פתח הבית חלק א· רבי אברהם טיקטין
פסחים · דף לט:
קמ) דף לט ע"ב בתוס' ד"ה לא שלוקין וכו'. לכאורה מכאן ראי' דהתוס' סוברים דכבוש במרור היינו דוקא בחומץ דאל"כ תיקשי עכ"פ כיון דתני כבושין מכש"כ מבושלין א"ו דאיירי בחומץ ומכאן תשו' קצת לדעת מג"א (סי' תעג) שכ' דר"ש לטעמי' שסובר דלענין איסור הוי כבושה ג"כ רק בחומץ אבל לדידן דקיימ"ל דאף במים הוי כבושה אף לענין מרור כן. ולהנ"ל מוכח דאף לדידן במרור בעי דוקא חומץ:
אח"ז ראיתי אשר החק יעקב שם הרגיש בזה והטלה דלא כמג"א ע"ש. אכן לכאורה אין זה ראי כ"כ די"ל כבוש במים הוי ג"כ ס"ד דעדיף מבישול לענין זה הואיל ונכבש מעל"ע וק"ל:
קמא) שם בגמ' בעי רמב"ח וכו' לכאורה צריך להבין ל"ל לרמב"ח למבעי אליבא דריה"ג שהיא שלא כהלכתא טפי הי' לו למבעי אליבא דר"מ דסבר מע"ש ממון גבוה הוא דהלכתא כותי'. אי יוצאין במרור. ומזה יהא מוכח כדעת הרמב"ם ופ"ה מה' חו"מ) שפסק דיוצאין במצה של מע"ש אף דהוא פסק ג"כ כר"מ ומ"מ פסק כמ"ד לפי שא"ב ה"א דאף דהוי ממון גבוה מ"מ יוצא בו אף לענין מצה כתי' הר"י קורקס שם א"כ ניחא וק"ל קמב) עי' תשו' שאג"א (סי' צד) שכ' דודאי אין לפסול מצה גזולה משום דלא איקרי לכם הואיל ולא כתיב לכם בגופי' רק דילפינן לה מחלה והרי בחלה גופי' גזל סאה חיטין וטחנה וכו' חייב בחלה א"כ אין למעט בלמד יותר ממלמד רק עיקר הפסול משום מהב"ע וא"כ בדרבנן לא חיישינן כלל למהב"ע ולכך רוצה לצדד דמרור הגזול יוצא בו הואיל ואינו רק דרבנן ע"ש. ובאמת עיקר החיוב גבי חלה הואיל וקנאו בשינוי. אך השאג"א כ' שם דאף למ"ד שינוי במקומו עומד הי' חייב בחלה כמבואר בש"ס ריש הגוזל קמא והיינו מדאמר התם ראב"י סבר שינוי במקומו עומד ע"ש. ולכאורה למאי דס"ד דטעמי' דראב"י משום דסבר שינוי במקומו עומד ע"כ הי' צ"ל הא דתנא אין זה מברך וכו' היינו דפטור לגמרי מחלה. ועי' רא"ש ור"י ריש ג' שאכלו. ואף שהי' מקום קצת לקיים דברי תשו' שאג"א הנ"ל דאף אי נימא בחלה עיקר הטעם משום דשינוי קונה מ"מ אין שייך ללמוד מצה כלל מחלה דבעי לכם למעוטי גזול דבחלה לא שייך זה דממ"נ אי גזל קמח קנאו בשינוי ואי גזל לחם כבר נתחייב בחלה אצל הנגזל. וא"כ כיון דלא שייך גזול גבי חלה א"כ אין ללמוד מצה מחלה דבעי לכם וכל עיקר המיעוט גבי חלה היינו אם הי' של גוי בשעת גילגול וא"כ גבי מצה לא שייך זה. אך כ"ז אינו. גם בלא"ה אף בחלה שייך זה כגון שלש חבירו פחות משיעור ואח"כ גזל הוא וצירף זה לפחות משיעור אחר דהסל מצרף דלא הי' שינוי כלל וגם לא נתחייב אצל אחר ויש בזה להאריך קצת וק"ל:
ובאמת נפלאתי על הפוסקים שלא ביארו כלל גבי מרור של איסור כגון טבל וכדומה מה דינו ולא מצאתי זה ברמב"ם וטוש"ע ודוחק לומר כנ"ל דגבי מצה הטעם רק משום מהב"ע ובדרבנן לא קפדינן דאכתי תיקשי דהרי בה' סוכה הביאו דעות בזה אי חיישינן גם ביו"ט ב' למהב"ע וק"ל:
קמג) אגב נזכיר ג"כ מ"ש בשעה"מ (פ"ו מה' חו"מ ה"ח ד"ה שוב) שכ' דהתוס' הקשו שפיר נימא הואיל ואי בעי מיתשיל וכו' ואי משום דהדר לטיבלי' הרי יכול ליתן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר וכה"ג אפילו בשבת שרי כמ"ש התוס' בגיטין (לא. ד"ה במחשבה וכו') ע"ש. ולכאורה הרי שם לא איירי רק בטבול לתרומה גדולה ולאבא אליעזר בן גמלא אף טבול לתרומת מעשר אבל טבול למע"ש ודאי לא מהני מחשבה וק"ל:
ועפי"ז יתיישב ג"כ לכאורה מה שהקשו מסוגיא דמפנין דתנן התם אבל לא טבל. וכן מסוגיא דבכל מערבין דהני דוכתי איירי בטבול לכל וק"ל ואין להאריך. ועוד חזון למועד אי"ה:
קמד) עוד רגע אדבר בענינים אלו הנה הרמב"ם פסק (פ"ט מה' מעה"ק הכ"ד) ומעשה של לחמי תודה ונזיר נעשים בחוץ לעזרה. ועי' כ"מ שם לא רמז מוצא מקום דין זה. ופי' מ"ל שרמז לבעל ברכת הזבח. ועי' היטיב בס' בה"ז ס"פ ואלו מנחות כ' ראי' לדברי הרמב"ם ע"ש. ובדף (פח:) במנחות הקשה על הרמב"ם בהא דפריך התם רביעית למה נמשח אי משום נזיר שחיטת איל מקדש לחם. וכן הא דפריך התם לוג למה נתקדש אי משום לחמי תודה זבח הוא דמקדש לה. ולדעת הרמב"ם אמאי לא פריך בלא"ה כיון דנעשה הכל בחוץ איך הי' מקדש ללחם הרי נפסל ביוצא ע"ש. ואף דלדעת התוס' במנחות (צה: ד"ה לישתו וכו') כ' דאין נפסל ביוצא משום קידוש כלי שרת מ"מ מודו דגנאי הוא לצאת ע"ש וק"ל. [וקו' זו] יש לדחות קצת דאי הי' מקדשין אותו בשעת מדידה הי' באמת עושין אח"כ הכל בפנים. ובסוף פ' ר' ישמעאל במנחות בתשו' שפילפל שם הבה"ז עם הקדוש כ' שם להוכיח דע"כ חזקי' ור"י סברי אין תנור מקדש מדפליגי בגמ' (עח.) בתודה ששחטו על שמונים חלות וכו' אי נתקדשה בשחיטה ות"ל תנור מקדש א"ו דלית להו תנור מקדש. אכן לפי דעת הרמב"ם אין ראי'. ובחי' לקמן פ' אלו עוברין הארכנו בדברי בה"ז הרבה בפלפולו עם הקדוש הנ"ל. ולכאורה נראה להביא ראי' לדעתו דחלות תודה ורקיקי נזיר נעשין בחוץ דאל"כ קשה לעיל (לח:) גבי הא דממעט חלות תודה דאין יוצאין בהם משום ושמרתם וכו' ות"ל בלא"ה דע"כ אפאן בפנים וא"כ ממילא הוי גבוה ובלא"ה לא יצא. עי' תוס' לעיל ד"ה חלות תודה. א"ו דנעשין בחוץ. ומה"ט ניחא לי מה דלא נקט התנא רק חלות תודה וכו' ואמאי לא נקט גם שאר מנחות. א"ו דשאר מנחות הואיל ונעשין בפנים כמו שפסק הרמב"ם בפי"ב מה' מעה"ק) [וא"כ ממילא הוי גבוה ובלא"ה לא יצא] וק"ל. וכבר אמרנו לעיל [אות קלט] מה דקשה על רבינו יונה פ' כיצד מברכין שהקשה על הא דפירש רש"י גבי ליקט מכולן ואכלן דפי' היינו שליקט מהמנחות ע"ש (לט.) ובמנחות עה:). והקשה הר"י שם בברכות ת"ל א"כ איך תני אם מצה יוצא יי"ח בפסח ת"ל הא אין נאכלין ככל מושבות. וקו' זו אין קשה כ"כ די"ל דנ"מ לזמן נוב וגבעון כדאמר הש"ס לעיל (לח:) שם. ואמאי לא הקשה בפשיטות טפי הא הוי גבוה כיון דשאר מנחות נעשין בפנים כנ"ל. אם לא שנא' כיון דעכ"פ נאכלין להדיוט לא מיקרי גבוה וכמו שהארכנו בזה לעיל ולפי תי' הר"י קורקס שהבאנו לעיל (אות קכט) בסוגי' דמצה של מע"ש דאף דקיימ"ל כר"מ דהוי מ"ג מ"מ לא ממעטינן זה ממצתכם כיון דעכ"פ מותרין באכילה ואנן פסקינן כמ"ד לפי שא"ב ה"א ע"ש. ושם הקשו דהרי גם חלה הכל מודים לפי שא"ב ד"מ משום דכתי' תרי זימני עריסותיכם ותי' הגאונים שם די"ל דאנן פסקינן בהא כרבנן דע"כ סברי אידך עריסותיכם לדרשא אחרינא כיון דסברי מע"ש ממון הדיוט ע"ש. ולהנ"ל נסתר זה דילמא אף לרבנן אתי אידך עריסותיכם למעוטי מנחות. אך י"ל דמנחות בלא"ה ידעינן מושמרתם וכו' כמו דממעטינן לחמי תודה וכו'. אך א"כ קשה ג"כ על רש"י בברכות שם ת"ל אין יוצאין במנחות משום ושמרתם וכו'. דבשלמא בלא דברינו אלו המ"ל דוקא לחמי תודה ונזיר ממעטינן הואיל ונשמרין לשם זבח וכן משמע ל' הש"ס משא"כ שאר מנחות נהי דנשמרין לשם מנחה מ"מ י"ל כולה חדא מילתא היא הואיל ועכ"פ אין נשמרין לשם זבח ואף דלאידך מ"ד הטעם משום דאין נאכלין כל שבעה והנך ג"כ אין נאכלין רק ליום ולילה כמבואר ברמב"ם (פ"י מה' מעה"ק ה"ז) מ"מ אנן קיימ"ל כרבה דמפיק לה מושמרתם כמו שפ' הר מב"ם (פ"ו מה' חו"מ) כאשר הארכנו לעיל בסוגיא. אכן להנ"ל א"כ הדרא הקו' לדוכתי' דילמא אתי אידך עריסותיכם למעוטי מנחות כנ"ל [אך כבר כ' לעיל די"ל מנחות לא שייך לענין חלה דאם הוקדשו בודאי פטורין ואי לא כבר נתחייבו וק"ל] ודעתינו קצרה להשיג כל החילוקים הדקים אשר בענינים אלו. ועכ"פ היוצא לנו מזה דיש ליישב דעת רש"י בברכות שם. דמשום מושבות לא קשה דנ"מ לזמן נוב וגבעון. ומשום ושמרתם י"ל הואיל ואין נשמר לדבר אחר ומשום גבוה י"ל הואיל ומותר באכילה לא ממעטינן כסברת הרי"ק הנ"ל. וגם יש להאריך הרבה הא דקיימ"ל נו"נ אף שלמים אין קריבין בי"ט וממעטינן להו מלכם נימא הואיל ומותרין באכילה נקראו שפיר לכם. ויש לחלק בין הנושאים דלכם גבי יו"ט הוי הפירוש הראוי לכם דוקא לגמרי ויש להעמיק בזה:
ודע מ"ש המהרש"א לעיל (לח:) בהא דפריך הש"ס ות"ל דה"ל מצה עשירה ומשני רביעית היא וכו'. והקשה א"כ הוי מ"פ עם מים דממהרין להחמיץ ותי' דזריזין הם ע"ש.
ולדעת הרמב"ם הרי נעשין בחוץ ולא במקום זריזין כלל וצ"ל כתי' השני שם דהוי רק מעט וק"ל. ובאמת קצת תימה על שלא ביאר הרמב"ם דלחמי תודה ואיל נזיר אסורין בפושרין הואיל ואינה במקום זריזין. ועי' (פי"ב מה' מעה"ק הכ"א) ע"ש:
ועפ"י מה שהארכנו כאן יש מקום ליישב דעת הרמב"ם שפסק מצה של מע"ש יוצא בה יי"ח בפסח אף דפסק כר"מ דהוי ממון גבוה מ"מ הוא פסק כמ"ד לפי שא"ב ה"א כתי' הרי"ק. וי"ל דהוכיח כן דהוא סבר כפי' רש"י בהא דברכות פ' כ"מ הא דליקט מכולן ואכלן אם מצה הוא יוצא בה יי"ח היינו דקאי אמנחות והי' קשה לו קו' הנ"ל דהא הוי [ממון] גבו'. בשלמא קו' הר"י לא הי' קשה לי' דנ"מ לנוב וגבעון. אך אכתי הא הוי ממון גבוה. א"ו כיון דיש בה עכ"פ היתר אכילה אף דהוי מ"ג ל"ל בה. והא דלא הביא הרמב"ם הך דינא היינו דלדידן אין נ"מ הואיל ואין נאכלין בכל מושבות דלא שייך עכשיו הך דנוב וגבעון [ועי' בס' טורי אבן ספ"ב דמגילה ד"ה ולוידוי ע"ש] כאשר כ' לעיל בסוגי' דלחמי תודה. וגם הרמב"ם לא הביא כלל הך דנוב וגבעון וגם איהו פסק לכאורה קדושה ראשונה קידשה לע"ל. והא שכ' הרמב"ם דלחמי תודה פסולין מושמרתם וגו' ות"ל בלא"ה הואיל ואין נאכלין בכל מושבות. אך ז"א ביון דהרמב"ם פסק כרבה דיליף מושמרתם לחודי' ולדידי' לא אמרינן כלל שיהא צריך השמירה לשם מצה הנאכלת לשבעה ובכל מושבות וא"כ אם נמלך לצאת לשם מצה יוצאין אי לאו מושמרתם ואי משום דא"כ אי שמרן גם לשם מצה יהא רשאי לצאת בו כמ"ש רש"י דמש"ה פליג רב יוסף ארבה ע"ש. אך י"ל דרבה לא סבר הכי רק דבעי דוקא שישמור לשם מצה לחוד כאשר הארכנו שם. וא"כ ניחא שפיר דמנחות א"צ הרמב"ם לבאר כיון דנעשין בפנים א"כ ממילא אין יוצאין משום בכל מושבות וכו' וק"ל. וגם מיושב קו' תוס' שם (לח. ד"ה לחמי תודה וכו') שהקשו ת"ל דהא שמרן לשם גבוה וכו'. ולהנ"ל ניחא דאכתי כיון דאית בהו ה"א רשאי לצאת אי לאו משום ושמרתם וכו' והבן כ"ז. ומה שצריך לדעת דעכ"פ צ"ל גבי מנחות לא שייך למעוטי מושמרתם כיין דלא נשמרו לשם זבח כאשר כ' לעיל לדעת רש"י וק"ל: