' אי איירי קודם זמ"א א"כ לענין ב"י מהני ביטול רק לענין העשה צריך ביעור ולר"י אי ליכא עצים ואש יבטל לגמרי כיון דבלא"ה לא מקיים העשה. ולפי' תוס' דאיירי אחר זמ"א תי' לדעת הגאונים לקמן בסוגיא דייחד לו בית שסוברים חמצו של ישראל ברשות נכרי אינו עובר מ"מ אינו מקיים העשה דתשביתו שפיר יהא יושב ובטל דלענין ב"י יניחו ברשות עכו"ם והעשה בלא"ה לא מקיים ע"ש. וא"כ כיון שהכריח הגאון דהביטול לא מהני א"כ אדרבה קשה טפי הרי יצטרך לפרר שלא יעבור על ב"י. א"ו עיקר כונתו דהביטול הוי ס"ד דמהני אף לקיום עשה ואף אי מפרר לא מהני לר"י כנ"ל. לזה הוכיח דלא מהני לקיום עשה והיינו אם רוצה לקיים והבן כ"ז היטב:

יד) באופן אחר י"ל מדוע לא הקשו תוס' בפשיטות על רש"י מפלוגתא דר"י ורבנן אי ביעור חמץ שריפה וכו'. די"ל נהי דתשביתו היינו ביטול זה חידשה תורה לענין שלא יעבור על ב"י אבל ודאי לא עדיף מכל איסורין שבתורה שהן או מכלל הנשרפין או מנקברין כמו גבי ערלה דקיימ"ל דבעי שריפה משום דיליף מה מצינו מכלאי כרם. עי' סוף תמורה. א"כ כמו כן חמץ אף אי לא הי' כלל בל יראה ס"ס כיון שהיא אסור בהנאה גמר מנותר במ"מ דבעי שריפה רק הא דכתבה תורה תשביתו היינו לענין שלא יעבור על ב"י מהני ביטול בעלמא רק מר"ע הקשו שפיר דגמר מקרא תשביתו דהוי הבערה וק"ל:

תוכן העניינים

פתח הבית חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה