פתח הבית חלק א· רבי אברהם טיקטין
פסחים · דף עט:
נג) ע"ב תוס' ד"ה וטמאין אין עושין וכו' ליטמא אחד וכו' לכאורה קשה אם טומאה דחוי' בציבור מדוע נטמא טהור ונדבר בזה לקמן אי"ה: נד) בגמ' לרב ולל"ב דר"כ וכו' עי' מהרש"א שהקשה אמאי לא מוקי הש"ס כגון שנשים עודפות על הטהורין ומש"ה טמאין עושין שני משום דסבר נשים בראשון ובשני חובה ע"ש ולכאורה א"כ מדוע נקרא מחצה על מחצה כיון דנשים בראשון ובשני חובה וק"ל דבשלמא למאי דקאמר אח"כ להך ברייתא דתני טמאין אין עושין לא את הראשון ולא את השני לתרץ לרב כגון שהי' מע"מ ונשים עודפות על הטהורין וכו' קרי שפיר מע"מ הואיל ובשני רשות וא"כ הוי בשני מע"מ ולל"ק דר"כ דמוקי לה שהי' נשים משלימות וכו' מיקרי מע"מ משום ראשון. ומש"ה ניחא דלא מתרץ בחדא מחתא לרב ולל"ק דר"כ שהי' נשים משלימות ועודפות על הטהורין דא"כ תיקשי אמאי קרי מע"מ וק"ל אכל כאן אם נאמר דאיירי שהי' מע"מ ונשים עודפות ובין בראשון בין בשני חובה א"כ אמאי קרי להו מע"מ וק"ל:
סב) ע"ב הי' שלישיתן וכו' לכאורה קשה א"כ לעיל בר בן זבין אמאי צריך רב לומר כל היכא דציבור לא עבדי בראשון וכו' ואמאי לא בפשיטות דנצרפו זבין עם טמאי מתים ועי' צל"ח שהרגיש בזה. ולדידי יראה דאף כאן רק הטעם הואיל וציבור לא עבדי בראשון ועי' רמב"ם פ"ז מהק"פ יראה להדיא כן דהטעם כאן כנ"ל ע"ש ועי' מש"כ לעיל (סט:) השייך לכאן: סג) עוד נזכיר גרגיר אחד הנה כאן יראה דעכ"פ הטהורים עשו בראשון אף שהם מיעוט לגבי זבים וטמאי מתים ועי' רמב"ם כ' להדיא שהרי מיעוט עשי בראשון ע"ש ועי' תוס' קידושין (לז:) כ' שם מש"ה לא עשו ישראל פסח במדבר לפי שרובן היו ערלים ע"ש וקשה ס"ס אמאי לא עשו עכ"פ המיעוט ועי' רי"ט בחי' שם הרגיש בזה. וקצת י"ל גבי טהורים אמרינן עושין בראשון הטעם ודאי דלגבי טהורין אמרינן כשמואל ויעשו הפסח במועדו מאי עבדית לי' ואי משום שיוכלו לעשות בשני ז"א דבשני אם תאמר הטהורים יעשו אף טמאים יעשו וציבור בשני לא עבדי משא"כ במדבר אז שהיו רובן ערלים א"כ אף בשני לא יעשו שפיר יוכלו לעשות הטהורין בשני ומאי דכתיב לא עשו פסח ככתוב היינו שלא עשו בראשון וק"ל:
סד) גם מה דפשיטא לי' להצל"ח דאם רוב טמאי מתים ומיעוט טהורין ומיעוט זבין אין עושין הזבין פסק שני הואיל וציבור עבדי בראשון בטומאה ומכח זה הוכיח דע"כ עולא דאמר משלחין אחד מטהורין לדרך רחוקה סבר כמ"ד יש תשלומין לפסח הבא בטומאה דאל"כ איך קאמר דזה שהי' בדר"ח עושה פ"ש ע"ש. ולכאורה י"ל דכה"ג עושה שפיר פ"ש דכיון דעכ"פ מיעוט טהורים עשו פסח ראשון דנהי שיכולים לעשות בטומאה מ"מ אם ירצו יכולים לעשות בטהרה כמ"ש לעיל וק"ל וכן הקשה השג"א סי' ל"ד ע"ש:
סה) עוד גרגיר קטן אזכיר עי' שעה"מ (פ"ד מה' ביאת מקדש] הקשה לפי מ"ש תוס' יומא (דף ז) דרבא סבר טומאה הותרה בל בור רק פסח שאני וכ"כ במנחות (טו.) א"כ קשה הא דאמר רבא לעיל (עט.) רבא אמר אפילו טמאין מ"ט כל היכא דקרינן והבשר אשר יגע בכל טמא וכו' ות"ל ל"ל קרא הרי טומאה הותרה ואי פסח שאני זה רק מדרבנן כמו שהוכיח שם א"כ עכ"פ ל"ל קרא. עוד הקשה אמאי אמר רבא טמאים נמי עבדי הואיל ולא קרינן בי' והבשר אשר יגע וכו' ות"ל מן התורה הותר טומאה רק מדרבנן בפסח הוי רק דחוי' א"כ מאי ראי' מייתי מקרא וכ' די"ל קו' זו דמ"מ כיון דמה"ת הותר שוב א"ל מדרבנן לבטל מצות פסח בזמנו מן הטמאים אך קו' ראשונה קשה ע"ש:
סו) והנה יראה מזה דהשעה"מ סובר דהך הקישא והבשר אשר יגע וכו' אין נ"מ רק בציבור דביחיד לא משכחת. אך יראה דיש נ"מ בלא"ה ותחילה נבין לרבא א"כ מדוע זבין לא יעשו פסח ראשון אם רוב טמאי מתים כיון דטומאת בשר היתר ע"י רוב טמאים וא"כ ממילא אף טומאת הגוף אין איסור ואם נא זר הא דאין פסח נעשה בטומאה אין הגריעות משום שלא יוכלו לאכול פסח רק הגריעות מגזה"כ שלא יעשה בטומאה ובציבור הותר רק טומאת מת ולא שאר טומאות וא"כ נהי שאין איסור באכילות בשר בטומאת הגוף בכה"ג מ"מ ס"ס אין נעשה בטומאה בלא אכילה וא"כ ממילא לא הותר לשאר טמאים לעשות הפסח אף ברוב טמאי מתים. אך קשה מנ"ל הא דילמא התורה לא הקפידה רק משום שא"א לאכול דהרי הטמא משלח קרבנותיו והא דפסח שאני י"ל משום אכילה ונהי דהותר במת בציבור בשאר טומאות לא אבל אם רוב טמאי מתים דהותר טומאת בשר א"כ ממילא ליכא לאי באכילה בטומאת הגוף א"כ יותרו אף זבין והבן. אך אם נאמר רבא סבר אין שוחטין על טמא שרץ א"כ ניחא שפיר דהרי טמא שרץ יכול לטבול ולאכול בלילה ואפ"ה הקפידה תורה שלא לשחוט עליו א"כ ע"כ לא משום אכילה הקפידה תורה אלא מגזה"כ שלא לשחוט על טמא א"כ בציבור ג"כ רק טומאת מת הותר ולא שאר טמאים ולא יועיל מה שלא יהא איסור באכילה ועי' לעיל (סט.) תוס' ד"ה שוחטין וכו' ע"ש וא"ל דאף למ"ד אין שוחטין על טמא שרץ ג"כ הטעם דילמא פשע ולא טביל וראי' דעל טביל יום מודה דשוחטין עי' לקמן (דף צ) וא"כ הדר הטעם רק משום אכילה מ"מ כפי הנראה ממשמעות ראשונים אין זה עיקר דאם החשש דילמא פשע א"כ נראה דהוי רק דרבנן אבל עיקר הטעם הואיל ומחוסר מעשה בכפי שהוא עתה. ועי' רמב"ם פ"ו מה' ק"פ ושעה"מ שם ובחי' שם כ' בזה:
ס"ז) ובזה יתיישב קצת מה שפסק הרמב"ם (פ"ז מה' ק"פ) הי"א כר"ח לעיל דמוטב שיאכל בשר בטומאה שהוא בלאו ולא בטומאת הגוף וכו' ועי' כ"מ שם דלכאורה קשה מדוע לא פסק כרבא שהוא בתרא ולהנ"ל י"ל כיון דע"כ כל הני אמוראי דסברי שוחטין על טומאת שרץ ע"כ לית להו הא דרבא דאל"כ ברוב טמאי מתים ומיעוט זבין יהי' גם הזבין מותרין לעשות פסח וזה לא שמעני א"ו דחולקין על רבא ואף דרמב"ם פסק כמ"ד אין שוחטין על טמא שרץ מ"מ בהא לא פליגי וק"ל:
סח) ונחזור לעניננו עכ"פ יראה דאם נעשה פסח בטומאת בשר ואח"כ אחר שחיטה וזריקה נטמא אחד טומאת הגוף בשאר טומאות א"כ יראה לרבא מותר לאכול הפסח כיון דנשחט עליו שפיר בהיתר שלא הי' אז טמא וכיון דליתא בבשר אשר יגע וכו' ליתא ג"כ באיסור טומאת הגוף והבן [אך לפ"ז הא דלקמן (צד:) פסח שבא בטומאה לא יאכלו ממנו זבין וכו' צ"ל א"כ איירי שלא נשחט עליהן הזבח וזה צ"ע ובחי' הק"פ כתבנו בזה ושם הארכנו.] וא"כ שוב לא קשה קו' המ"ל ראשונה ל"ל קרא כיון דטומאה הותרה וכו' ז"א דנ"מ בכה"ג דלא הותר. ומיושב ג"כ קו' שני' דאף אם מדרבנן טומאה דחוי' מ"מ כאן שהתירה תורה מטעם אחר אף במקום דלא הותר לא גזרו חכמים והבן. ואפשר אף אם נטמא אחד אחר שחיטה וזריקה בטומאת הגוף כגון טומאת מת ג"כ נ"מ דהרי קיימ"ל אם נטמא ציבור טומאת מת אחר שחיטה וזריקה אסור לאכול כיון דלא נשחט בטומאה לא הותר כלל כמבואר לעיל (עח:) בסוף ע"ש. אך בזה יש לספק קצת די"ל שאני הכא כיון דס"ס נשחט בטומאת בשר וא"כ הותר אז והי' מותר אף בטומאת הגוף והי' רשאי לטמאות עצמו וא"כ אף שלא נטמא אז אפ"ה אם אח"כ נטמא יכול לאכול בטומאה והבן. ויש לפקפק בזה וק"ל. עכ"פ בשאר טומאות שפיר נ"מ וק"ל: סט) ועתה נאמר עוד לפי מה דפסקינן כר"ח דלא אמרינן הואיל והותר טומאת בשר הותר טומאת גוף ג"כ. עכ"פ טמא מת בשביעי שלו בכה"ג שהותר טומאת בשר יהא רשאי לעשות פסח כיון דשפיר יכול לאכול בלילה ע"י טבילה רק מגזה"כ שלא לשחוט עליו א"כ כיון שהותר בטומאה שהכהנים טמאים או כלי שרת א"כ אף הוא יהא מותר כיון דע"כ נעשה בטומאה וא"ל בשלמא מה שאסור מחמת שלא יהא יכול לאכול או ליכנוס למקדש הותר אבל מה שנאסר מצד גזה"כ אף שא"צ לילך כלל למקדש ולא לאכול מנ"ל דזה הותר וא"כ טמא מת שאסר מגזה"כ לא נדחה ז"א דהרי חזינן לעיל (עח) מחלוקת ר"ח ורבא רק דטומאת הגוף לאכול קדשים בכרת אבל לא מטעם הנ"ל וע"כ משום ס"ס הותר או נדחה שם טומאה רק טומאת גוף לאכול חמיר וק"ל. א"כ טמא מת בשביעי דשפיר יכול לאכול יהא מותר וכל כי האי הי' לו לרמב"ם להשמיענו זה ועכ"פ אם נאמר כן י"ל דעת הרמב"ם (פ"ו מה' ק"פ) שפסק שם טמא מת אף אחר שטבל אסור לשחוט עליו והקשו א"כ הא דלעיל ריש אלו דברים דאמר ר"י הזאה תוכיח שהיא משום שבות ואינה דוחה שבת וכו' ות"ל מאי יועיל הזאה הרי ס"ם יהא אסור לשחוט עליו. ולהנ"ל משכחת לה שהיו כלי שרת טמאים בטומאת שרץ והותר ג"כ טומאת הגוף רק אם אסור להזות א"כ לא יהא רשאי לאכול דטומאת הגוף לאכילה לא הותר וכנ"ל והבן זה:
הואיל ושייך לענינים אלו סוגיא דסנהדרין (יב.) ת"ר אין מעברין שנה מפני טומאה נכתוב כאן מה שעלה במצודתי בסוגיא זו:
ע) בתוס' ד"ה שעיבר מפני טומאה וכו' לפי' רש"י ותוס' דהוי טומאת עכו"ם וכו' קשה הרי לא הותר בציבור רק טומאת מת ולא שאר טומאות. וצ"ל או ע"ז שאני דאיתקש למת או משום דהוי טומאה דרבנן וכבר כ' בזה בחי' לעניני חנוכה:
עא) בא"ד ותימה שהרי היו יכולים ליטהר בט"ו וכו' לפי' ראשון לא הקשו זה נ"ל כמ"ש רש"י ד"ה שעיבר יכו' שכ' שידע שלא יהיו מספיקין ליטהר עד הפסח וצריך ביאור קצת וק"ל. ועי' רמב"ם (פ"ד מה' קידוש החודש) במפרש שם שכ' באיזה אופן נוכל למצוא טומאה שא"א לטהר ומה דקשה עליו עי' שעה"מ פ"ד מה' ביאת מקדש:
עב) שם ע"ב אמר מר ר"י אומר וכו' מה דקשה על תוס' מנחות (טו.) שכ' שם אף דבעלמא סבר ר"י טומאה הותרה בציבור פסח שאני הואיל ואית בי' אכילה ותוס' יומא (יא) ד"ה מכלל כ' מטעם אחר דפסח דומה קצת לקרבן יחיד מש"ה דחוי' א"כ מאי פריך הש"ס כאן. עי' שעה"מ פ"ד מה' ביאת מקדש הנ"ל שכ' ליישב דהא דפסח שאני הוי רק מדרבנן ומש"ה אין ראוי לעבר ע"ש. ולכאורה לפי' רש"י ותוס' כאן דהוי טומאת ע"ז דהוי ג"כ רק דרבנן ואפ"ה אם טומאה דחוי' מעברין (וכן כ' באמת השאג"א ע"ש. ועי' תשו' נוב"י מהדורא בתרא (חאו"ח סי' פ"ו) הקשה ג"כ קו וו ע"ש מה שתירץ):
עג) שם והתניא ציץ וכו' לכאורה צריך להבין ת"ל אף אם הותרה וכו' מ"מ אם יש בבית אב טהורין וטמאין מהדרינן אטהורין עי' יומא (ז.) א"כ כאן ג"כ כיון שאפשר לעבר מדוע לא יעשו כן והרי ודאי אין ראוי לציבור לטמאות עצמם לכתחילה וצ"ל דלעבר לא הוי כמו לכתחילה דהוי קצת דיעבד וכמו דלמ"ד הותר אם נטמא קרבן ציבור אף דאפשר באחר אפ"ה לא עבדינן הכי עי' תוס' יומא (ז:) ד"ה כ"ג ביה"כ וכו' א"כ כ"כ לענין עיבור והבן. אך לפ"ז קשה להיפוך לפי המבואר בתוס' הנ"ל דאף למ"ד דחוי' בציבור עכ"פ בצירוף ריצוי ציץ אף לכתחילה אין מהדרינן על קרבן אחר א"כ פ"ל אף למ"ד דחיי' אמאי מעברין. אך י"ל כיון דצריך ציץ הרי אין ציץ מרצה טומאת גברא וניחא:
אך עדיין קשה לדעת הרמב"ם פ"ד מה' ביאת מקדש שכ' שם טומאה דחוי' בציבור ומהני ריצוי ציץ וכבר הארכנו לעיל (דף עח) בענין זה. ואם נאמר דכונת הרמב"ם רק לענין דיעבד ולענין טומאת בשר מהני ציץ אף לכתחילה ולענין טומאת גברא רק דיעבד זה דוחק. וגם הרי נראה לרמב"ם הא דתנן לעיל ששה דברים באין בטומאה היינו טומאת גברא ועלה קאמר הש"ס הפלפול לעיל (דף ע"ח) וע"ז מסיק הש"ס הא בציבור וציבור באין לכתחילה משמע לעולם:
וגם אמרנו ליישב עפי"ז מה שהקשה בקרבן חגיגה הא דאמרינן בשמעתין דציבור יכולין לעשות בטומאה אף בשביעי שלהם יכולין אף שהי' יכולין ליטהר והרי רק דחוי' יע"ש ובחי' הארכנו. עכ"פ להנ"ל ניחא דע"י ריצוי ציץ הותר:
ונחזור לעניננו עכ"פ קשה כנ"ל וצ"ל דמ"מ י"ל דעיבור קיל טפי מלפסול קרבן אף דלא פסלינן קרבן אפ"ה מעברין משא"כ ר"י סבר טומאה הותרה גמרי סבר הש"ס מסברא דאין מעברין וק"ל:
עד) תוס' ד"ה כ"ג ביה"כ וכו' לכאורה לפמ"ש תוס' יומא הנ"ל עיקר הקו' כ"ג ביה"כ היינו אם נפסל קרבן לא מהדרינן על אחר א"כ משמע קצת שידעו זה במעשה וא"כ מה הקשו תוס' אך י"ל אף יה"כ לא ידעו במעשה רק מסתמא והקשו שפיר וק"ל:
עה) שם בגמ' בגמ' א"ה ר"ש אומר וכו' עי' מהרש"א שהק' לס"ד דר"ש סובר אין מעכבין לכתחילה א"כ קשה הרי ר"ש סובר דחוי' וכו' ע"ש ותי' דחוק. ולפי מש"כ לעיל ניחא שפיר דס"ס כיון דציץ מרצה אין מעברין. ובלא"ה ג"כ ניחא די"ל אף דדחוי' אפ"ה אין מעברין. והרי הרמב"ם פסק טומאה דחוי' ואפ"ה פסק אין מעברין וק"ל:
ובזה מיושב ג"כ קו' הנ"ל למסקנא מדוע קאמר ר"י אם עיברו אין מעוברת ות"ל הרי פסח לכ"ע דחוי' ולהנ"ל י"ל אף אי דחוי' אפ"ה אינה מעוברת וק"ל:
עו) רש"י ד"ה לכתחילה א"ב ור"ש איידי וכו' ובחי' לה' ביאת מקדש כ' ליישב דרך פלפול ע"ש:
עז) (שם) גמ' תניא נמי הכי וכו' לכאורה יראה מכאן מדאמר ר"ש אלא מפני מה ביקש רחמים וכו' משמע דלת"ק אף דבדיעבד מעובר אפ"ה ביקש רחמים כיון דלכתחילה אין רשאי לעשות דלא כמהרש"א ועי' כ"מ ספ"ד מה' ביאת מקדש:
עח) תוס' ד"ה ונשים משלימות וכו' עי' בזה בפסחים שם ובחי' על רמב"ם הב"מ:
עי' מפרש פ"ד מה' קידוש החודש שכ' שם איך משכחת ני הטומאה הלא יוכלו לטהר קודם ט"ו די"ל שהי' מחוסרי כפרה ויודעים שלא יהי' להם קרבן עד אחר החג ע"ש ועי' שעה"מ שתמה דא"כ איך כ' הרמב"ם שהי' עושין בטומאה הרי שאר טומאות לא נדחו בציבור ובטומאת מת לא הוי מח"כ ורמז לעיין בזבחים (לב:) ע"ש והיינו דשם מבואר דלרבא ציבור שהי' טמאי מתים ונעשו זבים הואיל והותר לטומאת מת הותר נמי לזיבה ע"ש. וא"כ י"ל דאיירי כה"ג. אך הרמב"ם לא הביא כלל הך דינא וע"כ דפסק כמ"ד דלא אמרינן הואיל וכו' וק"ל. ועי' ספר מראה כהן שם כ' זה ובלא"ה יראה אף למ"ד (דלא) דאמרינן הואיל וכו' מ"מ כיון דלטומאה יכולין ליטהר א"כ הדר הוי רק טומאת זיבה לחוד ויש לדחות וק"ל:
עט) אולם קצת י"ל אחר שנבין הא דמיעטה תורה שלא לשחוט פסח בטומאה לכאורה י"ל הטעם משום שאין ראוי לאכול ופסח אכילה מעכבת אך למ"ד אין שוחטין על טמא שרץ כ"ז שלא טבל ע"כ הו מגזה"כ דהרי זה יכול לאכול בלילה שיטבול ואף די"ל דהטעם שמא יפשע ולא יטביל יראה דזה אינו עיקר הטעם וכבר הארכתי בזה לעיל. ובלא"ה לדעת הרמב"ם דאף אחר שטבל טמא מת בשביעי שלו אפ"ה אין שוחטין עליו א"כ ע"כ הוי גזה"כ וק"ל. אך עכ"פ מחוסר כפורים בשביעי שלו דשוחטין עליו משום שיכול לאכול בלילה קשה לכאורה אף אם אין לו מה להקריב אפ"ה נימא יבא עשה דפסח וידחה ל"ת של טומאת הגוף דהרי במחוסר כפורים כ' הרמב"ם פח"י מה' פסה"מ דהוי רק לאו ולא כרת ולענין ביאתו למקדש עי' רמב"ם פ"ג מה' ביאת מקדש כ' דלוקה מלקות מרדות ומשמע דהוי רק דרבנן ואי משום דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש עי' תוס' זבחים (לג:) ד"ה לענין מלקות כ' תוס' שם דדחי ביאה במקצת משום דהוי עשה שי"ב כרת דחי שפיר אף דהוי שם לאו ועשה וע"כ לענין ל"ת שבמקדש ג"כ אמרינן דעשה שיב"כ עדיף. ובאמת קשה קצת לשון תוס' שם דלא אתי עלי' רק משום ל"ת ועשה אי לאו דפסח הוי עשה שיב"כ וטפי הי' להו להקשות ג"כ מטעם ל"ת שבמקדש ואין פה מקומו:
עכ"פ לפ"ז מיושב קו' שעה"מ הנ"ל דשפיר עושין בטומאה דעשה דוחה ל"ת. אך לפ"ז צריך להבין קצת טומאת בשר שהותר ג"כ או נדחה בציבור ת"ל זה בלא"ה ש"ד מכח עשה דוחה ל"ת וא"כ ניטמא סכין בשרץ דאמרינן לעיל (עח.) דאסור לאכול בטומאת הגוף משום מוטב ידחה טומאת בשר דהוי בלאו וכו' ות"ל טומאת בשר בלא"ה ש"ד מכח יבא עשה וידחה וכו' אך י"ל ס"ם כיון דעכ"פ נדחה נדחה ג"כ טומאת הגוף אך ז"א] דטומאת בשר כך הדין נותן דעשה דוחה [ל"ת] משא"כ (טומאת הגוף] דהוי ל"ת שי"ב כרת לא דחי. דבשלמא אם הטעם משום דחוי' בציבור ס"ד שפיר מה לי חומרא רבא או זוטא משא"כ אם הטעם משום עשה דוחה מסברא הדין נותן דטומאת הגוף לא דחי דהוי כרת וי"ל ואין להאריך וק"ל:
אכן השעה"מ הקשה עוד א"כ מה פריך הש"ס בסנהדרין על ר"י דאמר מעברין מפני הטומאה הא סבר הותר בציבור. ומה פריך דילמא שאני הכא דהוי מח"כ ושאר טומאות לא היתרו בציבור. ובזה לא יספיק תי' הנ"ל דס"ס כיון דעשה דחי ל"ת ודאי מהדרינן כי היכי דלא נצטרך לדחות וק"ל. ע"כ י"ל באופן אחר דודאי לא שייך שהי' כל ישראל מחו"כ רק י"ל הכהנים היו מחו"כ. וכפי לשון הרמב"ם פ"ג מה' ביאת מקדש הוי איסור כניסה למקדש במחו"כ דרבנן בעלמא. וא"כ י"ל משום דרבנן ודאי אין ראוי לעבר רק ממילא נטמאו האימורים וע"ז שפיר טומאה דחוי' או הותרה וניחא: פ) ומעתה י"ל ג"כ קו' שעה"מ ושאג"א הנ"ל על תוס' (יומא ומנחות) שחילקו בין פסח לשאר קרבנות ציבור. א"כ מה פריך הש"ס כאן. ולהנ"ל י"ל כיון דע"כ איירי בכנ"ל א"כ הבשר לא נטמא כלל רק האימורין א"כ ממילא אין חילוק בין פסח לשאר קרבנות וק"ל. ומעתה ג"כ מוכח דטומאת בשר הותר בציבור אף משאר טומאות רק לענין טומאת גברי אז יש חילוק וק"ל. וכאן ג"כ טומאת אימורין הוי כמו טומאת בשר וק"ל. גם צריך לדעת אם עשה דוחה ל"ת מותר רק כזית ראשון:
אח"ז ראיתי כי זה אינו דעכ"פ אם הכהנים מחו"כ נהי דיוכלו לילך לביהמ"ק כנ"ל מ"מ כיון דמחוסר כפורים שעבד חילל עבודתו עי' פ"ג מה' במ"ק א"כ נסתר הנ"ל וק"ל:
פא) עוד נזכיר די"ל דעת הרמב"ם שפסק טומאה דחוי' בציבור ואפ"ה פסק דאין הציץ מרצי רק עודהו על מצחו עי' (פ"ד מה' ביאת מקדש). וכבר כ' שם ובחי' לעניני חנוכה. ונתיישבתי כי י"ל עוד די"ל גם ר"ש סבר טומאה הותרה בציבור. ומה שהקשה כ"ג ביה"כ יוכיח. היינו משום נהי דטומאת מת הותר מ"מ שאר טומאות לא הותרו. ועכ"פ קשה מכ"ג ביהכ"פ אם נטמא בשאר טומאות. ור"י השיב טומאה הותרה וכו' אין הכונה דוקא משים היתרה אף אם דחוי' ג"כ ש"ד רק כונתו ציבור שאני משום דהוא סובר טומאת בשר אף בשאר טומאות הותר וכאשר כ' בחי' לה' במ"ק דתלי זה דלמ"ד דילפינן מבמועדו אפילו בטומאה אמרינן שפיר דטומאת בשר אף שאר טומאות הותר כיון דעיקר מיעוט לשאר טומאות מדכתיב איש איש כי יהי' טמא לנפש איש נדחה ואין ציבור נדחין ואפ"ה דוקא לנפש ולא שאר טומאות א"כ זה דוקא בטומאת גברי אבל לא בטומאת בשר משא"כ מאן דיליף טומאה נדחה מגז"ש ולא ממשמעות דמועדו עי' לעיל (עז.) ור"פ אלו דברים ע"ש. א"כ י"ל כיון דעיקר הלימוד מהא דאיש איש וגו' א"כ ממילא כיון דמיעט דוקא לנפש אף טומאת בשר אימעוט. וא"כ ניחא הרמב"ם פסק כמ"ד דיליף מבמועדו. וגם הרי הרמב"ם שם פ"ד מה' בה"מ פסק מקרא דדברי הימים מוכח דפסח נדחה בטומאה וא"כ אף טומאת בשר נדחה ולא קשה כלל מכ"ג ביה"כ: ומיושב ג"כ קו' מהרש"א כאן שהקשה למ"ד דלר"ש אין מעברין לכתחילה ות"ל הא איהו סבר טומאה דחוי' וכו' ולהנ"ל אין מוכח וכנ"ל וק"ל: פב) עוד נזכיר מש"כ לעיל להקשות ת"ל אף אם טומאה דחוי' וכו' הא בצירוף ריצוי ציץ מהני [אף[לכתחילה וא"כ ס"ס אמאי הוצרך חזקי' לעבר. יראה דלא קשה דנהי דהרמב"ם פסק דלענין טומאת גברי ג"כ יועיל ריצוי ציץ מ"מ כיון דעכ"פ אין הציץ מרצה על אכילות לכ"ע עכ"פ לאכול ממש א"כ זה לא הותר רק משום טומאה דחוי'. וכבר הארכתי בזה בחי' לעיל בסוגיא (דף עח עט) ע"ש. ובפ"ד מה' בה"מ הארכנו יותר ושם כ' לפרש כונת הרמב"ם דציץ מרצה בציבור ג"כ רק לענין דיעבד ודלא כתוס' ביומא הנ"ל ושם הארכנו:
ומה דהקשינו בחי' הל' ביאת מקדש דס"ס אמאי לא יעברו מפני טומאה כדי לעשות קרבן חגיגה ועולת ראי' ושלמי שמחה דאין עושין בטומאה. צ"ל אם אין עושין כלל ל"ל בה ופסח שאני כיון דעושין בטומאה וצ"ע עוד: פג) גם עוד דבר נדבר מ"ש תוס' ביומא דהוכחת ר"ש מכ"ג ביה"כ היינו דלכתחילה אין מהדרין אחר אחר אם נטמא ביה"כ ומזה מוכח דטומאה הותרה וכו' וקשה נהי דטומאה דחוי' וכו' ס"ס אם נקח קרבן אחר נצטרך לחזור ולדחות יה"כ בחנם. ולכאורה עדיף טפי לדחות טומאה ועכ"פ שקולין ונצטרך לומר דשבת ודאי הותר בציבור אף למ"ד טומאה דחוי'. וכן ראיתי בס' בשמים ראש בהקדמה כ' כן בפשיטות. ולדידי עדיין צ"ע דהרי לענין שבת ג"כ כל שאפשר לעשות מע"ש אסור. אולם יראה דס"ס כמו דאמרינן בזבחים (לב) הנ"ל גבי מצורע הואיל והותר לצרעתו הותר לקריו וכו' ומנ"ל דהותר לצרעתו דילמא ג"כ רק דחוי' וצ"ל מה שדרכו כן שהתורה אמרה לעשות כן לא שייך דחוי' רק הותר משא"כ דבר שהוא רק במקרה כמו טומאה וכדומה מש"ה הוי רק דחוי'. ומהאי טעמא אמרינן לענין פיקוח נפש דיש סוברים שבת דחוי' וק"ל. אך עדיין צריך ביאור קצת בנ"ד ס"ס כיון דאפשר לעשות בטומאה לא דחי יהכ"פ עוד וצ"ע. אך י"ל דדמי להא דר"פ ר' ישמעאל במנחות דאמרינן שם אם שחט חטאת ציבור ונמצאת כחושה אמרינן לו לכתחילה הבא שמינה ושחוט דראשונה שחט ברשות והשני' שוחט ג"כ עתה ברשות בשבת וכמו כן כאן לא גרע פשר טומאה מן כחושה וק"ל:
פד) גם נפלפל קצת בלשון תוס' יומא אשר הבאנו לעיל הנה שם (ו':) תוס' ד"ה אמר רב תחליפא וכו' כ' הך דפסח שאני הואיל ומיחזי כקרבן יחיד לכ"ע דחוי' וכן אילו של אהרן ושם דף (ז'.) ד"ה כיון וכו' כ' דזה הוי רק דרבנן דמה"ת הותר אף זה למ"ד הותרה ע"ש ודף (ז':) ד"ה מכלל וכו' כ' הא דפריך ר"ש מכ"ג ביה"כ היינו דאף גם לכתחילה אין מהדרינן וכו'. והנה קשה ס"ס מאי משני ר"י הנח ליה"כ דטומאה הותרה וכו' ס"ם קשה אם אירע טומאה באילו של אהרן הרי צריך להדר דבזה טומאה דחוי' כמו דמשני הש"ס דף ז'. באילו של אהרן דמהדרין באמת ושוב ג"כ א"ל באילו שאני דהרי אז לבוש בגדי זהב וציץ על מצחו ז"א דהרי חזינן דהש"ס קאמר באילו של אהרן מהדרין. ועי' שעה"מ (פ"ד מה) ביאת מקדש) שם כ' באמת דע"כ באילו וכו' אף שציץ על מצחו אפ"ה מהדרינן כיון דמיחזי כקרבן יחיד והוכיח כן מהך דיומא הנ"ל וכ' דא"ל דאיירי באין ציץ על מצחו ז"א כיון דשם איירי פרים פר ע"ז דלא הוי קבוע זמן דאין דוחה כלל טומאה וע"כ מה דמהני אם אין שם אחר ע"כ היינו משום ריצוי ציץ א"כ ודאי אילים איירי ג"כ כה"ג ע"ש. ולא אבין לכאורה מאי הוצרך לזה ת"ל ע"כ עבודת היום בכ"ג בבגדי זהב א"כ ע"כ ציץ על מצחו וצ"ע וכעת לא עיינתי. עכ"פ קשה כנ"ל א"כ יה"כ מאי איכא למימר וקשה כין לר"י ובין לר"ש לפי' תוס' ד"ה מכלל הנ"ל. ועי' שעה"מ הנ"ל שם הקשה על לשון תוס' יומא (נ.) ד"ה ונ"מ וכו' שכ' שם אמאי לא אמר נ"מ דאם שותפין מהדרין אטהרה ואם ציבור לא מהדרינן וכו' והקשה א"כ הדר תיקשי מכ"ג ביה"כ בשלמא מאילו לא קשה שהרי הי' לבוש בגדי זהב וציץ על מצחו יע"ש וקשה טובא הרי וביאר דף ז' דבאילו באמת מהדרין אטהרה ולא יועיל ציץ וכאשר כ' הוא עצמו וכנ"ל. ועי' תשו' שאג"א (סי' ל"א) שהקשה דקשה קו' הש"ס יומא (ו:) דפריך שם ועד שעתה מפרישו מביתו נפרישו מטומאת מת ואמר רבא טומאה הותרה וכו' ת"ל שמא יארע טומאה בשעת עבודת שעיר ואף פר מחזי קרבן יחיד ע"ש ותי' כיון דהוי רק ספק לא חיישינן להכי כיון דבעלמא הותרה אף דלענין זה דחוי' זה רק דרבנן ומספיקא לא חיישינן ע"ש. וקשה טובא ס"ם אמאי לא הקשו מהא דאמר ר"ש כ"ג ביה"כ יוכיח וע"כ משום דאף לכתחילה א"צ להדר כמ"ש תוס' ד"ה מכלל הנ"ל ואם נימא דהי' ידוע להם אשר לא יארע פעם אחת ביה"כ טומאה בשעיר אבל מאיל ופר י"ל באמת מהדרינן אטהרה א"כ ניחא אך לא נראה כן מהגאונים הנ"ל סוף כל דבר לא הבנתי זה כראוי ועוד חזון למועד בזה אי"ה:
גם מ"ש השאג"א בתשו' הנ"ל לחלק ולומר די"ל אם אין מעברין דבדיעבד מעובר קשה שפיר למה ביקש חזקי' רחמים דהרי בדיעבד עכ"פ מעובר משא"כ אם עיבר ביום שלשים של אדר דלכתחילה אין מעברין אף דבדיעבד מעובר אפ"ה ביקש רחמים הואיל ולכתחילה מן התורה אסור לעבר משום זה ניסן יכו' מש"ה ביקש רחמים הואיל ועבר אדאו' וכו' ע"ש. לכאורה קשה הרי אם כבר קידש החודש ודאי אף בדיעבד לא מהני רק יום שלשים הואיל וראוי לקדש מהני בדיעבד וזה יראה ג"כ דהוי רק דרבנן ועי' רמב"ם (פ"ד מה' ק"ה הי"ד) וי"ל ועי' בזה: