פתח הבית חלק א· רבי אברהם טיקטין
פסחים · דף לא.
סח) דף לא ע"א נתחיל לבאר קצת לשונות הפוסקים בש"ע (ריש סי' תמ) מבואר דחמצו של עכו"ם באחריות ישראל עובר הישראל וכ' הרמ"א אפילו חזר והפקידו ביד עכו"ם אחר וכו' וכ' המג"א משמע דאם חזר והפקידו ביד המפקיד אינו עובר דחמצו של נכרי בביתו ודאי לכ"ע א"ע ע"ש והח"י חולק ע"ז וסובר כיון דהפקידו תחילה אצל ישראל הוי שלו ע"ש. ולכאורה קשה על הח"י דהרי לקמן מוקי הש"ס פלוגתי' דר"מ ורבנן אי נכרי קונה משכון. ועי' בתוס' ד"ה שקונה שכ' דאיירי בלא קיבל עליו אחריות א"כ תיקשי מאי קאמר הש"ס נכרי שהלוה וכו' לכ"ע עבר דנכרי מישראל לא קני וכו ואמאי לא קאמר אף אי קני מ"מ אי הוי באחריות ישראל כיון שהמלוה לא קיבל דומיא דרישא דהישראל לא קיבל דאל"כ מ"ט דרבנן אמאי לא עבר. א"כ כמו כן הסיפא נכרי המלוה לא קיבל א"כ ע"כ משום אי נכרי קני הוי חמצו של עכו"ם בביתו של עכו"ם. וא"כ לדעת הח"י הרי כיון דהוי רק באחריות ישראל מיקרי שלו מכ"ש היכא דהי' תחילה שלו לגמרי. וכמו כן ראיתי יש מי שכ' בזה דלדעת הח"י עכו"ם שהלוה לישראל על חמצו ואמר מעכשיו והרהינו אצלו אפ"ה אי הוי באחריות ישראל עובר מטעם הנ"ל. לדידי נראה דיש לחלק בדבר דוקא פקדון אצל ישראל והוא הפקידו אצל העכו"ם שייך שפיר דעכ"פ הישראל הוא הבע"ד של עכו"ם לתבוע ממנו הפקדון ואף דהי' הוא תחיל של העכו"ם מ"מ עכשיו מיקרי הישראל הבע"ד שלו. ואף אפשר אם הוא באופן שא"י הישראל לתבוע ממנו אחר שחזר והפקידו אצלו מ"מ י"ל ס"ס הישראל הבע"ד שלו משא"כ אי קונה משכון או אם התנה מעכשיו דהוי כאילו מוכרו עתה לנכרי רק הישראל קיבל אחריות בזה לא מיקרי בע"ד. והגע עצמך לדעת הח"י אטו אם הישראל ניכר חמצו לגמרי לעכו"ם רק קיבל אחריות מי נימא דעבר הואיל והי' החמץ תחילה שלו. זה ודאי אין דעת נותנת. א"ו כנ"ל וק"ל:
סוגיא דהרהינו אצלו:
ועוד כדמות ראי' דהרי (במג"א בסי' תמא ס"ק ג) כ' הא דלא עבר הישראל הואיל ועכ"פ שלו לענין אחריות אונסין ותירץ משום דהוי חמצו של נכרי בביתו ש"י. ומדוע לא השיג גם שם הח"י א"ו כנ"ל וק"ל:
ועי' בשעה"מ (פ"ד מחמץ הי"ג) הביא דלשון הבעה"מ כאן יראה כדעת הח"י שפי' למסקנא דפליגי ר"מ ורבנן ואיירי שלא קיבל הישראל אחריות או בייחד לו בית אף שקיבל אחריות או שהחזירו ישראל לרשותו דנכרי ואין אחריות על ישראל וכו' וא"כ משמע אבל אם האחריות על ישראל אף שהחזירו לרשות עכו"ם אפ"ה עובר ולכאורה י"ל בכה"ג כמו חמץ שלו כיון דהישראל בע"ד שלו לתובעו לו משכונו משא"כ פקדון בעלמא דמה"ת יתבענו וק"ל:
ומ"ש עוד שם השעה"מ דע"כ מה שכ' הבעה"מ תחילה ייחד לו בית,. אף אי הוי באחריות ישראל ע"כ איירי שיחד מיד בתחילה דאל"כ לא גרע החזיר לרשות עכו"ם מייחד לו בית ע"ש. ולכאורה נראה כונת הבעה"מ ייחד לו בית היינו העכו"ם ייחד בית לישראל למסור לו המשכון. ולא מסרו לרשות ישראל כלל ואפ"ה אי קונה משכון מעכו"ם עובר דהוי חמץ שלו וק"ל: ובעיקר הדין שכ' המג"א שם דחמצו של עכו"ם בבית עכו"ם לכ"ע שרי ע"ש. הפר"ח חולק עליו בזה וסובר לדעת הרמב"ם ור"י אף חמצו של עכו"ם לא מהני רשות עכו"ם ע"ש. ולדברי הפר"ח קשה ג"כ מה שהקשינו לעיל לדעת הח"י דהרי כ' תוס' דהך פלוגתא דר"מ ורבנן איירי שלא קיבל המלוה אחריות ואפ"ה אינו עובר אף שהוא באחריותו. וע"כ משום דהוי חמצו ש"ע בבית עכו"ם כנ"ל לאו משום דלא קני משכון כנ"ל. אכן י"ל דבאמת דעת הנך פוסקים שקיבל סתמא א"כ אי קני משכון הוי ממילא האחריות על המלוה משא"כ אי לא קני לא הוי כלל אחריות עליו. ואי משום דמלוה על המשכון הוי עכ"פ שומר. ז"א בעכו"ם לא שייך שמירה כמ"ש תוס' באמת סוף פ' השביעית לפרש הסוגיא דכאן כנ"ל. ועי' שער המלך הנ"ל שהביא דדעת בעה"מ דלא כפר"ח כנ"ל. וכמו כן תימה ג"כ על מה שהחליט הפר"ח דלדעת הרמב"ם וסייעתו החולקים על הגאונים וסוברים דחמצו של ישראל ברשות נכרי עובר ה"ה דייחד לו בית לא מהני בחמצו של עכו"ם והרי הרא"ש סובר ג"כ כרמב"ם ואפ"ה בייחד לו בית סובר כר"ת ע"ש. ואף שהר"ן תולה זה בזה דהואיל ואינו רק דרבנן מש"ה בחמצו של עכו"ם בייחד לו בית הקילו. משמע אי הוי דאו' אף ייחד לו בית לא מהני מ"מ הרא"ש י"ל דלא סבר הכי וק"ל:
וצריך להבין על לשון המג"א שכ' אם הפקידו אצל עכו"ם אחר והשני קיבל עליו אחריות גניבה וכו' אז ודאי אין הישראל עובר משום כיון די"א אף חמץ ישראל אינו עובר וכו'. ולכאורה הרי עכ"פ אף לדעת הסוברים כן עכ"פ מדרבנן אסור. וצ"ל דבאמת כונתו כן דעכ"פ זה ודאי דחמצו של עכו"ם לא גזרו רבנן וק"ל:
הרואה יראה מדברי המג"א כאן מוכח דסובר דאף לדעת הגאונים מ"מ בעי דוקא שיהא האחריות על הנכרי. ועי' פר"ח ס"ס שם שתמה ע"ז דממ"נ כיון שמיעטה התורה מבבתיכם א"כ מנ"ל דתלי באחריות ע"ש. ולכאורה יראה כן ג"כ מדברי הטו"ז ע"ש בסוף הי' שהקשה לפי פי' הרא"ש במכילתא א"כ דומיא דהכי רישא שם חמצו של עכו"ם ברשות ישראל איירי ג"כ בכה"ג שהלו'. ואמאי אינו עובר ע"ש. ולכאורה זה גם לפי' הגאונים קשה כיון חמצו של ישראל בבית עכו"ם איירי שהעכו"ם קיבל אחריות א"כ כמו כן ברישא ואמאי אינו עובר אלא ע"כ כפר"ח. אכן אפשר לומר לענין זה מהני גם אחריות פשיעה אם קיבל עליו העכו"ם. ובקיבל ישראל אחריות פשיעה אינו עובר לכמה פוסקים וק"ל. אכן מדברי המג"א כאן לא משמע כן מדכ' שצריך דוקא שהנכרי השני יקבל עליו אחריות גניבה וכו:
אכן י"ל דמ"מ לענין שיהא חמצו ש"ע אצל עכו"ם בעי דוקא שיקבל אחריות גניבה וכו' והבן כ"ז. ובאמת מלשון הרא"ש פ"ק דמכילתין שהביא לשון הגאונים ישראל שהפקיד חמצו אצל נכרי או אצל ישראל חבירו וקיבל הנפקד אחריות הנפקד עובר עליו וכו'. י"ל הא דנקיט אחריות היינו כדי לומר הנפקד עובר עליו אבל באמת לענין המפקיד לא הי' צריך כלל לאחריות הנפקד וק"ל:
אך מלשון הטור לא משמע כן מדהיפך ושינה הלשון וכ' ישראל שהפקיד אצל עכו"ם או אצל חבירו וקיבל הנפקד וכו מדכ' אצל עכו"ם לסוף ועלי' קאמר שקיבל אחריות משמע דאף לענין מפקיד בעי אחריות הנפקד ומבלעדי זאת הרי הטור לא הביא כלל הך דעובר הנפקד ח"כ מוכח קצת כדעת המג"א וק"ל: ובאמת קשה טובא דא"כ מאי מייתי הר"ן פ"ק ראי' מסוגיין דהרהינו דתני אבל נכרי שהלוה וכו' ד"ה עובר. ת"ל הא הוי ברשות עכו"ם א"ו דעכ"פ מדרבנן אסור. ומאי ראי' דילמא איירי בלא קיבל אחריות כמ"ש תוס'. א"ו דסובר לשיטת הגאונים לא בעי אחריות. וכן קשה מנ"ל דרמב"ם פליג על הגאונים מדכ' בפ"ג חמצו של ישראל המופקד ביד עכו"ם עובר וכו' דילמא מיירי בלא אחריות וק"ל. וקצת אמרנו ליישב דאף הטור מודה דלא בעי קבלת אחריות לענין שלא יעבור המפקיד. רק הא דכ' דוקא שקיבל הנפקד אחריות כונתו למאי שהקשה פר"ח (סי' תנ סק"ז) לדעת הטור שם דרוצה בקיומו גבי חמץ אסור א"כ (נבעי) [נכרי] שהרהין אצל ישראל אמאי אינו עובר בלא מעכשיו. ת"ל הא הישראל רוצא בקיומו ע"ש. לכאורה לא קשה דע"כ איירי שלא קיבל הישראל אחריות. וא"כ מאי ר"ב איכא. ולכך י"ל בעי דוקא הטור שיהא באחריות הנפקד דאל"כ ס"ס המפקיד רוצה וכו' וחייב גם הוא לבער אף דאינו עובר בב"י מ"מ ר"ב ג"כ אסור וק"ל. דאף לדידהו דלא הקפידה התירה רק שלא יהא ברשות ישראל עכ"פ צריך שלא יהא ישראל רוצה בקיום איסור דהרי בחמצו של נכרי איירי לקמן (סי' תנ). ואפ"ה הצריך הטור שלא יהא ר"ב וק"ל. אף דלפ"ז ק"ק א"כ נכרי שהלוה לישראל על חמצו ואמר מעכשיו וגם הרהינו אצלו אכתי הא הוי אחריות האונסין על ישראל כמ"ש המג"א ובסי' תמא). עתה ראיתי בח"י (סי' תמב סוף הכ"ט) כ' להדיא דבעי דוקא שיהא באחריות הנכרי והא"ר שם השיג עליו ע"ש. ומה שתירץ חמצו של עכו"ם בבית עכו"ם וכו' אכתי הא הוי ר"ב כנ"ל אכן י"ל כתי' ב' שכ' המג"א בדיניהם דיינינן וכו' וגם לענין אונסין אפשר דלא שייך ר"ב. וגם הלא לקמן איירי רק לענין אי אסור בהנאה לאחר פסח משום שעבר על ר"ב לא נאסר בהנאה אחר פסח וק"ל. ואמת כי ראיתי בהרבה מפרשים אשר פילפלו בסוגיא זו ותפסו בפשיטות דלדעת הגאונים בעי דוקא שיהא באחריות הנפקד. וכן מצאתי בכתבי הגאאז"ל שפילפל בדברים נחמדים ומתוקים ואזיל ג"כ בשיטה זו. וע' או"ת (סי' טב ס"ק י"ג) הבין ג"כ כן. ולדידי צ"ע טובא:
עא) ועוד כ' המג"א שם אם חזר והפקידו ביד בעליו הוי הראשון כש"ש והשני כש"ח. ועי' בשעה"מ הנ"ל שכ' דמלשון בעה"מ משמע כיון שהפקידו אצל בעליו ממילא שוב אינו חייב באחריותו כלל. והביא עוד השעה"מ שם דאף לפמ"ש המחבר בח"מ (סי' עב) דהשני הוי ש"ח שאני התם דהוי משום פרוטה דר"י כמ"ש הש"ך שם ע"ש. ולכאורה צ"ע למעיין היטב בש"ך שם (ס"ק ק"ה) שמסיק בש"ש שמסר לש"ח חייב הראשון. והא דכ' שם דעיקר הטעם משום פרוטה דר"י זה דוקא לאפוקי למ"ד הטעם משום דשמואל דהוי כאילו פי' כיון שחזר והחזיר לו לא שייך זה. משא"כ במש"ש דעלמא וצ"ע. ולכאורה מה דכ' הרז"ה דאיירי שחזר והפקיד אצל נכרי איירי כגון שקיבל הנכרי בפי' אחריות. ולכאורה אי נימא דהוי ש"ש מדר' יצחק ולא מהני החזרה אם לא שקיבל בפי' וק"ל. ועי' באו"ת שם (סי' עב ס"ק ט"ו) שהוכיח מדברי תוס' סו"פ שבועות הדיינין שהקשו ת"ל האחריות על ישראל מדשמואל. ואמאי לא תי' כגון שהחזירו אצל הלוה א"ו דאפ"ה שייך דשמואל ע"ש. וכבר כ' לעיל דהבעה"מ פי' באמת כן. והתוס' דלא תי' הכי דא"כ לכאורה קשה אי רישא איירי שהחזירו אצל נכרי א"כ בסיפא דהוי המלוה נכרי איירי ג"כ שהחזירו אצל ישראל. א"כ ל"ל להש"ס לומר הטעם משום דנכרי לא קני משכון ת"ל אף אי קני הוי עכ"פ באחריות ישראל לענין פשיעה. ואף אי נימא דאחריות פשיעה לא הוי אחריות לענין חמץ אכתי הא הוי באחריותו לענין אונסין דאף אם הוא ברשות המלוה פטור המלוה מאונסין רק דהוי כמו חמצו של עכו"ם בבית עכו"ם כמ"ש המג"א (סי' תמא) וא"כ כיון שהוא ברשות ישראל עובר. ואפשר אף לתי' ב' של המג"א משום דבדיניהם דיינינן וכו' י"ל בכה"ג שחזר הפקיד אצלו אף בדיניהם אין האחריות על המלוה:
הן אמת בלא"ה קשה טובא מה שהקשו כל המפרשים אחרונים דמאי פריך הש"ס ותסברא וכו' דילמא מש"ה נכרי שהלוה לישראל עובר הואיל ואחריות על ישראל וגם הגאאז"ל האריך בזה. ואי משום דהוי לי' למיתני הפקד כמ"ש מהרש"א דילמא בהפקד אין מן הסתם אחריות על ישראל בהלוה כיון דגוף החמץ שלו כמ"ש הב"ח (סי' תמ). ואף אי נימא דאחריות פשיעה הוי ג"כ אחריות ובסתם הוי עכ"פ אחריות פשיעה. י"ל כדעת הסוברים דאין דין שמירה בעכו"ם אף לענין פשיעה וק"ל:
אכן זה י"ל דהש"ס פריך שפיר ותסברא וכו' כיון דלס"ד מחלוקת ר"י ורבנן שייך אף בשקיבל הישראל כל האחריות כיון דהוי בבית עכו"ם וכיון דלרבנן מכאן להבא הוא גובה הוי חמצו של עכו"ם בב"ע. א"כ קשה אמאי נקיט התנא בנכרי שהלוה לישראל ד"ה עובר הא גם בזה שייך פלוגתא באם הנכרי קיבל האחריות דלר"מ עובר משום דסבר כאביי והוי למפרע חמצו של ישראל אבל למסקנא דמוקי פלוגתא בקונה משכון וא"כ מ"ט דרבנן וע"כ שהחזיר לרשותו דאז לא הוי האחריות על ישראל או שהישראל התנה בלא אחריות. וא"כ אי איירי רישא שהחזיר לרשות עכו"ם וע"כ שכן האחריות על העכו"ם דאי על ישראל א"כ מ"ט דרבנן. ואי משום דהוי חמצו של עכו"ם בב"ע כיון דלרבנן לא קני משכון. ז"א די"ל כדעת החק יעקב הנ"ל כיון שהי' פעם אחת ביד ישראל הוי לענין זה כשלו. וא"כ קשה שפיר אמאי לא קאמר טעמא דסיפא משום הואיל והוי האחריות על ישראל ושוב ל"ק אמאי לא נקיט גם בסיפא פלוגתי' אם הנכרי קיבל כל האחריות ז"א דא"כ לא הוי כלל דומיא דרישא דלא קיבל המלוה האחריות. ואי הוי נקיט בהאי גוונא יהא נקיט להיפך דבישראל שהלוה לעכו"ם לכ"ע עובר ומה ירוויח בזה והבן. אע"כ הוכיחו התוס' דהש"ס דחיקא לי' לאוקמי כגון שהחזיר וק"ל: ולדעת הרז"ה ל"ק קו' זו דהוא סובר משום דר' יצחק חייב אף באונסין ממילא אי קני משכון אף שהחזיר ממילא כל האחריות על הנכרי. ואי משום אחריות פשיעה י"ל דלא הוי אחריות או נאמר בעכו"ם אין דין שמירה. ואי משום דא"כ מדוע דחיק הרז"ה לאוקמי כגון שהחזיר וכו' י"ל דסובר אי האחריות מצד המשכון זה שייך אף בעכו"ם כמו דמשמע מדברי תוס' סו"פ שה"ד דהוי מצדדו לומר דאי האחריות במשכון משום דשמואל אבד קתא וכו' זה שייך אף בעכו"ם. ועי' באו"ת (סי' עב ס"ק יג) הנ"ל. או נאמר דסברת הרז"ה כמ"ש הטו"ז בח"מ (סי' רצא) בש"ש שהפקיד לבעליו דהוי הבעלים שם אפ"ה פטורין אף מפשיע' דהוי שמירה בבעלים הואיל והשומר מחויב לשמרו עכ"פ מגניבה וכו'. הן אמת דמשמע מדברי הש"ך (סי' עב) הנ"ל ומלשון המג"א אחרונים בא"ח (סי' ת"מ) הנ"ל. דלא כט"ז. מ"מ י"ל הרז"ה סובר כן וק"ל:
ואמת כי נסתפקתי לדינא דלר"י דב"ח קונה משכון אי בעי דוקא שימכרנו לידו או הקנהו בשאר קנין ג"כ מהני דאם נאמר כן נסתר דברינו הנ"ל דאף למסקנא משכחת לה רישא בקיבל ישראל אחריות רק שלא נמסר לידו המשכון רק הקנה לי בקנין. ולהכי מצד אחריות ל"ל בה דלא שייך בזה סברת הח"י הנ"ל והבן גם נסתפקתי בעיקר הדין בע"ח קונה משכון אי שייך לומר גם לענין זה הוי בעלים דתהא שמירה בבעלים וק"ל. אבל אין זה נוגע לדברינו הנ"ל דלסברת הטו"ז אף השומר מיקרי בעלים וק"ל:
עב) עוד כ' שם המג"א אף אם הי' ביד ישראל באיסור מותר להניח לנכרי ליטלו אחר פסח משום דלא הוי רק משום קנס ובזה לא קנסו ויכול לומר לו הש"ל ע"ש והח"י השיג וכו' וכ' די"ל כה"ג לא קנסו ומותר לגמרי בהנאה הואיל ואינו של ישראל ממש רק הי' באחריותו ע"ש. ולכאורה מדכ' הרא"ש דלהכי למסקנא בנכרי שהלוה וכו' בעי הרהינו אף דאמר מעכשיו מ"מ אי לאו הרהין הוי באחריות ישראל ואשור אחר הפסח דהרי איירי בלאחר פסח א"כ מוכח דלא כח"י. אך יש לחלק דהתם עכ"פ עיקר הי' של ישראל. גם התם אסרינן לי' לישראל ליתנו לעכו"ם אחר פסח משום דהוי פורע חובו מאיסורי הנאה כמבואר לקמן במג"א (סי' תמא) א"כ ניחא שפיר כיון דאסור ליתן לו הוי ממילא חמץ של ישראל וק"ל. אף דיש לפקפק בזה דמ"מ אם יתן לו שוב אח"כ לא יהא אסור בהנאה וא"כ יהא מותר ליתן לן. דע"כ צ"ל כן דהרי אי הוי באחריות הנכרי אז ודאי אף אם לא הרהין רק אמר מעכשיו מהני כמבואר לקמן במג"א הנ"ל בשם ש"ג. ונימא ג"כ הרי עכשיו שנתנו לו הוי פורע חובו מא"ה. וצ"ל ע"כ כיון עכ"פ לאחר נתינה יהא מותר לא מיקרי פורע חובו מא"ה. א"כ כמו כן לענין זה. אך בקל יש לחלק דכאן מ"מ אף לאחר נתינה עבר על ב"י וק"ל. ואין להאריך. והגה המפרשי' הקשו מאי פריך הש"ס ותסברא וכו' דילמא הטעם משום דהוי באחריות ישראל כאשר הארכנו בזה לעיל. וא"כ לכאורה לדעת הח"י הנ"ל ל"ק מדלא אסור אחר פסח. וכ"כ בשער המלך הנ"ל. אכן הרא"ש ע"כ לא סבר כן כנ"ל. וע' א"ר (סי' תמ סק"ב וסי' תמ"א ס"ק ב') הביא בשם הכל בו שכ' ג"כ כדעת הח"י הנ"ל רק דעכ"פ אסור באכילה אחר פסח ע"ש. ומה שפילפל כאן בהגהות מהר"ץ שפיץ הארכנו בחי' למס' ב"ק בסוגיא דגזל הגר חייץ ועבר עליו פסח ע"ש:
עג) סעיף ד' ישראל שהפקיד כו' הנה הלבוש סובר דאין הנפקד עובר הואיל והחיוב על המפקיד והע"ש השיגו ע' א"ר שהביאו. וגוף ספרים הנ"ל אינן ת"י. ולכאורה צריך להבין ת"ל מה"ת נימא דנפקד יעבור דהא מיד כשמגיע זמן איסור ממילא אסור בהנאה ובטל האחריות דאף אם יפשע מה יפסיד. ואף די"ל כיון דהוי עכ"פ קודם זמן איסור בידו א"כ שוב מיקרי שלו אף אחר שהגיע זמן איסור כמו בכל חמץ אף דכיון שנאסר בהנאה אינו שלו אפ"ה עשאו הכתוב כאילו ברשותו וכמו כן לענין זה. אך זה צ"ע מנ"ל הא דילמא דוקא היכא דגוף החמץ שלו משא"כ בכה"ג והוי רק גורם לממון ממילא כיון שהגיע זמן איסור דלא הוי תו גורם מנ"ל דאוקמי' בכה"ג ברשותו וק"ל.
ולדעת המג"א לקמן ס"ס תמ"ג ניחא די"ל כיון שהנפקד פשע שהי' יכול למכרו קודם פסח רק כ"ז כשהוא בעין יכול לומר הרי ש"ל א"כ הוי בפסח ג"כ עכ"פ וק"ל. וא"כ י"ל גם כאן בהכי איירי וק"ל. ולכאורה יש לנו קצת הוכחה לזה ע' באבן עוזר לקמן (סי' תמ"ג) הנ"ל שהקשה על מג"א מהא דאמר רב חמצו של הקדש א"צ לעשות מחיצה משום דמובדל מיני' ות"ל הרי הגזבר הוי עכ"פ ש"ח א"כ ממילא לרב דסבר כר' יהודא דחמץ לאחר זמנו אסור מה"ת ל"ש של נכרי או של ישראל דלא קיימ"ל כר' אחא ב"י דהדר בי' הוא עצמו. א"כ ת"ל הרי עובר כיון שהגזבר פשע שלא מכר קודם פסח רק דיכול לומר הש"ל וא"כ אם נגנב איירי בגיזבר א"כ ת"ל אף ביו"ט גופי' בלא סברת המג"א כיון שהי' חייב קודם י"ט בפשיעה א"כ ממילא הוי כשלו ועובר כיון שאחריות פשיעה עליו. וא"ל דהנך פוסקי' הסוברים דפשיעה מיקרי אחריות לענין חמץ אינהו סברי דהקדש מיעטה תורה אף מפשיעה. ז"א דהרי רש"י בפי' פי' הר"ן דבריו הא דתני בברייתא לעיל (דף ה) הפקידו אצלו זקוק לבער היינו סתמא וא"כ לא הוי רק אחריו' פשיעה [ומוכח] א"כ ע"כ סבר דפשיעה הוי אחריות. וגם כל הני דאימעטו מדין שומרים אפ"ה חייבין בפשיעה. וא"כ קשה שפיר כנ"ל. א"ו כיון דלרב אף חמץ הקדש אסור אף לאחר פסח א"כ מיד כשהגיע זמן איסור בטל אחריות כנ"ל אי לאו משום סברת המג"א:
ועפ"ז מיושב גם קו' הפר"ח ריש סי' זה שהקשה אי נימא אחריות פשיעה הוי אחריות א"כ הא דיוחנן חקיקה שמפלפל הש"ס אי רשאי למוכרו ליגע בחמץ חבירו בלא רשותו. ת"ל הא אי לא יבערנו יתחייב הוא ויעבור על ב"י כיון דהא עכ"פ אחריות פשיעה עליו ע"ש. ולהנ"ל ניחא דאי לאו דרשאי למוכרו לא הי' שייך סברת מג"א א"כ ממילא כשהגיע פסח נתבטל האחריות כנ"ל. היוצא לנו מזה דיש מקום לומר ישראל שקיבל מישראל חבירו חמץ באחריות אפ"ה אינו עובר עליו הנפקד אם לא היכא שהי' יכול למוכרו קודם פסח ובהכי איירי בש"ע אי גרסינן אף המפקיד וק"ל. ועדיין לבי נוקפי בזה ומצאתי בס' צל"ח בפסחים (דף ה) הנ"ל הרגיש בקצת מזה: עד) עי' טו"ז שהקשה למאי דדחה הרא"ש ראי' הגאונים ממכילתא די"ל הא דקאמר יצא חמצו ש"י בב"ע היינו הגוי הלוה עליו א"כ רישא ג"כ איירי בהכי ואמאי לא יעבור בחמצו ש"ע בב"י אם הלוה עליו. ועי' ח"י שכ' דאין קו' מזה דנהי דהוי האחריות על ישראל מ"מ בנכרי אין דין שמירה וישראל שקיבל ממנו פטור משא"כ להיפוך ע"ש. וקשה הא ודאי גם בנכרי שהלוה לישראל לא מהני הלוה לו לחוד רק דקאמר לי' מעכשיו כמו דהביא הרא"ש ראי' ממתני' נכרי שהלוה לישראל. והתם איירי בהכי. וא"כ אכתי קשה שפיר גם באידך בבא כיון דישראל קני למפרע והו"ל חמצו של ישראל ופשיטא דעבר וק"ל. ובאמת גם על הטו"ז קשה ל"ל להקשות מצד אחריות ת"ל בפשיטות הא הוי חמצו למפרע וצ"ע בזה. ויתר הדברים השייכים לדברי טו"ז אלו כ' בחי' על הל' פסח:
עה) הפר"ח העלה כדעת הגאוני' דאין המפקיד עובר אף אי לא הי' באחריות הנפקד רק מדרבנן חייב לבערו. ועי' בפר"ח לקמן (סי' תמג סק"ב) דאין המפקיד חייב בביעור ולא הנפקד. א"כ דבריו סותרים קצת אך יראה כונתי כפמ"ש בסי' זה אם אין המפקיד מצוי כאן אז אפי' ביטול א"צ ע"ש. וכונתו כיון דמן התורה אין חייב בביעור רק מדרבנן א"כ מה יתן ויוסיף הביטול וכיון שאינו כאן ל"ל בה. א"כ לקמן כונתו ג"כ בכה"ג דאם המפקיד פטור לגמרי והנפקד ג"כ פטור כיון שאינו באחריותו. דלשיטתו אזיל שסובר דאילו הי' באחריות חייב מדינא. וכבר הארכנו בזה לעיל וק"ל. ויראה דלעולם אף לפי סב' הפר"ח מ"מ אסור בהנא' אח"פ אף אי לא הי' המפקיד מצוי כאן רק דאין מחויב לבוא לבערו אף בלא ביטול וק"ל: עו) סי' תמא סעי' א' זה דעת הרמב"ם דבעי דוקא הזמן קודם פסח. עי' ברא"ש שתמה דהרי לס"ד הוי סבר דלאביי ניחא הואיל ולמפרע היא גובה וכו' א"כ חזינן דאף אי הוי הזמן אחר פסח ל"ל בה ע"ש. וכונת הרא"ש דאי הוי איירי בהגיע זמן קודם פסח א"כ גם לרבא לק"מ. ואי משום אסמכתא ז"א דע"כ למאי דס"ד היי איירי כגון שאח"כ בהגיע זמן נתנו לו הלוה כיון דעדיין לא הרהינו אצלו א"כ במאי קנאו אח"כ. וע"כ שנתנו לו א"כ לא פריך מידי לרבה. וע"כ נ"ל לס"ד הוי סבר דאיירי מתניתין בהגיע זמן אחר פסח. והוכיח זה דאי קודם פסח ונתנו לו א"כ פשיטא. א"כ קשה ולאביי מי ניחא. וא"ל אכתי דלמא איירי מתניתין קודם פסח ובתחילה שיעבד לו החמץ אם לא אתן לך בזמן פלוני יהא החמץ שלך אז לא מעכשיו. ולרבא פריך שפיר משום אסמכתא אבל לאביי כיון דלמפרע הוא גובה הוי כמו מעכשיו דמסלק אסמכתא זה דוחק גדול הואיל והדין למפרע הוא גובה דתיהני לסלק אסמכתא וק"ל. עתה ראיתי אשר הצל"ח צידד לומ' כן ובעיני רחוק מאוד לומר כן. [וגם רחוק בעיני אף לאביי בכה"ג שלא גבו לו ב"ד רק מחמת תנאו אי נימא למפרע הוא גובה והבן.] ואף גם אי נימא כן צריך להבין קצת במאי קנאו אז כשיגיע הזמן ואפשר אף אם מלוה קני ניחא דהוי כאילו אמר לו לכשיגיע הזמן ולא אתן לך יהא נקנה לך אז במלוה שאתחייב לך וק"ל. וצ"ע בזה אי לא נימא דהוי רק דיבור בעלמא ואכ"מ. ומ"מ גוף הענין אינו נראה בעיני לומר לאביי דלמפרע וכו' מסלק אסמכתא. ועי' תשו' פנים מאירות (ח"א סי' מו) האריך ליישב דברי הרמב"ם. והעלה דבאמת מעכשיו מהני רק לענין [קדה"ג[דאל"ה אף שהרהין אצלו מ"מ אינו שלו רק עד שיגבו לו ב"ד עפ"י שמאים לכך מהני מעכשיו. ומשמע כונתו דלאו דוקא מעכשיו רק שהקנה לו ואף לכשיגיע הזמן מהני ע"ש. והרואה יראה בפשיטות הסוגיא למאי דמשני שהרהינו אצלו היינו שאמר לו אם לא אפדה יהא שלך וק"ל. ועי' עוד שם שהעלה דלרבא אף במעכשיו מכאן ולהבא הוא גובה כיון דס"ס יכול לסלקו בזוזי ע"ש. וכ"כ הפר"ח כאן. וכ"כ בס' תמים דעים (סי' רמה) כמדומה ע"ש. ובאמת לא משמע כן לדינא דלא יהא יכול למכור במעכשיו תוך הזמן הא הוי תנאי בעלמא וק"ל:
ובעיקר הקו' על הרמב"ם י"ל הואיל ועיקר טעמו הואיל ותוך פסח הי' ביד ישראל עדיין לפדותו א"כ לכאורה תלי בפלוגתא דתנאי אי אמרינן הואיל אבל לס"ד הוי מצי לאוקמי מתניתין כמאן דלא סבר הואיל וק"ל: אך מה דקשה מה שהקשו עוד המפרשים אכתי מאי פריך הש"ס אח"כ ותסברא וכו' דלמת הברייתא איירי] בזמנו אחר פסח ומש"ה לד"ה עובר. עי' ב"ח שהקשה כן לכ"ע משום דאיהו סובר דנהי דשרי בהנאה אחר פסח לדעת החולקים על הרמב"ם מ"מ עכ"פ עבר על ב"י תוך הפסח כיון דשרי לפדותו ע"ש וזה כבר דחאו האחרוני' דבאמת לא עבר על ב"י אבל לדעת הרמב"ם קשה וגם זה י"ל קצת דפריך שפיר דאי ס"ד דמשום הואיל עובר אכתי מנ"ל לתנא דברייתא דאמר ד"ה עובר דהך מסתמא לאו ר"מ וחכמים גופי' אסקו זה רק תנא דברייתא ומנ"ל הא דילמא סבר ר"מ כמ"ד דלא אמרינן הואיל. דאיכא פלוגתא דתנאי בהכי. וא"כ כיון דהוא סבר למפרע הוא גובה ממילא אינו עובר וק"ל:
ועפי"ז יש להמשיך הסוגיא מה שהקשו האחרונים עי' פי"ז דמעיקרא כדמשני על מתניתין הב שהרהינו כו' אמאי לא אסיק מיד משום דר' יצחק יכו'. ולהנ"ל י"ל דהמקשה דקאמר בשלמא למ"ד למפרע הוא גובה ניחא וכו' היינו דהוי מוקמינן לה כמ"ד דלא אמרינן הואיל אבל לרבא קשה שפיר. ואי משום דילמא איירי שהגיע זמן קודם פסח. אם נתנו לו כשהגיע זמן מאי קמ"ל ואי שלא נתנו לו רק מעיקרא התנה עמו כן וקמ"ל דלא אמרינן אסמכתא והוי ממילא שלו. ז"א דא"כ במה קנאו אח"כ. ואי משום מלוה י"ל דמלוה לא קני. אבל למאי דמשני דאיירי בהרהינו אצלו קני שפיר אח"כ רשותו. וי"ל שפיר דאיירי בהגיע זמן קודם פסח וקמ"ל דלא אמרינן אסמכתא והוי אמינא דמשכון מהני אף לגבי עכו"ם דלא נימא אסמכתא. אבל למסקנא דמסיק ישראל מנכרי לא קנה משכון סובר הרמב"ם ממילא אף לענין אסמכתא לא מהני כמ"ש המ"מ די"ל דדמי להדדי פריך הש"ס שפיר והא אנן תנן וכו', ואי משום דמתניתין איירי קודם פסח אכתי מאי מהני הא הוי אסמכתא. וגם שייך שפיר הלשון מנא תימרא דשני לן בין מעכשיו וכו' דלכאורה צ"ע מה"ת לא יהא חילוק בין מעכשיו וכו'. ולהנ"ל ניחא דסברא לומר כמו דמשכון לא מהני בנכרי משום אסמכתא כמו כן לא תיהני מעכשיו. ויתר הדברים השייכים לדברי הרמב"ם נכתוב בסוגיא:
עז) מג"א ס"ק ב' הכל תלוי במעכשיו וכו' עי' א"ר שהשיג ע"ז ע"ש: לג מג"א ס"ק ג' הוי כפורע חובו וכו' כבר הארכנו בזה בחי' על ה"פ אשר דברי מג"א לכאורה בזה דברי הטו"ז ס"ק ב' תמוהים קצת:
עח) עי' ח"י מה שהביא בשם ר"י שהקשה בישראל שהלוה לנכרי מה צריך הרהינו כיון שאמר מעכשיו הוי למפרע של ישראל וברייתא דנקיט נכרי שהרהין פת פו ני וכו'. עי' מהרש"א שכ' באות דלרבותא נקיט לה חבל בש"ע שכ' כן לדינא קשה. והח"י תי' דאי לאו משכנו במה קנאו ישראל דאין קונה רק במשיכה ע"ש ונ"מ טובא בזה וק"ל:
עט) הרמב"ם לא הביא כלל הך דינא דישראל שהלוה לנכרי. ועי' מ"מ [פ"ד מחמץ ה"ה] שכ' הוא פוסק כר"מ. דישראל מנכרי קני משכון וממילא מחייב באחריותו ועובר ע"ש וראי' סתם מתני'. ועי' לח"מ שתמה דהרי מתני' איירי במעכשיו ומנ"ל דאתי כר"מ ע"ש. והנה בש"ע כאן פסק דלא כמ"מ הנ"ל מדכ' אף בהרהין בעי דוקא מעכשיו. ועי' שעה"מ הנ"ל שתמה טובא על רש"י שסובר דאחריות פשיעה הוי אחריות וגם בעכו"ם חייב בפשיעה כאשר הוכחנו לעיל דלדידי' ע"כ הא דתני בבריית' (ה.) אם הפקידו אצל ישראל חייב לבער היינו סתמא כפי' הר"ן. וא"כ קשה הא דקאמר פליגי בדר"י ע"כ איירי שהתנה בפי' בלא אחריות דאל"כ ת"ל דחייב באחריות וא"כ עובר בב"י ומ"ט דרבנן וע"כ איירי שהתנה בפי' א"כ אף דר' יצחק לא מהני. וראי' מלשון המ"מ הנ"ל שכ' דמש"ה השמיט הרמב"ם הך דישראל שהלוה לעכו"ם וכו' משום דסבר כר"מ דקונה משכון וחייב באחריות. ות"ל כיון שקונה משכון ל"ל אחריות. א"ו דבלא אחריות ממילא לא שייך כלל דר"י ע"ש. והביא ראי' גם מלשון הלח"מ בפי' המשנה שכ' גם דבלא אחריות לא שייך דר"י ע"ש. ולכאורה מלשון המ"מ אין ראי' כ"כ די"ל עיקר כוונתו דנהי דהרמב"ם פוסק כר"מ ס"ס הי' לו להשמיענו זה דישראל קונה מנכרי לכך כ' כיון דחייב באחריות א"כ לא הי' צריך להשמיענו זה כיון דכבר השמיענו דפקדון שקיבל אחריות חייב בב"י ואין להאריך בזה ולדינא צ"ע וק"ל:
פ) שייך ענין זה מסי' תמ"ג כבר הארכנו בזה בחי' על ה"פ. אך נזכיר מאי דקשה על טו"ז שם שכ' ישראל שהלוה לחבירו על חמץ עובר המלוה והלוה ג"כ הואיל ועיקר החמץ שלו. וקשה הרי בנכרי שהלוה לישראל אי לאו דנכרי לא קנה משכון לא עבר הישראל דהוי כאילו הוא לגמרי של נכרי א"כ כמו כן בישראל שהלוה לישראל חבירו מדוע יעבור הלוה וצ"ע. וכן ראיתי בב"ח (סי' תמא) כ' ג"כ כן כטו"ז וצ"ע כעת. וקצת י"ל דמ"מ נהי דקנה משכון מ"מ הוי שלו לענין אונסין. ואף דגבי חמץ של עכו"ם כה"ג שרי כמ"ש המג"א (סי' תמ"א) דהוי חמצו של עכו"ם בב"ע. בישראל כה"ג אסור. ועי' בזה היטב [ובחי' לדיני אסמכתא כ' בזה די"ל הטו"ז אזיל לדעת הרמב"ם שסובר הסוגיא איירי בהגיע הזמן קודם פסח. וא"כ י"ל שם הטעם דלא הוי אסמכתא אם קונה משכון ע"ש]:
פא) שם ס"ס תמג כבר ביארנו בחי' על ה"פ. רק נזכי' כאן ד"א שנתחדש לי על קו' ח"ע שהק' לדעת המג"א. א"כ הא דאמר רב (ו.) חמצו של הקדש א"צ מחיצה דמיבדל וכו' ת"ל הא רב סבר כר"י דחמץ לאחר זמנו אסור מה"ת ואף של נכרי. א"כ ממילא פשע הגיזבר הואיל ולא מכרו קודם פסח רק כ"ז שהוא בעין יכול לומר הש"ל. וא"כ הוי באחריות עצמו וא"כ עבר על ב"י ע"ש. ונ"ל דרב סבר פודין הקדש להאכיל לכלבים א"כ הקדש גופי' יכול למוכרו לנכרי כמ"ש תוס' (כט:) א"כ לא פשע מידי במה שלא מכר. ומעתה מיושב דעת הרמב"ם שלא הביא כלל הך דינא דקדשי ב"ה אין פודין להאכיל וכו' ומסוגי' (דף כט) הנ"ל מוכח דמדרבנן קדשי ב"ה ג"כ אין פודין עי' פי"ז שם. ולהנ"ל ניחא דע"כ קדשי ב"ה פודין כנ"ל וק"ל:
פב) ועתה נבוא לבאר קצת בפשיטות הסוגיא בע"ח אביי אמר וכו'. קצת קשה לי ת"ל הא קיימ"ל אין ברירה וא"כ הא בשעה שהלוהו לו לא הי' מבורר איזה קרקע יגבה מאי מהני מה שגבה אח"כ למפרע. ואי נימא דאיירי שאין לו אלא שדה אחת זה דוחק. וגם שמא יהי' לו קרקע אח"כ. ואם נאמר דהנך אמוראי סברי כהנך יש ברירה. א"כ מיושב דעת הרי"ף מה שתמה עליו הבעה"מ על שלא הביא הך פלוגתא לענין דינא. ולהנ"ל ניחא דאנן קיימ"ל אין ברירה א"כ אין נ"מ כלל. ואי דא"כ בחמץ ג"כ למ"ד אין ברירה. מאי פריך הש"ס כלל לימא כתנאי נימא דכ"ע סברי למפרע וכו' רק דפליגי אי יש בריר'. י"ל באמת ה"ה וגם בחמץ לכאו' לא שייך כלל ברירה. כיון שהתנה על חמץ ידוע אף שנותן לו אח"כ ד"א מ"מ כיון שהתנה על דבר זה. ובסוף בא לידי גבוי דבר זה אמרינן למפרע וכו':
[הגה"ה ועוד יש מקום לומר לדעת הכ"מ (פ"ז מהל' אישות הט"ו) דכל שחל עכשיו מספק תו לא מיקרי דבר שלא בא לעולם אחר זמן ע"ש לענין מקדש יבמה. ועי' מ"ל שם וע' ב"י ואה"ע סי' מ) וא"כ י"ל כאן איירי ג"כ שהמלוה מכר או הקדיש לאחר שיבא לידו רק [עכ"פ] דשלב"ל לא הוי לאביי הואיל ועכשיו ג"כ חל מספק דהא דקיי"ל דאין ברירה הוי רק ספק. וא"כ ניחא. ודלא כדעת קצת אחרונים אשר הבאתי בחי' לא"ע שסוברי' להיפוך דאיירי שהקדיש שיחול מיד דאי לאח"כ חל אף לרבא ואכ"מ. א"כ ניחא. ומה דפריך א"כ מחמץ צ"ל כאשר כ' בפנים והבן.] ועפי"ז י"ל קצת גם קו' תוס' שהקשו למסקנא איך יתרץ אביי הברייתא. ולהנ"ל י"ל בשלמא למאי דס"ד דלא הרהין אצלו א"כ הא דנקיט על חמצו היינו שעשאו לו אפותקי א"כ לא שייך ברירה אף שיכול ליתן לו ד"א מ"מ אי מתרמי שנותן לו זה הוי שפיר למפרע. ובלא"ה באפותקי. מפורש א"י לתת לו ד"א זולת מעות. וא"כ למסקנא דמשני בהרהינו וכו' י"ל דלא התנה עמו כלל על הדבר זה.
רק דהניחו אצלו למשכון. א"כ לא שייך כלל למפרע וכו' משום דאין ברירה רק פלוגתי' משום דר"י וק"ל:
ומעתה יש לפרש קצת ג"כ ומנא תימרא דמבואר בש"ם דגיטין ר"פ כל הגט דתלי הש"ס התם תנאי דע"מ שירצה אבא ג"כ בברירה רק דאנן לא פסקינן הכי. ע' ראשונים שם היטב דאנן פסקינן בתנאי לא שייך ברירה. וא"כ לפי הנ"ל דתי' הש"ס אזיל גם אליבא דאביי,, וא"כ הוי ס"ד כמו דלמפרע וכו' לא מהני משום ברירה כמו כן מעכשיו ג"כ לא תיהני לכך הביא ראי' מברייתא וק"ל:
אכן תמיהני על שלא ראיתי באחד מן גדולי המחברים שהעירו בזה דתלי' בברירה. ע"כ צריך לחלק דלא שייך כאן ברירה. לכאורה אם מכר אחד לחבירו קרקע אחת משדותיו דקנה אחת רק דהברירה בידו ליתן לו איזה שירצה וא"כ אם הלוקח מכר קרקע אחת של מוכר לאחר ואח"כ נזדמן שהמוכר נתן לו קרקע זו מי נימא דמהני מכירה השנית אי אין ברירה כיון דאז לא הי' מבורר אי יתן לו המוכר קרקע זו א"כ כמו כן כאן. אכן יש לצדד ולומר דשיעבודא עביד דהוי השיעבוד על הכל ודוחק אי נאמר דבריר' לא שייך רק אם תלה הדבר בבירור כגון האומר שני לוגין שאני עתיד להפריש הן תרומה וכו' תלה הוא עצמו במה שיברר אח"כ משא"כ כאן דלא תלה הדבר בבירור כלל רק ממילא הדין כן לא שייך ברירה ועדיין צ"ע ובדיקה בזה: ועכ"פ היוצא לנו לדינא לדידן דמעכשיו לא מהני אם סיים החמץ. ורק אמר לעכו"ם כל מה שאתן לך יהא מעכשיו שלך. ואח"כ הפקיד החמץ אצל אותו עכו"ם. דלדעת מג"א ריש סי' ת"מ) אינו עובר משום האחריות הואיל וחזר והפקידו אצלו דהוי חמצו של עכו"ם בב"ע בכה"ג עיבר ולא אמרינן דהוי למפרע חמץ ש"ע דאין ברירה. אף דיש קצת מקים לומר כיון דודאי נתן לו החמץ כדי שלא יעבור על ב"י הוי שפיר ברירה אין נראה כן. והבן כ"ז היטב:
אגב נזכיר גרגר קטן בשביל בני החתן המופלא כ"ה זלמן נ"י בסוגיא זו פג) שם ברש"י ד"ה נכרי שהלו' וכו' מתני' איירי כגון שהרהינו אצלו ע"כ והקו' מפורסמת ממ"נ אליבא דאביי למה לן הרהינו אצלו ואליבא דרבא לא מהני הרהינו האיך [רק] מעכשיו. ות' בני הנ"ל. ע' בהרא"ש שהקש' על הרמב"ם. וגם לדידי קשה גם לאביי דס"ל למפרע הוא גובה. מ"מ הרי הוא באחריו' הישראל ומה קאמר הש"ס בה"א לאביי ניחא אך י"ל דיש לדקדק לכאו' גם אי למפרע הוא גובה אמאי ישלם לכתחלה חובו מאיסורי הנאה. ע' מג"א (סי' תמא) אכן כדי שלא יהנה מאיסורי הנאה יוליך הנאה לים המלח. א"כ לפ"ז לק"מ דהא חייב באחריות דמאי יגרע ע"י זה דנימא שהוא גורם לממון דהא גם עתה מחוייב להוליך הנאה. אכן לפי האמת דאסיק שהרהינו אצלו לא קשה מידי. וגם אינו מחויב להוליך דהוי הנאה דממילא כידוע ולמה לן לדחוקי אליבא דאביי ומעתה לאביי פי' רש"י שפיר שהרהינו אצלו וק"ל:
עוד יש להקשו' בסוגי' זו לסברת הב"ח [בא"ע סי'] דמעכשיו קודם שהגיע זמן יכולין לחזור. א"כ לפ"ז קשה מה מהני מעכשיו נימא שיפקע הואיל ואי בעי חוזר כקו' הר"ן. וכאן לא שייך תי' הר"ן דמחוסר ממון. ויש לדחות. וגם דעת הב"ח בל"ז תימה ע' פי"ז בקידושין דף וק"ל:
פד) נעתיק עוד מה שתי בני קו' הרא"ש בסוגיא דדבר הגורם לממון ע"ש שהביא בכם הגאונים דישראל שהפקיד חמצו אצל גוי אינו עובר עליו דכתיב בבתיכם וראייתם מוגונב מבית איש ולא מבית הקדש וכ' הרא"ש ולא אבין ראייתם ע"ש עיין ט"ז (סי' תמא) ויש ליישב דלכאורה הסברא בלא ראי' מכרעת כן דאמאי יעבור אבל יראה אדבר שאינו ברשותו שהפקיד ביד גוי. אך י"ל דהא מוכח דהתורה הקפידה אדבר שהוא שלו אף שאינו ברשותו לעבור אבל יראה דהא כל חמץ אינו ברשותו כמו שאמר ר"א שני דברים וכו' הואיל ואסור בהנאה. ועיין רשב"א בסוכה סוגיא דאתרוג של ערלה שכתב הרשב"א שם דזה לא מקרי אינו שלו הואיל ואין לאחרים אתו בהאתרוג איך נימא שאינו שלו וראייתו י"ל ג"כ מהך דוגונב מבית איש דאל"כ יקשה למה לי קרא ת"ל מה קני בהגניבה הא אסור באכילה ובהנאה. ועתה מביאים הגאונים שפיר ראי' מוגונב מבית איש כסברת הרשב"א הנ"ל א"כ ממילא הסברא כנ"ל ודו"ק פד) עוד אמרנו ליישב קצת דעת הרי"ף הנ"ל אחר שנבין לפי מה דמבואר במס' ב"ב (קלו:) בהאומר לבנו נכסי נתונין לך מהיום ולאחר מיתה דיאכל גוף מהיום ופירות לאחר מיתה ואם מכר הבן ומת בחיי האב פליגי ר"י ור"ל. אי קנין פירות כק"ה דמי או לא, ולר"י אין מכירתו מכירה רק דוקא אי מת האב תחלה דאז כיון שמטי ליד הבן. כולי האי לא אלים קנין פירות לחשוב כמו דבר שלא ב"ל על ידיהן. ועי' בתוס' ביבמות (לו:) ד"ה [ור' יוחנן וכו' שכ'] אבל אי מת הבן תחילה בטל המכירה כיון דהי' לפירות ביד האב. ובזמן שיחול המכירה כבר מת הבן ע"ש היטב. וא"כ לפ"ז כאן נהי דלמפרע הוא גובה מ"מ הא תוך הזמן הפי' של הלוה. ולא גרע ממהיום ולאחר מיתה וא"כ ממילא בטל מכירת המלוה למ"ד קנין פירות כק"ה דמי וע"כ אביי ורבא סברי כמ"ד לאו כק"ה דמי. א"כ י"ל הרי"ף פסק כמ"ד כק"ה דמי כאשר כן דעת הרבה פוסקים א"כ אין נ"מ בהך פלוגתא דאביי ורבא. אף די"ל עדיין נ"מ במטלטלין דלכאורה לא שייך בהו פי' י"ל דלמסקנא במטלטלין מודה אביי דמכאן ולהבא ה"ג כמ"ש הרמב"ן במלחמות וק"ל. ואין להאריך:
ועי' בזה בי"ד (סי' רכ) במשכיר בית לחבירו אי יכול להקדישו. ובח"מ (סי' שיב) אי יכול למוכרו ושם הבאנו מה שכ' המ"ל בזה ואכ"מ. וגם לא עיינתי היטב כעת אי הרי"ף פורק כמ"ד קנין פי' לאו כקה"ג דמי: פא) במס' גיטין וב"ק ושאר דוכתי דקאמר רבא הקדש חמץ ושיחרור מפקיעין מידי שיעבוד ופי' רש"י חמץ היינו נכרי שהלוה לישראל על חמצו ולא הרהינו אצלו עובר. ולכאורה הקושיא מפורסמת אמאי לא פי' הרהינו אצלו ולא אמר מעכשיו ועי' פי"ז בגיטין וכאן. ועי' גם בפר"ח (רסי' תמא) והנה כל האחרונים הרגישו בזה. דא"כ אף לאביי דאמר למפרע הוא גובה יעבור הישראל כיון דהחמץ מפקיע. רק לסברת תוס' בגיטין (ניחא) דלאביי אף הקדש אינו מפקיע ניחא עש. ועי' רשב"א בחי' לגיטין שם. ולפי פי' הפשוט עיקר הכונה דלא תימא כיון דחמץ של ישראל אינו אסור רק מטעם קנם. א"כ ס"ד ישראל שהלוה לחבירו ואחר הפסח מצא אצלו חמץ שעבר עליו הפסח ס"ד דלא שייך לומר קנס דהרי קנסינן לי בזה להמלוה והוא לא עבר דנהי דבעלמא אסור לכל העולם היינו דכיון שאסור לו אסור לכל משא"כ הכא עיקר הקנס לאחר וק"ל. לכך קמ"ל חמץ מפקיע וכו' אבל רש"י לא פי' כן. ע"כ נ"ל דהנה אם אמר מעכשיו עיקר הטעם דבעי הרהינו אצלו דאל"כ הא הי' באחריות ישראל. ולכאורה הוי סברא לומר נהי דאסור בהנאה יהא עכ"פ מותר לתת לו החמץ בחובו ואי משום פורע חובו מאיסורי הנאה הרי אחר שיתן לי יהי' למפרע שלו. וא"כ שלו הוא נותן לו. וכמו דאמרינן בא"ה הש"ל כמ"כ ס"ד בזה כיון דאחר הנתינה יהי' שלו. לכך קמ"ל דמפקיע מידי שיעבוד. ולא שייך לומר שלו הוא נותן לו וק"ל:
ומעתה לא קשה אמאי לא פירש"י שהרהינו אצלו בלא מעכשיו. דא"כ לא הוי שייך לומר לענין לתת בחובו דהרי כיון שהוא כבר אצלו אם מחזיקו בחובו ל"ל בה ואין מחויב הישראל לפדותו. ואף שכ' המג"א (בס' תמא) דהישראל מחויב לפדותו. ודמי למי שאנס המלך גורנו בחובו. כבר ביארנו בחי' על הל' פסח דדבריו צ"ע טובא דהרי מבואר בנדרים פ' השותפין כל היכא שאינו פורע בידים חובו מח"ה ש"ד ואנס המלך וכו' טעם אחר יש בו משום דמשתרשי לי' כמבואר בחולין (קלא.) משום דהוי גזל כהן יע"ש: פב) עוד נזכיר הנה צריך להבין לאביי דאמר למפרע וכו' א"כ לכאורה ה"ה מלוה ע"פ. וכ"כ הרמב"ן במלחמות. א"כ אמאי לא יגבה המלוה ע"פ ממשועבדים כיון דלמפרע הוא שלו. א"כ הוי כאילו קנה הלוקח גזל. אך ז"א דאם בא אח"כ לכלל גבי' הוי למפרע שלו. אבל אם לא בא כלל לכלל גיבוי לא וק"ל. ועפי"ז קשה לי מ"ש הרא"ש בקידושין פ' האומר מלוה ע"פ אינו גובה ממתנה אף ממה שנתנו היתומים משום דבע"ח מכאן ולהבא וכו'. ות"ל אף אי למפרע מ"מ הא לא בא לכלל גיבוי. ולחלק בין מה שנתנו היתומים או הוא עצמו לענין זה רחוק בעיני וכעת לא עיינתי היטב בזה ועי' בחי' בא"ע (סי' ק') ובח"מ (סי' רנב) ע"ש. גם נזכיר מה שהבאנו בא"ע (סי' צו) דיש מן האחרונים אשר צידדו לומר דאף לדידן דקיי"ל מכאן ולהבא וכו מ"מ אם מכרו המלוה שיהי חל לאחר שיגבה לא מיקרי דבר שלב"ל כיון דעכ"פ יש לו שיעבוד ע"ש. אח"ז ראיתי כי הרא"ש בקידושין לא כ' זה אבל אזכור כי אחד מגדולים כ' טעם זה ועתה לא אזכור מי: פג) עי' ח"מ וסי' קב סעי' די"א אחר שכבר הגיע הזמן יכול המלוה למכור. והש"ך דחה דבריהם מסוגיא דהכא. ועי' או"ת שם שכ' דאדרבה דעיקר ראיית י"א אינו מסוגיא דהכא כפי שהביאם הבעה"ת דהיינו מדקאמר לרבא השתא הוא דלא פריק משמע דעכ"פ השתא הוא דחל ויכול למכור אף שלא נעשה עדיין שומא והכרזה ע"ש. ולכאו' לפי גי' דידן השתא הוא דקני אין כאן ראי' כלל דאיירי שנתן לו מדעתו השתא הקרקע וק"ל ועי' עוד באו"ת שם שכ' בשם ג"ית שהק' לפי מאי שתי' העיטור לדחות ראי' הי"א הנ"ל דשם איירי במשכון. א"כ הא דפריך אח"כ ממתני' נכרי שהלוה לישראל וכו' וקאמר לאביי ניחא ות"ל כיון דהוא איירי במשכון ומתני' לא איירי במשכון לס"ד ע"ש וגם קו' זו לא הבנתי כעת לאביי ל"ל משכון הרי כיון שנותן לו אח"כ אז למפרע וכו' לדידי'. ואף אם איני נותן לו מדעתו מ"מ לאחר שומא והכרזה הוי למפרע שלו. וגוף הס' אין ת"י וכפי הנראה מ"ה דראי' הי"א הוא אף מאביי דמאי שייך למפרע הוא גובה כיון דצריך שומת ב"ד ולא שייך גביי' כ"ז שלא שמו ב"ד ואף לאחר ששמו ב"ד לא שייך לומר למפרע ואף אי נותן לו מדעתו אח"כ מ"מ לא שייך לומר למפרע כיון דאז לא הי' שומא וע"ז תי' בעה"ע דאיירי במשכון וא"כ הקשה הגי"ת שפיר ועי' או"ת שתי' דודאי גם המקשה ידע במשכון והא דמשני הרהינו היינו שאמר לו מעכשיו ע"ש ודבריו תמוהים דהרי אכתי לא אסיק לה באייר מעכשיו רק עד לקמן וק"ל מ"מ היוצא לנו מדבריו די"ל הרהינו אף אם לא הניח אצלו רק שאמר לו מעכשיו. ועפי"ז יש לפרש פי' אחר בסוגיא דלקמן. די"ל הא דמסיק הרהינו ומעכשיו במתני' היינו לא שהניח אצלו רק שאמר לו על דבר זה יהא מעכשיו שלך אם לא אתן לך לזמן פלוני. ואם לא אמר מעכשיו הוי ג"כ הפי' הרהין שאמר אם לא אתן לך לזמן פלוני יהא מאז שלך וכל עיקר הענין דלא תימא שאמר לו סתמא אם לא אתן לך לזמן פלוני מעות כל מה שתגבה יהא מעכשיו שלך וזה לא הי' מהני משום אין ברירה. לכך קאמר הרהין שהי' דבר מיוחד. ובזה יש ליישב הרבה בסוגי' זו. אכן הואיל ואין ס' בעה"ת ת"י לא אאריך בזה:
עוד צידד האו"ת שם לומר אף לרבא אם מכר אחר זמן פרעון במשכון שת"י רק לא הי' עדיין שומא. עכ"פ לאחר שנעשה שומא ודאי גבי למפרע מזמן פרעון. ומהני מכירתו ע"ש:
מה שיש לפלפל בדברי תוס' בד"ה משעבדנא וכו'. ובדברי מהרש"א. אי הפי' בתוס' דהוי כאילו הם ביד המלוה הראשון הארכנו הרבה בקונטרס מיוחד.
בח"מ וסי' פה וסי' קכא) ואין להאריך פה:
פד) בלימוד הסוגיא אמרנו ליישב דעת הרמב"ם שפסק דבעי דוקא הגיע זמן קודם פסח, והקשה הרא"ש א"כ האיך קאמר בשלמא לאביי וכו' ת"ל הא לס"ד איירי בהגיע הזמן אחר הפסח כאשר ביארנו לעיל דאל"כ כיון שנתנו לו קודם פסח פשיטא דאינו עובר וא"כ אי בהגיע זמן אחר פסח א"כ אף לאביי קשה:
ונ"ל בהקדם מה שפי' הבעה"מ בסוף שמעתין דמשני במעכשיו לא שמכרו לו לגמרי ע"ש והרמב"ן תמה ע"ז מאי מהני זאת ע"ש. ולכאורה מאי דדחקו לבעה"מ לזה היינו משום דהי' קשה לו אם ס"ד דאמר לו מעכשיו יהא שלך אם לא אתן לך לזמן פלוני. וא"כ ממילא כל השבח ואם נתייקר בתוך כך הוי שלו. א"כ מדוע נקט התנא המלוה הא לאו הלואה רק מכירה גמורה בתנאי. לכך פי' כנ"ל והוי הלואה וק"ל. א"כ לדידן דלא מפרשינן הכי תיקשי הא הוי מכירה. אך י"ל דכאן גם הברירה ביד המלוה אם ירצה ליקח מעות מהלוה מחיוב הלוה לתת לו מעות. רק אם ירצה המלוה אז ליקח אותו דבר. וגם הלוה לא יתן לו מעות יהא אותו דבר קנוי לו למפרע ולכך קרי לי' הלואה:
ומעתה י"ל דאין טעמו של הרמב"ם משום הואיל ובידו לפדותו. די"ל כמ"ש הח"י הישראל ודאי לא יפדנו. רק שמא הנכרי לא ירצה בחמץ ויצטרך ליתן לו מעות ומש"ה עובר ע"כ צריך דוקא שיגיע הזמן קודם פסח. כ"ז למסקנא דאיירי במעכשיו. אבל לס"ד הוי איירי שפיר שעשאו אפותקי מפורש ואין הברירה ביד המלוה כלל רק הלוה אם ירצה יתן לי' מעות ושפיר קרי לי' מלוה עיון דלא אמר מעכשיו. א"כ קאמר שפיר לאביי ניחא כיון דאין ברירה ביד עכו"ם. י"ל שפיר שהגיע זמן אחר הפסח. וכן לקמן בלימא כתנאי קאמר שפיר ותסברא כיון דלא איירי במעכשיו. א"כ הא דנקיט על חמצו היינו אפותקי מפורש א"כ לא עבר אף בהגיע זמן אחר פסח וק"ל: ועפי"ז י"ל גם דברי רש"י במתני' שכ' הטעם כיון דהרהינו אצלו לא מחוסר גוביינא א"כ משמע אף לאביי בעי הרהינו אצלו דתהוי גבוי ועומד א"כ תיקשי למאי דס"ד. ולהנ"ל י"ל עיקר הסברא דמחוסר גוביינא היינו דאי הברירה ביד עכו"ם א"כ הוי שפיר מחוסר וכו'. משא"כ לס"ד דהוי אפותקי מפורש והכל כנ"ל. רק דבהא פליג רש"י על הרמב"ם דסובר אף הרהינו אצלו לא מהני בזמן אחר פסח.
ולרש"י מהני וק"ל:
ואף שיש לפרש בכמה אופנים דאף למסקנא אין הברירה ביד עכו"ם. ואפ"ה קרי לי' הלואה דאם יאבד באונס יהא האחריות על ישראל דע"כ המ"א סובר כן שהרי הקשה ובסי' תמא) ת"ל אחריות אונסין על ישראל ומנ"ל הא כיון שמכרו לו הוי הכל על הנכרי [וא"כ] שלו נאנס וצ"ל שסובר דמ"מ לענין זה הוי הלואה. וכעין זה כ' הב"ח. ועי' ג"כ באו"ת (סי' עב ס"ק י"ג) פי' ג"כ דברי המג"א כן. מ"מ י"ל דברי הרמב"ם כנ"ל:
עוד י"ל עפ"י דברי הרא"ש שסובר דלמסקנא בעי הרהינו משום אחריות. ולדידי' קשה ג"כ איך הוי ס"ד דלאביי ניחא. והי' צ"ל דהי' תנאי בפי' בלי אחריות א"כ ל"ל למסקנ' הרהינו אך לפי הפשוט י"ל כיון דע"כ צריך לאוקמי בגונא שהעכו"ם קיבל אחריות א"כ ל"ל לדחוקי לאוקמי שהתנה לכך מוקי לה בפשיטות בהרהינו וכו' וק"ל, אכן לפי הנ"ל י"ל למסקנא קשה מדוע נקיט המלו' וע"כ צ"ל שהברירה ביד הגוי א"כ ממילא כשיאבד יאמר אני רוצה ליקח מעות לכך מוקי לה בהרהינו וק"ל. משא"כ לס"ד וכנ"ל. וגם עפי"ז י"ל דברי רש"י במתניתין וק"ל ואין להאריך:
עוד נאמר לכאורה אף לדעת הרמב"ם בהגיע זמן אחר פסח דעבר ישראל מ"מ יש מקום לומר דעכ"פ לענין זה שרי להניח אצלו בהרהינו דלא שייך בזה פורע חובו דשלו הוא. ואפשר אף אם לא הרהין שרי ליתן לו דנותן לו שלו. משא"כ פורע חובו והבן זה:
ומעתה במתני' י"ל שפיר הא דתנן מותר בהנאה י"ל מותר ליתן לו כיון דלמפרע הוא גובה הוי שלו רק הרמב"ם איירי לענין הנאה מחמץ עצמו זה דוקא אם הגיע זמן קודם פסח דלאחר פסח כבר עבר על ב"י וק"ל. והא דפריך הש"ס לקמן ותסברא וכו' היינו דלשון עובר משמע דאסור גם ליתן לנכרי וק"ל ואין להאריך:
עי' רמב"ן במלחמות שפי' למסקנא דפליגי לענין משכון כמו כן י"ל לענין למפרע הוא גובה דנכרי גרע ע"ש. ועי' ח"מ (רס"י קצד) שנחלקו שם הסמ"ע וש"ך דהסמ"ע סובר דלכ"ע ישראל מנכרי קונה במעות. והש"ך חילק ע"ז. ולכאו' חלי ג"כ בפלוגתא דר"מ ורבנן וק"ל:
פה) ועתה נפלפל קצת בדברי הגאון בתשו' שאגת ארי' בסי' עז וביאר דביטול לא מהני לחמץ של עכו"ם שקיבל ישראל אחריות. חדא מדאמרו חכמים לר"י כל דין שאתה דן תחילתו להחמיר וסופו להקל אינו דין. ומאי קולא איכא הכא הרי ע"כ יבטלנו. אלא ע"כ דמשכחת לה כי האי דלא מהני ביטול.
ועי' פר"ח (ר"ס תלא) בה. ובאמת י"ל עיקר הכוונה דמ"מ לא מקיים העשה בזה דאף בלא ביטול קשה ת"ל לרש"י דאיירי קודם זמן איסורו א"כ קשה מאי שהוכיח הכל בו שהביא הפר"ח סי' הנ"ל מכח ק"ו הנ"ל דביטול לא מהני לחמץ ידוע וכו' ע"ש. ות"ל אכתי הא יכול למוכרו לעכו"ם. א"ו משום דסובר עדיין לא קיים העשה אף דלפני זמנו יכול למוכרו מ"מ מי שרוצה לקיים העשה עכ"פ מצוה קעביד והכלבו סובר בביטול מקיים אף העשה. וזה אין מוכרח לדעת שאר פוסקים וק"ל. וכבר ביארנו בזה במק"א:
עוד הביא ראי' משוחט פסח על חמץ דלוקה ואמאי הא הוי התראת ספק שמא ביטל וגרע טפי מהתראת ספק א"ו דאיירי בכה"ג. וכבר הרגיש בזה בתשו' פי. וכבר כ' בחי' על ה"פ דגם זה אין מוכרח דהכי מתרינן לי' אם לא תבטל חמץ שלך ותשחוט הפסח תעבור בלאו. ואף דיש מקום לומר אף אם מודה שלא ביטל אין אדם משים עצמו רשע ומסתמא ביטלו ואינו נאמן על עצמו. מ"מ אין זה מוכרח וק"ל:
ומה שהביא עוד ראי' מהא דהלש עיסה בטומאה בי"ט גם בזה כבר הרגיש בתשו' הנ"ל. וגם באחרונים סי' תנב) ה"ה בח"י וא"ר.
ועיקר התירוץ דעכ"פ מדרבנן אסור. וגם בחי' שם כ' בזה. אכן עוד הביא ראי' מדאמרי' חמץ אינו ברשותו של אדם הואיל ואסור בהנאה ועשאו וכו', לכך לא מהני ביטול. ות"ל אף דקיי"ל דבר הגורם לממון לאו כממון דמי. מ"מ בחמץ גלי תורה דליחייב מטעם בל ימצא א"כ גם ברשותו הוי הואיל וראוי לו אחר פסח. א"ו דלא גלתה תורה רק לענין איסור אבל לא שיהא ברשותו ומסיק דלר"ש באמת מהני בחמץ עכ"פ הפקר גמור ע"ש. אכן י"ל עכ"פ לא קיים העשה וק"ל:
וקצת תימה עליו שלא הזכיר דעכ"פ לר"ש אסור לאחר הפסח מדרבנן אף שביטלו א"כ ממילא אין ברשותו ואף הפקר גמור לא מהני. ומה גם הואיל ועשה זה לאח"ז איסורו דכבר עבר. וא"כ כיון דאסור אחר פסח ממילא אינו ברשותו. ואי משום דעיקר קו' מנ"ל בחמץ דעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו. דילמא מש"ה מה"ת עובר על ב"י הואיל ובאמת ברשותו לענין אחר פסח. זה י"ל ואין להאריך:
וכבר כ' במק"א דקשה ג"כ למ"ד ח"ש מותר מן התורה. א"כ מנלן בחמץ דאינו ברשותו הלא ברשותו לענין לאכלו פחות פחות משיעור. או לכ"ע אם נאמר בהנאה אין אסור ח"ש (בהנאה) מן התורה. וכאן אקצר. (סי' תמא) ובח"י וא"ר. יראה ג"כ מדבריהם דביטול מהני בחמץ ש"ע באחריות ישראל ע"ש. ואי משום גוף הסברא איך שייך הפקר כיון שאינו שלו י"ל מ"מ כיון שמפקירו אם יזכה בו נכרי אזי הוא יצטרך לשלם א"כ שוב לא מיקרי גל"מ וק"ל:
עוד ראיתי שם בשאג"א (סי' פ"ג פ"ד פ"ה) שפילפל בהך דמשמע מדברי אחרונים דלגאונים בקבלת אחריות הנכרי תליא מילתא. ולא היא. והרגיש ברוב הראיות אשר הבאתי לזה. גם החליט דחמצו של נכרי ביד ישראל וקיבל עליו אחריות ואח"כ הפקידו ישראל ביד נכרי אחר אפילו מדרבנן אינו עובר אף שהנכרי השני לא קיבל אחריות דלא כמג"א ושרי עכ"פ בהנאה אחר פסח ע"ש:
פו) שם בגמ' ת"ר חנית ופועלים יכו'. עי' ב"י (סי' תמח) הביא בשם בעל עיטור שסובר דחמץ של נכרי אחר פסח אסור עכ"פ באכילה ועי' ב"ח וטו"ז מה שהקשו מברייתא זו. ותי' ע"ש. ונראה דבה"ע לשיטתו הוכיח דינו דהוא פסק חמץ ישראל שביטלו קודם פסח מותר אחר פסח בהנאה רק באכילה אסור משום דסובר ביטלו הוי כמו חמצו של אחרים דלא גזרינן אטו לא ביטלו והוי רק כמו שאר חמצו ש"נ. וא"כ י"ל דהי' קש' לו אי חמץ ש"נ מותר לגמרי אחר פסח א"כ כמ"כ יהא חמץ של ישראל שביטלו. א"כ הא דתניא פ"ק דחולין (ד:) חמצן של עוברי עבירה מותר אחר פסח מפני שהן מחליפין ומוקי לה התם כר"ש א"כ ל"ל מחליפין נימא מסתמא ביטלו אותו לפני פסח, א"ו אף חמץ ש"נ אסור באכילה א"כ ממילא אף ביטלו אסור דלא עדיף מהפקר וק"ל:
ועפי"ז יש ליישב דעת רש"י בחולין וד"ז בד"ה מפני וכו' גבי הא דחמצן של ע"ע שהביא שם בשם י"מ שפי' דאף למחליף עצמו מותר. והקשה רש"י א"כ מצינו דמים לחמץ בפסח. וי"ל באמת ודאי מבטלין וא"כ היי רק איסור אכילה וא"כ אם החליף ודאי מותר לגמרי וק"ל.] פז) שם במתני' האוכל תרומת חמץ וכו'. לכאו' קשה כיון דמתני' איירי במפריש תרומה והחמיצה והיינו בפסח דאי החמיץ קודם פסח א"כ מאי איריא הפריש תרומה ואח"כ החמיצה דקאמר בבריית' בד"א כו' ת"ל אף אי הפריש חמץ ג"כ כן כמ"ש רש"י שם רק דבעי לאוקמי בהפריש בפסח. א"כ קשה אמאי חל איסור חמץ על איסור תרומה טמאה דהוי בעשה אף לכהנים. ולא שייך לומר דהוי איסור כולל שאר חמץ חולין כיון דאיסור חמץ בא על ד"ז כשנתחמץ. ומאי שייכות זה לשאר חמץ דוקא אם נתחמץ קודם פסח בא איסור חמץ על כל חמץ שייך שפיר איסור כולל משא"כ בכה"ג דשאר חמץ כבר נאסר רק זה אשר עתה נתחמץ ומאי שייכות שאר חוץ לזה. ולקמן אי"ה בסוגיא דמצה של טבל נאריך בזה ואיסור הנאה לא מיקרי איסור כולל. א"כ לא חל כלל חמץ ואם נאמר דנהי דאין איסור [חמץ] חל מ"מ היינו למלקות אבל עכ"פ אסור גם משום חמץ ניחא. וכבר הארכנו בזה בתשו' דיש דעת הסוברים דלא חל כלל א"כ קשה. ואי משום דאכתי הרי עובר על ב"י א"כ לא שוי' מידי כיון דע"כ צריך לבערו. אך לכאו' הא יכול ליהנות בשעת הביעור. ולחכמים דסברי השבתת בכל דבר א"כ יכול למוכרו לנכרי לכאו' בכה"ג ואם נאמר דחמץ הוי מוסיף הואיל ועובר גם על ב"י זה דוחק דנימא משו"ה תיהוי מוסיף וק"ל. ועי' בפי' המשניות להרמב"ם שפי' באמת הא דמדמי עצים ג"כ בתרומה טהורה קמ"ל דאף דמי עצים פטור. אבל לרש"י דמפרש לה בתרומה טמאה קשה. ואם נאמר שנתחמץ תחלה ואח"כ נטמא ניחא לכאו' דאיסור טומאה חל על חמץ לר"ש דסובר דחמץ לאחר זמנו מותר א"כ הוי שפיר איסור מוסיף שיאסר אף אחר פסח. ועי' רמב"ם פ"ח מהל' נדרים) שסובר דכה"ג מיקרי מוסיף.
והראב"ד שם השיג ע"ז ע"ש:
פח) שם תנן נן האוכל תרומת וכו' אלא א"א לפי דמים משלם חמץ בפסח וכו'. עי' פי"ז שהק' דילמא אתי כר"י דלקמן דסבר לא זהו חמץ שמוזהרין עליו בב"י וכו' א"כ יכול להשהותו עד אחר פסח והוי שפיר בר דמים ע"ש. וראיתי בס' צל"ח שכ' דלק"מ דאי איירי שלא בא עדיין ליד הכהן. א"כ בודאי אינו חייב רק לצאת י"ש דהא הוי ממון שאין לו תובעין וא"כ כה"ג אף בסיפא חייב דקלב"מ חייב עכ"פ לצאת י"ש ע"ש ולדידי קו' הפי קשה טובא דהרי מבואר במ"ל (פ"י מה"ת ה"א שחולק על בעל קרבן אהרן שכ דתרומה כ"ז שלא באה ליד כהן לא חייבה תורה בקרן וחומש אלא דלעולם חייב וזה היינו מדינא מקרא א"כ שפיר בשוגג חייב משא"כ במזיד דתרומה דלא גילתה תורה כלל. ובודאי אי דהגל"מ לאו כמ"ד לא ק"מ כיון דמ"מ השתא לא שוה מידי רך דילמא מתני' כמ"ד דבר הגל"מ כמ"ד ובסוגיא דטובת הנאה אמרנו ליישב קצת די"ל למ"ד דבר הגל"מ כמ"ד אז ודאי טובת הנאה ממון וא"כ עובר עלי' הזר וק"ל:
פט) שם בגמ' הא יני רנב"ה היא וכו' מה דק' אמאי לא משני משום מילקי לקי וכו' כמו שפי באמת הרמב"ם בפי' המשניות ולקמן נאריך בזה אך י"ל דא"כ הי' קשה אמאי נקיט תרומת חמץ ליתני חמץ לחודי' דשוב ל"ל דקמ"ל דאף מזיד דתרומה פוטר הא לענין מלקות אין חילוק וק"ל. ולקמן נאריך בזה:
עוד נראה ליישב דאי משום מלקות הא רישא דנקיט שוגג היינו לגמרי שלא הי' ידע מאיסור דאז היינו מזיד בלא התראה לא חייבה תור' חומש כמובן. א"כ סיפא דנקיט מזיד יהא ע"כ בהתראה א"כ אמאי לא נקיט ג"כ (לענין) דין מזיד בלא התראה דמשלם קרן ולא חומש. א"ו דמתני אתי כרנב"ה ובכרת אין חילוק אם הי' התראה או לא וק"ל:
צ) עי' רמב"ם (פ"ו מה"ת) שפוסק לפי דמים משלם. ובהל' פוסק דהאוכל תרומת חמץ בפסח פטור לגמרי משום טעם זה. ועי' בראב"ד שהקשה מנ"ל לאוקמי סתם מתני דלא כהלכתא אמאי לא נימא דלפי מידה משלם ואתי שפיר כהלכתא. ועי' בכ"מ שתי' דפוסק כר"ע דהלכתא כותי מחבירו. וגם ראב"י משמע דסבר כן ע"ש. ולכאור' כונתו במה שכ' רק משמע שסובר כן. היינו משום די"ל ראב"י סובר לפי מידה וכו' רק עיקר הטעם דפטור בתרומת חמץ משום דכתיב ונתן לכהן את הקודש וגו' וא"כ הי' באמת ניחא במה שפוסק הרמב"ם דתרומת חמץ פוטר אף בשוגג. אך מ"מ הדין לפי מידה. והרמב"ם פ' לפי דמים, לכך קאמר דמשמע גם ראב"י סבר לפ"ד וק"ל:
ולכאורה האיך מצינן למימר טעמא דראב"י משום לפי דמים ת"ל הא בהדיא יליף לה מקרא צ"ל דמקרא גופי' ילפינן לפי דמים דאל"כ מאיזה טעם פטרה תורה וק"ל. וק"ק מדוע לא הזכיר הכ"מ כלל ת"ק דאבא שאיל דלקמן ע"ב דקאמר שיעור תרומה בכזית ולדידי' ונתן אתי פרט לאוכל תרומת חמץ וכו' וצ"ע קצת. וראיתי בצל"ח שהקשה לריב"ן שסובר דחמץ אסור בהנאה וא"כ מאי דרש בקרא דונתן ואי דסבר כאבא שאול א"כ בלא"ה חמץ בפסח פטור כיון דאינו שוה פרוטה ע"ש. ולדידי אין זה הכרע דהא אף לרבנן בעי דוקא שיהא שוה דמים למ"ד לפי דמים משלם. ולהכי קאמר דחמץ פטור. ואף הא לחכמים לא תלי כלל בדמים דהא הקפידה תורה אף בפחות משוה פרוטה. ואי דלרבנן בעי תרתי כזית וש"פ ז"א כמו שפסק הרמב"ם להדיא (פ"ו מה"ת הכ"ג) ע"ש ובאמת מוכח כן דלקמן למאי דבעי הש"ס לומר דלאבא שאול תרתי בעי א"כ ע"כ לת"ק כזית לחוד סגי וגם למסקנא מדקאמר א"ש עד שיהא בו שוה פרוטה וכו' משמע לת"ק כזית לחוד סגי. ואמת אגיד אשר דברי הכ"מ שם (הכ"ג הנ"ל קשים אצלי להבין מה שכ' תחילה להקשות על הרמב"ם מנ"ל דכזית לחוד מהני והרי הש"ס פריך אי דלית בי' שו"פ אף קרן נמי לא לישלם וכו' והרי הש"ס מיירי בדליכא כזית דאז לא גילתא תורה לחיוב. ומשום גזלן ליכא הואיל ואין בו שו"פ משא"כ כזית חייב מצד גזיה"כ דתרומה וק"ל ואם נפרש זה בתי' הכ"מ שם לא הבנתי מה שכ' אף דהך דרשא דאיש כי יאכל וכו' אברייתא קמייתא איתמר מ"מ אין מוקדם וכו' ולהנ"ל אין לה משמעות לדעתי הקצרה. נחזור לענינינו א"כ ע"כ דאף לרבנן נהי דלא בעי ש"פ מ"מ בעי שיוי דבר מה רק אי לפי מידה משלם אנו חושבין רק המדה אילו לא הי' חמץ הי' שוה א"כ כמו כן לריב"ן נוכל לומר דסבר כא"ש ואפ"ה חמץ חייב דלפי מידה וכו' ואילו לא הי' חמץ הי' ש"פ וק"ל. גם מה שכ' שם הצל"ח למאן דסבר כרי"ה דחמץ מותר בהנאה אין ראי' כלל מונתן די"ל דקרא לא אתי רק שלא ישלם חמץ בפסח. אבל לרבנן כיון דסברי דאסור בהנאה א"צ קרא לזה וע"כ אתי להאוכל חמץ וכו'. ולכאורה אטו מי לא משכחת לה שאר איסורי אכילה כגון חדש לפני עומר. וגוף התי' דחוק לומר דקרא אתי למעוטי שלא ישלם איסורי אכילה דהא ראוי להיות קודש. ואפשר כוונתו דבר שלא הי' לו שעת הכושר ואין להאריך בזה. עכ"פ היוצא לנו דמדברי הכ"מ יראה דהך דדרשינן מונתן וכו' תלי' ג"כ אי לפי מדה או לפ"ד כנ"ל. וקצת נ"ל לריב"ן דסובר ונתן אתי לומר נתינתו מקדשתו ואין הפרשתו מקדשתו. וע' מ"ל (פ"י מה"ת ה"א) שם הביא ברייתא דת"כ דפליגי תנאי אי הפרשתו מקדשתו או נתינתו. ופי' הוא היינו הנך תשלומי תרומה אי נעשין מיד תרומה משעת הפרשה או משעת נתינ' ומ"ד משעת נתינה יליף לה מונתן א"כ אצטריך ונתן להכי. גם י"ל לנותן ועשר שני שלא נפדה. ע' רמב"ם פ"י הנ"ל וק"ל. ומעתה י"ל הוכיח הרמב"ם דהלכה לפ"ד משלם מדקא' הש"ס דלת"ק דא"ש אתי ונתן למעוטי תרומת חמץ ולפי פי' הכ"מ היינו דלפ"ד משלם ומדוע מוקי לת"ק שלא כהלכה ואמאי לא קאמר דאתי לנתינתו מקדשתו וכנ"ל א"ו דזה ג"כ הלכה לפ"ד משלם וק"ל: צא) בפשטות הסוגיא צריך להבין דקאמר כל היכא דמעיקרא שוה ארבע ולסוף זוזא ודאי משלם כדמעיקרא דלא גרע מגזלן. ולכאורה לפי סברת המ"ל דאף קודם שבא ליד כהן חייב א"כ מתורת גזילה אינו חייב כלל דהוי ממון שאין לו תובעין רק מתורת תרומה א"כ שפיר ה"מ למיבעי אף בכה"ג וע' בזה וק"ל:
צב) עוד נזכיר לכאורה מה שנסתפק המ"ל (פ"י הח"י) שם אי משלם חולין לפי ערך התרומה או לא ע"ש ולכאו' מה"ת ישלם חולין רק לפי ערך הא החולין גופייהו נעשו תרומה וא"כ הא משלם פחות. וצ"ל דס"ד כיון דבשעת תשלומין עדיין אינם תרומה לכך משלם רק לפי ערך. וכעין זה בגיטין (נד.) שם פי' רש"י גבי אכל תרומה טהורה ישלם חולין טמאין היינו רק כמו התרומה למ"ד לפי מדה משלם מהני מן התורה. והתוס' תמהו ע"ז. וע' ראשונים שתי' דכונת רש"י הואיל ועכ"פ בשעת תשלומין הי' כמו תרומה אף דנעשה אח"כ תרומה טמאה והוי פחות ממה שאכל מ"מ ל"ל בה א"כ כמו כן כאן. אכן שם לא הוי רק לענין בדיעבד אבל לכתחילה ודאי לא. גם מבואר שם דעכ"פ אי נימא לפ"ד משלם ודאי אין זה נכון. והמ"ל כ' זה לדעת הרמב"ם שפוסק לפי דמים משלם דהרי כ' כן סתמא על הרמב"ם וק"ל: ומה שהביא המ"ל דברי התיו"ט (פ"ו דתרומות משנה ד) שכ' וקרן דמי תומה היינו מעות דאילו דמי שיווי תרומה אף במקום דמשלם קרן וחומש אין משלם רק לפי ערך התרומה א"כ מוכח דסובר דאין צריך לשלם רק לפי ערך. י"ל כוונתו דהרי אף בקרן וחומש מ"מ אין משלם רק לפי ערך תרומה. והא דצריך לשלם חולין היינו כיון דאח"כ נעשה תרומה יהי' פחות וזה לא שייך בגוזל אבל אילו הי' צריך לשלם חולין לפי ערך תרומה דהיינו אם אכל סאה תרומה יצטרך לשלם שיווי סאה חולין הי' צריך ליתן יותר מסאה כדי שאח"כ כשיהי' תרומה יהי' שוה כמו סאה חולין. וקצת ראי' ג"כ מסוגין דאי אמרי' לפי מדה וכו' לא יחשוב לפי ערך רק מדה נגד חדה.
דאל"כ הא דאמר אכל גרוגרת ושילם תמרים אא"ב לפ"מ ניחא ואכתי הא אם שילם גרוגרת משלם יותר ותמרים לפי ערך. וא"כ אמאי תבא עליו ברכה לס"ד. א"ו דודאי אין משלם לפי ערך וע' בכ"ז:
ועפ"י מה שכ' לעיל י"ל דעת רש"י בגיטין הנ"ל, די"ל שם איירי שעדיין לא בא ליד כהן א"כ מדין גזילה א"צ לשלם רק משום תרומה א"כ אם נותן כפי ערך המידה אף אם עכשיו חולין טמאין שפיר דמי מדאורייתא ואין להאריך פה:
ועתה נבוא לבאר דעת הרמב"ם בפי' המשנה שכ' הטעם מש"ה במזיד פטור דאינו לוקה ומשלם. ואח"כ כ' ודמי עצים פטיר משום דאסור בהנאה וא"כ קשה ל"ל תרי טעמי וק"ל. ואמרנו ליישב דהנה הרמב"ם (בהל' תרומות פ"י הי"ח) פסק דאף במזיד צריך עכ"פ לשלם פירות אלא דבשוגג נעשה התשלומין תרומה משא"כ במזיד. וכ' המ"ל דכל הפוסקים חולקים ע"ז. ולי נראה שכן דעת הריב"ן ביבמות (ל. בתוס' ד"ה בשוגג וכו'). דלדעתי מיושב קו' תוס' כל הריב"ן שם וגם מיושב קו' תוס' ד"ה ואזיל דבאמת במזיד הייני שאכל במזיד מכח זה הכריח הרמב"ם דינו ע"ש וק"ל עוד כ' המ"ל דמלשון רש"י בשמעתין ד"ה איבעי להו מוכח דלא כרמב"ם שכ' דמש"ה ודאי במזיד לפי דמים משלם כמו שאר גזלן אבל בשוגג כיון שהקפידה תורה לשלם דוקא פירות מש"ה י"ל מידה וכו'. ולרמב"ם אף במזיד כן ע"ש. וא"כ קשה לדעת הרמב"ם מאי קאמר הש"ס אא"ב לפי מדה משלם מש"ה בשוגג חייב. א"כ קשה אמאי במזיד פטור. הן אמת די"ל דהרמב"ם סובר דעיקר הטעם דבשוגג לפי מ"מ הואיל והתשלומין לכפרה דלא כרש"י אך מ"מ דוחק:
ונ"ל הכל דהנה התוס' בכתובות (ל: ד"ה ולאביי) הקשו מאי משני הש"ס הכא סבר כר' נחוניא וכו' נימא מדאגבי' קניא וכו' וכתבו ה"ה באמת בתי' הש"ס שם ניחא גם כאן:
ומעתה מיושב שפיר קאמר אא"ב לפ"מ מש"ה בשוגג חייב וכ"ת במזיד אמאי פטור ז"א משום דאינו לוקה ומשלם אא"א לפי דמים משלם אמאי חייב ואי חמץ בפסח מותר בהנאה במזיד אמאי פטור ואי משום דאיני לוקה ומשלם ליתני חמץ לחוד כמ"ש רש"י באמת דע"כ איירי בשוגג בחמץ. וקמ"ל דמיתה בידי שמים פוטר. אבל למאי דס"ד קשה שפיר. אבל אי לפי מ"מ ל"ק דהיא גופי' קמ"ל דלפי מידה משלם וכן צ"ל לרש"י כמובן. ומשני שפיר סבר כר"נ כפרש"י:
ומעתה כ' הרמב"ם שפיר בפירושו דאיהו סובר באמת לפי מ"מ אף דבחיבורו פוסק לפי ד"מ זה מצינו כמה פעמים שחזר בו כידוע. גם כאן בלא"ה י"ל דדחיק לי' לאוקמי כרי"ה מש"ה פי' אליבא דמ"ד לפי מ"מ ולי' לא סבירא לי' מש"ה כ' הטעם דאינו לוקה ומשלם כנ"ל. אלא דע"ז קשה לי קו' תוס' בכתו' שם מדאגבי' קניא מש"ה כ' דאסור בהנאה א"כ החיוב בא משעת אכילה דלפי מידה משלם אף במזיד לדעת הר"ן וזה ודאי אם מזיק תרומה אינו משלם פירות אפילו בשוגג רק באוכל כמבואר וא"כ שפיר פטור משום דאינו לוקה ומשלם דמשעת הגבהה לא עביד מידי וק"ל [ועי' גיטין (נב: בתוס' ד"ה מנסך וכו') כעין סברא זו ושם בחי' הארכנו] ובפרט לפמ"ש השטמ"ק בכתו' שם דאין זכי באיסורי הנאה ע"ש. ודאי ניחא. אבל בלא"ה ניחא שפיר כנ"ל. ובהך טעמא דאסור בהנאה לחוד לא סגי דאכתי יתחייב על שעת אכילה מש"ה כ' משום אינו לו"מ ודוק. וא"ל דאכתי ל"ל הטעם משום איסור הנאה נימא כתי הש"ס התם בכתו'. ז"א דטעם זה ודאי פשוט יותר וק"ל:
ועפ"י מה שכתבנו דדעת הר"מ כרש"י בתי הש"ס סבר להו וכו' אמרנו ליישב ג"כ דעת הרמב"ם (בה' סנהדרין פי"ט ה"ב) שכ' זר שאכל תרומה טמאה חייב מיתה. והקשה הלח"מ שם מנ"ל כיון דקיי"ל כהן טמא שאכל תרומה טמאה פטור ה"נ נימא הכי ע"ש היטב. ואפילו לאו לא יהא בו. ואמרנו ליישב דהנה רש"י והברטנורא פי הא דתנן ומדמי עצים היינו תרומה טמאה ע"ש בתי"ט שכ' הטעם דאי בתרומה טהורה לא שייך שריפה ע"ש. ובאמת קשה להבין דודאי תרומת חמץ בפסח שייך שפיר שריפה. יצריך לדחוק בכונתו. יהי' איך שיהי' הוכיח הרמב"ם שפיר דינו כיון דלמסקנא ע"כ איירי ששגג בחמץ א"כ אמאי פטור רק משום מזיד תרומה א"כ בתרומה טמאה אמאי פטור.
א"ו דאף בת"ט חייב מיתה וק"ל. אלא דבאמת קשה לי מה שכ' רש"י ליתני חמץ לחודי'. דהנה (המ"ל בה"ת פ"י ה"א) שם כ' דאף תרומה שלא בא עדיין ליד כהן אפ"ה משלם בשוגג הכל מטעם גזירת הכתוב. וזה דוקא באוכל דבמזיק מבואר להדיא דפטור א"כ י"ל באמת איירי בכה"ג שלא בא עדיין ליד כהן. מש"ה לא אמרינן מדאגבי' קניא כיון דהוי ממון שאין לו תובעין רק החיוב בא משעת אכילה. וזה סברא נכונ' [ועי' ר"ן חולין פ' הזרוע שם כ' דאף כשהוא בעין אינו חייב רק משום מצוה ע"ש]. מש"ה לא נקיט חמץ לחוד דא"כ אף במזיד חייב משום מדאגבי' וכו' ולא איירי כלל בתי' הש"ס בכתובות שם וק"ל. ומעתה קשה גם לדעת הרמב"ם מאי פריך הש"ס במזיד אמאי פטור. ונסתר כל הנ"ל וק"ל:
ובזה מיושב היטב קושי' תוס' בכתובות שם דאמתני' לא מצי למיפרך כנ"ל אבל על אביי פריך שפיר דאיהו ע"כ איירי במזיד דבשוגג ודאי חייב ואי שלא בא עדיין ליד כהן א"כ בלא"ה פטור משום דהוא ממון שאין לו תובעין:
ובזה מיישב ג"כ דברי הרמב"ן לעיל (כט.) בסוגיא האוכל חמץ של הקדש במועד וכו' וכ' שם במלחמו' דבאמת סוגיין אתי ודאי אליבא דרבא דחייבי מיתה ב"ש אין פוטרין ואיירי מתני' שהזיד בחמץ. והקשה הפי"ז כאן קו' רש"י ליתני חמץ לחוד. ועפ"י הנ"ל ניחא וק"ל:
צג) גם אמרנו ליישב דעת הרמב"ם (פ"א ה"ב ממעשר) שפסק שם ישראל שאכל פירותיו טבלים וכן בן לוי שאכל מעשרותיו פטורין משום דכתי' אשר ירימו אין לו אלא משעת הרמה ואילך וקשה דבחולין (קל:) אית' אר"ח המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור וכו' ופריך הש"ס ת"ש מניין לישראל שאוכל פירותיו טבלים וכו' הא הורמו חייב ומשני הב"ע בישראל שנפלו לו מבית אבי אמו כהן.
וקסבר וכו' א"כ ולמה] הרמב"ם לא הביא כלל הך
שינויא:
ונ"ל דהנה המ"ל בה' תרומות (פ"י ה' ה"א) הנ"ל הביא דעת הקרבן אהרן שפי' הפלוגתא בת"כ ר"מ ורשב"א בהך מילתא אי תרומה שלא בא ליד כהן מחייב עלי' בשוגג קרן וחומש. והמ"ל תמה עליו ופי' הפלוגתא בענין אחר ע"ש וקשה לי טובא לדעת המ"ל. א"כ מאי פריך הש"ש התם בחולין מהא דתנן מניין וכו' כיון דרישא דקרא איירי בשוגג והך אשר ירימו הוא סיפא דקרא. א"כ ודאי לאחר הרמה חייב לשלם בשוגג ודוק, אבל לדעת קרבן אהרן ניחא דקו הש"ס לרשב"א האיך יפרש הפסוק וק"ל:
[הג"ה ואחר עיון ראיתי כי י"ל הש"ס הוכיח דע"כ הך אשר ירימו קאי על מזיד וקמ"ל דפטור קודם הרמה דאי על שוגג זה ל"צ קרא דהרי ברישא דקרא כתיב קודש ובודאי כ"ז שלא הפריש אינו קודם אלא ע"כ סיפא דקרא קאי על מזיד או על שוגג ולענין תשלומין לכהן מה שהפסידו ולא משום החיוב חומש וקרן לכפרה והבן זה, ועי' היטיב בקרבן אהרן פ' אמור בענין זה שם תראה מדבריו שסובר דאף קודם שהורמו למ"ד כמו שהורמו דמיין חייב קרן וחומש. וזה ודאי צע"ג נהי דהוי כמו שהורמו מ"מ ס"ס לא מיקרי קודם והבן]:
ומעתה מיושב דעת הרמב"ם כיון דאנן פסקינן כר"מ א"כ שפיר כ' דוקא קודם הרמה דלאחר הרמה חייב עכ"פ בשוגג. ואיהו איירי אף בשוגג וק"ל. אך מ"מ הדרא קושייתנו לדוכתי'. מאי פריך הש"ס במזיד אמאי פטור נימא משום דקיי"ל אינו לו"מ ונ"ל הכל בהקדם מה שיש לדקדק לדעת הרמב"ם בפי' המשנה שכ' משום דאינו לוקה ומשלם א"כ תיקשי אמאי תני במזיד פטור אכתי בלא התרו עכ"פ חייב דהנה המהרש"א לעיל בשמעתין דחמץ של הקדש בתוס' ד"ה מאן. כ' דודאי אם נימא בשוגג בתרומה חייב מכח גזירת הכתוב אף דשאר חייבי מיתות שוגגין פטורין אפ"ה אין סברא לומר כיון דגלי בשוגג אף אם הזיד בחמץ ג"כ חייב ע"ש. ובאמת אין סבר' מוכרחת כ"כ דבכתו' (לב. בתוס' ד"ה אלמא) כתבו להדיא יא דלמ"ד חייבי מלקות שוגגין פטורין גלי רחמנא גבי קנס דאונס ומפתה דחייב אף במזיד ג"כ חייב. א"כ ה"ה הכא. וסעד לדברי מצאתי בר"ש (פ"ז דתרומות משנה ח' בד"ה משלם) שכ' דהא דאוכל חמץ של הקדש איירי כשהזיד בשניהם מש"ה פטור. ומאי דוחקי' לאוקמי שהזיד בשניהם לוקמי שהזיד בחמץ לחוד. א"ו כנ"ל. אבל אם הזיד בהקדש. בזה לא גלי קרא כיון דשני מיני תשלומין הם דדוקא בשגגת הקדש גלי קרא אף אם הזיד בחמץ. וזה צריך לומר ע"כ לפי מה שרצה המהרש"א לומר בתחילה לעיל דמש"ה לא אוקי תוס' בהזיד בחמץ. דאכתי נימא כיון דגלי בשוגג ה"ה במזיד ידחה זה. ואמאי לא דחה בפשיטות. דא"כ גבי תרומה במזיד אמאי פטור. א"ו כנ"ל. והסברא נכונה למבין בעצמה:
צד) ומעתה נפרש הפשוט בגמ' דשפיר קאמר אא"ב לפי מ"מ מש"ה בשוגג חייב וכ"ת במזיד אמאי פטור לדעת הרמב"ם כנ"ל. ז"א דאינו לוקה ומשלם. וכ"ת דאכתי בלא התרו אמאי פטור. ז"א דהתוס' בכתו' (לה. בד"ה רבא) כ' דאף, לר"י שסובר חייבי מלקות שוגגין חייבין מ"מ איכא כמה תנאי דדרשי מכה מכה ולדידהו באמת פטור א"כ י"ל מתני' אתי כהנך תנאי [דדרשי מכה מכה] אף בלא התרו פטור. ובשוגג חייב מטעם גזה"כ כנ"ל. וק"ל אכתי במזיד אמאי פטור נימא מדאגבי' קניא כקו' תוס' בכתו'. ז"א כיון דאסור בהנאה החיוב בא משעת אכיל' כנ"ל. אבל אי לפי ד"מ קשה שפיר אמאי בשוגג חייב ואי כרי"ה דחמץ מותר בהנא' במזיד אמאי פטור ואי משום דאינו לוקה ומשלם אכתי בלא התרו אמאי חייב ואי סבר כמ"ד חייבי מלקות שוגגין פטורין א"כ הא דחייב בתרומ' בשוגג הוי גזה"כ. א"כ ממ"נ אי לא בא עדיין ליד כהן. א"כ בלא"ה פטור משום דהוי ממון שאין לו תובעין. וכ"ת דילמא באמת מש"ה פטור. זה דוחק גדול כיון דמהני לא איירי בהכי. ועי' בתוי"ט שם. ואי שכבר הגיע ליד כהן א"כ תיקשי במזיד אמאי פטור נימא מדאגבי' קניא וכו'. ומשני הא מני ר' נחוניא שא הקנה היא ואיירי לעולם בתרומה שלא בא עדיין ליד כהן וא"ל א"כ בלא"ה פטור במזיד משום דהוי ממון שאין תובעין ז"א דאיירי ששגג בתרומה והזיד בחמץ. ושוב א"ל נימא כיון דגלי רחמנא בשגגת תרומה ה"ה אף אי הזיד בחמץ. ז"א דאזיל אליבא דרבא בכתו' דסבר דדוקא חייבי כריתות פוטר לר' נחוניא. א"כ לא גלי רחמנא מידי [הג"ה אך ז"א דא"כ ברישא בשוגג אמאי חייב הא הוי עכ"פ חייבי כריתות שוגגין משום חמץ. לכך צ"ל באופן אחר [כסברת] רש"י לעיל (כח.) דלר"נ בן הקנה שוגג (לא פטור מתשלומין) ע"ש] ומיושב בזה קו' תוס' הנ"ל בכתו' וניחא הכל וק"ל:
ועפי"ז מיושב ג"כ דעת הרמב"ם שפסק כמ"ד לפי דמים משלם. והקשה עליו כיון דלמסקנא הוי פלוגתא דתנאי. א"כ מה"ת מוקי מתני' כמ"ד לפי דמים דלדידי' [ליכא פלוגתא] אתי כרי"ה שלא אליבא דהלכת' ואתי ודאי כמ"ד לפי מ"מ. א"כ הלכתא כותי'. ולהנ"ל ניחא כיון דאף לדידי' בע"כ אתי כמ"ד [דדריש] מכה מכה דחייבי מלקות שוגגין פטורין ג"כ שלא אליבא דהלכתא וק"ל. ואל תשיבני על דברי הנ"ל דאכתי מאי פריך הש"ס דלמא לעולם איירי בתרומה שהגיע ליד כהן. ואי משום מדאגבי' וכו' ניחא כתי' הש"ס התם בכתובות. ז"א חדא שנויא דרב אשי התם ודאי לא שייך וגם אידך תירוצים נראה לי דוחק לאוקמי מתני' בהכי. אלא דלפי"ז תיהדר הקו' לדוכתי' על הרמב"ם בה' סנהדרין הנ"ל כמו שהקשה הלח"מ באמת ושוב א"ל כתירוצנו הנ"ל דהא השתא קיימינן דהסוגיא אזיל אליבא דרבא דאיירי שהזיד בחמץ ומש"ה פטור וק"ל:
צה) ובלימוד סוגיא הארכנו ליישב כל הנ"ל באופן אחר עפ"י סברת שטמ"ק שם בכתו' סוגיא הנ"ל שכ' בשם ר' אפרים דאוכל במזיד תרומה שלא בא ליד כהן מחוייב לשלם מדרבנן. אלא שכ' שם דאפ"ה שייך לומר הואיל ואגבי' קניא ע"ש. וא"כ י"ל הרמב"ם סבר כוותי' בחדא. ובזה מיושב שפיר דעת הרמב"ם (בה' תרומות פ"ו ה"ו) מה שהקשה המ"ל אמאי לא ביאר דאיירי דוקא שתחב לו חבירו כתי' הש"ס בכתובות שם. ועפ"י הנ"ל ניחא דודאי קשה מאי פריך הש"ס מדאגבי' קניא וכו' דלמא איירי שלא בא ליד כהן כנ"ל. אלא די"ל כיון דלאביי באמת פטור מנ"ל דלרבא תיקנו חכמים לשלם כיון דלאביי לא אזיל כלל הך תקנת חכמים ועפי"ז יישבנו גם דעת הרמב"ם (פ"א מה' מעילה) שכ' המועיל בהקדש לוקה ומשלם דשם איירי שהגיע ליד גזבר והכא איירי שלא הגיע דאם הגיע הוי גזל ממש. וזה כבר ביאר בה' גניבה פ"ב ואין להאריך. בלימוד הסוגיא ישבנו בזה כל הסוגיא וק"ל:
[תקנ"ג לפ"ק]:צו) עוד נכתוב מה שנתחדש אצלי ליישב דעת הרמב"ם בפי' המשנה. דקצת צריך להבין מאי משני הש"ס ה"מ ר' נחוניא בן הקנה וכו' אכתי למאי דקיי"ל כת"ק דא"ש לקמן שסובר אכילת תרומה בכזית ואף דלת"ק א"כ אתי ונתן למעוטי תרומת חמץ שלא ישלם א"כ ע"כ אתי מתני' דלא כת"ק. כבר כ' לעיל דאין זה מוכרח די"ל ונתן אתי למעוטי שאר א"ה. א"כ כשאכל שוה פרוטה חייב משום גזל דודאי שיעור גזל לא תלי בכזית ועד שיאכל כזית אינו חייב כרת.
וא"כ חיוב תשלומין בא תחילה טרם חיוב מיתה. וצ"ל דבאמ' מתני' איירי שאכל ביחד כזית וק"ל. ומעתה י"ל הרמב"ם בפי' המשנה סובר להלכה לפ"מ משלם כמ"ש לעיל או דמתני' אתי כותי' כנ"ל רק דרוצה לאוקמי מתני' אף אי לא אכלו כאחת. לכך כ' שפיר דממ"נ גבי תרומה שחייבתו תורה משום לפ"מ. ואיירי באמת ששגג בתרומה רק הזיד בחמץ בזה פטור משום דאינו לוקה ומשלם. ואי משום דאכתי כיון שאכל שוה פרוטה חייב משום גזל ועדיין לא הגיע חיוב מעות לז"א בד"א דכיון שלא אכל עדיין כזית אין החיוב מתורת תרומה א"כ בלא"ה פטור דאסור בהנאה והבן. הגה"ה עוד יש ליישב דעת הרמב"ם בפי' המשנה עפ"י מה שקשה לי לכאורה למה לי' להש"ס לאוקמי מתני' כר"י הגלילי דילמא איירי מתני' כגון שאכל תרומה ואחר שגזל התרומת חמץ קודם פסח והי' יכול לומר הרי שלך לפניך נמצא עכשיו הפסידו. עי' ב"מ סוגיא דחמץ שעבר עליו פסח. אך משמע להש"ס דמתני' איירי בכה"ג. נמצא לפ"ז אמת נוכל לומר מתני' איירי בכל גונא גם כנ"ל. א"כ לפ"ז מוכרח הרמב"ם לומר הטעם משום קלב"מ דמבלעדי זאת יהא היכי דאכל חמץ של תרומה מגזלן. וגם קלב"מ מבלעדי איסורי הנאה לא מהני מידי רק דמדאגבי' קניא כמבואר בב"ק והשתא דאסור בהנאה מה קני. וכדומה אי' בר"ן בנדרים דאין זכי' לאיסורי הנאה וק"ל. ע"כ הגה"ה מבן המחבר]:
צז) עוד נזכיר (לסוגיא דתרומת חמץ) מה שכ' לעיל דע"כ לא איירי סיפא שהי' מזיד בתרומה דא"כ בלא"ה פטור משום דהוי ממון שאין לו תובעין ולא משמע דמש"ה פטר לי'. עתה נתיישבתי בדבר די"ל בפשיטות דע"כ מש"ה לא פטר לי' דהרי קשה מה דנקט סיפא מדמי עצים למאי הלכתא ע"כ אי אמרינן לפי מדה ניחא כפי מה שפירשנו דנקט לה לאשמועינן אף בהנאה אסור והיינו פטור מתשלומי מתורת אוכל דאוכל דבר האסור באכילה ודאי צריך לשלם הכל לא לפי ערך עי' מה שכ' לעיל להשיג על המ"ל קאמר דפטור משום אין לוקה כנ"ל ודמי עצים ג"כ פטור דלא נימא מדאגבי וכו ובודאי אי הוי נקיט תנא פטור מתשלומין לחודא הוי ג"כ ידעינן דפטור לגמרי מ"מ דרך לשנות כן וגם הוי ס"ד דאיירי בגונא דלא שייך מדאגבי' וכו' לכך נקט מדמי עצים להשמיענו דמתורת גזלן פטור אבל אם לפי דמים פריך שפיר אי איירי בתרומה שלא הגיע ליד כהן ופטור משום ממון שאין לו תובעין א"כ למאי הלכתא נקט מדמי עצים אבל למסקנא שפיר דקמ"ל דלא נימא אין איסור חמץ חל על איסור טומאה וכנ"ל אבל לס"ד פריך שפיר דאי קמ"ל דלא נימא אין איסור חל ע"א א"כ ע"כ סיפא איירי ששגג בתרומ' א"כ נימא כיון דגלי וכו' והכל כנ"ל וק"ל:
צח) גם ראיתי להזכיר אף בלי סברת הרמב"ם בחיבורו דאף במזיד משלם פירות אפ"ה יש ליישב הפי' המשנה די"ל כאן איירי שהזיד בחמץ דכל מסכתין איירי בענין חמץ ועי' תי"ט כן משמעות דבריו ע"ש. גם י"ל דהי' קשה לו א"כ למאי נקט מדמי עצים. א"ו דגם סיפא איירי שהי' שוגג בתרומה והזיד בחמץ אבל אם לפי דמים וכו' פריך שפיר דאי כהנ"ל א"כ ליתני חמץ א"ו כנ"ל. אך בזה יש לספק קצת די"ל מש"ה לא תני חמץ לחוד דבעי לאשמועינן דחל על תרומה טמאה וק"ל ואין להאריך:
צט) גם נזכיר מה שכ' לעיל דהש"ס לא בעי לשנוי כדמשני בכתו' שתחב לו חבירו דדוחק לאוקמי בכה"ג. וקצת אפשר דלא אפשר לאוקמי כה"ג די"ל כה"ג א"צ לשלם רק דמי עצים הואיל ושוב אין ראוי כיון דע"כ איירי דלא מצי לאהדורי רק ע"י הדחק עי' תוס' כתובות שם ועי' רמב"ם (פ"י מה' תרומות ה"ט) אך שם איירי שכבר בלעו חבירו והקיאו ע"ש:
עוד י"ל קו' תוס' שם דנימא מדאגבי' וכו' די"ל דאיירי שהי' כזית ואין שוה פרוטה ולא נתחייב רק מתורת אכילת תרומה ויש להמשיך כל הענין ואין להאריך:
ק) עי' ס' מים חיים על הרמב"ם ה' תרומות שתמה על מה שפסק הרמב"ם שילם בשוגג תרומה טמאה תחת תרומה טהורה אין תשלומיו תשלומין. הרי כיון דזה אינו אלא דרבנן ובדרבנן לא קנסינן שוגג אטו מזיד ע"ש. וכן הקשה בתשו' פנים מאירות (ח"ב סי' קס"ג) והי' אפשר ליישב עפ"י דעת רש"י בגיטין (נד.) הנ"ל שפי' שילם חולין טמאין היינו רק כמו המידה שאכל ואף דלפי ערך הוי פחות מ"מ כיון דבשעת ששילם הי' חולין טמאין שוין כ"כ כמו תרומה טהורה רק אח"כ נעשה תרומה לכך מהני מן התורה כמו שכ' לעיל. וכ"ז אי אמרינן לפי מידה משלם. אבל הרמב"ם פסק לפ"ד משלם א"כ מדינא לא הוי תשלומין ששילם פחות ואין חילוק בין שוגג למזיד וק"ל. רק שיש לפקפק דהי' לו לשלם רק מה שחיסר וק"ל ואין להאריך: