פתח הבית חלק א· רבי אברהם טיקטין
פסחים · דף קא:
י) דף קא ע"א בתוס' ד"ה ולשמואל וכו' גם הוי מ"ל דהוי ידע שפיר לאפוקי אורחים רק דהוי דחיקא לי דאכלי בבי כנשתא וכו' וק"ל: יא) (שם) בגמ' אמר לן טעימו מידי וכו' עי' ט"ז וסי' רע"ג סק"ב) שפי' דאיירי לאחר קידוש אמר להם. וצ"ל לפ"ז דעכ"פ כונתם הי' לצאת בקידוש דהם היו סוברים יש קידוש שלא במקום סעודה ועי' צל"ח ע"ש:
יב) (שם) בתוס' ד"ה והלכה כר"ש בגרירה וכו' לכאורה קשה על תי' תוס' כיון דע"כ ר"ש סבר דלא הוי פ"ר א"כ איך פליג על ר"ש דא"ל ר"י פליג דמנ"ל הא דהרי י"ל טעמא דר' יהודא משום דלטעמי' אזיל שסובר דבר שא"מ אסור וק"ל:
יג) (ע"ב) בד"ה אלא וכו' כבר כ' האחרונים ליישב כל קו' תוס' דנהי דיין שעון ברכה במקומו מ"מ זה דוקא אם שתה כשיעור. וא"כ לדעת הגאונים שהביא הש"ע ס"ס רע"ג דאם שתה רביעית הוי מקום סעודה א"כ ע"כ לעיל לא איירי ששתה רביעית דא"כ אמאי קאמר שמואל דלא יצאו ידי קידוש עי' אבן עוזר ואשל אברהם וכעת אינם ת"י. ועי' מג"א סי' הנ"ל שכ' דמל' תוס' לעיל ע"א ד"ה ור"י אמר אף ידי יין וכו' שכ' דאיירו ששתו בביהכ"נ א"כ מוכח דבעי דוקא שישתו רביעית ע"ש. ועי' בס' דרך אני' שכ' דמוכח מתוס' דחלוקין על סברת הגאונים חדא ממ"ש תוס' לעיל (ק.) ד"ה ר"י אומר וכו' שהקשו לר"י הא בעי קידוש במקום סעודה וכו'. ואמאי לא תי' ששותה רביעית יין או שני כוסות א"ו דכ"ז לא מהני. וכן הרא"ש הקשה לקמן על הרי"ף שכ' דאם גומר סעודתו מברך בהמ"ז ואח"כ מקדש ת"ל אין קידוש וכו' ע"ש. וכ"ז יש לדחות די"ל דהי' קשה להו דהי' לו להשמיענו זה וק"ל. אך מה דמוכח לכאורה דא"כ מה פריך הש"ס ולשמואל ל"ל לקדושי בבי כנישתא וכו' ואמאי לא משני ששותה רביעית וכו' זה כ' ליישב די"ל אפשר דבאמת אסור לשתות בביהכ"נ רק מה שהוא כדי טעימה לקידוש שצריך לטעום אבל לא וע"כ בכה"ג ששתה פחות מרביעית וסברי דצריך רביעית לברכה אחרונה וא"כ מה ששותה יותר אסור בביהכ"נ וק"ל: יד) ולפ"ז לכאורה יש למחות ביד החזנים שראיתי נוהגין במוצאי יה"כ לשתות כוס הבדלה בעצמם וק"ל. אך עי' מג"א (סי' רס"ט) שכ' להדיא דאם אין קטן ישתה גדול רביעית ע"ש:
יד) (שם) בגמ' כשהן יוצאין טעונין וכו' עי' מהרש"א שהקשה לפי' רשב"ם שכ' כש"כ חירי ומה פריך ת"ל כיון שכבר בירכו בהמ"ז פשיטא שצריכין לברך לפניו ע"ש. ולכאורה יראה כונתו רק על לשון הרשב"ם שכ' כ"ש שחזרו אבל עכ"פ הקו' פריך הש"ס שפיר בלא"ה כיון דס"ס מוכח דהפסק קובע ברכה אפילו אחרונה ומכש"כ ראשונה. וכן צ"ל לכאורה לדעת בעה"מ שסובר ג"כ דהפסק קובע ברכה לאחרי' ע"ש. ובדעת הרמב"ן במלחמות יש לספק קצת דמלשונו משמע קצת דסובר דהפסק קובע וכו' ועי' במ"ש דהוכחת הש"ס מעקרו וכו' היינו דדברים שאין טעונין במקומן א"צ לברך כלל למפרע לא במקום אחר ולא כשחזרו ע"ש. א"כ משמע אבל דברים הטעונין וכו' אף כשחזרו צריך ברכה לאחרי' תחילה. א"כ משמע דקובע וכו'. אך צ"ע א"כ בדברים שאין טעונין וכו' אמאי לא יהא הפסק גם הרי כ' הטעם בבעה"מ משום שמא ישכחו וא"כ כשחזרו מה טעם. ודוחק לומר דחכמים החמירו משום לא פלוג דלעולם יברך תחילה למפרע. א"כ תיהדר קו' מהרש"א הנ"ל לדוכתי' דמה פריך הש"ס ושוב לא שייך מ"ש לעיל וק"ל. גם ממ"ש הרמב"ן אח"כ דהגי' לקמן תניא כותי' דר"י. ואף דאיתותב לעיל היינו דוקא בלא חזרו וכאן מביא סיוע לדבריו בחזרו וכו' והרי כיון שצריך לברך תחילה א"כ ודאי צריך לברך אח"כ ברכה ראשונה. גם הרי הרמב"ן פוסק כרי"ף דאחר קידוש צריך לברך המוציא והיינו דסבר בהמ"ז א"צ לברך דהפסק אין קובע וכו' וכ' הרמב"ן לדחות ראיות בעה"מ מהב לן וניברך וכו' ושאר ראיות ע"ש משום דהפסק אין קובע ע"ש. ואף שכ' שם דמשינוי מקום אין ראי' דגרע וכו' והי' משמע לכאורה דכונתו כמו דקיימל"ן ג"כ (עי' סי' קע"ח) דשינוי מקום גרע וקובע אף לאחריו וגרע משאר הפסקות ע"ש מ"מ יראה דאין כונת הרמב"ן כן] אלא ג"כ [פירושו[דשינוי מקום גרע דלכתחילה צריך לברך לאחריו מיד משום שמא ישכח וכו'. וא"כ לפ"ז מש"כ דדוקא דברים הטעונין צריך לברך למפרע בין לא חזר ובין חזר לשון חזר צ"ע. וצ"ע בכ"ז היטיב:
טו) בתוס' ד"ה כשהן יוצאין וכו' והי' טורח להם ליטול וכו' עי' מג"א או"ח (סי' קס"ד ס"ק ו') שכ' שם דתיכף אחר אכילה אם חוזר ואוכל א"צ ליטול אם שמר ידיו. וקשה מכאן לכאורה וק"ל: