פתח הבית חלק א· רבי אברהם טיקטין
פסחים · דף סט.
דף סט ע"א בגמ'. מכדי טילטול בעלמא וכו' עי' רש"י במתני' ד"ה הזאה תוכיח וכו' שכ' הטעם משום מתקן גברא ועי' צל"ח שם הביא קו' זו בשם קול רמז ע"ש ונ"ל עי' ס"פ האשה (צב.) כתבנו שם ליישב דעת רמב"ם שכ' פ"ו מה' ק"פ טעם למה אין הזאה דוחה שבת וכו' הואיל ועדיין אין יום חיוב קרבן שהוא י"ג וכו' דקשה ממצורע שהקשה הראב"ד וגם אזמל כדומה וכ' שם די"ל סובר ודאי עיקר הטעם משום בעידנא דמיעקר לא מקיים מצות קרבן והא דקאמר הטעם, משום שהוא י"ג דבי"ד הי' אפשר לשחוט תחי' הפסח ואז הי' מותר אח"כ ההזאה דמקיים אז המצוה כמ"ש תוס' לעיל (נט.) ד"ה אתי עשה וכו' יע"ש. ומעתה קשה ס"ס ר"ע דפריך הזאה תוכיח ע"פ שחל בשבת א"כ ע"כ צ"ל דר"ע סבר שוחטין וזורקין על טמא שרץ עי' לקמן (צ"ג.) או דפריך לר"א דסבר שוחטין וכו' כדמסיק לקמן ע"ב א"כ י"ל פריך שפיר אמאי לא תידחי שבת ואי משום מתקן אמאי העמידו דבריהם במקום כרת ואי משום בעידנא וכו' הרי יכול לשחוט קודם ואז שפיר יזה אח"כ וכנ"ל. ולכך משני גזירה שמא יעבירנו הוא שבות חמור (וכמ"ש זה הצל"ח לפי דרכו ע"ש] א"כ לדידן דאין שוחטין י"ל שפיר אף בלא טעם שמא יעבירנו רק מתקן לחוד ג"כ ניחא:
וא"כ י"ל קצת לשון רש"י במתני' שדרכו לפרש למאי דס"ד ועי' רמב"ם בפי' המשנה כ' ג"כ סתם ולא ביאר גזירה שמא יעבירנו וכן בחיבורו פ"ו מה' ק"פ כ' ג"כ סתם ויראה דהוי רק משום מתקן. ולהנ"ל ודאי ניחא כיון דפסק אין שוחטין וכו' א"צ תו לטעם שמא יעבירנו והוכיח זה מדאמרינן בכל דוכתי' והיינו טעמא דשופר ולולב ומגילה ולא דהזאה עי' צל"ח:
גם כבר כ' בקונ' ילדותי דקשה מהא דעירובין (ק"ג.) דקאמר שם בעי לאתובי' הזאה וכו' ומה פריך הא שם הוי שמא יעבירנו דחמיר ואף אם נאמר דלא מחלקינן בהא מ"מ לדעת הרמב"ם הרי שם איכא טעם טובא לפי שהוא י"ג ועדיין לא הגיע זמן קרבן א"ו כנ"ל דעיקר כונת הרמב"ם משום בעידני' וכו' ואין חילוק בין שהוא זמן קרבן היום או לא וא"כ ע"כ צ"ל כנ"ל דשמא יעבירנו חמור וא"כ ע"כ שם בעירובין סבר אביי דלדידן דאין שוחטין א"צ כלל לשמא יעבירנו וכו' וק"ל:
אולם אם נאמר דק"ו דר"ע הוא מטומאה שנזיר אין מגלח עלי' דמודה רמב"ם דשוחטין אחר שטבל וכמ"כ אם נאמר כפי אשר צידד השעה"מ שם פ"ו מה' ק"פ דר"ע לא דריש הך דולא יכלו ביום ההוא וגו' רק אפ"ה סבר אין שוחטין וכו' מקרא אחרינא וא"כ לדידי' ממילא שוחטין עכ"פ אחר שטבל א"כ נסתר הנ"ל ובחי' לה' ק"פ כ' בזה:
שם ולר"א ניעברי' וכו' לכאורה קשה א"כ לר"א לולב ושופר יהא ניטל ותוקע בשבת דלא שייך שמא יעבירנו וכו' וכעת לא עיינתי בשבת (קל"א) אכן יראה די"ל שאני התם דהוי ספיקא דיומא ושמא אין היום י"ט וק"ל וכמ"ש הר"ן שם:
שם איתיבי' אביי וכו' לכאורה קשה הרי לפי ס"ד השתא דקטן בריא כ"ז שאין לו חמין חשוב חולה ולא חזי א"כ אף בחול נימא דאין מחויב להחם חמין למולו וע"כ משום ודאי מחויב להחם כדי לעשות המצוה אבל מ"מ לא מיקרי כ"כ מחויב דלדחי שבת וא"כ מאי פריך מערל שלא מל וכו' הא ס"ס מחויב לעשות טצדקי כדי לקיים וצריך לחלק בין הנושאים ועדיין צ"ע וק"ל ועי' לקמן סוף הסוגיא עוד בזה:
שם עד סוף הענין. בסוגיא זו ראיתי להאריך קצת ושייך לזה לקמן (צ"ד) סוגיא דשוחטין וזורקין על טמא שרץ. הנה הרמב"ם (פ"ו מה' ק"פ) פסק כמ"ד אין שוחטין וכו' וטמא מת אפילו טבול יום לא ישחטו עליו והראב"ד השיג ע"ז ומשמעות כל הפוסקים כדעת הראב"ד ועי' לח"מ שהקשה ע"ז דהרי בשמעתין אמר ר"ע בהדיא הזאה תוכיח בע"פ שחל להיות בשבת וכו' ולדעת הרמב"ם לא משכחת לה רק כשחל י"ג בשבת כמבואר שם עי' מה שתי' ע"ז ועי' תי"ט כאן ולקמן מה שהקשה על ברטנורא שפי' ג"כ כרמב"ם ואפ"ה פי' במתני' הזאה תוכיח בע"פ שחל להיות בשבת ע"ש. ולכאורה נ"ל עי' לקמן דקאמר הש"ס סבר לה כר"י דאמר טמאי מת מצוה הי' שחל וכו' ובס"פ הישן פליג ר"ע ור"י אמר ר' יצחק ע"ש ועי' תוס' לקמן (צ"ג.) ד"ה ר"ע וכו' שמחקו הגי' כר"ע וכו' וכן בסוכה משום דר"ע לא דריש כלל הך דולא יוכלו ביום ההוא וגו' וא"כ לר"ע ודאי שוחטין וכו' [והיינו נהי דר"ע סבר אין שוחטין וכו' מ"מ ע"כ דריש מקרא אחר וא"כ י"ל אחר טבילה עכ"פ מותר ובחי' לה' ק"פ הארכנו ועי' שעה"מ שם] א"כ לקמן סוף מי שהי' טמא ובכמה דוכתי דאמרינן ערל הזאה ואזמל העמידו דבריהם במקום כרת ע"כ היינו הזאה בי"ג שחל בשבת וק"ל:
ומעתה מיושב ג"כ דעת הראב"ד שהשיג על הרמב"ם שם הלכה ה' ז' מה שכ' טעם בערל ת"ל משום דליכא זמן אכילה כמו גבי הזאה וביאר שם הכ"מ דהראב"ד הבין ברמב"ם בהזאה אף בע"פ הואיל ועיקר חיובא בלילה ובאמת כונת הרמב"ם כפשוטו כיון דשם איירי בי"ג דאין זמן שחיטה כלל ע"ש. ולהנ"ל ניחא כיון דע"כ ר"ע פריך מי"ד שחל בשבת ולדעת הרמב"ם שבקש טעם גבי הזאה מדוע העמידו דבריהם וכו' א"כ תיקשי לר"ע הכל טעמא מאי אמאי העמידו וכו' וע"כ צ"ל דגם בי"ד שייך סברת הרמב"ם הואיל ועיקר חיובא בלילה א"כ השיג הרמב"ם שפיר דגם בערל שייך כן וק"ל:
ועפי"ז י"ל קצת דעת הרמב"ם שם ה"ה שכ' בי"ג שחל בשבת מזין למחר והראב"ד השיג דצריך לעולם חמשה ימים בין הזאה ראשונה לשני' וגם בפי"א מה' פרה מחלוקתן שם ועי' כ"מ שם שכ' דהרמב"ם סמך אירושלמי נגד גמ' דקידושין וזה תמוה דהרמב"ם הוכיח מסוגיא זו דלפי הנ"ל ע"כ קו' ר"ע הי' מע"פ שחל בשבת א"כ צריך להבין למסקנא תחילה דסבר ר"א אין שוחטין וכו' א"כ ודאי לא מהני בי"ד א"כ מאי צריך לשנויי עוד קסבר כל שבציבור וכו' ת"ל בלא"ה אין מזין כיון דאף לאחר הזאה אין שוחטין וע"כ צ"ל דר"ע קיבל מר"א סתמא אין הזאה דוחה בין בי"ג או בי"ד וק"ל: ומעתה קשה למאי דמסיק רבא קסבר ר"א שוחטין ואכילת פסחים לא מעכבי וכו' א"כ תיקש עכ"פ הזאה בי"ג אמאי לא דחי שבת ותו לא שייך למימר מחזי חזי וכו' כיון דלא חזי כלל השתא דצריך עוד שני הזאות כמו תוך ימי טומאתו וק"ל א"ו דיכול להזות למחר ושייך שפיר מיחזי חזי וקי"ל: ובלימוד הסוגיא אמרנו ליישב דעת הרמב"ם שפסק פ"ז מה' ק"פ הי' רוב ציבור זבין ומיעוטן טמאי מתים אין עושין פ"ש הואיל ולא עשו ציבור בראשון ע"ש וכן לקמן (דף פ') פליגי בהא רב ועולא ע"ש. ולכאורה הכא דפריך והרי פ"ש דליתא בציבור וכו' ומשני עכ"פ עשו ציבור בראשון ועי' רש"י שכ' באמת דלפ"ז אם לא עשו ציבור בראשון נדחו לגמרי כנז"ל א"כ משמע דלמסקנא דמוכח מברייתא דלא אמרינן הואיל וליתא בציבור וכו' א"כ גם בהנ"ל יעשו פ"ש וק"ל אף שלא נעלם מאתי כי יש לחלק בין הנושאים מ"מ מסוגין ומל' רש"י משמע דתלי' הא בהא וק"ל. ונ"ל בהקדם עוד מאי דק' לדעת הרמב"ם שפסק בה' ביאת מקדש פ"ד טמאי שרץ נדחו אף מקרבן צבור ועי' לח"מ רפ"ז מה' ק"פ שהבין דאף בפסח כן ע"ש. ובאמת צריך להבין דא"כ לקמן (פ'.) דקאמר גבי מחצה ע"מ מטמאין אחד מהן בשרץ ומאי מהני וצ"ל דמ"מ נחשבו הטהורין למיעוט נגד טמאי מתים וטמא שרץ אין מצטרף לכאן ולכאן ואין להאריך. ומ"מ קשה כאן דפריך מהך ברייתא טמא שרץ ושאר כל הטמאים מנין וכו' ממ"נ ודאי מט"מ לא קשה לדעת הרמב"ם דבי"ד לא מהני טבילתו וצ"ל בי"ג ובי"ג לכאורה אף צבור צריכין לטבול וסעד לדבר עי' קרבן חגיגה שכ' ליישב דעת מה שחילק בין טבו"י דטמא מת לשאר טבו"י כ' הטעם כיון דטומאת מת הותר בציבור ע"כ דלא מהני טבילה דאל"כ אמאי דחי הא אפשר לאטבולי ומש"ה בטמא שרץ לא הותר בציבור כיון דאפשר לאטבולי ומכח זה הוכיח הרמב"ם דינו א"כ בי"ג דודאי אפשר לאטבולי מה"ת נדחה ואף דלדעת רש"י שכ' בד"ה ענוש כרת וכו' מקמי הכי לא רמית חיובא עלי' משמע דאין מחויב כלל לתקן בי"ג כיון דעדיין לא הוי זמן חיובא א"כ בלא"ה לא קשה כלל מט"מ בי"ג דאף יחיד אין מחויב לטבול. מלשון הרמב"ם לא משמע כן אלא דאף בי"ג מחויב לתקן ע"ש. א"כ ע"כ צ"ל דקו' הש"ס מטמא שרץ ולדעת הרמב"ם מאי פריך טמא שרץ אף צבור צריכין לטבול כי לא הותר טומאת שרץ בצבור כנ"ל. ובאמת עלה בדעתי ליישב דאף הרמב"ם מודה בטומאת מת שאין הנזיר מגלח עליו שוחטין על טבו"י כמבואר שם א"כ י"ל מסתמא דתני בברייתא שאר כל טמאים אף אלו בכלל וא"כ משכחת שפיר בי"ד ובזה יתיישב ג"כ קו' הלח"מ דקו' ר"ע מטומאת מת שאין הנזיר מגלח עלי' ומכח זה הכריח הרמב"ם חילוק זה והראב"ד כ' סברת עצמו זה. אכן זה דוחק בעיני גם אם נאמר דאילו טומאות אינן רק דרבנן וברייתא משמע דאיירי בטומאות דאו' דמפיק לה מקרא וק"ל. ועי' בזה ברמב"ם ה' נזירות פי"ב במ"ל שם ע"ש. ע"כ נ"ל דהנה הש"ס תי' כל דליתא בציבור וכו' ולכאורה קשה כיון דע"כ איירי בי"ג כנ"ל וא"כ אמאי קאמר דליתא בצבור הלא כיון דיוכלו לטבול אף בצבור לא הותרה לסברת קרבן חגיגה א"ו לס"ד אמרינן דלא כסברת ק"ח וא"כ פריך שפיר מטומאת שרץ ושוב א"ל צבור יכלו לטבול דע"כ לא אמרינן סברא זו כנ"ל וא"כ גם טומאת שרץ הותרה בצבור ומטומאת מת בי"ג י"ל דלא איירי כלל בי"ג כסברת רש"י אבל למסקנא אמרינן שפיר כל דליתא בציבור וטומאת שרץ לא הותר כלל וניחא הכל וק"ל. עי' בקרבן חגיגה מה שהביא ראי' לסברת הנ"ל מזבחים (כב:) ע"ש היטיב אין הוכחה גמורה וק"ל:
תוס' ד"ה שמא יעבירנו וכו' עי' צל"ח וצ"ל דתוס' סברי ודאי נושא מי חטאת לצורך לא נטמא וכאן ד' אמות ברה"ר לא מיקרי לצורך אבל מכשירי איקרי שפיר ולהכי פריך לר"א ניעברי':
מסכת פסחים דף סט/א:
נה) דף ס"ט ע"א בעי רמב"ח הנצה דעלה וחנטה דעלה וכו' לכאורה קשה הרי ס"ס עדיין לא עבר עליהן עומר ונהי דמתיר אף שלא כסדרן מ"מ הי' לו להש"ס לפרש שעבר אח"כ עליהן עומר. גם בלא"ה דוחק לומר דקאי דוקא להך צד דמתיר שלא כסדרן אך י"ל דאיירי שגם קודם לעומר הניצו או החניטו העלין והא דבעי רק קודם לשתה"ל ולא בעי קידם לעומר י"ל דאין נ"מ בקודם לעומר דלהדיוט הרי פירות אילן לא נאסרו ואי לגבוה הא בלא"ה אסיר משים שתהל"ח ואי דאכתי הי' יכול למבעי לענין דיעבד אם הקריבו דאחר עומר בדיעבד כשר וקודם לעומר אף דיעבד פסול ז"א דבנסכים ג"כ בדיעבד כשר אף קודם לעומר זולת לדעת הרמב"ם וק"ל. וא"ל דמ"מ ה"מ למבעי אם הניצו קודם לעומר ואח"כ עבר עליהן שתי לחם אחר שנקצרו או חנטו השרשים רק הספק אם עומר מהני לענין הנצה ואם לא אז לא מהני שתי לחם כיון שצריך שיעברו שניהם י"ל היינו הך וגם הרי כ' לעיל כי י"ל לענין פירות האילן שתי לחם לחוד מתיר וק"ל. ועי' לח"מ (פ"ז מה' תו"מ ה"ג) כ' שם דיש להקשות אמאי לא נקט קודם לעומר ולענין קרבן וכו' ע"ש וצ"ל כונתו לאחד מן הפי' הנ"ל וק"ל:
ודע הרמב"ם שם הביא בעיא זו לענין תבואה אם חנטת עלין הוי כמו השרשה. ועי' לח"מ שהקשה לפ"ז אמאי לא בעי קודם לעומר לענין אם חנטת עלין מתיר להדיוט ע"ש. ולכאורה יש להקשות עוד בלשון הרמב"ם שסיים שם לא יביא ואם הביא הורצה וכו' וקשה הרי אף בלא ספק קודם לשתי הלחם בדיעבד כשר ואם כונתו משום קודם לעומר שהי' החנטה קודם לעומר וככה הי' עד אחר שתה"ל א"כ מדוע לא נקט עומר וגם לעיל פי"ג בהלכה י"ט כ' שם הך ספק אם מתיר שלא כסדר ושם לא ביאר כלל אם הביא הורצה ע"כ יראה לומר ודאי לעיל בספק שלא כסדרן וכו' לא שייך ואם הביא הורצה וכו' דהרי בלא"ה קודם שתה"ל כשר בדיעבד כנ"ל ובהלכה כ' בספק חנטה זה קאי להך צד אם שלא כסדרן ג"כ מתיר ואיירי שהניצה קודם לשתה"ל ואח"כ קצרה או הושרשה ממש קודם לעומר וא"כ י"ל לענין הדיוט ודאי לא הותר חנטה רק השרשה רק לענין היתר גבוה למנחות י"ל בחנטת עלין סגי [דהרי חזינן לפי פי' הפשוט בש"ס דבעי רק בשתה"ל והיינו ע"כ משום דלגבוה בחנטת עלין סגי. ואף די"ל דהש"ס איירי דוקא בפירות אילן ואילן עדיף טפי לומר בחנטת עלין סגי זה דוחק קצת וק"ל] ומעתה י"ל ודאי הש"ס בעי בין בחנטת עלין של אילן ובין בתבואה רק דבאילן ניחא שפיר הבעיא אף בכסדרן ונ"מ שהחניטו העלין קודם עומר וכן עמדו על עמדן עד אחר שתי לחם ולענין תבואה ע"כ רק הנ"מ אם שלא כסדרן ג"כ מתיר וא"כ שפיר כ' הרמב"ם ואם הביא הורצה דנ"מ עכ"פ לענין פירות אילן ומשום עומר והא דלא נקט עומר היינו הכונה דלא מתיר רק לענין גבוה ושתי לחם איירי לענין גבוה מש"ה נקט שתי לחם. או נאמר לרמב"ם אף בתבואה נהי דאסור להדיוט מ"מ לענין גבוה הוכשר בחנט' עלי' דהרי הרמב"ם פוסק אף נכסים קודם עומר בדיעבד פסול וע"כ היינו משום דלא הותר מכללו ולא משום ממשקה ישראל עי' פ"ה מה' א"מ א"כ י"ל עכ"פ לענין גבוה הותר ומש"ה נקט אם הביא הורצה כיון דהי' עכ"פ קודם עומר ג"כ רק חנטת עלין ושוב לא שייך הקו' מדוע לא נקט עומר די"ל כמו שתי' הלח"מ לרש"י דשתי לחם אחרוני' כיון דל"ה נ"מ שוב לענין הדיוט וע"ע בכ"ז:
נו) שם בעי רמב"ח פיל שבלע כפיפה מצרית וכו' למאי וכו' עי' מ"כ שהקש' אמאי לא משני דאיירי לענין אם תקבל טומאה מכאן ולהבא שכן פי' רש"י (כ"ב) ע"ש ולי יראה ודאי דס"ס אזיל (ודאי) הקו' שפיר דכלי לא נתבטל' בזה רק שם איירי ג"כ שבלע הוצין והס' אם נעשה כלי כדמשני הש"ס כאן וק"ל:
נז) בתוס' ד"ה דבלע וכו' לפי"מ שתי' תוס' תחילה משמע דדוקא לענין טומאת מת או לענין אם תהא עתה ככלי גללים אבל לענין טומאת אוכלין ודאי מקבל כיון שראוי לגר וכו' א"כ ק"ק מה שצידדו אח"כ לענין איסו' הלא לענין איסו' ג"כ תלי' בראוי לגר וכו' וגם מ"ש אח"כ א"נ נהי דאיפסל מתורת אוכל לענין טומאת אוכלין וכו' והרי לענין טומאת אוכלין באמת לא מהני עיכול וקצת משמע שהוכיחו מהא דמסיק לק' בשר חשוב יכול דרכיך א"כ כמי כן לענין טומאת אוכלין וכן משמע מל' שכ' וא"ת הכא מסקי' בשר הוי עיכול וכו' אך עדיין צ"ע בזה דמלקמ' אין ראי' דהרי איירי שם לענין טומאת מת וכעת לא עיינתי ועי' תשו' שאע"פ ונוב"י ועוד חזון למועד בזה אי"ה: