פתח הבית חלק א· רבי אברהם טיקטין
פסחים · דף סו.
דף סו ע"א בגמ' תנו רבנן הלכה זו וכו' עי' ספר דברי שלמה פרשת צו כמדומה שהקשה דבגיטין (עא) אמר ר' לוי שמונה פרשיות נאמרו בי ביום דהיינו א' בניסן ואז הי' שנה שני' ליציאת מצרים ואמר שם ראשון למעשה בראשית א"כ הי' אז ע"פ בשבת ומבואר בקרא אשר צוה ה' לעשות פסח במועדו ע"ש וכעת אין הספר הנ"ל ת"י. ולכאורה נ"ל קצת עי' יבמות ר"פ הערל וקידושין (לז: בתוס' ד"ה הואיל) מבואר שם דכל מ' שנה שהיו ישראל במדבר לא מלו את בניהם כי לא נשב להם רוח צפונית וכ' שם תוס' דא"כ אמאי עשו את הפסח בשנה השנית בתוס' שם נזכר זה על תי' ראשון שהעלו דפטורים מלעשות פסח טרם ירושה אכן י"ל כן גם ע"ז] ותי' דהוי ע"פ הדיבור וא"כ כיון דע"כ בלא"ה הי' ע"פ הדיבור אין למידין הימנה לשאר פסחים וק"ל:
לעיל כ' ליישב קו' דברי שלמה ושאר מפרשים שהקשו מאי נסתפקו בני בתירה כלל אם פסח דחי שבת ת"ל פסח ראשון שעשו במדבר הי' שבת דהרי אמרו בא' לחודש הראשון בשנה השנית אותו היום נטל עשר עטרות ראשון בשבת ראשון בחודש א"כ הי' אז ער"פ בשבת וכ' שם די"ל כיון שזה הי' עפ"י הדיבור כמ"ש תוס' קידושין (לז: ד"ה הואיל) א"כ אין ראי' מזה.
וגם יישבנו שם מה שאמרו הטמאים למה נגרע היינו כיון שאתם ערלים ע"ש. אכן עתה נתיישבתי בדבר דמ"ש תוס' שם דהי' עפ"י הדיבור זה רק למ"ד דלא נתחייבו בפסח עד אחר ירושה וישיבה א"כ ע"כ הי' פסח זה עפ"י הדיבור אבל לתי' השני שחייבו רק שלא היו נימולים והיינו שלא נשבה להם רוח צפונית וזה הי' בעון מרגלים א"כ בשנה שני' שהי' טרם שילוח מרגלים א"כ הי' מנשב להם רוח צפונית והיו שפיר נימולים ולא הי' צריך עפ"י הדיבור כלל. וא"כ עכ"פ אין מיושב דברי טמאים למה נגרע אך עי' רש"י יבמות (עב.) פי' הטעם משום עון עגל א"כ הי' גם בשנה שני' ובלא"ה הרי איכא למ"ד שלא נשב משום דלא ליבדור ענני כבוד א"כ הי' ג"כ אז וק"ל. ואין להשיב דעכ"פ מה שלא עשו פסח היו רק מעט דמעט בפסח מדבר ואף אפשר לגמרי לא דהרי כ' תוס' ביבמות (עב.) שהי' משום מילת בנים וא"כ פסח מדבר י"ל עדיין לא נולדו להם בנים ואף אם נולדו היו מעט. אך ז"א דא"כ גם פסח שני יראה שלא הי' רוב וע"כ אמאי לא עשו (וצ"ל) [ר"ל[אותו מיעוט וגנותם הי' שלא עשו הכל א"כ כמ"כ פסח מדבר הראשון ג"כ הי' ראוי שלא לעשות הכל. אך אם נאמר כן י"ל באמת מה שהי' עפ"י הדיבור היינו הראויים ולא מי שמילת בניו מעכב. ומ"ש תוס' שהי' עפ"י הדיבור היינו רק למ"ד שלא נתחייבו וגם בלא"ה לתוס' יבמות הנ"ל עשו באמת פסח רק שלא הי' כתקנו ע"ש. אכן יש לקיים דברינו לתוס' בקידושין שם שכ' שהיו רובן ערלים ועי' רי"ט שם שהקשה באמת אמאי לא עשו עכ"פ המיעוט ע"ש. עכ"פ תוס' שם כ' שהיו ערלים ממש וע"כ משום דאף יוצאי מצרים לא פרעו דאל"כ לא משכחת רוב וכאשר הקשה באמת הרי"ט הרי יוצאי מצרים מלו ובכל שנה לא מתו רק ט"ו אלף ופרוטרט ואותן הנולדים לא היו עדיין בני י"ג. ומה שתי' הרי"ט דכונת תוס' על מילת ילדים כבר הקשו המפרשים דהרי באונס אין מילת ילדים מעכבת כמ"ש תוס' יבמות הנ"ל. ומה שתי' תוס' יבמות שלא עשו כתקנן הרי בקידושין כ' להדיא שלא עשו כלל. וע"כ צ"ל שסברו תוס' בקידושין דאף יוצאי מצרים לא פרעו כלל ועי' תוס' יבמות (עא: ד"ה מ"ט וכו') וצריך ליישב קו' בענין אחר. וא"כ יש לקיים דברינו. וגם אם נפרש דברי תוס' כפי' מהרי"ט וכאשר כ' בחי' לה' ק"פ יש ג"כ לקיים דברינו וק"ל. ועי' לקמן סוף פרקין בארתי הדבר יותר:
בתוס' ד"ה מה מועדו וכו' ממה שכ' בסה"ד יראה דסברי מה דדריש מתקריב וכו' היינו מיתורא ועי' מנחות (כג.) לענין מלח קאמר שם תקריב אפילו בשבת וכו' ופי' רש"י שם דכיון דהוי קרבן ממילא דחי שבת כמו שאר קרבנות ציבור אבל לא מחמת ייתור. ובחי' לקצת עניני י"ט על ס' שעה"מ כ' שם כי הוכרח רש"י לפרש כן דכיון דמלח מעכב א"כ ממילא ידעינן דדחי שבת ואין להאריך פה:
בד"ה תוחב לו וכו' וי"ל שהקדישם השתא וכו' עי' מהרש"א שכ' דזה איירי שהקדישם בע"ש דאסור להקדיש בשבת כלקמן ע"ש. וצ"ל דנהי דמסיק לקמן חובות שקבוע להם זמן מקדישין וכו' מ"מ זה רק גוף הקרבן וק"ל: בא"ד וקשה דאמרינן וכו' ועי' מהרש"א שכ' דאף אי הוי כרמלית מ"מ ליכא איסור במחמר כדמוכח פ' המוצא תפילין וכו' ע"ש. לכאורה יראה שיש ט"ס וצ"ל פ' מי שהחשיך דשם ריש פ' ע"ב מבואר שם כל שבדידי' פטור אבל אסור וכו' בחמורו מותר ע"ש. ואף דאין מבואר שם דבכרמלית כן מ"מ סובר דשוים הם. ועי' מנ"א א"ח (סי' ש"ח ס"ק ו') צידד בזה וע"ש:
יב) דף ס"ו ע"א בגמ' אי מדר' יוסי ב"ר יהודא דילמא חמשין לבר מהני וכו' לכאורה גם על ריב"י הי' יכול למפרך דלמא בי"ט אחרון אלא דפריך טפי עדיף וק"ל:
יג) שם ר' יוסי נמי חזי לי' פירכא וכו' לכאורה משמע פירכא אחרינא מה שלא נזכר עד עכשיו ואמאי לא הך פירכא גופי' דילמא י"ט אחרון וק"ל: עי' רמב"ם (ה' תו"מ) הביא דרשת הספרי שנאמר ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח וכו' והיינו דקודם הי' אסור משום חדש ואי ס"ד דדוקא שבת ממש א"כ ע"כ צ"ל שהי' אז כן שחל ט"ז בשבת ולא הי' לו לסתום אלא לפרש כיון דלא תלי בפסח ע"ש. ולכאורה י"ל לפ"ז על כל הני תנאי דפריך רבא דילמא י"ט אחרון י"ל דהי' פשיטא להו עכ"פ הך קרא דיהושע רק דחשו לזה שמא אירע אז ט"ז בשבת ולא סבירא להוא מה דהי' לו לפרש וכו' אבל עכ"פ סוף רגל ודאי אי אפשר דא"כ איך אכלו ממחרת הפסח וזה ודאי אין לומר דמחרת הפסח היינו מחרת יו"ט אחרון דבזה לכאורה לא שייך לשון ממחרת הפסח וק"ל:
יד) שם בתוס' ד"ה זכר למקדש וכו' נראה דספק חשיכה יכול לברך וכו' קשה איך שייך בזה ספק דרבנן לענין ברכה והרי לכאורה ראוי לו לחזור ולספור בלילה בלא ברכה כיון שיכול לתקן ואם כן מדוע נתיר לו לכתחילה לספור בין השמשות בברכה טו) בא"ד והיכא דשכח וכו' לכאורה קשה לפי מה שכ' בחי' על הרמב"ם הל' תו"מ ובשאר דוכתי' דיראה אף אם נקצר שלא כמצותו כשר עכ"פ לא קיים מצות קצירה והוי רק כמו אם לא נמצא מן החדש יביא מן הישן אף שלא נקצר כלל לשם העומר וא"כ לכאורה מאי ראי' מייתי לענין ספירה והבן. אך לפי מה שהארכתי שם בחי' הנ"ל די"ל ודאי אף מאן דסבר נקצר שלא כמצותו פסול היינו רק שלא קיים מצות קצירה אבל לעולם יביא מן מה שנקצר שלא וכו' או מן הישן ומ"ד נקצר של"כ כשר סבר דקיים גם מצות קצירה ניחא דברי תוס' והבן. ועי' עוד בזה יראה דודאי בזמן המקדש למ"ד נקצר של"כ כשר ואינו דוחה שבת וא"כ ע"כ כשחל ט"ז בשבת היו קוצרין בי"ד א"כ ודאי ספירה הי' מט"ז וזה פשוט:
כט) דף ס"ו ע"א בד"ה חד עריסותיכם וכו' וא"ת דהכא בעי תרי קראי וכו' לכאורה בלא"ה קשה אם יש כאן שני פסוקים למעוטי נכרי והקדש א"כ מאי קאמר אבל ר"מ ור"י גמרי ראשית וכו' ת"ל הא איכא קרא למעוטי ואם נאמר דהפי' מכח הגז"ש חד לדרשא אחרינא קשה ג"כ א"כ אפילו חד קרא למה לי כיון דלענין הקדש נוכל שפיר למילף מתרומה ויש עוד לפלפל בזה וכעת לא עיינתי:
ל) בד"ה גזירה משום בעלי כיסין וכו' ותימא דאמרינן רפ"ב דקידושין וכו' לפי הנראה דתוס' דהכא סוברים דטעמא דר"ש דתרומת עכו"ם אינה תרומה משום דמירוח עכו"ם או קנינו פוטר וכ"כ רש"י ספ"ב דגיטין וכן יראה מדברי תוס' שם. ולפ"ז קשה קצת דא"כ מאי קאמר הש"ס שם דלר"ש ל"צ קרא למעוטי נכרי לשליחות בתרומה דהא ליתא בדנפשי' וכו' הא ס"ם משכחת לה אם קנה תבואה מישראל ואף אם נאמר דס"ס הוי לוקח ולוקח פטור מן התורה ס"ס הא משכחת לה שזרע שדה ומכר אח"כ התבואה לישראל וחזר ולקחה עי' תוס' גיטין. אכן עי' תוס' קידושין שם פירשו די"ל ר"ש סובר נכרי כמו שאין הקדשו הקדש כך אין תרומתו תרומה אבל לעולם וישראל שקנה ממנו תבואה שפיר י"ל דחייב ולא קשה קו' תוס' כאן וק"ל: