אור ברסלב
פתח הבית חלק א פסחים › דף סו:

פתח הבית חלק א· רבי אברהם טיקטין

פסחים · דף סו:

דף סו.

ע"ב בגמ' והלא מחמר וכו' לכאורה קשה אמאי לא פריך הרי הוי שביתת בהמתו. ועי' תוס' עכו"ם (טו. ד"ה ושמעי' לקלא וכו') ומה שתי' שם שייך גם כאן ועי' ר"ן שם:

שם אלא אמר ר"ל מהכא וישלחו מן המחנה וכו' תוס' ד"ה אלא וכו' תימה לרשב"א לר"ל וכו' ונ"ל קצת עי' לק' (סז:) בגמ' ור"י שפיר קאמר ר"ש. ההיא מיבעי לי' לכדתניא ר"א אומר יכול דחקו זבין וכו' ועי' רמב"ם (פ"ג ה"ח מביאת מקדש) פסק דלא כר"ח אלא מצורע שנכנס לפנים ממחיצתו חייב מלקות. וא"כ ע"כ פוסק כר"י ובעי בדד ישב לחילוק מחנות. וא"כ ק' קו' הש"ס שפיר קאמר ר"ש. וע"כ צ"ל דאתי לכדר"א. והנה הרמב"ם פסק דלא כר"א עי' לקמן (צה:) בסוגיא היטיב וברמב"ם (פ"ו מה' ק"פ ופ"ד מה' ביאת מקדש וא"כ הדרא קו' הש"ס לדוכתי' וק"ל. ונ"ל בהקדם מה דקשה לי עוד על הרמב"ם (פ"י מה' ק"פ) שפסק שם טבול יום מטמא מת לא ישחטו עליו הפסח אבל שאר טמאים לאחר טבילה מותר לשחוט עליו. ועיקר הוכחתו מדלא צוה משה לטמאים שיטבלו ע"ש בכ"מ. וא"כ לזה קשה מנ"ל דאין ציבור נידחין דילמא ציבור כלל וכלל לא ואי משום דכתיב לנפש ז"א לכאורה כיון דזה הי' תשובת משה על שאלת הטמאים. וזה דוקא בטמא לנפש דלא מהני בהו טבילה לדעת הרמב"ם ושפיר צריך לנפש ולעולם צבור כלל לא. וצ"ל אביי סובר כמ"ד שוחטין וזורקין על טמא שרץ וע"כ קרא איירי בטמא מת בשישי או קודם [ועי' רא"ם פ' בהעלותך כ' קצת מזה] וא"כ ל"ל לנפש לנקוט שאר טמאים כגון זב וכדומה וק"ל:

ומעתה י"ל לדידן דקיימ"ל אין שוחטין וזורקין וכו' י"ל שפיר דנפקא לן מהא דוישלחו מן המחנה וכו' ואי משום קו' אביי א"כ זב ל"ל נ"ל דלכאורה קשה מאי פריך הא מבואר לקמן זב ממצורע לא גמרינן שכן זב מטמא במשהו. וצ"ל אביי סבר ג"כ כר' נתן לקמן דגם זב צריך חתימת פי האמה. ועי' נדה (לה ומז) איכא אמוראי דסברי כר"נ ע"ש. וא"כ י"ל שפיר לדידן דקיימ"ל דלא כר"נ כמו שפסק הרמב"ם בה' אה"ט א"כ י"ל שפיר דגמרינן מוישלחו דאין ציבור נידחין ומצורע אצטריך דאיכא למיפרך מה לזב שכן מטמא במשהו. ומעתה פסק הרמב"ם שפיר כר"י וכל צרוע אצטריך לכנ"ל דאין ציבור נדחין. ומעתה אדרבה הרמב"ם מוכיח דינו מרבא דהכא כנ"ל. ומיושב ג"כ קו' תוס' די"ל גם רבא ידע שפיר דרשא דנפש אך דהי' קשה למ"ד דאין שוחטין וכו' א"כ דרשא דנפש אצטריך כנ"ל ע"כ צ"ל מוישלחו. אכן ר"ש י"ל דסבר כמ"ד שוחטין וכו' ומפיק לה מנפש. ומיושב ג"כ קו' מהרש"א בתוס' הנ"ל וק"ל קצרתי:

תוס' ד"ה מחמר כלאחר יד וכו' עי' מג"א או"ח (סי' רס"ו ס"ק ז') כ' דלדעת הרמב"ם שסובר דוקא נגד שביתת בהמתו מהני זה מיושב קו' תוס' ע"ש:

ד"ה אלא אמר ר"ל וכו' ע' מהרש"א שהקשה הלא אף לר"י מסיק הש"ס לקמן דצריך קרא כדר"א יכול דחקו וכו' וא"כ גם לר"י קשה ע"ש. ולכאורה יראה כונת דבריו כיון דצריך קרא לכדר"ל א"כ מנ"ל דאם דחקו זבים וכו' דפטורים כיון דליכא ייתורא. אבל ודאי אין כונתו דמנ"ל דר"ל דהרי אם אתי קרא ליכול דחקו וכו' ממילא ע"כ אין טמאי מתים משתלחין בפסח הבא בטומאה. ועי' צל"ח שתמה מאוד על לשון מהרש"א ע"ש מה שפי' כוונתו ודפח"ח. אכן בלא"ה צ"ע טובא על המהרש"א הרי סתמא דש"ס קאמר הכי לקמן לר"י אתי קרא לכדר"א והיינו משום דפריך ור"י שפיר קאמר ר"ש. והיינו למסקנא דטומאה בציבור ידעינן מלנפש משא"כ לס"ד דר"ל באמת הוי אמרינן דאתי לכדר"ל וק"ל וצ"ע:

השמטה לדף סו/ב:

לא) ע"ב בא"ד וא"ל ה"מ כשהי' מתחילתו של ישראל וכו' וא"ל לפ"ז א"כ הדרא הקו' לדוכתי' מהמפקיד פירותיו אצל עכו"ם דס"ס אמאי הוי דמאי הא הי' תחילתו של נכרי וצ"ל דהחשש שמא יש לנכרי פירות שקנאן מישראל וק"ל:

לב) בא"ד וא"ל דאי מדרבנן לא אמר שהן שלו וכו' מכח הך גזירה גופי' היינו דהדר יעשו כן כדי לפטר מנתינה לכהן א"כ מה פריך מר"א וכו' היינו דנהי דר"ח אמר מעשרן והן שלו היינו מדאו' דודאי אין סברא לומר דמה שמחויב רק מדרבנן חייב לתת לכהן ומה שמחויב מדאו' היינו שנתמרח ביד ישראל יהא פטור דזה ודאי אינו דס"ס גם בנתמרח ביד ישראל אם תפטרנו מליתן לכהן הדר שייך גזירה וכו' רק ר"ח איירי מדאו' א"כ מה פריך מר"א דילמא איירי מדרבנן ועי' בה"ז הביא קצת פי' אחר בשם הר"ש משנזא ועי' תוס' בכורות שם:

לג) בד"ה כדי שתהא בהמתו אוכלת וכו' גבי חמץ החמירו בודאי דאו' וכו' ובפסחים צידדו תוס' לומר דאיירי בלא ביטל והוי דאו' ע"ש:

לד) בדיבור שני כדי שתהא בהמתו וכו' עי' בענין זד בחי' לעניני חנוכה הארכנו קצת בזה:

לכאורה קשה לי טובא על לשון הרמב"ם (פ"ד מה תרומות הט"ו) שכ' שם דין תורה עכו"ם שהפריש תרומה אינה תרומה רק חכמים גזרו משום בעלי כיסין וכו' וקשה טובא הרי בגיטין קאמר שם וכן בקידושין דלרבנן עכו"ם מיקרי איתא בדנפשי' ולכך צריך קרא למעוטי וא"כ כיון דלדעת הרמב"ם הוא רק דרבנן א"כ הדרא קי' לדוכתי' וע"כ נ"ל כמ"ש תוס' בגיטין דמשכחת לה כגון שהגוי חכר קרקע מישראל ואז הוי תרומה דאו' וחייב עלי' א"כ הי' לו לרמב"ם להשמיענו זה וצ"ע כעת:

ונפלפל קצת בל' הרמב"ם לפום ריהטא כעת. עי' פ"א מה' תרומות ה"י כ' שם עכו"ם שלקח קרקע וכו' כפי הנראה מדבריו כאן סבר דאין קנין שייך רק לענין אם חזר ישראל ולקח הקרקע דלא תימא דהוי כיבוש יחיד אבל אם לא קנה רק הפירות יש קנין. ועי' כ"מ כאן שכ' הא דבעלמא יש קנין היינו אם לא חזר ולקח וכו' וכן צידד קצת בה' י"ח שם כ' ליישב קו' הראב"ד וכן צידד בה' י"ג שם דמש"ה בישראל ועכו"ם שותפין טבל וחולין מעורבין ע"ש. ולכאורה קשה טובא דהרי כ' להדיא בה' י"א ובשאר דוכתי פ' זה דאם קנה ישראל הפירות ומירחן אצלו דחייב מן התורה. ואם הכוונה דלענין זה יש קנין שאם מירח הנכרי דהפירות עכ"פ שלו דכן משמע קצת מל' הכ"מ סוף הי"ג שסיים שם אם העכו"ם זרעה וגם מירח נהי דאין קנין מ"מ הפירות שלו וכו' ע"ש. אך מלבד שזה דוחק דמירוח עכו"ם פוטר מטעם אחר דיגונך ולא דיגון עכו"ם ג"כ קשה טובא שהרי כ' שם הכ"מ גופי' בסיף הי"ג בשם הרי"ק דאף אם מירח עכו"ם דגן ישראל פטור מן התורה אף דאין הפירות שלו כלל ע"כ יראה דעיקר סברת הכ"מ ג"כ רק דאין קנין לגמרי בפירות דאילו הי' יש קנין אף אם מירח ישראל הי' פטור ומה דנקט הרמב"ם חזר ולקח הקרקע היינו לענין שאר דברים מה שתלוי בגוף הקרקע לענין משכירין בית שהביאו תוס' סוגיא זו וכדומה ועדיין צ"ע: לה) שם הי"א פירות עכו"ם וכו' לכאורה לא נתבאר היטיב ברמב"ם אם פירות של נכרי וישראל מירח אותן ברשות עכו"ם ולא קנאן מעכו"ם אם חייבין ולכאורה בבכורות (יא:) דמסיק שם אלא דמרחינהו ישראל ברשות עכו"ם משמע דכה"ג חייב אך שם י"ל דאיירי שקנאן ישראל בשבלים אבל לא אם הם של עכו"ם בשעת מירוח. אך די"ל כמו שפסק לקמן הי"ד דאם הפירות של ישראל ומירחן גוי מיקרי מירוח עכו"ם כמו כן אפשר להיפוך והבן ועדיין צ"ע וק"ל ועי' מ"כ שעשה בזה מחלוקת בין הרמב"ם ותוס' ולא נראה בעיני ע"ש. ועי' כ"מ מ"ש בשם א"ח ובקונטרס שליחות כ' קצת בזה: לו) שם בכ"מ ד"ה ודע וכו' שכ' די"ל או דהרמב"ם פסק כר"פ ורבא דלית להן כלל גזירת בעלי כיסין וכו' ע"ש וצ"ע דהרי לקמן (פ"ח הט"ו) כ' שם להדיא עכו"ם שתרם תרומתו תרומה משום גזירת בעלי כיסין וכו' וגם לתי' השני שכ' הכ"מ לחלק בין פירות של ישראל לשל נכרי קשה ג"כ משם דהרי הוי של נכרי וצ"ע כעת:

לו) הי"ג עי' כ"מ שכ' ודרך רש"י נראה כשיטות רבינו והיינו שכ' דאיירי שמרחן ישראל וכו' כונתו דהי' קשה לרש"י מה פריך הש"ס דילמא מש"ה דוקא שנתחייבה דאז עכ"פ חייב מדרבנן משום בעלי כיסין וכו' משא"כ אם לא נתחייבה וכו' לכך פי' רש"י דאיירי שמירח ישראל וק"ל אך עדיין קשה מנ"ל לש"ס להקשות דילמא איירי שמירח נכרי וק"ל:

ועי' רמב"ם (פי"א מה' מעשרות) בסופו כ' שם לענין המפקיד אצל טוחן עכו"ם דמאי משום שמא החליפו בפירות שהי' בידו משל ישראל אחר ובמפקיד אצל עכו"ם סתמא כ' דפטור דאם החליף פירותיו ג"כ פטור דהרי הוי מירוח עכו"ם ותחילתו דעכו"ם ע"ש ובזה לא חיישינן שמא החליף בשל ישראל דזה שייך דוקא בטוחן שהכל נותנים לו ע"ש היטיב בכ"מ ובאמת קשה טובא מבכורות (ו') הנ"ל דשם קאמר איפכא דמ"ד בפירותיו היינו דהוי טבל ודאי ע"ש:

וראיתי במ"כ שהקשה לרמב"ם מה פריך שם דילמא מש"ה חייב משום שמא החליף בשל ישראל שהפקיד לו ע"ש וזה ודאי אינו דהרי שם קאמר דצריך ליתנו לכהן ומספק א"צ ליתנו גם בסתם עכו"ם לא שייך חשש זה כנ"ל אבל קו' ראשונה קשה וק"ל. ועי' חי' הגא"א ז"ל בעניני חדש פלפל ג"כ בסוגיא זו ע"ש ותמצא נחת. גם בחי' לקידושין בעניני חדש כ' ג"כ מה דמשמע מדברי ראשונים דפלוגתא דיש קנין ואין קנין וכו' שייך דוקא לענין תרומות וכו' דפליגי בקראי וכמ"ש הרא"ש בתשו' לענין חדש דאין ללמוד מפלוגתא זו ע"ש. ובתשו' שב יעקב צידד לומר למ"ד בתרומה וכו' יש קנין משום דגנך הוא סבר הארץ לבני אדם א"כ בעלמא יש קנין ולאידך מ"ד להיפוך ולא משמע כן בראשונים ע"ש. אח"ז עיינתי קצת בתשו' הרי"ט (ח"א סי' מ"ג) שם העלה דודאי הרמב"ם סובר אין קנין אף אם לא חזר ולקח השדה עצמה ומ"ש בה"י חזר ולקחה היינו דאל"כ מעשרן והן שלו וכו' ע"ש היטיב ומכח זה העלה כדעת אביו המבי"ט דבשביעית קרקע עכו"ם ג"כ פטור ממעשרות דאין קנין וכו' אף אם לא חזר ולקח השדה דלא כר"י ע"ש ומשם יראה קצת דהך פלוגתא דיש קנין וכו' שייך ג"כ בעלמא אף דליכא קראי ועי' מ"ש לעיל בשם תשו' הרא"ש ע"ש. ועי' ס' צרור החיים (פ"א מה"ת) האריך הרבה בענין זה ואולי אזכה עוד להבין ולעיין בענין זה: לח) בד"ה יצק ובלל וכו' עי' תי"ט שתי' מש"ה לא נקט מלח הואיל ואיתא בכל הקרבנות ע"ש:

יז) ע"ב בד"ה אומר הי' ר"ע מירוח הקדש וכו' ה"מ למפרך ממשקה ישראל וכו' לכאורה הי' מקום ליישב קצת כיון דמן התורה זרעך ולא לקוח א"נ ממילא פטור ואי משום מדרבנן הא משמע בפסחים (מז.) דבמידי דרבנן לית לן בה דהרי פריך התם ואי מוקצה דאו' ממשקה ישראל וכו' משמע בדרבנן ניחא וק"ל. אך עכ"פ הי' צ"ל למאי דס"ד השתא הא דתנן לקמן (סו:) והשאר נאכל לכהנים וכו' לר"ע צריכין להפריש תרומה ויש לפקפק וק"ל: יח) שם בגמ' שלא ניתנו מעות אלא לצורך וכו' לכאורה א"כ הוי כמו הקדש והדיוט שותפין וא"כ למ"ד אין ברירה א"כ תיקשי קו' תוס' ד"ה אומר הי' וכו' ת"ל ממשקה. וקצת י"ל דכה"ג עדיף משום דעתיד להתברר בודאי עי' גיטין היטיב בסוגיא דברירה בתוס' שם ועדיין צ"ע וק"ל:

יט) שם בתוס' ד"ה מירוח עכו"ם וכו' בענין יש קנין ואין קנין לא עיינתי כעת כראוי ואולי אזכה עוד אי"ה ואכתוב פרטי דברים העולים לענ"ד לפום רהיטא:

כ) בא"ד תימה דילמא ביש קנין וכו' וצ"ל כונתם או דלכ"ע מירוח עכו"ם חייב או דלכו"ע פטור ואיירי כגון שנתמרח ביד ישראל שקנה מעכו"ם וק"ל:

כא) בא"ד וי"ל אי נמי פליג ביש קנין וכו' לכאורה קשה הרי מבואר בש"ם לקמן דטעמא דר"מ משום אין מיעוט וכו' וי"ל ואין להאריך:

כב) בא"ד וא"ל דנקט וכו' לכאורה מיד כשתירצו הא בהא תלי' הי' להו להקשות מלשון כל על כל וכו' וק"ל עי' מ"כ:

כג) בא"ד ומיהו קשה לפ"ז דבסוף השולח וכו' בכאן לא רצו לתרץ כמו שתירצו אח"כ בפי' הג' דהש"ס לא חש לפרש רק חד דגנך די"ל כיון דע"כ דיגונך ולא דיגון וכו' היינו אין מיעוט אחר מיעוט וכו', א"כ הל' דקאמר מ"ד אין קנין דיגונך וכו' לא הוי תי' כלל על הקו' דאי משום אין מיעוט אחר מיעוט א"כ אף אי הוי הפי' דגנך הוי ג"כ ניחא משא"כ למה שמסקו ניחא דמ"ד אין קנין ניחא לי' כיון די"ל לשום דרשא ותיקשי לי' אידך לזה מתרץ דאתי לדיגונך. ומ"ש לקמן א"נ ה"ק הוי מיעוט אח"מ היינו הש"ס נקט סתמא דיגונך וממילא נוכל לומר או משום דאידך אתי לשום דרשא או משום אין מאח"מ אך הלשון דחוק קצת וק"ל ועי' מ"כ: כד) בא"ד וצ"ל דודאי מ"ד וכו' והכונה דלמ"ד אין קנין כיון דיליף לה מקרא כי לי כל הארץ וכו' כמבואר בגיטין אתי חד לדרשא משום דדחיק לאוקמי על אין מיעוט אחר מיעוט היכא דאפשר אבל למ"ד יש קנין ע"כ יליף לה מחד דגנך א"כ מהכ"ת לא נימא דאידך אתי למעוטי מירוח וק"ל: כה) בא"ד ור"י אפילו סבר אין קנין אפ"ה כ"כ פטר מירוח וכו' כלומר לא מיבעיא אי סבר יש קנין א"כ ע"כ פיטר מירוח כמ"ש לעיל אלא אף אי סבר אין קנין מ"מ ע"כ הוא סבר דפוטר מירוח כיון שאוסר להפריש משל עכו"ם על של ישראל וק"ל ועי' צאן קדשים וכעת אין ת"י ועי' שנראה כן אפילו אי סבר אין קנין ע"ש:

כו) בא"ד ולהא פירושא מ"ל הא דפליגי בגיטין אליבא דר"י פליגי וכו' ומ"ש תוס' לעיל די"ל הפי' בגיטין דיגונך וכו' והוי מיעוט אחר מיעוט היינו דמ"ד ין קנין יכול לסבור בין כר"מ ובין כר"י אבל למ"ד יש קנין רק לר"י וק"ל:

כז) בא"ד ועוד י"ל וכו' ואף דקאמר הש"ס לקמן לר"מ אין מיעוט אחר מיעוט וכו' מ"מ זה דוקא לענין מירוח ולא לענין יש קנין דתרוויי' ממעטינן מדכתיב דגנך ולא כתיב תבואתך כמ"ש תוס' בגיטין ע"ש: עי' מ"כ שהקשה אי אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות לא ליכתוב שניהם ע"ש. וזה אינה קו' כמ"ש תוס' בכמה דוכתי ואין להאריך:

כח) בא"ד ואיירי שלקחו עכו"ם במוץ וכו' ואי משום דהוי לוקח י"ל שקנאה אותה ישראל עצמו שמכרה לו. ובלא"ה י"ל דנראה דאיירי שמה שפריש על תבואה אחרת הי' ג"כ לקוח בידו מישראל ועוד נזכיר בזה אי"ה:

תוכן העניינים

פתח הבית חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה