פתח הבית חלק א· רבי אברהם טיקטין
פסחים · דף סא.
לא) דף סא ע"א בתוס' ד"ה וישנו לאחר מיתה וכו' והך דשמעתין אתיא וכו' לכאורה קשה הרי נהי דשיעבודא לאו דאו' וכו' מ"מ מצוה לפרוע חובת אביהן. וא"כ ע"כ הא דאמרינן התם אבל לא הפרישתה מחיים לא. היינו דאין החיוב על היתומים אבל מ"מ הוי מצוה. וא"כ אכתי איכא נ"מ לענין מנוה בשינוי קודש עכ"פ מצוה ובשינוי בעלים [לא[הוי (עכ"פ)
מצוה. גם י"ל שם איירי לענין יורשין דעלמא כאשר כ' במ"א די"ל דוקא הבנים מצוה עליהן לפרוע וכו' אבל לא יורשין דעלמא ושם תני סתם יורשין משא"כ הנ"מ עכ"פ לענין בנים ואין להאריך:
לב) בד"ה נעשה וכו' לקמן (סג) וביומא (סג) הארכנו בזה:
לג) בד"ה רבי אומר לשון סורסי וכו'. משמע מדברי תוס' דאם מחשבת שלא לאוכליו אין מעכב ג"כ אכילה אין מעכב. ואף די"ל דלא תלי' הא בהא מ"מ כיון דאין לנו קרא לעכב רק מכח מחשבת שלא לאוכליו ואם זה אינו מעכב ממילא אכילה אין מעכב כיון דאין קרא וק"ל:
לד) בד"ה לאוכליו וכו' ק"ק מאי דדחקו תוס' למצוא טעם ות"ל הלא אין סברא כלל לחלק בין שלא לאוכליו ובין ערלים ואי משום די"ל ערלים ס"ד דשאני כיון שראוי מעצמו לאכול רק אריא דרביע עלי'. ולא משמע כן לקמן (ס"ט. ד"ה שוחטין וזורקין וכו') דא"כ מאי הקשו מטמא הלא שם ג"כ אריא וכו' וע"ש (ס"ט: תוס' ד"ה האי מיחזי חזי וכו') וגם במהרש"א שם. ובחי' שם הארכנו. ועי' מגיני שלמה (דף צ"ג בתוס' ד"ה ר"ע סבר וכו') שכ' די"ל ערל וטמא דאריא הוא דרביע וכו' לא מיקרי גברא לא חזי רק הבשר אין ראוי:
לה) ברש"י ד"ה לפי אכלו וכו' פרט לחולה וזקן ואפילו הן מנוין וכו'. לכאורה צריך להבין הא מילת זכריו מעכבתו מלעשות פסח. ולכאורה כש"כ הוא עצמו ערל. עי' (ס"ט: תוס' ד"ה מחזי חזי) הנ"ל. ומ"ש שם בחי' וא"כ פשיטא אם שחטו לערלים שהוא מן המנוין א"כ ממ"נ הזבח פסול דהרי פסק הרמב"ם ופ"ה מה' ק"פ) אם שחט מילת זכריו ועבדיו מעכבת אף דיעבד ופסול הפסח ע"ש. וצ"ל דוקא אם שחט ביחד או שגם השאר יש להם בנים או עבדים שאין נימולין משא"כ אם השאר כשירין עכ"פ הפסח כשר מחמת השאר וק"ל. אך קשה א"כ מאי כ' תוס' אם שחט לערלים וכו' פסול משום שלא לאוכליו וכו' ת"ל כיון ששחט עליו א"כ בלא"ה פסול כנ"ל. ונ"ל זה דוקא אם אין נמנו עליו רק ערלים וכו' אבל אם נמנו גם כשרים רק ששחט על הערלים אי לאו משום שלא לאוכליו הוי כשר כיון דס"ס הפסח שייך ג"כ לכשרים וק"ל. אך ק' לפ"ז א"כ מאי פריך הש"ס ביבמות (עא.) זכריו דליתנהו בשעת עשי' ואיתנהו בשעת אכילה היכי משכחת וכו' והלא שפיר משכחת לה שהי' נמנין על הפסח כשרים ג"כ והפסח א"כ כשר וא"כ אי לאי שאסרה תורה האכילה בשביל בניו וכו' הי' שפיר יכול לאכול. וצ"ל נהי דאין הפסח נפסל מ"מ לגבי דידי' לא הוי פסח והוי כמו שלא למנויו ינ"ע דהרי כאן מוכח דערלים שייך מנויו רק דפסולין משים שלא לאוכליו. יהי' מקום לכאורה להוכיח מכאן דדוקא בניו זכרים מעכבין משחיטה משא"כ הוא עצמו ערל אין העיכוב מצד שחיטה רק הואיל ואיני ראוי לאכול ועי' לקמן (סט:) ובתוס' ד"ה מחזי חזי. ובחי' שם. ובסוף ה' ק"פ הארכנו ג"כ בזה ועדיין צ"ע בזה. ואולי אזכה עוד לעיין בזה ולהבין על בוריו אי"ה:
אח"ז נתיישבתי כי י"ל ודאי הפסח פסול ואפ"ה אם נשחט עליו לא מיקרי שלא למנויו כיון דמ"מ נמנה וק"ל:
לו) בתוס' ד"ה ואיתקש אוכליו וכו'. עי' מהרש"א שהקשה לפי' רש"ל במה שכ' תוס' ובשאר קרבנות וכו' דהיינו ל"ל קרא בפסח הלא בשאר קרבנות נמי מיפסל ות"ל הלא פסח צריך לעכב וכו'. זה י"ל קצת דעכ"פ ק' על הברייתא דקאמר יכול שחטו וכו' יהא כשר וק"ל:
לז) בא"ד וי"ל דשלא למנויו אין זה שינוי בעלים וכו' עי' צל"ח שהקשה ס"ס אם הי' שלא למנויו ממילא הוי שינוי בעלים.
ותי' דנ"מ אם שחט לשם נכרי ע"ש ובלא"ה י"ל קצת די"ל מ"מ הוא יש לו חלק בזה הפסח ומ"מ לא נמנה עליו וצ"ע בזה וק"ל. וגם הרי י"ל הפי' דשלא למנויו אין פסול משום שינוי בעלים ומש"ה פסיל אף בשחיטה וק"ל:
לח) בד"ה שחטו למילין וכו' הא פשיטא דפסול דהוי שינוי בעלים וכו'. א"כ לכאורה ק' על רש"י שכ' ד"ה שוחטין וכו' בין מנוין בין אין מנוין. ואפשר דלס"ד הוי אמרינן מטעם שינוי בעלים ודאי אין פסול בערל הואיל דאיני בר כפרה וק"ל:
לט) בא"ד ומיהו נראה לר"י וכו' עי' צל"ח שצידד לומר למסקנא הוי דומיא דערל לרבה. דכשר משום דאינו בר כפרה ולר"ח הטעם משום הואיל אי בעי מיתקן נפשי' יזה לא שייך בחולה וזקן וכו' ע"ש. אולם יראה עכ"פ אם היו חולה וזקן מן המנוים דאז לכ"ע אף בערל פסול א"כ כמו כן אלו. עי' לקמן. ולפ"ז גם בשחט ע"מ לזרוק שלא למנויו נימא ג"כ דפסול כיון דאחר שחיטה א"י להימנות. ויש לדחות. ועוד צ"ע בזה:
מ) בא"ד ועוד דר"א מסיק דר"ח לא פליג בהא ארבה. יראה כונתם דעיקר הס"ד הי' דיש מחשבת אוכלין בזריקה כיון דקאמר הש"ס לקמן ע"ב. ור"ח אדרבה דוק לאידך גיסא וכו'. א"כ משמע דר"ח סובר יש מחשבת אוכלין וכו'. וכ"כ באמת רש"י לקמן ד"ה ור"ח וכו' ובאו לסתור זה די"ל ר"ח מודה ג"כ בהא ואפ"ה סבר דזריקה חמור משום דקובע בפיגול [ולד] זה חמור טפי וגם כ' דבלא"ה לפי"מ דמסיק ר"א לא פליגי ר"ח ורבה בהא וק"ל: