פתח הבית חלק א· רבי אברהם טיקטין
פסחים · דף ע:
מט) ע"ב בתוס' ד"ה מאי טעמא וכו' עי' רמב"ם (פ"י מה' ק"פ הי"ב) שכ' מקריבין חגיגה עם הפסח שנאמר וזבחת צאן ובקר וכו' ודוקא במועט. ובהי"ג כ' דהוי רשות ונאכלת לשני ימים וכו' ע"ש. והנה צריך להבין כיון דיליף לה מקרא אמאי אין דוחה שבת. והנראה בכונתו שסובר דודאי הוי רשות אף אי ילפינן לה מקרא ועי' כ"מ סוף ה' חגיגה שכ' שם דאף לבן תימא הוי רשות רק אם מביאו דינו כמו פסח בדיניו אבל לא לדחות והא דקאמר הש"ס לבן דורתאי דיליף מוזבחת וגו' דדוחה היינו אחגיגת ט"ו כפי' תוס' וזה כיון דהוי חובה ממילא אי מקיש לה לפסח דוחה שבת משא"כ אנן מפרשינן לקרא על חגיגת י"ד וכיון דהוי רשות ממילא לא דחי וק"ל ובצל"ח האריך ע"ש ויראה לדעת הרמב"ם הא דקאמר בחגיגה (דף ז') חגיגת י"ד לאו דאו' וכו' היינו רשות וק"ל:
עי' מהרש"א שכ' דמה שכ' תוס' הא דלא מוקי בן דורתאי על חגיגת י"ד משום דלא סבר כתנא דלקמן וכו' והקשה אכתי דילמא סבר כב"ת ומוכח מלא ילין זבח דחגיגה דוחה וכו' וע"כ הך קרא דוזבחת על חגיגת ט"ו ע"ש יראה מדבריו דלתנא דלקמן י"ל דלא דחי שבת ולעיל בתוס' ע"א ד"ה לאו וכו' משמע דלתנא דלקמן ג"כ דחי שבת וק"ל ועכ"פ יראה שיש מקום למ"ש לעיל ליישב דעת הר"י מקורביל דלתנא דלקמן לא דחי וק"ל:
נ) מה שצריך לבאר על לשון הרמב"ם שכ' הלילה הזה כולו צלי עי' לח"מ שתמה דהרי הרמב"ם פסק דלא כבן תימא דאין חגיגה נאכלת רק צלי ע"ש ועי' תוס' (קיד:) ד"ה שני מיני וכו' שכ' דהלכה כב"ת ע"ש ובדיבור שלאחריו כ' דאין חגיגה דוחה שבת וצ"ל דתוס' לקמן סברי כרש"י דהכא וצ"ע וק"ל. והנה אין נוהגין לומר הלילה הזה כולו צלי וכ' הטעם משום דאין אנו אוכלין צלי בליל פסחים ע"ש ואם נאמר דאנן פסקינן בהא כרמב"ם דאין הלכה כב"ת וממילא חגיגה לא הוי צלי אך הרמב"ם פסק הלילה הזה כולו צלי אף שפסק דלא כב"ת כנ"ל גם עי' סי' תע"ג שכ' לומר בחל ע"פ בשבת מן הפסחים ומן הזבחים ולא זבחים תחילה כיון דחגיגת י"ד אין דוחה שבת וע"כ קאי על שאר זבחים ע"ש ולכאורה לשיטת תוס' דהלכה כב"ת וכפי שפי' כאן דדחי שבת י"ל שפיר וק"ל ועי' כנ"י בתשובה סוף חאו"ח שכ' דלעולם י"ל מן הזבחים ומן הפסחים כיון דכשיבנה המקדש בשנה הבאה לא יהא ע"פ בשבת דדוקא לענין שני תבשילין החמירו קצת פוסקים כמבואר לקמן פ' ע"פ משא"כ באמירה הוי כאומר נזכה לשנה הבאה ע"ש גם בשני תבשילין גופי' הרי פסקינן דיכול להביא ע"ש:
נא) שם ורבנן מ"ט לא דחי שבת וכו'. עי' רמב"ם פ"א מה' חגיגה כ' הטעם משום שיש לו תשלומין וכו'. ועי' לח"מ תמה ע"ז דהרי כאן יליף מקרא ישם בחי' כ' ליישב דתלי בפלוגתא דרפרם אי אין עירוב והוצאה ליה"כ יע"ש. וגם בק"י דף ק"א כ' בזה ע"ש:
נב) תוס' ד"ה שלמים ששחטן וכו'. מה שיש לפלפל בלשון תוס' שכ' ואי יכול לשוחטה מעי"ט אכתי שמונה וכו' כ' בק"י הרבה. ותוכן הענין אשר יראה לי הכונה בתוס' כיון שיכול לשחוט גם עי"ט מיקרי שמונה כיון דיכול לשחוט שמונה ימים אם ירצה היינו אם רוצה שוחט עי"ט או אחד משאר ימי החג חוץ שבת והקטרת אימורין אפשר בי"ט אם שחט בעי"ט. ועי' בצל"ח שלא רצה לפרש כן. ויראה טעמו משום כיון שיכול לשחוט בי"ט מהכ"ת ישחוט עי"ט. ומכח זה פי' כונת תוס' דהקו' קאי בחל יום ראשון בשבת והרבה להקשות ופי' באופנים רחוקים ולי נראה כמ"ש:
ועפ"י דברי תוס' אלו י"ל דעת הרמב"ם פ"ב מה' חגיגה שכ' חגיגת י"ד רשות לפיכך יוצא בה משום שמחה ולא משום חגיגה. ועי' ראב"ד שהקשה מאי לפיכך ע"ש ובלח"מ. ולכאורה י"ל דכונתו אם נשחטה לשם חגיגת ט"ו ואי הי' חגיגת י"ד חובה הוי שפיר שחטה בזמן הראוי לחגיגה עכ"פ ויוצא בה משום חגיגת ט"ו וק"ל:
השמטה לדף ע/ב:
סב) ע"ב בגמ' והתם גופה מנ"ל וכו' בחי' לה' פסח כ' דקשה ת"ל הרי צריך לאכול כזית פת שמברכין המוציא וכמו שהקש' המג"א (סי' תע"א) על מצה עשירה ושם הארכנו:
סג) בתוס' ד"ה מאי קודם לעומר וכו' עתוי"ט (פ"א מס' חלה) שם הביא חד גירסא במתני' אסורים בחדש מלפני הפסח ולקצור לפני עומר ע"ש שפי' לפני פסח היינו לפני יום שבפסח היינו האיר המזרח ע"ש ולפי גי' זו מאי דאמר בש"ם כאן בשלמא וכו' צל"פ קצת למ"ד קודם הבאה א"כ מה"ת הקצירה יהא תלוי בהבאה ואכילה יהא תלוי בהאיר המזרח. אך י"ל למ"ד קודם הבאה ודאי גם אכילה תלוי בהבאה והגי' בש"ס כגי' תוס' בשלמא למ"ד קודם קצירה וכו' אך עדיין קש' ס"ס אמאי לא תני בשניהם לפני פסח כיון דע"כ אסורים בחדש היינו יום שבפסח שבו קוצרין א"כ כמו כן קצירה ואי קצירה מות' מבליל' ואכילה רק משהאיר וכו' מ"מ הרי בלשון לפני פסח ג"כ אין מבוא' משהאיר אך י"ל דמש"ה לא תני בקצירה ג"כ לפני הפסח דהרי לפעמים אם חל ט"ז בשבת אזי קוצרין ער"ש וא"כ ממילא קצירה שרי קו"פ דכ"נ לדינא משא"כ באכיל' תלוי לעול' בהאיר מזרח. ומעתה מיושב קו' תוס' לעיל (סח:) ד"ה בשיטת וכו' שהקשו ר"י ור"ל מנ"ל תנא דפליג ולהנ"ל י"ל תנא דהך מתני' סד) בגמ' אלא אי אתמ' אסיפא וכו' לכאו' לא ביאר הרמב"ם בפי' זה לענין השרשה אי הוי קודם קצירה אז קודם הבאה ע"ש (בפ"ז מה"ת):