פתח הבית חלק א· רבי אברהם טיקטין
פסחים · דף קכ.
קכא) דף קכ ע"א אמר רבא מצה בזה"ז וכו' הנה צריך ביאור אם נאמר בפסח ג"כ כן במקום דליכא מצה ומרור יהא מעכב מלאכול ולקיים מצות פסח. ועי' ברמב"ם במנין המצות מנוה נ"ו שם כ' דמש"ה לא חשיב מרור למצוה בפ"ע משום דתלי ונגרר אחר פסח משא"כ פסח והראי' דמרור במקום דליכא פסח אין אוכלין אותו רק מדרבנן כמו בזה"ז משא"כ פסח דהוי לעולם דאו' דכתיב יאכלוהו ע"ש. ולעיל (קטו.) משמע קצת דיאכלוהו אתי לידרש לענין כריכה ע"ש וצ"ע. ולכאורה קשה הרי גם מרור ערל ובן נכר אוכל בלא פסח ונ"ל דמ"מ מיקרי ניגרר וטפל לפסח הואיל ואין נוהג רק בזמן דאיכא פסח ודוחק וק"ל. ועי' במנין המצות שחיבר הגאון אב"ד דק"ק האמבורג ז"ל שרצה להוכיח דע"כ להילל דבעי כריכה הוי רק לכתחילה אבל לא לעיכובא דאל"כ האיך עשו פסח בגלגל כיון שאז לא אכלו כלל מצה כמו דאיתא בירושלמי שהביאו הראשונים בסוגיא דחדש דלא יצאו ישראל ידי מצה אז שלא הי' להם א"כ איך אכלו פסח א"ו דלא מעכב ע"ש. ולא הבנתי דמאי ענין זה להילל ורבנן דהרי אף לרבנן דלא בעי כריכה מ"מ אי לאו קרא לרבות אמרינן דעכ"פ צריך שיאכל שניהם בזה אחר זה או בזמן שיש שניהם. ואם נאמר כמ"ש הרמב"ם דיאכלוהו משמע שיאכל פסח לחודי' א"כ גם להילל ניחא נהי דכריכה מעכב הייני שלא יצא ידי מצוה וצריך לחזור ולאכול בכריכה אבל בזמן דליכא שניהם לא דהרי מי לא מודה הילל במצה בזה"ז שהיא דאו' לחודי' ובזמן המקדש אין יוצא רק עד שיכרוך וק"ל ובמ"א כ' עוד בזה:
קכב) הקשה לי אחד מן התלמידים לפי מה דמוכח כאן דלא ילפינן מרור ממצה לענין זה דנימא כמו דמצה נוהג בזה"ז כמ"כ מרור ואף דבכל דוכתי' אמרינן מקיש מרור למצה צ"ל דוקא בדיניהם אבל לא לענין זה מה די"ל שאינו נוהג לגמרי א"כ הא דאמרינן בקידושין (לח:) בכל מושבותיכם אתי לענין שיהא מנה נוהגת בח"ל. ועי' תוס' ומהרש"ל ומהרש"א שם היטיב דת"ל בזמן המקדש צריך קרא דהוי ס"ד דוקא בא"י ע"ש א"כ נימא בחו"ל אף בזמן המקדש לא יהא מרור נוהג ודוחק לומר דמ"מ כיון דאיכא מרור בא"י שוב שייך ההיקש משא"כ בזה"ז דליכא מרור כלל בעולם לא אמרינן ההיקש וצ"ע קצת וק"ל. ומה ששייך עוד לסוגיא דמצה בזה"ז כ' לעיל בתחילת המסכת ע"ש:
קכג) (שם) ברשב"ם ד"ה כתיב בהאי וכו' ואי הוי כתיב בערב לחוד הוי מוקמינן לה מסברא על ערל וכו'. וקשה ת"ל ערל, ג"כ לא ילפינן מטמא דשאני הני דלא מאיס משא"כ ערל דמאיס וכמ"כ בן נכר גרע דאין לבו לשמים. וצ"ל (דרש"י) [דרשב"ם] סבר דלענין מיעוטא דמצה וכו' לא שייך הך צריכותא. ומה דקאמר הש"ס לעיל (צו.) הצריכא היינו לגופי' דקרא ואי משום קו' תוס' כאן דאין מזהירין מן הדין י"ל הרשב"ם סבר דדבר דיליף במה מצינו מזהירין ודוחק וצ"ע:
קכד) עי' צל"ח סוף הספר שם הביא בשם בנו נ"י קו' עצומה טמא ושהי' בדרך רחוקה אמאי יאכלו מרור לרב אחא ב"י כיון דקרא לא רבי רק מצה כמו בזה"ז לרבא. ותי' די"ל עכ"פ ילפינן מערל וב"נ ואי משום דשאני טמא דיש לו תשלומין ז"א דמצה תוכיח ע"ש. ועכ"פ דוחק הלשון וק"ל. גם קשה על הרשב"ם לפ"ז דמאי קאמר לא ליכתוב ערל וב"נ וניליף מטמא וכו' ת"ל מבערב לא הוי ידעינן רק מצה אבל לא מרור לכך צריך בו. אך זה י"ל קצת דהי' קשה עכ"פ לכתוב רק חד בו דערל או דב"נ והוי ידעינן הכל לכך הוצרך לתרץ דאי הוי כתיב חד בו הוי מוקמינן בערב על אידך על ערל או על ב"נ ולא הוי ידעינן טמא וכו' וק"ל. אך הוכחנו לעיל דהרשב"ם לא סבר כלל הך צריכי לענין מיעוטא דא"כ אמאי לא תי' בקיצור דטמא לא ילפינן מערל וב"נ כנ"ל וצ"ע. ולכאורה יראה לומר כיון דאיכא מרור בעולם ודאי מקשינן מרור למצה כנ"ל. וכן משמע מלשון הש"ס דקאמר איצטרך לטמא ושהי' וכו' סד"א מצה ומרור נמי לא ניכול א"כ חזינן דאף דאכתי לא מייתי כלל הך דערל וב"נ אפ"ה יליף מקרא דבערב דאף מרור נמי אוכל וק"ל:. קכה) (שם) בתוס' ד"ה באחרונה וכו' דברי מהרש"א בכאן תמוהים:
קכו) בא"ד מיהו לפי' אחר וכו'. לפום רהיטא לא מצאתי פי' זה לעיל בתוס'. ועי' רמב"ן במלחמות שם:
קכז) בד"ה מפטירין וכו' מה שכ' תוס' בחגיגה משום שלא יצא משולחן רבי וכו' לכאורה א"כ גם בפסח כן וק"ל:
עי' רא"ש שכ' דבאמת אם אין לו רק כזית אחד יאכלנו בראשונה. והך דסופגנין איירי בזמן המקדש וכו'. וקשה טובא א"כ מה קאמר נימא מסייע לשמואל עי' היטיב בט"ז וב"ח וח"י ופר"ח סי' תפ"ב:
ועי' תוס' לעיל ריש פרקין ד"ה סמוך וכו' שהקשו מהך דבציקות של נכרים דיאכל כזית מצה באחרונה וכו' והא אסור לאכול קודם ותי' אותה סעודה שאני ע"ש. ולכאורה אמאי לא תי' משום שיהא נאכל על השובע ואפ"ה ביום אין רשאי לאכול כמו שהארכנו לעיל בסוגיא דסמוך למנחה גדולה או קטנה. וצ"ל דתוס' סוברים דמשום הך דיאכל על השובע לא דחינן מצה לתיאבון ואפ"ה כ' תוס' כאן ד"ה באחרונה דאם יש לו שני זיתים יאכל בתחילה ובסוף אף שהוא באותה סעודה שהעלו תוס' ריש פרקין דלא חיישינן שלא יהא לתיאבון מ"מ עדיף טפי לאכול תחילה ועי' בזה:
קכח) עי' רא"ש בסוגיא זו שכ' דאף לרבנן מ"מ לכתחילה מצוה בכריכה ע"ש. וצ"ע הרי יראה להדיא מסוגיא דלעיל (קטו) דלרבנן יכול לעשות כמו שירצה. וצ"ל דהרא"ש סובר דאף לרבנן מצוה בכריכה ואפ"ה בעי דוקא לדידן לאכול תחילה כל אחד בפ"ע ואח"כ שניהם יחד דאין יכול לאכול תחילה מצה ואח"כ מצה ומרור יחד משום דאז אתי מצה דרשות ומבטל למרור. וא"ל דס"ס כיון דאיכא מצוה בכריכה אף לרבנן א"כ הדר יכול לאוכלם יחר דשניהם הוי מצוה דרבנן. די"ל לרבנן כיון דהוי רק לכתחילה ובדיעבד יצא וכיון שכבר אכל מצה הוי דיעבד ונהי דאף להילל הוי רק לכתחילה מ"מ לכתחילה דהילל היינו דאף אם כבר אוכל מצה מ"מ אם יכול לאכול ע"י כריכה עם מרור יחד יחזור ויאכל כדי לקיים מצות כריכה משא"כ לרבנן אם אכל מצה לחודי' שוב הוי כדיעבד ואף אם יש לו מרור אין מצוה כלל לחזור ולאכול בכריכה והבן:
קכט) בד"ה כל בן נכר וכו' עי' רמב"ם ה' ק"פ שפסק דאסור להאכיל לבן נכר ומ"מ אינו לוקה עי' מ"מ שם ועי' בס' מנין המצות שחיבר הגאון דק"ק האמבורג ז"ל שהקשה לפ"ז א"כ מה פריך הש"ס לעיל (צו.) ל"ל תרוויהו ות"ל בבן נכר טובא קמ"ל דאסור להאכילו ע"ש. ולפי מ"ש תוס' כאן דקאי על המיעוט ניחא וק"ל וקצת צריך להבין לדעת הרמב"ם דקאי על איסור מאכילו א"כ מאי שייך מיעוט לענין מצה ומרור אטו קדושה יש בהו שתהא אסור להאכילו וצ"ל דמ"מ ס"ד דאסור וק"ל:
קל) בד"ה רב אחא ב"י וכו' עי' מהרש"א ועי' רמב"ם פ"ו מה' חו"מ שכ' דמצה בזה"ז דאו' מבערב וכו' ועי' כ"מ ולח"מ שתמהו ע"ז דהרי לרמב"ם דפוסק כר"י דלעיל (כח:) דחמץ לפני זמנו אסור מה"ת ע"כ קרא דשבעת ימים אתי לקובעו חובה ובערב אתי לטמא וכו' ועי' לח"מ שתי' דמ"מ פשטא דקרא דבערב אתי לבזה"ז ע"ש ודבריו ג"כ קשים דהרי טמא ומי שהי' וכו' לא ידעינן מדורות א"כ איך שייך פשטי' וכו' אתי לד רות דבשלמא אילו הי' ידעינן טמא מדורות רק דהוי מוקמינן אמסתבר שייך שפיר דנקט הפשטי' וכו' וק"ל כמובן ליודע בדרך זה ברמב"ם וראשונים ולעיל (כח:) כ' קצת בזה:
קלא) ונזכיר עוד די"ל ודאי טמא ילפינן שפיר מדורות עפ"י מ"ש לעיל ליישב הקו' דמקשין מאי פריך לעיל שבעת ימים ל"ל וכו' ת"ל מבערב וכו' הא אי לאו שבעת ימים הוי עשה דלפני הדיבור ואין דוחה ל"ת דלאחה"ד להכי כתיב שבעת וגו' כי היכי דתיהוי עשה אחר הדיבור אך כ' שם די"ל דאכתי פריך הש"ס שפיר דעכ"פ בערב ל"ל ולכך משני לטמא וכו' וא"כ כיון שהי' נ"מ בדין קודם מ"ת שפיר כתבי' קרא אבל אי לאו משום טמא וכו' לא הי' צריך קרא כיון דמיציאת מצרים עד שעת מ"ת הי' קרבן פסח דלא הי' רק פסח אחד אבל כיון דנ"מ לטמא הי' שפיר נ"מ גם אז בפסח מצרים וק"ל. וא"כ ניחא דכ' הרמב"ם דרשא פשוטה וק"ל אך עדיין יש לפקפק קצת חדא דזה תלוי אם נאמר כל התורה כולה מסיני נאמרה ועי' פ' משפטים. גם איך שייך דיליף טמא וכו' מדורות א"כ לא ניכול רק מרור אם הילפותא מדורות וק"ל ועי' בכ"ז היטיב:
קלב) עוד נזכיר דלכאורה לפסק הלכה דפסקינן כר"י לעיל (כח:) א"כ ילפינן משבעת ימים וכו' דורות ומבערב וכו' טמא ושהי' וכו' ומבכל מושבותיכם וכו' ילפינן חו"ל. ועי' רא"ם שמות (יב) שכ' שם די"ל להך תנא דיליף ממושבות דאין יוצא במצה של ביכורים משום דאין נאכל בכל מושבות עי' לעיל (לו.) והכי פסקינן א"כ לדידי' מנ"ל ח"ל ותי' די"ל איהו סבר דילפינן ח"ל מטמא ושהי' וכו' ע"ש ועי' מג"ש לעיל (כח:) לרב אב"י י"ל דסבר מושבותיכם אתי לאחר ירושה וישיבה וכו' ושם הארכתי: קלג) עוד צריך להבין אמאי, קאמר הש"ס טמא ושהי' בדרך וכו' אמאי לא קאמר מזיד שלא עשה פסח] והנה הא דקאמר הש"ס בקידושין דצריך מושבותיכם לחו"ל ע"ש (לח:) ואמאי לא יליף לה מטמא ושהי' בדר"ח וכו'. ונ"ל דר"ח שאני שהי' עכ"פ בא"י וגם לא הוי מצי למילף חו"ל מדר"ח די"ל חו"ל שאני דפטור מלעלות לרגל משא"כ דר"ח עי' מהרש"א שם בקידושין ומכאן יש ראי' קצת למה שכ' תוס' לעיל (ג:) ד"ה מאלי'. דשמא נציבין מחו"ל הי' ופטור מלעלות לרגל ועי' מ"ל פ"א מהק"פ הקשה מנא להו זה. ומכאן יש הוכחה וק"ל:
קלד) (ע"ב) בגמ' הפסח אחר חצות מאן תנא וכו' לכאורה קשה לפי דעת רשב"ם בד"ה ראב"ע היא וכו' דסובר דאף לר"ע עכ"פ מדרבנן אם עבר חצות אסור לאכול וא"כ דילמא כיון דהטעם דמטמא את הידים משום עצלי כהונה כדמסיק לקמן וא"כ ס"ם כיון דמדרבנן אסור לאכול ס"ס שייך גם אחר חצות מטמא ידים כדי שלא יניחו עד אחר חצות דס"ס כיון דאז אסור לאכול עכ"פ מדרבנן ס"ס יהא מונח עד למחר וא"כ אף לר"ע מטמא ידים אחר חצות. אך ז"א דהרי תנן בסיפא נותר מטמאין ידים וכו' וע"כ הא דלא כללינהו עם פסח בחד בבא היינו דשאר נותר דוקא בבוקר ואי מדרבנן הרי בכל נותר הדין כן א"ו כיון דאין אסור רק מדרבנן לא גזרו לטמא וכו' וע"כ ראב"ע היא וק"ל. קלה) (שם) ברשב"ם ד"ה וראב"ע היא והאי דכתיב לא תותירו וכו' היינו לשריפה והנה צריך להבין מאי נ"מ בזה דהרי ס"ס בלילה אחר חצות ג"כ אסור. אך י"ל דאחר חצות שרי בהנאה וא"כ יכול ליהנות. גם נהי ודאי דאסור להאכיל קדשים לכלבו משום בזיון קדשים זה יראה דאינו רק מדרבנן. גם תי' בני החריף כמ' זלמן נ"י עפ"י מה שהקשו תוס' לעיל (ה.) ד"ה ואומר וכו' דמשכח לשרוף בי"ט ע"י שיהנה מגחלים ותי' דבתחילת הבערה אינו יכול ליהנות ע"ש א"כ אם מותר בהנאה באמת ודאי יכול לשורפו ולבשל לאורו ונכון. ושם הארכתי דאף באיסורי הנאה יראה דמה"ת מותר לאפות באבוקה נגדו ואין עת האסף פה. עכ"פ התוס' סוברים דאם יכול לאפות באבוקה נגדו הוי צורך קצת וק"ל גם יש להאריך בשאר נ"מ ואין להאריך. ועי' תוס' ברכות (ט.) ד"ה ראב"ע וכו' שכ' ליישב הך דלא תותירו עד בוקר היינו לא תגרום שישאר עד בוקר שאם לא יהא נאכל קודם חצות ממילא אסור לאכלו ולשרפו ג"כ לא דביום אתה שורף וכו' ע"ש. וצ"ע מנ"ל הא דדוקא במצות שריפה הוי גזה"כ שלא לשרוף בלילה אבל מה שאין מצוה בשריפה מנ"ל דאסור לשרוף בלילה ואי משום דבלא"ה אסור לשרוף קדשים שלא במקום מצוה הרי מבואר בתוס' לעיל (יג.) ד"ה ושורפין וכו' אף בתרומה אם מוזהר על שריפתה שלא לצורך דדוקא שלא לטמאותה הקפיד הכתוב ע"ש ובקדשים אף בטומאה גופי' אין מוכרח אי מוזהר על הטומאה ושם בשיטת ר"ח הגה"כ הארכנו בזה ע"ש. וגם אם כונת תוס' משום שלא לצורך ל"ל לומר משום אין שורפין בלילה ת"ל שעדיין לא הגיע הזמן וק"ל. גם הי' להו לומר משום אין שורפין קדשים בי"ט אך י"ל כונת התוס' דע"כ לראב"ע ג"כ הא דוהנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו היינו בוקר שני דאין שורפין קדשים בי"ט ואף דראב"ע סובר עד בוקר היינו בוקר ראשון אבל עכ"פ לענין שריפה היינו בוקר שני. וא"כ הכונה [במאי] דקאמר לא הותירו עד בוקר היינו לא תגרום שיהא הנותר עד בוקר שני באש תשרופו דבליל שני א"א לשורפו משום אין שורפין בלילה וניחא הכל וק"ל וצ"ע:
קלו) בא"ד מועד צאתך ממצרים אתה שורף וכו' היינו ג"כ לענין שריפה. וגם כאן קשה ת"ל מאי נ"מ הא אין שורפין בי"ט. וכבר כ' לעיל מה שי"ל לענין הנאה. גם י"ל לענין אם שרף דעשה דותה ל"ת אבל לא ל"ת ועשה כדמסיק רב אשי בשבת ולעיל (דף פג). ולזה י"ל דלאו מקראי ילפינן כלל רק מטעם אין עשה דוחה ל"ת ועשה. וא"כ י"ל אם שרף עכ"פ לא מחייב מלקות. ועי' תוס' בסוף חולין ובמס' קידושין שפילפלו בזה אם חייב גם מלקות דהל"ת אלים הואיל ואיכא עשה בהדה. ועי' טורי אבן ספ"ב דמגילה פילפל הרבה בזה. גם לענין נשים אי חייבין בעשה די"ט ולדידהו הוי ל"ת לחודה ושפיר דחי. גם אם נשים חייבין בעשה דשריפת קדשים או נחשבינה ג"כ כמו מ"ע שהז"ג הואיל ואינו בלינה והארכתי קצת בזה במס' חגיגה ע"ש:
קלז) (שם) בגמ' ור"ע אמר לך וכו' קצת צריך להבין לר"ע א"כ ל"ל בחיפזון אי ס"ד דנאכל לשני לילות ויום. ובשלמא לדעת רש"י דאף לס"ד עכ"פ אין נאכל ביום אף ביום שני ניחא דאתי למעוטי יום משא"כ לפי' רשב"ם קשה וי"ל וק"ל:
קצת צריך להבין לס"ד דעד בוקר שני. אם כן קרא ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבוקר קשה קצת לפרש בוקר שני וק"ל:
קלח) (שם) אמר רבא אכל מצה וכו' עי' רשב"ם ד"ה מהו דתימא וכו' לכאורה קשה דהרי לא הוי ס"ד כלל דאפקי' מהיקש דאף בלילה הראשון לא יהא חייב במצה גם אי ס"ד זה א"כ אמאי קאמר מצה בזה"ז אפילו בזמן המקדש ג"כ איכא רבותא זה אי ס"ד דאפקי' וכו'. ולכאורה הי' נראה הפשט בגמרא דס"ד כיון דאפקי' היינו דבמקום דליכא פסח ליכא מצה וא"כ אפקי' מהקישא דפסח כיון דהחיוב בזה"ז הוא רק מבערב תאכלו וכו' וא"כ לא בעי קודם חצות קמל"ן דגם לענין זה חזר לאיתנו הראשון דבעי דוקא עד חצות כמו פסח אף בזמן דליכא פסח וק"ל:
קלט) (שם) בתוס' ד"ה אמר רבא וכו' אבל הא דאמרינן הקטר חלבים וכו' וההיא דפ' איזהו מקומן וכו'. נראה כונתם דהוי ס"ד הפי' בסוגיא שם רק מלשון אלא דייק דמשמע מדאו' ומה דקאמר שם כי הנך שינויא (היא) לעולם היא מדרבנן רק איידי דנקט למנויו וצלי דזה הוי ודאי דאו' נקט נמי אלא בחצות ועי' בחי' שם ואם הי' הפי' כן הי' מוכח דאף בהרחקה מדרבנן אפ"ה פסול בדיעבד דאל"כ מאי משני שם כי הנך וכו' ס"ס ודאי לא נקט התנא מה שאינו אמת איידי דהרי אלא ודאי משמע דאח"כ אין נאכל א"ו דבאמת אף בדיעבד פסול] ולכך פי' תוס' דזה גופי' הוכחת הש"ס שם מדפסול אחר חצות אפילו בדיעבד ע"כ ראב"ע היא. ומה דקאמר שם כי הנך היינו קו' אחריתי כנ"ל וק"ל:
קמ) והנה הרמב"ם ורי"ף השמיטו לגמרי הך דמצה בזה"ז. והיינו משום דפסקינן דלא כראב"ע עי' רמב"ם הק"פ ע"ש. ועי' ברא"ש שכ' דמיהו נכון להחמיר כר"א דאפשר דאף ר"ע מודה להרחיק באיסור דאו' ע"ש. ולכאורה כונתו דר"ע סובר במצה כיון דאיכא עכ"פ דאו' צריך להרחיק ולאכול קודם חצות והא דאמר רבא דוקא לר"א היינו דאף בדיעבד לא יצא אבל לכתחילה אף לר"ע צריך ליזהר. ומה דכ' הרא"ש ואפשר היינו משום דודאי נהי דר"ע ודאי לא יחלוק על הך כללא דחכמים עשו סייג עד חצות רק שמא דוקא בעניני קרבנות אבל לא בשאר מצות וק"ל. ועי' ברא"ש ברכות (דף ט) כ' רק משום דמספקינן שמא הלכה כראב"ע יש להחמיר משמע אבל הא פשיטא לי' דר"ע לא יחמיר לכתחילה וק"ל:
קמח) ועפי"ז ניחא מה דקשה לכאורה על הטור או"ח (סי' תסז) שכ' יהא זהיר לאוכלו קודם חצות וכו' והרי הוא פסק בסי' רל"ה בק"ש של ערבית דלכתחילה יכול להמתין ער אחר חצות וא"כ חזינן דבאיסור דאו' לא החמיר ר"ע הסייג דפסק שם כר"ג ע"ש היטיב. וכן קשה על הרא"ש דבברכות שם פסק כר"ג אבל לסברת הרא"ש בברכות שם באמת רק הטעם משום ספק שמא הלכה כראב"ע וניחא. אך צריך להבין קצת א"כ אף בדיעבד לא יצא מספיקא. ומלשון הרא"ש וטור משמע דוקא לכתחילה. אך י"ל דאין נ"מ מזה וקמי שמיא גליא דמה לו לעשות עוד ומספק ודאי ראוי לו לאכול אחר חצות אם כבר עבר וק"ל:
קמב) ונחזור לדעת הרמב"ם דפסק גבי פסח דעכ"פ לכתחילה צריך שתהא קודם חצות ואפ"ה לא הצריך במצה ליזהר לאכול קודם חצות וצ"ל דסובר דדוקא בעניני קרבן מחמרינן ולא בשאר ענינים. אך א"כ קשה הרי הרמב"ם פוסק גבי ק"ש שם הביאו הב"י שם דלכתחילה צריך שתהא קודם חצות ומ"ש. וצריך לחלק בין הנושאים ודע דרש"י ריש ברכות שם פי' דבהקטר חלבים וכו' לא עשו הרחקה והביא ראי' מהא דמגילה ספ"ב כשר כל הלילה הקטר חלבים וכו' ע"ש ברש"י ד"ה כדי להרחיק וכו' ולכאורה קשה הרי במגילה שם קאמר זה הכלל לאתויי פסח ודלא כראב"ע ובפסח הרי מדרבנן עכ"פ צריך הרחקה וע"כ דמתני' איירי בדאו' א"כ בהקטר ג"כ לא מוכח די"ל דאיירי בדאו' וצ"ל מאי דרבי בזה הכלל ודאי י"ל דאיירי בדאו' אבל מה דתני בפירוש כשר כל הלילה דחיקא לי' לומר דקאי אדאו' וצ"ע. או נאמר דסובר כמ"ש הרשב"א בחי' שם בברכות דר"ע סובר בפסח ג"כ אף מדרבנן א"צ הרחקה והא דסוף איזהו מקומן דמשמע לר"ע מדרבנן בעי הרחקה גם בפסח י"ל מסקנא לא קאי הכי וניחא ע"ש אך בדברי רשב"א הנ"ל צריך יישוב אי כונתו דר"ע פליג בכל הקרבנות דלא בעי הרחקה זה דוחק וע"כ כונתו דרק בפסח היקל וצריך טעם גם אין מבואר בדבריו אי רבנן פליגי בהא על ר"ע או לא וק"ל. ובש"ע סי' תע"ז החמיר גם לענין הלל דצריך לכתחילה שיהא קודם חצות והתוס' ספ"ב דמגילה כ' דבהלל אין להחמיר ע"ש ועי' ברשב"א שם שכ' דיש להחמיר בהלל אף דבק"ש מקילין ע"ש:
קמג) ולענין קריאת שמע עי' תר"י ריש ברכות שפי' דרבנן מחמירין אף בדיעבד ור"ג מודה דלכתחילה יזהר קודם חצות ע"ש. והא דקאמר אף רבנן לא פליגי עלי' רק משום סייג וכו' וקשה אכתי א"כ הלכה כחכמים ואמאי אמר לבני' אם לא עלה עה"ש חייבים אתם לקרות עי' ב"ח שם סי' רל"ה שכ' דכיון דהוי רק מדרבנן יכולים לסמוך על ר"ג ע"ש. והטור פוסק דאף לכתחילה יכולין להמתין עד אחר חצות ואי דהרי עכ"פ ר"ג מודה דבמאי דפליגי רבנן הלכתא כותיי' וצ"ל או כנ"ל דבדבר שאינו רק משום חומרא שפיר פסקינן כותי' כנ"ל או משים דאפשר נהי דבניו לא רצו לסמוך על דבריו במקום דרבים פליגי עלי' מ"מ אנן פסקינן כותי' וכה"ג מצינו בכמה דוכתי דאמוראי פסקי כיחיד נגד רבים והיכא דאיתמר איתמר וק"ל: קמד) ועי' רשב"א בברכות שם שהוכיח דלר"ע פסח לא עשו הרחקה מדתני בברייתא שם דף (ט) הקטר חלבים וכו' ואכילת פסחים עד עמוד השחר ודוחק לי' לומר דקאי אדאו' ע"ש.
וא"כ לדעת הרמב"ם דפסח עבוד ג"כ הרחקה ע"כ צ"ל דברייתא איירי שראי' וק"ל ואף אם נאמר דלדעת הרשב"א ר"ע כשר הכי דפסח לא עבדי הרחקה אבל רבנן פליגי עלי' וא"כ י"ל הברייתא אתי כר"ע והרמב"ם פסק כרבנן. אך בלא"ה צ"ל ע"כ להרמב"ם דברייתא איירי בדאו' מדתנן הקטר וכו' והרמב"ם פסק ריש ה"ת דהקטר עשו הרחקה וק"ל: עי' תר"י שם שהקשו לפירושם דרבנן עשו סייג אף בדיעבד האיך יכלו להקל בדאו' ע"ש. ולדעת הסוברים דק"ש ג"כ אם לא קרא ערבית קורא שחרית שתים א"כ ניחא דהחמירו חכמים שצריך לקרוא שחרית שתים ולא יסמוך על אחר חצות וק"ל קמה) ועי' תשו' שאג"א סי' ד' שם העלה דמשמע דהרמב"ם סובר דמדרבנן כיון שעשו הרחקה אף בדיעבד לא יצא אחר חצות ולא יאכל ע"ש. וצ"ע בזה וק"ק לי על לשון הרמב"ם (פ"א מה' ק"פ ה"ח) דמקטירין חלבי פסחים כל הלילה ע"ש. וצ"ע אמאי לא ביאר דמדרבנן עכ"פ אסור כמ"ש (פ"ד מה' מעה"ק) ה"ד לענין שאר הקטרת יכו' ואם נאמר דכונתו שסמך עצמו כל הא (דפ"ד מה' מעה ק) הנ"ל אך א"כ מ"ש כאן ומקטירין חלבי פסחים כל הלילה אם נאמר כמ"ש השאג"א דאפילו בדיעבד ג"כ פסול א"כ ודאי לא שייך לומר דכ' דין מה שאינו והבן וא"כ מוכח דלא כש"א אם לא שנאמר לחלק בין חלבי פסחים לשאר הקטרת זה דוחק וצ"ע וק"ל:
קמו) הרא"ש הביא כאן דעת הר"י מקורביל דער"פ שחל להיות בשבת אף שאין חגיגה דוחה שבת מ"מ יכול להביא חגיגה ולשוחטה בע"ש ואין נפסל בלינה דאוקי לילית בהדי ימים ונאכלין לשני לילות ויום אחד והרא"ש תמה ע"ז ע"ש והנה צריך להבין קצת דעכ"פ מודה גם הרא"ש אם לא הי' יכול לאכול באותו יום אזי חשבינן מלילה וא"כ לפ"ז הי' מקום ליישב דעת הרמב"ם סוף ה' חגיגה שכ' שם תודה ששחטה בערב החג יוצא בה משום שמחה ותמהו עליו דהרי לילה ראשונה של י"ט אינה חייבת בשמחה רק ביום ותודה אינה נאכלת רק ליום ולילה וא"כ נפסל בלינה ע"ש ושם בחי' הארכתי. ולהנ"ל י"ל שהי' טמא טומאת ערב בערב החג ואפ"ה ערל וטמא משלחין קרבנותיהן וא"כ כיון דאין יכול לאכול באותו יום אוקי לילות וכו' ונאכל לילה ויום וק"ל. אך יש מקום לומר דסברא הנ"ל לא אמרינן רק בדבר השוה לכל אבל לא ביחיד וצ"ע וק"ל:
קמז) וקצת צריך להבין למסקנא נהי דכתיב הזה למעוטי לילה אחרת נימא עכ"פ דתיהוי כמו תודה דנאכל יום ולילה וכיון דאי אפשר לאכול ביום נאכל לילה ויום ובשלמא לרש"י שסובר דאין סברא כלל לאכול ביום הואיל וכתיב לילה ניחא אבל לרשב"ם דלא אתי למעוטי רק יום ראשין א"כ קשה. אך י"ל הא נפקא מלא תותירו עד בוקר דשוב ליכא לפרושי בוקר שני דכיון דע"כ מוכח מהזה דלילה שני' אסור וק"ל. אך עדיין קשה דילמא הפי' לא תגרום שלא ישאר עד בוקר שני עי' תוס' ברכות הנ"ל ולעיל (נט:) ד"ה בי"ד וכו' ע"ש וק"ל:
קמח) עי' בס' בני חייא בלקוטים במגילה (כא.) שהביא שם בשם מפרשים שהקשו על הרמב"ם שפסק (פ"ה מה' מעה"ק) בבזיכין דלא כר' יוסי ולא כסתמא דהכא ובפסח פסק דלא כראב"ע מכח סתמא דהכא ע"ש מה שתי'. ועי' בר"ן פסחים שם וברא"ש ברכות שכ' טעמים אחרים לפסוק דלא כראב"ע ע"ש ול"ק מידי וק"ל:
קמט) עוד ראיתי להזכיר דלכאורה קשה על לשון הר"י מקורביל שכ' דגבי חגיגה דליכא מיעוטא מוקמינן שפיר לילות לימים ע"ש. וקשה דמשמע דבפסח הוי המיעוט דלא מוקמינן וכו' מנ"ל הא דהרי חזינן דבפסח ממעט אף שלא לאכול גם ביום וע"כ הטעם דהוי גזה"כ דפסח אין נאכל רק לילה אחת אבל לעולם אי הוי נאכל לשני ימים ולילה הוי באמת מוקמינן לילות וכו' והבן. אך י"ל דסובר כדעת רש"י דלא כרשב"ם אלא דממילא הוי ידעינן דביום אסור לאוכלו אף ביום שני רק דהוי ס"ד לאוכלו בלילה שני' לכך כיון דהזה ממעט ליל שני אמרינן הטעם משום דלא מוקמינן לילות וכו' וממילא אי אפשר לאכול רק לילה הראשונה והבן זה:
קנ) עוד רגע אדבר בזה הנה הרשב"ם פי' כאן לראב"ע הא דכתיב לא תותירו עד בוקר היינו דזמן שריפה היא בבוקר ולכאורה צריך להבין דבלא"ה מה קשה כלל מלא תותירו הרי אצטריך קרא ללאו דמ"מ אין עובר בלאו עד בוקר ונ"מ אם נאבד אחר חצות וכדומה וק"ל. אך י"ל עיקר הקו' דלשון לא תותירו משמע שיכול לאכול עד בוקר ולזה תי' דעד בוקר הכונה דשריפה צריך להיות בבוקר ודוחק. וא"כ קשה על הא דלעיל (נט:) דפריך התם מלא ילין חלב חגי וגו' הא כל הלילה ילין וכו' וכן מלא ילין לבוקר זבח חג הפסח ומאי פריך דילמא ג"כ הכונה דבוקר היינו לענין שריפה כמו כאן [אך ז"א דגבי אימורין לא בעי כלל שריפה ולעיל (דף נט) הארכתי קצת] אך י"ל דהואיל ושם לא כתיב שריפה בקרא לא שייך לומר כן דוקא כאן דכתיב בסיפא דקרא בפי' שריפה. אך קשה א"כ לראב"ע הך דלא ילין זבח וגו' דאיירי ג"כ בבשר כמ"ש תוס' לעיל (נט:) ד"ה ולא וכו' וא"כ הא בחצות נאסר. אך י"ל כיון דהאי קרא עכ"פ איירי גם באימורין נקט שפיר בוקר משום אימורין עי' (עא.) דראב"ע מודה באימורין וק"ל. אכן זה דוחק בדברי רשב"ם דנימא דקרא איירי לענין שריפה וק"ל. ויותר נראה דכונת רשב"ם כמ"ש תוס' בברכות (ט.) הנ"ל שתי' דקרא הכי קא מזהיר לאוכלו עד חצות כדי שלא יצטרך לבוא לידי נותר עד בוקר דאין יכול לאכלו בלילה אחר חצות ולא לשורפו ע"ש. וכבר כ' לעיל דקשה ות"ל אין שורפין קדשים בי"ט ואף בבוקר אין יכול לשורפו ואי דהכונה שיצטרך להניחו עד בוקר שני הרי ראב"ע סובר דבוקר משמע בוקר ראשון וצריך לדחוק בזה כנ"ל. אך י"ל דודאי סוברים תוס' דלאו ליכא עד בוקר רק דקושיתם דקרא משמע לא תותירו שיכול לאכול עד בוקר לזה תי' דהכונה לא תותירו היינו שתאכלו אותו בזמן אכילתו עד חצות דאם לא תאכלו ממילא תצטרכו להניחו עד בוקר דא"י לשורפו בלילה וממילא יהא מונח עד בוקר ותעברו בלאו וי"ל כן ג"כ כונת רשב"ם דקבע זמן לשריפה וק"ל:
קנא) ועפי"ז יש ליישב ג"כ מה שהקשינו לעיל ות"ל שורפין קדשים בי"ט די"ל דהי' רשאי לשרוף כיון דעיקר בלילה אין יכול לשורפו ג"כ משום אין הטעם דאין שורפין בי"ט לפי דמסיק ר"א לעיל (פג:) משום די"ט הוי עשה ול"ת א"כ אפשר הי' יכול לשרוף דאיכא ג"כ עשה ול"ת כדי שלא יעבור על לא תותירו ועי' מג"א רס"י תמ"ו לענין אי מצטרפין לדחות הל"ת ע"ש וק"ל. ועי' צל"ח כאן שהבין ברשב"ם הפי' הראשון ע"ש. אכן אף לפי' השני הנ"ל קשה מדף נ"ט כמו דכאן הוי הפי' דע"כ יהא מונח עד בוקר כמ"כ שם בלא ילין זבח חג הפסח יש ג"כ לומר כן צריך להקטיר ביום כדי שלא יבא לידי בל ילין דבלילה לא יהא אפשר להקטירו כמ"ש תוס' באמת שם בשם הירושלמי אבל על ש"ם דילן קשה. וראיתי בס' טורי אבן באבני שוהם שם שהרגיש בזה וכ' דבשלמא בהך דלא תותירו וכו' שפיר נ"מ דבלילה עכ"פ ליכא לאי משא"כ בהך דלא ילין זבח וכו' אין נ"מ דאי לפסול ילפינן לה מכל הלילה עד הבוקר ואי ללאו ילפינן מלא ילין הבשר אשר תזבח ע"ש. יראה כונתו דעיקר קרא אתי לאשמעינן דכל הלילה ילין. ועי' בחגיגה (י: ) מבואר בתוס' שם דמכל הלילה לא ילפינן די"ל דוקא בעולה ולא בשלמים. וכן מה דיליף מלא ילין הבשר מבואר שם דאתי לשני לאוין ע"ש היטיב. אך באמת בפסח י"ל שפיר ידעינן לה מכל הלילה וכו' די"ל עיקר הסברא לחלק בין עולה לשלמים דס"ד כמו שבשר נאכל לשני ימים ולילה כמ"כ האימורין אבל בפסח ודאי ידעינן לה שפיר מכל הלילה וק"ל. אך ודאי דוחק לומר דקרא אתי רק למעוטי כל הלילה ילין וגם א"כ מאי משני הש"ס דאיירי בער"פ שחל בשבת אכתי ל"ל קרא דהרי דחלבי שבת קריבין בי"ט בלא"ה ידעינן מעולת שבת בשבתו וק"ל ועי' טור"א חגיגה (ט) בזה ע"ש. אך י"ל ודאי כונתו די"ל לעבור בשני לאוין רק שינוי לשון דקרא עד בוקר מה שאסור גם בלילה אי לאו דקמל"ן איזה חידוש לא הוי כתיב כן וק"ל וכ"ז דוחק:
קנב) ונ"ל קצת ונחזור עוד על הראשונות מ"ש לעיל דקשה למסקנא לר"ע מנ"ל של יהא פסח נאכל עכ"פ ללילה ויום ויהא עכ"פ כמו תודה שנאכל ליום ולילה ואף דכתיב הזה לא אתי למעוטי רק לילה אחרת שלא יהא כמו שלמים ועכ"פ הוי כמו תודה ונאכל ללילה ויום דאוקי לילה וכו' אך ז"א דהרי כתוב לא תותירו עד בוקר ואי משום די"ל בוקר שני ז"א דהרי בלילה דהיינו ליל ט"ז ג"כ אין יכול לאכול ואי משום דהכונה דממילא ע"כ יונח עד ביקר דבלילה א"י לשורפו לכאורה ז"א דס"ס הרי כבר עבר על בל תותירו בלילה שני' ואפשר אף אם אמרינן כפי' הירושלמי שהביאו תוס' בפסחים שם דשם עכ"פ לא עבר על ב"ת עד בוקר משא"כ כאן דמיד בליל שני עבר על בל תותירו דהרי אסור לאכלו ועבר מיד וק"ל. אך אכתי י"ל כמו לראב"ע דאסור לאכלו עד אחר חצות אפ"ה לא עבר על ב"ת עד בוקר כמ"כ י"ל לר"ע אף שמיעטה תורה הזה שלא לאכול בליל שני עכ"פ על ב"ת לא עבר עד בוקר שני ואי משום דאכתי קשה לשון דקרא לא תותירו משמע דקודם בוקר יכול לאכלו ז"א דקרא מזהר דאם לא ואכלנו קודם ליל שני ממילא ע"כ יונח עד בוקר דבלילה אסור לשרוף. אך י"ל באמת כסברת ש"ם דידן דלא מפרשינן קרא הכי שמרהו וכו':
ומעתה מיושב שפיר הש"ס בפסחים דפריך מהך דלא ילין זבח חג וגו' ולא משני שמרהו דאף דלראב"ע ע"כ סבר שמרהו כנ"ל מ"מ ר"ע ע"כ סבר דלא מפרשינן קרא הכי דאל"כ קשה דילמא הוי כתודה כנ"ל והבן זה. ואל תשיבני דא"כ בלא סברת דדמי לתודה ג"כ י"ל כן דמנ"ל לר"ע דילמא הא דמיעטה תורה הזה היינו לאיסור אבל לא עבר בלאו עד בוקר שני משום אוקי לילות בהדי ימים כמו שלמים אך נראה דאין סברא לומר כן כיון דמיעטה תורה הזה דאסור א"כ שוב לא דמי לשלמים א"כ מהכ"ת נפרש בוקר שני כיון דודאי יותר נכון לפרש בוקר ראשון רק דס"ד שיהא דומה לשאר שלמים כנ"ל אבל כיון דמיעטה תורה לאיסור ודאי עדיף טפי לפרש בוקר ראשון אבל לפי מה שכ' הקו' מכח דנקיש לתודה ודאי נכון לפרש בוקר שני כי היכי דנקיש לתודה שיהא נאכל עכ"פ לילה ויום ולא תותירו עובר בבוקר שני וק"ל:
קנג) ועפי"ז יש ליישב ג"כ המכילתא שהביא הצל"ח כאן דאיתא התם לא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב יום הראשון לבוקר וגו' איזה זביחה אתה זובח ע"מ לאכול בערב זה הפסח ביום הראשון לבוקר היינו בוקרו של שני ע"ש. ולהנ"ל י"ל דהמכילתא סובר באמת דחגיגת י"ד לאו דאו' עי' תוס' לעיל (ע.) ד"ה לאו חובה וכו' שכ' דמ"ד דיליף מן לא ילין הוי חובה וא"כ ע"כ מאן דסבר לאו חובה האיך משני הך קרא דלא ילין מן הבשר ע"כ קאי על פסח גופי' ואפ"ה כ' ביום הראשון לבוקר דהיינו בוקר שני כמבואר לעיל (עא:) וע"כ כנ"ל דבאמת אסור באכילה מיד בבוקר ראשון אבל בלאו דלא תלין הלא עבר עד בוקר שני כנ"ל והבן:
קנד) ואמרנו ליישב גם קו' הרא"ש על הר"י מקורביל שהקשה דהרי כיון דיכול לאכול ביום הקרבתו א"כ איך נוקי לילות וכו' ע"ש וי"ל דכונת הרי"ק דודאי אם יש שום צד לומר דאף שחל בשבת אפ"ה נוכל לאכול חגיגה בליל פסח נוכל שפיר לעשות שני תבשילין וא"כ שפיר כ' דמשכחת לה בטמא טומאת ערב בי"ג ואפ"ה יוכל לשלוח קרבנו ובאותו יום אי אפשר לו לאכול א"כ נוקי לילות בהדי וכו' ונוכל שפיר לאכול ולהכי עושין שני תבשילין ואף דעכ"פ לפי שכ' הרא"ש הטעם דלא יאמרו מן הזבחים וכו' משום מהרה יבנה ביהמ"ק ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו חגיגה וכו' א"כ לא מהני זה דאכתי שייך גזירה זו כיון דלא משכחת רק למי שהי' טבול יום אך י"ל הרי"ק לאו מש"ה חשש רק פשוט דלא שייך לומר דבר שאינו וע"ז שייך שפיר דמשכחת לה וק"ל:
קנה) אח"ז ראיתי בט"א חגיגה (ט:) שהעלה ליישב קו' תוס' לעיל דף נ"ט דאמאי לא משני הש"ס שמרהו וכו' משום דקשה ל"ל כלל לא ילין זבח חג וגו' כיון דידעינן לה מלא ילין מן הבשר וגו' דמוכח שם בחגיגה דקאי על הקטר אימורין ג"כ א"ו דאתי לאשמעינן הא כל הלילה ילין ולמאי דמשני בי"ד שחל להיות בע"ש היא גופי' קמל"ן דחלבי שבת קרבין בי"ט כי היכא דלייתר עולת שבת בשבתו וע"כ קאי איה"כ ובאמת ר' ישמעאל סובר ג"כ נו"נ אין קריבין בי"ט ואפ"ה הוכיח שפיר דעולת שבת וכו' קאי על יהכ"פ דלי"ט לא צריך קר דמוכח מלא ילין כנ"ל. והא דקאמר בשבת (דף קיד) דר"י ור"ע פליגי בנו"נ אי קרבין בי"ט היינו הש"ס שם סובר כמסקנת הש"ס בחגיגה דלתרי לאוי הוא דאתא. וא"כ י"ל שפיר שמרהו ע"ש. ושם בחי' כ' ג"כ בזה. ימה דצריך להבין לס"ד שם בחגיגה דלא אמרינן אתי להרבות לאוין א"כ קשה ל"ל זבח בהא דלא ילין זבח חג וגו' דזבח קאי עכ"פ על בשר ת"ל מלא תותירו נפקא וכו' וי"ל וק"ל:. קנו) ומה שיש לפקפק על מ"ש לעיל דר"ע ע"כ לא סבר שמרהו היא מטעם אף אי לא סבר שמרהו מ"מ תיקשי נימא דיהא נאכל ללילה ויום והא דכתיב עד בוקר דהיינו שני אף דבערב שני אסור מ"מ כתיב עד בוקר לענין שריפה דע"כ צ"ל כן לעיל (עא:) גבי לא ילין מן הבשר ע"ש היטיב [אהמ"ל בכאן הי' כתוב חי' על ודף נט ודף עא) אך יען שכבר נדפס כ"א על מקומו לעיל ע"כ השמטתיהו מכאן יעו"ש]:
קנז) ולחבר קצת ענינים פרטים אשר כ' בסוגית אלו דהיינו דף (קכ:) ודף (נט:) ודף (עא) נכתבם פה קצת על הסדר הנה הרמב"ם (פח"י מה' פה"מ ה"ט) כ' אסור להותיר מבשר קדשים ועובר בלאו ואינו לוקה משום דהוי ניתק לעשה (ופ"א מה' ק"פ ה"ז) גבי אימורין כ' דאינו לוקה משום דהוי לאו שאין בו מעשה ובפ"י מה' ק"פ הי"א גבי בשר פסח כ' הטעם דאינו לוקה משום דהוי ניתק לעשה ועי' כ"מ שם שכ' הא דלא כתב הטעם משום לאו שאב"מ לאשמעינן רבותא אפילו אי הוי בי' מעשה אפ"ה אין לוקה. ועי' מ"ל פח"י מה' פ"ה הנ"ל שתמה הרי נ"מ גם להיפוך דמשום נל"ע אי לא קיימו לוקה ומשום לאו שאב"מ לעולם אין לוקין והי' לו לבאר זה והניח בצ"ע ע"ש. וקצת צריך להבין בלא"ה על הרמב"ם לפ"מ שכ' פ"א מה' תמור דלוקין על תמורה אף דנל"ע משום שני טעמים חד דלא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי ועוד דהלאו אין שוה לעשה דהעשה אינה שוה בכל בציבור והלאו שוה בכל ע"ש. וא"כ לכאורה לטעם ראשון גם כאן הוי שני לאוין חדא מלא תותירו ממנו עד בוקר דגבי פסח וגם לאו דלא תותירו ממנו עד בוקר דפ' אמור דכתיב גבי תודה וה"ה לכל הקרבנות כמו שכ' הרמב"ם פח"י מה' פה"מ הנ"ל וא"ל דהוי כמו מה מצינו ואין מזהירין מן הדין לא משמע כן דכל הקרבנות שוים וראי' קצת מדלא הקשו על הרמב"ם שכ' סתמא בה' פה"מ הנ"ל המותר אינו לוקה משום דהוי לאו הנל"ע ות"ל לפ"ז אי לא קיימו חייב כמ"ש המ"ל והרי בשאר קדשים זולת תודה בלא"ה לא לקי א"ו דזה לא הוי כמי מן הדין רק כאילו נכתב בפירוש דגלי בתודה וה"ה לשאר קדשים וא"כ מדוע יגרע פסח וק"ל. וא"כ נימא ג"כ לא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי ולפמ"ש תוס' במס' מכות (טו.) ד"ה תנינא וכו' דלא שייך זה רק אם הלאוין סמוכין א"כ ניחא וכן כ' תוס' בזבחים דף קי"ד ובחולין (פ:) ד"ה הנח וכו'. וכן לפמ"ש תוס' בחולין שם עוד חילוק דכל היכא דהעשה מתקן הלאו אז אין חילוק בין שני לאוין לחד לאו ניחא לכאורה דכאן ג"כ העשה מתקן הלאו לכאורה וק"ל:
אמנם אם נאמר כפי מה שהארכנו במ"א והבאנו דעת שעה"מ פ"א מה' חו"מ שכ' דלקי על בל יראה וכ' שם השעה"מ די"ל באמת הטעם משים דלא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי ואף דלא סמוכין הלאוין אצל העשה מ"מ לא אתי חד עשה וכו' ואי משום דא"כ קשה מגזל ז"א דהרי הרמב"ם לשיטתו אזיל שסובר לא תעשוק קאי על כובש שכר שכיר וליכא תרי לאוין כלל. דלא יטמאו את מחניהם שהביא הש"ס במכות שם דהוי לאו הנל"ע אף דהוי ג"כ שני לאוין כ' תוס' שם בזבחים הנ"ל דשם ג"כ איכא תרי עשה ע"ש. וא"כ עכ"פ סובר הרמב"ם דלעולם לא אתי חד עשה וכו' וא"כ קשה גם כאן אך בלא"ה ניחא כאן דאיכא ג"כ שני עשה דהנותר עד בוקר גבי פסח וכן הך דגבי שלמים פ' צו והנותר עד יום השלישי וגו' וא"כ הוי ג"כ תרי עשה וק"ל. ובטעם השני שכ' הרמב"ם משום דהעשה אינה שוה בכל א"כ קשה גם כאן הא נשים אין מצוות בשריפת קדשים דהוי הז"ג דאין נוהג בלילה ואף די"ל דכה"ג לא מיקרי הז"ג הואיל דעכ"פ לא פקע המצוה דשומרו עד למחר לקיים מצות שריפה דכן משמע בתוס' דקידושין (לד.) ד"ה מעקה וכו' שכ' בשם הר"ר יוסף מא"י שהוכיח דע"כ הא דלא אמרינן דנשים עכ"פ יהא מותרין לשרוף קדשים בי"ט דלגבי דידהו הוי י"ט רק ל"ת לחודי' א"ו דהל"ת אלים ע"ש וקשה דהרי גבי נשים ג"כ לא הוי עשה כלל שריפת קדשים א"ו כסברא הנ"ל עי' פ"י ז"ל בקידושין שם. אך התוס' במגילה (כ.) ד"ה דכתיב וכו' כ' שם דמילה הוי מ"ע שהז"ג הואיל ואינו נוהג בלילה א"כ ע"כ לא סברי סברא זו וכעת רא תי בס' טורי אבן על מס' חגיגה (טז:) כ' שם סברא זו והוכיח כן מכח קו' הנ"ל דכה"ג לא מיקרי הז"ג ע"ש. ובחי' למס' חגיגה כ' בזה ועי' בתשו' שאג"א בה' חו"מ ביאר ג"כ ליישב קו' תוס' בקידושין הנ"ל די"ל בלא"ה נשים חייבות בעשה די"ט דלא מצינו בשום מקום דנשים פטורות מעשה די"ט א"ו דהעשה ג"כ אלים הואיל ואיכא ל"ת בהדה ע"ש. עכ"פ אם נאמר כסברת תוס' במגילה הנ"ל א"כ קשה על הרמב"ם אמאי לא לקי דהרי נשים אין מצוות על מ"ע כנ"ל ואין שוה בכל וק"ל:
קנח) עוד קשה על הרמב"ם פ"א מה' ק"פ שם שכ' הך דלא ילין חלב חגי על אימורי פסח וכבר הקשה המ"ל דזה נגד הש"ס (נט:) ודף ע"א דהש"ס מוקי לה על חגיגת חמשה עשר ע"ש. עוד קשה על הרמב"ם שלא ביאר דמותר פסח דקרב שלמים דאין נאכל רק יום ולילה כמבואר בפסחים (פט.) ובזבחים (לו.) ועי' תוס' פסחים (עא:) ד"ה לימד וכו' עכ"פ מבואר מכל הנך סוגיות דנאכל רק ליום ולילה והרמב"ם פ"ד מה' ק"פ כ' מותר פסח קרב שלמים ולא ביאר דנאכל רק ליום ולילה ומנ"ל לפסוק דלא ככל הנך סוגיות:
עוד נזכיר לשון ספרי הביאו הילקוט פ' ראה רמז תתקי"ד עי' צל"ח דף ק"כ שם איתא כך לא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב וכו' איזה בשר אתה זובח ע"מ לאכול בערב זה פסח ביום הראשון לבוקר זה בוקר שני. וזה תימא דהרי פסח נאכל רק בלילה כמו רישא דמילתא ע"מ לאכול בערב מאי ענין בוקר שני לכאן וק"ל:
עוד צריך לבאר לשון המכילתא פ' בא עד בוקר ליתן בוקר שני לשריפתו ר' ישמעאל אומר א"צ דהרי נאמר לא תעשה כל מלאכה והבערה היא אב מלאכה אלא אצטריך היכא דחל ששה עשר בשבת דצריך לשרוף בוקר שבעה עשר ר' יונתן אומר אף לזה לא צריך קרא מה יו"ט שהותר מלאכת אוכל נפש אסור לשרוף שבת לא כש"כ ע"ש וזה צע"ג חדא האיך ס"ד להתיר בשבת גם מה דקאמר יו"ט כתיב לא תעשה כל מלאכה וכו' הא עשה דוחה ל"ת רק הי' לו לומר י"ט הוי עשה ול"ת. ובס' פרדס דוד ראיתי שהביא מכילתא זו ופילפל בה ע"ש וכ' דהזית רענן הרבה להקשות בזה ע"ש:
קנט) והנה נקדים תחילה התוס' (נט:) בפסחים ד"ה בארבעה עשר וכו' כ' בשם הירושלמי דפי' הפסוק שמרהו שלא יבוא לידי בל ילין וכו' וענין שמרהו הפי' דודאי בלא"ה צריך להבין מאי פריך הש"ס ס"ס הלאו לא עבר עד הבוקר וא"כ נהי דבלילה ג"כ אינו יכול להקטיר מ"מ לא עבר הלאו רק עכ"פ מקשה דהלשון משמע כל הלילה יכול להקטיר ולכך אם הפי' שמרהו ניחא דה"ק תקטיר ביום דאל"כ אתה בא לידי ב"ת וק"ל. והנה הש"ס דילן דחיקא להו לפרש שמרהו ואף דהתוס' כ' שם דע"כ ב"ת סובר הפי' שמרהו וא"כ מנ"ל דשאר תנאים לא סברי הכי אך י"ל או דרב ספרא דפריך הך קו' לא ידע מהך ברייתא דב"ת דמייתי הש"ס לקמן (ע.) או דהרי תירצו תוס' עוד תי' דב"ת סובר עולת חול קריבה בי"ט וק"ל אך מה דקשה הוא ממ"ש תוס' בברכות (נט.) לראב"ע דסבר פסח עד חצות הא דכתיב לא תותירו ממנו עד בוקר וכו' היינו דאם לא תאכל עד חצות ממילא תגרום שיותר עד בוקר דבלילה א"י לשורפו ע"ש וא"כ וראה דהיינו שמרהו דהלאו לא עבר אף לראב"ע עד בוקר רק דאסור לאכלו מחצות ואילך ופי' דקרא שמרהו ע"ש וא"כ כיון דראב"ע ע"כ סובר שמרהו מנ"ל לרב ספרא דשאר תנאים לא סברי הכי והא דראב"ע מתני' היא ס"פ איזהו מקומן וכן לקמן דף ק"כ הפסח אחר חצות מטמא וכו' ע"ש ובשאר דוכתי. וראיתי בס' טורי אבן באבני שוהם מגילה דף כ"א שהקשה זה ע"ש מה שהי' ולכאורה כמו כן קשה על רב כהנא דפריך מהך דלא ילין חלב חגי וגו' נימא ג"כ שמרהו וקצת הי' נ"ל לרב כהנא לא מבעיא לפמ"ש בחי' (נט.) שם דעשה דעלמא דחי לעשה דהשלמה משום דמיקרי רק כמו לאו הבא מכלל עשה והא דלא דחי מחוסר כפורים משום דאי מתורת לאו קאתי עלי' בעידנא דמיעקר לאו לא מקיים עשה ושם הארכנו א"כ כאן בהקטרת אימורי חגיגה נימא דעשה דחי ללאו הבא מכלל עשה דהשלמה כיון דמקיים העשה בעידנא דעוקר עשה דהשלמה ומה פריך הש"ס הא כל הלילה יכול אף גם מבלעדי זאת אף אם נאמר דעשה דהשלמה מיקרי עשה ממש מ"מ י"ל דדחי לה עשה דחגיגה כמו דאמרינן לעיל (נט.) דעשה דפסח דחי לה משום דעדיפא דהוי עשה דרבים כמו כן נימא עשה דהקטרת חגיגה דחי לה משום דאיכא ל"ת בהדי' לא תלין וקצת יש לתת תבל לזה עי' מג"א רס"י תמ"ו שצידד שם לומר דעשה דתשביתו תידחו ל"ת ועשה דיו"ט הואיל ואיכא גם ל"ת גבי חמץ לא יראה וכו' והביא אח"כ דעת הרי"ף ורש"י פ"ב דב"מ דלענין לדחות לא מצרפינן לל"ת והיינו דעשה דהשבת אבידה לא דחי ל"ת דטומאת כהן משום דאיכא ג"כ עשה אף דבאבידה איכא ג"כ ל"ת לא תוכל להתעלם א"ו דלדחות לא מצרפינן ע"ש. וצריך להבין מאי ענין הפילפול הזה ת"ל עשה לא דחי עשה א"ו נראה דכה"ג הוי עשה עדיף טפי הואיל ואיכא ל"ת בהדי עשה לכך צ"ל דאיכא ל"ת ג"כ בהדי אידך עשה וק"ל: קס) ומעתה א"כ עשה דהקטרת חגיגת ט"ו ג"כ עדיף דאיכא ל"ת דלא תלין בהדה וא"כ מא:
פריך הא כל הלילה ילין וכו' הא בדיעבד שפיר דחי ואל תשיבני דהא כיון דהי' יכול לעשות מאתמול לא דחי דהוי אפשר לקיים שניהם כמו הנך דברים שדוחין שבת דאמרינן אם היו יכיל לעשותם מאתמול לא דחי וכמו כן הנך ז"א דהרי לעיל (נט.) אמרינן שם גבי מחוסר כפורים ערב פסח יכיל להביא וכו' אף שהי' יכול להביא כפרתו קודם התמיד רק ששכח עי' רש"י שם וע"כ משום דלענין עשה דחי עדיף או לדחות עשה קיל טפי כמ"ש תוס' לעיל לענין בעידנא דמיעקר לאו וק"ל א"כ כמו כן כאן ועי' לקמן דף פ"ג ובשבת גבי הא דאין שורפין קדשים בי"ט דיליף לה מלבדו ולא מילה שלא בזמנה או מן (עד) בוקר וכו' ואף דבעלמא עשה דוחה ל"ת שם הטעם דגילתה תורה היכא דיכול לעשות למחר מיקרי אפשר לקיים שניהם והמקשה הוי סבר כיון דא"א לעשות מיד לא מיקרי אפשר לקיים שניהם עי' חי' הרשב"א שם וא"כ צריך להבין למאי דיליף שם מעולת שבת בשבתו ולא עולת חול בי"ט א"כ קשה הכל טעמא מאי הרי עולת חיל בי"ט ג"כ אין יכול לעשות למחר וא"כ רק משום שהי' יכול לעשות מאתמול א"כ חזינן דכה"ג לא דחי וא"כ קשה נמי ניליף בעלמא דעשה אין דוחה ל"ת וע"כ צ"ל ג"כ החילוק הואיל והי' יכול לעשות מאתמול א"כ חזינן אף לענין דחיית עשה לל"ת אמרינן חילוק זה אם הי' יכול לעשות אתמול ולפ"ז א"כ קשה מלעיל (נט:) כנ"ל וע"כ צ"ל לענין דחיות עשה קיל טפי כנ"ל וק"ל. ועי' תוס' יבמות (ה:) ד"ה כולה וכו' כ' להדיא כן דהא דלא יליף משריפת קדשים דאין עשה דוחה ל"ת ע"כ משום דיכול להמתין עד למחר ויוכל העשה לקיים עוד ע"ש. ומדבריהם אלו וראה קצת באם שיב איני יכיל לקיים העשה אף שהי' יכול לקיים כיון שכבר עבר שפיר דוחה ולדבריהם ק"ק מעולת חול בי"ט וצ"ל דלאו דוקא מה שכ' שיכול לקיים עוד אלא אף אם הי' יכול לקיים ע"ש. אך עכ"פ למסקנא דש"ס דמסיק רב אשי דאין עשה דוחה ל"ת ועשה א"כ י"ל שפיר דאין חילוק בין יכול לקיים או לא כיון שעכ"פ א"י לקיים מיד. ועי' רשב"א שם בחי' לשבת משמע מלשונו דאף לס"ד דיליף מקראי אפ"ה הוי רק גזה"כ ולא משום שיכול לקיים ע"ש. עכ"פ יהי' איך שיהי' עשה ודאי דתי בכה"ג וא"כ מה פריך הא כל הלילה ילין ת"ל הא דחי עשה דהקטרה דאלים דאיכא בהדה ל"ת לעשה דהשלמה ק"ל. אך ז"א דעכ"פ לכתחילה אסור להמתין עד הלילה א"כ קא מקשה שפיר דלא ילין וגו' משמע דעד בוקר יכול להקטיר ז"א דלכתחילה צריך להקטיר ביום כדי שלא יצטרך לעבור על עשה דהשלמה וק"ל:
קסא) ומעתה מיושב דשוב לא שייך לומר שמרהו וכו' דאיך תאמר שמרהו להקטיר ביום דאל"כ אתה בא לעבור על ב"ת ז"א דהרי אם לא יקטיר ביום יקטירנו בלילה ולא יעבור על ב"ת רק יעביר על עשה דהשלמה וק"ל. וכמו כן נוכל לומר קצת ג"כ בקו' רב ספרא דהנה הי' מקום קצת לומר לפי מה שהארכנו במ"א בהרבה דוכתין דצריך להבין למסקנא די"ט הוי עשה ול"ת א"כ ל"ל עולת שבת וגו' למעוטי עולת חול בי"ט ת"ל אין עשה דוחה ל"ת ועשה ואי משום דגם הקטרה הוי עשה ול"ת דב"ת ז"א דלדחות לא מצרפינן לל"ת כמ"ש הרי"ף ורש"י בב"מ פ"ב כנ"ל. אך י"ל דבעי למעוטי דלא תימא דמיקרי צורך קצת ומותר משום מתוך ואף דכבר מיעט נדרים ונדבות מלכם ולא לגבוה כבר הארכתי בזה במ"א בפ' אלו עוברין בסוגיא דהואיל ובשאר דוכתין ויישבנו בזה קו' תוס' שהקשו דרבא אית לי' ג"כ די"ט הוי עשה ול"ת ואפ"ה מיעט מלבדו די"ל שריפת קרשים הוי ס"ד ג"כ לומר דמצוה מיקרי צורך קצת וכעין זה נראה מרשב"א בחי' לשבת שם ועי' תוס' שם ביבמות הנ"ל כ' ג"כ כעין זה ואין להאריך פה. א"כ לכאורה להנך אמוראי דסברי י"ט הוי ל"ת לחוד א"כ י"ל נהי דמיעטה תורה ולא עולת חול י"ל באמת כיון דבעלמא עשה דוחה ל"ת גם כאן דוחה רק הא דמיעטה תורה שריפת קדשים היינו משים שיכול לעשות למחר אבל עולת חול וכו' דאין יכול לעשות למחר רק שהי' יכול לעשות אתמול זה שפיר דוחה ומאן דיליף בשבת שם דשריפת קדשים אין דוחה י"ל דסובר באמת י"ט הוי עשה ול"ת רק דהוי ס"ד דמיקרי צורך קצת. ואל יחשב זה לדוחק בעיניך דמשמע מש"ס שם דפריך מנ"ל דשריפת קדשים אין דוחה י"ט משמע רק משום דידחה עשה הל"ת דמ"מ י"ל דהאמוראים חשבו זה לס"ד דמיקרי צורך קצת וכבר כ' זה במ"א דע"כ לומר כן וא"כ י"ל רב ספרא דהכא סובר די"ט הוי ל"ת לחוד וא"כ ממילא הי' ראוי שידחה ושריפת קדשים הטעם הואיל ויכול לעשות למחר ועולת חול באמת ראוי שידחה ואף שהי' יכול לעשות אתמול מ"מ כיון דעתה שוב אינו יכול לעשות שפיר ראוי שידחה כנ"ל רק דעכ"פ לכתחילה אסר להמתין עד הלילה ולהכי בא עולת שבת וגו' למעוטי דהוי ס"ד דמיקרי צורך קצת ומותר להמתין עד הלילה לכך מיעט קרא דלא מיקרי צורך קצת. וא"ל דזה ידעינן משריפת קדשים. ז"א די"ל באמת מצוה לא מיקרי צורך קצת כאשר כן דעת כמה פוסקים כאשר הארכנו בזה בחי' לעיל ריש פסחים אבל עולת חול ודאי הוי ס"ד דמיקרי צורך קצת שלא יהא שולחנך מלא ושולחן רבך ריקן כמבואר בביצה (יב.) בסוגיא דמתוך. וא"כ י"ל שפיר קרא אתא למעוטי לא מיקרי נ"ק אבל בדיעבד אם עבר או שכח ולא הקטיר ביום שפיר מקטיר בלילה דעשה דוחה ל"ת. ואל יחשב זה לדוחק דקרא מיעט רק לכתחילה דכתבנו כעין זה בחי' על ה' פסח ס"ס תמ"ד דמבואר שם גבי הולך לשחוט פסחו ונזכר שיש לו חמץ בביתו דכ' שם בס' אבן עוזר דאם אי אפשר לחזור לביתו אף אם הוא לאחר זמן איסורו דשוב, א"א לבטל אפ"ה לא יחזיר דעשה דפסח דוחה ל"ת ע"ש והקשינו שם ת"ל בלא"ה א"א לשחוט הפסח על חמץ אך כ' שם דודאי כונת הכתוב אם אפשר לו לשחוט שלא על חמץ לבער או לבטל החמץ ולא עשה כן עיבר בל"ת משא"כ אם א"א ע"ש א"כ כמו כן כאן י"ל כן וא"כ פריך שפיר דשוב אין לומר שמרהו וכו' דכיון אם לא יקטיר עד הלילה ממילא שפיר ע"כ יקטיר בלילה דעשה דוחה ל"ת ולא יעבור על לא ילין והבן זה. ולא נעלם ממני כי יש לפקפק די"ל אף אי יכול להקטיר בלילה מ"מ שייך לומר שמרהו שתקטיר ביום ואם לא תקטיר ביום אזי תראה להקטיר בלילה ואם לא תעבור על ב"ת אך כל הישר הולך יראה דעיקר הפי' שמרהו היינו אם לא תקטיר ביום ע"כ תלינם עד למחר וק"ל:
קסב) אכן כל אלה לא נראה לענין דינא דהרי הרמב"ם פ"ד מה' תמידין ה"ז כ' סתם ולא עולת חול בי"ט וכו' ולא חילק אם כבר שכח דאז עשה דוחה אך ז"א דהרי הרמב"ם פסק די"ט הוי עשה ול"ת כמ"ש פ"א מה' יו"ט לענין שריפת קדשים ע"ש אך עכ"פ נראה דוחק לפרש כן דבדיעבד דהי וקרא הייני לכתחילה וק"ל אשר ע"כ נראה היותר פשיט דודאי אף לראב"ע לא אמרינן שמרהו ופי' תוס' בברכות הוא דמועד שריפה הוי רק בבוקר להכי כתיב עד הבוקר וכן מוכח לעיל (עא:) תוס' ד"ה והאיך וכו' שהקשו א"כ יהי' חגיגת י"ד נאכלת לשני ימים ושני לילות ע"ש וע"כ צ"ל כמ"ש שם המג"ש ושאר מפרשים דהא דכתיב עד בוקר הייני לענין שריפה. וא"כ ניחא הכל דכאן פריך הש"ס שפיר ר"כ ור"ם דלא שייך לומר ג"כ דקרא דכתיב עד בוקר היינו לענין שריפה דהרי האימורין אין טעונין כלל שריפה כמ"ש המ"ל פח"י מה' פה"מ הנ"ל ע"ש וניחא:
קסג) אך עדיין קשה לי טובא למאי דמסיק הש"ס לקמן דף ק"כ לר"ע דהזה אתי למעוטי שלא יהא נאכל בלילה אחרת דס"ד אוקי לילות בהדי ימים ע"ש וא"כ קשה אכתי אף אחר דכתיב הזה ת"ל כיון דלשון הזה ממעט רק לילה אחרת כמבואר בלשון הש"ס שם א"כ אכתי קשה דילמא עכ"פ נאכל ביום חמשה עשר לפי' רשב"ם שם דבלילה אינו ממעט רק יום י"ד וא"כ אף דכתיב הזה דילמא עכ"פ ביום ט"ו רשאי לאכול ויהא עכ"פ דמי לתודה ושאר דברים הנאכלין ליום ולילה ונוקי לילות בהדי ימים ויהא נאכל ללילה ויום ואי דהרי עכ"פ ליל שני אין נאכל וא"כ אמאי כתיב עד הבוקר ז"א לענין שריפה כתיב בוקר ובשלמא לפי' רש"י בברכות הביאו הרשב"ם לקמן דף ק"כ דביום ודאי לא הוי ס"ד כלל שיהא רשאי לאכול אף אי לא כתיב הזה א"כ ניחא כיון שממעט לילה אחרת ממילא אסור בלילה מכח הזה וביום ממילא אסור מכח בלילה וכו' א"כ ע"כ עד בוקר פירושו בוקר ראשון אבל לפי' רשב"ם קשה וק"ל. אכן לכאורה אף לפי' רש"י קשה נימא כמו לראב"ע דאסור לאכול מחצות ואילך אפ"ה נראה דהלאו דב"ת לא עבר עד בוקר כמו שנראה מלשון תוס' ברכות הנ"ל א"כ כמו כן לר"ע נימא נהי דאין רשאי לאכול רק עד בוקר שני מ"מ בלאו לא עבר רק עד בוקר שני כיון דר"ע סבר דבוקר י"ל בוקר שני אך ז"א דמה"ת נאמר הכי דודאי יותר מסתבר לפרש בוקר ראשון רק בהך דלא ילין מן הבשר וגו' בדף ע"א הוי ס"ד לדמויי לשלמים מש"ה הוי מסתבר לפרש ביקר שני וכן הך לא ילין חלב חגי וגו' הוי ס"ד לדמויי אימורין לבשר משא"כ בלא"ה מהכ"ת נפרש בוקר שני וא"כ ניחא מה"ת נפרש הך לא תותירו בוקר שני ואי משום שיהא דומה לשלמים הרי בלא"ה מוכח מהזה דאסור לאכול אחר בוקר וק"ל. אבל לפי' רשב"ם קשה קצת גם י"ל לפירש"י אפשר באמת לר"ע לא עבר הלאו עד בוקר שני אך לא משמע כן בדף ק"כ ע"ש גם סברה הנ"ל נכונה דאם אין דבר המכריח לפרש בוקר שני מהכ"ת נפרש כן וק"ל. קסד) ומעתה יש ליישב לשון הספרי שפי' פסוק לא ילין מן הבשר וגו' דבוקר היינו בוקר שני כנ"ל די"ל דהי' קשה לו קרא דלא ילין מן הבשר האיך נפרשהו לדידן דקיימ"ל חגיגת י"ד לאו דאו' ואף שהרמב"ם פ"א מה' ק"פ הנ"ל פי' דקרא קאי על חגיגת י"ד והיא רשות (עכ"פ) [עי'] תוס' לעיל (ע. ד"ה לאו חובה וכו') ובמה שכ' שם. ועי' רש"י פ' ראה שפי' דקרא קאי על פסח והא דכתיב ביום הראשון היינו הואיל ועסוק תחילה בענין חמץ הנוהג כל שבעה ע"ש. והספרי לא נראה לו לפרש כן וע"כ הוכיח דפסח נהי שאין נאכל רק בלילה מ"מ צא עבר על לאו רק עד בוקר שני ואף דדוחק לומר דעד בוקר שני לא עבר דמ"מ מיד בלילה שני' רק אחר שני לילות ויום אחד דמהכ"ת נאמר כן דמאי עדיף יום שני מראשון דממ"נ כמו שאין רשאין לאכול עבר בלאו בלילה שני' והא דכתיב עד בוקר היינו לענין שריפה וק"ל:
קסה) ומעתה יש ליישב קצת לשון המכילתא דאמר עד בוקר ליתן בוקר שני וכו' ר' ישמעאל אומר אינו צריך דהרי הבערה היא מלאכה וכו' והיינו דסובר ג"כ כספרי דע"כ הך דלא תותירו היינו עד בוקר שני מכח לא ילין מן הבשר הנ"ל. וא"כ אף אי לא כתיב עד בוקר הוי ידעינן דאין העשה רק עד בוקר שני כנ"ל וא"כ ע"כ הא דכתיב עד בוקר היינו לומר לך אם ירצה לשורפו תחילה אין רשאי דאסור לשרוף בי"ט קאמר שפיר א"צ דליכא עשה כלל ומהכ"ת יעבור על הלאו וכעין זה ראיתי קצת בפרדס דוד לפרש לשון המכילתא אך לא ביאר כל הצורך. וע"כ קרא אתי להורות אם חל ששה עשר בשבת דאז הוי ס"ד כיון דאיכא עשה יהא רשאי לשורפו בשבת ואי משום דשבת הוי עשה ול"ת י"ל כסברת קצת מפרשים דעשה השוה בכל עדיף מעשה שאינה שוה בכל. ועי' ר"ן בחי' לסנהדרין פרק כ"ג כ' שם די"ל עשה השוה בכל דוחה עשה ול"ת שאינו שוה בכל אף דשם איירי לענין עשה דייבום דידחה עשה ול"ת דאלמנה לכ"ג ושם הוי גם הל"ת אינה שוה בכל ע"ש מ"מ לפי מ"ש לעיל דהא דאמרינן לענין לדחות לא מצרפינן הל"ת ול"ל הא ת"ל אין עשה דוחה עשה וע"כ צ"ל דהעשה אלים הואיל ואיכא בהדה גם ל"ת לכך צריך לומר גבי הנדחה איכא ג"כ ל"ת כנ"ל:
קסו) ומעתה י"ל כיון דדעת הרבה סוברים דלאו הניתק לעשה כשתקיים העשה מתקן הלאו ויוכל לכתחילה להשהות חמץ בביתו ע"מ לבערו עי' מג"א סי' תמ"ו ובתשובת שאגת ארי' סי' פ"א ופ"ב היטיב וא"כ הוי ס"ד כאן דעשה דשריפה תדחה הל"ת ועשה דשבת [עי' לקמן] הואיל וגם כאן איכא עשה ול"ת דלא תלין ואי דהרי לדחות לא מצרפינן הל"ת ז"א דס"ס איכא ל"ת נגד ל"ת ואתי עשה דשריפת קדשים דשוה בכל לפי מה שנידדנו לעיל דנשים חייבות בזה ודחי עשה דשבת דאין שוה בכל דאין נשים מצוות דהוי הז"ג כמו שכ' תוס' בקידושין הנ"ל לענין יו"ט ואי משום דת"ל בת הוי ל"ת שיש בה מיתה דאין עשה דוחה עי' יבמות בשיטה דעלי' י"ל ר' ישמעאל סובר הבערה ללאו יצאת וא"כ ליכא בה מיתה וניחא. גם י"ל לענין דשבת הוי עשה ול"ת דס"ד נשים עכ"פ יכולין לשרוף כמו שצידדו תוס' דקידושין הנ"ל וק"ל וזה רמז ג"כ בפרדס דוד פרשת בא ע"ש ור' יונתן אמר דלשבת לא צריך קרא ק"ו מי"ט דהוא סבר דלא כספרי אלא דבוקר ראשון עבר על לא תותירו וא"כ ממילא העשה ג"כ בוקר ראשון ואפ"ה לא דחי י"ט וע"כ משום דהוי עשה ול"ת ולא אמרינן כל הנך סברות הנ"ל א"כ מכש"כ שבת וק"ל:
קסז) ומעתה יש ליישב שפיר דעת הרמב"ם שפסק דמותר פסח נאכל כמי שאר שלמים די"ל דהוא סובר כפי' רשב"ם לקמן דלילה אין ממעט רק יום ארבעה עשר ועי' מרדכי שם שהקשה אמאי קאמר הש"ס ס"ד נוקי לילות להדי ימים ויהא נאכל לשני לילות וכו' ואמאי לא קאמר דהוי ס"ד שיהא נאכל לילה ויום כמו תודה שנאכל ליום ולילה ע"ש ותי' משום דמותר פסח קרב שלמים מש"ה הוי ס"ד כן ע"ש וא"כ לכאורה ממילא מוכח דהש"ס סבר דמותר פסח נאכל לשני ימים וכו'. אך מזה אין ראי' כ"כ די"ל כל עיקר הטעם דמותר פסח נאכל רק ליום ולילה הואיל וילפינן לה מזבחת פסח צאן ובקר וכו' מבואר (ע:) א"כ דומה לפסח ולכך נאכל ליום ולילה אבל לס"ד אי לא כתיב הזה הוי אמרינן באמת אף פסח ומותרו נאכל כמו שלמים ממש וק"ל. ואף דעדיין קשה בזבחים דף ט' ומנחות דף פ"ג יליף לה מבשר זבח תודת שלמיו ע"ש ובדף ע"א ע"ב בתוס' שהקשו באמת על רש"י שפי' שם דקאי על חגיגת י"ד ע"ש וצ"ל אפשר דודאי אי לאו דידעינן דפסח אינו כשלמים לא הי' מקום לרבות מקרא דבשר זבח וגו' על מותר פסח וע"כ לדרשא אחרינא וק"ל. עכ"פ קשה למסקנא לר"ע מנ"ל דפסח אינו נאכל ליום ט"ו דנימא דהוי כמו תודה וכמו מותר פסח דעכ"פ מותר פסח נאכל ליום ולילה לכ"ע וא"כ נימא דמוקמינן לילה ליום ויהא נאכל ללילה ויום והזה אתי למעוטי דלא נימא דהוי כמו שלמים ממש ויהא נאכל גם ליל ט"ז משום נוקי לילות וכו' אלא ע"כ, דר"ע סובר דאף מותר פסח נאכל לשני ימים ולילה וא"כ כיון דע"כ ליל ט"ז אסור לאכלו וממילא לא הוי כשלמים ממש מהיכי תיתי נפרש בוקר שני ואי משום כי היכי דתיהוי דמי עכ"פ לתודה ושאר נאכלין ליום ולילה זה לא אמרינן ובפרט כיון דמותר פסח ג"כ (אין) נאכלין כמו שלמים ממש ופסח גופי' ע"כ לא והבן. אף דמלשון המרדכי שם הנ"ל יראה דסובר אף לתודה הי' ראוי לדמות י"ל הרמב"ם לא סבר כן רק אי מותר פסח הי' נאכל ליום ולילה הי' ודאי ראוי לדמותו למותר פסח והבן:
קסח) ודע דעת הר"י מקורביל שהביא הרא"ש שם פרק ערבי פסחים שסובר דאם חל ער"פ בשבת יכולין להקריב חגיגת י"ד ע"ש משום אוקי לילות בהדי ומים וכו' רק גבי פסח מיעטה תורה הזה דלא נימא הכי משא"כ בחגיגה ע"ש. ע"כ סבר כפי' רש"י שם דאילו לפי' רשב"ם קשה מנ"ל דבפסח מיעטה תורה דלא מוקמינן לילות לימים דילמא באמת זה הוא סברא נכונה רק גבי פסח מיעטה תורה דאינו נאכל רק לילה אחת כיון דע"כ צריך אתה לומר דהוי גזה"כ דאי משום דלא מוקמינן לילות וכו' א"כ עכ"פ יהא נאכל ליום ט"ו וע"כ גזה"כ. א"כ מנ"ל דלא מוקמינן לילות וכו' גבי פסח דילמא אי לאו דהוי גזה"כ שלא לאכול רק לילה ראשונה הוי רשאי לאכול באמת לילה שני' ג"כ משום אוקי לילות וכו' רק התורה מיעטה שאין נאכל רק לילה אחת. ואף דאין נ"מ דס"ס מיעטה תורה. אך עכ"פ לשון הררי"ק ק"ק שכ' דוקא פסח דתורה מיעטה דלא מוקמינן מנ"ל. אך לדעת רש"י ניחא דבלא"ה אין נאכל ביום א"כ י"ל הך גופה טעמא דקרא שלא יהא נאכל ליל שני משום דלא מוקמינן לילות וכו' וק"ל ושאר קו' שם על הרי"ק ישבנו שם בחי' ע"ש:
וליישב דעת הרמב"ם שהביא (פ"א מה' ק"פ) הך דלא ילין חלב חגי וגו' לענין פסח וא"כ מאי פריך רב כהנא כאן. זה י"ל קצת דעי' במנחות דף מ"ט שם כ' תוס' והוכיחו מהך דפסחים (פט.) דאמרינן שם גבי חמשה שנתערבו פסחיהן ונמצא יבלת באחד מהן פטורין מלעשות פסח שני ופריך הש"ס וניתי ומתני אם שלי הי' בעל מום יהא זה פסח ואם לא יהא שלמים. ומאי פריך הרי פסח שני ג"כ צריך להיות אחר תמיד של בין בין הערבים כמו ראשון וא"כ שמא לאו פסח הוא ואין רשאי להקריבו אחר תמיד. ותי' שם די"ל גבי תמיד של בה"ע לא כתיב קרא רק על הקטרה כדכתיב והקטיר עלי' א"כ י"ל כ"ז שלא הקטיר התמיד שרי להקריב וא"כ שפיר משכחת לה שמקטיר איברי תמיד אח"כ והביאו ראי' לזה מדמשני הש"ס לעיל (נט) בחטאת עוף שאין למזבח אלא דמה וכן מעלה ומלין וכו' ואכתי מדוע רשאי לשחוט אחר תמיד של בע"ה א"ו דקרא לא איירי רק בהקטרה ע"ש משא"כ בתמיד של שחר דכתיב תעשו וקאי על שחיטה וזריקה ע"ש היטיב. וא"כ צריך להבין אכתי ס"ס איך יכול להתנות איך נעשה בהקטרת אימורין ממ"נ אם נקטיר אותם אחר אימורי תמיד שמא לאו פסח הוא וצריך להיות קודם התמיד דעלי' השלם ואם נקטירם קודם אברי תמיד שמא פסח הוא יצריך להיות אח"כ ובודאי א"ל כונת תוס' שם שמעלה ומלין בראשו של מזבח ז"א דא"כ לא היו צריכין לכל הפילפול שם ואין להאריך. ועי' מל"מ פ"א מה"ת ע"ש אך י"ל דבאמת כל עיקר הלימוד דפסח אחר תמיד משום דיאוחר דבר שנאמר בו בערב ובין הערביים וכו' כמבואר (נט.) וא"כ כל הנך בערב ובין ערביים לא נאמר רק גבי זביחה וא"כ לא הקדים קרא פסח רק לענין שחיטה דצריך שיהא תחילה אבל בהקטרה אין קפידא וא"כ יכול שפיר להקטיר תחילה הפסח ואח"כ התמיד וניחא וק"ל:
קסט) ומעתה י"ל פריך רב כהנא שפיר אף אי קאי על פסח דס"ס איך רשאי להקטיר איברי פסח אחר איברי תמיד דקרא דלא ילין חלב חגי באימורין איירי וק"ל:
קע) אך על זה קשה א"כ לעיל (נט.) דתני ואין לך דבר שמתעכב אחר תמיד של בין הערביים אלא קטורת ופסח וכו' ות"ל כיון דע"כ איירי אחר הקטרת תמיד דלאחר שחיטה אין איסור כלל ואף לא מדרבנן כמו שכ' תוס' בהתכלת שם (מט:) וא"כ אמאי פסח יכול להקטיר אח"כ לפי' הנ"ל. ודוחק לומר דכונת התנא אם שכח להקטיר תחילה ודוחה משום עשה שיש בה כרת דהרי משמע דוקא גבי מחוסר כיפורים צריך הך סברא ע"ש. ובלא"ה הרי ריש תמיד נשחט תנן בהדיא דהפסח נקטר אחר הקטרת תמיד וגם נשחט אחר הקטרתו ע"ש. וכדי להבין דברי תוס' שם ולהצילם מקו' הנ"ל צריך ביאור וכעת לא עיינתי:
קעא) גם הי' מקום קצת ליישב קו' תוס' שם די"ל באמת מקריב קודם התמיד בפסח שני ואי משום דהרי פסח צריך להיות אחר התמיד י"ל כיון דעכ"פ בדיעבד כשר יכול שפיר להקריב קודם תמיד כדי לקיים עשה דפסח ואי דהרי בפסחים (פ"ט.) הנ"ל מבואר משום סמיכה דלכתחילה ושאר ענינים שם שהם רק לכתחילה ואפ"ה מבטלינן לגמרי פסח מספיקא. אך יש לחלק עי' טורי אבן פ"ק דחגיגה גבי הא דחציו עבד וחציו בן חורין וטומטום שכ' שם די"ל ודאי מספיקא דהא דפסחים דף פ"ט הנ"ל דאם אין חייב פסח מבטל מצוה דלכתחילה שפיר לא מבטלינן משא"כ היכא במקום שמקיים המצוה אמרינן שפיר מוטב לבטל לכתחילה מלגמרי ע"ש וכמו כן כאן שפיר י"ל שמקריב קודם התמיד דממ"נ אם פטור מפסח והוי שלמים שפיר מקריב קודם תמיד ואי חייב בפסח א"כ מקיים מצות עשה דפסח דכשר בדיעבד וניחא וק"ל:
קעב) גם נזכיר אגב דיש ליישב לשון הרמב"ם פ"ב מה' ק"פ שכ' שם גבי אחד שאמרו לו שלא נשחט פסחו כהוגן אם רוצה להחמיר על עצמו יכול לעשות פסח שני וע"כ היינו להתנות ועי' ראב"ד שהקשה עליו מהא דפסחים הנ"ל ועי' לח"מ וקצת י"ל דוקא בחמשה וכו' דעכ"פ יהיו ארבעה מהם שיבטלו מצות סמיכה או זריקה שלא כדין משא"כ באחד דהוי רק ספק וק"ל: קעג) ולענין מה שנקטו תוס' שם וכן הרמב"ם לשון פסח שני יראה ודאי דוקא אם כבר עבר היום י"ד בניסן אבל אם עדיין יש שהות ביום יוכל להקריב גם בראשון. ולפי מה שכ' לעיל י"ל שפיר דוקא פסח שני דבראשון כיון שודאי כבר הקריב התמיד א"כ איך יעשה מספק משא"כ בשני דיכול לשחוט קודם התמיד וק"ל. ובלא"ה ברמב"ם י"ל כונתו באמת שישחט פסח אחר בראשון ולהכי קרי לי' שני שכבר שחט אחד ועי' צל"ח שם דף פ"ט הנ"ל ע"ש:
קעד) וקצת הי' מקום לומר ולפרש כונת התוס' שם דבאמת תוס' כ' סברא זו דתלי בהקטרה דוקא לר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא דסבר לעיל דמעלה ומלין וכו' וע"כ דסבר דתלי הכל רק בהקטרה משא"כ לת"ק דלעיל באמת סבר דלא תלי כלל בהקטרה וא"כ ניחא הכל:
קעה) אך א"כ אכתי קשה בדף פ"ט מאי פריך וניתי וניתני וכו' דילמא אתי כת"ק וק"ל ועוד חזון למועד בזה אי"ה:
קעו) ואמרנו ליישב דעת הרמב"ם הנ"ל באופן אחר דהנה קשה לסברת תוס' שם מאי פריך כלל רב כהנא דילמא קרא איירי שלא הקטיר עדיין איברי תמיד ושפיר יכול לשחוט ולהקריב החגיגה. ועי' טורי אבן בר"ה בהא דנתקלקלו הלויים בשיר הקשה זה שם. ולכאורה נראה דזה באמת תירוץ הש"ס בשניתותרו דלפי פשוטו שפי' רש"י כיון שהי' ראוי להקטיר קודם שחיטה תו ל"ל בה צריך ביאור דלכאורה זה תלוי אם אמרינן כל העומד לשרוף כשרוף דמי ואנן לא קיימל"ן הכי לדעת רוב הפוסקים ובחי' לעיל תחילת שיטת ר"ח סגן הכהנים כ' קצת בזה ע"ש. גם צריך ביאור דהרמב"ם לא הביא כלל הך דינא דניתותרו דשרי אח"כ להקטיר גם לפי סברת תוס' במנחות הנ"ל א"כ אם שחט אף אחר ששחט התמיד ג"כ יהא מותר להקטיר אף אחר הקטרת תמיד כיון שנראה עכ"פ להקטיר קודם הקטרת תמיד. קעז) ועפ"ז י"ל קצת דעת תוס' במנחות הנ"ל דשפיר יוכל לשחוט קודם הקטרת תמיד ויכול שפיר להקטיר תחילה תמיד ואח"כ פסח וממ"נ אם חייב פסח שפיר ואם אינו חייב וזה שלמים ג"כ יכול להקטיר אחר התמיד הואיל והי' ראוי להקטיר קודם תמיד וק"ל. אכן כל זה הי' לו לרמב"ם לבאר. ע"כ נראה כפי סבר תוס' במנחות הנ"ל והא דמשני הש"ס בשניתותרו באמת הפי' הכי שנשארו איברי תמיד ושפיר יכול לשחוט דתלי הכל בהקטרה כנ"ל:
ומעתה י"ל דודאי טעמא דת"ק דר' ישמעאל לעיל הוא משום דסובר דהכל תלי בשחיטה ובפרט לפי מה שכ' לעיל דיאוחר דפסח ג"כ נאמר רק גבי שחיטה ומנ"ל דפסח יאוחר לתמיד בהקטרה א"ו דת"ק סבר דהכל תלי בשחיטה וכן כתב באמת הט"א שם דטעמא דת"ק כן. ואף דתוס' בביצה דף ה' ובר"ה גבי הא דנתקלקלו וכו' ובמהרש"א יראה שסובר דטעמא דת"ק לאו משום הכי ע"ש. מ"מ י"ל הרמב"ם סובר כנ"ל:
וא"כ י"ל רב כהנא דוחק לי' לאוקמי קרא בער"פ שחל בשבת וע"כ הי' קשה לו קו' הש"ס דלקמן הא כל הלילה ילין ת"ל ולא עולת חול בי"ט ובשלמא הך דלא ילין זבח חג הפסח סבר דאיירי בבשר לחוד עי' תוס' שם וא"כ הי' קשה לו אי ס"ד דלא ילין חלב חגי קאי על פסח דאיירי ודאי באימורין א"כ קשה ולא עולת חול וכו' א"ו דקאי על חגיגה.
וא"כ הי' קשה לו מעלי' השלם ותי' בשניתותרו והיינו דתלי הכל בהקטרה. ובאמת לת"ק דלעיל דלא תלי בהקטרה הוא סבר באמת דעולת חול קריבה בי"ט ושפיר מוקי לה לפסח ומש"ה פוסק רב כהנא באמת כר' ישמעאל כיון דת"ק ע"כ מוקי בפסח וסובר דעולת חול קריבה בי"ט ואנן פסקינן דאין קריבה ומש"ה קאמר רב כהנא לעיל דף ע"א מנין לאימורי חגיגת ט"ו שנפסל מקרא זה ע"ש. אבל הרמב"ם פסק כת"ק משום דאנן פסקינן כרב ספרא דמוקמינן קרא בע' שחל בשבת וא"כ הדרינן לכללין יחיד ורבים וכו' וקרא בפסח והבן:
קעח) ועתה נבוא ליישב מה שכ' הרמב"ם הטעם גבי מותיר בשר דאין לוקין משום דהוי לאו הניתק לעשה ות"ל הא הוי לאו שאין בו מעשה ונ"מ בלא קיים העשה כנ"ל. ונ"ל קצת אחר שנבין בהא דפריך הש"ס שם בתמורה (ד:) דתנא התם לא ישאירו וגו' ר"י אומר בא הכתוב ליתן עשה אחר ל"ת ולומר שאין לוקין עליו ר' יעקב אומר לא מן השם הוא זה אלא משום דהוי לאו שאין בו מעשה מכלל ר"י סבר לוקין וכו' ופריך ור"י האי והנותר מאי עביד לי' ומשני לכדתניא ליתן בוקר שני לשריפתו וכו' ע"ש ובמכות (טז.). והנה התוס' בתמורה הקשו שם בד"ה ור"י וכו' ת"ל הא איצטריך קרא לגופו להורות דין שריפה ותי' דקשה עכ"פ סמיכות ל"ל ע"ש. וכבר כ' בקונטריס לענין זה דקשה לכאורה ת"ל אף בלא סמיכות הוי לאו הניתק לעשה כמו שכ' תוס' שם ד"ה וכל לאו וכו' דהיכא דאין יכול לקיים העשה קודם ללאו הוי ניתק לעשה אף שאינו סמוך וכ' שם כי י"ל דכאן ג"כ עכ"פ יכול לקיים העשה קודם לעבירת הלאו דהיינו אם אחד עבר על הלאו ועשה מקיים אחר ודוחק:
קעט) גם י"ל קצת דעכ"פ היכא דאיכא למידרש הסמיכות דרשינן וק"ל. עכ"פ קשה להנך אמוראי דסברי דילפינן ממקום אחר דאין דוחה י"ט שריפת קדשים כמבואר בשבת ופסחים דף פ"ג חד יליף לה מולא עולת חול בי"ט וחד מלבדו ע"ש א"כ ודאי מיותר עכ"פ עד בוקר. וזה יש לדחות דאי לאו דכתיב עד בוקר הוי פשטי' דקרא משמע לשורפו מיד בבוקר ראשון והוי ס"ד דהוי גזה"כ. גם קשה עכ"פ למסקנא דמסיק רב אשי די"ט הוי עשה ול"ת א"כ ג"כ מיותר עד בוקר. וצ"ל ג"כ כנ"ל:
גם כ' במ"א דהוי ס"ד לומר דמצוה הוי צורך קצת ורשאי לעשות בי"ט משום מתוך להכי צריך מיעוט אך עדיין ע"כ רב אשי לא סבר הכי דמצוה הוי צורך קצת דהרי מסיק הטעם דמש"ה אין שורפין בי"ט משום דהוי י"ט עשה ול"ת וק"ל. גם קשה ל"ל לבדו דממעט מילה שלא בזמנה ואין להאריך פה עכ"פ צריך להבין אנן דפסקינן לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו א"כ קשה קו' הש"ס האי והנותר מאי עבדינן לי' דהרי אנן פסקינן כרב אשי די"ט הוי עשה ול"ת כמו שכ' גם הרמב"ם פ"א מה' י"ט דמהאי טעמא אין שורפין קדשים בי"ט וא"כ קשה האי והנותר וכו'. אם לא שנאמר כמו שכ' לעיל דאי לא הוי סמיך האי והנותר ללאו הוי ס"ד דפשטי' דקרא משמע בוקר ראשון וס"ד דהוי גזה"כ לכך סמוך לי' כיון דאיכפל וכתיב בוקר מישתמע דהוי בוקר שני ודוחק:
ע"כ הי' נראה קצת לפרש קו' הש"ס האי והנותר וכו' על אופן אחר דלכאורה צריך להבין נ"ל תרי קראי לשריפת קדשים דהרי כתיב בפ' בא גבי פסח וכן בפ' צו גבי שלמים ולמה לי תרווייהו ואין לומר דלא ילפינן זה מזה דהרי חזינן דכל שאר קדשים ילפינן משלמים ומדוע יגרע פסח. וא"ל דעכ"פ מפסח לא ילפינן שאר קדשים וליכא למימר דפסח למה לי (ז"א] דהרי פסח הי' לפני הדיבור ועדיין לא נאמרה המצוה דגבי שלמים אך ז"א די"ל אכתי למה נכתבה המצוה דפסח עי' רא"ם ריש בראשית שכ' הא דאמרינן כל מצוה שנאמרה ונישנית אף לבן נח נאמרה היינו נהי דצריך לומר המצוה לישראל מ"מ ל"ל ליכתוב א"כ כמו כן קשה כאן ל"ל ליכתוב אך לר"י ניחא דס"ד לא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי היינו לאו דפסח ולאו דתודה וילפינן פסח מיני'. וא"ל דהוי רק כמו מה מצינו דיליף מתודה וממילא אין לוקין דוחק כמו שכ' לעיל. וגם לכאורה אין לומר דפסח לא הוי רק פסח מצרים וממילא פסח דורות לא ילפינן רק מתודה והדר הוי חד לאו כמו שכ' הרא"ם פ' ראה בהך דלא ילין מן הבשר דלא ילפינן מפסח מצרים ע"ש מ"מ נראה דהרמב"ם חולק בזה שהרי הביא ללאו דפסח נא תותירו וגו'. אך י"נ דע"כ צריך לכתוב העשה דפסח דאל"כ הוי מלקינן עלי' דהרי לא אתי חד עשה ועקר תרי לאוין אבל השתא דאיכא לכל חד עשה שפיר הוי לאו הניתק לעשה וק"ל. וא"כ לר' יעקב פריך שפיר א"כ למה לי כלל הך דוהנותר כיון דבלא"ה לא לקי משום דהוי לאו שאין בו מעשה וק"ל: ואף לפי' זה קשה עדיין לדידן. וע"כ נ"ל דהנה הרמב"ם פסק פ"א מה' תמורה דמימר לוקה מפי השמועה ע"ש. והקשה הכ"מ דהרי מבואר בתמורה (ג: ) דאמר ר' יוחנן משום ר"י כל לאו שאב"מ אין לוקין חוץ מנשבע ומימר ומקלל חברו בשם ואמר לי' ר' יוחנן לתנא לא תיתני מימר דבדיבורו איתעבד מעשה וא"כ הרי ע"כ הרמב"ם לא סבר דדיבור הוי מעשה וא"כ מדוע פסק בלאו דחסימה דלוקה דכל עיקר הטעם משום דדיבור הוי מעשה ומש"ה אמר ר' יוחנן בב"מ (צ:) דחסמה בקול לוקה. ותי' דסובר הרמב"ם כיון דמשכחת לה חסימה ע"י מעשה אף אם עשה בלא מעשה אפ"ה לוקה ע"ש. ועי' היטיב במכות (טו:) בפלוגתא דקיימו ולא קיימו וכו' דסובר רש"י ותוס' שם די"ל עבירת הלאו בא בשעת עקירת העשה ע"ש. וא"כ לדעת הרמב"ם שפסק (ומה שיש לפקפק מזה עי' לקמן] דקיימי ולא קיימו היינו אם שוב אינו יכול לקיים העשה אז לקי אבל כל זמן שאפשר עדיין לקיים אין לוקה ע"ש בה' סנהדרין וא"כ ודאי י"ל כיון דהוי לאו הניתק לעשה ממילא עובר על הלאו בשעת עקירת העשה יזה יכול להיות ע"י מעשה שמבטל העשה בידים כגון שמשליכו לנהר וכדומה וא"כ כיון דמשכח לה ע"י מעשה ממילא שפיר לקי וא"כ נ"מ טובא במה שניתקו לעשה רק ר' יעקב ע"כ לא סבר הכי מדקאמר הטעם משום לאו שאב"מ משא"כ אנן דפסקינן די"ט הוי עשה ול"ת וא"כ קשה קו' הש"ס מוהנותר בין לפי פי' הנ"ל או לפי' תוס' א"ו דהטעם מש"ה ניתקו כנ"ל:
קפ) ומעתה מיושב ג"כ מה שהקשה בתשו' שאגת ארי' לדעת הסוברים דמשהא כדי לבערו אינו עובר כלל א"כ מה פריך הש"ס ור"י האי והנותר וכו' ת"ל הא נ"מ טובא במה שניתקו כדי שאינו עובר על הלאו כלל ולכתחילה יכול לעשות כן. ולהנ"ל ניחא דע"כ ר' יעקב לא סבר הכי דא"כ יש בו מעשה וכנ"ל והבן. וא"ל דא"כ מאי מדייק הש"ס שם דר"י לית לי' לאו שאב"מ אין לוקין מדאמר הטעם משום ניתק לעשה ומה פריך דילמא נ"מ כנ"ל. ז"א דעכ"פ לשון ר"י דאמר לא בא הכתוב וכו' דמשמע אי לאו דניתקו הוי לוקין וכו' וזה אינו דהרי אי לאו דניתקו הי' לאו שאב"מ וק"ל. וא"כ ניחא שפיר מה שכ' הרמב"ם הטעם משום לאו הניתק לעשה דע"כ לדידן דפסקינן י"ט הוי עשה ול"ת ע"כ והנותר וגו' אתי לנתוקי וא"כ ממילא משכחת לה ע"י מעשה בביטול ושפיר לקי כנ"ל:
קפא) ומעתה מיושב עוד מה שהקשינו לעיל דת"ל הא העשה אין שוה בכל דנשים אין מחויבות בשריפת קדשים דהוי מ"ע שהז"ג. ואם נאמר דכה"ג סובר הרמב"ם לא הוי מ"ע שהז"ג ניחא. ומיושב ג"כ לשון הב"י בי"ד ה' מילה שהביא על מ"ש הטור דנשים פטורות למול את בניהם ציין ע"ז הב"י משום דכתיב אותו ולא אותה והקשה הבית הילל ת"ל כל עיקר דבעי לימוד הינו למאן דסבר מילה שלא בזמנה נוהגת בין ביום ובין בלילה כמ"ש התוס' ספ"ב דמגילה אבל אנן דפסקינן כמ"ד לעולם ביום א"כ א"צ כלל ללימוד דת"ל דהוי הז"ג ע"ש. ובמ"א כ' ליישב זה. ולהנ"ל ניחא די"ל הב"י גריר אחר הרמב"ם דסובר כה"ג לא מיקרי הזמ"ג הואיל ועדיין המצוה מוכנת לפניו לקיים כנ"ל וק"ל. אכן לפי מה שהעלינו כאן י"ל שפיר דסובר הרמב"ם כתוס' דכה"ג מיקרי הז"ג ואפ"ה כ' שפיר דאין לוקין דלא שייך לומר דהעשה אש"ב דת"ל אי לאו העשה ודאי אין לוקין משום דהוי לאו שאב"מ והבן. וג"כ ניחא מה דהי' קשה על הרמב"ם שכ' הטעם משום דהוי לאו הנל"ע א"כ הי' לו לבאר דנשים לוקין. ולהנ"ל ניחא דנשים בלא"ה אין לוקין דהוי אב"מ והבן ועי' לקמן סוף הקונטרס מה שכ' עוד בזה:
קפב) עוד נזכיר מה שנשמט למעלה דמתוס' דמנחות (מט:) קשה ג"כ מה שכ' דעיקר תלוי בהקטרה ויכול לשחוט הספק אחר שחיטת התמיד קודם הקטרה ות"ל כמו דמשני כאן בשניתותרו והיינו הואיל ונראה להקטרה קודם שחיטת תמיד הוי כאילו הקטיר כבר ויכול להקטיר אח"כ כמו כן נימא להיפוך כיון שכבר שחט התמיד וזרק הדם הוי כאילו כבר הקטיר התמיד הואיל וראוי להקטיר וא"כ שוב הוי כאילו מקריב הפסח אחר תמיד וצ"ע וק"ל ומה שיש לפלפל בל' הרמב"ם פ"א מה"ת שכ' אסור לשחוט אחר תמיד של ב"ע ות"ל השחיטה מותרת רק הקטרה אסורה ראיתי בס' מראה כהן במנחות (מט) הביא זה בשם אור חדש וכ' עליו דאינו מבין מאי קו' דס"ס איך יעשה בהקטרה ואי מעלה ומלינה בראשו של מזבח הרי הרמב"ם פוסק אין מעלה וכו' ואי משום דלא יקטיר כלל האימורין והוי כמו נטמאו או אבדו ז"א כמ"ש תוס' שם במנחות כיון דלא איחזי להקטרה כלל לא מהני ע"ש. והנה לכאורה הי' באמת נראה כונת תוס' שם דלא איחזי להקטרה היינו דוקא בפסחים שם כיון דקאי למ"ד מעלה ומלינה רק דעכ"פ אסור לאכול בשר קודם הקטרה לכך אמרינן דהוי כאילו אבדו וכו' משא"כ היכא דלא חזי כלל להקטרה לא. אכן עי' בתוס' יומא (כט.) ד"ה אלא וכו' שהקשו שם מהך דמשכו בעלים את ידם וכו' ותי' ג"כ דלא חזי כלל אימורין ע"ש. וצריך להבין כונתם שם שכ' דשאני בתמיד נשחט שם הואיל והי' יכול להקריב קודם התמיד ע"ש. והרי בהך דנודע שמשכו וכו' ג"כ הי' חזי אי הי' נודע לו קודם התמיד שמשכו ידיהם וכו'. וצ"ל דעכ"פ כיון שלא נודע א"כ לא הי' ראוי לשחוט רק אחר התמיד כיון שהי' סבר שהוא פסח וכמו כן גבי חמשה שנתערבו עורות פסחיהן דא"א להקריב קודם תמיד דשמא הוא פסח וק"ל. וא"כ נסתר תי' הנ"ל דס"ס יכול לעשות כן ולא להקטיר אימורין כלל וק"ל. אכן בלא"ה י"ל דהרי ת"ק פליג על ר"י בנו של ריב"ב ואף שלא נתברר הטעם עכ"פ י"ל טעמא דת"ק דאף שחיטה אסור עכ"פ מדרבנן או דלא אמרינן עשאום כמו שנטמאו וכו' וק"ל. ועי' היטיב בביצה (ה.) בתוס' ד"ה נתקלקלו וכו' ומהרש"א ופיז"ל שם ובר"ה במתני' דנתקלקלו ע"ש וביומא (כט) הנ"ל ביארו תוס' זה דת"ק פליג ובמנחות שם לא הביאו זה:
גם צריך ביאור מדוע לא כ' תוס' לתרץ הך דה' שנתערבו עורות וכו' דהא דפריך הש"ס וניתי וניתני וכו' היינו דישחוט אחר תמיד ויעלה וילין אימורין רק אפשר לומר דדחיקא להו לפרש דקו' הש"ס אזלא למ"ד מעלה ומלינה ואף דרש"י בפסחים שם פי' דאף למ"ד אין מעלה וכו' עכ"פ אם עלו לא ירדו. כבר תמה בזה המ"ל פ"א מה"ת דהא דלא ירדו היינו משום דכל הפסולין אם עלו לא ירדו ומ"מ הוי פסול ממש. אך הט"א בר"ה שם כ' די"ל דעת רש"י כיון דעכ"פ עתה לא נפסל עדיין רק דממילא יופסל למחר יכול עתה לעלות וללין בתחילה ע"ש וצ"ע בכל זה היטיב וכעת לא עיינתי בזה ועוד חזון למועד אי"ה:
קפג) גם עוד נזכיר דק' טובא בזבחים (ט.) דקאמר שם תרי קראי כתיבי בנותר חדא לא תותיר וחד לא יניח וכו' ועי' רש"י ותוס' שפי' דהיינו לא תותירו דכתיב גבי פסח והתוס' הקשו דת"ל איך נוכל ליליף קדשים מפסח יעי' בה"ז שם שפי' דהיינו או דפסח מצרים לא ילפינן או דמכל פסח לא ילפינן דחמיר דאינו נאכל רק לילה אחת ע"ש. ולדידי קשה טובא הרי בתודה גופי' כתיב לא תותירו בפ' אמור וצ"ע וק"ל:
קפד) עי' ספר אור יקרות פ' שמיני שם הביא הך דהר"י מקורביל שהביא הרא"ש פ' ער"פ אם חל ע"פ בע"ש שיכול לשחוט ע"ש. והבין בכונתם שאין מקטיר אימורין מיד רק מעלה ומלינה בראשו של מזבח וממילא כיון שעדיין לא נקטרו אימורין אסור לאכול בשר לא נפסל כלל הבשר בלינה והביא הך דתמיד נשחט ע"ש וזה ודאי אינו כמבואר דכיון דיכול להקטיר אימורין מיד נפסל בלינה רק כונתם כאשר הארכנו לעיל וק"ל:
קפה) מה שכ' לעיל די"ל שריפת נותר הוי עשה ול"ת כיון שמתקן עכשיו הל"ת דלא תותירו וכ' דזה דוקא אם מתקן לגמרי הלאו ע"י העשה לדעת קצת פוסקים דמשהה כדי לבערו אינו עובר כלל. אך כפי שראיתי בחולין (קמא.) גבי שילוח הקן במקום מצוה משמע שם דלעולם מיקרי כה"ג עשה ול"ת ע"ש:
קפו) ודע מ"ש לעיל ליישב דעת הרמב"ם דמיקרי שפיר יש בו מעשה בנותר כיון שהעבירה בשעת ביטול העשה ולכאורה יש לפקפק דאפשר זה דוקא למ"ד ביטלו וכו' ולא הוי התראת ספק משום דעיקר האיסור בשעת ביטול העשה הוי שפיר יש בו מעשה משא"כ לדידן דקיי"ל קיימו וכו' א"כ ממילא עיקר האיסור בשעת עבירת הלאו א"כ ממילא אף אם מבטל אח"כ העשה בידים י"ל מ"מ לא מיקרי מעשה. אך עי' ברז"ה ובמלחמות במכות שם שכ' למסקנא דר"ל סובר נמי לאו שקדמו עשה לוקה דלא בעי דומיא דחסימה ואפ"ה בעי דוקא ביטלו משום דאל"כ הוי התראת ספק ע"ש היטיב א"כ חזינן דאף דסגי בקיימו וכו' מ"מ אם לא ביטלו בפי' הוי ה"ס ואפ"ה אם בטלו בידים מהני משום דהעבירה אז והבן זה היטיב כי דומה לנ"ד ונכון: