פתח הבית חלק א· רבי אברהם טיקטין
פסחים · דף לז.
קכא) דף לז ע"א בגמ' וכמה פת עבה וכו' הפוסקים השמיטו זה רק הרי"ו וכן פסק בש"ע (בסי' ת"ס) דלא יעשה פת עבה. ועי' מג"א שם שכ' בדיעבד יוצא הואיל והפוסקים השמיטו זה ע"כ דסברי דלמסקנא אין איסור כלל בפת עבה ע"ש. וע"כ כונתו דהמקשה דהוי סבר דב"ש אוסרין בפת עבה וא"כ יהי' טעמא דב"ה משום דומיא דלחם הפנים. ע"ז פריך שפיר אם אמרו וכו' אבל למסקנא אמרינן דאף ב"ש מודה דאין מחמיץ ע"י זה וק"ל. ועי' פר"ח שם שהשיג על מג"א ע"ש. קכב) שם ואמאי קרי לי' פת עבה משום דנפישא בלישה. ועי' רש"י. וא"כ משמע מכאן דמותר ללוש יותר מעשרון ופליג אדרב לקמן (מח.) דאמר קבא מלוגנאה לפיסחא. וכ"כ הרמב"ן במלחמות רק אנן דפסקינן כרב ע"ש:
קכג) בתוס' דה וב"ה וכו'. עי' בעה"מ שפי' דלאו בהא פליגי רק בטירחא ע"ש וברמב"ן:
שם שמעתין דחלוט קכד) בסוגיא זו ראיתי להעיר קצת המג"א (סי' קסח ס"ק כח) כ' אם פירר לחם וחזר וגיבלן ובישלן מברך המוציא. והביא ראי' מהא דברכות ע"ש. והא"ע דחה ראיתו שם והעלה דבישול שאני אף שעתה מדובק יחד והוי כזית כיון שלא נתדבק רק ע"י בישול הוי כמו פירורין שאין בהם כזית ע"ש. והנה בפסח קיימ"ל (סי' תסא) דאין אדם יוצא במצה מבושלת והיינו אף בפירורין שיש בהם כזית משום דבעי טעם מצה כמבואר בברכות (לח:). וא"כ ק"ק על מג"א וסי' תמא ס"ק ח) שכ' מצה מפוררת ונתבשלה מותר לאכול בע"פ ת"ל ל"ל מפוררת אף בנתבשלה שלימה יהא מותר לאכלה כיון דא"י בה בלילה ומברך באמת המוציא ואם נאמ' דאעפ"כ אסור לאכלה ע"פ כיון דהוי מצה גמורה רק דאין יוצאין בה מגזה"כ. אך א"כ יהא אסור לאכול לשיטת המג"א (בסי' קסח) הנ"ל. גם מעשה טיגון בער"פ כיון שנתדבק ע"י בישול ולשיטת אהעו"ז הנ"ל ניחא. וצריך להתיישב בכל זה וק"ל:
קצת צ"ע על הרא"ש כיון שהביא לשון הר"ש במס' חלה שכ הא דאמרינן בברכות בזמן שהפרוסות קיימת מברך המוציא אתי כר"מ אבל לדידן דקיימ"ל כר' יוסי אם הפרוסות קיימת מברכינן במ"מ. ובברכות הביא בפשיטות הך ברייתא לפסק הלכה וכן בש"ע (בסי' קסח) פסקינן הכי ע"ש וק"ל וצ"ע: עוד נזכיר מה שעלה במצודתי ליישב דעת הר"ש שהביא הרא"ש הנ"ל שכ' דאף בזמן שהפרוסות קיימת מבטל בישול אפי'. והא דברכות אתי כר"מ וכו' ע"ש. ולכאורה צ"ע דהרי הר"ש גופי מודה אם עשה עיסה בתחילה סתמא ואח"כ נמלך לעשותה סופגנין דהוי לחם גמור וחייב בחלה והא התם לא איירי שעשאה תחילה ע"מ לבשל. ומדברי הפמ"ג (או"ח סי' קסח) הנ"ל למדתי יישוב לזה דנהי דלענין חלה יש חילוק לענין אם עשאה מתחילה לכך עכ"פ לענין מוציא אזלינן בתר השתא כמבואר גם בש"ע שם. רק מאי דהביא ראי' מפלוגתא דר"מ ור"י מביא עכ"פ לדחות [ראי'[ר"ת לענין המוציא וזה נכון ע"ש היטיב:
ועפי"ז אמרנו ליישב ג"כ מאי דתמי' לי טובא על הר"ש מאי מייתי ראי' מבישול הרי בברכות שם אמרינן שאני הכא דבעיא מצה וא"כ מאי ראי' מייתי לענין בישול ענין המוציא. עי פ"י ז"ל בכתובות שתמה ע"ז. ולהנ"ל י"ל דודאי סובר הר"ש מה לי אם כבר נאפה או לא ממ"נ אי אזלינן בתר השתא כיון שנתבשל א"כ אין מברכין המוציא ואי אזלינן בתר מעיקרא א"כ ניזיל בתר לישה. רק הכל טעמא מאי משום דלענין המוציא אזלינן בתר אפי' דבעי טעם לחם דוקא דזה גופי' שינויא דמשני התם דבעי טעם מצה וק"ל:
קכה) בתוס' ד"ה דכ"ע וכו' ועוד הא דיתיב רבה וכו אזיל לר"ל. לכאורה כ"ז לפי' תוס' דלקמן ד"ה הדביק וכו' אבל לפי' רש"י שם קאי הבעיא לר"י ע"ש. אך עי' רמב"ן במלחמות שכ' דעכ"פ בעיא (שינוי) [שני'[דא"ל רב יוסף לר"ז קאי לר"ל ע"ש קכו) ד"ה הדביק וכו' עי' מהרש"א. לכאורה יש לפקפק קצת בדבריו די"ל לפי' רש"י בעי' שני' אזלא לר"י דהואיל ואין דרך התנור להתבשל מהיסק שכנגדו עדיף טפי וק"ל ואין להאריך קכז) לבאר בע"פ אי שרי לאכול מצה מבושלת או מטוגנת. הנה המג"א (סי' תעא ס"ק ח) כ' מצה מפוררת ונתבשלה שרי לאכלה בע"פ הואיל ואין יוצאין בלילה וכו'. א"כ משמע מדבריו הא לא נתפררה אסור. ולכאורה צ"ע ת"ל הרי אין יוצאין במצה מבושלת אף בפרוסות שיש בהן כזית דנתבטל טעם מצה כמבואר לעיל (סי' תסא) וא"כ אמאי יהא אסור לאכלה בע"פ, ולכאורה יש מקום לומר דנהי דאין יוצאין בה מ"מ כיון דכה"ג הוי מצה גמורה הוי כבועל ארוסתו וכו' כמ"ש המהרש"א ריש ערבי פסחים אמה שהקשו תוס' שם במתני' דתנן סמוך למנחה לא יאכל ת"ל הא אין יכול [לאכול[לא מצה ולא חמץ וכו'. והקשה המהרש"א שהרי יכול לאכול בציקות של נכרים דא"י בהם י"ח בלילה. ותי' דעכ"פ כיון דלחם גמור הן אף דאין יוצאין בהן מ"מ אסורין לאכלן ער"פ כמ"כ י"ל לענין זה וק"ל:
ולכאורה מוכח כן דאל"כ תיקשי ג"כ על תוס' אמאי לא תירצו דיוכל לאכול מצה מבושלת א"ו דאסור. אך זה יש לדחות די"ל זה בכלל מה שתי' תוס' דיכול לאכול מצה עשירה דמצה מבושלת ג"כ א"י משום מ"ע. עי' פ' כיצד מברכין. ומטעם זה מיושב מה שהקשה כמדומה החק יעקב לדעת רש"י דאף מי פירות לחוד מחמיצין וא"כ לר"ג דאמר ישרף מיד משום דממהרין להחמיץ א"כ תיהדר קו' תוס' ריש ערבי פסחים לדוכתי' ת"ל בלא"ה לא יוכל לאכול לא מצה ולא חמץ ואי מצה עשירה הרי מחמיץ ע"ש. ולהנ"ל י"ל דיכול לאכול מצה מבושלת וק"ל:
והנה מצה מפוררת וניטגנה כמו פפנקוכין לכאורה לדעת המג"א (סי' קסח ס"ק כח) שכ' פרימזליך שעושין מלחם מפורר מברך עליהן המוציא א"כ כמ"כ לכאורה אסור לאכול זה בע"פ. אכן עי' אבן עוזר שם שחולק על המג"א והעלה כיון שנדבק רק ע"י בישול הוי כמו פחות מכזית כיון שלא נדבקו תחלה רק ע"י בישול ע"ש. וא"כ שרי לאכול כעין זה בער"פ. אכן לכאורה דברי האעו"ז תמוהים קצת דודאי אין כונת המג"א שם דנדבקו ע"י בישול רק הוא גבלן תחילה יחד ואח"כ טיגנן דאל"כ שהי' רק פירורין הרי ביאר המג"א שם (ס"ק כד וס"ק כו) דאף אם ע"י שנדבקו יחד יש כזית מ"מ הואיל ובכל פרוסה בפ"ע אין כזית ל"ל בה א"ו דכאן איירי שנדבקו יחד ע"י שגבלן עדיף טפי. וא"כ לא מהני בישול אח"כ כיון שיש בהן כזית וק"ל. וא"כ קנידליך שעושין לפסח ג"כ אסור לאוכלן. בע"פ הואיל וגבלן יחד כאשר הביא המג"א שם ראי' מהא דמנחות פ' כ"מ יע"ש אך באמת אפשר דאין זה מוכרח כ"כ לומר דאסור לאכול מצה מבושלת בע"פ כיון דמ"מ א"י בה.
ואפשר לכוין גם דברי המג"א (סי' תעא) מ"ש מפוררת אפשר לאו דוקא וכן נראה שהבין בס' אשל אברהם אשר חיבר הגאב"ד דק"ק פפד"א ע"ש. ועכ"פ פפנקוכין ודאי שרי כנ"ל וק"ל. ומצה מבושלת יש לספק. ולכאורה בע"פ שחל בשבת ודאי אסור לעשות קנידליך כיון שאופין אותן א"כ ודאי אסור. אף שעושין אותן ע"י מי פירות שמפררין אותן מ"מ כיון שנאפו אח"כ הדר לקמייתא והוי פירורין שיש בהם כזית ולכ"ע מברך עליהן המוציא. ולכאורה אם עושין אותן קטנים שאין בכ"א כזית שפיר דמי דכן משמע מלשון המג"א (סי' קסח) שם דעיקר הטעם הואיל וגבלן יחד מיקרי יש בהן כזית. אך צריך להבין ת"ל כיון שחזר ואפאן אף שאין בהן כזית הרי אם אפה פת פחות מכזית מי לא מברך המוציא. וצ"ל כיון דמ"מ נעשו פ"י יין ושמן כיון דלית בהו תואר לחם לא מהני האפי' ובאמת אף בכל פת כן אם לש ביין ושמן פחות מכזית ואפאו מברך המוציא רק שם עיקר הטעם הואיל וגבלן יחד ע"ש. וא"כ צריך להבין הכל טעמא מאי מנ"ל לרש"י לפרש שם בברכות שחזר ואפאן אמאי לא פי' כפשוטו הואיל יגבלן יחד הוי יש בו כזית ואף בלא אפאן כלל ואכלן כך מברך המוציא. וצ"ל הואיל וכבר איירי שם שנתפררו וא"כ ממילא שוב בטלו מתורת פת עד שחוזר ואפאן יחד וק"ל אך קשה א"כ מנ"ל למג"א דאף אם אח"כ מבשלן מהני דילמא דוקא אם נעשו גוף אחד אח"כ ע"י אפי' אבל לא ע"י בישול וטיגון דכיון שכבר בטלו מתורת אפי' ראשונה. י"ל דהוי כמו בלילתו רכה ובישלה דלכ"ע לא הוי לחם ואף אי בלילתו עבה נחלקו שם כמבואר סעיף י"ג שם וצ"ל דסובר המג"א כיון שגבלן עשאן גוף אחד ואף בלא אפי' ובישול רק אכלן כך ג"כ מברך המוציא רק סתמא אין דרך לאוכלן כך והבן כ"ז היטיב ועכ"פ היוצא מזה דיש מקום לומר אותן קניידליך בע"פ שחל בשבת דדרך לאפות אותן וכמו כן בע"פ שחל בחול אם אפאן פחות מכזית אפשר להתיר הואיל ונדבקו והיינו אם לא הי' בהן צורת הפת ובבישול ג"כ כן אבל אם הי' בהן כזית אחר הגיבול אסורין דהוי כמו מצה מבושלת. אכן לפי"מ שהעלינו לעיל להתיר במבושלת אף בכזית בכה"ג ג"כ כן:
העולה מתורת העולה פפנקוכין יש להתיר בודאי בע"פ כסב' האעו"ז הואיל ולא נדבקו רק ע"י בישול ולפ"מ שהעלינו לעיל אף המג"א מודה לזה וקנידליך אפוין ודאי יש לאסור דלא מיקרי מ"ע כמ"ש הרמ"א (סי' תעא). אכן מבושלין תלי' אי שרי לאכול מצה מבושלת כפי מה שנסתפקנו לעיל בכונת המג"א (סי' תעא) דהנהו לא עדיפי ממצה מבושלת הואיל וגבלן יחד הוי יש בהן כזית כמ"ש המג"א (סי' קסח). אף שיש לפקפק קצת על דבריו דילמא רש"י איירי דוקא באפאה מ"מ אין לזוז מדבריו ומברכין עליהן המוציא ולענין ער"פ יש לספק כנ"ל. אכן יראה דלעת הצורך יש להקל במצה מבושלת אף בכזית כנ"ל. ומכש"כ קנידליך שנעשו ע"י מי פירות וק"ל. ואם אין בכ"א מהן כזית ודאי שרי דאף המוציא אין מברכין עליהן וק"ל. אכן אם אפאן פחות מכזית דמשמע ג"כ מדברי המג"א (סי' קסח) דמברכין עליהן במ"מ היינו באין בהם תואר לחם וק"ל:
ולענין קניידליך אפיין אם אח"כ מבשלן יראה ג"כ דשרי בע"פ לפי מה שנידדנו לעיל, אכן בע"פ שחל בשבת דלא משכחת לה כן אסור להניחן בכ"ר שיש בו רוטב הטמון מאתמול מטעם דקיימ"ל יש בישול אחר אפי' כמבואר (סי' שי"ח סעי' ה') ע"ש. אכן קצת אפשר לומר אם נעשו במ"פ אין בישול אחר אפי' וכעת לא עיינתי בזה ואם אחר אפי' נעשו באילפס או במחבת ע"י משקה נראה דלא הוי כמו בישול ממש לדינים שכ' לעיל דאף דעיסה שנעשה ע"י משקה באילפס אין מברך המוציא להרבה פוסקים (כבסי' קסח) מ"מ לא הוי בישול גמור לבטל אפי'. וא"כ כיון שחזר וגבלן הוי כזית כמ"ש המג"א (סי' קסח) ואף שאח"כ עשאן באילפס יראה דלא מיקרי בישול לענין מצה בער"פ ועי' מג"א (סי' קסח ס"ק ל"א ול"ו) שכ' דבישול מבטל ודאי מתואר לחם משא"כ מעשה אילפס במשקה א"כ כמ"כ לענין זה. וכן צידד האשל אברהם (סי' תעא וס"ס קסח) דמברך המוציא בפחות מכזית ע"ש.
והיינו אם יש בו תואר לחם ע"ש. ומ"מ אין זה מוכרח כ"כ די"ל לענין זה דא"י בו ידי מצה אפשר אף מעשה אילפס במשקה ג"כ כן וק"ל והבן כ"ז:
ודע האשל אברהם בסי' הנ"ל הקשה על הא דפי' רש"י בברכות פ' כ"מ שם חביצה היינו כי נעשה באילפס והקשו התוס' שם דהא תניא לעיל בבישול אם פרוסות קיימות מברך המוציא וכו' ומאי הקשו ת"ל אילפס לא הוי כמו בישול ע"ש. ולכאורה כפי פי' רש"י שם שניטגן זה הוי כמו בישול ממש אשר נעשה אצל אור כמו פפנקוכין [משא"כ] מעשה אילפס דהוי גוף אחד רק שיש להם שם מים ועי' דיני טיגון לענין בב"ח אי הוי כמו בישול עי' מהר"מ שיף ריש סנהדרין. וכן מ"ש שם על המג"א סי' קסח ס"ק כח) הנ"ל. דמ"ש אם נאפ' או ניטגן ה"ה בישול ע"ש. ולדידן כיון שכ' המג"א שם פרימזליך מלחם מפורר השרוי במים זה הוי בישול ממש דטיגון לא הוי מעשה אילפס וק"ל. ועי' בא"א (סי' קסח ס"ק כ"ב) שם פילפל קצת בהא דאם יש לחלק בין גבלן או נדבקו מעצמן. ושם יראה קצת שצידד לחלק בין גבלן ואפאן או גבלן ובשלן ע"ש. ומ"ש לעיל:
גם נזכיר עוד אם לש עיסה בלא מי פירות ואח"כ בשעת אפי' עירב בו מ"פ משמע מדברי רמ"א (סי' קסח סעי' יג בסוף) דבכה"ג לא הוי פת כיסנין כיון שלא הי' בשעת לישה ועי' מג"א שם וס"ק לח). ועי' ט"ז שם שחולק על רמ"א והעלה דמ"מ הוי פת כיסנין ואם לא קבע סעודה מברך במ"מ ע"ש. ולכאורה י"ל הא דכ' רמ"א שם דלא הוי פת כיסנין היינו משום דאזיל להסוברים דעיסה וסופו סופגנין מברך המוציא א"כ חזינן דאזלינן בתר לישה. א"כ לענין כיסנין ג"כ כן והבן. ושם העלה דירא אלהי' לא יאכל רק תוך הסעודה. ע"ז כ' רמ"א שפיר דאם נילוש במ"פ הוי כיסנין אבל אם נאפה עדיין לא יצא ידי שני דעות אבל לעולם כיון דעיקר כדיעה א' שם דמברך במ"מ. א"כ י"ל לענין כיסנין ג"כ כן אם נתן בו מ"פ בשעת אפי' הוי כיסנין ואם לא קבע סעודה מברך במ"מ וק"ל:
וקצת יש לספק כמו דאמרינן דהוי מצה עשירה אם עירב מ"פ בשעת אפי' כמ"כ אפשר אף לאחר אפי' פוררו וחזר וגבלו ואפאו עם מ"פ עכ"פ י"ל דהוי כיסנין ומברך במ"מ אי לא קבע סעודה עלי' וא"כ אפשר לענין מצה דאין יוצא בכה"ג בע"פ. וא"כ יש מקום להתיר אותן קניידליך. אכן אין נראה כן דמ"מ מיקרי מצה. אך נ"מ לענין ברכה.
וכעת לא מצאתי זה מבואר היטיב. ומזה י"ל דעת הפוסקים הסוברים דאף מ"פ עם מים הוי כיסנין. וא"כ קשה קו' מג"א (סי' תעא) ל"ל קרא לחם עוני. ולהנ"ל ניחא דנ"מ אם עירב מ"פ בשעת אפי' ולא בלישה וק"ל:
לכאורה יש לספק קצת מעשה אילפס עם משקה דקיימ"ל דפטור מחלה ומברך במ"מ וא"י ידי מצה. כמבואר במכילתין (לז.). ובש"ע (סי' תסא) לא נתבאר זה כל הצורך. ומה שיש לספק דמבואר שם אם הרתיח ולסוף הדביק הוי לחם גמור. אכן אנן קיימ"ל כר' יוחנן דמעשה אילפס הוי פת. אכן עם משקה מודה ר"י. וא"כ אם הרתיח ולסוף הדביק מה דינו. אכן משמע קצת מדברי כל הפוסקים דאין חילוק ועי' (לו: תוס' ד"ה פרט לחלוט) במהרש"א שכ' להדיא כן ע"ש:
גם יש לספק קצת דכל הסוגיא שם איירי באילפס שהאור מהלך תחתיו משא"כ כפי אותן שלנו אשר משימין הפת עם האילפס תוך תנור שהוסק אפשר דהוי כמו פת גמור ועי' בזה שם (לז:) בהא דבעי הדביק בפנים וכו' ובתוס' ומהרש"א שם. אכן באמת ג"ז משמע מל' הפוסקי' דאין חילו' ואם נעשה במשקה לא מיקרי פת. ועי' בכ"ז היטיב הדק:
קצת נסתפקתי מעשה אילפס במשקה דלכ"ע פטור [מחלה] אי נאפה ונתפרר ואח"כ נעשה באילפס ע"י משקה אי נימא דהוי כמו בישול לענין פירורין פחות מכזית דאין מברך עליהן המוציא. וכן לדעת האהע"ו (סי' קסח) הנ"ל דנאפה ואח"כ נתפרר אם נדבק ע"י בישול אף אי נדבק עד כזית אין מברך המוציא אי מעשה אילפס ע"י משקה ג"כ כן. ונ"מ גם לענין לאכלו ערב פסח ויש להתיישב בזה ע"ש: