פתח הבית חלק א· רבי אברהם טיקטין
פסחים · דף צו.
מ) דף צו ע"א בגמ' טומאת אימורין וכו' עי' לעיל (עט.) תוס' ד"ה או שהי' וכו' ע"ש:
מא) (שם) בגמ' זה נאכל בלילה ואין אחר וכו' אלא מעתה זה ל"ל וכו' עי' מהרש"א שהקשה מאי פריך הש"ס דילמא אתי למעוטי פסח שני ואי משום הואיל וכתיב בי' לא ישאירו ממנו עד בוקר ממילא משמע דנאכל בלילה א"כ ל"ל ועבדת וגו' הא לא גרע מפסח שני כמ"ש תוס' לקמן לענין שבירת עצם ע"ש. ונ"ל קצת די"ל בפסח שני ידעינן דנאכל בלילה מוכל חוקת הפסח כלעיל וקרא איירי בפסח שעשו במדבר א"כ אי לאו דהי' לן קרא על פסח דורות [ראשון ושני] אף פסח שני לא הוי ידעינן וק"ל:
מב) גם צריך לפרש הא דקאמר הזה ל"ל לכדר"א ור"ע א"כ כיון דהזה אתי לד"א א"כ ל"ל ועבדת. אך ז"א אי לאו דכתיב ועבדת הוי ס"ד דזה אתי
למעוטי פסח דורות ראשון ושני ובאמת לא מצאתי דבר זה מבואר ברמב"ם אי פ"ש נאכל בלילה וגם ערל ובן נכר כמ"ש לעיל ולא אדע אם קרויין מצות שבגופו אי לא וק"ל:
מג) תוס' ר"ה אבל אתה שובר וכו' עי' צל"ח מ"ש ליישב קו' מהרש"א מש"כ בענין עשה דלפני הדיבור אין מוכרח ע"ש:
מד) (ע"ב) מתני' אמר ר"י שמעתי תמורת פסח וכו' תוס' ד"ה קודם שחיטת וכו' עי' רמב"ם פ"ד מה' ק"פ שפסק שם דפסח עצמו קרב שלמים וכ' הכ"מ הטעם משום דמתני' אתי כמ"ד בע"ח נידחין והרמב"ם פסק כמ"ד אין נידחין. ועי' בהגהות ובתי"ט שהקשה הרי פסק הרמב"ם בה' עבודת יה"כ כה מתני' דאם נאבד אחד יקח זוג לשני ואחד מהן ירע וכו' ע"ש. וכעת לא הבנתי קצת דמה יעשה שם הכא שייך דמותר פסחים משא"כ התם וק"ל ולא עיינת היטיב כעת:
לדעת הרמב"ם י"ל הפי' בגמרא הא קמל"ן דאיכא תמורות פסח דלא קרב היינו נהי דר"ע מפרש לה אף בפסח עצמו משום דסבר בע"ח נידחין אבל הנך תנאי דשמע מינייהו ר"א מצי סברי אין בע"ח נידחין ולהכי לא אמרו רק בתמורה דגרע כמ"ש הכ"מ שם ע"ש:
מה) הרמב"ם פסק פ"ג מה' תמורה ה"א דתמורת פסח שלא נאבד כלל הפסח אם המיר קודם חצות ירעה אחר חצות יקרב. ועי' כ"מ ולח"מ שם שתמהו אמאי פסק כר"ז. והלח"מ שם הקשה עוד הרי פסק כאן בהק"פ לענין אם נאבד דתלי הכל בשחיטה ע"ש וקצת נ"ל דבאמת לא נמצא דבר זה מבואר דאם לא נאבד כלל דנימא התמורה נדחית. ובאמת צריך טעם לדעת הרמב"ם שסובר דאין ב"ח נידחין וי"ל וק"ל. א"כ י"ל כ"ז לר"ז דמפרש מתני' דתלי' בחצות א"כ משמע שפיר דמתני' איירי אף בתמורה לחודי' בלא נאבד אם המיר קודם חצות ירעה ולאחר חצות יקרב אבל למ"ד דתלי' בשחיטה א"כ ע"כ לא מיירי כלל בתמורה בלי נאבד דלא שייך המיר לאחר שחיטה. א"כ י"ל הרמב"ם ספוקי מספקא לי' אי הלכה כרבה או כר"ז ולהכי לענין תמורה גופי' בלא נאבד פסק שפיר דתלי בחצות דממ"נ למ"ד דתלי בשחיטה לא אמרינן כלל דתמורה בלא נאבד הוי דיחוי אבל כאן לענין נאבד פסק לחומרא דשחיטה קבעה וק"ל ובסוגיא הארכנו:
מה) רש"י ד"ה שתמורת הפסח קריבה. שלמים אחר הפסח וכו' עי' תי"ט שהקשה מדוע לא יקרבו] אף בפסח ואף בי"ד גופי'. ואם כונת רש"י אחר פסח שנמצא אחר שחיטה וכו' זה אין ענינו כאן רק אח"כ פירש כן ר"ע ע"ש:
מו) גמ' ולימא פסח וכו' הנה כפי הנראה מסוגיא זו כל תמורת פסח אף שלא נאבד כלל מ"מ אם נעשה התמורה קודם חצות נדחה התמורה כיון שהי' ראוי בחצות ונקבע. ועי' רמב"ם (פ"ג מה' תמורה ה"א) שם פסק תמורת פסח אם המיר קודם חצות תרעה וכו' ועי' כ"מ שהקשה אמאי לא פסק כרבה דבשחיטה תליא מילתא ע"ש ובלח"מ. ולכאורה קשה דהרי לרבה א"כ לא משכחת תמורה כלל וכי שייך תמורה אחר שחיטה וצ"ל לרבה ג"כ לא משכחת לה תמורה רק אם נאבד ונמצא אחר חצות. וקשה דא"כ ר"ע דאמר אני אפרש וכו' מנ"ל לפרש בנאבד ולא פי' כפשוטו לר' זירא בתמורה בלא נאבד כלל קודם חצות ירעה אחר חצות יקרב וי"ל ואין להאריך. וכבר כ' בזה במ"ק. [ועי' לעיל אות]:
מז) תוס' ד"ה קמל"ן דאיכא וכו' וכפי מה שכ' תוס' בשם רש"י יראה ג"כ ברמב"ם הנ"ל דאף בלא נאבד כלל אין התמורה קריבה אבל עכ"פ ודאי אף לפ"ז אין רשאי ליקח התמורה לפסח ממש ולדחות הראשון ואף דיעבד יראה דלא יועיל ואפ"ה מיקרי חצות קבע וק"ל. אך יראה מל' תוס' דסוברים כן דאף בלא נאבד כנ"ל מיקרי קבע. רק מלשון רש"י משמע להו דראוי לפסח ממש וצ"ע:
מח) גמ' ה"ד אי שנמצא אחר שחיטה והמיר אחר שחיטה וכו' לכאורה קשה לס"ד ל"ל אבד ונמצא כלל לימא סתמא תמורת פסח קרב שלמים ולר"ז היינו אחר חצות וכאשר פי' לעיל. אך יראה דסבר כרבה א"כ לא משכחת כלל תמורה קריבה רק בנאבד ונמצא וכנ"ל. גם אף לר"ז י"ל כה"ג ודאי פשיטא. אך זה דוחק דא"כ לבתר דמשני קרא אסמכתא א"כ ל"ל נמצא. וגם זה י"ל ודוחק. ובלא"ה י"ל עפ"י מה שהקשה התי"ט כאן על לשון אחר הפסח ותי' דבא לרמז זה שנמצא אחר שחיטה א"כ ניחא וק"ל:
מט) (שם) איכא דמתני לה ארישא וכו' אמר רבא ל"ש וכו' לכאורה קשה בין לל"ק בין לל"ב מאי פריך לדעת הרמב"ם דילמא התם איירי בלא נאבד כלל והכי משמע לשון הברייתא וקמל"ן טובא ול"ק על רבא. אך י"ל כיון דרבא נקט בלישני' שחיטה א"כ משמע דסבר כרבה לעיל. ועי' לקמן בתוס' ד"ה אלא לאו וכו' משמע דגרסי כאן רבה א"כ פריך שפיר לדידי' דבלא נאבד לא שייך המיר אחר שחיטה וק"ל ובזה נתיישבו קצת דברי תוס' דלקמן ד"ה הנ"ל וק"ל ואין להאריך: