פתח הבית חלק א· רבי אברהם טיקטין
פסחים · דף לח.
קכח) דף לח ע"א בתוס' ד"ה אתיא לחם לחם וכו' התוס' תי' בתי' א' דאיירי שאכל יותר מזית דהוי בלא חלק כהן כזית ע"ש. ולכאורה קשה מאי צריך שיאכל יותר מזית אי רק יש לו יותר סגי כיון דיכול להפריש ולהיות זה כולו שלו. ובאמת עלה בדעתי לומר דאי אכל רק זית א"כ לא מהני שוב שיפריש על מה שאכל דהוי שלא מן המוקף ואף דזה אינו רק מדרבנן מ"מ בכה"ג שכבר אכל י"ל ודאי לא מהני וא"כ כבר אכל חלק כהן ואי שיפריש אח"כ ויתן לו זה הוי רק כאילו נותן לו מתנה מחדש וס"ס אכל שאינו שלו וק"ל. וא"כ לפ"ז הא דאתרוג של טבל לא יצא איירי דוקא בענין שאין לו יותר אבל אם יש לו יותר יצא שפיר כיון שיוכל להפריש. ועי' תשו' שב יעקב (חי"ד סי' נ') שהבאנו לעיל שכ' שם להשיג על תשו' ש"א שהקשה על תשו' הרשב"א שהביא לאסור באתרוג שנדר הנאה ממנו ולא אמרינן הואיל אי בעי מיתשיל עלי'. כמו דלא אמרינן גבי תרומה טמאה ג"כ הואיל אי בעי מיתשל ובתשו' ש"א הנ"ל השיג ע"ז וכ' שאני תרומה טמאה דאי מיתשיל הדרא לטיבלי' ואי שיתקן אין מפרישין תרומות בי"ט וכו' ותמה הש"י דהרי מבואר מדברי תוס' כאן ובסוכה שם דטבל מיקרי לכם רק דהוי של שותפין וסיים וג"כ אין לו ראי' מר"ן ורמב"ם שכ' דאין יוצאין בטבל די"ל דאיירי שאין לו ממה להפריש ממ"א אבל אם יש לו אף דאין יכול היום מ"מ הא יכול למחר מיקרי שפיר לכם ע"ש. ולכאו' דבריו תמוהים דהרי משמע להדיא מר"ן דהטעם הואיל והכהן יש לו חלק טרם שנתברר מאיזה יתן לו הוי שפיר חלק כהן בכ"א ע"ש וכן בתוס' כאן. ועכ"פ יראה מדבריו שסובר אם יש לו עוד לתקן אף לדעת הרמב"ם יצא ובלשון התוס' מפרש אפשר כפי פי' ר"י הנ"ל ואין להאריך במה שיש לפלפל בדבריו שם. גם מה שהעלה שם דלצורך מצוה אין מפירין נדרים בשבת. ג"ז אין מוכרח וק"ל. ועי' בתשו' שאג"א (סי' צז) שפילפל הרבה בהא אי היתר אכילה מיקרי לכם מה שיותר לאח"ז ותוך הדברים הביא ג"כ הקו' מצה של מע"ש אמאי לא יצא הא יכול להישאל עלה ואי משום הדרא לטיבלי' יפריש ממ"א ע"ש. ולכאורה צ"ע הא אזיל שם לשיטת תוס' דמיקרי לכם אף דאין בו היתר אכילה הואיל ויכול לתקן וטבל הטעם משום שותפין וכו'. א"כ הלשון יפריש ממ"א צ"ע רק צריך שיאכל דוקא עד שיהא כזית בלא חלק כהן וכמ"כ לענין מע"ש בלא חלק גבו' וק"ל:
ובאמת צריך להבין מה שהקשו תוס' לקמן פ' אלו עוברין (מו: ד"ה הואיל) אמאי אין יוצאין במצה של מע"ש הא אי בעי מיתשיל עלי' וכו' ות"ל אי מיתשיל הדרא לטיבל' ודילמא מיירי שלא אכל רק כזית. ולחלק בין חלק גבו' לחלק כהן לומר דטבול לתרומה וכדומה אף דעדיין לא הופרש הוי חלק כהן מעורב משא"כ טבול למעשר שני זה דוחק וק"ל. ולכאורה קשה על תוס' שם מדוע לא הקשו ארישא עיסה של מע"ש פטורה מן החלה וכו' נימא הואיל אי בעי מיתשיל וכו'. וצ"ל גבי חלה י"ל דאיירי שאין בעיסה רק שי עור חלה וא"כ אי מיתשל הדרא לטיבלא וכו' ואין בזה שיעור חלה. עי' בתוס' בסוכה שם שכ' דטבל פטור מן החלה אי אין רק כשיעור ע"ש. ובכפות תמרים שם כיון דבשעת גילגול הי' טבול לתרומה וכו' ולכאורה ג"כ אף דאפשר להפריש ממ"א כל כמה דלא הפריש הוי חלק כהן מעורב בכל אחת אם לא שהי' ביחד יותר מכשיעור. ובאמת בה' חלה אין מבוארין דינין אלו כל הצורך. וא"כ קשה מאי הקשו גם ממצה דילמא איירי ג"כ שאכל רק כשיעור וק"ל וצ"ע. ועי' שעה"מ (פ"ו מה' חו"מ ה"ח ד"ה הן אמת) שהקשה קו' זו מאי מקשו הא אי מיתשיל הדרא לטיבלי'. וצידד לומר כיון דאנן קיימ"ל איסור חע"א בכולל וא"כ ממילא יוצאין בטבל. ודחה זה דס"ס הו"ל מצוה הבאה בעבירה ע"ש. ודבריו נ"ע דנהי דהוי מהב"ט וכו' ס"ס השתא ליכא עבירה רק דאינה שלו וכיון שיכול לשאול מיקרי שלו. וזה פשוט לדעתי רק הי' לו לפלפל דאי מיתשל הוי חלק מעשר מעורב בו כנ"ל וק"ל. ובאמת גוף הסברא שכ' תוס' דחלק כהן מעורב צריך להבין אכתי הרי הברירה ביד ישראל ליתן איזה שירצה ומדוע לא נקרא שלו אם לא עפי' הסברא הנ"ל דעל מה שאכל יהי' ס"ס שלא מן המוקף. הבאתי דעת האחרונים הנ"ל למען נדע כי יש לפלפל הרבה בגוף הדברים אלה. וגם גבי אתרוג שם שלא ביארו הפוסקים היטיב טבל ביד כהן אי יוצא בו גם מה שירש מאבי אמו כהן גם אי יש לו להפריש ממק"א גם תרומה ביד ישראל שירש מאבי אמו כהן אי יוצא בו הואיל וחזי לכהן בכל אלה צריך יישוב ומיתון היטב:
עוד נזכיר בדברי תוס' אלו בקו' שהקשו ל"ל דרשא דלא תאכל עליו וגו' ת"ל. כיון דאין יוצאין באתרוג של טבל כמ"כ במצה דיליף לחם לחם מחלה. ולכאורה קשה ת"ל אף בלא לחם הא חזינן לעיל דמצה של ביכורים אין יוצאין הואיל ואין ראוי בכל מושבות מכ"ש טבל דאין ראוי' בכל מקום. אך ז"א דודאי אי נפיק מתאכלו ילפינן מה שיש לו היתר כמו דאמרינן לעיל להך מ"ד מצה של מע"ש יוצאין הואיל ויש לו היתר ע"י פדיון אף שאין ראוי עתה כמ"כ טבל יש לו היתר ע"י תיקון משא"כ כיון דדרשינן גז"ש מחלה דצריך דוקא שיהי' שלו ומה שאינו מותר כמו שהוא עתה לא מיקרי שלו לס"ד דתוס' דהרי חזינן אתרוג של טבל א"י בו. וכן לפי"מ שתי' עיקר הטעם משום דחלק כהן מעורב בו ולא מיקרי לכם אבל לא יוכל למעט מתאכלו כיון שיש לו היתר אכילה אם יפריש ממ"א והבן כ"ז היטיב: והנה התוס' תי' בתי' ב' דטבל ביד כהן הוי שפיר שלו. ועי' תשו' שאג"א סי' הנ"ל שתמה על תשו' הרשב"א זה דמעשר עני לא שייך זה דהרי העני מוזהר על שלו ע"ש. וזה י"ל דאיירי שנתן לו הישראל בטיבלי' ובפרט אם נאמר מתנות שלא הורמו כהורמו דמיין א"כ א"צ ליתן לאחר וק"ל: קכט) ועתה נבא לבאר קצת דברי הרמב"ם. הנה פסק (פ"ה מה' אישות) קידש במע"ש אינה מקודשת והיינו כר"מ. ובפ"ו מהל' ביכורים ה"ו פסק דחייב בחלה. ובפ"ח מה' לולב פסק דיוצאין בו יי"ח בפסח. וא"כ סתרי אהדדי. והכ"מ כ' בה' ביכורים דהרמב"ם פוסק כמ"ד לפי שאין בה היתר אכילה וא"כ ממילא יוצאין בו שפיר רק אם קידש אשה אינה מקודשת דאין לו זכי' בה ע"ש. וכבר תמהו הכל דהרי עכ"פ גבי חלה אמר ר"מ בפירוש דפטור' וכן מצה ילפינן מחלה. ועי' שעה"מ שם. והלח"מ תי' די"ל הרמב"ם לא פסק כלל כר"מ והא דאם קידש אשה (בפ"ה מה"א) איירי בגבולין דלכ"ע הוי ממון גביה ע"ש. וגם זה צ"ע דהרי הקשו תוס' בקידושין (נג: ד"ה איהו) מהא דסנהדרין דאמר רב חסדא שם בגבולין דברי הכל הוי ממון גבוה ובקידושין מוכח דאף בגבולין פליגי. ותי' דהא דאמר בסנהדרין שם ד"ה ממון גביה הייינו משום דאסור לא מיקרי עריסותכם וכן גבי עיר הנדחת לא מיקרי שללה אבל לענין קידושין ושאר דברים מיקרי שפיר שלו ע"ש, וא"כ אם נאמר כסברת הלח"מ דהרמב"ם סובר בגבולין הוי ממון גבוה לגמרי א"כ הדרא קו' תוס' בקידושין לדוכתי' כנ"ל ועי' שעה"מ שם שהקשה ג"כ כעין הנ"ל והביא שם פי' בשם ס' חזון נחום דהרמב"ם פוסק דלא כסוגיא דסנהדרין שם מכח קו' תוס' דקידושין הנ"ל אלא דר"מ וחכמים פליגי רק בגבולין ע"ש. והוא כ' זה ליישב דעת הכ"מ בשם הרי"ק הנ"ל דאנן קיי"ל כמ"ד לפי שאין בה היתר אכילה. והא דאמר ר"מ מע"ש פטור מן החלה היינו בגבולין הואיל ואין בה היתר אכילה אבל בירושלי' אפי' ר"מ מודה היתר אכילה בעינן ד"מ לא בעינן ע"ש. הרואה יראה כמה יש בזה מן הדוחק דמשמע דלמ"ד לפי שאין בו דין ממון פליגי בירושלי' ולמ"ד לפי שא"ב היתר אכילה פליגי בגבולין וזה מחלוקת חדשה וגוף הס' אין ת"י לזאת לא אאריך בזה. וגם השעה"מ שם תמה ע"ז מסוגיא דסוכה שם דלא אזלא שפיר בהא דקאמר תסתיים וכו' ע"ש. ובאמת בלא דברי הכ"מ הנ"ל הי' יכול לומר כן דמסוגיא דקידושין מוכח דפליגי רק בגבולין. וכ"ז דוחק והשעה"מ תי' די"ל דהרמב"ם פסק דאמרינן הואיל ומש"ה יוצא שפיר בירושלים משום הואיל וכו' רק ר"מ י"ל דסבר כמ"ד דלא אמרינן הואיל וא"כ לדידן שפיר דיוצאין בירושלים משום הואיל אבל בגבולין ל"א הואיל והשתא אינו חזי לשום אדם כמ"ש תוס' בעירובין (עא.) דמש"ה אין מערבין בהקדשות הואיל ולא חזי למילתא בלא הואיל ועי' גם בתשו' ש"א וש"י הנ"ל ע"ש. וגם לתי' זה קשה דמבואר למעיין מה שתי' תוס' שם בקידושין (נג: ד"ה איהו) הנ"ל דבגבולין דוקא לענין חלה פטור הואיל ואסור לא מיקרי עריסותכם. א"כ אכתי תיקשי הא דאמר שם (נד:) סתם לן תנא כר"מ מדאמרי ב"ה כולו לגת אין חייב בפרט ועוללות וע"כ הטעם משום דגמר קודש קודש וכו' והוי ממון גבוה ע"ש והתם איירי לכאורה ג"כ בגבולין מדתני רישא ב"ה אומרים מוסיף חומש והיינו בגבולין. וע"כ נאמר אי לאו דהוי ממון גבוה לא פטור מפרט ועוללת אף דאסור עתה וא"כ כיון דאמרינן הואיל תו לא הוי ממון גבוה רק הואיל ולא חזי למילתי' עתה בלא הואיל דאסור וא"כ ע"כ משום איסור לחוד לא מיקרי שלו. וא"כ לא תלי' כלל בפלוגתי' דר"מ ורבנן ובאמת ק' בתוס' שכ' דמשום איסור רק פטור בגבולין מן החלה. וא"כ הא דתלי בגמ' שם הך דנותן במתנה וכו' בפלוגתא דר"מ ורבנן היינו לר"מ הוי מ"ג ממיל' ולרבנן לא הוי ממון גבו' רק בגבולין פטור מחלה הואיל ואסור. וא"כ לכאו' ק' א"כ הא דקאמ' דפטור מפרט ועוללות היינו משום דילפינן ממעשר והוי ממון גבו' ות"ל כיון דלא מיקרי שלו הואיל ואסור ממילא לא מיקרי כרמך. וא"כ ע"כ צ"ל לדעת תוס' הא דפרט ועוללת באמת מיירי בירושלים ולא הוי דומיא דרישא הא דב"ה אומרים מוסיף חומש. ועי' בשעה"מ שם שהביא בשם ס' חזון נחום הנ"ל שהקשה גם מהא דפרט וכו' אבל התוס' לא הביאו רק מהא דמתנה וכו' ע"ש. וא"כ ניחא גם תי' שעה"מ הנ"ל וק"ל:
ובהך דמתנה וכו' לכאורה צריך ג"כ להבין איך תלי' כלל בפלוגתא דר"מ ורבנן וע"כ ג"כ כנ"ל דמשום איסור לחוד יכול ליתן במתנה רק הואיל ולר"מ ממון גבוה. א"כ לתי' שעה"מ לכאורה לדידן יוכל ליתן דלא הוי ממון גבוה משום הואיל. אך י"ל הואיל ועכ"פ אסור לא אמרינן הואיל א"כ ממילא הוי ממון גבוה וק"ל. אך השעה"מ הקבה שם על תי' זה א"כ מדוע פסק הרמב"ם דכרם רבעי פטור מפרט וכו' נימא הואיל. ותי' דאיירי בגבולין ע"ש וא"כ ודאי בגבולין לא תלי' כלל בפלוגתא דר"מ ורבנן רק כיון דאסור ממילא לא מיקרי כרמך. וצריך להבין לפ"ז לתי' הכ"מ בשם הרי"ק שכ' דהרמב"ם פסק כמ"ד לפי שאין בה היתר אכילה א"כ אמאי פטור מפרט וכו' וצ"ל ג"כ דאיירי בגבולין א"כ ע"כ כל הסוגיא דקידושין לא אזלא למ"ד לפי שא"ב דין ממון וק"ל ואין להאריך. ועי' בתשו' ש"א (סי' א) הנ"ל שהעלה דמ"ש בגבולין מש"ה פטור מן החלה הואיל ואסור אף דיש לה היתר לכשיעלה לירושלים לא מהני ע"ש. ולדידי' צ"ל ג"כ הא דפרט ועוללות לא איירי בגבולין דא"כ לא תלי' כלל בפלוגתא דר"מ ורבנן כיון דלא מיקרי כרמך כנ"ל אבל הא דנותן במתנה איירי שפיר אף בגבולין דנהי דאסור מ"מ מיקרי שפיר לענין זה שלו שיכול ליתן במתנה רק לר"מ הוי ממון גבוה וק"ל. ומ"ש הש"א שם די"ל הא דנותן מתנה איירי בירושלים רק שנטמא מש"ה יכול לפדות ע"ש. לכאורה אי נטמא כיון דאין מחיצות קולטות הדר הוי כמו גבולין וק"ל:
קל) נחזור לענינינו לדברי הרמב"ם דלא נשאר לנו רק תי' שעה"מ. אכן גם זה תמוה כאשר הקשה שם בעצמו דאכתי אי מיתשל עלה הדרא לטיבלא. ואף דהתוס' הקשו קו' זו דנימא הואיל וכו' היינו משום דסבירא להו מסתמא איירי אף באכל יותר מכשיעור זית וא"כ אי הוי טבל יצא. אבל הרמב"ם דכ' סתמא בה' חו"מ דא"י בטבל משמע אף באכל יותר וא"כ של מע"ש מ"ט יצא וכן אתרוג של מע"ש מ"ט יצא הא אי מיתשיל עלה הדר לטיבלי' ואז הוי לכהן חלק כנ"ל. וגם גבי חלה תיקשי קו' זו אמאי כ' סתמא דחייב הא אם אין בעושה רק שיעור חלה פטור כנ"ל דהא ודאי משמע דרמב"ם סבר דאף דיכול לפרוש ממק"א א"י בטבל לענין אתרוג ומצה. אכן באתרוג י"ל משום חסר. ואף דהרמב"ם פוסק דטבל אף בי"ט שני לא יצא והיינו משום דלא מיקרי פירי. עי' מג"א (סי' תרמט). י"ל ג"כ נהי שיכול להפריש ממ"א מ"מ בכ"א יש לו חלק ובמצה הטעם משום מצוה הבאה בעבירה משא"כ בחלה אי יכול להפריש ממק"א י"ל דחייב ודוחק. גם הא הרמב"ם לא פסק כלל מהב"ע וכו' עי' ה' לולב. ומטעם זה כבר תמהתי על תשו' שאג"א שכ' שם להרמב"ם מהב"ע דאו' וכו' דהרי הרמב"ם פסק בה' לולב דגזול כשר אף בי"ט שני ואף במקדש דסובר מהב"ע אינו רק בקרבנות וכו' ע"ש היטיב. עכ"פ קשה על הרמב"ם כאן כנ"ל:
ע"כ נאמר ליישב קצת באופן אחר שנקדים עוד מה שתמהו על הרמב"ם דפסק מצה של טבל ושאר איסורין א"י בהן והרי בש"ס לעיל (לה:) מוקי להך ברייתא דוקא כר"ש דסובר אין אחע"א אף בכולל ומוסיף משא"כ לדידן הרי חמץ הוי כולל. ובחי' על ה"פ (סי' תנד) הארכנו בזה ונ"ל דהנה השעה"מ שם תי' עוד על הרמב"ם הנ"ל במע"ש דמש"ה חייבת בחלה דדוקא ר"מ סבר דפטור משום דכתיב שני פעמים עריסותיכם משא"כ אנן פסקינן בהא כרבנן דלא אייתר רק חד עריסותיכם. וא"כ ממילא אף לענין חלה לא תלי' רק בהיתר אכילה. ואף שהתוס' שם בסוכה כ' דהך דמשני שאני התם דכתיב תרי זימני לא הוי רק דיחויא וכו'. מ"מ אין זה מוכרח כמ"ש האחרונים שם. ועי' גם במנחות פ' ר' ישמעאל שם בסוגיא זו. ועפי"ז כ' השעה"מ שם לקיים תי' הרי"ק דהרמב"ם פסק כמ"ד לפי שאין בה היתר אכילה. ואף דבחלה קאמר ר"מ בהדיא דפטור איהו סבר דאייתר תרי עריסותיכם ע"ש. ואני אומר עפ"י סיגנון זה ג"כ דהנה הר"ן הביא בשם הרמב"ן דהא דקאמר הש"ס לפי שא"ב היתר אכילה היינו כתותי מיכתת שיעורי' אבל לא משום דאסור באכילה יהא מיקרי אינו שלו. ועי' בריטב"א בחי' לסוכה שם ביאר הדברים יותר וכ' ג"כ דאף למ"ד לפי שא"ב דין ממון ג"כ דוחק לומר משום שאסור בהנאה לא מיקרי לכם כיון דס"ס עכ"פ גוף הדבר שלו וכן משמע ג"כ מלשון הר"ן ע"ש. ומטעם זה כבר השגנו על תשו' ש"א סי' צ"ז כמדומה שכ' דבר האסור באכילה מיקרי שפיר לכם משא"כ דבר האסור בהנאה והביא ראי' מלשון הר"ן הנ"ל. ובאמת משמע שם דאף איסור הנאה מיקרי שלו רק מ"ד לפי שא"ב ד"מ קאי רק כל מע"ש שהוא ממון גבוה וק"ל:
ועפי"ז יש ליישב הא דאמרי רבנן מע"ש חייב בחלה אף דכתיב תרי עריסותיכם י"ל דמוקי לה לאידך עריסותיכם להיתר אכילה אף דהוא שלו דמחדא לא ידעינן רק מה שאינו שלו לגמרי וק"ל:
ומעתה יש ליישב היטיב לשון הר"ן בסוכה שם שכ' דאתרוג של מע"ש דלא יצא לר"מ אבל לרבנן יוצא ואף בגבולין וכו' ותמהו עליו האחרונים עי' כפות תמרים הרי מבואר בסנהדרין שם דבגבולין ד"ה ממון גבוה. ועפ"י הנ"ל ניחא דודאי הא דאמ' ר"ח בסנהדרין בגבולין ד"ה ממון גבוה וכו' היינו הואיל ואסו' מיקרי אינו שלו כמ"ש תוס' בקידושין (נג: ד"ה איהו וכו') שהבאנו לעיל. א"כ י"ל שפיר בחלה קאמר ר"ח דהכל מודים דממ"נ לר"מ הוי ממון גבוה ולרבנן כיון דע"כ אתי חד עריסותיכם למעוטי שא"ב היתר אכילה א"כ ג"כ פטור וק"ל. משא"כ אתרוג לא ממעטינן כלל דבר שאין בו היתר אכילה. ואף דלפ"ז לכאורה קשה א"כ מאי פריך שם הש"ס בסנהדרין מהא דמע"ש של עיר הנדחת יגנזו ואמאי הא לא מיקרי שללה ות"ל התם לא כתיב תרי זימני זה י"ל ולקמן נאריך בזה:
ומעתה נ"ל דעת הרמב"ם דהנה הרמב"ם פוסק בהל' סוכה שם דאף ביו"ט שני פסול אתרוג האסור ועי' מג"א (סי' תרמט) ועיקר הטעם משום שאין נקרא פרי. א"כ ניחא שפיר באתרוג בגבולין לא יצא משום דלא מיקרי פרי ובירושלים יוצא כמ"ד לפי שאין בה היתר אכילה וכן בחלה בגבולין לא יצא משום דאין בו היתר אכילה וכיון דכתיב תרי זימני עריסותיכם ע"כ אתי למעוטי הא אבל בירושלים יצא שפיר וכן מצה דילפינן לחם לחם מחלה בעי ג"כ דוקא היתר אכילה:
ומעתה ניחא ג"כ כל סוגיא דהאיש מקדש הנ"ל הך דמתנה וכו' דמשמע דאיירי בגבולין ואפ"ה מוקמי לה התם כרבנן כנ"ל. והשתא י"ל נהי בחלה פטור לרבנן בגבולין היינו הואיל ואין בו היתר אכילה דכתי' תרי זימני וכו' משא"כ בהני דלא כתיב תרי זימני. ואף שכבר כ' כן תוס' בקידושין (נג:) הנ"ל דכל עיקר הטעם שם הואיל וא"ב היתר אכילה וכו'. רק הרווחנו בזה דהי' ק' לן עדיין מהך דכרם רבעי פטו' מעוללו' דמשמע דאיירי ג"כ בגבולין וא"כ ת"ל אף לרבנן פטור משום דלא מיקרי כרמך וכו'. ולהנ"ל ניחא דודאי היכא דלא כתיב תרי זימני לא ממעטינן ה"א וק"ל. ואף דאכתי צריך להבין כיון דלתי' הרי"ק פוסק הרמב"ם כמ"ד לפי שא"ב היתר אכילה וכפי פי' הנ"ל היינו כתותי מיכתת שיעורי' א"כ אכתי אמאי כרם רבעי פטור מעוללות. כבר הרגיש בזה גם השעה"מ שם לפי תי' מהרי"ק ע"ש. אכן באמת י"ל נהי ודאי דמסברת חוץ לא הוי ממעטינן ממון גבוה מ"מ לענין שלא ליתן עוללות ודאי מסברא פטור הואיל ואינו שלו רק לאכלה והבן זה וק"ל:
קלא) ומעתה י"ל ג"כ הך ברייתא דלעיל (לה:) דתני מצה של טבל אינו יוצא מדרשא דלא תאכל עליו חמץ וכו' היינו דאתי בהא כר"מ דסבר עיסה של מע"ש פטורה מן החלה ודריש עריסותיכם המיותר לדין ממון א"כ ממילא אין לנו קרא למעוטי היתר אכילה לכך צריך קרא דלא תאכל וגו' אבל אנן פסקינן כרבנן ודרשינן עריסותיכם להיתר אכילה א"כ ממילא במצה של טבל אין יוצאין הואיל וא"ב היתר אכילה אף דיוכל לתקן סובר הרמב"ם דמיקרי א"ב היתר אכילה עכ"פ כמו שהוא עתה כמו מע"ש בגבולין. אף שקצת מהאחרונים חילקו בין הנושאים קצת מיאנו בזה. וכן י"ל דעת הרמב"ם. וא"כ ניחא שפיר וקצת יש לתת תבלין לזה מדוע ר"מ לא מוקי קרא להיתר אכילה. עפ"י מה שהארכנו במ"א ליישב קו' תוס' שהקשו בסוכה (ט.) ל"ל קרא למעוטי סוכה גזולה ת"ל דהוי מהב"ע ע"ש. ואמרנו כי צריך להבין אמאי לא מוקי קרא דסוכה לך למעוטי סיכך בדבר שא"ב דין ממון דלא מהני. ובס' קרבן חגיגה נסתפק בזה די"ל אף דשאול כשר כה"ג פסול א"כ י"ל קרא אתי להכי. ואמרנו שם באריכות דבאמת מאן דאית לי' מהב"ע וכו' מוקי קרא באמת להכי. א"כ י"ל ר"מ סבר מצוה הבאה וכו' כרשב"י דר"פ לולב הגזול וא"כ לך בסוכה מיותר וע"כ למעוטי היתר אכילה א"כ ממילא ילפינן מצה מסוכה בגז"ש דט"ו ט"ו והדר ילפינן חלה ממצה לחם לחם וא"כ ע"כ אתי עריסותיכם למעוטי דין ממון אבל רבנן סברי כמאן דלא סבר מהב"ע וכו' א"כ י"ל שפיר דעריסותכם אתי למעוטי ה"א וק"ל וניחא הכל ויש להאריך הרבה בזה:
קלב) ועתה נבאר מה שהקשינו לעיל דאכתי עכ"פ מאי פריך הש"ס בסנהדרין (קיב:) מהא דמע"ש של עיר הנדחת אמאי יגנז הא לא מיקרי שללה. ולהנ"ל הא לא כתיב התם תרי זימני וכו' י"ל ודאי לפי פי' ש"א שהבאנו לעיל שסובר דמ"ד לפי שא"ב היתר אכילה וכו' היינו כתותי מיכתת שיעורי' וכו' ומ"ד לפי שא"ב דין ממון הוי כפשוטו כיון שאסור בהנאה לא מיקרי שלו וא"כ כדמסיק הש"ס מאן דבעי היתר אכילה לא בעי דין ממון היינו ג"כ אף דאסור בהנאה מ"מ מיקרי שלו ולפי שא"ב ה"א היינו כתותי וכו'. א"כ ודאי י"ל דעת הר"ן די"ל הסוגיא דסנהדרין אזיל למ"ד לפי שאין בה דין ממון ולדידי' אף בלא יתורא ממעטינן מלכם כל שאסור בהנאה עכ"פ עתה. א"כ פריך שפיר מעיר הנדחת. אבל הר"ן י"ל דסובר כמ"ד לפי שא"ב ה"א ולדידי' לא תלי' כלל באיסור הנאה, רק ה"א היינו כתותי' וכו' א"כ כ' הר"ן שפיר דעכ"פ בגבולין ג"כ לרבנן יוצא כיון דלא שייך עכ"פ כתותי וכו' הואיל וראוי לאכלו בירושלים וק"ל:
ובאמת צ"ע קצת על שאגת ארי' הנ"ל שלא ביאר כלל דמאי שהעלה דכל מידי דאסור בהנאה לא מיקרי לכם דזה דוקא למ"ד לפי שא"ב ד"מ וק"ל. א"כ א"צ כלל לתרץ דברי הר"ן כל הפילפול שכ' למעלה דלרבנן היינו ג"כ הואיל וכתיב תרי זימני וכו' דמלשון הר"ן לא משמע כן שכ' לרבנן אף בגבולין יוצא הואיל וראוי לאכלו בירושלים. ולפי' הנ"ל א"צ לזה דהרי לרבנן באתרוג לא ממעטינן כלל מידי דאסור באכילה והנאה. אבל לפי פירושנו זה ניחא דעיקר כונת הר"ן דלא הוי כתותי וכו' וק"ל.
אך זה אינו מעלה ארוכה לדעת הרמב"ם דהרי איהו פוסק אף בחלה יוצא במע"ש בירושלים וא"כ אם נאמר מ"ד לפי שא"ב ד"מ ממעט איסורי הנאה ומע"ש הואיל ובשניהם אין בהן ד"מ. א"כ כיון דלרבנן בחלה ממעטינן איסורי הנא' מתרי זימני עריסותיכם א"כ מנ"ל לרמב"ם דלא נימעט ג"כ מע"ש דהוא ממון גבוה. אך י"ל ודאי למ"ד לפי שא"ב ד"מ א"כ ממעט לה מפשטי' דקרא דבר האסור בהנאה ושהוא ממון גבוה משא"כ למ"ד לפי שא"ב ה"א. ולפי פי' הרמב"ם ממעט לה מפרי י"ל גבי חלה כיון דרק מייתורא ממעט לה י"ל לרבנן מסתבר טפי למעוטי דבר האסור ולא מה שהוא ממון גבוה. וא"כ ניחא ג"כ הש"ס שם בסנהדרין אזיל למ"ד לפי שא"ב ד"מ וכנ"ל. וגם לפי' הריטב"א שהבאנו לעיל שסובר דאף למ"ד לפי שא"ב ד"מ לא קאי רק אמעשר שני דהוא ממון גבוה אבל דבר האסור בהנאה לא ממעט לה י"ל ג"כ למ"ד לפי שא"ב ה"א דלא מסתבר לי' למעוטי ממון גבוה רק בחלה משום יתורא לר"מ י"ל לרבנן מסתבר לי' למעוטי דבר האסור ולא ממון גבוה:
ועפ"ז יתיישב מה דפסק הרמב"ם (בפ"ד מה' עכו"ם) עיר הנדחת מע"ש שבה יגנז ועי' לח"מ שם שתמה דהרי בש"ס בסנהדרין שם מוקי לה דאסקו לירושלי' וכגון דנפול מחיצו' וכו' וא"כ תימה מדוע לא ביאר הרמב"ם כן. ולהנ"ל ניחא דהוא פסק כמ"ד לפי שא"ב היתר אכילה רק בחלה הואיל וכתיב תרי זימני וא"כ בעיר הנדחת דלא כתיב רק שללה ניחא וק"ל. ומה שדחקו לרמב"ם לכל זה י"ל דהי' קשה לו הא דבקידושין שם מביא הש"ס כל הנך סתמי דאתי כר"מ ומדוע לא הביא הך דסנהדרין שם דלפי תי' הש"ס שם נהי דאיירי בירושלים ס"ס הוי ממון גבוה א"ו דלמ"ד לפי שא"ב ה"א אף ר"מ מודה ואתיא מתני' דסנהדרין שפיר אף בגבולין וכנ"ל או בירושלים לפי תי הש"כ ויש להאריך בכ"ז הרבה גם צריך לדעת דלדעת הרמב"ם שסובר דטבל מיקרי אין בו ה"א לפי הנ"ל א"כ בחלה ג"כ עיסה של טבל היינו שלא הופרש עדיין תרומה או מעשר עד שנתגלגל העיסה יהא פטור מחלה כיון שלא נקרא עריסותיכם שאסור מטעם טבל ותוס' בסוכה שם הוכיחו דחייב בחלה זולת אם אין בו רק כשיעור משום דהוי חלק כהן מעורב בו וק"ל: גם דע דהשאגת ארי' דימה הנושאים להדדי דאם מע"ש בגבולין מיקרי אין בו ה"א אף שיכול להוליכו לירושלים ולאכלו שם או לפדותו א"כ כמ"כ טבל מיקרי א"ב ה"א אף שיכול לתקנו כיון דעכ"פ עכשיו אינו ראוי ע"ש. ובאמת לא משמע כן מכל המפרשים דטבל הואיל ויש לו היתר מיד מיקרי יש בו ה"א וק"ל:
גם צריך לדעת דלכאורה לדעת הרמב"ם שפוסק אתרוג האסור של טבל וכדומה אף ביו"ט ב' פסול והיינו משום דלא מיקרי פירי כנ"ל. א"כ לכאורה כ"ז למ"ד לפי שא"ב ה"א אבל למ"ד לפי שא"ב ד"מ היינו מע"ש וכו' א"כ לכאורה יראה דבי"ט ב' ודאי כשר דכה"ג לא שייך לומר דלא מיקרי פרי וא"כ דוחק קצת הא דאמר מאן דבעי ה"א לא בעי ד"מ וכו' מנ"ל הא דילמא מש"ה קאמר לפי שא"ב ה"א כדי לפסול אף בי"ט שני וצ"ע בכ"ז:
קלג) גם צריך לחקור עוד בדין קדשים קלים לריה"ג דסובר דהוי ממון בעלים. ועי' בלח"מ (פ"ח מה' נ"מ ה"א) שכ' דהרמב"ם פוסק כריה"ג. ועי' ברמב"ם פ"ה מה"א. ופ"ד מה' עכו"ם. וא"כ לכאורה בלא"ה י"ל לרבנן אתי אידך עריסותיכם למעוטי לחמי תודה לרבנן דפליגי אריה"ג וסברי דהוי ממון גבוה. וגם אף לריה"ג דמודה עכ"פ לאחר שחיטה דהוי ממון גבוה. ואפשר דלחם הוי ג"כ כה"ג וא"כ צריך קרא לפוטרו מן החלה. וכעת לא מצאתי זה מבואר היטיב ברמב"ם אי לחמי תודה פטורין מחלה. וא"כ נסתר כל הבנין הנ"ל מה שהעלו המפורשים דהרמב"ם פוסק כרבנן דהרי אף לרבנן ממעט אידך עריסותיכם ממון גבוה דהיינו קדשים קלים. וא"כ כיון [דהרמב"ם] פוסק בהא כר"מ דמעשר שני הוי ממון גבוה א"כ ודאי יפטור מחלה וכן א"י בו ידי מצה. ואפשר לומר דודאי תודה וכדומה מסברא ממעטינן לה מחד קרא דלא מיקרי לכם כמו דאמרינן שמן של תרומה טמאה אסור להדליקו בי"ט דהוי רק העיקר לגבוה כיון דלא שרי רק בשעת שריפה ליהנות הוי כמו כהנים משולחן גבוה קא זכו כמ"ש תוס' בכמה דוכתי'.
ועי' לעיל ריש מכילתין (ה. תוס' ד"ה ואומר) וכמי נדרים ונדבות דאין קריבין בי"ט משום דכהנים משולחן גבוה קא זכו כמבואר במס' ביצה (כא.) וא"כ אטו לפי תי' הרי"ק לדעת הרמב"ם שפוסק כמ"ד לפי שא"ב ה"א א"כ יהא מותר גם נו"נ דהרי משמע אף למ"ד נו"נ קריבין וכו' היינו משום שלא יהא שולחנך מלא ושולחן רבך ריקם והוי צורך קצת אבל לא נישום צורך הדיוט שרי א"ו התם משום הואיל ובעי דבר המתיר כגון לחם שחיטת הזבח מתירין להכי מיקרי ודאי צורך גבוה משא"כ מע"ש והבן כ"ז היטב.
ובאמת י"ל קצת בלחמי תודה וכדומה בלא"ה לא שייך לענין חלה דממ"נ אי הקדישן קודם גילגול בלא"ה הי אסורין אז עד שישחט עליהן הזבח ואי לא הקדישן א"כ נתחייבו משום גילגול. אף דקצת יש לפקפק גם בזה כיון דגבי מצה א"י בהן י"ח אם עשאן לעצמן כדלקמן הואיל ולא נשמרו לשם מצה א"כ ניליף חלה מגז"ש דמצה לחם לחם וק"ל אכן אין נראה כן וק"ל:
גם יש להקשות קצת על דברי תוס' דלקמן בד"ה מנה"מ שהקשו אמאי לא קאמר בפשיטות דמש"ה א"י בחלת תודה הואיל ונשמרו לשם גבוה וכו' ע"ש.
ולהנ"ל י"ל כיון דמותרין להדיוט יוצא בהן. ויתיישב בזה דעת הרמב"ם שפסק בחלה של מע"ש דחייב. ולפי תי' הרי"ק מצא תוספת' דאיתא התם ר"מ מחייב בחלה ע"ש. אך דעדיין קשה מדוע לא פסק כתלמודא דידן. ולהנ"ל ניחא דע"כ מהא דלחמי תודה מוכח שפיר כמ"ד לפי שא"ב ה"א אף בחלה ולא ממעטינן כלל ממון גבוה וק"ל. אך כ"ז אין נראה בעיני דא"כ שתי לחם יהא מותר לאפותן בי"ט הואיל דלא ממעטינן ממון גבוה רק מה שמותר באכילה אלא ע"כ כנ"ל הואיל ובעי דבר המתיר ודאי לא מיקרי צורך הדיוט ועדיין צריך עיון רב בענינים אלו ולקמן פ' אלו עוברין הארכנו ג"כ הרבה בענינים אלו יעוד חזון למועד בזה:
קלד) ועתה נזכיר ג"כ מה שיש לישב באופן אחר דעת הרמב"ם שפסק דא"י במצה של טבל אף דאנן קיימ"ל איסור חע"א בכולל. דמ"ש לעיל ליישב דאנן קיימ"ל לפי שאין ה"א וילפינן מצה מחלה כנ"ל לפ"מ שביארנו די"ל ר"מ סובר מהב"ע וא"כ מיותר לך גבי סוכה וכנ"ל. א"כ אי הך ברייתא דמצה של טבל אתי כר"א א"כ כיון דילפינן מלך דגבי סוכה למעוטי ה"א א"כ ממילא ילפינן מצה מסוכה ט"ו ט"ו. וא"כ קשה על הברייתא ל"ל הך דלא תאכל וזה י"ל ואין להאריך:
אכן נכתוב באופן אחר ונקדים דבאמת משמע מלשון הראשונים דאין זה מוכרח כ"כ ברמב"ם שפסק דלא אמרינן מהב"ע כלל אף בדאו' עי' ב"י (סי' תרמט) ומשמע דיש מקום לומר הא דפסק הרמב"ם בה לולב דביו"ט שני יוצא בגזול י"ל איירי בגבולין ע"ש. וא"כ לכאורה מיושב הרמב"ם בפשיטות די"ל ודאי הך דמהב"ע אינו רק דרבנן כמ"ש תוס' בסוכה (ט.) א"כ הברייתא רוצה לדרוש מקרא לפסול אבל עכ"פ מדרבנן פסול לכ"ע משום מהב"ע וכו' אך לכאורה עדיין הי' לו לרמב"ם לבאר דאין פסול רק דרבנן ונ"מ טובא. גם הי' לו לכאורה לבאר אם אין לו רק מצה זו דעשה דוחה ל"ת. אך זה י"ל כיון דהרמב"ם פסק דחיוב מצה בזה"ז מבערב תאכלו מצות עי' (פ"א מה' חו"מ) ומה שתמה הלח"מ שם דהרי כיון דפסק הרמב"ם בלפני זמנו כר"י א"כ ע"כ קרא דלא תאכל עליו וגו' אתי להיקשא לחיוב מצה בזה"ז ובערב תאכלו וגו' כמבואר כ"ז היטב לעיל (כח:) ע"ש. מ"מ אין זה מוכרח כ"כ די"ל היקשא אתי לשאר דרשות לחיוב נשים או למעוטי אורז ודוחן. ועי' מ"ש לעיל (לה.) והמהרש"א כ' ה"ה דהמ"ל כן ע"ש. ומעתה שפיר י"ל דהוי עשה דלפני הדיבור ואין דוחה ל"ת דלאחר הדיבור כמ"ש תוס' בקידושין (לא. ד"ה אקרוב) בשם הירושלמי ואין להאריך:
אכן נראה ליישב קצת באופן אחר עפי"מ שביארנו לעיל דיש מקום לומר אתרוג של תרומה אין יוצא בו רק כהן ולא ישראל ושכן כ' בתשו' שער אפרים וכפות תמרים ושכן משמע מלשון הר"ן. ושם כ' דמלשון הר"ן אין כ"כ הוכחה ע"ש. ומעתה י"ל דודאי קשה על הברייתא ל"ל קרא דא"י במצה של טבל ת"ל דהוי מהב"ע. אך י"ל דנ"מ אם אין שם רק כזית דאתי עשה ודחי ל"ת כאשר האריכו בזה האחרונים ז"ל. אך עדיין הא טבל הוי במיתה ואין עשה דוחה ל"ת שי"ב כרת וה"ה מיתה בידי שמים. כאשר הארכנו בזה בחי' על ה"פ. ועתה מצאנו פלפול זה בת' שאג"א. וצ"ל דעיקר הנ"מ בטבול למעשר עני דליכא מיתה. ומיושב היטב לשון הברייתא ואין להאריך פה. אך אכתי קשה ממ"נ אם יש בו יותר מזית הרי יכול להפריש ואי לא עשה כן הדר הוי מהב"ע ואי אין שם רק זית א"כ הרי ס"ס יש לעני חלק בו וא"כ אין יוצא אך כבר הארכנו לעיל בכמה דוכתי ובחי' על ה"פ דסברת תוס' אין מוכרחת כ"כ דודאי אי אמרינן מתנות שלא הורמו לאו כמשה"ד י"ל דכ"ז שלא הפריש אין לכהן ועני חלק בהן והוי שפיר שלו רק איסורא רכיב עלי'. וא"כ כיון דאתי עשה ודחי ל"ת דליכא תו איסור הוי שפיר שלו וק"ל:
ומעתה י"ל כיון דהרמב"ם פוסק כמ"ד מתנות של"ה כשה"ד כמבואר בדבריו (בפ"ה מה' אישות) א"כ שפיר לא יצא בטבל משום מה"ב וכו' וק"ל, ואי משום דאכתי א"כ מדוע פסק הרמב"ם דאף בשאר איסורין לא יצא ואמאי לא נימא דאתי עשה ודחי ל"ת. ז"א דשאר איסורין י"ל ודאי לא יצא הואיל ולית בהו היתר אכילה אף דעכשיו יש לו היתר ע"י דאתי עשה ודחי וכו' מ"מ זה לא מיקרי היתר אכילה עי' אחרונים שפלפלו בזה תשו' יד אלי' ותשו' מים רבים חא"ח ותשו' ש"א ויש פנים לכאן ולכאן. רק טבל י"ל מיקרי ה"א הואיל ויכול לתקנו ובזה בלא"ה אינו יוצא הואיל ויש לעני חלק בו וק"ל. גם נאמר דשאר איסורין ודאי לא יצא כיון שעכ"פ אין להם היתר כל שבעה כמבואר לקמן (לח:) דבעי מצה הראוי' לכל שבעה אבל טבל ודאי ראוי' לשבעה הואיל ויכול לתקנו וקצת יש לפלפל בזה בחדש אי מיקרי יש לו היתר כל שבעה כיון שהעומר מתיר או צריך דוקא שיהא לו היתר כל שעה ושעה. וא"כ מאי מקשה הירושלמי בקידושין דיבא עשה דבערב וגו' וידחה ל"ת דחדש וק"ל. ואין להאריך פה. עכ"פ יש ליישב דעת הרמב"ם:
אכן כ"ז אי נאמר דהרמב"ם מודה דמהב"ע בדאו' חיישינן אכן זה דוחק דמשמע מלשונו בה' לולב דאף בי"ט ב' במקדש יוצאין בלולב הגזול א"כ חזינן דלא קפיד כלל אמהב"ע. ע"כ נראה באופן אחר דלפי פשוטו יראה מהרמב"ם שסובר דטבל מיקרי אין בו היתר אכילה שפוסק דאתרוג של טבל א"י בו ואף בי"ט ב' דחסר כשר רק העיקר הואיל ועכשיו אסור כ"ז שלא תיקנו גרע טפי. ומעתה י"ל דקשה על הברייתא ל"ל קרא בטבל ת"ל דא"ב ה"א. אך י"ל היכא דאין לו רק כזית מיקרי היתר אכילה הואיל ודחי עשה ל"ת כאשר כ' לעיל בשם תשו' אחרונים דיש מקום לומר כן. אך אכתי האיך משכחת לה דממ"נ אי יש לו יותר מזית הדר הוי א"ב היתר אכילה הואיל ויכול להפריש וכו' ואי אין בו רק זית הרי יש לכהן ועני חלק בו אך י"ל דנ"מ בטבל ביד ישראל ולמ"ד מתנות שלא הורמו לאו כמו שהורמו דמיין א"כ עדיין אין לכהן חלק בו רק איסורא דרכיב עלי' וכיון דאתי עשה ודחי וכו' שרי לגמרי ומיקרי שלו. אבל הרמב"ם פסק כמ"ד כמשה"ד א"כ לא משכחת כלל הך דינא דבישראל שירש מאבי אמו וכו' ג"כ לענין מעשר עני לא משכחת לה דאף שכ' לעיל בתוס' ד"ה אתיא לחם וכו' דמשכחת לה באחר שנתן מתנה לישראל עני בטיבלו דאז שפיר מפריש והן שלו ע"ש. כאן לא שייך זה דהדר הוי א"ב ה"א כיון שיכול להפריש ואח"כ יאכלנו בהיתר וק"ל:
ולענין תרומה בלא"ה לא משכחת לה דאיסור מיתה לא דחי עשה כנ"ל. ואף אם נאמר דאיסור מיתה בידי שמים דחי עשה רק כרת לא דחי. אפ"ה י"ל ג"כ עפי"מ שכתבנו לעיל דהרבה סוברים גבי אתרוג ש"ת לא יצא רק כהן אבל לא ישראל דבעי דוקא חזי לדידי' במידי דאוריי' ודוקא לענין עירוב וטילטול דמידי דרבנן הקילו בהא א"כ ניחא שפיר דממ"נ אף בטבול לתרומה לא משכח"ל דאם אין לו רק זית אם הוא כהן יפריש ואי ישראל א"כ אינו שלו לדידן דקיימ"ל מתנות של"ה כמשה"ד ואף בישראל שירש מאבי אמו כהן ס"ס כיון דלאחר הפרשה יהי' תרומה שאסור עליו לעולם א"כ מיקרי אינו נאכל כל שבעה דודאי אף לתי' זה ס"ס בשאר איסורים קשה נימא דדחי עשה ל"ת וע"כ משום כיון דעכ"פ אין לו היתר כל שבעה לא יצא משא"כ טבל נהי דלדעת הרמב"ם מיקרי א"ב ה"א הואיל ואכלו באיסור כמו באתרוג דלא מיקרי פרי הואיל ועתה הוא אסור בשעה שיוצא בו מ"מ ודאי לא שייך לומר בו שאין נאכל כל שבעה וק"ל וא"כ תרומה הדר הוי כמו שאר איסורים. ובלא"ה י"ל דהך ברייתא כיון דסברה דמתנות של"ה לאו כמשה"ד א"כ אף ישראל שירש וכו' צריך לתת לכהן אחר. עי' ספ"ב דקידושין:
היוצא לנו מכ"ז דהרמב"ם סובר מתנות של"ה כמשה"ד כאשר פסק להדיא (בפ"ה מה' אישות ה"ו) ע"ש. אך ע"ז קשה א"כ מדוע לא הביא הרמב"ם הן דהמלך שאנס גורנו בחובו דחייב לעשר כמבואר בש"ם דחולין (קלא.) בשלמא בלא דברינו אלה הוי מצי לדחוק ולומר דודאי הא דמשני התם שאני התם דקא משתרשי לי' וכו' זה דוקא למ"ד דכמו שה"ד. וא"כ הי' מקום לומר דאיהו פסק כמ"ד דלאו כשה"ד אף דבה"א פסק להדיא דכמי שה"ד כנ"ל מ"מ הרי פסק (פ"ג מה' מע"ש) דא"י ליתן מע"ש במתנה אא"כ נותן בטבלו א"כ הרי דלאו כשה"ד. ותי' הכ"מ ולח"מ דלאו לכל דברים הוי כשה"ד ע"ש היטיב בה' אישות ומע"ש. א"כ המ"ל דאף לענין זה לאו כשה"ד דנימא דהוי של כהן ולא מיקרי תו שלו קשה אכן לפ"מ שאמרנו לעיל לתרץ דעת הרמב"ם דהוי כשה"ד ולא מיקרי תו שלו קשה. גם צריך להבין מדוע הביא הרמב"ם (פ"א מה' מעשר ה"ד) מנין לבעה"ב שאוכל פירותיו טבלים שפטור שנאמר אשר ירימו אין לך בהן אלא משעת הרמה וכו' ות"ל כיון דאיהו פרק דמזיק או אוכל ממון שאין לו תובעין פטור כי ביאר בדבריו (פ"ט מה' ביכורים) ע"ש. א"כ ממילא אף אחר הרמה כ"ז שלא בא ליד כהן פטור. זה כבר ביארנו באריכות. בסוגיא דתרומת חמץ. ובקונטרס מיוחד בדין הנאה של כילוי בטבל. ואין מן הצורך לכפול הדברים:
ובפשטות הסוגיא י"ל קצת לכאורה לעולם הברייתא איירי שאין לו כזית ואי משום דא"כ חלק כהן ועני מעורב בו. הא י"ל דאיירי כגון שלעסה בשיניו טרם שבלעו וא"כ קני' בשינוי ושוב אין חייב רק ממון וא"כ שפיר יוצא אח"כ בשעת בליעה והבן:
וגם אפשר דאף ממון אין חייב דקלב"מ שחייב מלקות מחמת הטבל. ועפי"ז י"ל גם דעת הרמב"ם ואין להאריך. ובני הנבון החתן זלמן נ"י הקש' מאי קאמר הש"ס אתיא לחם לחם וכו' ת"ל אמאי לא ניליף ט"ו ט"ו מסוכות מה התם שאול כשר אף כאן ולומר לחומרא מקשינן זה דוחק דאפשר חשיב קולא.
ויש להאריך בזה הרבה ועת לקצר ועי' לעיל (כט. תוס' ד"ה בדין הוא וכו') בפיז"ל שם שכ' להדיא כן דלעיסה מיקרי שינוי והביא ראי' מש"ס דכתובות ר"פ א"נ דקאמר התם מכי לעסי' קניא ע"ש. ובאמת משם אין ראי' כ"כ די"ל התם מכי נותנו לתוך פיו קניא דפיו קונה לו. ועי' שטמ"ק שם ואכ"מ. עוד אמרנו להוכיח כדעת הרמב"ם לקמן סוף (לט:):
קלה) שם בגמ' בעי רשב"ל מהו שיוצא אדם וכו' הרמב"ם לא הביא כלל הך דינא וצ"ל דסובר כתי' א' בתוס' ד"ה אבל. דהסוגיא אזלי למ"ד מחיצה לקלוט דאו' וא"כ אנן דפסקינן דהוי רק דרבנן אין נ"מ כלל וק"ל. ועי' ברמב"ם (פ"ו מה' חו"מ ה"ח) שכ' מצה של מע"ש יוצאין הואיל ואפשר שיפדה ויאכל בכל מקום ולא כ' כלל הטעם משום דאם נטמא כדלעיל (לו:) א"ו משום דלדידן דלא הוי רק דרבנן בלא"ה ניחא וק"ל. ובחי' על ה"פ כ' עוד בזה:
קלו) בתוס' ד"ה חלת תודה וכו' והא דלא פריך וכו' עי' מש"כ לעיל. די"ל למ"ד לפי שא"ב ה"א חלות תודה מיקרי לכם וק"ל: