פתח הבית חלק א· רבי אברהם טיקטין
פסחים · דף סג:
נו) דף סד ע"א בתוס' ד"ה טעמא שלא לשמו וכו' כ' בחי' ליומא דף (סב) ע"ש:
(דבר בעתו מה טוב מנהג הלומדים הי"ו לעסוק בליל ויום ט"ז ניסן בפ' ר' ישמעאל ע"ד כל העוסק כו'. גם נרמז מזה במס' מגילה ובזו אשכחי' דיתבי רבנן קמי' כו' לכן ראיתי נכון להעתיק לכאן מחידושי רבינו המחבר זצוק"ל על פרק הזה המו"ל):
בגמ' ע"כ לא אמר ר"י הכא אלא דליכא משום אתה מכשילן וכו' לכאורה צ"ל איכא דהוי רק חומרא דרבנן דאל"כ וכי משום שאתה מכשילן וכו' נתיר דאו' וק"ל:
ונבוא לעיין קצת בפסקי הרמב"ם בהנך דינים. בדין עומר פסק בפ"ז מהלכות תמידין הי"א דנקצר בשלש סאין בחול ובשבת וכן פסק שם הי"א דנקצר בג' אנשים כחכמים דפליגי על ר"ח סגן הכהנים שהרי לא חילק שם הרמב"ם בין שבת לחול וכן פ"ג מה' קידוש החודש פסק בין שנראה בעליל וכו' מחללין את השבת כרבנן דפליגי על ר' יוסי ע"ש ובפ"א מה' קרבן פסח הי"ד שם פסק מפשיטין את כולו כרבנן דפליגי על ר"י בנו של ריב"ב עי' כ"מ שם ועי' שם בלח"מ שתמה הרי מסיק שם בשבת (קי"ז.) דשקיל לה בברזי אבל לא כדרכו ומרמב"ם דלא חילק כלל בין שבת לחול משמע דכדרכו מפשיט לה ותי' דסבר כחד תי' בתוס' שם ד"ה דשקיל וכו' שכ' דרבנן לדברי ר"י אמרי אבל אינהו סברי דשקיל כדרכו ע"ש. והטעם לזה נראה כיון דפסק בכל הני דאין מקפידין על טירחה ועל גברא יתירי כמו כן בזה שרי וק"ל. ולענין מילה פסק הרמב"ם פ"ג מה' מילה דאין חוזר על ציצין שאין מעכבין וע"ש בה"ו כ' הכ"מ דיראה מלשון הרמב"ם דאף בחול אינו חוזר ולענין לחה"פ פסק (בפ"ה מה' תו"מ) דבעי דוקא שיהא תמיד ממש ולא כר' יוסי דסבר אפילו הסיר הישנה שחרית והניח חדשה ערבית הוי תמיד ע"ש היטיב בשבת (קל"ד:) דתלי זה בהך דציצין וכו' ע"ש:
ודע דצריך להבין קצת מדוע לא הביא במנחות ג"כ פלוגתא דרבנן ור"י בלחה"פ וכן בשבת מדוע לא הביא פלוגתא דר"ח סגה"כ ורבנן בקצירת עומר וק"ל. והנה צריך להבין קצת על הרמב"ם כיון דפסק בה' ק"פ מפשיטין כולו א"כ מדוע לא פסק ג"כ חוזר על ציצין שאין מעכבין דהרי חזינין בשבת (קל"ד) הנ"ל דבתחילה ס"ד לומר מאן תנא ר"י בנו של ריב"ב ודחי די"ל אף ר"י מודה דחוזר וכו' אבל לדידן דפסקינן כרבנן מכש"כ דחוזר. ועי' רשב"א בחי' לשבת שם תי' זה וכ' דלמסקנא הנך ענינים לא שייכי אהדדי ואין לדמות זה לזה כלל וראי' דהרי ר' יוסי פליג בקידוש החודש וסבר נראה בעליל לא מחללין ואפ"ה בלחם הפנים סובר דמיקרי תמיד א"ו לא דמי להדדי ע"ש. ועי' תשו' שאגת ארי' דיני מילה (סי' נו"ן) שם כ' דהוכיח הרמב"ם דבציצין שאין מעכבין אם פסק ליכא תו מצוה לחזור משים זה אלי ואנוהו וגו' והיינו דאי ס"ד איכא מצוה א"כ מדוע לא תדחה שבת הרי בשחט חטאת ונמצא כחושה מותר לו לשחוט אח"כ שמינה אפילו בשבת וע"כ משום הדור מצוה א"כ כמו כן זה א"ו דלא הוי הידור כלל אחר שפירש ע"ש. וזה יש לדחות קצת דבשלמא בכחושה ושמינה ס"ס עושה כל המצוה בשמינה זריקת דם והכל משא"כ כה"ג שוב ליכא רק הידור מצוה משום זה לא דחינן והבן זה. עוד הוכיח דת"ל מילה הוי מקולקל רק משום תיקון גברא וא"כ ציצין שא"מ כיון דליכא תו תיקון גברא אמאי לא ידחו שבת משום הידור מצוה כיון דהוי רק איסור דרבנן ע"ש וגם זה יש לדחות די"ל מ"מ מיקרי תיקון גברא שיהא מן המובחר וק"ל. וקצת י"ל הוכחת הרמב"ם מדתני בברייתא אין חוזר על ציצין שא"מ נהי דאיירי בשבת אמאי לא תני במוצאי שבת יחזור עכ"פ א"ו דא"צ כלל וק"ל. וקצת יש לספק אם חזר על ציצין שא"מ וכו' אם חייב חטאת דלפי מה שהוכחנו לעיל משמע דכל הנך הוי רק דרבנן אך יש לחלק בין הנושים וק"ל ועדיין צ"ע:
עוד ביאר שם השג"א (סי' נ"א) ליישב דעת הרמב"ם בה' ק"פ לעיל שפסק מפשיטין את כולו וכו' די"ל דאיירי כל זמן שלא פירש וכמו דבציצין שא"מ דכ"ז שלא פירש גומר אף בשבת כמו כן זה ואף דבשבת (קל"ד) הנ"ל מוכח מש"ס דסבר דהוי כמו פירש מ"מ במנחות מוכח דלא הוי כפירש ע"ש והוכחתו יש לדחות ואין להאריך:
ובגוף הדבר יש מקום להעיר קצת דבאמת ברש"י שם בשבת בהא דקאמר מאן תנא ר"י בנו של ריב"ב הוא ופי' שם רש"י דהוי כמו פירש א"כ מוכח דסובר כ"ז שלא סילק ידו מיקרי לא פירש. אך אילולי דמסתפינא הייתי אימר דאף אם לא סילק ידו ס"ס כיון שיכול לפסוק הוי כמו פירש משא"כ במילה כיון שלא חתך העור לגמרי ממקום חיבורו ואילו רוצה לפסוק צריך לחתוך העור במקום זה ואם לא יפסוק חותך מאותו מקום והלאה זה מיקרי לא פירש וצ"ע טובא בזה. ולפי"ז במילה אם חתך לגמרי ממקום חיבורו זה מקרי פירש אף אם הי' דעתו לחתוך עוד והבן זה וצ"ע:
עוד הביא שם השאג"א דעת בעל העיטור שהביא הטור יו"ד (סי' רס"ו) שסובר אף בשבת חוזר על ציצין שא"מ וכו' והב"י כ' שם הטעם משום כיון דבש"ס מסיק בשבת שם דתלי' בפלוגתא דלחם הפנים והלכה כר' יוסי דנימוקו עמו א"כ ממילא חוזר דתלי הא בהא ע"ש. ובאמת קצת תימא על הב"י שלא הזכיר כלל אשר הרמב"ם (בפ"ה מה' תו"מ) פסק דלא כר"י אלא כסתם מתני' דמנחות (נ"ט:) ע"ש. והשאג"א כ' דסתם מתני' דמגילה (כ') כותי' דר"י ע"ש. עוד כ' דהטעם כיון דבמנחות (צ"ט:) אמר שם מדבריו של ר"י נלמוד אפילו לא למד רק פרק אחד שחרית ואחד ערבית יצא ידי לא ימוש ספר התורה וגו' ובנדרים (ח.) אמר רב האומר אשנה פרק זה נדר גדול נדר יכו' ופריך והלא מושבע ועומד הוא ומשני דאי בעי פטר נפשי בק"ש שחרית וערבית וכו' [א"כ חזינן דהכי הלכתא א"כ ע"כ הלכה כר"י וע"כ צ"ל לדעת הרמב"ם דפסק דלא כר"י היינו כמ"ש הר"ן בנדרים שם דודאי מחויב ללמוד כל היום דכתיב ושננתם שיהא מחודדין בפיך רק כיון דאתי מדרשא ואין מפורש בקרא חיילי שבועה וכו' אם כן מכש"כ הך דלא ימוש וגו' דהוי רק ד' קבלה ודאי חיילי שבועה והא דפריך שם והלא מושבע ועומד וכו' היינו מושננתם וכו' אך הקשה להרא"ש דפי' שם בנדרים קו' הש"ס מכח והגית וכו' ואפ"ה משני מצי פטר נפשי' ואפ"ה פסק הרא"ש ציצין שא"מ אינו חוזר וע"כ כרבנן דפליגי על ר' יוסי א"כ הדברים סותרין ע"ש. ולכאורה יש לפקפק בכ"ז דהא דאמרינן שם מדברי ר"י נלמוד וכו' היינו מר"י מוכח כן בפירוש אבל לעולם אף לרבנן יש לומר כן ושולחן שאני דכתיב תמיד וק"ל. עוד כ' שם סברת בעל העיטור משום דהוי מקלקל ותיקון גברא לא שייך בציצין שא"מ ע"ש כבר כ' לעיל כי אין זה מוכרח כל כך וק"ל:
ב) שם בתוס' ד"ה ואפי' נתכפר בשני' וכו' לכאורה אף אם היינו אומרים דכה"ג שייך ג"כ בתר מעשיו אזלינן ופטור מ"מ אמאי לא יהא חייב א"כ על הראשונה ששחט שלא לצורך ויש ליישב וק"ל. וכמו כן עי' רמב"ם (פ"ב מה' שגגות ה"ט) שם לא ביאר כלל הך דאפילו נתכפר בשני' וכו' ועי' לח"מ שהקשה מדוע לא ביאר והעלה דרמב"ם פליג אתוס' ועובר שפיר בפלוגתא דבתר מעשיו וכו' ע"ש. ולכאורה קשה א"כ איך מחלק הרמב"ם בין כחושה לשמינה דבשמינה אין עובר ות"ל אם שחט כחושה ג"כ אין עובר אך ז"א דבכחושה דוקא אם אירע שנשפך הדם של הראשין אז שייך לומר זיל בתר מעשיו וא"ע אף דבשעה שחיטת השני' עדיין הי' דם ראשונה קיים משא"כ בשמינה וק"ל וא"כ מש"ה יראה דלא חייב על הראשונה די"ל תחילה הי' דעתו לכפר בראשונה רק אח"כ נשפך הדם ועדיין צ"ע קצת וק"ל:
ג) בד"ה שתים מייתינן וכו' דהא ליכא אלא איסורא דרבנן וכו' עי' בה"ז שפי' כונתם כיון דהוי בטירחה אחת ודאי לא הוי רק איסור דרבנן ועי' ר"ן בביצה פ"ב שהקשה ע"ז דא"כ האיך נסתפק כלל שתים מייתינן או שלש מייתינן ת"ל הרי על שלש הוי רק דרבנן במה שעושה שלא לצורך ובשתים הרי הוי חיוב חטאת דעושה שתי קצירות ומכח זה הוכיח דבאמת טירחה אחת ג"כ הוי דאו' ובי"ט שאני דלא חייבה התורה לצמצם ע"ש היטיב. ולכאורה יראה עוד קצת ראי' מכריתות (ט"ו.) דקאמר שם קצר וחזר וקצר מה לי אמר ר"א וכו' ומסיק שם בסוף בדלית המודלית על גבי תאנה הא אב ואב כה"ג פטיר וכו' משמע שם הטעם משום דהוי בת אחת אבל לא משום דלא חשיב מלאכה כלל טירחא אחת ועי' תוס' שבת (נ.) ד"ה קופת הרוכלין בזה ע"ש. וקצת י"ל קו' הר"ן הנ"ל על תוס' דבלא"ה הקשו האחרונים עי' ס' לריר החיים הלכות שבת הנ"ל דת"ל למ"ד שבת הותרה במקום פיקוח נפש א"כ מאי בעי כלל ע"ש וע"כ צ"ל דמ"מ מה דאפשר בקל לעשות טפי עדיף א"כ הוי ס"ד דטפי עדיף שנים דאם מביא שלשה מיחזי כאלו עשה לצורך עצמו ג"כ ואפ"ה מסיק דטוב יותר שלשה ואפשר דמסיק שבת דחוי' ואין להאריך:
ד) עי' תשו' רמ"א (סי' ע"ו) שם פילפל בדין אם שני מוהלים מותרין למול בשבת וסיים שם דשרי אף דמסוגיא כאן יראה דאסור מדמסיק כאן אבל הכא דכי ממעט וכו' א"כ מוכח דוקא אם ממעט בקצירה אבל אם היו שלש בשני עוקצין אסור וכמו כן במקום שיכול לעשות בחד גברא ועשה בשנים דהוי כמו ריבוי מלאכות דהש"ס מדמה הא דר"י עומר נקצר בשלשה סאין וכו' להא דר"ח הכהנים דאמר בשבת נקצר ביחיד וכו' א"כ שני מוהלים סור ג"כ דהכי משמע מדברי תוס' אך דחה זה דהתוס' כתבו רק דלא מצי למפשט אבל למסקנא אף בשבת שרי וכו' ולכאורה יראה כונתו בזה כיון דמסיק דטפי עדיף לקצור שלשה י"ל אף במקום דא"צ כלל אפ"ה שרי הואיל והוי טירחא אחת וק"ל אך אח"כ מסיק והכי משמע מסוף דברי תוס' וכו' יראה דאתי עלי' מטעם אחר דמילה עדין טפי וצ"ע ואין להאריך. וסיים ואפשר דאף ג' בשני עוקצין שרי והא דנקט דמפשת קצירה היינו רק לר"י אבל לדידן אף ג' בשני עוקצין ש"ד ע"ש. והנה צ"ע אם ג' בשני מותר לחתוך שניהם זה צע"ג דהרי די לו בשנים ול ענין יהא שרי לחתוך עוקץ השני בשלמא להחולקים על ר"י וסוברים דמותר בשבת אף חמש סאין היינו משום דשביחא מילתא טפי כמבואר לעיל ואפשר סבר הרמ"א ג"כ כנ"ל כיון דשבת הותרה אצל פיקוח נפש א"כ שפיר ויכל לחתוך תחילה עוקץ של אחד ואח"כ השני דהתורה התירה לו לחתוך ויכול לעשות באיזה אופן שירצה ועדיין צע"ג בזה. ומדברי הר"ן הנ"ל משמע דאף חייב חטאת אם עשה מה שאינו צריך:
ואגב נפלפל קצת בגוף הדין של רמ"א הנ"ל שכ' דשני מוהלים ש"ד וראי' מקרבן תמיד שנעשה ג"כ ע"י הרבה כהנים. עוד ראי' דהרי פיקוח נפש הותרה שבת אצלו ופ"נ ילפינן רק ממילה מה מילה שהיא אחת מאבריו וכו'. עוד ראי' מדקאמר למ"ד מקלקל בחבורה חייב טעמו מדאצטריך למשרי במילה ור"י סבר מילה הוי תיקון גברא עי' שבת פ' האורג וקשה וכי לית לי' לר"ש דמילה הוי תיקון גברא א"ו דקרא משמע בחיתוך לחוד וע"ז הי' קשה לו שפיר הא דקרא משמע דאף במוהל ראשון צריך להתיר ותי' דהוי מקלקל ור"י סבר אפ"ה הוי לצורך תיקון וסיים ואי לאו דמסתיפינא הייתי אומר כי טוב יותר שנים דהוי שנים שעשו מלאכה וכו' ע"ש. והנה לכאורה סוף דבריו צ"ע וכי מה ענין זה לשנים שעשו אטו מי הוי המצוה המלאכה הלא המלאכה היא החבורה וא"כ כל אחד עשה חבורה ואם כונתו דכ"א בפני עצמו הוי מקלקל רק שניהם יחד זה ג"כ אינו חדא דהרי כ' לעיל דהוי צורך תיקון ועוד הרי עכ"פ האחרון הוי מתקן ושנים שעשו לא שייך רק בעושין בבת אחת שנים שאחזו בקולמוס או זה עוקר וזה מניח דכל חדא חצי מלאכה היא משא"כ כה"ג והבן היטיב. ורציתי לדחוק עצמי לומר דסבר אם נולד מהול בלא עור החיתוך אף אם פורעין אותו אח"כ עכ"פ לא נעשה המילה כתקנה ומש"ה לא הוי התיקון רק הואיל ונעשה ע"י הראשון מש"ה הוי שנים שעשו התיקון אבל לא נראה כלל ואין להאריך וצ"ע. גם הראי' שהביא מתמיד שעושין הרבה כהנים לכאורה שם זוכה כ"א במצוה אחר משא"כ כאן דהוי רק חדא מצוה וצ"ע וק"ל:
עוד יש לי לפקפק קצת בהך ראי' מתמיד דלכאורה יש לספק אם מל שלא בזמנה בשבת ואתרו בו על כל פורתא אי נימא דמחייב על כל פורתא או דילמא כיון דהוי מקלקל רק דמתקן גברא וא"כ החיוב על הסוף אף דבתחילה הוי ג"כ צורך תיקון מ"מ לא שייך לחייב על כל חדא וא"כ לפ"ז י"ל בשלמא בהך דתמיד שייך שפיר מה לי אם זה יחלל שם או זה משא"כ כאן הרי אם זה יגמור המילה א"כ לא חילל רק פעם אחד שבת משא"כ אם אחר יגמור חיללו שניהם והבן. אך עי' רמב"ם בפי' המשנה בפ"א דחולין פי' על הא דהשוחט בשבת שחיטתו כשרה דדוקא בשוגג דאל"כ הרי נעשה מומר דעל כל פורתא ופורתא חילל שבת א"כ משמע דלא כדברינו הנ"ל. ועי' ב"ח יו"ד (סי' י"א) שכ' אף דהוי מקלקל בתחילה מ"מ הוי על מנת לתקן ובמ"א הארכתי בזה ועי' תב"ש שם:
עוד רגע אדבר עי' חולין (ל.) בתמיד קרצו ומירק אחר על ידו ועי' ביומא בזה ועי' פרמ"ג או"ח (סי' תרכ"א) שם הקשה ת"ל איך רשאי לחלל שבת כל לשחוט שני סימנים הרי ברוב סגי אך זה דומה למילה כל שלא פירש וכו' אבל מירק אחר ע"י קשה ע"ש ומכח זה אפשר להוכיח כדעת בעל העיטור שהבאתי לעיל. אך לכאורה יראה אם כבר נשחט רוב שוב לא מיקרי חי ולא חילל שבת כלל דהוי כמו חותך בשר המת וכעת לא עיינתי בזה וצ"ע וק"ל: