אור ברסלב
פתח הבית חלק א פסחים › דף סט:

פתח הבית חלק א· רבי אברהם טיקטין

פסחים · דף סט:

דף סט.

ע"ב בגמרא. וכל שאילו ביחיד נדחה וכו' עי' קונט' ילדותי הארכתי בזה: רש"י ד"ה וכל שביחיד בסה"ד יחיד נמי אמרינן בחול קום מהול וכו' עי' מהרש"א שתמה הרי בשבת ג"כ ש"ד משום מכשירי פסח ע"ש מוכח מכאן שסובר מחמת הדין מיקרי ג"כ מכשירין ועי' בה' י"ט בקצת דוכתי' מזה ע"ש. אכן י"ל אם נאמר דסבר רש"י כדעת הסוברים דערל מחמת אונה מותר לעשות פסח א"כ שפיר אמרינן לי' דוקא בחול אבל בשבת אם לא תתיר לו יהא אנוס ויהי' רשאי לעשות פסח והבן ועי' לעיל (כח:) תוס' ד"ה ערל וכו' יראה שם דרש"י סובר דהוא עצמו אף אנוס אסור ובמ"א הארכתי:

שם בגמ' מיתיבי יכול וכו' הנה תמו' מה פריך הש"ס דילמא הך ברייתא אתי כר"ע דפליג על ר"א וע"כ פליג דאל"כ תיקשי לר"ע מה פריך לר"א הא שם שאני משום כל ליתא בציבור ואם נאמר דסבר ר"ע אף דהסברא אמת כל דליתא בציבור מ"מ עכ"פ חזינן דאף שבות לא דחינן ואף שיש חילוק מ"מ ר"א מביא ראי' משבות דראוי לדחות לעולם לכך מביא ר"ע דיש שבות ג"כ אין נדחה ונהי דליתא בצבור מ"מ מצוה עושה. אך זה דוחק דא"כ תיקשי על תוס' לעיל ע"א ד"ה קטן בריא שכ' דר"ע חולק וכו' ומנ"ל הא דילמא ר"ע מביא ראי' דעכ"פ לא דחינן שבות אף דמ"מ הוי מצוה אם מזה כדי לקיים פסח א"ו דלא סברי הכי וק"ל. אח"ז ראיתי בתוס' לקמן ר"פ מי שהי' טמא כ' שם מדפריך מהך ברייתא משמע דאין חולק על הך ברייתא ועי' צל"ח: לה) תוס' ד"ה מחזי חזי וכו' לכאורה צ"ע מאי מקשי תוס' מערל וכו' ת"ל מקרא מלא הוא המול ימול ואז יקרב לעשותו א"כ קפיד אף אשחיטה בערל ובאמת עלה בדעתי ליישב דלקמן (צ"ד:) פריך הש"ס לר"א דאמר דרך רחוקה היינו מאסקופה ולחוץ ופריך מהא דערל וכו' ומשני אביי דרך רחוקה לטהור ואין דר"ח לטמא ע"ש היטיב בתוס' דמשמע שפיר קו' הש"ס דערל הי' בדרך רחוקה מסתמא מאסקופה ולחוץ וע"ש שהקשה תימה א"כ ערל שעומד בחוץ חייב ולכשימול פטור ותי' כל הראוי לבילה ע"ש א"כ י"ל ע"ז מקשו הכא אכתי השתא נמי ראוי לבילה הואיל ומחזי חזי ולפטור מטעם דרך רחוקה:

ועפי"ז יתיישב היטיב קו' מהרש"א שהקשה אמאי לא הקשו בפשיטות למ"ד שוחטין וכו' אמאי ערל ענוש כרת ולהנ"ל ניחא דגזה"כ הכא רק עיקר קו' מטעם דרך רחוקה כנ"ל וק"ל. אכן קצת דוחק דרבא משני התם שינוי אחרינא ע"ש ועי' לעיל (ס"ב.) רש"י ד"ה ערל וטמא פי' ג"כ דאינו ראוי לאכול הפסח מש"ה אין שוחטין עליו וצ"ל טעמא דקרא היינו כ"ז שהוא ערל אינו רשאי לשחוט בעצמו אבל עכ"פ ע"י שליח רשאי אולם ז"א דא"כ קשה הא דיבמות (עא.) דפריך שם היכי משכחת הי' לו בשעת אכילה ולא בשעת עשי' ואמאי לא משני ששחט ע"י אחר וק"ל ועוד כ' בזה בריש קונטרס הל' ק"פ וגם עי' לעיל ס"א. כ' ג"כ בזה ע"ש] רק הואיל ואינו ראוי לאכול אין שוחטין וק"ל. אכן ברמב"ם משמע להדיא מטעם גזה"כ אין שוחטין ע"ש: ובסוגיא זו אמרנו ליישב דעת השאלתות דרב אחאי פ' צו שכ' שם אמתני' דהולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו וכו' ת"ל כיון דמילת בניו מעכב משחיטת פסח א"כ למול את בנו הוי ג"כ שחיטת פסחו ומשני כגון דכייבין לי' עיני' ונתרפא וכו' א"כ יכול לשחוט טרם שנתרפא ע"ש ותמה בס' שאילת שלום שם ח"ל שחיטת פסח בחצות ואי כבר שחט ע"כ מיירי אחר חצות וא"כ איך תנא מבטלו בלבו וכו' הא אין ברשותו וק"ל [עתה אשר ראיתי הנוסח בשאלתות דכייבי' לי' עיני' ונתרפא לא איירי כלל (מתי' מעל"ע) נסתר זה] ועפ"י הנ"ל נ"ל דודאי עדיין לא שחט רק יודע אם יחזור לבער חמץ ודאי לא יוכל תו למול את בנו דאין שהות אך עכ"פ לשחוט הפסח יכול הואיל ועדיין לא כלה מעל"ע רק סמוך ללילה וכ"ת אכתי אסור לשחוט כיון דס"ס לא יוכל לאכול בלילה וכתיב איש לפי אכלו וכו' י"ל כיון דגברא חזי רק תקוני לא מתקן ואי משום סברת תוס' מחוסר מעשה בגופו לא הוי חזי י"ל בבניו לא שייך זה כיון דאין מחוסר בגופו ואף אם נאמר דעכ"פ מחוסר מעשה מיקרי יותר מטבילה והזאה מ"מ י"ל דדעת השאלתות כרמב"ם דהוי גזה"כ שלא לשחוט פסח על ערל וא"כ אין אנו צריכין כלל לסברת תוס' משא"כ בכה"ג כיון דבשעת שחיטה לא מעכבתו כלל מילת בניו כיון דאנוס אז רק דאינו ראוי לאכול וכיון דחזי וכו' ל"ל בה וק"ל [אח"ז ראיתי כי גם תוס' מודים כיון שאין יכול לאכול תיתי מהי תיתי מיקרי אינו ראוי רק גבי ערל סוברים דיכול למול עצמו ובחי' סוף ה' ק"פ הארכנו הרבה וגם בפי' דברי תוס' כאן ע"ש] אף שלא נעלם מאתי דלשון השאלתות לא משמע כן שכ' וכבר אישתחיט לי' פסחו מ"מ גוף הענין נכון. ולקמן נאמר עוד אופן אחר ליישב דעת השאלתות:

וכל מ"ש לעיל דלר"ע ודאי שוחטין וכו'. אך עי' רשב"א ס"פ הישן חולק בזה וכ' דאף ר"ע סובר דאין שוחטין והיינו מדקאמר מי הי' וכו' ומאי שאלה וכי ליכא טמאים. א"ו דקשה להו מאי מספקא להו פשיטא דאין קדשים נאכלין בטומאה אע"כ דהי' בשביעי ומספקא להו אי שוחטים וכו' לכך קאמר מי היו חכמי לב לשאול שאלה זו יעו"ש. ובאמת אף ר"ע ור"י הגלילי דרשו ולא יכלו וגו' כגירסא ישנה לקמן בשמעתין דשוחטין דסבר רב כר"ע כנ"ל. וגם ניחא שפיר קו' תוס' לקמן ריש מי שהי' טמא דקאמר הש"ס לר"נ ר"ע סבר כמ"ד אין שוחטין וכו' יעו"ש. ועי' תוס' כאן ד"ה שוחטין שהקשו למ"ד אין שוחטין וכו' א"כ ע"כ לא הי' בשביעי א"כ ל"ל קרא למעוטי טמאים מפסח ראשון ת"ל דלאו בני אכילה וכו' עי' מה שתי' ועי' תשו' ש"א שהקשה לתי' תוס' עכ"פ מה שאלו הטמאים ע"ש וזה בעצמו דברי הרשב"א הנ"ל:

אכן קצת אמרנו ליישב אף לאידך תנאי דאמרי שוחטין וכו' עי' תמורה (יב.) שם אמר ר"מ זה הכלל כל שזמנו קבוע אף קרבן יחיד דוחה שבת וטומאה. וא"כ הי' שאלת טמאים הואיל וזמנו קבוע אף קרבן יחיד ידחה ובעי להכי קרא למעוטי וק"ל ועפי"ז י"ל קצת לשון הברטנורה שם שכ' הלכה כר"מ ותמה ע"ז התיו"ט הא אין חולק עליו. ולהנ"ל ע"כ הני דאמרי מי הי' וכפי' רשב"א הנ"ל ע"כ דסברי קרבן יחיד לא דחי דאל"כ שאלת טמאים כפשוטו וכנ"ל וק"ל:

גם לפימ"ש לעיל ליישב קו' דברי שלמה בריש פרקין דע"כ הך פסח דאיירי קרא שם גבי טמאים הי' עפ"י הדיבור דהא לא מלו את בניהם כ"ז שהיו במדבר וא"כ כיון דלא בעי דיני פסח ס"ד אף לענין טומאה וק"ל: ועפי"ז יתפרש שפיר לשון שאמרו למה נגרע לבלתי הקריב וגו' וזה תמוה הרי גריעותן מפורסם הואיל ונטמאו. ולהנ"ל ניחא דהרי ישראל הי' ערלים אז ואפ"ה עשו פסח א"כ למה נגרע אנחנו וק"ל. וקצת עלה בדעתי לומר דודאי ר"ע וריה"ג סברי אין שוחטין וזורקין וכו' רק סברת הרמב"ם דאף טבילה לא מהני בטמא מת והוכחתו מדקאמר ולא יכלו לעשות ביום ההוא משמע למחר יכולין וא"כ ממ"נ אם יטבלו אף היום יכולין לעשות ואי לא גם למחר כן עי' כ"מ שם. א"כ י"ל ודאי ר"ע לא דריש הך דולא יכלו וכו' אך עכ"פ משאל טמאים מוכח דהי' בשביעי שלהם דהיינו שהיו יכולין לטבול ואפ"ה נדחו אבל עכ"פ לא טבלו וק"ל:

ועפי"ז י"ל כמה סוגיות בענין זה. וגם ניחא שפיר הא דפריך ר"ע מע"פ שחל בשבת וק"ל ואין להאריך:

קשה לי לדעת הרמב"ם הא דפריך הש"ס בעירובין (קג:) לרבה דהזאה שבות ואינה דוחה אף אמירה לנכרי שבות. ולדעת הרמב"ם הזאה שאני כיון דעדיין לא חל זמן שחיטה. וצ"ל ע"כ קו' הש"ס שם למ"ד שוחטין וכו' ואפ"ה הזאה אינה דוחה אף בי"ד. וא"כ שפיר השיג הראב"ד כיון דע"כ אף בי"ד אינה דוחה א"כ ע"כ כונת הרמב"ם דלא הוי זמן אכילה וק"ל: קצרתי. ורוב דברים דרשתי ברבים תקנ"ח לפ"ק פה שווערזנץ:

באופן אחר אמרנו ליישב דעת השאלתות שהבאנו לעיל עי' מג"א או"ח (ס"ס תמ"ד) שכ' ההולך לשחוט את פסחו וכו' אם לאחר זמן איסורו דלא מהני ביטול צריך לחזור ולבער אף אם א"א לחזור למצותו אח"כ ע"ש. ובס' אבן עוזר שם חולק ע"ש והביא ראי' ע"ז דהרי פסח הוי עשה שיב"כ וא"כ ודאי דחי מ"ע דתשביתו ומסתמא ה"ה שאר מצות כיון דבחדא מחתא מחתינהו וע"כ הטעם משום דהוי משהה כדי לבערו ע"ש ולכאורה דברי אבע"ו הנ"ל תמוהים הרי פסח בלא"ה אסור לשחטו בעוד שהחמץ קיים משום לא תשחט על חמץ וגו'. וצ"ל דעתו די"ל היכא דאפשר לבער דוקא הזהירה התורה משום לא תשחט וגו' אכן אם א"א אתי עשה דפסח ודחי ל"ת דלא תשחט. ולתי' זה הערני ידידי הרב מ' חיים מליסא. וכעין זה מצינו בחולין (עח. בתוס' ד"ה מניין) יעו"ש:

אכן בשאלתות הנ"ל כ' להדיא אלא הדר ומבער דלא מיפגר מפסח דכתיב לא תשחט וכו' ועי' בס' שאילת שלום דמלשון זה משמע דבשאר מצות א"צ לחזור ולבער אם א"א שוב לחזור למצותו ע"ש. ובאמת י"ל כונת השאלתות דבשאר מצות פשיטא לי' אכן פסח ס"ד הואיל והוי עשה שיב"כ כסברת א"ע הנ"ל וק"ל. וצריך להבין מה שהקשה השאלתות ל"ל למול את בנו ת"ל דהוי שחיטת פסחו דמילת בניו מעכבתו דילמא קמ"ל אף מילת בניו אינו דוחה ביעור חמץ אם א"א לחזור דס"ד אמינא דוקא פסח הואיל ובלא"ה א"א לשחוט משום לא תשחט קמל"ן אף בשאר מצות כן. וצ"ל דקו' איפכא ל"ל לשחוט פסחו ת"ל כיון דתני למול את בנו וכו' א"כ מוכח דאם אפשר לחזור צריך לחזור ולילך ולבער אף אם הולך לשחוט פסחו דבכלל למול וכו' הוי פסח כנ"ל וכן אם א"א לבטל כגון לאח"ז איסורו צריך לבטל המצוה מוכח ג"כ מסיפא ופסח גרע טפי דכתיב ל"ת על חמץ וכו' וק"ל:

ובמ"א אמרנו דק' לכאורה מאי דקיימ"ל ב' דברים אינן ברשותו של אדם וכו' מנ"ל דגבי חמץ אוקמה התורה ברשותו אף דאסור בהנאה דילמא מש"ה עובר בב"י הואיל ומה"ת שלו מיקרי שיכול לאכלו פחות פחות מכשיעור לר"ל דסבר ח"ש מותר מה"ת ובאמת השתא דאסרו חכמים אף פחות משיעור מנ"ל דעבר אבל יראה. והוכחנו מזה כדעת הרמב"ם (פ"א מה' חמץ) דגבי חמץ ח"ש אסור מדכתיב לא יאכל ואף ר"ל מודה וק"ל. ועי' מ"ל שם שהביא דחמץ הואיל והי' לו שעת הכושר א"י ללמוד כלל מחלב לכך בעי קרא ע"ש. והוליד מזה דע"פ אחר חצות ח"ש מותר מה"ת ועי' פר"ח או"ק (סי' תלא) שהביא מחלוקת הפוסקים אם ביטל חמץ בשעה שישית ושהה החמץ ביו"ט אם מלקין אותו משום בל יראה נהי דקיימ"ל כיון דאיסורא דרבנן עלי' כדאורייתא דמי מ"מ לא מלקינן לי' כיון דמה"ת מבוטל כדין יעו"ש. וא"כ י"ל השאלתות פליג על הרמב"ם ולא יליף כלל מלא יאכל א"כ באמת בע"פ ח"ש מותר מה"ת. וא"כ י"ל הא דתני במתני' ואם לאו מבטלו וכו' איירי אף לאחר חצות ומ"מ מבטלו דתיהני מיהא עכ"פ לענין מלקות כמ"ש הפר"ח הנ"ל. אך גבי פסח לא שייך זה דס"ס אסור לשחוט פסחו כיון דרבנן אסרו אף ח"ש א"כ לא מהני הביטול ואסור לשחוט והבן זה [גם י"ל כיון שעבר הזמן מהני הביטול רק שלא לעבור על ב"י אבל לא לעשה וכמ"כ לא יועיל לענין לא תשחט ועי' בזה] וא"כ אי לאו דתני לשחוט וכו' המ"ל שפיר שכבר שחט הפסח ומ"מ יבטלו כנ"ל אבל השתא דתני גם פסח מסתמא כולי' בחדא מחתא מחתינהו ובאמת לאח"ז איסור יחזור לבער וק"ל קצרתי: גם יש להמשיך כל לשון השאלתות שכ' שם עוד ברם בתחילת שש אי ביטל מאי ת"ש דא"ר גידל המקדש משש ולמעלה אפילו בחיטי קורדנייתא וכו'. ואימת אי נימא בתר שש פשיטא וכו'. ועי' שאילת שלום שם שהקשה הרי כ' תחילה דחיטי קורדינייתא אינו רק דרבנן ומאי מקשה פשיטא ע"ש. ועי' במכילתין (כא:) בגמר' עבר זמנו אסור בהנאתו וכו' ובתוס' ובמהרש"א שם שכתבו דאף דהוי רבותא מ"מ מדקאמר אפילו וכו' משמע דאף בלא חיטי קורדנייתא הוי עכ"פ חידוש יעו"ש. וא"כ הוכיח שפיר דע"כ איירי בתחילת שש. ויותר הארכתי ליישב שאר קו' שם ועת לקצר ולעיל (סא:) ובחי' לה' ק"פ הארכנו בזה:

לו) בתוס' בד"ה שוחטין וזורקין וכו' עי תשו' שאגת ארי' ושעה"מ על ה' ק"פ פ"ו [כעת אין ת"י ס' שעה"מ] שהקשו חדא דמאי תי' תוס' [דס"ס] קשה על שאלת הטמאים הלא כתיב איש לפי אכלו ע"ש ועי' מ"ש לעיל ריש פרקין ליישב בזה וגם בקונ' ילדותי הארכתי:

עוד הקשו על תי' א' של תוס' הלא מבואר בחגיגה (ט.) דקאמר שם שאני טומאה דאיתא בתשלומין וכו' ומוכרח שם דלמ"ד פ"ש תשלומין דראשון ילפינן ג"כ חגיגה דאם לא חג בראשון מחמת טומאה חוגג כל שבעה א"כ ק' הרי לקמן (פ.) קאמר שם עולא סבר שוחטין וזורקין וכו' א"כ ע"כ סבר פ"ש תשלומין וכו' ואפ"ה סבר שם טמא ביום ראשון אין חוגג כל שבעה הואיל ולא חזי בראשון ע"ש. וזה יש לדחות קצת די"ל למאי דמסיק בחגיגה שם (ט:) לילה לאו מחו"ז יע"ש י"ל למסקנא אף טומאה מטומאה לא יליף וק"ל:

במקומות מפוזרים כ' על סוגיא זו בק"מ ובחי' על הק"פ ושאר דוכתי ואסדר פה קצת באופן אחר:

לז) הנה הרמב"ם פ"ו הק"פ פוסק ט"מ אף לאחר שטבל אין שוחטין וכו' והקשה הלח"מ הרי ר"ע פריך בפירוש כאן הזאה ע"פ שחל בשבת תוכיח ותי' דלאו דוקא הלשון בסוגיא כאן ע"ש ולפי דבריו צ"ל ג"כ לפי"מ דהוי סבר רבא טעמא דר"א משום כל דליתא בציבור וכו' היינו ג"כ דלא אמרינן לציבור בי"ג זילו טבולו. והנה הרמב"ם כ' טעם לדבר דהעמידו דבריהם במקום כרת משום די"ג עדיין לאו זמן חיובא וכמ"ש הכ"מ מש"ה ליישב מה שהשיב שם הראב"ד ממצורע שראה קרי וכו' דשם שאני שהוא באותו יום ואף דבשעת דחיית שבות עדיין לא קיים המצוה מ"מ ל"ל בה רק י"ג שאני דאותו יום לא הוי זמן חיובא יע"ש דהפי' כן. אך ע"ז ק' למסקנא דסבר ר"א שוחטין וזורקין וכו' ואפ"ה הקשה לי' ר"ע הזאה תוכיח וכו' וקשה הכל טעמא מאי אם שוחטין וכו' א"כ י"ד שחל בשבת אמאי לא יזה. ובשעה"מ ה' ק"פ הנ"ל כ' דר"ע סבר ג"כ כר"א דאכילת פסחים לא מעכב בכה"ג וכר"א והא דקאמר הזאה תוכיח היינו מכח אכילת פסח דג"כ מצוה ע"ש. זה דוחק דמשמע עיקר לענין שחיטה דאל"כ מאי קאמר תוכיח דילמא שאני התם דליכא כרת וכו' ובחי' הק"פ כ' ג"כ בזה. וגם יראה מל' תוס' ד"ה האי מחזי וכו' שהקשו ערל שלא מל אמאי בכרת. ועי' מהרש"א שהקשה אמאי לא הקשו פשוט על מ"ד שוחטין וזורקין וכו' ובק"מ הארכנו ובחי' להק"פ כ' בזה. עכ"פ לפי הפשוט יראה דאף לס"ד הוי ידעי תוס' לחלק משום מחוסר מעשה בגופו משא"כ לר"א דסבר דאף אם באמת לא יזה כלל אפ"ה מיקרי חזי א"כ הוי סברי כמו כן לענין מילה כן וכו' א"כ חזינן עכ"פ דדוקא ר"א סבר הכי. ואף שיש לפקפק מ"מ נראה כן א"כ י"ל באמת ר"ע סבר אין שוחטין וכו' ואיהו קיבל סתם מר"א הזאה אין דוחה וכו' ואי אין שוחטין ניחא משום די"ג עדיין לאו זמן חיובא ור"א דסבר שוחטין הוא סבר באמת גברא תקוני מתקן וכו' וניחא:

ומעתה י"ל הא דלקמן (צג.) דקאמר שם ר"ע לטעמי' דסבר אין שוחטין וכו'. והנה מלבד מ"ש תוס' שם דהרי ר"ע לא דריש ולא יכלו וגו' א"כ מנ"ל דאין שוחטין וכו' דזה י"ל די"ל אף ר"ע סבר הך דרש ולא יכלו ועי' רשב"א בחי' לסוכה (דף כ"ה) ועי' תוס' שם אך עכ"פ ק' על לשון ר"ע לטעמי' דלא מצינו לו שסבר כן. ומל' תוס' שם ד"ה סבר ר"ע. יראה דלא גרסי ר"ע לטעמי' ע"ש. ולהנ"ל ניחא דמדקאמר ר"ע כאן הזאה תוכיח ע"כ סבר אין שוחטין וכו' דאי שוחטין הכל טעמא מאי אמאי לא יזה ואי משום אכילת פסחים לא מעכבא וכו' הרי משמע דר"ע לא סבר הכי וכנ"ל וק"ל:

ועפי"ז יתיישב ג"כ מה שפסק הרמב"ם דט"מ הזאת שלישי ושביעי לאו דוקא אלא אף שלישי ושמיני עי' הק"פ הנ"ל. והשיג ע"ז הראב"ד אלא לעולם צריך שיהי' רק ג' ימים בין שני הזאות ושם הארכנו עי' בעיקר מחלקותם בה' טו"מ. ולהנ"ל י"ל הרמב"ם הוכיח דינו כיון דקיבל ר"ע סתם מר"א הזאה אין דוחה שבת א"כ תיקשי ס"ס י"ג שחל בשבת לר"א אם חל שביעי בשבת זה אמאי לא ידחה דשוב לא שייך תקוני הוא דלא מתקן וכו' דת"ל כיון שאם לא יזה היום יצטרך מחדש שני הזאות א"כ הוי כמו ט"מ תוך ז'. א"ו דמש"ה לא דחי דהרי יוכל להזות למחר וק"ל:

לח) וגם יישבנו כבר בק"י מה שפסק הרמב"ם ומבואר לקמן (פ.) מחלוקת רב ועולא בהי' רוב ציבור זבין וכו' דאין טמאין עושין שני הואיל ולא עשו צבור בראשון ע"ש ובפי' רש"י כאן ד"ה התם האי דאיתי' וכו' שסיים ואם הי' רוב צבור זבין באמת אין טמאין עושין בשני. א"כ משמע לפ"ז למסקנא דלא אמרינן הך כל היכא דליתא וכו' אף כה"ג טמאין עושין שני. ואף שיש לחלק בין הנושאים מ"מ יראה כן מל' רש"י כנ"ל. וא"כ קשה לדידן אמאי אין עושין טמאין שני אם הי' רוב צבור זבין. אך י"ל דבלא"ה יש להבין הנה הרמב"ם פסק טומאת שרץ לא הותר בציבור ובס' קרבן חגיגה כ' טעם לזה משום כיון דשוחטין על טבו"י א"כ הא יכולין לטבול יע"ש [כעת אין ת"י] א"כ קשה כאן דקאמר ליתא בצבור הלא איתא בציבור כיון שיכולין לטבול דהרי ע"כ איירי בי"ג לרמב"ם. אך י"ל דזה רק למ"ד טומאה דחוי' בציבור משא"כ למ"ד הותרה א"צ לטבול א"כ אזיל למ"ד הותרה וכו': ולפי"ז מיושב מה דקשה לרמב"ם מה פריך הש"ס מדמהדר אטמא וכו' והרי שרץ לא הותר בציבור וכן הקשה הצל"ח ובק"י כ' דקו' הש"ס הא עכ"פ מט"מ דמשמע דאיירי ודאי אף בשביעי שלו בי"ג. ולהנ"ל ניחא דקו' הש"ס משרץ כיון דע"כ סבר טומאה הותרה וא"צ לטבול א"כ ממילא אף טומאת שרץ נדחה. וא"כ לדידן דפסקינן דחוי' וטומאת שרץ אין נדחה וכמ"כ מת בשביעי שלו בי"ג ג"כ אין נדחה בציבור הואיל ויכולין לטבול א"כ שפיר אמרינן כל דליתא בציבור וכו' ומש"ה רובן זבין בראשון אין טמאין עושין שני וק"ל:

ודע דהרמב"ם יראה דחולק על רש"י כאן (ע"א ד"ה ענוש כרת) שכ' ולא דמי לטמא ושהי' בדר"ח וכו' שמקמי הכי לא רמיא חיובא וכו' ולדעת הרמב"ם יראה אף בי"ג חייבין להזות ולטבול דהרי כאן איירי בי"ג והבן. ובמקומות מפוזרים בהק"פ כ' בזה. אך נשאר לנו עוד להקשות דא"כ קשה מה קאמר בעירובין (קג) בעינא לאתובי הזאה למר וכו' ומאי פריך הרי שאני התם דהוי בי"ג ועדיין לא רמי' חיובא. ונראה ליישב אחר שנבין עוד דהרמב"ם כ' שם פ"ו דהזאה הוי שבות. ולא ביאר דהטעם משום שמא יעבירנו וכו' וכן בפי' המשנה משמע סתמא וכן רש"י במתני' כ' משום מתקן. ע"כ יראה דודאי אף אם החיוב באותו יום ג"כ מודה הרמב"ם אם בשעת דחיות דרבנן לא מקיים המצוה שפיר העמידו דבריהם אף במקום כרת רק דשפיר יכולין לשחוט תחילה ואח"כ יזה ומקיים המצוה שפיר בשעת הזאי' וכמ"ש תוס' (נט. ד"ה אתי עשה וכו') וכאשר הארכנו בסוגיא כאן. ולכך כ' הרמב"ם הטעם משום דהוי י"ג. וא"כ י"ל הש"ס פריך שפיר הזאה תדחי שבת ואי משום מתקן הלא יכולין לשחוט תחילה כנ"ל. והקו' היא למ"ד שוחטין וזורקין וכו' ואף די"ל ר"ע סבר אין שוחטין כנ"ל י"ל חדא לפמ"ש השעה"מ לישב קו' תוס' לקמן (צ"ג. ד"ה ר"ע וכו') דאף ר"ע סבר אין שוחטין וכו' ויליף לה מקרא אחרינא או מכח קי' ה' כאן ד"ה שוחטין וכו' דלמה לי קרא א"ו דאתי לאורויי אף בשביעי וכו' ועכ"פ רק קודם שטבל דדוקא אם ההכרח מכח ולא יכלו לעשות וכו' הכריח הרמב"ם שפיר דאף טבילה לא מהני דממ"נ אם טבלו אף היום יכולין לשחוט ואם לא יטבלו אף מחר אסורין אם לא יטבלו א"ו דטבילה לא מהני משא"כ אם מוכח מקרא אחר י"ל טבילה ודאי מהני וא"כ הוקשה לו שפיר הלא יכולין לשחוט תחילה. גם י"ל דרך אחר אף אי ר"ע דריש ג"כ ולא יכלו וגו' מ"מ י"ל עיקר טעם רמב"ם דהוקשה לו איש נדחה ואין ציבור נדחין ות"ל הא יכולין לטבול א"ו טבילה לא מהני משא"כ לפ"מ דהוי סבר תחילה כל דליתא בציבור וכו' א"כ ע"כ ציבור א"צ כלל לטבול וכנ"ל א"כ ממילא י"ל אחר טבילה מותר אף ביחיד וק"ל. וא"כ פריך שפיר הלא יכולין לשחוט תחילה וכנ"ל: ומעתה י"ל כיון דחזינן בכל דוכתי' דאמר רבה משום שמא יעבירנו וכו' קאמר ה"ט דשופר ולולב ומגילה ולא קאמר דהזאה. א"ו לדידן דאין שוחטין וכו' א"צ לטעם יעבירנו דבלא"ה כיון בעידנא דמיעקר וכו' דבי"ג לא שייך שישחטו תחילה ולמ"ד שוחטין צ"ל הטעם שמא יעבירנו וכו' וא"ל מאי יועיל שמא וכו' ס"ס הוי דרבנן וא"כ נשחט תחילה. ואף שכ' לעיל די"ל זה הוי שבות חמור. וכעין זה כ' הצל"ח מ"מ דוחק. אך בלא"ה י"ל דמודה הרמב"ם לסברת הראב"ד שכ' כל היכא דהחשש הוא שיכול לבוא לידי כרת העמידו ודאי דבריהם וניחא. משא"כ אנן דפסקינן אין שוחטין א"צ כלל לשמא יעבירנו וניחא סוגיא דעירובין ג"כ דשפיר פריך לרבה דעיקר הטעם משום בעידנא וכמ"כ שם באמירה לנכרי להחם חמין וק"ל. רק מה שנשאר לפ"ז א"כ מאי קאמר לקמן (צג.) ר"ע לטעמי' וכו' דילמא סבר ר"ע משום שמא יעבירנו ולעולם שוחטין וכו' י"ל ר"נ חולק על רבה וסובר דלא שייך בהזאה שמא יעבירנו וכמו שפילפל הר"ן במגילה דכיון שלא גזרו במילה בשבת כמ"כ אין לגזור בהזאה דדוקא שופר ולולב משום ספיקא דיומא יע"ש. א"ו טעמא דר"ע משום אין שוחטין והכל כנ"ל. ומה דקשה א"כ ממצורע כמו שהקשה הראב"ד כ' בק"י לקמן ס"פ האשה ע"ש:

לט) עוד נזכיר דצריך להבין קצת הא דפריך ר"ע לר"א הזאה תוכיח ת"ל הא טמא שרץ שא"י לכנוס לעזרה א"כ הוי כמו בדרך רחוקה דפטור מכרת ומש"ה א"צ להזות כיון שא"י ליכנס וכו' והיינו לעולא לקמן (צג:) דקאמר כל שא"י לכנוס בשעת שחיטה וקיימ"ל כותי'. עי' פ"ו מהק"פ ע"ש. ונ"ל נהי שאין ענוש כרת מ"מ מצוה עכ"פ הוי. ולכאורה קצת ראי' לזה דהרי לקמן (צד:) פריך לר"א שם דאמר מאסקופת העזרה ולחוץ הוי דרך רחוקה. ופריך שם מהא דערל שלא מל וכו' ומשני אביי דרך רחוקה לטהור ולא לטמא וכו' ורבא משני תנאי היא אליבא דר"א יעו"ש. וקשה לרבא עכ"פ התנא לקמן דסבר אליבא דר"א במתני' מעזרה ולחוץ וכו' א"כ מאי פריך לי' ר"ע כאן הזאה תוכיח ת"ל לר"א הרי כיון שהוא מעזרה ולחוץ א"כ הוי דר"ח א"ו כנ"ל דמ"מ מצוה איכא וכנ"ל:

ועפי"ז יש לסתור מ"ש לעיל דהרמב"ם חולק על רש"י וסובר דאף בי"ג חייב לטהר עצמו די"ל נהי שאין חייב כרת אם לא הזה בי"ג עכ"פ מנוה איכא להזות. וגם ראי' לכאורה דהרי מודה הרמב"ם עכ"פ אם הי' ביום י"ג בדר"ח אשר א"צ ליכנס למען יוכל לבוא בי"ד שם דודאי לא נראה לומר דדר"ח היינו שהי' בי"ג רחוק יותר עד שאף אחר שהלך לצד ירושלים יבוא בי"ד רק למודיעים דזה ודאי לא נראה ומבואר מלשון ש"ס ופוסקים דלא אמרינן הכי רק אף אם הי' בי"ג ג"כ רק רחוק יום אחד מירושלים א"צ לכנוס א"כ מדוע יצטרכו לטבול א"ו נהי דאין חייב כרת מ"מ מצוה איכא ועי' עוד בזה. וגם קצת דוחק דמסיק לר"א הטעם משום אכילת פסחים לא מעכבא ומש"ה לא דחי הזאה ואף דהוי עכ"פ מצוה לאכול. א"כ בלא"ה הי' לו לתרץ מש"ה לא דחי הזאה דפטור משום שהי' בדר"ח וא"ל דא"כ הדר קשה מהך ברייתא דתני טמא שרץ חייב כרת. ז"א דהרי לרבא ע"כ בלא"ה ר"א פליג על הך ברייתא דלר"א דמתני' ערל באמת פטור וע"כ הא דפריך הש"ס כאן מהך ברייתא היינו כמ"ש תוס' לקמן (צב: ד"ה אלו וכו') דסבר הש"ס דאין חולק על הך ברייתא אף דלרבא בלא"ה ר"ח דמתני' חולק וא"כ מאי פריך הש"ס כן הקשה הצל"ח י"ל דמשמע לי' להש"ס דאין חולק על הך ברייתא רק מטעם דר"ח אבל מה שחייבה עכ"פ משום טמא אין חולק אף שזה דוחק מ"מ יראה דע"כ הפי' כן וא"כ קשה כנ"ל. וצריך לחלק ולומר משום אכילת פסחים אין דוחה דהוי עשה שאין בה כרת אבל שחיטת הפסח נהי שפטור אם הוא בדר"ח מ"מ אם רוצה לקיים מקיים עשה שיש בה כרת וצ"ע: וכ"ז לרבא לקמן דפליג על אביי אבל לאביי דמשני לקמן דר"ח לטהור ולא לטמא הכל ניחא. אך קשה לרבא לקמן דפליג על אביי א"כ תיקשי טמא שרץ דתני כאן בכרת האיך משכחת לה הא ס"ס א"י לכנוס בשעת שחיטה כדפריך לקמן (נג:) וצ"ל א"כ רבא סבר כר"י לקמן דתלי בשעת אכילה א"כ הי' לנו לפסוק כר"י ועי' (פ"ה מה' ק"פ) דלא פסקינן הכי. אך י"ל רבא סבר ג"כ דר"ח לטהור ולא לטמא רק סבר זה דוקא אם הטמא אינו בדר"ח. רק מחמת טומאה א"י לכנוס לזה מהני דטמא אפ"ה חייב רק על ר"א דסבר מעזרה לחוץ דערל ג"כ באמת מן העזרה ולחוץ בזה סבר רבא דלא אמרינן אין דר"ח לטמא כיון שהוא באמת בדר"ח וא"כ ניחא ועי' צל"ח כאן שהעיר בחילוק זה היטיב רק הוא סובר דאף אביי לקמן סובר חילוק זה וערל היינו שהוא באמת בעזרה זה דוחק קצת גם תלוי בפלפול אם ערל מותר לכנוס לעזרה עי' חגיגה (ד) ולעיל (סב.) ע"ש. ולהנ"ל ניחא. וגם מיושב לשון התוס' שם (צד: ד"ה ואין דר"ח וכו') שהקשו א"כ בטהור פטור וטמא חייב וכו' והקשה כאן הצל"ח אמאי לא תי' דדוקא אם הערל בעזרה אז אמרינן אין דר"ח וכו' ע"ש. ולהנ"ל ניחא דא"כ רבא דפליג סובר אף בכה"ג לא אמרינן אין דר"ח וכו' א"כ קשה כנ"ל לרבא טמא שרץ [וכו'] וק"ל. ועי' היטיב בכ"ז ואולי אזכה עוד אי"ה להבין על האמת:

מ) עוד רגע אדבר דק' להך תי' דמשני משום כל מה דליתא בציבור וכו' קשה כנ"ל ת"ל בלא"ה הרי בי"ג אין מחויב כלל לתקן עצמו לדעת רש"י כנ"ל. ולרמב"ם ע"כ איירי בי"ג כנ"ל וע"כ משים דס"ס נהי שאין חייב מ"מ ראוי לי לעשות כן א"כ תיקשי מה מהני כל דליתא וכו'. ודוחק לחלק ולומר דכה"ג פטור לגמרי. ע"כ הי' יותר נראה דרמב"ם חולק באמת על רש"י ועדיין צ"ע וק"ל:

מא) עוד לסוגיא זו לכאורה קשה עוד לדעת הרמב"ם דאף טבילה לא מהני למ"ד אין שוחטין וכו' וא"כ ע"כ הא דהזאה תוכיח היינו י"ג שחל בשבת כפי מ"ש הלח"מ כנ"ל א"כ קשה מאי קאמר דליתא בציבור וכו' הרי חזינן דאי שוחטין וכו' לא שייך דליתא בציבור כיון דלא שייך הותר דהרי שוחטין וא"כ למ"ד אין שוחטין וכו' ג"כ מאי שייך ליתא בציבור הרי מה שאין אומרים לציבור זילו טבולו היינו משום דאין טבילה מועלת להם וס"ס נעשה בטומאה מכח צבור דביחיד נדחה אף טבו"י ונ"ל דמ"מ ס"ס שייך ליתא בציבור דהרי בטומאת שרץ דמהני טבילה ואפ"ה אין אומרים לציבור זיל טבולו וכו' ולפ"ז א"כ מיושב מה דפריך הש"ס מטמא שרץ אף דפסק הרמב"ם דשרץ לא היתר כלל בציבור. ולהנ"ל ניחא דלמאי דמשני השתא משום ליתא בציבור וכו' ע"כ סובר לס"ד זה שרץ ג"כ הותר בציבור וכו'. אכן דוחק אצלי לומר מה דקאמר ליתא בציבור היינו לענין שרץ דהרי קרא כתיב לנפש והבן. ע"כ הי' נראה בלא"ה דס"ס שייך ליתא בציבור דנהי דנעשה בטומאה מ"מ לא אמרינן להו טבולו כי היכי שיאכלו עכ"פ בטהרה ועדיין צ"ע אצלי פי' הסוגיא לדעת הרמב"ם בזה ואולי אזכה עוד אי"ה: השמטה לדף סט/ב:

נח) ע"ב בגמ' וטיהרו את הבשר וכו' ערמב"ם (פ"כ מהל' טו"מ) שם כ' טהור מיד ועי' כ"מ כ' שם וזהו דלא כפרש"י והיינו דרש"י בתעני' (כ"ב) פי' דאיירי דוקא ששהה במעיו ע"ש:

נט) שם שבולת שהביאה שליש וכו' בענין גדולים או עלין העיקר לא עיינתי כעת בנדרי' פ' הנודר ואולי אזכה עוד אי"ה:

תוכן העניינים

פתח הבית חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה