פתח הבית חלק א· רבי אברהם טיקטין
פסחים · דף עט.
מא) דף עט ע"א תוס' ד"ה או שהיו כהנים טמאים וכו' אע"פ שיכולין ליזהר וכו' לכאורה תימה הא הותר טומאת הגוף שנכנס למקדש בטומאת הגוף וכמו לקמן בנטמא הסכין וראיתי בצל"ח שהרגיש בזה. אולם לענ"ד נראה דס"ס הוקשה להו שפיר דנהי דהותר טומאת אימורין מנ"ל להתיר טומאת בשר ונהי לקמן בטומאת סכין אמרינן דהותר היינו כיון דס"ס הותר עכ"פ טומאת בשר הותר ג"כ טומאת הגוף לגבי בשר רק דסבר ר"ח אם נטמא טומאת שרץ לא אמרינן הותר דעדיין לא הותר טומאת כרת אך כיון שנטמא סכין בטמא מת דעכ"פ הותר כרת לענין כניסה למקדש ונהי דלענין אכילת בשר לא הותר רק לאו מ"מ כיון שהותר טומאת כרת לענין כניסה והותר ג"כ עכ"פ אכילת בשר עכ"פ בלאו הותר ג"כ אכילת בשר בטומאת הגוף משא"כ קו' תוס' כאן נימא דלענין אכילת בשר לא הותר כלל אף דהותר לענין הקרבת אימורין מ"מ עדיין לא הותר אכילת בשר כלל וק"ל:
מב) בא"ד כיון דאשתרי טומאת אימורין וכו' עי' צל"ח מה שתמה בזה דלקמן פ' מי שהי' טמא לא איירי כלל בענין זה וצ"ע:
מג) (שם) בגמ' אבל נטמא הסכין בטומאת שרץ וכו' מה דקשה הרי לא הותר במת רק טומאת מת אבל לא שאר טומאות עי' צל"ח וכבר הארכתי בזה בחי' לה' ק"פ דטומאת בשר הותר בציבור אף שאר טומאות רק טומאת גברי הותר רק טומאת מת ואין עת האסף פה:
מד) (שם) מוטב יאכל בשר וכו' לכאורה קשה טובא הרי מתני' לעיל (עח:) וכן (פ:) אתי כר"נ עי' תוס' שם ד"ה נזרק ואח"כ נודע וכו' וא"כ כיון דלר"נ אכילת פסחים לא מעכבא א"כ יראה דלא הותר כלל אכילת בשר בציבור כיון דלא מעכב וא"כ לא הותר כלל הטומאה ודוחק דנימא מתני' דהכא לא אתי כר"נ. אכן צ"ע לכאורה דא"כ לר"נ בטומאת גברי יהא מותר הבשר באכילה וטומאת בשר אסור באכילה זה דוחק ועדיין צ"ע בזה וק"ל: מה) בתוס' ד"ה אלא שניטמא בסכין וכו' עי' צל"ח ויש לדחות דבריו ואין להאריך:
מו) (שם) בגמ' ורבא אמר וכו' לכאורה קשה כיון דאין מוזהר כה"ג על טומאת הגוף א"כ ל"ל כלל הטעם שאין קרבן ציבור חלוק אכן י"ל אי לאו הך טעמא הוי ס"ד לומר גבי דידי' לומר להיפוך כיון שמוזהר בטהור יאכל בשר מוזהר ג"כ בוהבשר אשר יגע בכל טמא וק"ל:
מז) עוד נזכיר גרגיר אחד מ"ש כבר בחי' ליומא דקשה לכאורה הא דבקרבנות ציבור אין נאכלין בטומאה רק פסח הואיל ועיקרו לאכילה והיינו הואיל ואכילה מעכבת א"כ ע"כ כשהתיר קרא לשחוט בטומאה ע"כ שמותר ג"כ באכילה וכמי שפי' רש"י לעיל (עו:) ד"ה שמתחילתו וכו' ע"ש וא"כ קשה שתי הלחם דג"כ עיקרו להכי דהרי מבואר לעיל (עז. עח) דשתה"ל אף לר"א אם אין ציץ מרצה על אכילות אסור להניפן בטומאה א"כ בציבור כשהותר להניפן ע"כ משום דמותר באכילה ושם כ' עוד בזה אך עתה נראה דודאי שם אין עיקר לאכילה וראי' דא"כ אף ציץ מרצה לא יועיל כיון דס"ס אסור באכילה וכמ"ש התוס' בסוגיות אלו רק הכונה אם אין ציץ מרצה הוי כאלו אין כאן שתה"ל כלל ונהי דר"א סובר יש דם אעפ"י שאין בשר מ"מ בשתה"ל דהתנופה היא בהם עצמן והוי כאילו אינם אבל אם ציץ מרצה הוי כאילו הם בעין רק שאין רוצה לאכול דרשאי להניף וכן יראה לשון אין ציץ מרצה על אכילות ולא קאמר אין הציץ מרצה לאכול א"ו הכונה בדבר אכילה אף שאין אוכל אפ"ה אין ציץ מרצה וכן מבואר מלשון הרמב"ם פ"ד מה' ביאת מקדש שכ' שם אין ציץ מרצה על דברים הנאכלין ע"ש וגם לא קשה מדהתירה תורה להקריב הקרב עם שתה"ל בטומאה אף דשתה"ל מעכבין כבשים זה רק תנופת שתהל"ח אבל לא אכילתם וק"ל:
מח) ונזכיר עוד לכאורה קשה לר"נ דסבר אכילה לא מעכבת א"כ יהא הא בשר פסח שניטמא כגון שניטמאו כהנים או כלי שרת נימא דאסור באכילה דנהי דטומאה הותרה בציבור או דחוי' מ"מ כיון דבשאר קרבנות ציבור עכ"פ אסור באכילה רק פסח שאני דע"כ הותר קרא לאכילה לר"נ דאכילה לא מעכב א"כ מנ"ל הא אך יראה כיון דלר"נ עכ"פ אם גברי לא חזי ע"כ מעכב א"כ עכ"פ אם רוב ציבור טמאים טומאת הגוף ע"כ הותר בשר לאכילה א"כ מכש"כ בטומאת בשר וק"ל:
מה דקשה לי לפמ"ש הרמב"ם (פ"ד מה' ק"פ) פסח שניטמא ונזרק דמו ואח"כ נודע שהוא טמא ציץ מרצה כמתני' לקמן (פ:) וע"כ משום דסובר נהי דאכילה מעכבא מ"מ מכח ריצוי ציץ נעשה כאילו רק אין רוצה לאכול וכאשר הארכנו בחי' לה' ק"פ ועי' תוי"ט במשנה דף פ' ע"ש א"כ קשה איך קאמר הכא אם נטמא סכין בשרץ הותר רק טומאת בשר הואיל ואינה רק בלאו ות"ל אמאי נימא שהותר כלל הרי לענין זה א"נ כלל להיתר ציבור רק מותר מכח ציץ מרצה וא"כ לכאורה כיון דטומאה דחוי' בציבור רק מכח הכרח וא"כ מה שמותר לעשות הפסק היינו מכח ציץ מרצה על אכילות ואם נימא דר"ח ורבא באמת סברי אין ציץ מרצה וכו' מ"מ תיקשי על הרמב"ם שכ' ספ"ז מהק"פ מוטב ידחה טומאת בשר שהוא בלאו ת"ל אמאי מותר כלל ויש לדחוק ולומר דעכ"פ הותר טומאת אימורין והותר ג"כ טומאת בשר כמ"ש תוס' במתני' וגם על תוס' קשה איך שייך לומר הואיל והתרו אימורין ת"ל הא בלא"ה ניתרין משום ציץ מרצה. ע"כ נראה העיקר כיון דעכ"פ הותר ג"כ משום ציבור א"כ ס"ס נוכל לומר דס"ס טומאה הותרה בזה משום ציבור אף שא"צ לזה וק"ל ובחי' להק"פ כ' כי יש מקום לומר טומאת בשר לא הותר כלל בציבור ועי' לעיל (סב:) מבואר בשר ג"כ הותר ע"ש:
מט) עוד אדבר רגע בענינים אלו ושייך לסוגיא לעיל (עז עח) הנה התוס' (בדף עז.) ד"ה דלא אשכחן וכו' הקשו הא אין הציץ מרצה רק טומאת בשר ולא גברא וכו' וכבר כ' לעיל בזה ובחי' ליומא דלכאורה הי' נראה כונת התוס' דמתני' חמשה דברים באין בטומאה וכו' ודאי איירי אף בטומאת גברא. אולם עתה ראיתי בתוס' מנחות (טו.) ד"ה והכא וכו' כ' שם דכאן איירי בטומאת בשר ועי' לעיל (סב:) תוס' ד"ה אילימא שם יראה ג"כ דתוס' סוברים דמתני' איירי בטומאת בשר ע"ש] בעי ריצוי ציץ משא"כ בטומאת גברא דלא מהני ריצוי ציץ באמת לא בעי ריצוי ציץ כלל ע"ש.
ויראה דלפ"ז כונתם גם כאן כן ודאי מתני' והסוגיא איירי בטומאת בשר רק תוס' הקשו הא חזינן בטומאת גברי ג"כ דחוי' אעפ"י שאין שייך ציץ. כן נראה מלשון תוס' דלא הקשו על הך סוגיא [ופי'] רק הביאו ראי' מטומאת גברי ובשר וק"ל. ועי' רמב"ם בפי' המשנה שפי' בטומאת גברי והוא לשיטתו אזיל שפסק פ"ד מה' ביאת מקדש אין ציץ מרצה על טומאת גברי רק בציבור יראה להדיא שסובר בציבור מרצה ציץ אף על טומאת גברי ע"ש:
נ) ונחזור לדעת תוס' במנחות הנ"ל שנראה מדבריהם שרצונם ליישב קו' תוס' כאן יע"ש. ולכאורה תימה כיון דחזינן בטומאת גברא דחוי' בציבור אף בלא ציץ א"כ מדוע יגרע טומאת בשר. ויראה כונת דבריהם דודאי במקום דאי אפשר כיון דטומאה דחוי' אף בלא ציץ כלל ג"כ מותר ובטומאת גברא א"א באחר משא"כ טומאת בשר דאפשר להביא אחר אז אי לאו ריצוי ציץ צריך להביא אחר. וכן יראה בתוס' יומא (ז:) ד"ה מכלל יע"ש היטיב. ולפ"ז צ"ל הא דפריך הש"ס כאן על מתני' דחמשה דברים וכו' היינו דמשמע אף דאיכא אחר אפ"ה שרי וע"כ משום צירוף ריצוי ציץ:
ובזה ניחא ג"כ מה שדקדקנו לעיל מדוע דחקו רש"י ותוס' (עח.) בהא דמשני כאן ביחיד כאן בציבור לפרש טומאה הותרה או משום ציץ מרצה על אכילות ולא נימא דלמסקנא א"צ לטומאה דחוי' כלל צירוף ציץ ולהנ"ל ניחא כיון דמהני אף דאיכא אחר לא מהני אם לא בצירוף וק"ל. ולכאורה קשה ת"ל אי ליכא אחר הרי חזינן באמת גבי עומר אם נטמא אם יש אחרת מביאין אחרת וכמו שמבואר שם ביומא (ז.) והן אמת שהרמב"ם לא הביא זה וצריך ביאור וכבר כ' זה בחי' שם עכ"פ א"כ איך שייך לומר דהש"ס סבר דמתני' איירי אף ביש אחרת. וקצת י"ל דבאמת בצירוף ריצוי ציץ באמת א"צ להביא אחרת והך ברייתא שם אתי כמ"ד אין ציץ מרצה על אכילות ואף דביומא שם מסיק אף למ"ד טומאה הותרה וכו' אפ"ה אם יש אחרת מביא אחרת י"ל ריצוי ציץ עדיף ועדיין לא יתיישב בזה דעת הרמב"ם שהשמיט הך ברייתא דס"ס הי' לו להביא אם אין ציץ על מצח וכ"ג דהוא פסק כר"י דוקא על מצחו] או נאמר באמת אין הלכה כהך ברייתא ומש"ה השמיטו הרמב"ם וק"ל:
נא) אך עדיין קשה עכ"פ מאי פריך מעומר ושתהל"ח דילמא מתני' אתי כהנך תנאי דשת"ל אין דוחין יו"ט וכן נקצר שלא כמצותו בעומר פסול וא"כ לא משכחת כלל שיביא אחרת. וע"כ עיקר קו' הש"ס בתחילה דפריך לימא מתני' דלא כר"י רק משלמי ציבור ושעירי ר"ח אבל עומר ושתה"ל לא קשה כנ"ל דהוי דיעבד ואין לומר דאף משלמי ציבור לא קשה דהוי כבשי עצרת וא"כ אמאי נאמר שיביא אחרת וידחה יו"ט ומאי אולמי' דהאי מהאי באחרת ידחה יו"ט ובזה רק טומאה די"ט כבר נדחה אצלו שכבר נשחט אך ז"א דמוכח מתוס' שם יומא (ז:) ד"ה מכלל הנ"ל שכ' ביה"כ הרי אפשר באחר וע"כ כיון דיה"כ הותרה תורה לכתחילה לשחוט טפי עדיף להביא אחר מלהקריב זה בטומאה ע"ש אבל עכ"פ מעומר ושת"ל. קשה כנ"ל מאי פריך הש"ס הלא א"א באחר וא"כ נצטרך לדחוק ולומר כונת תוס' מנחות (דף ט"ו) הנ"ל דבאמת בטומאת בשר הוי סבר הש"ס אף דיעבד לא מהני בציבור רק בצירוף ציץ משא"כ טומאת גברא וזה דוחק גדול. ואפשר לדחוק דבשת"ל משמע אף אם רואה מיד בערב י"ט שהיו טמאין אפ"ה א"צ לאפות אחרים וגם זה דוחק ובחי' פ"ד מה' ביאת מקדש הרחבנו הדיבור יותר:
נב) בגוף הענין כאן דאמרינן דהותר טומאת גברי הואיל והותר טומאת בשר ולכאורה הרי אף למ"ד טומאה הותרה בציבור כל כמה שיכול לעשות בטהרה עושין עי' יומא (ז') א"כ א"ש כאן. אך ז"א דהרי כאן הוי דיעבד אך למ"ד טומאה דחוי' אז מעכב אף דיעבד כיון דלא הותר רק טומאה קלה. וכן צריך להבין קצת על תוס' שכ' הואיל והותרו אימורין וכו' ות"ל מה שיכולין לעשות בטהרה עושין וצ"ל ג"כ זה דוקא אם יכולין לעשות לגמרי בטהרה משא"כ כיון דהותר חד טומאה הותר נמי אידך ועי' שעה"מ פ"ד מה' ביאת מקדש כ' כעין זה ע"ש ודבריו צריכין ביאור קצת ועדיין צריך להבין הרי במנחות (ט"ו) שם נטמא אחת מן הבזיכין וכו' סבר, ר"א שניהם יעשו בטומאה ורבנן סברי הטהור בטהרה וכו' ת"ל אף לרבנן נימא נהי דטומאה דחוי' מ"מ כיון שהתרו אלו כ"כ אלו כמו כאן אך יש לחלק דכאן הבהמה נטמאת בסכין א"כ כולה חדא משא"כ שם אין שייכות אלו לאלו ועדיין צ"ע וק"ל: