פתח הבית חלק א· רבי אברהם טיקטין
פסחים · דף עו.
טו) דף עו ע"א בגמ' תנן נטף מרוטבו וכו' [בדף מיוחד בארתי זה יותר כי נכתב כאן בקיצור גדול] עי' בר"ן על הרי"ף פ' כל הבשר שהביא בשם הרא"ה שרוצה להוכיח דצונן לתוך חם אינו אוסר יותר מכדי נטילה מדקאמר בשלמא לרב מש"ה יטול וכו' ע"ש ותמה הר"ן הא חם בחם בלא רוטב אינו אוסר יותר מכדי נטילה ועוד א"כ מאי משני דאיירי בסולת רותחת א"כ הוי חם בחם ואמאי יטול ליתסר כולו ע"ש היטיב בר"ן. ואמרנו ליישב דעת הרא"ה בהקדים מאי דקשה עוד דמשני כדאמר ר"י בסולת רותחת וכו' תיקשי על הר"י גופי' אמאי לא משנה ארישא דמתני'. ונ"ל עי' בתוס' במתני' ד"ה יטול וכו' שצידדו קצת אך אין מוכרח כ"כ בתוס' שכיונו ג"כ לזה] אם נפל רוטב על צלי וכדומה דהוי כמו בישול ואסור כולו. ובאמת מל' כל הפוסקים לא משמע כן עי' ר"ס צ"ב אלא צ"ל אם נפל מעט מרוטב הוי רק כמו שאר דבר גוש שנפל וק"ל וא"כ י"ל ודאי ידע המקשה די"ל דאיירי בחרס רותח רק דהי' קשה לו א"כ ליתסר כולו דס"ד מעט רוטב אוסר ג"כ כילו א"ו דאיירי בצוננת וא"כ אין אוסר יותר מכדי נטילה. ואין להקשות ס"ס כיון שמעט הרוטב נאסר הדר אוסר כולו לסברת הרא"ה הנ"ל מ"מ י"ל דידע המקשה די"ל רוטב ובשר הוי מב"מ ובטל מה"ת ברובו וגבי קדשים אוקמי' אדאורייתא כמבואר סוף ע"ז בראש שם רק דמ"מ למ"ד עילאה גבר כיון דמטוי הרוטב מחמת חמימות החרס הדר ומטוי לבשר. ומיושב בזה קו' תוס' ד"ה בשלמא וקשה ת"ל וכו' וק"ל. וכיון דעיקר האיסור מכח דמטוי הפסח י"ל שפיר כיון דאין כח בחרם לבשל רק כדי קליפה א"כ אם הי' נופל מיד הבשר על החרם לא הי' מתבשל יותר מכדי קליפה ומהיכי תיתי נאמר הואיל ונפל הרוטב תחילה תיאסר כל הבשר הלא אין כח בחמימות החרס אשר בתוכה לבשלה יותר מכדי קליפה והבן זה. וברישא נטף מרוטבו על החרס י"ל לרב דאיירי בחרס למעלה וק"ל אבל למ"ד תתאה גבר פריך שפיר: ומעתה משני שפיר כדאמר ר"י בסולת רותחת היינו דמשני על סולת דאיירי ברותח א"כ קשה תיאסר הכל וע"כ צ"ל דמעט רוטב לא חשיב כרוטב לאסור הכל א"כ ממילא י"ל גם הכא דאיירי ברותח ולמסקנא אמרינן ג"כ דחם בחם אין אוסר רק כדי נטילה ורוטב מיקרי ג"כ רק כמו שאר דברים כנ"ל]: והנה כל האחרונים הקשו מאי פריך הש"ס ולשמואל הא עכ"פ נאסר כדי קליפה וכיון שהוא רוטב אוסר אח"כ כדי נטילה וצ"ל אי בדבר דלא שייך קליפה לא אסור כמבואר כ"ז בסי' צ"א ביו"ד או דבטיל ברובא. אך מנ"ל למקשה להקשות דילמא אתי כמ"ד מב"מ לא בטיל ואפילו בדבר דלא שייך קליפה ג"כ אסור וצ"ל דאל"כ ואסור כולו כסברא הנ"ל דרוטב כל שהוא אוסר ג"כ משא"כ אחר שהביא ראי' מר"י דרוטב מעט לא חשיב רוטב כנ"ל א"כ י"ל שפיר דאיירי אף בצוננת וכסברא הנ"ל דעכ"פ נאסר כדי נטילה א"כ ניחא שפיר דר"י לא תירץ זה ארישא דמתני' דידע שפיר דמעט רוטב אינו אוסר רק דדחיקא לי' לאוקמי' דאיירי בסולת רותחת וק"ל קצרתי: טז) הרמב"ם פ"ח מה' ק"פ הביא הך דנטף מרוטבו ולא ביאר דמיירי דוקא בחרס רותח ולהנ"ל מיושב דלמסקנא איירי אף בצוננת וק"ל:
הרמב"ם בהך דנטף על הסולת לא ביאר ג"כ דמיירי בסולת רותח. וקצת י"ל עי' ברמב"ם דמשמע שם שפוסק באמת יטול את מקומו וא"כ י"ל זה אף בצוננת אסור כנ"ל משום אדמוקיר וכו' רק דעיקר קו' הש"ס ל"ל יקמוץ וק"ל ועי' כרו"פ בענינים אלו סי' צ"א וק"ה ויש להשיב על דבריו בפרט מה שהבין בדברי תוס' ד"ה אלא למ"ד וכו' ואין להאריך:
לעיל כתבנו ליישב דעת הרא"ה דרך פילפול וכ' בקיצור נמרץ ואבוא עתה לבאר באריכות כפי ענ"ד. הר"ן פרק כל הבשר הביא בשם הרא"ה בחי' שכ' הא דצונן בחם דקיימ"ל תתאה גבר עכ"פ אין אוסר יותר מכדי נטילה וראייתו מהא דכאן דקאמר הש"ס לרב ניחא מש"ה יטול את מקומו וכו' אלמא דלא נאסר כולו ודחה הר"ן דשאני התם דהוי חם בחם בלא רוטב דלעולם אין אוסר רק כדי נטילה וכו' ע"ש והנה לכאורה צ"ע מאי מייתי מהא דנטף על החרס וכו' ת"ל ס"ס הא אחר שחוזר על הצלי א"כ הוי חם בחם ואמאי לא יאסור כולו. וגם תמו' לי טובא דהרי הרא"ה עצמו בבד"ה (דפוס ברלין דף קיג:) שם כ' להדיא דאם דבר שיש בו רוטב באמת אסור כולו רק צלי שאני דאין בו דין ששים רק דין נטילה יע"ש. ובאמת שם מסיק הרא"ה ג"כ חם בחם ושניהם ניטלו מן האור או צונן בחם בעינן נטילת מקום מלשון זה יראה שסובר דאף ברוטב מ"מ אם הוסר מעל אש די בנטילה וכו' א"כ יראה מדבריו תרי ענינים חדא בצלי די בנטילה ועוד בחם שהוסר מן האש ג"כ די בנטילה. וזה צ"ע ועי' רשב"א שם במ"ה שם תמה על דברי רא"ה אלו יע"ש. עכ"פ יראה סותר למ"ש הר"ן בשמו כאן דמלשון הר"ן יראה להדיא שסברת רא"ה רק בצונן לתוך חם גרע מחם לתוך חם דכמו לרב דסבר עילאה גבר עכ"פ אסור רק כדי נטילה כ"כ לדידן אם התחתון חם אבל שניהם חמים מודה דאסור כולו ברוטב עכ"פ כאשר יראה הרואה שם בר"ן וצ"ל באמת חזר בו בספרו בד"ה או להיפוך:
ונחזור לדברי הר"ן בשם הרא"ה הנ"ל דקשה כנ"ל הרי ס"ס אחר שחוזר על צלי הוי חם וגם קשה הרי חזינן דמשני בחרס רותח א"כ הוי חם בחם וכ"כ קשה בהא דמשני בסולת רותחת תיקשי נמי תיאסר הכל. ונ' קצת לקו' ראשונה י"ל דסובר הרא"ה כיון דאם נפל הצלי עצמו על החרס לא הי' מבשל רק כדי נטילה א"כ הרוטב שנפל על החרס ואח"כ נפל על הבשר אין סברא לומר שיהי' חומו מחמת החרם מבשל לבשר יותר מכדי נטילה וניחא אך מנ"ל זאת לרא"ה דילמא באמת אסור הכל ושאני הכא דצלי הוי חם בלא רוטב ומש"ה אינו נאסר רק כדי נטילה וכמ"ש הרא"ה בבד"ה אך י"ל דהי' קשה לרשב"א קו' תוס' ד"ה בשלומא וכו' אמאי לא אמר דרוטב גופי' וכו' אף שלא הקשה ע"ד זה מ"מ ממילא קשה כן גם כאן א"ו הוכיח הרא"ה דסבר המקשה דרוטב יש בו פעפוע כסברת הרשב"א בת"ה הנ"ל או דרוטב עדיף בלא"ה עי' תוס' מתני' ד"ה יטול וכו' אך לא מוכרח בתוס' דרוטב עדיף וא"כ הי' קשה להמקשה ממ"נ אמאי לא יאסור כולו רוב מהני בקדשים כמבואר סוף מס' ע"ז גבי הא דכל יום נעשה גיעול לחבירו וכו' א"כ גם כדי נטילה לא יאסור דלא סבר הרא"ה סברת הרשב"א בשיעור כדי נטילה בולע יותר כאשר שאר הרבה פוסקים חולקים על הרשב"א עי' יו"ד סי' ק"ה וביש"ש חולין פ"ז סי' ע' ע"ש. וא"כ הוכיח הש"ס שפיר דע"כ האיסור משום שהפסח נצלה מחמימות חרס שבתוך התנור ומה שייך ששים בזה וא"כ הוקשה לו שפיר אף לרב הרי ס"ם הולך ומתפשט בכולו ומבשל כולו א"ו אף דעילאה גבר מ"מ לא מהני רק כדי נטילה א"כ ממילא אף הרוטב אח"כ בבשר לא מבשל רק כדי נטילה דלא עדיף מאלו נפל על החרם גופי' ועכ"פ הרוטב נכנס בכולו דהוי חם בחם רק חום החרס שבתוכו אין מבשל יותר וק"ל:
ומעתה י"ל ג"כ קו' שני' על הרא"ה די"ל המקשה מש"ה לא אוקמי' בחרס רותח משום דהי' סבר דרוטב יש בו פעפוע כנ"ל והי' קשה לו א"כ יאסור כולו משום שמבשלו עכ"פ א"ו בצוננת ומשני לו כדאמר ר"י אמר שמואל בסולת רותחת וכו' היינו כיון דהיא משני בסולת רותח וכו' א"כ קשה תיאסר הכל דדוחק לומר דגם בסולת איכא ששים וגם בלא"ה סבר בסולת אין סברא לצרף הכל יחד לבטל עי' סי' ק"ה. גם בלא"ה י"ל אף בצלי אין התם ששים רק דמין במינו וכו' בטיל משא"כ בסולת א"ו דסבר ר"י א"ש דרוטב דמתני' אין בו, כלל פעפוע א"כ באמת לפ"ז מצי איירי אף בצוננת רק כיון דע"כ סיפא איירי ברותח כ"כ רישא וק"ל:
ומעתה מיושב הקו' מה שמקשין אמאי לא אמר ר"י א"ש ארישא בחרם רותח. ולהנ"ל ניחא די"ל כיון דהוא סבר דאין בו פעפוע א"כ רישא מצי איירי אף בצונן והרוטב איסר כיון דעכ"פ נאסר כדי קליפה אבל מסיפא הוקשה לו שפיר אמאי יקמוץ וכמ"ש תוס' ודחיקא לי' לאוקמא ברותח ואעפ"כ תי' כן וק"ל:
כ"ז דרך פלפול בעלמא כי באמת הדבר צריך מיתון בכונת הרא"ה לומר אף שעתה הוא חם לתוך חם מ"מ לא עדיף מאלו נפל הבשר עצמו על חרס דבזה יש לפקפק טובא ואולי אפשר לסבב כונת הרא"ה שהביא הר"ן לדבריו שבבד"ה ואולי אזכה עוד אי"ה:
אולם כל מה שכ' לעיל דאם נבלע בכולו הדר מתבשל מחמת חום ד"א עי' יש"ש חולין פ' גיד הנשה סי' ע' שם כ' להדיא כי אף אם מתפשט בכולו מ"מ רק נבלע אבל להיות מבושל מחמת דבר אחר הוי דוקא בכדי נטילה וא"כ נסתר דברינו הנ"ל וגם לפ"ז מיושב קו' תוס' ומהרש"א הנ"ל דמשום בליעת רוטב בטל בששים וק"ל. עוד יש מקום קצת לפלפל אם אין נכנס יותר רק כדי נטילה אפ"ה אפשר שייך ביטול ברוב ועוד חזון למועד בזה אי"ה: יז) תוס' ד"ה תנן נטף מרוטבו וכו' ומ"מ לאחר שהרתיח וכו' ויראה דזה הוי רק מדרבנן דהרי הקשה המהרש"א דא"כ מאי פריך הש"ס למ"ד תתאה גבר נימא נמי כיון שהרוטב נאסר עכ"פ כדי קליפה חוזר ונבלע בבשר פסח ות"ל דברוטב לא שייך קליפה ומותר לגמרי כמ"ש תוס' ד"ה תניא אידך וכו' וזה יראה אם הוי דאו' לא שייך לחלק וק"ל ועי' כרו"פ סי' צ"א קצת מזה ומג"א או"ח ס"ם תס"ז:
יח) ד"ה בשלומא למ"ד וכו' וא"ת למ"ד עילאה גבר וכו' עי' מהרש"א שהקשה הרי למ"ד תתאה גבר ג"כ קשה. וקצת י"ל כונתם דודאי יש מקום לומר דנהי שמחמם מ"מ אין בו כח לחזור ולבשל הנוגע בו ומתני שאני דשניהם חמים רק לס"ד דהוי סבר דאיירי באחד קר הי' ע"כ צ"ל דאף כה"ג חוזר ומבשל ולכך הקשו א"כ שפוד יאסור וקשה אף לרב וק"ל. וראיתי בצל"ח שהרגיש בזה ושמחתי שכיונתי לדעתו הרחבה ת"ל:
יט) בא"ד דאין שפוד של עץ חם כ"כ ולפ"ז לעיל (עד.) דקאמר שם וניתי של מתכת איידי דחם מקצתו וכו' לא הי' צריך לזה אלא בלא"ה מה שתחוב תוך הבשר נתחמם וחוזר ומחמם הבשר ולפמ"ש לעיל דלמסקנא לא אמרינן שחוזר ומחמם ניחא וק"ל:
כ) ד"ה אלא למ"ד וכו' עי' כרו"פ סי' צ"א וק"ה ע"ש ואין להאריך: כא) ד"ה תניא אידך וכו' עי' מג"ש שבת בסוגיא דנפל לאמבטי ע"ש: כב) (ע"ב) סוגיא דריחא מילתא. הרי"ף כ' דאין הלכה כרב דרב לטעמי' אזיל דסבר מב"מ לא בטיל וכו' ע"ש היטיב ותמהו עליו דהרי קאמר הש"ס לקמן בהא דרודה פת חמין דשייך ג"כ ריחא והא התם הוי מבא"מ וכן הא דבת תיהא ע"ש בר"ן ורשב"א בת"ה ובתחילה עלה בלבי ליישב בדרך פשוט אחר שנבין עוד דלכאורה תימה על הרי"ף דרצה להביא ראי' דרב סבר מב"מ במשהו ומה לו להביא כל הפילפול דחולין בהא דחתיכת נבילה ודג טמא וכו' ות"ל הא רב סבר בהדיא במס' ע"ז (דף עב) דמב"מ במשהו. ע"כ נ"ל דהנה המהרא"י הקשה הביאו הב"י סי' ק"ח ת"ל הא אין הנאסר יכול לילך ולאסור במקום שאין האוסר יכול לילך שם וא"כ כיון דלרב אין כחוש אוסר רק השחיטה מפטם לי' לנבילה ואח"כ אוסר הא אין הנאסר וכו' עי' מה שתי' דהריח מוליך עמו טעם הכחוש ע"ש. ולתי' זה צריך להבין א"כ הא דקיימ"ל בסי' ק"ה דאם שחיטה שמן ונבילה כחושה אין אוסר בנגיעתו יותר מכדי נטילה הי' לו לבאר דדוקא אם לא שייך ריח וק"ל:
ועי' בר"ן בשמעתא דטיפת חלב שחולק על הך כללא דאין הנאסר וכו' רק כיון דחנ"נ אוסר שפיר:
ועפי"ז תמוהין דברי נקודות הכסף סי' ע"ב במה שתמה על הר"ן שם גבי לב הא אין הנאסר וכו' הרי הר"ן ל"ל הך כללא ואכ"מ ועי' בר"ן שם סוגיא הנ"ל שתמה על הרי"ף מדוע השמיט הך סברא לגמרי דחנ"נ וכ' לתרץ דסובר הרי"ף דוקא למ"ד מב"מ לא בטיל שייך לומר חנ"נ. אבל לדידן לא וכן כ' הרשב"א ע"ש היטיב וא"כ י"ל עיקר כונת הרי"ף דהי' קשה לו קו' מהרא"י הנ"ל רק דסבר כסברת הר"ן הנ"ל. אך כ"ז אי אמרינן חנ"נ לכך מביא ראי' מהא דחתיכת נבילה וכו' דמשם מוכח דאף בשאר איסורין אמרינן חנ"נ אבל אנן קיימ"ל דמב"מ בס' וא"כ לא אמרינן כלל חנ"נ וממילא אין הלכה כרב בהך דינא עכ"פ אבל ודאי עכ"פ היכא דשייך ריחא אף מבא"מ אסור לרב והא דלא פסיק בהא כרב היינו מכח שאר ראיות שהביא וראי' זו לא אזלא רק להוכיח דודאי אין הלכה כרב בהך מילתא וכן מצינו כמה פעמים בלשון ראשונים:
אך אמרנו ליישב בדרך היותר נאות בלשון הרי"ף דהנה המרדכי כ' וכן האו"ה הביאו האחרונים בסי' צ"ח די"ל נבילה ושחיטה הוי מבא"מ ודחאו זה ועי' נה"ק שכ' להוכיח דלא כרמ"א בסי' צ"ח שכ' לענין מב"מ אזלינן בתר שמא דא"כ גם נבילה ושחיטה הוי מבא"מ א"ו דאזלינן בתר טעמא ע"ש. ולכאורה תימה הרי עכ"פ מודה הנק"ה דבאיסורי משהו ודאי אזלינן בתר שמא כמ"ש שם בש"ך א"כ איך כ' הרי"ף כאן דרב לטעמי' אזיל הרי לענין משהו אזלינן בתר שמא וצ"ע ונ"ל כ"ז עי' ש"ך רס"י ק"ח שתמה על שיטות הסוברים דאף בכחוש אסור הרי רב אמר דוקא בא' מהן שמן ע"ש ועי' תוס' בע"ז בסוגיא דבת תיהא שצידדו לומר דבחמץ בפסח דאסור במשהו ודאי אף כחוש אסור ע"ש וא"כ תמו' הרי רב סבר מב"מ במשהו וא"כ אף כחוש אסור וק"ל. ע"כ נ"ל חדא קו' מתורצת בחבירתה דודאי באמת נבילה ושחיטה הוי מבא"מ ובטל בס' רק כיון דמפטם לי' לנבילה ונעשה הפיטום נבילה וחוזר ואוסר והוי מב"מ ושוב אין שייך לומר קו' מהרא"י הנ"ל דז"א כיון דטעם נבילה גופי' ג"כ הולך תוך השחיטה רק דבטל בס' והשתא כיון שנתפטם הולך ריח הרבה וזה הוי כמו כל חנ"נ אף דהוי נגד הבלוע ס' מ"מ נגד החתיכה ליכא ס' ואף שיש לפקפק בזה קצת מ"מ י"ל כן וראי' מהא דפריך הש"ס חלב נבילה היא וכו' ועי' לקמן כ' עוד בזה] והבן זה. וא"ל דא"כ ל"ל למימר מפטם לה ת"ל מעט טעם כחוש אף אם הי' השחיטה ג"כ כחושה מ"מ נכנס מעט תוך נבילה וא"כ נעשה נבילה וחוזר ואוסר במשהו ז"א דטעם כחוש נתבטל תוך הנבילה ושוב לא שייך לומר וחוזר ואוסר וק"ל ונכון. רק כ"ז אי אמרינן חנ"נ וא"כ הוכיח הרי"ף דרב לטעמי' דסובר אף בשאר איסורין אמרינן חנ"נ אבל אנן דאמרינן מב"מ בטיל לא אמרינן כלל חנ"נ כמ"ש הר"ן כנ"ל:
ומעתה י"ל להכי כ' הרי"ף זה אף דמהא לא מוכח רק דלא קיימ"ל כרב בהא אבל בשאר דוכתי דהוי מב"מ ממש או בשמן האיסור אז אפשר הלכה כרב. י"ל עיקר כונתו שרוצה לדחות מאי שהביאו ראי' דהלכה כרב מהא דהפת שאפאה עם צלי לקמן ודחה דלוי מודה לכתחילה. אך דע"ז קשה א"כ הא דאמרינן עבד לוי עובדא וכו' כשמעתי' וא"כ ע"כ איירי בדיעבד וא"כ מנ"ל דהוי כשמעתי' דילמא אף רב מודה דילמא טעמא דרב דריח משהו הוי ומב"מ במשהו משא"כ גדי וד"א י"ל דהוי מבא"מ עי' פר"מ סי' צ"ח וא"כ מותר אף לרב לכך כ' דע"כ רב לטעמי' משום חנ"נ כנ"ל והיינו משום דנבילה בשחיטה הוי מבא"מ וא"כ צ"ל דפיטום הוי ריח טובא דאל"כ אף הוא בטל תוך הנבילה כנ"ל ומש"ה הוי שפיר כשמעתי' וי"ל שפיר דלוי מודה לכתחילה והבן כ"ז:
ומה שהקשה בס' כרו"פ סי' צ"ח על שיטת המרדכי הנ"ל מהא דחולין וכ' דמשמע התם מכל הסוגיא דהוי מב"מ ע"ש אם כונתו גבי הא דפריך ההם בחתיכות וליבטל ברוב ומשני משום חתיכה הראוי' להתכבד ע"ש ל"ק מידי דהרי בחתיכה הראוי' וכו' אף מבא"מ לא בטיל כמבואר סי' ק"א. ולא נעלם מאתי אשר דעת האו"ה שם הביאו הט"ז שם דבעי דוקא מב"מ מ"מ סברא זו דנבילה בשחיטה הוי מבא"מ הביא האו"ה בשם איכא מ"ד וק"ל:
ואדרבה יש קצת ראי' משם לסברא זו פריך הש"ס ליבטל ברובא דילמא אתי כדמב"מ לא בטל א"ו דהוי א"מ אכן זה י"ל כמ"ש תוס' בזבחים ומנחות דאף לר"י עכ"פ יבש ביבש בטיל וא"כ ניחא. ועוד י"ל בכמה גוני ואין להאריך פה. ואם כונת הכרו"פ להא דחתיכת נבילה וכו' דקאמר התם דהוי מב"מ ע"ש היטיב די"ל הא דפריך התם מאי אריא נ"ט וכו' היינו אביי דהוא מתרץ לה ואיהו אזיל לטעמי' בע"ז דסבר התם בתר טעמא אזלינן א"כ הוי ודאי מב"מ והא דמשני התם רבא ג"כ היינו משום דג טמא דהוי ודאי מב"מ וק"ל. ולכאורה יראה ג"כ אף לסברא זו דוקא נבילה היינו שמתה מאלי' וכדומה אבל נתנבלה בשחיטה וכדומה ודאי נקרא מב"מ כנ"ל לכאורה וק"ל: כג) באופן אחר אמרנו ליישב הכל אף אם נאמר דהוי מב"מ נבילה ושחיטה. דהנה י"ל ודאי כחוש יש לו ג"כ טעם כ"ש והא דקאמר רב דוקא מפטמא וכו' היינו דאל"כ אין אסור יותר מכדי נטילה דלא עדיף מאלו נגעינן זה בזה. ומעתה מיושב קו' מהרא"י כמ"ש הש"ך בסי' ק"ה לחלק בין איסור הבלוע דבעי דוקא שיהא הבלוע שמן ולענין הנגיעה כיון דהיתר שמן מפטם לי' ואסור (ותי'] ש"ה כיון דעכ"פ גם בכחוש נכנס כדי נטילה משא"כ בליעה שאינו יוצא לגמרי ע"ש א"כ גם כאן ניחא וק"ל:
וצריך להבין הא דקיימ"ל במידי דעבד לטעמי' וברי' וכדומה דאמרינן דבעי דוקא שיהא איסורן מחמת עצמן דאל"כ אין הנאסר יכול לילך וכו' וגבי מב"מ בחולין (קח:) דאמרינן התם חלב אמאי מותר חלב נבילה היא ע"ש היטיב א"כ אף דטעם הבשר אינו אוסר יותר מס' מ"מ אוסר כולו מחמת החלב וע"כ עיקר הסברא כיון דעכ"פ הטעם מתפשט בכולו רק דאינו חשוב.
דבטיל בס' יוכל החלב ג"כ לאסור א"כ גבי כל איסורין מחמת חשיבות נימא ג"כ כן והבן זה. אחר כתבי זה ראיתי אשר בסוף פרק כל הבשר כתב כן להדיא בשם הרמב"ן ע"ש ואם נחלק דבב"ח עדיף טפי דהוי גופו של איסור א"כ מאי הקשו שם כל הראשונים מאי משני התם גדי אסרה תורה ולא חלב הא אף בשאר איסורים אמרינן חנ"נ ולהנ"ל ל"ק מידי וק"ל:
עכ"פ לדעת הרי"ף י"ל כן דבב"ח שאני דהוי גוף האיסור וע"כ הכא היינו טעמא כיון דעכ"פ נאסר כדי נטילה שוב אוסר אח"כ השמן דנ"נ. אך כ"ז אי אמרינן מב"מ לא בטיל דאז נאסר כדי נטילה משא"כ אנן קיימ"ל מב"מ בס' א"כ י"ל אף תוך נטילה גופי' הוי ס' נגד ריח הכחוש ושוב א"ל נהי דהוי ס' מ"מ כיון שיש לו כח לילך עד כדי נטילה שוב הולך השמן לגמרי ז"א דהוי כמו דברים החשובים כנ"ל ודוק היטיב בכ"ז כי נ"מ טובא לדינא ורוב דברים אלו דרשתי פה שווערזנץ שבת הגדול תק"ס לפ"ק:
ומה שי' לעיל להקשות על הא דקיימ"ל דבר דעביד לטעמא בעי דוקא שיהא אסור מחמת עצמו מסוגיא דחולין (קח) וחלקנו בין בב"ח לשאר איסורים מצאתי כן להדיא בר"ן פ' כל הבשר בשם רמב"ן ע"ש:
גם בלשון הרי"ף שכ' פת שאפאה עם הצלי וכו' דהוי דבר שיל"מ והרי ביו"ד סי' צ"ח פסקינן דאם נפל חלב במים והי' ששים מותר לכתחלה לאכלו בבשר כדומה כ' במ"א וגם בתשובת הגאון אב"ד דק"ק האמבורג זצ"ל כ' קצת בזה וכן בת' נוב"י:
מכאן ואילך למדנו שנת תקע"ח. כד) (שם) תוס' ד"ה ה"ג קמל"ן כיון דלא דחי' שבת וכו' בחי' על רמב"ם ה' חגיגה כ' שם ליישב קצת דעת רמב"ם שהביא הטעם משום תשלומין די"ל ודאי הא דבעי קרא לעיל וחגותם וכו' היינו דכיון דדוחה עכ"פ י"ט א"כ מה לי חומרא רבא או זוטא רק זה תלוי בהא דכריתות בסוגיא דרפרם דאמר אין עירוב והוצאה ליה"כ דאל"כ ל"ל קרא למשרי שבת ת"ל כיון דדחי יה"כ ממילא ג"כ שבת א"כ כ"כ כאן כיון דדחי י"ט וכנ"ל לכך צריך קרא אבל אנן פסקינן דלא כרפרם ושאני יה"כ דהכשר מצותו בכך א"כ כמו כן כאן בלא קרא אמרינן דלא דחי שבת מסברא דמאי דדחי יו"ט שאני דהכשר מצותו בכך ושם הארכנו קצת רק דעכ"פ לא שייך לשון הש"ס לעיל (ע:) דפריך שם חגיגה דקרבן ציבור הוא מ"ט לא דחי שבת ולהנ"ל עיקר הקו' הואיל דדחי י"ט ואין להאריך:
כה) עוד י"ל די"ל ודאי מאן דיליף דחיית שבת וטומאה ממשמעות דמועדו י"ל מסברא אף שיש לו תשלומין מ"מ דחי שפיר משא"כ למאן דדריש מגז"ש דמועדו מתמיד עי' תוס' לעיל (סו.) ד"ה מה מועדו וכו' א"כ י"ל דבעי דומיא דתמיד כמ"ש תוס' ס"פ ר' ישמעאל במנחות שכ' שם אף דנקצר שלא כמצותו עכ"פ לכתחלה אסור אפ"ה לא דחי שבת דבעינן דומיא דתמיד יע"ש א"כ כ"כ כאן בעינן דומיא דתמיד שאין לו תשלומין וא"כ מסברא מה שיש לו תשלומין לא דחי וא"כ מיושב דעת הרמב"ם ואין להאריך:
כו) בא"ד ועוד פסח נמי יש לו תשלומין ואפ"ה דחי טומאה וכו' הי' להם להקשות משבת גופי' דדחי שבת ואין להאריך:
כז) (שם) בגמ' למעוטי חגיגת חמשה עשר וכו' הא דלא קאמר ג"כ למעוטי עולת ראי' ז"א חדא דהכא איירי במידי דאכילה ועוד עולת ראי' פשיטא דלא דחי שבת דלא כתיב בי' במועדו משא"כ חגיגה כמבואר לעיל (ע:) בתוס' ד"ה הא ודאי קרבן צבור וכו':